אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 8 מדרגים

התייר הישראלי בחו"ל – ציוני דרך וניתוח סוציולוגי

משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
משפחה ישראלית בחו"ל
משפחת דימנט
מהאלבום המשפחתי של משפחת דימנט
מחברי המאמר
עוז אלמוג
זוהי גרסת טיוטה ראשונית ונדרשות עוד השלמות רבות ועריכה סופית של המאמר. אקבל בתודה מידע נוסף ותיקונים הרלוונטיים למאמר

נוצר ב-3/23/2011  |  עודכן לאחרונה ב-3/23/2011

לפני קום המדינה

1925 - מתפתח ענף משרדי הנסיעות בפלשתינה

אין רישום מסודר של סוכנויות הנסיעות שפעלו בפלשתינה לפני קום המדינה, אבל ידוע שכבר בשלהי התקופה העות'אמנית הופיעו הסוכנויות הראשונות. הידועה בהם היתה 'הסוכנות לתיירים' של תומאס קוק שנמצאה ברחבת שער יפו מול מגדל דוד.

חברת אמריקן אקספרס' פתחה ב-1921 בירושלים את הנציגות הראשונה שלה בארץ ובעקבותיה נפתחו קומץ נוספות, ביניהן משרדי נסיעות למטרות אידואלוגיות, ובראשן חברת הנסיעות הלאומית לוויד ארץ ישראל ומצרים בע"מ (Palestine and Egypt Lloyd – PEL) מיסודו של בנק אנגלו-פלשתינה (אפ"ק).

במחצית שנות העשרים נמסר באחד מספרי ההדרכה על חמש סוכנויות תיירים ואוניות שפעלו בירושלים. במטסון, מדריך לירושלים G.O Matson The American Colony Guide-Book to Jerusalem, Jerusalem 1925 דווח על הסוכניות לתיירים ולאוניות הבאות: סוכנות קוק בתוך שער יפו, סוכנות האמריקן אקספרס ברחוב יפו מחוץ לשער, סוכנות קלארק בבנין הדואר ברחוב יפו, סוכנות מסרג'רי מרטימס ברחוב יפו ליד מלון אלנבי וסוכנות הפלשתין אקספרס מול בנין הדואר ברחוב יפו.

המידע המופיע בספרי ההדרכה למיניהם ביחס לסוכנויות הנסיעות מסתפק ברוב המקרים בדוגמאות הבולטות ועל כן לא ניתן לקבל מהמדריכים תמונה מפורטת יותר על התחום הנדון.

בתקופת המנדט התחוללה התפתחות נוספת בענף הנסיעות לחו"ל שהתבטאה בין השאר בפתיחת נציגויות של תחבורה ימית, כלומר סוכנויות של חברות אוניות בין לאומיות ובפתיחת סוכניות של שירותי אוויר אזרחיים. כולן התרכזו בחיפה, תל אביב וירושלים. בירושלים בלבד פעלו בשנים 1926-1948 כ-35 סוכנויות (מספרן עלה וירד במהלך השנים וב-1948 הגיע לשפל של 8 בלבד).

עיקר הפעילות של הסוכנויות הללו היה בטיפול בתיירות שהגיע מחו"ל לארץ ורק מקצת מהפעילות הוקדש ליציאות מהארץ.

משרדי הנסיעות היהודיים הבולטים שפעלו בתקופת היישוב היו הסוכנות של 'האחים אבדהמוף" שהחזיקו סניף בתל אביב בירושלים ובחיפה, סוכנות פטרה, סוכנות פנטורס, סוכנות גלוב, סוכנות דפנה טורס וסוכנות דיזנהויז. המשרד הראשי של כולן שכן בתל אביב ולחלקן היו סניפים גם בחיפה, ירושלים וכמה במקומות נוספים כגון רמת גן.

גם משרדי הנסיעות היהודיים התעסקו אז בעיקר עם תיירות פנים כיוון שכמעט ולא נסעו אז לחו"ל, ואלה שנסעו עשו זאת באוניות. רוב הנוסעים היו אנשי עסקים – לרוב יבואנים.

1935 - יחיד סגולה נוסעים להבראה באירופה

בסוף המאה התשעה וראשית המאה העשרים החלה צומחת בהדרגה התיירות העולמית לחו"ל. רוב הנוסעים עשו זאת לצרכי הגירה או עבודה (לרוב אנשי עסקים ודיפלומטים) ולעתים גם להציג את הכלה או החתן למשפחה המורחבת. רק האמידים ביותר יכלו להרשות לעצמם את הלוקסוס של נופש במדינה זרה. רוב תנועת התיירות נעשתה ברכבות ובאוניות (במקרים רבים בשילוב של שניהם). עיצוב הפנים של האוניות בעולם היה אז שמרני, כבד ומצועצע, והאוניות נתפשו כגרסה ימית של בתי מלון.

בעידן האוניות המרחק והזמן היו החלק החשוב בחוויה. לימים, בעידן המטוסים, הפרדיגמה השתנתה, והמרחק והזמן נחשבים למטרד.

בדרך כלל לא נסעו לטיולים אלא "להבראה" כלומר למנוחה. האתרים הפופולריים ביותר היו עיירות מרפאה ומרחצאות חמים כדוגמת בלנד בסולובניה.

מוקדי התיירות באותה עת היו הארמונות, הכנסיות והטירות העתיקות המונומטליות, הגנים הציבוריים העירוניים, אתרי מלחמה וניצחון, הרחובות הראשיים והפארקים של ערי אירופה הגדולות – בעיקר וינה, ברלין, רומא ופריז, ומעל לכל - אתרי העתיקות הקלאסיים, בעיקר ביוון ובאיטליה.

באופן כללי ניתן דגש בטיולים של אותם ימים על הפן הדידקטי-השכלתי, ובעיקר על אתרים היסטוריים וחפירות ארכיאולוגית ועל חפצי אמנות (פסלים, מזרקות, ציורים וכו'). לכן שאמרת חו"ל באותם ימים אמרת קודם כל ולפני הכל מוזיאונים, ובראשם הלובר בפריז והבריטיש מוזיאום בלונדון.

עם הזמן נעשה הטכנולוגיה למוקד תיירותי חשוב בארצות המערב. אירופה וארה"ב הציגה לתושביה ולתיירי חוץ את פאר תוצריהן ההנדסיים, ובראשם מגדלים, רכבות ורכבות תחתית, גשרים, מכוניות, רדיו ואחר כך גם טלוויזיה. תייר הפרובינציאלי "עלה לרגל" לאירופה לחוש את תפארתה ההיסטורית ואת גלגלי המודרנה השועטים קדימה.

למפות תיירותית היה תפקיד חשוב בהתפתחות תשתית התיירות בכל העולם. רמת הרזולוציה, בחירת הדגשים, הקודים המוסכמים, המכלולים שמהם התעלמו - כל אלה ועוד שיקפו ועדיין משקפים תהליכים תרבותיים רחבים ותפישות עולם, ובעיקר תפישת העולם הלאומנית הפטריוטית.

תעשיית המזכרות שהחלה להתרחב בשלהי המאה התשע עשרה, הפכה לחלק חשוב ובלתי נפרד מגיבוש הזהויות הלאומיות, לצד התפתחות התיירות העולמית.

ההעדפה במגורים היתה כמובן להתארח אצל קרובי משפחה, ואם אין כאלה במקום המתויר - בפנסיונים עממיים. רשתות של מלונות, עוד לא נולדו אז. רק הורים ספורים לקחו עימם את ילדיהם לחו"ל ובילוי המיועד לקטינים לא היה באופק, גם לא מרכזי קניות המוניים בנוסח המוכר לנו היום.

מלחמת העולם השנייה הביאה להרס ענף התיירות באירופה ולקח זמן רב עד שהענף התאושש והחל לצמוח במהירות. כך לדוגמא, בשנות הארבעים לא היו מקלחות במלונות רבים ונהוג היה קיצוב במגבות ובסבונים.
 

הישראלים המעטים שנסעו לחופשה בחו"ל הרשו לעצמם בדרך כלל לסעוד רק ארוחת בוקר במסעדת המלון, הן משיקולי כשרות והן משיקולי תקציב. את יתר מזונם השיגו במכולות.

1935 - מה פוגש ורואה הארצי-ישראלי בלבנון

ב-20.9.1935 פרסם "סופרנו המיוחד" י. קבנצל כתבה בעיתון הארץ תחת הכותרת "הבהלה ללבנון". י. קבנצל הוא העיתונאי הפתח-תקוואי ולימים ח"כ ו"מר הסביבה" – יוסף תמיר. הרשימה הועתקה כלשונה בכתיבהּ המקורי בגיליון 311 של המכתב העיתי של הסופר אהוד בן עזר מיום 23.1.08, לאחר הפגישה עימו בדירתו יחד עם פרופ' יפה ברלוביץ וד"ר יוסי לנג, שיזם את הפגישה). הכתבה הזאת מעניינת לא רק בשל הפיקנטריה, אלא גם משום שהוא פותחת צוהר להבין את רוח הזמן בתיירות של אותה עת ובעיקר את יחסו של היישוב העברי לתיירים לחו"ל.

בולמוס הנסיעה, אשר תקף את הישוב היהודי בארץ בשנה זו, נתן את אותותיו בלבנון במדה העולה על כל המשוער מקודם. המונים – במקורות מוסמכים אומדים את מספרם לשמונת אלפים נפש – בקרו השנה בלבנון, ועדיין הנסיעה ההמונית נמשכת, ובגמה העונה בודאי יעלה מספר הקיטנים היהודים מארץ ישראל, שבקרו בלבנון, לעשרת אלפים.
אף על פי שהמארחים הלבנונים לא פללו לעליה כזו מארץ ישראל, מצטערים הם על שהקונגרס הציוני שנתכנס השתא בלוצרן משך וכנס סביבו רבים מתושבי הארץ, אשר – בלי כל ספק – לא היו מוותרים על נסיעת מנוחה, וכמובן... – ללבנון.
השנה, בהשואה לאשתקד, עלה מספר היוצאים ללבנון לכפלים. הדעה הכללית, שהשתררה בישוב, כי אין כל הצדקה לבולמוס הנסיעה ללבנון, לא נתנה כל תוצאות חיוביות.
בין הקיטנים הארצישראליים אשר בלבנון לא יחסר סוג או חוג של התושב הא"י. השנה – שלא כבשנה הקודמת – רבו הקיטנים מן המושבות, ביניהם הרבה צעירים וצעירות.
עיר המרפא שלנו – חיפה, מיצגת את עצמה בלבנון וקיטנותיו בכמות ניכרת מאד. ועל כך יש להצטער הרבה. צעירה אחת, תושבת חיפה, ענתה ואמר לי:
– "יודעת אני, שעל הכרמל לא רק כלל וכלל. במקרים רבים טוב על הכרמל יותר מכאן, אולם ה כ ל יוצאים ללבנון, וגם אני עשיתי כמוהם".
ודעה זו מכרעת היא, היא אשר גרמה לבולמוס הנסיעה ללבנון. כי אכן, בולמוס הוא, פסיכוזה, שבוודאי תחלוף עד מהרה ככל שגעון קיבוצי.

הרפתקאות בקונסוליה הצרפתית ביפו

על עובדה זו יש באמת להתפלא. הממשלה הלבנונית השקיעה מאמצים רבים למשיכת הקיטנים והתיירים לארצה. היא עשתה נסיונות מוצלחים לקביעת יחסי שכנות טובים בין ארץ ישראל והלבנון. בקור העתונאים הא"י, עריכת משחקי אספורט לכל ענפיו בין האגודות הספורטיביות היהודיות והמשותפות אשר בארץ והלבנון, והוזלת תשלום הויזה ללבנון, מציינים את אהדתה של הממשלה הלבנונית לא"י. אולם מי שלא ראה, כמה זרה רוח זו בין כותלי הקונסוליה הצרפתית ביפו, לא עמד על הניגוד בין השקפות שני המוסדות הרשמיים של השלטונות הצרפתיים.
ליד אשנב הפונה ל"חדר המתנה" – לשם דיוק הנני מוסר את מדותיו, מטר וחצי רוחבו ושני מטרים וכמה ס"מ אורכו. – צובאים יום-יום עשרות אנשים, המבקשים ויזות ללבנון או לצרפת. המקום מחניק, החלון היחידי ב"חדר" זה סגור, ואין לפתחו מפני החשש שיפול.
"כדי לתקנו – אומר לי אחד מעובדי המשרד, יש להודיע על הדבר למוסדות עליונים, ועל דעת מי יעלה לעשות דבר זה?
והנה זה שנים שהחלון סגור ומסוגר. אולם הגרוע מכל הוא:
היחס המתגלה בקונסוליה למעונינים היהודים, שהנם הרוב המכריע של הבאים במגע עם המוסד.
בפרט מציינים את ההתנכרות ללשון העברית. לפקיד היודע עברית אין נותנים לענות בלשון זו לקהל היהודי. הקונסול היפואי רגיל לצעור ולגעור ולפגוע ברגשות בלי כל הצדקה ובלי שום רשות לכך.
לשאלת הפקידות בקונסוליה הודיע אחד מאלה שפנו בענין ויזה, כי מקום מגוריו הוא מגדיאל. הקונסול – שלא שמע, כפי הנראה, שם מקום כזה בא"י – הקים רעש על שעונים מיני "תשובות משונות" כגון: שם מושבה מגדיאל. הצעיר גם הוא לא שתק ועמד בכל תוקף על דרישתו עד שהשיג את מבוקשו בדרך מוזרה כזו.
מנהג הוא בקונסוליה הצרפתית שביפו לדחות את המעונינים בקבלת ויזה בהלוך ושוב. והדבר גורם לאבוד זמן רב וגם לאיבוד ממון. ויש כאן "הפליה גזעית": בנגוש ליחס זה ליהודים, מראה הקונסול חיבה מיוחדת לאנשים מעמים אחרים, ומי שזכה [תחילת שורה הפוכה] להכנס אליו בדלת הצדדית מובטחת [סוף שורה הפוכה] לו הויזה כעבור רגעים מספר. ולא יפלא, שבתנאים כאלה וביחס כזה עוברת לעתים התמרמרות הקהל את סיגי הנימוס, וראוי היה לקונסוליות ביפו, ירושלים וחיפה, שיקדישו מן ההכנסות העצומות שלהן (תודות ליהודים!) פרוטות לתיקון מנגנון הפקידות והשרות למען התושבים הא"י ובלי הבדלים!

