אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 9 מדרגים

ניו אייג' בישראל - מדוע נעשינו "רוּחְנִים"?

אמא ותינוק במנשא
דליה בר אור
אמא ותינוק במנשא
דליה בר אור
חנות רהיטים ואביזרי נוי המיובאים מהמזרח
עוז אלמוג
החנות ממוקמת בראשון לציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
פסטיבל "אחרית הימים"
יאיר פלד
יער בת-עין, גוש עציון
מוצרי בריאות
שרון דגני
תל-מונד
מסעדה במטולה
רם אלמוג
מסעדה במטולה
בת שלמה המושבה
עוז אלמוג
בת שלמה המושבה
עוז אלמוג
בת שלמה המושבה
עוז אלמוג
מחברי המאמר
עוז אלמוג

נוצר ב-4/18/2010  |  עודכן לאחרונה ב-11/18/2011

עידן חדש באוניברסיטה

לפני מספר שבועות התקיים באוניברסיטת חיפה "הכנס הישראלי השני לחקר רוחניות עכשווית". התבקשתי על ידי המארגנים לשאת הרצאה קצרה (כחלק מהפאנל המסכם של הכנס),  שבה יוסברו שורשי חדירתה של "הרוחניות החדשה" ללב התרבות הישראלית. תחילה היססתי, משום שהתקבל אצלי הרושם שהכנס יושב בתפר שבין מדע למטאפיזיקה (מה שמכונה בעגת הרחוב "ממבו ג'מבו") וחותר בעקיפין תחת מסורת מדעית מודרנית. שאלתי את עצמי, האם בשם הרייטינג והפתיחות, האוניברסיטה שלי לא נותנת לגיטימציה עקיפה לערעור יסודות המדע ולערבוב אופנתי בין אמת, המבוססת על מתודות אמפיריות ומשמעת לוגית מחמירה, לבין להג פוסט-מודרני, המערבב בין דמיון למציאות.

מה שהכריע בסופו של דבר את הכף לטובת ההרצאה היתה ההכרה כי עצם קיום כנס שכזה באוניברסיטה ישראלית הוא מסימני הזמן, לטוב ולרע, וכיוון שכך - הדבר מחייב התייחסות סוציולוגית כלשהי. החלטתי לשאת דברים, שבהם אחדד את קו התפר הדק שעליו יושבת תופעת ה"עידן החדש" (New Age) ואסביר מדוע החלטנו לאחרונה להיות מאד "רוּחְנִים" (במלעיל כמובן).

אבל לפני ההסברים אקדים בהערה: "הרוחניות החדשה", או בשמה הפופולרי יותר "העידן החדש", היא למעשה חבילה אקלקטית ומבלבלת, הכוללת בתוכה מרכיבים מהגורן ומהיקב, שההדבקה ביניהם לא תמיד מוצדקת. למעשה מדובר בקולאז' של תופעות שיש בהן מהחיוב והשלילה כאחד (תלוי גם בהשקפת העולם). כיוון שכך, קשה לקבוע דעה ערכית פסקנית לגבי ה"עידן החדש". אבל דעה סוציולוגית אפשר גם אפשר לקבוע.

להלן מספר פעילויות המוזכרות בדרך כלל בנשימה אחת עם תופעת "העידן החדש": בתי מדרש חילוניים, לימודי קבלה, יוגה, מדיטציה, טייצ'י, וויפאסאנה, זן בודהיזם, לימודי תרבות (בעיקר תרבות המזרח הרחוק), רפואה אלטרנטיבית, צמחונות וטבעונות, הומיאופתיה, חיים ירוקים, אקו-רוחניות, שאמאניזם, מיסטיקה, טיפול פסיכואנליטי הוליסטי, קואוצ'ינג (כולל ספרי שיפור עצמי ודרכים להשגת אושר פנימי), יהדות מתקדמת, תפילה חילונית, התארגנויות קהילתיות חדשות (חוגים וקבוצות קטנות לבילוי ולמעורבות חברתית), חינוך אלטרנטיבי, פסטיבלי טבע בחופים וביערות (היותר מוכרים הם: "סגול", "בראשית", "שאנטיפי" ו"בומבמלה"), מוסיקה ניאו חסידית וניאו אתנית, עליה לקברי צדיקים ובכלל זה לקבר רבי נחמן מברסלב באומן, ביקור של חילונים אצל רבנים ומקובלים לקבלת עצות וברכות, תקשור, סיאנס, אסטרולוגיה, גרפולוגיה, נומרולוגיה, קריאה בקפה ובקלפים.

מה שלא פחות מעניין ומבלבל היא העובדה שחבילת הרוחניות החדשה מהלכת קסם על אנשים משכבות אוכלוסייה מגוונות - החל בעניים מעוטי משכורת והשכלה וכלה במשכילים ומבוססים רחבי אופקים ורכוש. "תרבות השאנטי" חוצה גם גבולות מגזריים ואפשר להבחין בהשפעתה לא רק בקרב חילונים ומסורתיים אלא גם בקרב דתיים וחרדים, ערבים ועולים חדשים ("שאנטי" = מילה בסנסקריט שפירושה דרכים להגיע לשלום עם עצמך והזולת, כלומר לשלווה פנימית והגשמה עצמית. המילה הפכה למטבע לשון בעברית המדוברת).

