גבולות וממדי האוכלוסיה הדתית לאומית

קיימות שלוש דרכים עיקריות להגדרת זהות ו/או השתייכות דתית של אדם:

לפי הגדרה עצמית

הגדרה זו נקבעת לרוב באמצעות סקר, המציע לנחקר מספר אפשרויות. הסולם המקובל ברוב הסקרים שנערכו ועדיין נערכים בארץ, כולל ארבעה שלבים של דתיות: חילוני, מסורתי, דתי, חרדי. בשנים האחרונות נמתחה ביקורת על מידת הרלוונטיות של הסולם, שאינו מציע הגדרות לגוני-מישנה של דתיות, חילוניות ומסורתיות. בעקבות זאת, קמו חוקרים ויצרו סולמות עם שנתות עדינות יותר.

הידוע מכל הוא סולם גוטמן - על שם מפתחו, פרופ' אליהו לואיס גוטמן, חלוץ המחקר החברתי-שימושי בישראל, מייסד מרכז גוטמן ומנהלו. סולם זה הגדיר את פילוח האוכלוסייה היהודית בהיבט הדתי, בפירוט רב יותר: חרדי, דתי מקפיד, דתי שומר במידה רבה, מסורתי שומר מצוות במידה רבה, מסורתי שומר מצוות במקצת, לא-דתי שומר מצוות במקצת, לא-דתי לא שומר כלל, אנטי-דתי לא שומר כלל. אלמלא כן, סביר להניח כי בתודעת הציבור הייתה מתקבעת חלוקה דיכוטומית כללית בין דתיים וחילוניים, כאשר המסורתיים נטמעים בחילוניות הישראלית והדתיים לגוניהם נטמעים במגדר הדתי.

הבעייתיות בגישה המסתמכת על הגדרת האדם את דתיותו ("עד כמה אני דתי?"), נובעת מכך שרבים מתקשים להגדיר את עצמם, ויותר מכך, להשוות עצמם לאחרים. זוהי נטייה טבעית של בני-אדם שלא לכלוא עצמם בקטגוריות, אלא להשתייך לקבוצה רחבה של דומים להם. הרתיעה מהגדרה עצמית כזו או אחרת, נובעת גם מתסמיכים (אסוציאציות) שליליים או חיוביים הנלווים אליה. זאת, חרף העובדה שבפועל, התנהגותם והשקפתם עולות בקנה אחד עם ההגדרה שממנה הם נרתעים.

דוגמה מובהקת לכך היא המושג "חרדי". עבור חלק גדול מהדתיים, המושג "חרדי" מתקשר עם מי שמתכחש לערכי הציונות ומשתמט משירות צבאי. לכן, חרד"לים (חרדים לאומיים) רבים לא מאושרים מכך שהגדרתם כוללת בתוכה את המושג "חרדי". באותה מידה, יש לא מעט אנשים שאינם חובשים כיפה, ובכל זאת מחשיבים את עצמם כדתיים, אף על פי שאורח החיים שלהם מתאים יותר להגדרה "מסורתיים". למעשה, רבים מבלבלים בין דת לאמונה ומתייחסים להגדרת הדתיות כהגדרה של מידת האמונה שלהם בבורא עולם, בהשגחה עליונה, בגורל עם ישראל וכדומה.

בעיה אחרת נעוצה בעצם המושג "דתי". אומנם, ברוב הסקרים העוסקים בדתיות יש הבחנה בין "חרדי" ל"דתי", אבל לא מדובר במושגים הסותרים זה את זה. שכן, "חרדי" מכיל בתוכו גם "דתי". למעשה, שניהם מקיימים אורח-חיים אורתודוקסי (אגב, מושג שאינו מוזכר כלל בסקרים). לכן, לא מעט חרדים עשויים להגדיר עצמם כדתיים, גם אם בהיסח-הדעת. אפשר להניח כי סקר שיאפשר למרואיין לבחור בין "דתי לאומי" או "ציוני-דתי", עשוי להניב אומדן נאמן יותר למציאות של המגזר הדתי בישראל.

מנגד, יש לא מעט יהודים - בעיקר אלה המשתייכים לזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי - שמגדירים עצמם דתיים, אף שרוב המגזר הדתי מסרב להכיר בהם ככאלה. זאת ועוד, יש מיעוט של חילונים שתופשים עצמם כיראי שמיים. הם אינם דתיים במובן האורתודוקסי (היינו, קיום מצוות), ויחד עם זאת אינם תופשים עצמם כחילונים ובוודאי לא אתאיסטים.

לפי מיכלול התנהגויות רחב, ובעיקר מידת ההקפדה על קיום מצוות

שיטה זו מבוססת אף היא על שאלון (סקר), אבל אינה מסתפקת בהגדרת זהות צרה (דתי, חרדי, חילוני, מסורתי). הסקרים הידועים ביותר בשיטה זו הם אלה של מרכז גוטמן, הנערכים מתחילת שנות ה-90'.