בלבנון

ידועים ומפורסמים הקייטנים מארץ ישראל כ"קיטנים נודדים". הארצישראלים רגילים לנדוד ממקום למקום ולנוע מקיטנה לקיטנה. בעלי המלונות בלבנון שואלים את הא"י על הפרטים הרגילים ועוד הם מוסיפים את ההודעה:
– "כמה ימים יש ברצונך לשהות כאן? אם תשהה כאן כך וכך תקבל חדר נוח וטב, ואם בדעתך לנדוד ינתן לרשותך מקום פחות נוח".
המאכלות בלבנון משונים הם בשביל הא"י ומנהגיו זרים לו. וכשהוא נוכח שאין המקום שבו הוא נמצא מתאים לו, הרי הוא מקוה למצוא בקיטנה אחרת תנאים טובים יותר. מקוה – אך לא בטוח. לגמרי לא. וכך מתחילה הנדידה, המסתימת לעתים תכופות בפחי נפש.
הקיטנים הא"י נמצאים ברובם לא הרחק מבירות, בעליי, חמנה, עין סופאר, בחמדון ודהור-א-שואר. הקיטנות הללו מלאות מבקרים מקומיים הבאים מעיר החוהף כדי לבלות את ימי פגרתם, ולהם מופנית תשומת הלב של בעלי בתי המלון. ומובן הדבר, שהאוכל הערבי וגם הצרפתי המוגש לערבי-הלבנוני אינו טעים לא"י ואינו רצוי לו. התלונות על האוכל היו, בלי ספק, אחד הגורמים לשלילת הלבנון כמקום מרפא והבראה.
לעומת הקיטנות של הלבנון מצטיינות קיטנות מול-הלבנון, הרחוקות מבירות מהלך שתי שעות נסיעה, במאכלים אירופיים מעולים. קיטנות אלו מיועדות למנוחת האביב והסתיו. ודוקא במקומות אלה לא מצאתי את הארצישראלים כלל.
הא"י מדמה בנפשו, כי בלבנון ימצא מקלט מחום הקיץ ומחסה מלהט השמש הצורבת של א"י והיא תקות שוא. התפלאתי שבמקומות הגבוהים ביותר בלבנון הגיע החום בשעות היום ל-30 מעלות. והיוצא החוצה השמש קופחת אותו ממש כבא"י. בערבים והלילות משתנה מזג האויר לטובה, והקרירות מתגברת.
רוב הארצישראליים, בראותם את מצב הדברים, מחליטים לנצל את הזמן הנתון ברשותם ומתחילים בסיור, תיור ובקור הארץ. הנסיעות הזולות של הלבנון מאפשרות להוציא לפועל את התיורים בתנאים נוחים מאד. וכך נהפך מסע המנוחה למסע טלטולי דרך במסילות ההרריות.
המארחים הלבנונים יכולים לשמש לנו מופת בדרכי הנימוס, בשרות המדויק והמופתי ובסדר קבלת פני האורחים. ההדרכה המקצועית שלטת בכל קיטנות הלבנון, וכדאי היה שהקיטנות שלנו בא"י, ובפרט בצפון הארץ, ילמדו מזה. כי זהו עיקר גדול ומכריע כאן.
קיטנות הלבנון ברובן הגדול מהודרות ומפוארות הן. בסביבותיהן סודרו מגרשי ספורט וטנים. בכל בית מלון הגון מנגנת ערב ערב ובשעות האוכל תזמורת-רקודים. לנוחיות האכסנאים נמצאים משחקים שונים (להוציא מן הכלל את משחי הרולט, הנפוצים מאד בכל הלבנון וסוריה). כמה מיתרונות הקיטנות הלבנוניות מן הראוי להנהיג.

בארץ-ישראל

הר-הכרמל ראוי לשבח. כמה ממלונותיו ובתי ההבראה שלו הם שלב גבוה בשטח הקיטנות הצעירה של א"י. והרוצה להנפש ולנוח בסביבה יפה ומראה נוף וטבע, אויר צח ומבריא בקרב יהודים, יעפיל הכרמלה!
במקרים מסויימים יש לציין את המחיר הגבוה של בתי המלון. וזהו מכשול, שהמעונינים בדבר צריכים להתחשב בו.
על הקיטנות בצפון הארץ, במטולה, ראש פינה, צפת וכו' יש להרבות דברים, אולם לא כאן המקום. הבדלים גדולים בין הקיטנות האלו והקייטנות בלבנון (יש גורמים חיצוניים כגון: חוסר מים, חשמל, וכו', המעכבים את התפתחותן), אולם אם מקצוע זה יהיה בידים אמונות, מובטחת לו הצלחה גדולה. סוף דבר:
הסכומים העצומים המוצאים שנה שנה מארצנו בשל "הפסיכוזה הלבנונית", הם עדים לחוסר אחריות הצבור הא"י כלפי בניין א"י וישובה.

1937 - ועכשיו גם טסים לחוץ לארץ

עד מחצית שנות השלושים היה נמל התעופה הבינלאומי של הארץ ליד עזה, אך מטוסים אמפיביים נחתו כבר קודם לכן במפרץ חיפה ובכנרת. בשנת 1935 נבנה שדה תעופה חדש ליד חיפה ובשנת 1937 נפתח השלב הראשון של נמל התעופה הבינלאומי ראשי בלוד.

לבד מנמל התעופה בלוד, עד מלחמת העולם השניה 1938 שימשו גם השדות הבאים כשדות תעופה בינלאומיים לתעופה אזרחית: חיפה (למיטוסי ים ויבשה) טבריה (למטוסי ים), ותל אביב (לתחבורה פנימית ולביירות בלבד). שדות התעופה הארץ ישראליים שימשו גם כשדות לחניות ביניים למטוסים בדרכם מאירופה למזרח הרחוק. כמה חברות קיימו טיסות ללוד, חיפה וטבריה, ובהן Imperial Airways הבריטית וKLM ההולנדית. מלבדם היתה הארץ קשורה גם לארצות שכנות על ידי שתי חברות מקומיות: Misr Airlines המצרית שקיימה שירות יומי משדות תעופה מצריים דרך לוד וחיפה לניקוסיה ולביירות ולבגדד וכן החברה הישראלית היהודית Palestine Airways מיסודו של פנחס רוטנברג שקיימה קו דו יומי מתל אביב לחיפה ולביירות. (על התפתחות הטיסות לחו"ל ראו מאמר נפרד במדריך זה).

שנות החמישים

1948 - פורסמו תקנות יציאה לחוץ לארץ

בכל המדינות הקומוניסטיות שלפני מלחמת העולם השניה הוטלו הגבלות דרקוניות ודרכוניות על המבקשים לעזוב את המולדת ולו לטיול קטן. בפולין של פילסודקי, למשל, לא יכול היה האזרח לקבל דרכון אם לא הביא אתו תעודה של התנהגות טובה, תעודת בריאות ואישור מאת משרד המסים. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל דמתה מדיניותה ממשלתה בתחום זה למדיניות אחיותיה הבולשביקיות.

בנובמבר 1948 התקינה מועצת המדינה הזמנית תקנות יציאה לחוץ לארץ (במסגרת 'הארכת תוקף של תקנות שעת חירום') שעל פיהן נעשתה בדיקה ביטחונית מחמירה ליוצאים את הארץ. נקבע בהן כי 'שר הפנים יהא רשאי לאסור את יציאתו של אדם מישראל, אם קיים יסוד לחשש שיציאתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה'. עוד נקבע כי מתן היתר יציאה ליוצא צבא, הנמנה עם כוחות המילואים, חייב לקבל הסכמת שר הביטחון או מי שנתמנה על ידו לכך, לפני שניתן לו היתר יציאה מטעם משרד הפנים. לגרמניה, אגב, לא ניתנו כלל היתרי יציאה, פרט ליוצאים מן הכלל.

1950 - הוקלו התנאים של משרד הפנים לקבלת דרכון, אבל הטרטור עדיין גדול

כל מועמד לבילוי זמן בחו"ל היה מחויב באותה עת להצטייד באישור מטעם משרד מס הכנסה, העיריה והנהלת המלווה הלאומי. ב-1950 הוקלו במקצת הדרישות של משרד הפנים וכל תושב ישראלי יכול היה לקבל מעתה דרכון, גם אם חשבון המסים הממשלתיים והעירוניים שלו לא הוסדר.

עם זאת, הנסיעה היתה עדיין כרוכה בטרטור גדול להשגת הניירת הדרושה ליציאה מן הארץ: אישור ממס הכנסה, תעודה משלטונות הצבא או ממשרד הביטחון שתאשר כי אכן פטור הוא משרות צבאי למשך היעדרותו מהארץ (לכל תושב ישראלי יוצא צבא בגיל 17 עד 49), דרכון, או תעודת מסע ('לסה-פסה' -Laissez Passer) שהונפקה רק במשרד העליה המחוזי ברחוב אלנבי בתל אביב. לשם כך היה על האזרח להתרוצץ ממשרד למשרד או לשלם למשרד הנסיעות דמי עמלה ניכרים, ואף להמתין בסבלנות שבועיים-שלושה להוצאת הניירות הדרושים. פרט לכך היה צורך לרכוש במשרד הנסיעות ביטוח אישפוז לבתי חולים בחוץ לארץ.

גם השגת אשרות הכניסה לארצות חוץ הצריכה זמן וכסף רב. עבור אשרות לספרד, למשל, צריך היה לנסוע לקונסוליה בירושלים, ועבור האשרה הגרמנית לקונסוליה הבריטית בחיפה. ברוב הקונסוליות נדרש היה להמתין מספר שעות ובמספר קונסוליות (צרפת, איטליה, בלגיה) התבקש המבקש לחזור למחרת.

מן הראוי להדגיש שבאותה עת בוטל בעולם המערבי הצורך באשרת מעבר ממדינה למדינה. בישראל, לעומת זאת, סירבה המדינה להתיר לאזרחיה חופש-תנועה בעולם, ולאזרחי חוץ – חופש כניסה לארץ ולכן חייבה אותם באשרת כניסה. בתחילה היה הנימוק – שירות צבאי. טענו אז, שאם ישראלים יוכלו לנסוע כחפצם יקל עליהם להתחמק משירות צבאי. מאוחר יותר נומק הדבר במצב הביטחוני של ישראל, ובצורך להטיל פיקוח על הנכנסים אליה וממנה. אפשר שעמד כאן גם הרצון למנוע ירידה מהארץ, ששבה להטריד באותה עת את הרשויות. לצורך בהוצאת אשרה היו גם סיבות אנטישמיות ואנטי ישראליות

1951 - הפרוטקציוניזם

בשנתון הממשלה מתשי"א מופיעה חלוקת היוצאים את הארץ באותה שנה על פי הקטגוריות הבאות: 'שליחויות הממשל, הסוכנות, מפלגות ומוסדות'; 'מטעמי מסחר, השתלמות, בריאות משפחה וכו'; 'עזיבת הארץ', 'שונות'. באותה רשימה לא הופיעה קטגוריה של 'תיירות' או 'חופשה', קרוב לוודאי בשל מיעוט התיירים למטרות אלה. מיעוט הנוסעים לחו"ל מסה"כ האוכלוסיה הישראלית – בעיקר לחופשה - נבע מהקשיים המנהליים וחוקיים שהערימה הממשלה על היוצאים את הארץ, מרמת החיים הלא גבוהה של רוב תושבי המדינה, מיוקר הטיסות, מהעלות הגבוהה של השהות בחו"ל (בשל שער הלירה ביחס לדולר ולמטבעות האירופאים) ומההקצבה הזעומה של מטבע זר לנוסעים. הדרך היחידה לעקוף הקצבה זו היה באמצעות קנית דולרים בשוק השחור, שנעשה החל משנות החמישים מוסד חשוב בתרבות ובכלכלה הישראלית (ראו פירוט להלן).

1952 - שוטר תנועה חשמלי

לשדה התעופה לוד נסעו בדרך כלל בטקסי. אלה שטסו בשעות הלילה המאוחרות או הבוקר המוקדמות, נדרשו להגיע לשדה לילה קודם ולהתאחסן במלון שמוקם בקומה השניה (מעל לקומת הדלפקים). למעשה המלון דמה יותר לצינוק וכלל שני חדרים עם מיטת ברזל ונורה. רעש המטוסים מסביב היה נוראי והיקשה על ההירדמות.

אל כבש המטוס צעדו ברגל. היו חברות תעופה, כמו קארצ'י טהרן, שהקצו אגף מיוחד לנשים מיוחסות (ליידי'ס רום) – מעין סלון לגברות שכלל כורסאות ודלפקים ל"טואלטקיה" וכן חדרי שירותים.

באותה עת לא היה נהוג להביא מתנות מחו"ל, בוודאי לא מתנות יקרות, כי הנסיעה היתה כרורה בהוצאה כספית ענקית. את הכסף שמרו ל"מרקס אנד ספנסר" או "גלרי לפייט" וגם הוא הספיק לכל היותר לקניית דברים סמליים שינתנו בארץ טעם של חו"ל.

נהוג היה לשלוח מכתבים לחברים ולבני משפחה, שבהם תיארו את פלאי חו"ל (שיחות טלפון לארץ היו מחוץ לתחום). למשל 'שוטר תנועה חשמלי' (כך כונה רמזור באחד המכתבים) עם צבעי ירוק, כתום ואדום. לתייר הישראלי הפרובינציאלי הכל נראה אקזוטי, מדהים ומופלא. הלובר מגדל אייפל, שער הניצחון, בנייני המשרדים הגבוהים, הרחובות הומי האדם, בתי הקפה והחנויות, המכוניות, הארמונות וכמובן שומרי המלכה ב"בקינגהם פלאס" והביג בן – נחשבו לפלאי עולם.

מי שהיתה לו מצלמה (בודדים) צילם תמונות בשחור לבן ובמשורה , שאותו סידרו באלבומים למזכרת. מאוחר יותר הופיעו השקופיות שהצגתן לאורחים הפכה לחלק מפולקור הטיול לחו"ל. תיעוד הטיול והנופש נעשה בעיקר באמצעות קניית גלויות ומזכרות בחנויות לתיירים. באתרי התיירות היו גם צלמים שמכרו תמונות למבקרים.

התניידו באמצעות אוטובוסים ורכבות. על שכירת מכוניות לא היה מה לדבר. כיצד התמצאו במרחב? לא היו מדריכים ולכן חיפשו Tourist Information ושם קיבלו בחינם מפות, ברושורים ומידע שימושי בעל פה מהפקידים.