ב"ויקיפדיה" מגדירים את "העידן החדש" כ"מושג המתאר שלל תורות ואמונות פסבדו-מדעיות מהמאה העשרים ובנות ימינו". ספק אם ההגדרה הזאת קולעת, ובוודאי שאינה ממצה לטעמי את התופעה המורכבת. דומני שהפעילויות והתפישות הנכללות תחת מטריית "העידן החדש" כוללות שישה מכנים משותפים – שיש בהם כדי להגדיר, כמכלול, את התופעה הרחבה:

  1. מתן עדיפות להסברים של מדעי הרוח ("הרכים") על העולם על פני ההסברים של המדעים המדויקים ומדעי הטבע ("הקשים"). במלים אחרות, גישה המסרבת לעשות רדוקציה של העולם לאטומים ומולקולות ומנסה לחפש את "הנשמה" שמעבר לחומר. לכן הדגש כאן הוא על פסיכולוגיה, תרבות ואמנות.
  2. חיפוש אלטרנטיבה לצורת החשיבה והניתוח המערבית (הלוגית-אמפירית) שנעשתה כביכול "דיקטטורית" וחסרת סובלנות כלפי "האחר".
  3. חיפוש אלטרנטיבה ו/או איזון לסגנון החיים המערבי האולטרה מודרני, שנעשה מעיק. לא בכדי הירחון הישראלי המזוהה ביותר עם "העידן החדש" נקרא "חיים אחרים – הירחון האלטרנטיבי הישראלי". אגב, גם כותרת המשנה של הירחון ממחישה את שימת הדגש על אלטרנטיבה לסגנון החיים המערבי: "רפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית".
  4. חזרה לשורשי, לקמאי – שהוא גם קסום ונטול מסיכות.
  5. פניה לעולם הרגש והנפש.
  6. כמיהה לעולם הלא ארצי (מטאפיזי), תוך חתירה לאיזו משמעות קיומית עמוקה בעולמנו הכאוטי.

מהן אפוא הסיבות לפופולאריות הגואה של ה"עידן החדש"? נתחיל בגורמים המקומיים.

דעיכת האש הציונית שיקדה בלבבות

הגורם הראשון הוא דעיכת הלהבה הלאומית והתגבשות הלך רוח ציני, המערער ללא מורא על כל מוסכמה מושרשת. תהליך הסרת הקדושה מחיינו, שהואץ אחרי מלחמת יום כיפור, יצר וואקום של זהות, המבקש להתמלא מחדש. הישראלים החילונים מחפשים תוכן עמוק חדש לחייהם - מגדלור של משמעות-קיום שתחליף את המשמעות שיצקה בזמנו דת הלאום הציונית. דעיכת תרבות הלאום התמימה והטוטאלית אינה תופעה ייחודית לישראל, אבל כיוון שהלאומיות שיחקה ועדיין משחקת תפקיד כה גדול בחיינו, היחלשותה יוצרת מועקה גדולה במיוחד.

כזכור, הציונות פנתה למיתוסים מכוננים עתיקים (בעיקר לתנ"ך) כדי ליצור משמעויות לאומיות חדשות. גם היום הצעירים פונים לעולם הקמאי כדי לצקת משמעויות לחייהם. למשל, לעולם הקבלה היהודית או לעולם המיתולוגיות של תרבויות המזרח הרחוק והקרוב. אולם הפעם המיתוסים העתיקים המחודשים הם בעלי משמעות יותר אוניברסאלית מאלה שאפיינו את הציונות המסורתית. הם עוסקים בנושאים הקשורים בעיקר לגורלו של היחיד - כגון אושר אישי, אמונה עצמית, זוגיות, הורות, בריאות וכדומה. אלה נושאים שמעניינים לא רק את היהודי ואת הישראלי והם קשורים להיווצרותו של מצפן ערכים מערבי-גלובלי בתר-לאומי.

אפשר לומר, ספק בחיוך, שפסטיבלי הסאטלנים אפופי הגראס מציעים תחליף למחנות הפעלתניים של תנועות הנוער, וריקודי הטרנס האוטיסטיים מציעים אלטרנטיבה להורה המעגלית. ואם כבר חיוך, מותר לתהות האם מוקד חיינו עובר מ"לתרום" ל"לזרום" (מילת מפתח בעולם השאנטי)?

הודו לה' כי טוב

הרוחניות החדשה אינה המצאה ישראלית, אבל בדומה למוצרים חומריים ורוחניים אחרים שיובאו ארצה, גם היא "מגוירת" לטעם הישראלי. הגיור הזה החל למעשה כבר בחו"ל – בהוסטלים הרבים שבהם נפגשים תרמילאים ישראלים במזרח הרחוק, בדרום אמריקה ובאוסטרליה. בהדרגה החלה ההשפעה לטפטף ארצה, אם בצורת הפקת מסיבות טרנס בסגנון חופי גואה (הודו) וקופנגן (תאילנד), אם בצורת דוכני תכשיטים, ביגוד ומזון אתני ואם בצורת סדנאות וחוגי העשרה בסגנון האשרמים ההינדים ומקדשי הבודהיזם. רק טבעי היה שהרוחניות תגיע מתישהו גם למוסיקה הישראלית ותוליד כוכבים עם רסטות וטמבור, כדוגמת מוש בן ארי, עידן רייכל או להקת גאיה.

במובן זה, ובאופן די פרדוכסלי, הרוחניות החדשה היא בעצם תופעה כלכלית. תעשיית העידן החדש מספקת פרנסה טובה, בעיקר לצעירים, כי היא לא מצריכה משאבים רבים וידע מוקדם. פשוט צריך לדעת לייבא ולמכור בזמן את המוצר הנכון (בעיקר פיצ'יפקס זולים).

חלק לא מבוטל מיצרני וצרכני הרוחניות החדשה שייכים לשכבה בינלאומית שהשתחררה מעול ההישרדות ויכולה היום להתרכז בפיתוח תרבות פנאי (שכבה המכונה בסוציולוגיה "מעמד הפנאי"), באיכות החיים ('רווחה רוחנית') ובהארכת תוחלת החיים. "העידן החדש" הוא במובן זה מעין "ג'קוזי לנפש", ולחילופין "ויטמינים או תוספי מזון לנשמה".