בשנת 2000 ערך מרכז גוטמן מחקר עומק שכותרתו "יהודים ישראלים. דיוקן". כותרת המישנה: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2000. המטרה: לזהות את אורחות-החיים של כלל הציבור היהודי, והמידה שבה הוא מקיים את מצוות הדת. המצוות שנבדקו במחקר היו: קביעת מזוזה בבית, אי-אכילת חמץ וקיום סדר פסח, הדלקת נרות בחנוכה, הימנעות מאכילת טָרֵף, קיום סעודת שבת כהלכתה, ציון חג הפורים, הדלקת נרות שבת, עריכת קידוש בערב שבת, הפרדת בשר וחלב, הקמת סוכה בסוכות, הימנעות ממלאכה בשבת בפרהסיה, הימנעות מנסיעה בשבת, הנחת תפילין, תפילה בבית-הכנסת בשבת, הימנעות מהדלקת חשמל בשבת, הליכה בכיסוי ראש, תפילה יומיומית בבית-הכנסת.

הקושי העיקרי בסקר מסוג זה, הוא כימות התשובות באופן כזה שיאפשר לשבץ את המרואיין בקטגוריה מסוימת. הרי אפשר להגיע לדירוג מספרי זהה מתוך תשובות שונות. לדוגמה: אדם שמקפיד על הפרדה בין בשר וחלב, אך אינו מקים סוכה בחג סוכות, עשוי לקבל דירוג זהה לזה של חברו שמקפיד על הקמת סוכה, אך אינו חוגג פורים.

למעלה מזה, לא כל המצוות ממוקמות על אותה סקאלה מבחינת חשיבותן. סוגיה רגישה זו שנויה במחלוקת בין רבנים וזרמים בעולם הדתי. לדוגמה: אדם המקפיד על קיום מרבית המצוות, אבל 'מזייף' בדיני כשרות. רוב הדתיים תמימי-דעים, כי אדם כזה אינו יכול להיות מוגדר דתי. מנגד, יש המקפידים על מצוות עיקריות, כמו כשרות, הנחת תפילין וכיסוי ראש, ובמקביל, מדליקים אור בשבת. האם הם עדיין דתיים? רבים יגידו שהם דתיים רק למראית עין. בקיצור, עניין מסובך ולא חד-משמעי.

לפי ראות עיניו ופרשנותו של החוקר

גם כאן התיוג מתבסס על מיכלול של התנהגויות, אלא שההגדרה איננה של הנחקר, אלא של החוקר (כלומר, הגדרה חיצונית). האחרון מתבונן בהתנהגותו של פלוני או אלמוני ועשוי להחליט (לפי מיטב שיפוטו) כי גבר דתי-לאומי הוא זה שחובש כיפה סרוגה, ואילו אישה דתית-לאומית היא מי שנשואה - או מתעתדת להינשא - לגבר כזה. הבעייתיות בשיטה אתנוגרפית-אנתרופולוגית זו, הינה הטיה אפשרית בפרשנותו של החוקר להתנהגויות השונות. זאת ועוד, השיטה מתעלמת מהגדרת הנשאל את עצמו, שיש הטוענים כי היא עקרונית לסיווגו החברתי.

בחברות ובתרבויות המקדשות את חופש הבחירה של הפרט - האמונה בכלל, ואמונה דתית בפרט, נתפשת כנטיית-ליבו של היחיד. בתור שכזו, אין לה הגדרה אחת ויחידה המקובלת על כל המאמינים באשר הם. יש כאלה הבוחרים באורח-חיים דתי, כיוון שהוא כרוך בחוויה דתית עמוקה ומתמשכת. לא מדובר בהכרח בסוג של הארה, או התגלות אלוהית, אלא בהשתייכות לקבוצה המכירה בקיומו של כוח עליון, המנהל את חייה עד הפרט האחרון, לטוב ולרע. הואיל ומדובר בכוח עליון נטול שיקולים אישיים וחולשות אנושיות, אין לערער על תכתיביו וציווייו.

שייכות לקבוצה המונהגת בידי ישות אלוהית, מעניקה תעצומות נפש המאפשרות לכל אחד מפרטיה, ולכולם גם יחד, לקבל באהבה ולקיים את מצוות הדת (גם כאלו הכרוכות באי-נוחות ובחריגה משיגרת-החיים). זאת ועוד, התפישה ולפיה "הכל בידי שמיים", מקלה את ההתמודדות עם קשיי היומיום.