1952 - התקשורת מעצבת את טקס ההוקעה של היורדים

העליה ההמונית אחרי קום המדינה הביאה לגידול משמעותי במבקשים לעזוב את הארץ. רבים מהעוזבים היו עולים שלא הצליחו להיקלט מסיבות כאלה או אחרות וחזרו לארץ מוצאם – למשל, נשים נוכריות שעזבו את בעליהן היהודיים. מבין העוזבים היו גם לא מעט שהתאכזבו מהמדינה הצעירה והענייה, מותשת המלחמות והבירוקרטיה, רווקים ובעלי משפחות שהחליטו לוותר על מימוש החזון הציוני ולחפש את מזלם בנכר.

בספטמבר 1949 מסר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית כי "בארבעת החדשים האחרונים היה עודף התושבים הישראליים היוצאים את הארץ על התושבים החוזרים מחוץ לארץ – 2000, כלומר 500 נפש בממוצע לחודש. מספרים אלה כוללים אזרחים ישראלים שעזבו את הארץ לתקופות קצרות וארוכות' (י' גרביצקי, 'מתן דרכון אינו מותנה במתן היתר יציאה", ידיעות אחרונות, 29.9.1949, ג'). הגידול במספר העוזבים את הארץ יצר לראשונה 'טקס תקשורתי', ישראלי במובהק, שבו מוקיעה העיתונות את העוזבים, תוך שהיא משקפת את התפישה החברתית הרווחת הרואה בהם חלשי אופי במקרה הטוב ובוגדים, עריקים ומשתמדים במקרה הרע. כך, למשל, ב'ידיעות אחרונות' נכתב ב-1952 על כך ש"התנהגות ה'יורדים' מהארץ דומה בכל מקום והיא נובעת תמיד מאותו מקור: מן הרצון, המודע או הבלתי מודע, 'להצדיק' את בריחתם מישראל בסיפורים מוגזמים על קשיי החים בה" (תיאורדור התלגי, 'פגישה עם ישראלים – במרחבי הנכר', ידיעות אחרונות, 4.9.1952, 2.). הגינוי הזה ישוב וישנה, כמנטרה ציונית, מדי כמה שנים, בעיקר לאחר עליה במספר היוצאים את ישראל ובזמני משבר כלכלי.

1952 - אושר בכנסת חוק הדרכונים

דרכון לנוסע הישראלי לחו"ל (בים או באוויר) הונפקו כבר בתקופת היישוב על ידי השלטונות הבריטיים, כחלק מתהליך הסדרת המנהל האזרחי בפלשתינה. בעבר היה הדרכון בעולם תעודה חד פעמית אשר הונפק לכל מסע בנפרד. באמצע המאה ה-20, החלו להנפיק פנקסי דרכונים לשימוש רב פעמי.

ב-1 ביולי 1952 אישרה הכנסת את חוק הדרכונים שקבע את תוקף הדרכון הישראלי – עשר שנים (תוקף 'תעודת המעבר', כלומר תעודת זהות ומסע ישראלית שאינה דרכון, נקבע לשנתיים). החוק העניק סמכויות נרחבות לשר הפנים. בין השאר נקבע כי השר 'רשאי לפי שיקול דעתו 1. לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר ולסרב להאריכם; 2. לקבוע תנאים למתן דרכון או תעודת מעבר ולהארכתם; 3. לבטל דרכון או תעודת מעבר שניתנו או לקצר את תקופת תקפם ולצוות על החזרתם; 4. לסייג בין בזמן מתן דרכון או תעודת מעבר ובין לאחר מכן, את הארצות שביחס אליהן יהיה להם תוקף'. לימים נוספו חקיקות שונות שאפשרו לעכב יציאתו של אדם מן הארץ מנימוקים משפטיים (הוצאה לפועל, אי תשלום מס וכדומה) וביטחוניים.

1952 - התמסדות השוק השחור-אפור למסחר בדולרים ברחוב לילינבלום

המסחר בדולרים שחורים היה מזוהה בישראל באופן מסורתי בעיקר עם רחוב לילינבלום בתל אביב. תדמיתו של הרחוב כמוקד למסחר לא כשר צמחה עוד לפני עידן חלפני הדולרים. בתקופת העליות הרביעית והחמישית התרכזו ברחוב משרדיהם של סוחרי הקרקעות והמגרשים והוא נעשה מזוהה עם היוזמה הנדל"נית – שגונתה בחריפות על-ידי אנשי ארץ-ישראל העובדת ותוארה כמי ש'מספסרת באדמת ארץ-ישראל'. בשנות השלושים המאוחרות צמחה הפעילות המסחרית ברחוב ונוספו לו בנקים, בהם בנק מזרחי, בנק אשראי ובנק קופת מלווה וחיסכון לעובדים (שלימים נבלע בתוך בנק הפועלים). כמו כן השתכנו בבתי הדירות הישנים לאורך הרחוב חברות מסחריות גדולות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גבר הביקוש למטבעות זהב והשוק השחור נאחז ברחוב לילינבלום שנעשה מכאן ואילך שם נרדף למסחר בלתי חוקי.

בימי המנדט אסר החוק מסחר במטבע חוץ, אך התיר מסחר בזהב. כל הגורמים הפינאנסיים הגדולים עסקו אז במסחר בזהב – בעיקר ב'סוברנים', מטבעות זהב שהיו אז השקעה פופולרית. אך עליה וקוץ בה: 'הסוברנים' הגיעו בדרך כלל מחו"ל (המקורות העיקריים היו קהיר וביירות) והמוכרים דרשו תמורתם דולארים שהמסחר בהם אסור. הפתרון היה מסחר אפור – שהתקבל על ידי הממסד בהסכמה שבשתיקה והתרכז במסעדה שברחוב לילינבלום 17. הבנקאות הישראלית טרם תפסה אז את המקום שהיא קנתה לעצמה ברבות הימים, ולכן מלבד ה'ספציאליסטים' שעסקו רק במסחר בזהב (שעמו כרוך היה בדרך כלל גם סחר בלתי חוקי במטבע חוץ) השתתפו בבורסת הזהב גם הגופים הפינאנסיים הגדולים של ארץ ישראל המנדטורית ובכללם הבנקים. שליחיהם נהגו 'לקפוץ' למסעדה,לבצע את העסקות בזהב ובמטבעות זרים, ולחזור לבניין הבורסה.

עם קום המדינה נקבע חוק הגנת הכספים, שאסר מסחר והעברות במטבע זר פרט לסוחרים מורשים. סמכות זו הוענקה באורח בלעדי לבנקים. החוק החדש פגע בחלפנים הוותיקים, שלא קיבלו את הרישיונות לעסוק במסחר במטבע זר. בשנת 1952, כשהוקמה הקואליציה הממשלתית הראשונה עם מפ"ם, הוצאו תקנות שאסרו על מסחר בזהב ועל העברתו (אך לא אסרו החזקת זהב). עם הוצאת התקנות החדשות נסגרה בורסת הזהב במסעדה בלילינבלום. המסחר בזהב והמסחר במטבע חוץ, שנעשו שניהם בלתי חוקיים, עברו לבית קפה ברחוב בן יהודה, ליד מוגרבי ולאחר פרק זמן קצר חזרו לסביבות האזור הישן והתפצלו: בורסת הזהב התנהלה בקיוסק בשדרות רוטשילד פינת הרצל, והמסחר במטבע חוץ התרכז בקיוסק ברחוב לילינבלום ליד הרצל.

התופעה של מסחר בדולרים שחורים נעשתה שכיחה באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה, ורבים מהסוחרים בשווקים השחורים של אירופה היו יהודים. עם הסרת הפיקוח הממלכתי ברוב ארצות המערב, ניחתה מכה קשה על מוסד הבורסה השחורה, והדבר הביא רבים מן 'המומחים' לעלות לארץ ישראל, הישר לקרן הרחובות לילינבלום והרצל. מסחר בהיקף מצומצם בהרבה החל להתמסד גם ברחוב פיג'וטו בתל אביב ובסמטאות שליד רחוב הבנקים בחיפה. העולים ייסדו את אחד המועדונים הסגורים ביותר בעיר; כולו אשכנזים, שפת הדיבור המקובלת והרצויה: יידיש. חברי ה'המועדון' הכירו היטב איש את רעהו ולזר לא ניתנה דריסת רגל במקום. פעמים אחדות ניסתה המשטרה לפרוש את רשתה על קבוצת הספסרים ולדוג לתוכה כמה דגים שמנים, אך ללא הצלחה יתרה. בדומה לסוחרי כספים במקומות אחרים בעולם, גם הסוחרים הישראלים תמיד ידעו להתחמק. אפילו חיפושי פתע בדירותיהם לא נשאו לרוב פרי, בשל הרקמה הסבוכה ביניהם וקוד השתיקה, אשר מנעו אפשרות חדירה. המסחר עצמו התנהל ברמזים, לחישות, קריצות, מבטים מצטלבים, ניד ראש, תנועות ידיים וקודים אחרים, כאשר הספסר והלקוח כאחד בולעים לשונם.

לימים התברר כי גם המוטיבציה של רשויות החוק לחשוף ולהעניש את סוחרי השוק השחור לא היתה גדולה, בלשון המעטה. למעשה, ניתנו למשטרה הוראות מגבוה לא להטריד יתר על המידה את אנשי הבורסה השחורה, בשל ההכרה הכלכלית בחשיבותו של הדולר השחור, בדומה במקצת להכרה הבלתי רשמית במוסד הזנות. גם החוק היה סלחני ביחס לעברייני הסחר במטבע חוץ והעונשים למי שנתפס היו יחסית קלים (לרוב קנסות ותשלומי כופר). למעשה, החל מ-1952 ועד 1967 הזרימה הממשלה דולרים לשוק השחור כדי למתן את עליית מחיריו ולווסת את ערך הלירה. הפעולה הייתה סודית וידועה בזמנו רק לקומץ חברי כנסת ושרים וניצח עליה רוב הזמן שר האוצר לוי אשכול. יוסף פוט, מי שהיה מנכ"ל בנק איגוד (קבוצת בל"ל) עד 1966, גילה זאת ב-1972 כאשר הוזמן להעיד מטעם ההגנה במשפטו של סוחר השוק השחור שלמה איזקס, שהואשם ונמצא חייב בהברחת 2.5 מיליון דולר לחו"ל. פוט סיפר שהוא היה מודיע למפקח על מטבע-חוץ באוצר מהו מחיר הדולר השחור, ולמחרת היה מקבל חבילות של מאות אלפי דולרים להפצה בשוק לילינבלום. הדולר היה נמכר לסוחרים במחיר נמוך יותר מהשער השחור, והתמורה מועברת לאוצר בכסף ישראלי, בניכוי עמלה של חצי אגורה לדולר, על שרותי הבנק. שר האוצר, פנחס ספיר, נאלץ לאשר את דברי פוט בוועדת הכספים של הכנסת, והדבר עורר סקנדל ציבורי. ספיר טען כי הפעולה הייתה הכרחית, משום שבאותה תקופה היה מחיר הדולר השחור כמעט כפליים ממחירו הרשמי.

1954 - חוקק חוק הסתננות (עבירות ושיפוט)

על פי החוק החדש נאסרה היציאה לארצות אויב (המדינות שנכללו ברשימה היו לבנון, סוריה, מצרים, עבר הירדן, סעודיה, עיראק ותימן).

1954 - מתפתח ומתמסד ענף משרדי הנסיעות

במחצית שנות החמישים, עם התפתחות תיירות האוניות של 'צים' והתעופה האזרחית, החל גם ענף משרדי הנסיעות לצמוח ובעיתונות הופיעו לראשונה מודעות פרסומת בסגנון: 'רק 2 ימים נותרו לך להירשם לטיול לפריז, פרטים והרשמה א. זינגר, סרטי גבע, בע"מ'' (מודעה מ-1954).

רבים ממשרדי הנסיעות השתמשו בשם לועזי, שלרוב הסתיים במילה האנגלית 'טורס' (תיירות) כמקובל בחו"ל: 'פלתורס', 'מטאתורס', 'קוסמוטורס' 'דפנה טורס', 'מונדוס תורס' וכיוצא באלה. השימוש במילה אנגלית בישר מגמה של ליעוז השפה המסחרית בארץ - מגמה שתלך ותתחזק עם ההיפתחות לחו"ל. הסוכנויות הגדולות באותה עת היו 'גלוב' ו'פאטרא' שהחזיקו משרדים בתל אביב, חיפה וירושלים; 'אוניברס', 'אקספרס טורס', 'דיזנהויז', 'מונדוס טורס' שהחזיקו משרדים בתל אביב וחברת 'הסתור' ההסתדרותית שהחזיקה משרדים גדולים ברחוב בן יהודה בתל אביב וברחוב נורדאו בחיפה.

1957 - כרטיס טיסה בשליחות ממשלתית

מיום פרסום חוק הדרכונים בשנת 1952 ועד סוף מארס 1957 הוצאו בסך הכול בישראל כ-100,000 דרכונים. רבים מהנוסעים לחו"ל בשנות החמישים היו דיפלומטים, שליחים ויועצים של הממשלה והצבא, שנשלחו לסייע ולקשור קשרי תרבות למדינות העולם השלישי. בשנת 1957 עבדו יותר מ-3500 יועצים ישראליים בחוץ לארץ – רובם בארצות אפריקה, אסיה ואמריקה הדרומית - לפי הסכמים ישירים או דרך מוסדות האו"ם. הם פעלו בהדרכת נוער, באימון ובארגון צבאי, בבניית כפרים שיתופיים, בארגון פלוגות נח"ל של חיילים חקלאיים, בהכשרת עובדים סוציאליים, בהקמת בתי חולים ושירותים רפואיים אחרים, ובמלחמה במחלות עיניים ובמחלות אחרות.

1959 - הוכפל גובה התשלום על האגרות לדרכונים ולהיתרי יציאה

כמקובל באותה תקופה, לגזירות החדשות נלוותה רשימה של בעלי פטור, שיצרה פרצות ואיפשרה לרבים לעקוף את התשלום. כך למשל, ניתן פטור לאלה 'שרכשו כרטיסי נסיעה מאת תושבי חוץ במתנה ואשר הוחלפו באמצעות סוחר מוסמך', ל'בן זוג של עובד בחברת תעופה או ספנות הנמצא בחו"ל לרגל תפקידו או ילדיו שלא מלאו להם 18 שנה', ו'הנוסע להשתלמות במקצוע חיוני למדינה, אם קיבל סטיפנדיה לכך מחו"ל'. הרשימה הזאת מזכירה את משחק הקופסה המצחיק עד דמעות 'חבילה הגיעה' שיצר אפרים קישון ושבא להלעיג על הפקידות המפא"יניקית ששלטה בישראל דאז ושהביאה את הטרטור הבירוקראטי של האזרח המסכן לדרגה גבוהה של סדיזם ומזוכיזם.