מרתק להיווכח כיצד כל קבוצה וקבוצה מוסיפה למתכון הבסיסי של "השאנטי" תבלינים תרבותיים ממקורותיה שלה. בכך נוצרים גוונים שונים לתופעה הכללית. כך למשל, אנשי "הכיפות הסרוגות", שאימצו בעשור האחרון את מסורת התרמילאות החילונית, הוסיפו לנוסחה הכללית של הרוחניות החדשה את משנת הרב קוק, שירי הנשמה של הרב קרליבך, הווי ההתנחלויות ו"גולני שלי". כך הופיעו "נערי הגבעות" שהם סוג של היפים בדגם שנות השישים, עם תוספת של אוקטן דתי-לאומני, חסידי וקיבוצניקי (מהדגם הנכחד) גבוה. כתחליף או כתוספת לשיער הארוך ולצעיפים ההודיים, הגברים מגדלים פעיאלאך בסגנון חרדי, חובשים כיפות צמר אמנותיות ומציגים "רישול מוקפד" של ציציות מחוץ למכנס. הנשים חובשות בנדנות צבעוניות ולובשות מלבושי שכבות פרחוניים (כך נקראת האופנה הזאת).

אגב, אצל הכיפות הסרוגות, ובמידה מסוימת גם אצל החילונים, התרבות השאנטית היא גם סוג של הצהרה שנועדה לייצר זהות דורית מובחנת. צעירי כיפות-הצמר פיתחו אלטרנטיבה לדור הוריהם והורי הוריהם, שמצהירה "אנו שונים מכם". לפעמים האלטרנטיבה היא סוג של פונדמנטליזם – שגם הוא בעצם פונה לקמאי.

חסידי ברסלב סחפו רבים במתכון צבעוני המשלב בין חסידות ישנה לטרנס מודרני. כך הפך קבר הרבי מברסלב באומן שבאוקראינה למוקד ההילולות השנתיות (בראש השנה, חנוכה ושבועות) של "החרדים-השאנטים" – מעין וודסטוק או אשראם של חובשי כיפות מכל הסוגים והמינים.

רבנים ואמנים מיוצאי עדות המזרח חיברו את השאנטי לתרבות המיסטיקה של יהודי ארצות האסלאם והחזירו (או יותר נכון חידשו) עטרות מסורתיות ליושנן, בדרכים מגוונות. לעתים נעשה הדבר מתוך דחף פנימי אותנטי וחוש יצירתי נהדר ולעתים מתוך חמדנות, בורות ומניפולציה מסחרית, המנצלת חולשות אנוש.

התפוח המכני

הרוחניות החדשה היא גם תגובת נגד להתפתחות המטרופולין המערבי, המתועש, המנוכר ורווי המסכות. בעולם שבו הכול מסחרי, מלאכותי ומניפולטיבי מתחזק הצורך בטבעי ובאמיתי. לכן אבן טבעית מחליפה בטון יצוק, מים מינרלים מחליפים קוקה-קולה, אוכל ביתי מחליף אוכל מוכן, ווילה צמודת קרקע ביישוב קהילתי מחליפה פנטהאוז בלב תל אביב. זו ה"בובואיות" הכפרית (נוטריקון שהמציא חוקר התרבות דויד ברוקס ושפירושו "בורגנות בוהמיינית" - Bourgeois and Bohemian), המציעה אלטרנטיבה ליאפיות (Young Urban & Professional) הניו-יורקית והלונדונית.

טעימות רוחניות לרעבים

בעולם שהורגל לטעימות קצרות (רגעי תענוג), הרוחניות החדשה היא גם סוג של טעימה על קצה הצ'ופ סטיק. תרבות האינסטנט צמחה בין השאר מחוסר זמן – מצד אחד של האמידים הקרייריסטים ("עבדי הצווארון הלבן") ומצד שני של העניים והעשוקים (העסוקים בהישרדות יומיומית). היא מציעה להמונים מזון רוחני מהיר, או לחילופין סושי מרוכז של מדע, אמנות, פילוסופיה, דת וכו'.

הדחף הבלתי נשלט להנפיק מוצרי מדף בסיטונות ולהגיע לקהלים רחבים מייצר ספרים, מאמרים, אמנות, ומוצרי תרבות ודעת אחרים עם מינון גבוה של קיטש – קלישאות ממוחזרות, ערבות לחיך להרף עין. המטרה הזאת מקדשת כל אמצעי, ובכלל זה ייצור תרמיות וזיופים (חצאי אמיתות, אמיתות לא מבוססות ובמקרים רבים שקרים). לקונים רבים אין את הזמן והיכולת לגלות את התרמית שהקסימה אותם, ורבים גם אינם חפצים לדעת את האמת, כי המאמץ והידיעה מעייפים ומכאיבים. ניו אייג' הוא במידה רבה פילוסופיה של האדם הפשוט/העייף/המדוכא/המאוכזב, שמעדיף בנסיבות הקיימות להמשיך להיות כזה, כלומר לקרוא רובין שארמה ולא טולסטוי, ו"תעזבו אותו באמא שלכם".

אגב, מכאן גם נובעת הצלחתן היחסית של חסידיות ברסלב וחב"ד בקרב חילונים ומסורתיים. הן השכילו לשווק את היהדות במעטפת קוסמת מאד: הרעפת חיבה, תמיכה חומרית, ייעוץ ועידוד, לצד תביעה ל"תמורה" מינימאלית, אם בכלל. שים כיפה, הנח תפילין, מלמל קצת "בעזרת השם" ותזכה לחיי עולם הבא. עסקה די שווה (למי שמאמין).

למעשה, חב"ד וברסלב עשו ליהדות מה שקוקה קולה עשתה למשקאות הקלים ומק-דונלד להמבורגרים. אבל הן מצליחות לא רק משום שיש להן מערך שיווק גאוני, אלא גם משום שה"שוק" מתאים היום יותר מתמיד למוצרי אינסטנט ולתחליפים מסוג דתיות-לייט. הוא מתאים לא רק משום שלאנשים אין זמן וכוח ללמוד ולהתעמק בנכסי הצאן והברזל של היהדות, אלא גם ואולי בעיקר משום שהמצוקה הנפשית גדלה: יותר אנשים מתגרשים; יותר מפוטרים מעבודתם; יותר עולים ויורדים באחת מנכסיהם; יותר חיים בבדידות, מנותקים ממשפחה וקהילה; יותר אנשים עייפים ומותשים מעבודה וציפיות יתר; ויותר נכשלים ב"מרוץ העכברים" להשיג עוד ועוד – קריירה, כוח, חשבון בנק שמן, סקס, אהבה. הרוחניות החדשה היא במובן זה האקמול למחלת המודרניות, ובדומה לכדורי ההרגעה היא פותרת בדרך כלל רק את הסימפטום (הכאב) ולא את המחלה.