כאן המקום להבהיר את ההבדל בין דת ואמונה. דת היא מערכת ממוסדת של אמונות רוחניות וציוויים המבוססים על אמונה בכוח עליון, או כוחות עליונים, שהם המופקדים על היקום ומהלכיו. יהודי דתי, לדוגמה, מאמין כי אלוהים הוא ישות ממשית, וכי כתבי הקודש הם דברי אלוהים חיים. לכן, עליו לחיות על-פי מערכת הציוויים והאיסורים הכלולה בהם. ואולם, אמונה זו אינה המצאה פרטית, אלא מכלול תפישות והנחות שהתרבדו עם הזמן ועברו מדור לדור. חשוב להדגיש, שאף שבכל דת יש דינמיות מסוימת, עדיין עיקריה מושתתים על מסורת שמרנית. לרוב הדתות מנגנון כנסייתי המספק שירותי דת ליחיד ולקהילה, ובעיקר מפקח על התנהגות המאמינים.

אמונה היא האלמנט הרוחני-נפשי של הדת, ולעיתים עומדת בפני עצמה ואינה קשורה לאמונה הכללית שמכתיבה דת כזו או אחרת. או אז מדובר בעמדה אישית-אינדיווידואלית לגבי המציאות, שהפרט קובע לעצמו על-פי השקפת עולמו. יש להדגיש כי האמונה אינה נקבעת על-סמך עובדות אובייקטיביות, המבוססות על חוויה ישירה של המציאות, אלא על-ידי שימוש בהיגיון, רגש, אינטואיציה וכדומה.

שכיח למדי שאנשים נוטים לבלבל בין דת ואמונה. לכן, יש הרבה אנשים מאמינים, אבל הם לא דתיים. בישראל, דתיות נתפשת במשמעות האורתודוקסית של המילה. כלומר, שמירה קפדנית על כללי ההלכה היהודית. כך מגדיר אותה הממסד וכך היא נתפשת בעיני מרבית הישראלים. מבחן הדתיות הוא, אם כן, שמירה על תרי"ג מצוות.

לדעת היסטוריונים רבים, האורתודוקסיה איננה המשכה הישיר של היהדות המסורתית, אלא חידוש יהודי של ראשית המאה ה-19, תגובת-נגד לשני תהליכי מודרניזציה שקנו להם חסידים בקרב יהודי אירופה - חילון ורפורמה דתית (בעקבות האמנסיפציה ותנועת ההשכלה). היהדות האורתודוקסית מיהרה לבצר את חומותיה באמצעות פסיקה נוקשה ושמרנית, אשר חסמה את הדרך בפני כל סממן של חדשנות.

החת"ם סופר (1839-1762), מגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים, ומי שנחשב בעיני רבים כמייסד האורתודוקסיה, ראה במעשיהם של הרפורמים סכנה גדולה לקיומו של עם ישראל, שעלולה להוביל להתבוללות.
לפיכך, נטל את האמירה ההלכתית "חדש אסור מן התורה" (במקור, איסור אכילת תבואה חדשה לפני הנפת העומר בפסח בבית-המקדש), והעניק לה משמעות מקורית: איסור לחדש או לבצע שינויים במצוות ובמנהגי ישראל או באורחות-החיים בכלל, גם אם אינם סותרים לכאורה את התלמוד והפוסקים. בבסיס האיסור עומדת ההכרה בנצחיות התורה. כלומר, חוקיה ומצוותיה מתאימים גם לימינו אלה, ואין צורך 'לרענן' אותם. החת"ם סופר התריע כי כל שינוי בדת, אפילו הקל ביותר, עלול לקעקע את אושיות היהדות. בכך הפך איסורים מסופקים לאיסורים ודאיים, מנהגים פשוטים לגזירות חז"ל, וגזירות חז"ל לעבירות דאורייתא.

חז"ל קבעו את התקנה "ייהרג ובל יעבור", בהתייחסם לשלוש מצוות שאדם חייב לקיימן, גם אם הדבר עלול לסכן את חייו: איסור שפיכת דמים, איסור גילוי עריות ואיסור עבודה זרה. במרוצת הדורות נוספו לרשימה עוד אי-אלו מצוות, שאת כולן ניתן למנות על אצבעות שתי הידיים. ברם, יהודי דתי מחויב לקיים תרי"ג (613) מצוות עשה ולא תעשה, שעל-פי חז"ל ומסורת תורה שבעל-פה, נאמרו למשה בהר סיני.

מה מבין המצוות הוא בגדר ייהרג ובל יעבור? תלוי את מי שואלים. החרדים והמדקדקים מסתמכים על הכתוב במסכת יבמות, פרק ז', משנה ו': "מי שאינו מקיים אפילו מצווה אחת, נקרא רשע, ואפילו העובר על איסור קל של דברי סופרים, נקרא רשע. שיהיה לך מצווה קלה כחמורה". לעומתם, הציבור הדתי בכללותו נוטה לגלות גמישות. לא חייבים לקיים כל מצווה ומצווה ככתבה וכלשונה, וגם אם 'מחפפים' פה ושם, עדיין אין בכך כדי לכרסם ביראת השמיים שלהם. האיסור הגורף של "לא תעשה כל מלאכה" בשבת, לדוגמה, נתון לפרשנויות. יש לא מעט 'מלאכות', שאינן נתפשות כחילול שבת, בעיקר כשהן נעשות בין כותלי הבית. לעומת זאת, אדם הנוסע ברכבו בשבת (כפי שמזרחים מסורתיים רבים נוהגים), אינו נחשב דתי גם בעיניהם.