1959- הוגדלה הקצבת הדולרים ל-100 דולר

האוצר פרץ את המחסום הדולרי בקומבינה ישראלית טיפוסית לאותם שנים. להקצבה של 10 דולר בשער הרשמי של דולר בלירה, נוספו 100 דולר בשער גבוה ב-10%. לימים כתב על זה העיתונאי צבי לביא:

באוגוסט 1959 היינו כחולמים. ניצבנו על סיפונה של אוניית נוסעים תורכית עתיקה ומול עינינו המשתאות, ראינו מלב ים את אורות העיר חיפה נמוגים בערפילי הערב. סוף סוף יצאנו לחופשי גם אנחנו, אסירי ציון הישראלים ילידי הארץ. חג לתפרנים שהכירו את חו"ל רק מהסרטים. 50 שנה אחרי, הם בהחלט יובל ראוי לציון למהפך הראשון בכלכלת ישראל, שהפך את החלום למציאות עממית. שערי הארץ בעשור הראשון לעצמאותה נפתחו בעיקר כלפי פנים, לעולים החדשים. כלפי חוץ הם נשארו פתוחים בתקופה זו רק למועדון לא מקרי של מיוחסים – עובדי מדינה, שליחי סוכנות ואנשי עסקים, שבכוח התפקיד, המעמד או הפרוטקציה (כלומר בזכות קשרים במקומות הנכונים) עקפו את מחסומי המטבע והביורוקרטיה.

התיירות העממית היתה מוגבלת לנסיעה מקומית באוטובוס לשבוע נופש, בחורף בחמי טבריה ובקיץ ב"בתי הבראה" של קופת-חולים בשפיים ובצפת. גם רכב פרטי היה באותם ימים נחלתם של יחידי סגולה. על מנת לצאת מגבולות המדינה, היינו צריכים להפליג על כנפי הדמיון. האילוץ הכלכלי היה ידוע ומובן - עם הלירה הישראלית לא היית מתקיים בחו"ל אפילו יום אחד.
חלום הבלהות הזה נמוג בחלקו בקיץ 1959. הסיוטים של היתר היציאה, מס הנסיעות, החופשה מצה"ל והאשרות יתאדו בהדרגה עם השנים. בינתיים היה כדאי לשלם את מחירם לאחר שהוקלו לפחות המחסומים של כרטיס הנסיעה והדולר. הנס הכפול לא ירד משמיים. הביאו אותו הבחירות לכנסת החמישית שנקבעו לסתיו הקרוב.

מפא"י ביקשה למנוע מכה נוספת על זו שחטפה בבחירות הקודמות וחברת ספנות תורכית קיבלה לפתע היתר חריג לשבירת המונופול של צי"ם הממשלתית. התורכים פתחו קווי נוסעים בין חיפה לנמלי הים התיכון של תורכיה ואירופה, במחירים מצחיקים. כרטיס הלוך וחזור הזול ביותר לנאפולי ומרסיי עלה פחות ממס הנסיעות.

גם בעיית המימון הבסיסי של הוצאות השהייה בחו"ל נפתרה באורח פלא באותה שנה. האוצר פרץ את המחסום הדולרי בקומבינה שלא נס ליחה עד היום – ללכת עם ולהרגיש בלי. להקצבה של 10 דולר בשער הרשמי של דולר בלירה, נוספו 100 דולר בשער גבוה ב-10%. רק ממשלה השולטת גם בבנקים, היתה יכולה להכתיב להם הליך עקום מהסוג שהוליד לימים את הישראבלוף של הגשש החיוור: הנוסע כאיללללו רוכש דרך הבנק ניירות ערך זרים בגובה ההקצבה הנוספת והבנק כאיללללו מוכר אותם לנוסע תמורת לירות ישראליות.


גם בעיית המימון הבסיסי של הוצאות השהייה בחו"ל נפתרה באורח פלא באותה שנה. האוצר פרץ את המחסום הדולרי בקומבינה שלא נס ליחה עד היום – ללכת עם ולהרגיש בלי. להקצבה של 10 דולר בשער הרשמי של דולר בלירה, נוספו 100 דולר בשער גבוה ב-10%. רק ממשלה השולטת גם בבנקים, היתה יכולה להכתיב להם הליך עקום מהסוג שהוליד לימים את הישראבלוף של הגשש החיוור: הנוסע כאיללללו רוכש דרך הבנק ניירות ערך זרים בגובה ההקצבה הנוספת והבנק כאיללללו מוכר אותם לנוסע תמורת לירות ישראליות.

עם 110 דולר חוקיים בכיס כבר ניתן היה לממן 21 ימי טיול עממי אישי דרך אתונה ובין ערי איטליה והריביירה בואכה מרסיי, כולל שבוע בלב ים. את מלחמת הקיום חסך לנו "מדריך פצ'ניק" לתייר הישראלי הצעיר והעני. המחבר והמו"ל היה ככל הנראה אחד הבנים המעטים שהוריהם בעלי האמצעים פתחו להם את שערי חו"ל בשנים קודמות.

זה היה ספרון משוכפל שלא נמכר בחנויות. לקט מועיל של מסלולים חסכוניים, עם שפע המלצות ועצות, מניסיונו האישי של המחבר וחבריו, איך לחרוש את אירופה ב-5 דולר ליום, לא רק בטרמפים, ולהישאר בחיים. פצ'ניק היה שם דבר שעבר מפה לאוזן, שנים לפני פרסום המדריך האמריקני עם התפוצה הבינלאומית, כל עוד הדולר היה מלך העולם.

ממנו למדנו שלא יוצאים עם כסף מזומן הקורץ לכייס אלא עם המחאות נוסעים מבוטחות, וגם המון סודות נוספים: לרכישת כרטיסים בחצי חינם לרכבת ולאופרה; לכניסה חינם למוזיאונים, ללינה באפס מחיר באכסניות נוער, ולסעודות בפרוטה בשווקים ובמסעדות פועלים, כולל כתובות חיוניות. התפריט כלל גם פינוקים חדשים לישראלים בוגרי הצנע: הנקניקים הפיקנטיים, האגסים העסיסיים, הפיצה, הפסטה והאספרסו.

התענוג כולו עלה באוגוסט 1959 כ-500 לירות, בערך שכרו החודשי של עיתונאי מתחיל פלוס דמי ההבראה. לא זול וגם לא יקר. סיפוני האוניה התורכית בה הפלגנו, "איסטנבול" שמה, היו גדושים עד אפס מקום בצעירים כמונו, רעבים ליציאה ראשונה מהגטו לעולם הגדול. הודות לחברה התורכית החלה העברית לכבוש את אירופה. אבל את הקו לתורכיה היא נאלצה לסגור מחוסר ביקוש, לא לפני שתרמה לסגירת קווי הנוסעים של צי"ם.

היינו בין קומץ הישראלים הראשונים והאחרונים שהספיקו לגלות דרך הים גם את תורכיה הזולה פי כמה, שנים רבות בטרם גילה אותה עמישראל דרך האוויר והפיתויים של "הכל כלול". בינתיים, בקיץ 1959, המהפך של פתיחת שערי הארץ לתושביה השתלם לממשלת מפא"י. הבחירות בנובמבר השיבו למפלגה השלטת את המנדטים שהפסידה ב-1955 והלקח הפוליטי נלמד - לקראת הבחירות הבאות הוכפלה ההקצבה לנוסע ל-200 דולר." (צבי לביא, "אנו באנו ארצה...ולא נצא לעולם", Ynet, 21.8.2009).

1959 - נחשפות הקומבינות של התייר הישראלי

באוגוסט 1959 פרסם שליח ידיעות אחרונות, אלי אבירן, כתבה על קונסול ישראל במארסיי, תחת הכותרת 'צרור סיפורים עצובים-משעשעים על פניות התיירים הישראלים במשאלה צנועה אחת: כסף'. לרבים פשוט נגמר הכסף בדרך, סיפר אבידן, והתואנות מגוונות כמובן: "בקנדה אמרו לי שהכרטיס עולה 60 דולר והנה נתברר לי שהוא עולה 100 דולר"; "איבדתי את הפספורט." כעבור חודש פרסם אבידן כתבה נוספת בנושא, ובה אנקדוטות משעשעות על עשרות תיירים ישראלים ש'התעלקו' עליו כדי לחסוך מלון ותחבורה בטיולם: 'אין ישראלי בפריז שלא נתנסה בניסיון כדלקמן. הטלפון מצלצל ומהצד השני התפרצות שמחה: "שלום! באמת לא ראיתיך זה עידן ועידנים! מה שלומך?" "מי מדבר?" – אתה שואל בשמחה מהולה בצפייה, בהיותך משוכנע שזה לפחות הדוד של דודך. "יעקב! יעקב יעקבי! אני מוכרח לראותך!". [...] אלה הם ה"עדינים". אחרים משוכנעים שהם גורמים לך נחת רוח וכותבים במכתב מקדים: "תשמח ודאי לשמוע שלאחר שעשיתי מאמץ כספי גדול אני יוצא זו הפעם הראשונה לחוץ לארץ לאחר שנים ארוכות. עד פריז אין לי בעיות ואשר להמשך אני סומך עליך, כי שמעתי שבמצרפת אתה כל יכול. מצאתי לנכון להודיעך מראש שלא תיעדר מפריס בבואי, ותתאים תוכניותיך בהתאם לכך"' (אלי אבירן, 'כשישראלים זורמים לפריז', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 18.9.1959, 6)

כדי להתגבר איכשהו על כובד העלויות של הנסיעה לחו"ל היו שהסדירו שכרטיסי הנסיעה שלהם יישלחו אליהם מחו"ל ומקצתם טסו אל ארץ קרובה (בעיקר יוון) וקנו שם את כרטיסי הנסיעה (המוזלים) להמשך מסעם (בעיקר לארצות הברית). רבים נאלצו להסתפק בנסיעה לקפריסין, יוון ומעט תורכיה בשל הטיסה הקצרה והזולה, ובשל העלות הנמוכה (ביחס לשאר ארצות אירופה) של הלינה והאוכל.

שנות השישים

1961 - בוטל הצו הממשלתי שחייב להשיג היתר יציאה מהארץ (למעט ההיתר מהצבא)

עם זאת, גם לאחר ביטול הצו נמשכה הזמנת דרכון חדש, או חידוש דרכון ישן, שלשה עד ארבעה שבועות. ניתן היה אז להוציא דרכון משותף לבעל ואישה שהיווה חסכון ניכר, הן בדמי הדרכון והן בדמי האשרות, אולם חסרונו היה שהוא לא אפשר את יציאת שני בני הזוג בעת ובעונה אחת למקומות שונים (נכון שהסיכוי שהדבר יקרה אז היה ממילא קלוש).

1961 - מתפתח מודל הטיול המאורגן

הדרך היעילה והאקונומית ביותר לטייל בחו"ל בשנות השישים והשבעים היתה הטיול המאורגן בליווי מדריך, שהיתה אז הדרך המקובלת ביותר לטייל בחו"ל בכל רחבי העולם. קבוצות היו מתארגנות הן באמצעות תאום במקום העבודה או דרך משרד הנסיעות. כדי למשוך לקוחות וליצור הרמוניה חברתית בתוך הקבוצה נהגו סוכנויות הנסיעות להציע 'הנחות ותשלומים נוחים' לקבוצות מיקוד בשכבה היותר מבוססת, כגון 'אקדמאים' או 'אנשי קבע' או לתאם טיולים מוזמנים עם ארגונים כגון 'הסתדרות עורכי הדין בישראל'.

הטיול הקבוצתי המאורגן התאים במיוחד לתייר הישראלי החדש בשל מספר סיבות: ראשית, האפשרות לבלות בצוותא. הישראלים אהבו (ועדיין אוהבים) להיות ביחד, לייצר חברויות חדשות ולשתף זה את זה בחוויות האישיות (בעיקר להתפאר על דברים נפלאים שקרו להם). שנית, החשש מ'ללכת לאיבוד', המאפיין תיירים מתחילים. שלישית, האפשרות לקבל הדרכה צמודה בעברית (רבים לא שלטו אז באנגלית). ומעל לכל, כמובן המחיר.

ב-1961 הנהיג משרד הפנים אפשרות להוצאת דרכונים משותפת לקבוצות מאורגנות. ההשפעה היתה מיידית: בעוד שבשנת 1959/60 הוצאו 87 דרכונים קיבוציים שבהם נכללו 2682 נפשות, הרי שב-1961 הוצאו 237 דרכונים קיבוציים בהם נכללו 4227 נפשות. הנסיעה בדרכון קולקטיבי הוזילה את דמי הדרכון והאשרות, ופטרה את הנוסעים מבזבוז הזמן שהיה כרוך בהשגת האשרות. הזמנת הכרטיסים המשותפת הוזילה גם את דמי כרטיס הטיסה. זאת ועוד, רוב הטיולים המאורגנים שהוצעו אז היו כורכים יחדיו מספר ארצות, במחירים זולים למדי שתייר עצמאי לא יכול להשיגם. מודעה של משרד הנסיעות 'אינטרנציונל' שפורסמה באפריל 1961 ממחישה דפוס זה: 'סעו להנאתכם – טיולים מאורגנים, אוכל כשר למהדרין, שמירת השבת, אירופה בחודשי יולי, אוגוסט. 7 ארצות: יוון, איטליה, שוויצריה, לוקסמבורג, הולנד, בלגיה, צרפת אנגליה'.

הנטיה היתה אז לערוך טיולים הכוללים כמה שיותר אתרים וכמה שיותר ארצות משום לרבים היתה זו היציאה הראשונה מהארץ. הנסיעה היתה כרוכה בחסכון ארוך טווח, והישראלים היו מעוניינים לחטוף ולראות הרבה ככל האפשר. סיבה אחרת להארכת מסלול הטיול היתה מס הנסיעות הגבוה (270 לירות על הפלגה ביום ו-320 לירות על טיסה) שהוטל בראשית שנות השישים כתוספת 5 אחוזים ממחיר הכרטיס. מס זה היה אחיד, בין אם הנוסע שם פעמיו למדינה קרובה או רחוקה ובין אם הוא נסע במחלקה יקרה או זולה. רבים החליטו אפוא להאריך את מסלול טיוליהם בגלל המס הקבוע, בבחינת: אם כבר לשלם מס קבוע, מדוע להסתפק ביוון ולא להמשיך כבר עד צרפת, איטליה ואנגליה. וכך היו מדלגים במהירות בין אתר לאתר – לרוב אתרים פופולריים כגון, מגדל פיזה באיטליה, מגדל אייפל בפריז או מוזיאון השעווה של 'מאדם טוסו' בלונדון - וממדינה למדינה, כדי להספיק לראות ו'לספר לחבר'ה'.