חוק המאמץ השולי הפוחת

הדחף החדש לרוחני מבטא גם את הכמיהה לעוגן של יציבות, בעולם שבו הכל זמני ומשתנה במהירות מסחררת. זוהי החתירה האנושית למצוא משמעות ועניין מעבר לקונקרטי, למיידי ולחולף. כך נוצרו פרדוקס ואבסורד עצוב: הפתרון לאינסטנט ניתן באמצעות מוצרי אינסטנט – משהו בסגנון גמילה מאלכוהול באמצעות תרופות של וודקה.

החתירה ליציבות נובעת מסיבה נוספת: חשיפת היתר. אנו חיים בעולם עם כמות עצומה של גירויים. החשיפה האינטנסיבית מביאה לעייפות החומר – רצון לעצום עיניים, לאטום אוזניים ולשתוק. זאת ועוד, בעולם של עודף מידע מתקיים חוק המאמץ השולי הפוחת: כאשר העיתון דק - קוראים בדרך כלל את כל עמודיו; כאשר העיתון עב כרס - מרפרפים רק על הכותרות.

הרוחניות החדשה היא אפוא גם סוג של רפרוף והיא נולדת בחברה שבה מרוב מידע אנחנו נעשים בורים. זה עולם שבו האמיתות נבלעות וטובעות בתוך ים המילים. הן הופכות לחלק ממקבץ הלינקים שמציע מנוע החיפוש גוגל – רשומת מקורות שהיא במקרים רבים חסרת היררכיה של מהימנות ואיכות.

גלולת הרגעה לחרדתיים

הרצון להתנתק ולברוח מהמציאות נובע גם, ואולי בעיקר, בשל החשיפה הגדלה לכאב ולאסונות. קראתי באחד מכתבי העת שבשל ריבוי כלי התקשורת, בשל היכולת להעביר מידע מקצה אחד של הגלובוס לקצהו השני בזמן אמת, ובשל המסורת העיתונאית להבליט את השלילה על פני החיוב - אדם ממוצע נחשף היום בשבוע אחד ליותר אסונות משנחשף אדם ממוצע במהלך כל חייו בעולם העתיק. גם אם הנתון מעט מוגזם, התובנה העקרונית נכונה. החשיפה האינטנסיבית למוות, פציעות וטרגדיות אישיות ומשפחתיות יוצרת עומס רגשי כבד. אצלנו בישראל העומס גדול במיוחד, בשל מצבינו הביטחוני והטמפרמנט הסוער שלנו (או סקנדל או פסטיבל) ובשל הקוד המשפחתי-חברי המאפיין את החברה הישראלית - קוד שיוצר הזדהות טבעית ואמפטיה גם עם אנשים שאיננו מכירים אישית. הפתרון לעומס היתר הרגשי הוא הדחקה, הכחשה (אסקפיזם) והסחת דעת. הרוחניות החדשה משלבת בין השלושה.

קוקטילים יאפיים של ישן וחדש

מטח הגירויים שאליו נחשף היום אדם ממוצע מביא גם לתחושה של מיצוי ורוויה וכתוצאה מכך לכמיהה לריגושים חדשים, המסופקת באמצעות הוצאת דברים ישנים מהבוידעם, לצד מיחזור וערבול חומרים מכל הבא ליד. כשאין עוד במה לחדש ובמה לרגש מייצרים קולאז': מזרח פוגש במערב, הדרום בצפון והאולטרה טכנולוגי בפרימיטיבי. זה דומה במקצת למה שמתרחש היום בספורט: כאשר מתקרבים לקצה היכולת האנושית נאלצים להמציא ענפי ספורט חדשים, שהם שילוב בין מספר ענפים (למשל, הטריאתלון). כך הולכים ונוצרים לאחרונה שילובים חדשים ומעניינים ברפואה, באומנות ואפילו בדת.

הקולאז' הפוסט מודרני אפשרי בעיקר בחברה רווית תקשורת ובעלת אתוס מתעצם של פלורליזם דמוקרטי. באופן כללי אפשר לומר שהאדם נעשה רגיש יותר לזולת, פתוח יותר כלפי השונה. בעולם המערבי הולך ומתהווה אתוס רב עוצמה של סובלנות: אסור לפסול אדם וקבוצה בשל דעה קדומה, אסור "להיסגר" ורצוי להיות קשוב ולא דוגמטי. הסובלנות הזאת מיושמת ביחס לדת, למיסטיקה, לפילוסופיה העתיקה ולשבטיות המסורתית. תפישה זו סייעה, למשל, להתקבלות הרפואה האלטרנטיבית, שהפכה לימים ל"רפואה משלימה". אגב, זה גם המקור העיקרי למתח הגובר בין העולם המוסלמי, הבלתי סובלני והקסנופובי, לבין המערב, שאולי הרחיק לכת בסובלנותו.

כור ההיתוך הראשון של תופעת "השילובים הסובלניים" נוצר ברובעי הסוהו בלונדון ובניו יורק, ואצלנו בשיינקין התל אביבי ושלוחותיו בירושלים ובאזורים הבוהמיים ברחבי הארץ. בשקט בשקט מתרחשת מהפכה במטרופולינים הגדולים: סגנון חיים מחליף בהדרגה תרבות שבטית מסורתית. במקום טקסים ופולחנים קמאיים צומחים בתי קפה, פאבים, מסעדות, גלריות וחנויות בוטיק – היוצרים שילובים מפתיעים, תוך טריפת הקלפים המסורתיים. ה"שאמנים" של העידן החדש הם בין השאר מעצבי העל, הדי ג'ייז והבר טנדרים. כולם מערבבים לנו במיומנות קוקטילים של ישן וחדש, מכאני וממוחשב, כפרי ועירוני, גברי ונשי, מכוער ויפה, קלאסי ועדכני.