כיפה או כיסוי-ראש נתפשים כסימן ההיכר המובהק של יהודי דתי. אבל לא רבים יודעים, כי כיסוי הראש אינו נמנה עם תרי"ג מצוות. מקור המנהג הוא במסכת קידושין, שם נקבע כי זו אחת ממידות החסידוּת, מעין חיץ בין האדם והשכינה המרחפת מעל לראשו (ראו הרחבה בערך "שיער וכיסוי-ראש בקרב גברים בחברה הדתית-לאומית", במדריך זה). למרות שלא מדובר במצווה, הפוסקים הראשונים (חכמי ההלכה מתקופת התלמוד ועד חתימת שולחן ערוך) ציוו על חבישת כיפה בעת תפילה או שהייה בבית-הכנסת, ואילו הפוסקים האחרונים (חכמי ההלכה מחתימת השולחן ערוך ועד ימינו) החמירו, וקבעו כי אין ללכת יותר מארבע אמות ללא כיסוי-ראש. ההנחה הרווחת היא, כי חבישת כיסוי-ראש כמצוות אנשים מלומדה, הפכה מקובלת רק אחרי פירסומו של שולחן ערוך (ספר ההלכה הבסיסי שכתב ר' יוסף קארו בצפת, ועליו מתבססים ומסתמכים מרבית הפוסקים מזמנו והלאה) בשנת 1565.

למעשה, ניתן לומר כי מידת דתיותו של אדם נבחנת, במקרים רבים, על-פי התנהגותו והליכותיו בפרהסיה.
המבחן הראשון והעיקרי הוא ההופעה החיצונית (כיסוי-ראש ולבוש צנוע, לגברים ונשים כאחת, זקן ופאות אצל גברים). אחריו, שמירת השבת ומועדי ישראל, שמירה על כשרות, הדרת רגליים ממקומות 'מפוקפקים', הימנעות מגילויי קירבה מוגזמים בין גברים ונשים (גם זוגות נשואים), וכדומה. בדל"ת אמות הבית, הסיפור שונה. כאן, האדם ירא השמיים חייב דין-וחשבון רק לבוראו, והוא זה שמחליט אלו מצוות לקיים ובאיזו תדירות. אומנם, גם בבית הוא יניח תפילין מדי בוקר, ישמור שבת וכשרות, אבל במקרים רבים יעשה לעצמו 'הנחות'.

העובדה שהמחנה החרדי אימץ את הכיפה השחורה הגדולה והמחנה הדתי-לאומי את הכיפה הסרוגה כתו זיהוי (על כך בהרחבה בערך "שיער וכיסוי ראש בקרב גברים במגזר הדתי לאומי"), מקלה על סיווגם, הן העצמי והן החיצוני, של בני המגזר. יש לסייג תו זיהוי זה בציון העובדה שלפחות חלק ממי שמגדירים עצמם כ"מסורתים-דתיים" (בסקרים) אינם הולכים בקביעות עם כיפה על הראש, אלא רק בזמן התפילה (למשל, הנחת תפילין), בשבתות, חגים ואירועים משפחתיים חגיגיים. כמו כן, אפשר לשער שנתח משמעותי מאלה שאינם הולכים בקביעות עם כיפה על הראש הם צעירים שגדלו במשפחות דתיות ועברו תהליכי חילון בדרגות משתנות (הם חובשים כיפה בעיקר בחברת הוריהם).

בהכללה רחבה, הפריט המזהה נשים חרדיות היא הפאה הנוכרית. נשים מהמגזר הדתי-לאומי, יעדיפו כיסוי ראש (מטפחת, כובע, כיפה וכדומה).

בהגדרה כוללנית, בן המגזר הדתי-לאומי הוא יהודי דתי אורתודוקסי, בדרגה אחת לפחות מעל יהודים המגדירים עצמם מסורתיים. ברוב המקרים, הכיפה שלראשו היא כיפה סרוגה, המזהה אותו כנצר אידיאולוגי לשושלת המזרחי (תנועה פוליטית ציונית-דתית, שהוקמה בשנת 1902, בעקבות החלטת הקונגרס הציוני הראשון לכונן תשתית של חינוך ציוני חילוני. מייסדיה, הרבנים ריינס ומוהליבר, גרסו כי קיים קשר בל-ינותק בין ארץ-ישראל, עם ישראל ותורת ישראל).