דא עקא, רבים ממארגני הטיולים 'תפשו מרובה' במאמציהם לכרוך יותר ארצות במספר ימים קטן והדבר הפך לא אחת את הטיול לחו"ל למסע גיבוש מתיש. כך, למשל, הם קבעו נסיעות רבות ללילה ברכבת, הן כדי לחסוך דמי מלון והן כדי לחסוך זמן. אבל, הנסיעה ברכבת המיטלטלת בתוך ערסל ("קושה") היקשתה על השינה ורבים הגיעו בבוקר למחוז חפצם רצוצים ועייפים. ואז כרגיל חיכה להם יום של סיורים בטרם יילקחו למלון למנוחה. היו גם טיולי חסכון שהציעו שתיים, במקום שלוש ארוחות ליום, והפכו את הטיול למסע של צום עם בטן מקרקרת.

מרבית יעדי הטיולים באותה תקופה היו ארצות אירופה המרכזית והמערבית, שנחשבו (ועדיין נחשבות) לאטרקציות התיירות המבוקשות ביותר בעולם (אנגליה, איטליה, צרפת, שוויץ, בלגיה, הולנד, ספרד, אנגליה, גרמניה, אוסטריה, הארצות הסקנדינביות ויוון). 'הכוונה העיקרית אצל רבים', כתב עיתונאי 'הארץ' שמעון סמט, בקורטוב של אירוניה ואולי גם קצת סנוביזם, 'איננה לראות את הראוי והרצוי בערים אלו, אלא להיות וקצת ליהנות בהן ולספר על כך. 'סמט הביא בכתבתו 'כמה דעות אישיות ממקור ראשון' ששאב מהנוסעים לחו"ל. מרואייניו הביעו בפניו את התפעלותם מה'השלג, הקרח, היערות, הנהרות רחבים, הבתים המהודרים, הניקיון, היופי, השקט והשלווה' – בתמימות ופרובינציאליות שהיתה מאד טיפוסית באותם ימים לתייר הישראלי המצוי. המחשה לאותה תחושה של "עליסה בארץ הפלאות" אפשר לראות במכתבים ובגלויות שנשלחו הביתה. כך, למשל כותב תייר ישראל בגלויה שנשלחה מאנגליה לחבריו בארץ:

סיימנו את הסיבוב באנגליה. יש הרבה לספר אך בקיצור: יש להם ארץ יפיפיה. טבע הענקי להם הכל ביד רחבה. קילומטרים רבים של גבעות והרים ירוקים, אגמים, נהרות ועצים גבוהים. הערים הקטנות שבדרך ספוגות היסטוריה והאנשים נעימים בכל מקום. אפילו בלונדון. זו פעם שניה שמישהו תפס לי את המזוודה והוריד אותה במדרגות בתחתית. אתמול ביקרנו בהרודס. ממש מוזיאון. חנה השתגעה ולא יכלה להיפרד. מחר – לפריס. כל טוב. ראובן

רוב הנוסעים שראיין סמט לכתבתו הביעו בדבריהם גם את הגעגועים העזים ארצה שתקפו אותם במהלך הטיול (תופעה ישראלית טיפוסית), וסמט ציין זאת בסיפוק. ברם, הוא לא הסתיר (אף שגינה זאת) את העובדה, שהמניע לראות את העולם הגדול לא היה המניע היחיד לנסיעה וחברו לו גם מניעים שלא נעמו לאוזנו הפטריוטית: 'בבקשי את המניעים העיקריים לנסיעות לחוץ לארץ, נתקלתי, בין השאר, במניע שאפשר לכנותו "ציני". שמעתי מפי אנשים לא מעטים כי יציאתם לחוץ לארץ נובעת במידה רבה מרצונם 'לברוח קצת מן האווירה הישראלית, ממועקת הפיחות, מאגרות, מהתזכורות של מס הכנסה, מהבעיות הישראליות הטיפוסיות, החוזרות והנשנות בבוקר, בצהרים ובערב, מהעיתונות והרדיו ומתופעות לחץ אחרות, כדי לנוח קצת מכל אלה ולשכוח קצת את כל אלה'. ובכל זאת, חרף רגישות היתר שלו, סמט אכן חש משהו נכון מהבחינה הסוציולוגית: כבר בראשית שנות השישים התהווה בארץ המתאם ההפוך בין התרופפות הלהט הפטריוטי לעלייה בהיקף היציאות לחו"ל - מתאם שילך ויעשה מובהק יותר עם השנים ויבטא את הדה-ציוניזציה של החברה הישראלית.

הפרובינציאליות של מי שמגיחים לראשונה 'מהקונכייה' הישראלית לראות את העולם השתקפה לא רק בדחיסת מספר רב של מדינות ואתרים לטיול אחד אלא גם בהתנהגות הטיפוסית של ה'נובו-תייר' הישראלי. 'ישראלי מטיפוס חדש נולד לאחרונה – התייר הישראלי', כתב העיתונאי יצחק ווייט בספטמבר 1959 בכתבה גדולה שהוכתרה בשם 'תיירים "משוגעים" מישראל' ושתארה התנהגויות אופייניות כגון נודניקיות ('כן אבל של מי הפסל הזה') או תאוות קניות בלתי מרוסנת ('הם עמדו שם וקנו. קנו. קנו.').

'זהו טיפוס שאיננו מוכר בארץ. והאמינו לי, הוא מגוחך ומצחיק לפעמים בדיוק כמו כל תייר אחר, במיוחד האמריקאי. אולם לראות תייר "משוגע" אמריקני – זה רגיל, לראות ישראלי שאתה מכירו מתמול שלשום, כשהוא חובש פתאום כובע משונה וחולצה משוגעת, כשמצלמה ומשקפת תלויות לו על צווארו – זה מצחיק. [...] האמיני לי – קשה לסבול את כל שיגעונותיהם של כל המשוגעים הללו. קשה לחיות אתם, עם התיירים החדשים הללו. בדיוק כשם שקשה אולי לחיות עם עשירים-חדשים שאינם רגילים עדיין לחיות כפי שעשירים חיים – ורוצים בכל זאת....' (יצחק ווייט, 'תיירים "משוגעים" מישראל', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 11.9.1959, 7).

ואמנם, הנסיעה לחו"ל הציבה לראשונה מראה תרבותית לישראלים וגילתה להם כמה מהתכונות הפחות משובבות של תרבותם, כגון יהירות והעדר נימוס ועידונים, שאותן ישובו ויבקרו במעין טקס מחזורי של אהבה-הוקעה עצמית. בכתבה של מירה אברך שהופיעה באפריל 1962 במדור הרכילות המפורסם שלה ב'ידיעות אחרונות' 'על גברים ונשים' סיפרה אברך על מהנדס עיריית באר שבע, מרדכי לאור שמו, שיצא בפעם הראשונה לחוץ לארץ. 'וזו היתה חוויה, הוא אומר'. 'עתה בשובו', ממשיכה ומספרת אברך, 'רק דבר אחד מעיק נורא על ליבו: חוסר הנימוסין במדינה. כל כך היה רגיל לאמר בחו"ל "בבקשה" ו"תודה" – עד שעשה טעות נוראה בהגיעו לחיפה, אמר לפקיד המכס "תודה" לבבית ביותר. וזה – עורר בפקיד חשד נורא. הוא לא הבין למה המהנדס מנומס כל כך. חשד שוודאי, מחביא הוא משהו בכליו – והחל מחפש ומחטט מחדש במלתחה... מאז, חדל מרדכי לאור לומר "בבקשה" ו"תודה"'.

1962 - הקצבה של עשרה דולר ליום טיול

אחד הקשיים המרכזיים שבו היתה כרוכה הנסיעה לחו"ל היה הקושי הכלכלי. הקצבת המטבע לנוסעים עמדה בשלהי שנות החמישים וראשית שנות השישים על 250 דולר לנפש בלבד. על פי חישוב שפורסם ב'ידיעות אחרונות' באפריל 1962 היא הספיקה לטיול בן חודש ימים (בערך 10 דולר ליום) בתנאי שהתייר ינהג בחסכון, על גבול הקמצנות. הוא חייב היה להביא בחשבון 'הוצאה של כ-3 דולר ליום לבית מלון. הארוחות עלו 3-4 דולר ליום. הנותר יועד לדמי נסיעות, כניסה למוזיאון, לתיאטראות או לאופרה, ולביקור אחד לפחות במועדן לילה. וכמובן לקניית מתנות 'לאומללים שנותרו בארץ' ('התייקרות – הנסיעה השנתית לחוץ לארץ', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 27.4.1962, 17).

1963 - לצאת מהארץ עם דרכון זר

ההגבלות שהוטלו על התיירים הישראלים היו אחת הסיבות העיקריות לירידת יוקרתו של הדרכון הישראלי בעולם. כתוצאה מכך ישראלים רבים, שהיו בעלי אזרחות כפולה (מספרם של הנתינים הגרמניים בלבד שגרו ב-1963 בישראל הוערך באותה שנה בלמעלה מ-10 אלפים - כחצי אחוז מהאוכלוסייה הכללית – שגרו אז בישראל!), יצאו את ישראל בדרכונם הישראלי. אך ברגע שהם נמצאו באנייה או במטוס – טמנו אותו בתחתית המזוודה והעלו משם את הדרכון הגרמני, הצרפתי או הארגנטיני שלהם. עם דרכון זה הם יכלו לשוטט על פני העולם כמעט כאוות נפשם, בלי צורך בויזות.

ההליך הבירוקראטי המתיש שהיה כרוך ביציאה לחו"ל כלל אז לא רק הוצאת ויזה אלא גם אישורים נוספים. יוצאי צבא ואנשים בגיל מילואים חייבים היו לדאוג לחופש מן הצבא, אותו קיבל איש המילואים ביחידתו. באותה עת כבר לא היה צורך באישור ממס הכנסה, אבל לאלה שנסעו אחרי ה-30 ביוני, הומלץ לדאוג למלא את טפסי ההצהרות על הכנסותיהם לפני שיסעו, שכן למס הכנסה היתה הסמכות (אם גם לא השתמש בה תכופות) לעצור אדם מלעזוב את הארץ, במידה ולא הגיש את הצהרתו.

1962 - התיירות מתפתחת כנושא סיקור עיתונאי

בעשור הראשון למדינה כמעט ולא הופיעו בעיתונות היומית כתבות שעסקו בתיירות בחו"ל. ישראל היתה אז שקועה מאד בעצמה והתפתחויות כלכליות ותרבותיות ברחבי העולם דווחו לקוראים רק במשורה. מדי פעם הופיעו, זעיר פה זעיר שם, מדורים עם כותרות כגון 'מאורעות ופלאים בעולם הגדול' (יולי 1956), שהסגירו את ריחוקה של מדינת ישראל ממרכז העניינים המערבי ואת אופייה האתנוצנטרי והפרובינציאלי.

משלהי שנות החמישים החלו להתפרסם מעט יותר כתבות של רשמי טיול בחו"ל כך למשל, מיכאל גור כתב במדור הפנאי של ידיעות '7 ימים', על 'צרור רשמים ועובדות' מהכרך הגדול של ניו יורק הרחוקה ש'אורותיה קורצים', שכלל דיווח על נסיעה עם נהג טקסי יהודי, לרדיו סיטי, בנין האומות המאוחדות ולסנטרל פארק. ישעיהו בן פורת דיווח על מועדון הים התיכון בצרפת שבו אפשר לחיות בלי ש'הרגשת "אלפיים שנות גלות" רובצת על כתפיך ובלא ש"אחריות השעה הרת העולם" תהיה רשומה בקווים חמורים בפניך'.

ב-1962 התפרסם לראשונה על עמוד שלום בעיתון מדור שבועי בשם 'מדריך ידיעות אחרונות לתייר הישראלי' שכלל כתבות קצרצרות על ארצות ואתרי תיירות מוכרים, עם מידע כללי ופלקטי על עתיקות יוון, על זירות ה'טוררו' בספרד ופורטוגל וכדומה. למעשה יותר מאשר סיפק המדור מידע שימושי הוא גירה את התיאבון לנסוע. פה ושם הופיעו טיפים קצרים, בסגנון הפדגוגי-פטרוני שאפיין אז את העיתונות, כגון כיצד להתנהג עם המקומיים. לדוגמא: 'כאשר הנך יורד מכבש המטוס או האניה הנך שומע "קלימרה" (בוקר טוב), או "קלי ספרה" (ערב טובה) או "קלי ניכטה" (לילה טוב) מילים יווניות אלו נחרטות בזכרונו של כל תייר שחזר מאי זה. כמו ה"שלום" אותו זוכרים זרים העוזבים את ישראל'.

במאי 1962 פרסם 'ידיעות אחרונות' מדור מיוחד ומעט יותר פרקטי של תיירות שנועד לענות לשאלות הקוראים בנושא הנסיעה לחו"ל. 'אחת השאלות החוזרות ונשנות', כתב העורך, 'היא איך לבלות חופשה באירופה בזול'. הפתרון היה פשוט: 'הדרך להפליג לאירופה בזול היא להסתפק במחלקה זולה ולתכנן את הנסיעה היטב'. המלצה יותר מעשית היתה 'להפליג בים ליוון ולהמשיך משם ברכבת'.

באותה שנה, 1962, יצאה לאור סדרת אלבומים מפוארים של 'מסביב לעולם' בעריכת ד"ר י. פאפוריש וצוות מומחים - תרגום של סדרה שיצאה במקביל בארה"ב ובצרפת. הסדרה כללה אינפורמציה על 'הווי, מאורעות מנהגי עמים, תיאור חי ושוטף של עולם ומלואו, כתוב בידי גדולי המומחים בעולם, מלווה עשרות תמונות צבעוניות'. לחותמים על הסדרה הוצע זכות השתתפות במבצע הפרס הגדול 'נסיעה ליפאן דרך ארצות אירופה'. הסדרה הזו היתה למעשה המדריך הישראלי האנתרופולוגי לחו"ל ראשון לישראלי ההדיוט. ברם, הישראלי הממוצע, אז כהיום, התעניין יותר בקניות מאשר בתרבות ובהיסטוריה המקומית, בעיקר לנוכח העובדה שהשוק הישראלי לא היה משופע אז בסחורות מחו"ל.