אבל גם כאן מתגלה עוד פרדוקס. אם הרוחניות היא לא יותר מאופנה (ליתר דיוק "טרנד"), לא רחוק היום שבו גם היא תגיע למיצוי ותחלוף מהעולם. הנה כי כן, ספק אם הסדנאות הרוחניות, שנועדו בעצם לייצר ריגושים חדשים, ינמיכו את סף הגירוי האנושי ויעצרו את הכמיהה המתחזקת לכדורי אקסטזי חדשים. אם להשתמש בדימוי מעולם העיצוב (ובעצם זה לא רק דימוי אלא מציאות של ממש), אפשר לומר שהמטבחים הכפריים של התרבות האנושית, שהחליפו את מטבחי הנירוסטה הבוהקת, יוחלפו בשלב הבא במטבחים מתרכובות חדשות ומפתיעות.

אופנת רטרו

אם הזכרנו אופנה וטרנד ראוי להוסיף נקודה חשובה: העידן החדש הוא בעצם סוג של אופנת רטרו (נוסטלגיה). בימינו הגיע לבגרות דור שלא חי את מהפכת ילדי הפרחים (ההיפים). לכן הוא נלהב לחדש ולמחזר דברים שאותם לא חווה בעצמו (חוויות של סבתא וסבא). ושוב עולה פרדוקס: ההיפיות המקורית (של שנות השישים והשבעים) היתה ביסודה הצהרה אנטי ממסדית ואנטי מסחרית ואילו ההיפיות של העידן החדש ממוסחרת מאד. יתרה מכך, בהיפיות המקורית היה משהו אותנטי וחדשני שהתבטא ביצירות רעננות בתחום המוסיקה, האמנות הפלסטית, השירה, הספרות והאופנה (אפילו עישון הגראס והסקס החופשי היו אז משהו חדשני). היום זו היפיות חקיינית ודי שטחית. במלים אחרות, עדיין לא ראינו את הג'ון באז או הבוב דילן של העידן החדש, וספק אם נראה בעתיד הקרוב.

טיפול נפשי לדור האתרוגים

תרבות הניו אייג' קשורה ללא ספק גם לעליית ערך האינדיווידואליזם בסולם הערכים המערבי. בישראל, כמו במקומות אחרים, צמח דור צעיר שהוא מאד נהנתן ואגוצנטרי – "דור האתרוגים" והבליינים. הוא גודל בצמר גפן, באווירה של חוסר משמעת ושל סובלנות אין קץ. לא תבעו ממנו הרבה ולכן הוא אינו נוטה לתבוע הרבה מעצמו ומאחרים. זו גם הסיבה שהוא מעדיף במקרים רבים פעילויות שאינן מצריכות מאמץ פיזי ואינטלקטואלי גדול (למשל, קריאת ספרים).

אפשר שזו אחת הסיבות לכך שהולך ופוחת הביקוש למקצועות תובעניים, כמו רפואה והנדסה, וגדל הביקוש למקצועות "קלילים" שמבטיחים לכאורה רווח אישי בהשקעה מזערית (לרוב אלה הבטחות שווא). זהו דור שחוסך הרבה פחות כסף מהוריו, קפדן פחות בכתיבה ובדיבור ובעיקר פגיע יותר ועמיד פחות בפני קשיים ומשברים. לכן הוא גם נזקק יותר לסיוע נפשי ולאמצעי הרגעה ושחרור לחצים. הניו אייג' הוא במקרים רבים סוג של טיפול פסיכואנליטי עממי - מענה ללחצים, חרדות, כישלונות, אכזבות ותסכולים אישיים. יש בו את האמפטיה האנושית והסובלנות שלהם נזקקים אנשים כואבים ונואשים, שמצאו עצמם בדרך ללא מוצא או שנזרקו לג'ונגל החברתי ללא הכנה מספקת.

יש שיאמרו שבעצם, לכל אחד מאיתנו יש את רגעי השפל האלה. לכן, כולנו הופכים בשלב כזה או אחר בחיינו ל"רוחניים" יותר. היום, השוק פשוט מציע מבחר מוצרים ושירותים מגוון מתמיד לביקוש הטבעי. במלים אחרות, על פי טיעון זה תופעת הרוחניות החדשה לא משקפת בהכרח עלייה בביקוש אלא דווקא עלייה בהיצע.

האוניברסיטה העממית

אפרופו היצע מוצרים חדש - הרוחניות החדשה היא במידה רבה גם אלטרנטיבה עממית להשכלה המסורתית ומשקפת את קריסתה. למעשה, יש כאן שני היבטים: ההיבט הראשון הוא הבערות. אנשים קונים שטויות כי לא לימדו אותם להבחין בין טוב ורע, בין אמין ללא אמין. לו היו לומדים מעט סטטיסטיקה (הסתברויות וסיכויים) ומעט פסיכולוגיה (הטיות קוגניטיביות ורגשיות) הם היו מאמינים פחות לנומרולוגים, מקובלים, קוראים בקפה ואסטרולוגים. אבל מערכת ההשכלה בישראל משכילה פחות ופחות את תלמידיה ומנמיכה משנה לשנה את רף ציפיותיה.

גם התקשורת הממלכתית נותנת לגיטימציה ואף מאדירה את האצטגנינים למיניהם, בעיקר באמצעות תוכניות טוק-שואו ומוספי פנאי. במצב זה לא פלא שההשכלה מכונה במקומותינו לעתים קרובות "פלצנות" וטיעונים מלומדים מכונים "חפירה" (קדיחה בראש, כלומר במובן השלילי).