כלומר, בן/בת המגזר הוא דתי, אבל גם ציוני. בתור שכזה, הוא מתחנך או התחנך בילדותו/ה בבית-ספר עממי, המשתייך לזרם הממלכתי-דתי או בבית-ספר דתי פרטי המשתייך לאחד מזרמי-המישנה של הציונות הדתית. את השכלתו/ה העל-יסודית הוא/היא רוכש/ת בתיכון דתי, המציע מגוון מקצועות לימוד כלליים וריאליים, דומה למדי לזה של תיכון חילוני. ההבדל העיקרי הוא דגש רב יותר על לימודי יהדות ותלמוד. תלמידים שחפצים בכך, יכולים לבחור במגמה תורנית (ולהיבחן בתלמוד כמקצוע בגרות).

חלופה לתיכון הדתי הן ישיבות תיכוניות של הזרם הממלכתי-דתי, המציעות לימודי קודש מוגברים ותנאי פנימייה לגברים, ואולפנות ציבוריות או פרטיות לבנות.

המסלול הטבעי שמוביל אליהן עובר דרך חברות בתנועת נוער דתי. הראשונה והחשובה, מבחינה היסטורית, היא תנועת בני עקיבא (נוסדה בשנת 1929). הרב משה צבי נריה, האב הרוחני של התנועה, היה זה שייסד וניהל את רשת ישיבות בני עקיבא. שתי הוותיקות והידועות ביותר הן ישיבת כפר הרוא"ה וישיבת נחלים. הרב נריה, שנפטר ב-1996, נחשב ל"אבי דור הכיפות הסרוגות".

הדתיים הלאומיים (המכונים גם "הציונות הדתית", או "הכיפות הסרוגות"), משתייכים לזרם הניאו-אורתודוקסי, המשלב את עולם ההלכה עם עולם התרבות הכללית. עיסוקיהם הרוחניים והחברתיים, המקצוע שהם בוחרים ואפילו שיקוליהם הפוליטיים - כולם נגזרים משילוב זה. מרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם היהודי מבחינה דתית, תרבותית וקיומית, היא נר לרגליהם. היא גם עולה בקנה אחד עם השאיפה לפתיחות, נאורות, סובלנות ודיאלוג עם תרבויות והשקפות-עולם שונות משלה.

בשולי המתחם האמוני בישראל פועלות שתי תנועות - הקונסרבטיבים והרפורמים - שלקחו את הדת והיהדות צעד אחד קדימה (יש שיאמרו, צעד אחד יותר מדי). ההתייחסות לשתי התנועות היא לצורך שירטוט גבולות המתחם בלבד, לא כחלק מהמגזר הדתי-לאומי. זאת, מכיוון שבישראל הן אינן נתפשות כתנועות דתיות במובן הבסיסי של ההגדרה, גם בעיני חילונים רבים. העובדה שהמרכזים הרוחניים של שתי התנועות נמצאים בארצות-הברית, יכולה אף היא להעיד על האחיזה הרופפת יחסית שלהן בקרקע המקומית.

עם זאת, חשוב לציין שבשנים האחרונות חלה התקרבות מעשית (אם כי לא דה-יוּרָה) בין הדתיים-לאומיים לבין התנועות הללו. ביטויים להתקרבות זו הם המאבק הפנימי לשיתוף נשים בטקסים דתיים ובהנהגה (שאצל הרפורמים והקונסרבטיבים כבר הוכרע לטובת נשים), התגמשות דתית ועוד. אפילו החרד"לים המתעבים את הרפורמים, מושפעים בעקיפין מהשקפת-עולמם, לפחות דרך המוסיקה. אחרי הכל, הרב שלמה קרליבך הנערץ עליהם היה בעצמו מעין "טווינר" (טיפוס של אמצע. מסוגל למלא מספר תפקידים, אך אינו מצטיין באף אחד מהם. בעצם, נופל בין הכיסאות) ובעבר לא היה עולה על הדעת לאמץ אותו כגיבור תרבות ומודל.

יהדות קונסרבטיבית (מאמיניה מעדיפים לכנותה יהדות מסורתית) היא זרם ביהדות הרבנית, שראשיתו באירופה במאה ה-19. הקונסרבטיבים דוגלים בהגמשת ההלכה והתאמתה לרוח הזמן, אך מתנגדים לסטיות קיצוניות מעיקרי ההלכה ולהתרחקות מן המסורת, כפי שמציעים הרפורמים. לדבריהם, המצע הקונסרבטיבי מעמיד חלופה לא רק לאורתודוקסיה, אלא גם לחילוניות.

לתנועה הקונסרבטיבית בישראל יש מרכז וכחמישים קהילות פעילות. היא מפעילה תנועת-נוער, נוע"ם (נוער מסורתי), וכמו כן רשת בתי-ספר, תל"י (תיגבור לימודי יהדות). הגוף המרכזי המייצג את ערכי התנועה, מכון שכטר ללימודי יהדות בירושלים, הינו מוסד אקדמי המוכר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה. לעומת זאת, מדינת ישראל אינה מכירה בתקפות טקסי הנישואים או הגירושים שמנוהלים על-ידי רבני התנועה.