ב-1963 הופיע מדור חדש ב'ידיעות אחרונות' בשם 'ידיעות תיירות' ובו כתבות על תיירות בעולם ובעיקר מודעות של משרדי נסיעות. אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את המדור הזה כבר מראשיתו היו המלצות על 'מה כדאי לתייר הישראלי לרכוש' בלונדון, רומא וכו'. 'מציאות', נכתב באחת הכתבות הראשונות, 'זהו נושא אקטואלי תמיד'. הכתבה הזו הסתיימה בעצה הבאה: 'כמעט שכחתי את העיקר: צעצועים! הרי צריך לפצות במשהו את הצאצאים שנשארו בבית כילדים טובים וכמעט ולא שיגעו את הסבתא או את המדריכים בקייטנה (רק קצת...). חנות הצעצועים הגדולה ביותר של אנגליה היא ברחוב ריג'נט. 5 קומות, וכולן מלאות צעצועים. לא הייתי מכניס לשם ילד...'

למעשה, רוב הכתבות בנושאי תיירות בעיתונות נראו אז כפרוספקט של משרד התיירות וההסברה המקומיים בסגנון: 'לוקסמבורג ממוקמת מעמק נאה, בגבול הצפוני של צרפת, בין בלגיה וגרמניה. אורכה הוא בסך הכל 55 מילין ורוחבה 43 מילין. [...] תושבי לוקסמבורג אדיבים מאין כמוהם וזוהי תכונתם הבולטת'.

1965 - מדריכי כיס מתורגמים לתייר הישראלי המתחיל

מדריכי הטיולים שהוצאו בעברית תאמו פחות או יותר במאפייניהם הלשוניים והתוכניים את מדורי התיירות העיתון. רוב המדריכים היו תרגום (בשפה כבדה) של המדריכים הלועזיים ולא יועדו ספציפית לתייר הישראלי. רובם גם סיפקו בעיקר מידע כללי ולא נקודתי על המדינה (מטבע, תחבורה, בתי מלון ואכסניות, מזון, תרבות ואומנות וכו') בסגנון ספרי הגיאוגרפיה. כך, למשל, ב'מדריך כיס למערב אירופה' שיצא לאור במחצית שנות השישים באחת עשרה מהדורות נפתח הפרק על הולנד בזו הלשון: 'הולנד היא ארץ קטנה, בעלת אוכלוסיה של 10,680,000 ובתוך זה 22,000 יהודים. [...] רבים מהאזורים הפוריים ביותר והחשובים ביותר מבחינה כלכלית נוצרו ע"י השבחה וניקוז. העבודה עדיין במלוא הקצב. ניקוז ה"זואידר זי" יתרום 225,000 נוספים לשיפור כלכלתה של הולנד. אמצעי התעסוקה העיקריים של ההולנדים הם: תעשיה, מסחר ותובלה, חלקאות.' פירוט מעט יותר גדול ויותר ידידותי לתייר ניתן רק בנוגע לערי הבירה ולאתרים יהודיים (בתי כנסת, בתי קברות, אתרי זיכרון וכיוצא באלה).

1965 - הישראלים אוהבים תרבות צרפתית אבל הצרפתים מקפחים אותנו

בשנת 1965 פנו 20,000 אזרחים ישראלים בעצמם או באמצעות נציגי סוכנויות הנסיעות אל נציגויות צרפת בתל אביב וחיפה בבקשה לקבלת אשרת כניסה (ויזה) לצרפת למטרת תיירות. הם נדרשו למלא שאלון, להמציא צילום, להסביר מדוע הם רוצים לבקר בצרפת להוכיח שיש בידיהם כרטיסי נסיעה. רוב האזרחים הישראלים האלה שפנו בבקשת האשרה בחדשי האביב או הקיץ, היו חייבים לעמוד בתור, להתעצבן ולהתרגז כבכל תור, ולשוב למחרת כדי לקבל את חותמת האשרה בדרכון, אחרי אישור הקונסול. באותה שנה הגיעו לישראל, מצרפת, אלפי תיירים, רובם למחנות הנופש באכזיב ובאשקלון, ובשל הרצון הטוב של ממשלת ישראל, איש מהם לא נזקק לויזה ישראלית, איש מהם לא עמד בתור הקונסוליות של ישראל בפריז ובמרסיי. איש מהם לא שילם פרוטה עבור זכות הכניסה לישראל. כל שנדרש מהם היה דרכון צרפתי בעל תוקף שהוחתם בעת כניסתם לארץ. אבל צרפת לא החזירה במחווה דומה ואפשר לשער שמניעיה לא היו טהורים. 'הטונים הצורמים של מנגינת יחסי צרפת-ישראל', כתב העיתונאי ישעיהו בן פורת בזעם, 'אינם מוגבלים אך ורק לפרוצדורה הפוגעת של חובת אשרות למיניהן. יש גם חמור מזה, אף כי האחראים על מדיניות החוץ של מדינת ישראל מבכרים להתעלם ממנגינות שאינן ערבות לאוזנן.'

1965 - סוכן התיירות כיועץ מקצועי

בשנות השישים, עם העליה ברמת החיים והופעת מטוסי הסילון, הואצה התפתחותו של ענף סוכני הנסיעות. בשלהי 1963 כללה 'התאחדות סוכני הנסיעות והתיירות בישראל' 100 חברים ונציגה ישב בתוקף החוק בוועדת הרישוי לסוכני הנסיעות. ההתאחדות סיפקה לחבריה באופן שוטף אינפורמציה מקצועית וקיימה בית דין חברים שמטרתו היתה 'לשמור על האתיקה המקצועית בין החברים לבין עצמם ובין החברים לקהל הרחב'. במבוא 'למדריך כיס למערב אירופה' שיצא לראשונה ב-1964 בשיתוף פעולה עם ההתאחדות, נכתב: 'בשנים האחרונות נהפכה התיירות בעולם כולו לתנועה המונית, וגם "הדביקה" את הישראלי היוצא לארצות חוץ במספרים הולכים וגדלים משנה לשנה. לאור ההתפתחות הזאת שונה גם תפקידו של סוכן הנסיעות מן הקצה אל הקצה. הוא נהפך מאיש המסדר סידורים פורמליים ליועץ מקצועי'.

הפרסומות של סוכנויות הנסיעות לקהל הרחב הופיעו בעיתונות היומית במספר ובאינטשים הולכים וגדלים במהלך כל העשור. מודעה טיפוסית כללה לרוב את זהות ארצות שבהן תבקר הקבוצה, את מספר הימים (בדרך כלל בין 15 ל-30 יום) ולעתים גם את שם המדריך. הפורמט הטיפוסי היה: 'ללונדון: 1,355ל"י ועוד 45$; לפריס, פרנקפורט, בריסל, אמסטרדם: 1,290 ל"י ועוד 45$; לציריך, ג'נבה, מינכן, וינה: 1,245 ל"י ועוד 45$; לרומא: 1,135 ל"י ועוד 45$.; הדולרים מתוך הקצבת מטבע הזר ומיועדים לכיסוי חלקי של הוצאות האירוח'. באותה עת היה גם נהוג לסווג את הטיולים בסגנון הבא: '26 יום – טיול פאר, 21 הטיול הקלאסי, 24 יום טיול לדוגמה, 26 טיול לוקסוס, 31 הטיול המיוחד' (פרסומת של 'מטאתורס בע"מ').

הגידול במספר סוכנויות הנסיעות בארץ לא רק נבע מהגידול בביקוש לנסיעות לחו"ל אלא גם תרם למגמה. זאת, משום שהסוכנים הקלו על הנסיעה, באמצעות הספקת מידע עדכני על אפשרויות תיור זולות בחו"ל, טיפול בהליכים הביורוקרטים שהיו כרוכים בנסיעה (הוצאת ויזה, קניית מטבע זר וכו') וארגון טיולים מודרכים בקבוצות.

1967 - אחרון יכבה את האור בנמל התעופה

בתקופת ההמתנה (לפני מלחמת ששת הימים), כאשר ישראל נכנסה למשבר כלכלי ומיתון כבד התפתח הומור שחור שהתייחס בין השאר לתופעה הירידה (שגדלה במקצת בעקבות המיתון). הבדיחה המוכרת ביותר מאותם זמנים היא זו: "בנמל התעופה בלוד תלו שלט: 'היוצא אחרון, מתבקש לכבות את האור" ("כל בדיחות אשכול", עמ' 22).

1968 - תחרות לספסרי רחוב לילינבלום

לאחר מלחמת ששת הימים נחלש במקצת מעמדו של רחוב לילינבלום, בשל הגידול בתיירות שהביא להתפתחותה של רשת ספסרות בדולרים שפעלה בעיקר בבתי מלון ברחבי הארץ. גם חלפנים ערבים בעיר העתיקה בירושלים, ברצועת עזה ובמרבית ערי הגדה, ובעיקר קלקיליה, שכם וטול-כרם, העמידו תחרות לחלפנים הישראלים. קשריהם הגיעו לכל ערי הגדה, לרבת-עמון ולביירות ואיפשרו להם לקנות ולמכור דולרים בזול (על-פי החוק הירדני הותר לחלפנים לקנות מטבע חוץ מתיירים, מה שהיה אסור לכל ישראלי, חוץ מבנקים, ולמכרו לבנק, תמורת עמלה. החוק הישראלי נתן רישיון לחלפנים הערבים להמשיך בעבודתם).

1969 - הועלה מס הנסיעות ועודכנו הפטורים

במקביל פרסם מינהל הכנסות המדינה את רשימת הפטורים, ששוב הזכירה מערכון של אפרים קישון ו'הזמינה' את האזרח הפשוט להערים על הפקידות ולהשיג פרוטקציות: 'משתתפי נסיעה קבוצתית בעלי תעודת מעבר משותפת, יקבלו פטור של 125 ל"י; בעל דרכון שירות או דרכון דיפלומטי יקבל פטור של 125 ל"י; אזרח ישראלי ששהה בחו"ל לפחות שנה – 125; הפלגה בים התיכון 220; הפלגה בחורף בים התיכון 265; משתתפי שיט חופים 445; סטודנט חוזר – לאחר שהיה של עשרה חודשים בחו"ל 415; סטודנט חוזר לאחר שהיה של פחות מעשרה חודשי לימודים בחו"ל; סטודנט היוצא לחו"ל למטרות לימודים 340; סטודנט הלומד בחו"ל בכרטיס הנחה – 340; בני נוער היוצאים לחו"ל בקבוצה לסיור לימודים 340; משתלמים במקצועם היוצאים במימון מוסד ציבורי או קרן - 340; נכה המשתתף בוועידה בינלאומית 250; נוסע במימונו של משרד הסעד – 250'.

שנות השבעים

1970 - דוקטור ליוינגסטון במהדורה פלמחניקית

בשנות החמישים והשישים זכה לפריחה, הן בספרות הילדים ונוער והן בספרות למבוגרים, הז'אנר הרומנטי והנאיבי של סיפורי המסעות ההרפתקנים לפינות החבויות בעולם (סיפורים – רובם מתורגמים ומקצתם מקוריים - שכללו לרוב תיאורים של שיוט באוקיינוסים הסוערים וצעדה בג'ונגלים העבותים). כך, למשל ספרו של תור הירדל 'מסע קון טיקי' שתורגם לראשונה בתשי"ב ויצא בשנות החמישים והשישים במספר מהדורות; ספרו של צ'רלס נודהוף 'קורות מלחי הבאונטי' שתורגם לראשונה בתש"ח; ומעל כולם ספרי ההרפתקאות של ז'ול ורן, שרובם תורגמו לעברית (מהם בגרסאות אחדות) בשנות החמישים והשישים וזכו להצלחה מסחררת (כבר בשנת 1895 יצא לאור בעברית הספר 'מחזה באויר' בתרגומו של מאיר זאב זינגער ותרגומים חדשים לעברית המשיכו לצאת מאז ועד ימינו). בין ספרי המסע שפורסמו בשנות החמישים והשישים וזכו לאלפי קוראים נזכיר את 'סביב העולם בשמונים יום' (הספר יצא לאור לראשונה בעברית כבר בתרס"ח), 'אי התעלומות' (הספר יצא לאור לראשונה בעברית בתרפ"ט), 'ילדי רב החובל גרנט: נסיעה סביב הארץ' (יצא לאור לראשונה בעברית ב-1943), 'האוצר הגנוז' (תשט"ז), 'חמישה שבועות בכדור מעופף' (תשי"ג), 'קפיטן נמו' (תשי"ג), 'שנתיים באי בודד' (תשי"ט), 'מסע נועז בכדור פורח' (1960), 'מסעיו וארפקתאותיו של הקפיטאן קוק' (תשכ"א).

ז'אנר 'מסעות האדם הלבן' התפתח באירופה כבר בתקופה הקולוניאלית והוליד ספרים קלאסיים כגון 'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו (הספר יצא לאור בעברית בתש"ג ואחר כך במהדורות רבות נוספות), 'אי המטמון' של רוברט לואיס סטיבנסון (יצא לאור בעברית בתש"ז) ו'מובי דיק' של הרמן מלוויל (יצא לאור בעברית בתשי"ב). בספרים מהז'אנר הזה הושם הדגש על המתח בין היליד הבור והתמים לתייר המשכיל והמתוחכם ועל הפער בין הארצות הנחשלות לתרבות המערב (אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה ודרום אפריקה). ז'אנר זה קסם לצעירים הישראלים בשל מספר מוטיבים: מוטיב עליונותו של הגזע הלבן (האליטה היהודית בארץ ראתה עצמה כבשר מבשרם של עמי אירופה); ההרפתקנות הששה אלי סיכון ואתגר, הקוסמת לבני תשחורת בכל העולם; בשל רוח הגבורה והתעוזה, שהלמה את רוח ההקרבה והאומץ הפלמ"חאית; הקסם והמיסתורין האנתרופולוגי, הבוטני והזואולוגי של מסעות הקולוניזטורים ('חלוצים' בשפת הציונות), שהלמו את מוטיב כיבוש השממה וגילוי הארץ; המאבק עם הילידים 'הפרימטיביים' ועם הפירטים האכזרים שתאם את המאבק בפלשתינים וב'ליסטים' אחרים מבני ערב; ההיבט האנושי-האלטרואיסטי, בנוסח ד"ר אלברט שוויצר, שאפיין את מקצת מהסיפורים הללו (ידידות, התאהבות ועזרה הדדית בין הלבן למקומי). לא בכדי, ברכה חבס ודבורה אילון-סרני, שתי מחנכות ציוניות אדוקות, שהתמחו גם בכתיבת ספרות פדגוגית ואידיאולוגית לבני הנעורים, שלחו ידן גם בכתיבת ספרי מסע לנכר. חבס פירסמה את 'בדרכי אפריקה' (יבנה, תשכ"ד), 'עולמות רחוקים: מסעות - בורמה, סין יפן' (עם עובד, תשט"ז), ו'עשרים יום בהודו: מרס-אפריל 1947' (עם עובד, תש"ח) ואילון-סרני פרסמה את 'גבורי הקוטב: פרשת הגבורה של כבוש הקוטב הצפוני והדרומי' (יבנה, תשט"ו), 'מכסיקו הקסומה: רשמי מסע' (יבנה, תשכ"ח), 'מסע במזרח הרחוק' (יבנה, 1958), 'על פני ברזיל: מסע בארץ הג'ונגל והקידמה' (יבנה, 1960), ו'קניה המתעוררת: רשמי מסע' (יבנה, תשכ"ד).