הרוחניות החדשה היא במובן זה סימן לדקדנס, כלומר לחברה במשבר המיטלטלת בין שקיעה לזריחה - חברה שסועה, צינית, מבולבלת וחרדתית, המחפשת את עצמה ובינתיים לא ממש מוצאת.

מצד שני, ההשכלה העממית שמציעה הרוחניות החדשה, מחדדת את כשליה ומחדליה של מערכת ההשכלה הממסדית שברוב מרובעותה וקיבעונה לא הצליחה להפוך את הקניית הדעת לאטרקטיבית עבור שכבות רחבות.

כאשר מתבוננים באנשים פשוטים וקשי יום, היושבים שעות, מרותקים לדרשן קבלי או לרב המרביץ דברי תורה, קשה שלא לשאול: כיצד זה מצליח להם במקום שבו בית הספר והאקדמיה כשלו? התשובה טמונה לא רק בכריזמה של הדרשן והרב ובנושאי הלימוד (שעוסקים לרוב בפתרון מצוקות אנושיות אמיתיות) אלא גם בסגנון הלימוד. הרוחניות החדשה מציעה לרוב מסגרות גמישות יותר וידידותיות יותר מהמסגרות האקדמיות. התלמיד לא נבחן ונמדד על כל צעד ושעל והלימוד נעשה מתוך אמפטיה, שיח פתוח ודיאלוג מתמיד (למשל, באמצעות החברותא בסגנון הישיבות).

חסידות חילונית

הרוחניות החדשה מתאימה במיוחד לאנשים המתקשים בלמידה המבוססת על זיכרון, ניתוח שכלתני ושיעורים פרונטאליים (כיתה מול מורה). היא פותחת ערוץ לכל ההמונים הנפלטים היום מהמערכות הממוסדות עם תווית מטעה של "לקויי למידה". רבים מהם כלל אינם לקויי יכולת או חסרי מוטיבציה, אלא אנשים מוכשרים האוהבים והמסוגלים ללמוד בדרכים אחרות מאלה שמציעים להם בתי הספר והאוניברסיטאות (בעיקר באמצעות מגע אישי). לא אתפלא אם הבעל שם טוב, אבי החסידות, היה "דיסלקט" שחיפש לעצמו ולכמותו אפיקים אלטרנטיביים לעבודת השם, זולת לימוד גמרא תחרותי ושכלתני. כמו "לקויי הלמידה" בימינו גם הוא גונה ונרדף על ידי מורי הישיבות על לא עוול בכפו. הוא בסך הכל רצה להתקרב לאלוהיו באמצעות הנשמה ("אינטליגנציה רגשית") ולא באמצעות "הראש" (השכל). גם תלמידי הרוחניות החדשה מבקשים להתקרב לשכינה (פילוסופיה, אמנות, תורת המידות ועוד) באמצעות עבודת הלב, ולא באמצעות מבחנים מלחיצים ועבודות סמינר ממוחזרות. הם חפצים להיות תלמידים סוג א' בעולם שמתעקש לתייג אותם כתלמידים מופרעים או סוג ב'. מבחינה זו ואולי גם מבחינות נוספות אפשר לכנות את הרוחניות החדשה בשם "חסידות חילונית".

התיאולוגיה הפסיכואנליטית

הפסיכואנליזה חצתה בימינו את גבולות המדע והפכה למעין תיאולוגיה חילונית. השפעתה ניכרת בתחומים רבים – מטיפול נפשי ועד לאמנות, בידור ודפוסי שיח. בספרי "פרידה משרוליק – שינוי ערכים באליטה הישראלית" הגדרתי את הניו אייג' כילד המשותף של פרויד והמהרישי. שניהם הטיפו להבנה עצמית, לכנות, לשחרור המודחק ולהרפיית מתחים. הרוחניות החדשה, ממש כמו הפסיכואנליזה, עוסקת בחיפוש גאולה באמצעות טרנספורמציה אישיותית.

שתי הדיסציפלינות הללו, שהושפעו זו מזו, יוצרות פולחן חילוני של חתירה לאושר ושיפור עצמי. זו מין הבטחה מודרנית (ובמקרים רבים גם אשליה) שלא היתה קיימת בעולם הפרה-מדעי – לפחות לא בשפה ובאינטנסיביות שהיא מוכרת היום.

כדי להתקרב לאושר, אדם זקוק למוודאים ומדריכים. הפסיכואנליזה מציעה שיחה אישית על ספת הקליניקה ואילו הרוחניות הניו-אייג'ית מציעה אימון אישי על מזרון או על אדמה בחיק הטבע. הפסיכולוגים והקואצ'רים כאחד זקוקים למטופלים כדי להתפרנס היטב ובזכות האושר שלכם (או יותר נכון חוסר האושר) הם משיגים את העושר שלהם. אגב, החתירה לאושר יכולה להיות מאמללת מאד. יש שאומרים שעד שלא התחלנו לחפש באופן רשמי אחר האושר לא ידענו עד כמה אנו אומללים.

אבל אפשר להתייחס לפסיכולוגיזם, שעומד בבסיס הרוחניות החדשה, בפחות ציניות וביקורתיות. ניתן לקבוע בביטחון שהרוחניות החדשה משקפת את ההכרה הגוברת בתפקידה העמוק של נפש-האדם ובעיקר בהשפעתה על הגוף. למשל, הקשר המוכח בין לחץ ודיכאון למחלות כרוניות וממאירות. המודעות הזאת הובילה אנשים רבים להגביר את מאמציהם לתחזק את נפשם על מנת לתחזק את גופם. לרוחניות החדשה יש הרבה מה להציע בתחום זה.