התנועה הרפורמית (הנקראת כאן התנועה ליהדות מתקדמת) היא זרם דתי ביהדות, המציב את עצמאות הפרט מעל המסורת, החוקים והמנהגים. כלומר, הפרט בוחר לעצמו אלו מצוות ברצונו לקיים, אם בכלל. הרפורמים מאמצים גישה לא פונדמנטליסטית של הבנת עיקרי האמונה היהודית, יחד עם אמונה שאף יהודי אינו חייב לקבל את כולם, או אפילו אחד מעיקרי האמונה.

התנועה הרפורמית קמה בגרמניה בסוף המאה ה-18, בתגובה להשכלה ולאמנציפציה, משם התפשטה לאירופה המערבית, ופעלה אף בקהילות מזרח אירופה. מייסדיה ראו עצמם כממשיכי המסורת היהודית, שלדעתם הצטיינה תמיד בגמישות ובפתיחות, עד להתאבנותה בשלהי ימי הביניים.

התנועה ליהדות מתקדמת בישראל היא חלק מתנועה עולמית, המונה מיליוני חברים בחמש יבשות וב-36 ארצות, ומהווה כיום את התנועה הדתית הגדולה ביותר בעולם היהודי. כך, על-פי אתר האינטרנט של התנועה. עוד מצוין שם, כי מאז 1973 שוכן מרכז האיגוד העולמי של התנועה בירושלים, ושם ממוקמים גם מוסדות שונים של התנועה העוסקים בפעילות ציונית, חברתית, פוליטית ושדולתית, חינוכית ותרבותית. התנועה נהנית מחופש פולחן, ועם זאת, טקסי נישואים או גירושים שמבוצעים על-ידי רבניה, אינם מוכרים על-ידי מדינת ישראל. גיורים רפורמיים, כן.

בתנועה ליהדות מתקדמת פועלות עשרים וארבע קהילות, על בסיס שיוויוני מלא בין נשים לגברים (כולל מנייני תפילה בסופי-השבוע). הקהילות פזורות לאורכה ולרוחבה של הארץ, מנהריה בצפון ועד קיבוצי הערבה בדרום.
במסגרת התנועה פועלים תנועת נוער (תל"ם), מכינה קדם-צבאית ביפו, ופורום הצעירים והסטודנטים.

מה גודלו של המחנה הדתי-לאומי בישראל? הניסיון לנקוב במספר מדויק, עלול להיתקל בלא-מעט קשיים. נמנה אחדים מהם:

גבולות מטושטשים

המגזר הדתי-לאומי אינו עשוי מקשה אחת. יש בתוכו אנשים הקרובים בהתנהגותם לחילונים, וספק רב אם נכון יהיה למנות אותם עם אנשי המגזר. המצב מסתבך במיוחד לאור העובדה, שבמשפחות רבות ההורים נשארו דתיים בעוד שהילדים נעשו חילונים גמורים, או חילונים למחצה. כבואם לבית ההורים הם עשויים לחבוש כיפה ואפילו להשתתף בתפילות בבית-הכנסת (כדי לכבד ולשמח את אבא ואמא), אבל בשובם לביתם הם מתנהגים כחילונים לכל דבר. האם להכליל אותם במגזר הצברי החילוני (בשל אורח-חייהם הפרטי) או הדתי-לאומי (בשל היותם חלק ממשפחה דתית)? התשובה אינה פשוטה כלל ועיקר.

מנגד, יש חלקים נרחבים בציבור הדתי-לאומי שהתקרבו בתפישת עולמם, זהותם ואורח-חייהם לזה החרדי. מכוני מחקר רבים אפילו מכלילים אותם בסטטיסטיקות של החרדים. ברם, התקרבות עדיין איננה היטמעות, וספק אם הם עצמם היו מִתְפָּקדים למחנה החרדי. אז לאיזה ציבור לשייך אותם? שאלה לא פשוטה.

בעייתיות באומדן מספר הקטינים

קטינים אינם משתתפים בסקרים, ולכן, סקרים הנערכים במגזר זה מספקים אומדנים על מספר הדתיים הבוגרים בלבד. כיוון שפיריון הילודה במגזר הדתי-לאומי אינו אחיד (לרוב, גבוה יותר בקרב החרד"לים), קשה לשקלל מתוך הסקרים הללו את מספר הנפשות הכולל, מה גם שאין נתונים מדויקים על שיעור הנישואים במגזר.

בעייתיות במעקב אחר תלמידי החינוך ממלכתי-דתי

אומדן באמצעות מספר התלמידים בזרם החינוך הדתי עלול להניב מספרים לא-מדויקים, בין היתר משום שהורים חילוניים ומסורתיים רבים רושמים את ילדיהם לבתי-ספר ממלכתיים-דתיים, וחלקם אף לרשת החינוך של ש"ס ("מעיין החינוך התורני"), המציעה חינוך חינם.