פופולריים במיוחד היו סיפורי מסעות האדם הלבן באפריקה, שנחשבה אז למקום פראי ואקזוטי, הרחק ממעגל הציוויליזציה המערבית. כך, למשל, ספרו של שמעון צבר 'כיצד גיליתי את אפריקה' (שוקן, 1958), ספרו של נתן שחם (שאיורו על ידי שמואל כץ) 'מסע לארץ כוש' (מסדה, 1962) ומעל כולם ספר הילדים המונומנטלי של נחום גוטמן 'בארץ לובנגולו מלך זולו', או בשמו המלא: 'בארץ לבנגולו מלך זולו בן העם המטבולו שבהרי הבולבאיה'. הספר פורסם לראשונה ב-1939 ומאז הפך לאחד מספרי הילדים המוכרים והאהובים ביותר בארץ. כתיבתו החלה בשנת 1938 כאשר גוטמן יצא לאפריקה והחל לשלוח לעיתון 'דבר לילדים' איורים שתיארו את חוויותיו. תחילה לוו האיורים בהסברים קצרים ואחר כך התארכו הטקסטים, עד שנולד הספר. גוטמן סיפר בתמונה ומלל, בחן ובהומור הייחודיים לו, על מפגשיו עם נופי האדם והטבע של היבשת השחורה ובעיקר עם חיות בר (אמיתיות וכאלה שאינן קיימות במציאות). החוויות שניכרו בדרכו בעקבות האוצר האבוד של לובנגולו מלך זולו היו לכאורה מפחידות ולמעשה משעשעות וכובשות בתוכנן ובסגנונן שהתאים למבוגרים וילדים כאחד.

ספרי הכיס של 'טרזן' החלו להתפרסם בארץ כבר בשלהי שנות השלושים וקצב הופעתם גבר בשנות החמישים והשישים (הם נשאו שמות כגון: 'טרזן וטירת המוות', 'טרזן וחיית בראשית', 'טרזן לוחם בציידים', 'טרזן הנועז', 'דן טרזן: הטרזן הישראלי', 'עלילות טרזן'). הספרים הללו לצד סרטי 'טרזן', שזכו אף הם לפופולריות עצומה בכל העולם וגם בארץ, היוו חלק בלתי נפרד מהז'אנר שצבע את ארצות העולם השלישי בכלל ואת אפריקה בפרט בצבעים אקזוטיים.

גם בעיתונות הישראלית היו הדים לז'אנר הרפתקאותיו של התייר המערבי (במקרה זה הישראלי) בארצות 'הפרא' הנידחות. כך, למשל בכתבתו של העיתונאי לזר ראיזמז, שהתפרסמה ב'ידיעות אחרונות' בספטמבר 1956 וכותרתה 'ארפתקות מסעו לאפריקה (כך במקור ע.א) על אנית צים 'ירושלים'. סופר בה על: 'אניה על גלים חמימים מול חוף שחור. רק אור אחד ניצנץ באפילת החוף: מאיומבה. אפריקה המשוונית, הרומנטית השחורה, שנשימתה הכבדה – נשימת חיה טורפת כורעת במארב – עלתה מתוך שאונו של ג'ונגל והלמות תופי הטאם-טאם. עולם אחר.' מירה אברך פרסמה באותה שנה טור קבוע ב'ידיעות אחרונות' בשם 'מטיילת בג'ונגל' ובו סיפרה בסגנון 'רובינזון קרוזו' על טקסי ההילולה של הילידים השחורים - 'כושים פרימיטיביים ופראים למחצה' [...] ב'ג'ונגל העמוק והסגור' של היבשת השחורה.

מוטיב התייר ההרפתקן בארצות אקזוטיות, שהיה נפוץ בספרות ובעיתונות בשנות החמישים, נעשה פופולרי עוד יותר בשנות השישים והשבעים. כך, למשל, כתבה מתורגמת שפורסמה ב-1964 ב'ידיעות אחרונות' תחת הכותרת 'מסביב לעולם בדולר ליום' עסקה בתרמילאי הרפתקן בשם דאלס לוקיי וסיפרה לקוראים איך 'שוטטתי בעולם, טסתי מתחת לפני הים (התיכון, בטיסה מעל ים המלח ע.א), נפגשתי עם נהירו וטיילתי בחברת אריות. וכל זאת – בסכום, שרבים מאתנו מוציאים על נסיעות למקום העבודה' (לוקיי עבר ב-49 מדינות וביניהן ארץ הקודש או ליתר דיוק לחלקה של ירושלים הנמצא בידי הירדנים. מסעו התפרסם בכל העולם בבואו להונג קונג המתינו לו נציגי הרדיו הטלביזיה והעיתונות הכתובה).

מי שמאד פיתח את הז'אנר הזה בעברית ויצר לעצמו דימוי רומנטי של ד"ר ליוינגסטון במהדורה פלמחניקית היה דידי מנוסי. ב-1970 הוא פרסם סדרת כתבות במוסף 7 ימים של 'ידיעות אחרונות' על מסעותיו ההרפתקניים ברחבי העולם השלישי בסגנונו הצברי-אירוני הכובש. 'כשהיינו צעירים ויפים (בעינינו) ורווקים וחופשיים מעול ומגיל', כתב מנוסי בכתבה ששמה 'דרומה לזמבזי', 'היינו גונבים פרק זמן מחיינו, רוכשים לנו ג'יפ מיושן וטלוא ויוצאים לממש את ספרי ילדותנו – כאילו לבדוק אם מפות העולם אומנם מדייקות באיות השמות שיש להם צליל וצילצול כה אכזוטיים שרק בעלי חלומות או שוטים נטו להשלים עם עובדת קיומם. הג'יפ הראשון, שכונה "הבתולה הזקנה" נסע ונשאנו מק"ק סינגפור ליערות מלאיה וסיאם ומשם דרך בורמה והרי ההימלאיה לטיבט ולנפאל וגומר בחציית הודו לרוחבה מכלכותה לבומביי. הג'יפ השני שנשא את השם "אני מניח ש.." הוליכנו אל אפריקה. מאריתריאה וחבש לקניה ואוגדנה דרך הרי הירח. קונגו ואפריקה המשוונית עד ניגריה, חוף השנהב וגאנה. הג'יפ השלישי היה 'לנד רובר' אוסטראלי. שחרש את היבשת המידברית מסידני למלברון.(דידי מנוסי, 'דרומה לזמבזי', ידיעות אחרונות, 7.8.1970, 5).'

הביטחון, התעוזה, הסקרנות, הידענות וההתמצאות הצבריים, שהקרין מנוסי בארצות הנכר – תכונות שיאפיינו לימים את מטיילי ה'טארק' במזרח הרחוק ודרום אמריקה, בני הפלמחניקים ונכדיהם – היו עדיין נדירים אצל התייר הישראלי. רוב היוצאים את הארץ, ובכלל זה צעירים, התייחסו לחו"ל כאל פלנטה אחרת (והיא אכן היתה כזו באותה עת) והיציאות הראשונות מהארץ זימנו להם חוויות משעשעות לרוב שיסודן דווקא בחוסר התמצאות, בתמימות ובפערים תרבותיים עמוקים. אבל כמעט תמיד ההתפעלות מהעולם הרחוק הסתיימה בגעגועים לארץ ובפרץ של גאווה פטריוטית בנוסח 'מה שיש לנו ואין לגויים'.

ב-1970 פרסם יריב בן אליעזר כתבה משעשעת על מסעו הראשון לארה"ב במסגרת משלחת ספורטאים-סטודנטים (17 כדורגלנים ועליהם מאמן ושלושה מנהלים). הכתבה נפתחה בצ'יזבט על חברו למשלחת, שמעון פישביין, הפתי התמים ש'גילה' לאחר כשעת טיסה את ארובת רידינג מנצנצת במרחקים, אשר לא היתה אלא פנס אדום, שהיבהב לאיטו על אחת מכנפי המטוס. 'מנהטן היכתה אותנו בסנוורים'. כתב בן אליעזר, 'השפע הקורץ והמרצד למול עיניך, הפאר וההדר הפזורים מסביב וקצב החיים המסעיר, היכנו בתדהמה, ורק מעטים מבינינו הצליחו להתגבר על הסחרחורת ופיק הברכיים שתקפום למראה נפלאות העיר'. [...] ואם היה מי שהיווה את ניו יורק למישכנו, באו ההיפיס (יצורים מאוסים כאלה) ופקחו את עיניו, ונפכח משיכרונו. עד שנראתה לו ישראל הקטנה על השירות במילואים, מס ההכנסה וההיטלים למיניהם כפנינה נדירה.' (יריב בן אליעזר, 'כך גילינו את אמריקה', ידיעות אחרונות, 6.10.1970, 17).

1970 - המדריך שלנו חברמן

אחרי מלחמת ששת הימים, עם התפתחות ענף התעופה גדלה והתמסדה תעשיית התיירות המאורגנת לחו"ל. כך, למשל חברת 'דפנה טורס' פתחה חברת בת בתל אביב בשם 'אירופה טורס' שהתמחתה בקבוצות מאורגנות. בראש המשרד עמד אליפלט לוין, שהיה סוכן נסיעות באנגליה לפני מלחמת העולם השניה. הוא גם הדריך והוביל קבוצות בעצמו.

באותה עת לא היתה נהוגה הכשרה מסודרת של מדריכי נסיעות, כמו מדריכי טיולים בארץ. המדריכים נשלחו לחו"ל לטיולי הכנה בלבד. לרוב מדובר היה באנשים שמכירים מילדותם את המקום ושולטים בשפה. לרבים היה קשר רגשי עם המקום. כיצד ארגנו טיול? לרוב נוצר קשר עם משרדי נסיעות גדולים באירופה שהם אלה שאירגנו את כל הפרוצדורות והמסלול שבה תוכנן הטיול, לאמור: הסעות למלון, מלונות, מדריכים מקומיים, מסעדות. המשרדים היו ברובם בשוויץ, אנגליה.

כדי לחסוך בהוצאות נוצר הסדר בלתי פורמאלי: הממשלה התירה לסוכני הנסיעות להעביר כסף לסוכנים העמיתים בחו"ל מעבר למכסה שניתנה לתיירים הישראלים. זה חסך בהוצאות של הישראלים וחייב רק כסף להוצאות אישיות. כך גם יכלו לקמבן. להעביר כסף כביכול לסוכן ודרך זה לישראלים בחו"ל.

היעדים הקלסיים היו איטליה, צרפת ואנגליה. הטיסות היו במושבים לא נוחים. הטיול ארך בין שבועיים לארבעה. הקבוצה מנתה כ-30 איש, לרוב כגודל אוטובוס אחד. היה נהוג להזמין מראש את הכל. הטיולים היו במלונות 3 כוכבים וכללו בדרך כלל חצי פנסיון. המדריך היה למעשה האמא והאבא של הקבוצה. הוא דאג לכל צרכי התיירים והכין מראש את התיאומים לקראת כל מדינה. הוא גם תיפקד כחברמן, לאמור: כותל דמעות, פותר קונפליקטים, מרים את המורל ומסביר לכולם. בדרך כלל נדרשו עצבים של ברזל להתמודד עם כל הנודניקים והטרחנים מתוצרת הארץ, והם היו רבים.

לא נהוג היה לקחת איתך לחו"ל ספרי הדרכה ומפות כי סמכו על המדריך. הוא זה שמסר את המידע והישראלי לא ממש התעניין יותר ממה שנתנו לו בכפית. הטיול כולו נעשה בחיפזון. רצו ממקום למקום כדי להספיק את המקסימום. התוצאה היתה שלא ממש רכשו את תחושת המקום ולא למדו לעומק. רומא ופריז נראו לרבים כמדינה אחת.

הקושי להדריך באותה תקופה נבע לא רק מתרבות הקובלנה הישראלית הידועה (טענות ומענות בשפע), אלא גם משום שהישראלים נטולי משמעת, אחד רץ קדימה והשני מפגר. כל אחד משך לכיוון שלו. למעלה מזה, רובם לא דיברו אנגלית או צרפתית והטיול נשא אופי של טיול שנתי בתנועה (כולל כמובן שירה בציבור בדרך, וכיפק היי למדריך). היו לא מעט מדריכים שנעשו תשושים וחולים מהטיולים הללו.

הקפידו לבקר בחנויות של מתנות וגלויות ואהבו לקנות דברים לאספנים, בעיקר אספני בולים, גלויות ומפיות. צילמו במשורה כי זה עלה הרבה כסף. כמעט בכל הקבוצות היה צלם חובב שצילם מזכרות גם עבור שותפיו לטיול.