התפכחות ממיתוסים קפיטליסטיים

אבל הרוחניות החדשה אינה רק קלישאה, ג'נק פוד רוחני וגלולת הרגעה המדחיקה ואולי מעכבת מחלות. יש בה גם ביטוי אמיתי ולעתים עמוק של ביקורת על עיוותים חברתיים ובעיקר על "הדיקטטורה הקפיטליסטית". במובן זה היא דומה וחשובה כמו האידיאולוגיה הירוקה (הגנת הסביבה) והניאו סוציאליזם. זו גם זו קמות לנטרל "רעשים" ו"זיהומים" של כלכלת השוק הדרוויניסטית – שיטת ממשל ותפישת עולם שנעשו במידה מסוימת לסוג של פאשיזם כלכלי.

הנה כי כן, אחרי שהאדרנו את ההצלחה החומרית וסגדנו למיליונרים פתאום התברר שצבירת נכסים וכוח לא מבטיחה אושר. אדרבא, לעתים היא דווקא יוצרת אומללות גדולה, שלא לדבר על פערים חברתיים וניצול.

ודוק: יש הטוענים שהרוחניות החדשה היא בעצם נחמת הלוזרים – כל אותם המונים שלא הצליחו "לעשות אקזיט", שלא השכילו למנף מניות בזמן ולהשקיע בנדל"ן מניב. זהו סוג של נסגנות, הם יאמרו. "אם אני לא מצליח לנצח בתחרות, לפחות אשנה את הכללים". ובמלים פשוטות: מי שלא מצליח לצבור ממון ונכסים הופך ל"סטלן", מאדיר את חיי הרוח ובז לעשירים.

יש בטיעון הזה גרעין של אמת סוציולוגית, אבל הוא מחמיץ את העיקר: הכסף, או יותר נכון העושר, אכן משחית ברמה האישית והחברתית כאחד. מי שנתון בלחץ וחרדה מתמידים, מי שמכור לקריירה או למותגים, מי שמנוכר ובודד, חמדן ותחרותי באופן כפייתי, מגיע כמעט תמיד לנקודה בחייו שבה הוא שואל את עצמו "בשביל מה כל זה?"

ההתפכחות ממיתוסים קפיטליסטים זולים, כגון עושר=אושר, מתחילה להתפשט וטופחת על פניהם של רבים. הרוחניות החדשה צומחת בעיקר בעקבות שלוש אכזבות: אכזבה כלכלית, אכזבת אהבה ואכזבה רפואית – וכולן כאחד מבטאות אכזבת-על שתופסת את כולנו בגיל העמידה: האכזבה שאי אפשר לעצור את הזיקנה ושבסופו של דבר נמות. האכזבה הזאת כל כך כואבת, כל כך מבהילה, שהיא מביאה גם אנשים רציונאליים וספקנים לעשות דברים משונים (למשל, לפנות לברכת מקובלים או לקנות אבנים עם "אנרגיה חיובית"). על הדרך אפשר גם איזה ניתוח פלסטי, צביעת שיער וגלולות ויאגרה שמסייעים להדחיק את האמת.

חשוב להדגיש: אין ספק שכלכלת השוק החופשי קידמה את האנושות בתחומים רבים והגדילה את הרווחה האישית ואת תוחלת החיים. אבל זהו גולם, או יותר נכון מחשב-על, שיצא משליטה, כמו בסיפורו של גתה "שוליית הקוסם". כלכלת השוק הדורסנית הולכת ומקצינה, מותירה אחריה חללים (בכל המובנים). לכן אפשר לראות את הרוחניות החדשה כסוג של איזונים ובלמים שהאנושות החלה לשכלל, בדומה לנוגדני הוירוסים בגוף, על מנת להתמודד עם המוטציות של הקפיטליזם. זו המרידה באימפריאליזם החומרני שנעשה לקולוניאליסט מותגים חסר רחמים ומצפון.

נקודות מפגש חדשות

הרוחניות החדשה משקפת גם מפגש מפרה של אנשים רבים עם כתבים ורעיונות שלא הכירו. המפגש הזה מתאפשר משום שבניגוד למוסכמה, המגזרים בישראל ובמקומות אחרים בעולם דווקא מתקרבים זה לזה ומשפיעים זה על זה. זאת, בעיקר בשל פריצה מתמדת של חומות דמוגרפיות במרחב הגיאוגרפי (למשל, חדירת האוכלוסיה החרדית לאזורים חילוניים או חדירת העולים דוברי הרוסית לאזורי הפריפריה), בשל התפתחות כלי התקשורת הדיגיטאליים (טלוויזיה רב ערוצית ואינטרנט) ובשל השיפור הגדול במצב הכלכלי (אנשים נפגשים בקניון, בשדה התעופה, בפארקים, באזורי הנופש ועוד). חילונים רבים לומדים לראשונה על העולם העשיר והעמוק של כתבי הקודש היהודיים; החרדים לומדים לראשונה על העולם המלהיב של המדע, האומנות והמשפט; העולים לומדים על התרבות העברית והציונית, והוותיקים טסים לחו"ל ופוגשים תרבויות ומסורות זרות. תופעת הרוחניות החדשה בעולם היא אפוא גם תולדה של היווצרות נקודות מפגש שאולי יולידו בעתיד מפץ תרבותי חדש.

מרד הרגישות

הרוחניות החדשה היא ללא ספק גם ביטוי פמיניסטי, או ליתר דיוק התחזקות היסוד הנשי בעולמנו. אפשר לכנות זאת בשם דה-הורמוניזציה תרבותית (של הטסטוסטרון הגברי כמובן). הרוחניות החדשה מעלה על נס ערכים של רגישות, קשר אנושי חם, רכות, פתיחות, אנטי תוקפנות ומודעות אסתטית, ובמובן זה מציעה אלטרנטיבה לתרבות הגברית ששלטה (ועדיין שולטת, אם כי פחות) בעולמנו.