ב-1948, השנה הראשונה לעצמאות מדינת ישראל, ניתן היה לסמוך במידה רבה על נתוני מערכת החינוך וההצבעה לכנסת. באותה שנה הייתה הפרדה ברורה למדי בין דתיים וחילונים. האחרונים לא הצביעו למפלגות הדתיות ולא שלחו את ילדיהם לבתי-ספר דתיים, ולהיפך. בתחילת שנות ה-50', עם גל העלייה הגדול מארצות צפון אפריקה, החלו קווי ההפרדה להיטשטש. עולים דתיים רבים פותו להצביע למפלגה החילונית השלטת (מפא"י) ולשלוח את ילדיהם לבתי-הספר של זרם העובדים (אחד משלושת זרמי החינוך האידיאולוגיים באותה עת. דגל בחינוך סוציאליסטי-פועלי. שני האחרים היו הזרם הכללי וזרם תנועת המזרחי).

ב-1949 ניתנה הכרה רשמית לזרם רביעי - זרם החינוך החרדי של מפלגת אגודת ישראל. באותה שנה למדו בו כ-5.5% מכלל התלמידים היהודים בארץ. בזרם המזרחי הציוני-דתי למדו 20.9%. כלומר, כרבע מכלל התלמידים למדו במערכת החינוך הדתי. מספר זה נמצא במגמת עלייה. ב-1997, לדוגמה, כשליש מכלל התלמידים בישראל קיבלו חינוך דתי. כיום, המצב מסובך עוד יותר, בשל העובדה שרבים מהמגזר שולחים את ילדיהם ללימודים במוסדות לימוד פרטיים. למעשה, החינוך הדתי-ממלכתי נתפש כיום במגזר כמערכת לא מספיק אליטיסטית ולא מספיק תורנית-אמונית.

פיזור רב ברחבי הארץ

בניגוד לחרדים שנוטים להתרכז בשכונות וביישובים מוגדרים, הדתיים-לאומיים מפוזרים ברחבי הארץ ורבים מתגוררים בשכונות מעורבות של חילונים ומסורתיים. לכן, בניגוד לחרדים, קשה מאוד להעריך את גודלם על-פי פרמטרים של ריכוזים גיאוגרפיים.

הצבעה לא הומוגנית לכנסת

בניגוד לחרדים, הדתיים אינם מצביעים למפלגה מסוימת אחת. הצבעתם מתפצלת ברובה בין המפד"ל, הליכוד ומפלגות ימין (דוגמת האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו, חזית דתית לאומית בהנהגת ברוך מרזל).. לכן, קשה לאמוד את מספרם בהסתמך על נתוני הצבעה. זאת ועוד, יש מסורתיים המצביעים למפלגות דתיות ובכך מטים את המספרים. 

אומדן המבוסס על סקרי זהות ותיקנון מספר נפשות למשק בית

בחודש מרץ 2008 פירסם מרכז גוטמן שליד המכון הישראלי לדמוקרטיה, סקר דתיות של מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל. ממצאי הסקר, שהתבסס על הגדרה עצמית של הנחקרים, מעידים על ההתפלגות הבאה: 51% חילונים, 30% מסורתיים, 9% חרדים ו-10% דתיים.

בסקר שנערך על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) בשנים 2004-2002, סיפקו לנשאלים קטגוריה נוספת על אלה של מרכז גוטמן והיא קטגורית ביניים: "מסורתי דתי". בסקר זה נמצא כי 9% מהיהודים הגדירו עצמם "דתיים" ו-12% כ"מסורתיים-דתיים".

בהנחה שניתן לכלול במגזר הדתי-לאומי כמחצית מהמגדירים עצמם כ"מסורתיים-דתיים" (בשל סיגנון חייהם), ובהנחה שלא חל שינוי משמעותי בשיעורי הדתיות בישראל מאז הסקר הנ"ל של הלמ"ס ועד 2008 (הנחה המקבלת חיזוק מהסקר של מכון גוטמן שהוזכר לעיל), נקבל שיעור כולל של 15% מהאוכלוסייה היהודית בישראל שמרכיבים את המגזר הדתי-לאומי.

על-פי הלמ"ס, כלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל (חרדים, דתיים, עולים, חילונים, מסורתיים, ותיקים) בשנת 2007 מנתה כ 5,447,000 נפש. בהנחה שהדתיים מהווים כ-15% מהאוכלוסייה הכוללת של ישראל, מספרם הכולל עומד איפוא על כ-817 אלף נפש (נכון ל-2007).

הערה: יש לקחת בחשבון שהשיעורים בסקרים, הן של הלמ"ס והן של מרכז גוטמן, הם של האוכלוסייה הבוגרת בלבד, מעל גיל 18, ולכן יש לתקנן אותם עם גודל משק בית ממוצע.

מספר הנפשות הממוצע (חרדים, דתיים, חילונים ומסורתיים יחדיו) למשק בית יהודי בישראל עמד ב-2006 על 3.1. ממוצע הנפשות למשק בית בבני ברק (שבה יש ריכוז גבוה של חרדים) עמד באותה שנה על 3.93. לצורך אומדן כללי הנחנו שמספר נפשות במשק בית של משפחה דתית לאומית יהיה גבוה מזה של משפחה חילונית ונמוך מזה של משפחה חרדית. לכן לקחנו ערך אמצעי – 3.5 נפשות למשק בית. לכן, שיעור החרדים והדתיים הלאומיים מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל (הכוללת גם קטינים שאינם עונים לסקרים) גדול יותר מכפי שעלה בסקר.

בהנחה שממוצע הנפשות במשק בית דתי לאומי גדול ב-0.4 ממספר הנפשות במשק בית חילוני (3.5 בהשוואה ל-3.1), שיעור הדתיים הלאומיים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית צריך לגדול ביחס דומה – מ- 15% ל-16.9%. מכאן שהמספר הכולל של הדתיים הלאומיים הוא לכאורה כ-920,000.

חשוב להדגיש שוב שמספר זה כולל כמחצית מאלה שהגדירו עצמם "מסורתיים-דתיים" בסקרים. אם בוחרים שלא להכליל אותם במניין הדתיים הלאומיים המספר צונח ל-573,000. כלומר במגזר הדתי לאומי קיים נתח עצום של אנשים שיושבים בתחום האפור שבין דתי למסורתי ולכן האומדן נע בטווח רחב מאד.

אומדן על בסיס הצבעה לבחירות לכנסת ה-17

על פי האתר של וועדת הבחירות המרכזית, בבחירות לכנסת ה-17 (2006) קיבלה מפלגת האיחוד הלאומי מפד"ל - רשימה יהודית לאומית מאוחדת 9 מנדטים - 224,083 קולות כשרים. 

יש להדגיש שבבחירות לכנסת ה-17 (2006) הליכוד צנח ל-12 מנדטים בלבד ופירוש הדבר שבוחרים דתיים רבים (שהצביעו בעבר לליכוד) עברו באותן בחירות ל"מפלגות הבית" - נתון המסייע לנו בשיערוך שלהלן.

כדי לקבל את פרופיל ההצבעה הטיפוסי של המגזר הדתי לאומי דגמנו תשעה יישובים דתיים מובהקים המייצגים פרופיל מגוון של האוכלוסייה הדתית-לאומית: אלקנה, הושעיה, חיספין, כפר הרוא"ה, לביא, עופרה, קדומים, רמת מגשימים, שבי ציון.
בכל היישובים הללו, כמו ברוב יישובי המגזר הדתי-לאומי האחרים, ההצבעה היתה ברובה לאיחוד הלאומי-מפד"ל (בממוצע כ- 70% עם הבדלים לא גדולים בין היישובים). כל יתר המצביעים הדתיים הצביעו רובם ככולם ל-6 מפלגות: ליכוד (כ-7%), חזית דתית לאומית בהנהגת ברוך מרזל (כ-4%), תפנית בהנהגת עוזי דיין (כ-4%), קדימה (כ-4%), ישראל ביתנו (כ-3%) ש"ס (כ-3%).

כדי לקבל את סה"כ קולות המצביעים מהמגזר הדתי לאומי יש להוסיף למספר הקולות שניתן לאיחוד הלאומי-מפד"ל את הקולות שניתנו למפלגות האחרות. כלומר מספר המצביעים הכולל עמד ב-2006 על כ-320,000 קולות.

עתה נתקנן את המספר הזה עם שיעורי ההצבעה. ד"ר אשר כהן מאוניברסיטת בר אילן בדק אחוז השתתפות בכל 139 הקלפיות שבהן זכתה הרשימה המאוחדת (האיחוד הלאומי-מפד"ל) ברוב מוחלט של למעלה מ-50%. מהנתונים עולה כי
שיעור ההשתתפות הממוצע עמד על 81.15%.

לכן, מספר בעלי זכות הבחירה מקרב המגזר הדתי-לאומי עומד על כ-394,000 נפש.

כיוון שבעלי זכות הבחירה הם אנשים מבוגרים (מעל גיל 18) וכיוון שאחוז הילדים (עד גיל 17) באוכלוסיה היהודית בישראל הוא כ-30% יש להוסיף למספר בעלי זכות הבחירה אם את מספר הילדים – כלומר להכפיל ב-1.5. כלומר כ-590,000 נפש.

מסקנה כללית: לאור כל האומדנים שהוצגו לעיל אנו מסיקים שמספרה של האוכלוסיה הדתית לאומית ("כיפות סרוגות") בארץ נע בין 570,000-600,000 נפש. המעטפת הדמוגרפית הרחבה יותר (שכוללת גם צעירים - צאצאי משפחות דתיות שהתרחקו בשנים האחרונות, במידה זו או אחרת, מהדת) כוללת ככל הנראה לפחות עוד כ-200 אלף נפש.