לסיכום, אפשר לומר שיש ברוחניות החדשה משהו אותנטי ובאותה מידה משהו מזויף. אפשר לומר עליה שהיא מביאה קללה אבל גם ברכה. "מרד הרגישות" הוא מרד יפה. הוא נחוץ לנו על מנת לאזן את העולם הקפיטליסטי-גלובלי-תקשורתי הכובש את חיינו. אבל הוא גם מסוכן. כי בסופו של דבר ללא חשיבה אנליטית ומדע אמפירי, ללא הפיזיקה, המתמטיקה והלוגיקה של המשפט הדמוקרטי לא היינו מגיעים לאן שהגענו. לא ייצרנו מכוניות, מטוסים, או מחשבים באמצעות כתבי הקבלה או זן בודהיזם ולא ריפאנו מחלות באמצעות ברכות ולחשים. מצד שני, רציונליות מוגזמת וקשיחות רגשית עלולות להקטין את הגמישות המחשבתית. ובעיקר, הן אינן נותנות תשובה מספקת לצרכים העמוקים של האדם: לסולידריות ולמגע אנושי, לזהות ולמשמעות הקיום.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך


מילות מפתח

שאנטי | סטלן | סוהו | חב"ד | ברסלב | יאפי | בובו | רוחניות | קואוצ'ינג | בתי-מדרש-חילוניים | אלטרנטיבי | הודו | תאילנד | מזרח-רחוק | תרמילאות | כיפות-סרוגות | חסידות | עידן-חדש | פסטיבל-טבע | סמים | קבלה | יהדות | מיסטיקה | נומרולוגיה | אסטרולוגיה | חיפוש-פנימי | ערכים | רוחניות-עכשווית | חיים-אחרים | בומבמלה

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על ניו אייג' בישראל - מדוע נעשינו "רוּחְנִים"? (5)

    גלעד

    החסידות החילונית שהכי התחברתי אליה היא דווקא וירטואלית ואולי זה באמת העתיד? היו שני אתרים שלמדתי אצלהם ואחד מהם סגר והכי ותיקים זה האתר של משמעות החיים זה הכי התחבר לי כחילוני האמת - קראו אם בא לכם http://www.mashma.co.il
    יום חמישי א' באייר תשע"ג 11 באפריל 2013

    מאיה לוי

    לומדת דרך אתר שנקרא משמעות החיים http://www.mashma.co.il במעין קבוצה וירטואלית ומאוד מתחברת השאלה היא, או הדילמה שלי מתוך קריאת המאמר, האם זה טוב או רע לדעתך העידן הזה?
    יום חמישי ו' בשבט תשע"ג 17 בינואר 2013

    מעין

    רציתי רק להגיב לתיאור הביקורתי אך המדוייק במאמר. לפי דעתי, המאמר מפואר בדיוק שבו הוא מתאר את ה"דת החדשה" שנקראת בפי כולם: "ניו אייג'". על אף הביקורתיות הרבה שלו ונקיטת העמדה הברורה, אני חושבת שהמאמר מציג, אולי בפעם הראשונה באופן מאורגן וקוהרנטי, את התופעה הזו - הבריחה מהדת הישנה שהופרכה על ידי המדע החדש( ששולט בכל נשימה שלנו בעולם המודרני) אל חיקי תפיסות חדשות-ישנות של אמא טבע והכוח שבתפילה. אני חושבת שהגיע הזמן שאנשים יתנו שם לתינוק החדש שנולד, שיקראו בשמו על מנת שסוף סוף יכירו בקיומו. ניו אייג' רחוק מלהיות עידן חדש. ניו אייג' פירושו שם חדש לתקופה ותפיסה ישנה. אין חדש תחת השמש. הדת החדשה היא עדיין דת. אותה גברת בשינוי אדרת. או יותר נכון, אותה האמא בשמלה חדשה מקסטרו במקום מהלבשת לאה. אני באמת לא מבינה איך אנשים לא רואים שהם לא עושים שום דבר שונה? אבל היי, מי אני שאשפוט דת?
    שבת כ"ט בחשון תשע"א 6 בנובמבר 2010

    אייל

    תמונה: חדר ראש הממשלה שנת 2028: מזכירת ראש הממשלה נכנסת עם חיוך "אדוני ראש הממשלה יש פה את התסקיר הסביבתי". אמרתי לך אלף פעמים לקרוא לי "באייה" ( כינוי נחות לתפקיד נחות בהודו). "אבל באייה אתה צריך לחזור עם תשובה לברוס (וויליס- נשיא ארה"ב. "אמרתי לך שאני בישיבה עם עוד חבר'ה שפגשתי בטיול"." והרי החדשות מקול ישראל: רוה"מ צדף באבא הכריז היום על שביתה כללית במשק לצורך מדטציית אום לטובת הקלות על ישראל באו"ם.רוה"מ בתגובה- בישיבה שערכתי עם כמה חבר,ה החלטתי שאני טס לטיול שאחרי קדנציה ולכן אני נאלץ לפרוש מהחיים הפוליטיים.
    יום שני כ' באלול תש"ע 30 באוגוסט 2010

    אייל

    אני מכבד מאוד את דעתו של פרופסור עוז אלמוג ואני מסכים עם רוב דבריו אולם בישראל של שנות ה60 פרט לכמה מעוזים( מילה צבאית) לא התקיימה יציאה אנטי ממסדית- ולכן הדור שגדל בשנות ה90 חש מאוכזב מהממלכתיות ומההומגניות שיוצרת החברה הישראלית. למעט מקרים בודדים של אנטי ממסדיות ממוסדת ומאורגנת לא נחשפנו לתנועת נגד שתפגש באנדרטה (בארץ יש לנו יד לבנים) ותמחה נגד המלחמה כמחאה נגד הלך רוח פוליטי אשר לא מקובל על הצעירים. אנחנו דור שחווה את פרעה ורוצה קצת דילן- החלום הארקאי שנולדנו לתוכו נחלם על ידיאנשים שההיסטוריה חלפה לידם בצילומים של ניל אמסטרונג על הירח.אנחנו גם רוצים ניל אמסטרונג - כרגע הוא בהודו מקשיב להרצאה ומעשן גארס.
    יום שני כ' באלול תש"ע 30 באוגוסט 2010

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.