1970 - טומי לפיד מבין לנפש הישראלים

נקודת מפנה בתרבות מדריכי הטיול לחו"ל בעברית היתה הוצאתו לאור ב-1970 של ספרו של העיתונאי יוסף (טומי) לפיד 'מדריך לפיד לאירופה' (הוצאת שקמונה). הספר נמכר באלפי עותקים והפך עד מהרה ל"תנ"ך" של התייר הישראלי, תוך שהוא מתחרה בהצלחה עם סדרת מדריכי "חץ" הפופולריים. 'מדריך לפיד' לא היה מדריך הנסיעות הפופולרי הראשון בעברית. קדמו לו מספר מדריכים, מתורגמים ומקוריים, שיצאו לאור בשנות החמישים והשישים – כגון, 'מדריך כיס למערב אירופה' שהוזכר לעיל - ונקנו על ידי רבים. אולם, הספרים הללו, שנכתבו בעידן של מחסור כלכלי היו כמעט בלתי ישימים וגם הסגנון שבהם נכתבו היה, כאמור, פחות מושך ועדכני מזה של לפיד. לפיד הסביר מה כדאי לראות, היכן כדאי לאכול, וכיצד ראוי להתנהג במקומות שונים - כל זאת, מנקודת מבט ישראלית טיפוסית. הוא היה מאד תכליתי וכתב מנקודת מבט של התייר הישראלי 'התפרן', המחפש למצות את הנסיעה הנדירה עד תום. 'במיוחד זכרתי את הצעירים – והסטודנטים שביניהם – היוצאים בדרך כלל לעולם הגדול עם הרבה מאד מעוף ומעט מאד מצלצלים', כתב לפיד במבוא. הוא המליץ למשל, על מה כדאי לקנות בכל ארץ בהקצבת המטבע הקטנה של הישראלים – המלצות ששברו מעין טאבו לשוני.

מובן שהדגש בקניות הושם על מזכרות תיירים, שלצד הגלויות, היו אז מאד פופולריות בקרב תיירים מכל רחבי העולם. אבל היו גם המלצות של ממש לקניות שהטעימו לטעם ולצרכים הישראליים. כך למשל, באיטליה הוא המליץ על קניית תכשיטים יפים וזולים, כובעי בורסאלינו ו'תלבושות קיץ קלות לגברים ולנשים'; באנגליה ההמלצה היתה על סריגי צמר ו'קונפקציה במרקס אנד ספנסר' כמובן; בבלגיה הומלץ לקנות מפות שולחן רקומות ותחרה עדינה ויפה; בדנאמרק כלי זכוכית וקרמיקה; בהולנד מקטרות, טבק וסיגרים. ובחנות הפטורה ממכס בשדה התעופה באמסטרדם אפשר לרכוש 'בהנחה של 30 אחוזים טרנזיסטור, רשמקול או מכונת גילוח מתוצרת פיליפס'; יוון היא ארץ זולה וקשה שלא להתפתות בה לתכשיטים, ו'סוודרים גדולים, חמים, מסורבלים ויפים יפים'. לספרדים יש פזטות וכל פזטה שווה 5 אגורות. וכשם שהמטבע זול כן גם המחירים. כדאי מאוד לקנות דברי עור, עבודות יד ומזכרות בטולדו; צרפת יקרה אך כדאי לנצל את העובדה שהיא ארץ הבשמים ובחנות בשדה התעופה הם נמכרים ללא מכס. ושוויץ? 'אל תקנו בה שעון קוקו ושאר מיני קיטש לתיירים. הרבה יותר כדאי לקנות שעון יד'.

הישראלים אהבו בספרו של לפיד לא רק את ההסבר הבהיר, התמציתי והפרקטי של העיתונאי המוכשר, שהיה נחוץ לתייר המתחיל, אלא גם את הנימה הפמיליארית-משפחתית-מרגיעה וההומור היהודי של הכותב, שהכיר היטב את מצוקות הישראלים, גחמותיהם וחולשותיהם. כך, למשל, בפרק המכונה 'לקראת הנסיעה' הוא כתב: 'כל ישראלי נשבע, בצאתו את הארץ, כי חודש ימים לפחות הוא לא רוצה לראות ישראלים. שבועה זו יפה ליומיים שלושה. פתאום מתחילים לחוש צימאון גדול למלה עברית ולא מהססים לעצור דוברי עברית באמצע השאנז-אליזה ולשאול אותם מה נשמע בחיפה. הגיבור הגדול של יום אתמול, הזאב הבודד והנורא, מוכן כבר "להסתפק" בחברתו של יהודי מקומי – רק לא להיות לבד. לבד – מול המוני הגויים'. לפיד אייר את הסבריו בבדיחות קטנות על דודתו בלומה, בת האלמוות, שהייתה, כפי שכתב לימים עורך מוסף 'הארץ', 'הד למצוקותיו של הישראלי המפוחד, זה שיצא בפעם הראשונה מגבולות הארץ.'

מדריך לפיד, שפרקים ממנו פורסמו גם בעיתונות היומית, השפיע לא רק על סגנונם של מדריכי התיירות בארץ אלא גם על מדורי התיירות בעיתונות היומית. אחרי פרסום הספר החל להופיע בעיתונים הגדולים, ובכלל זה במוספי הפנאי הקטנים, מידע פחות פלקטי ויותר מעשי וקונקרטי עבור התייר הישראלי. כך למשל, במאי 1972 הופיע ב'ידיעות אחרונות' מדור שבועי חדש בשם 'מדריך לתייר' שנועד, כדברי העיתון, 'לסייע לישראלי המתכונן לבלות בחו"ל לתכנן את נסיעתו בדרך היעילה ביותר וליהנות מטיולו'. הכתבה הראשונה הוכתרה בכותרת 'סוד החיסכון בהוצאות' וכללה 'עצות טובות לנוסעים לאירופה, העשויות לעזור להם לחסוך, מבלי לסבול חרפת רעב'. בכתבה אחרת באותו מדור שכותרתה 'איך לנסוע לטיול בחו"ל וגם ליהנות' הובאו עצות שהיום נראות משעשעות למדי, כגון:

'מה לארוז במזוודה לגברת' (4 זוגות תחתוני ניילון, 1 חגורת גרביים, 2 תחתוניות ניילון, 2 חזיות ניילון, 1 אפודה, 1 זוג נעלי יציאה, 1 חליפת ג'רסי, 1 שמלה קיצית כבס-ולבש, 1 פיג'מה כבס ולבש, 1 חלוק ניילון או דקרון קל, תכשיטים, צעיף ואביזרים לשינוי התלבושת); 'איך לארוז' ( 'כל הנוזלים חייבים להיארז במכלי פלסטיק שלא ישפכו. את הדברים הניתנים לגלגול – גלגל. תחתונים מגולגלים יסתמו חורים באריזה. במלבושים מתקמטים, הכנס ניר או פלסטיק בקיפולים). ככלל, לנושא האריזה הוקדש מקום נרחב בכתבה. 'כלל ראשון:' יעץ הכותב לקוראיו, אל תהיה קמצן ואל תשאל מאחרים מזוודה ישנה העלולה להתפרק. הטיול עולה לך הון תועפות, אז בזבז עוד כמה לירות על ציוד אריזה יעיל. [...] אם אתה נוסע בלווית אשתך – קנה מיזוודה נוספת זהה לשלך, כדי שיהיה לך פחות לזכור בדרך.'

1971 - הפיחותים בלירה מגדילים את הפעילות בשוק השחור

תמריץ לפעילות בשוק השחור ניתן כבר לאחר פיחות הל"י וקביעת שער אחיד לדולר ב-1962. רבים שוכנעו כי מעמד המטבע הישראלית יוסיף להיות חלש שנים ארוכות, וכי פיחותי הל"י יהיו תופעה שתשוב ותופיע מדי מספר שנים, ולכן מן התבונה להחזיק את החסכונות בדולרים. הפיחותים של 1967, 1970 ו-1971 רק חיזקו תחושה זו בציבור.

הצורך ברכישת דולרים בשוק השחור עבור הנסיעה לחו"ל רק גדל, משום שלכולם היה ברור כי עם הקצבה של 250 דולר קשה להסתדר (וועדת קיטרון המליצה על הגדלת הסכום ל-450 דולר אבל גם קיצבה זו לא הספיקה לרובם). למעשה כמעט כל מי שנסע לחו"ל קנה דולרים שחורים, הן בעצמו והן באמצעות ידיד. את האופן שבו התנהל המסחר ברחוב תיארה תמר מרוז, כתבת עיתון 'הארץ' בכתבה שפורסמה ב-1971:

'מי שאינו מכיר את הקטע המפורסם ברחוב לילינבלום, שבו מתנהל לעין-השמש המסחר השחור בדולרים, יכול לעבור שם עשרים פעם מבלי שיבחין כלל במתרחש. סתם קטע של רחוב, ואנשים עוברים בו לתומם, או עומדים בחבורה ומשוחחים, ומי שאינו יודע על כך, אף לא יבחין באלה היושבים ללא נוע בתוך המכוניות החונות או בתוך חנות סמוכה. שום דבר אינו מסגיר אותם. כמו דייגים חסרי תנועה, היושבים בשורה. כאלה הם. עומדים בלי נוע ליד קיר, מתמזגים עם הנוף, בסמוך לקיוסק-עיתונים או בכניסה לבית, עד שעבור דג: מישהו שאולי רוצה לקנות ו/למכור דולרים. באותו הרגע, כבמטה קסם – מתמלא פתאום הרחוב. הם נוהרים אל הלקוח, מקיפים אותו וזורקים מספרים. זה עניין של מזל: אם יגיע מכיוון צפון – ייתפס על-ידי אלה העומדים בצפון הרחוב. אם יגיע מכיוון דרום – יארוב לו איש אחר. אם יעצור את מכוניתו, מייד יוקף באנשים הנכונים לעזור: דולרים? פרנקים? מארקים? רק שיגיד כמה הוא רוצה, ובאילו שטרות. יש הכול. שרק יבקש. כשניצוד הדג, ולאחר שהסתבר מי הוא הסוחר המאושר שזכה בו, מסתודדים הלקוח וספקו בקרן-זווית, נכנסים לחדר מדרגות, ניגשים לרחוב הרצל הסמוך, או סרים לאחת החנויות, ומתוך בנק סודי נשלף לפתע חופן מלא דולרים, לפעמים אלפי דולרים, לעתים בשטרות של מאה כל אחר (יותר יקרים באגורה לדולר, יותר נוחים להברחה) והתמורה נשלפת גם היא כמו שפן של קוסם – הוקוס-פוקוס, ופתאום צצים שטרות של כסף ישראלי, לפעמים בעובי של בלטה' (תמר מרוז, 'בלילנבלום עסקים', הארץ, 24.12.71, עמ' 22-23).

בין קוני הדולרים הכבדים בשוק השחור היו אנשי עסקים ובעיקר יהלומנים. אלה היו מקבלים פרמיה גבוהה על כל דולר יצוא. היהלומנים, וכמוהם אנשי עסקים אחרים, היו קונים דולרים בשוק השחור ושולחים את אותם דולרים לחו"ל ומשם בחזרה לעצמם בתורת התמורה בעד היהלומים שייצאו. הדבר היה להם כדאי, שכן הדולרים בשור השחור היו זולים מן הפרמיה שקיבלו בעד ייצוא. פקידי האוצר העלימו עין מן העובדה שהדולרים בבורסת לילינבלום זולים בכ-30 אגורות מהדולרים שהם מקבלים מהיצואנים ובכך כמו איפשרו מעין פרמיה סמויה ליצוא.

1972 - שינוי בתקנות האוצר ביחס לרכישת מוצרים על ידי עולים חדשים

עד ל-1972 הותר לעולים לרכוש בארץ מכונית, רהיטים, כלי חשמל, אלקטרוניקה וכדומה, רק במטבע חוץ. בשל כך ישראלים רבים קנו מטבע חוץ כדי להמציאו לעולים שיקנו למענם רהיטים ומכשירי טלוויזיה ללא מסים. בעקבות המלצות 'ועדת קיטרון' (הועדה שמינה שר האוצר פנחס ספיר כדי לבחון את מערכת הפיקוח על מטבע החוץ) שונה החוק והעולים זכו מעתה לקבל את מלוא ההנחות ממסים ללא קשר למטבע ששילמו.

1973 - מדורי התיירות בעיתונות נעשית יותר פרקטיים

באוגוסט 1973 הופיעה במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות', מדור תיירותי חדש שנקרא "מדריך לתייר בחו"ל". במדור הודפסה כתבה חריגה לזמנה ופורצת דרך, שכותרתה 'דברים קטנים שעליך לדעת בטיול לחו"ל'. הובאו בה פרטים חשובים על יעדי תיירות באירופה כגון: זמני טיסות ומחירים, המרחק מהעיר הראשית לנמל התעופה, הוראות כניסה ויציאה של המדינות השונות (הסדרי האשרה, מכסת המטבע המקומי שאפשר להכניס ולהוציא, ועוד), בתי המלון המועדפים, הסימנים המוסכמים לבתי השימוש הציבוריים ועוד. מכאן ואילך ילכו המדורים והספרים וידגישו את אותם 'דברים קטנים' שכה נחוצים לתייר בטיולו במדינה חדשה.

1973 - ורדה יהל מגלה לישראלים את אמריקה

התיירות הישראלית לאמריקה החלה להתפתח רק בראשית שנות השבעים. עד אז אמריקה (ארה"ב וקנדה, על דרום אמריקה לא דיברו בכלל) היתה רחוקה ויקרה והטיסות היו יקרות מאד. עם העלייה בזרם המטיילים לניו יורק החליטה הוצאת "שקמונה" להפיק ספר הדרכה בעברית לטיול בניו יורק.

ורדה יהל נולדה בתל אביב למשפחת סוחרים אמידה וכבר כילדה בשנות השלושים היתה מהבודדים בארץ שזכו לנסוע לחופשות בחו"ל. עד ראשית שנות השבעים הספיקה לצבור לא מעט שעות חו"ל, גלויות, תמונות ושקופיות, ובקרב חבריה נודעה כבעלת ידע גדול וכישרון לספר סיפור ולתת עצות מועילות.

ב-1972 ישבה יהל בבית חברים ברמת גן. באותה פגישה נכח גם הבעלים של הוצאת שיקמונה (היתה שייכת למשפחת הכט). הלה שמע אותה מספרת לנוכחים על ניו יורק ופנה אליה במלים: "מדוע שלא תכתבי לנו מדריך?" ורדה הסתכלה עליו כאילו ירד מהירח, אבל אדון הכט ניחן בחושים טובים ובנחישות. הוא לא ויתר ולאחר הפצרות רבות הצליח לשכנע את יהל לכתוב פרק נסיון. את הפרק הזה כתבה על בסיס זכרונותיה "הטריים" מהנסיעה ב-1964. הכט התלהב מהתוצאה, החתים את יהל על חוזה והשאר היסטוריה. ב-1973 יצאה המהדורה הראשונה והפכה מייד ללהיט. יהל הוציאה בסך הכל לא פחות מ-15 מהדורות, שהפכו לתנ"ך של התיירים הישראלים בארה"ב. האחרונה הודפסה ב-1996. ההכנה לפרסום כל מהדורה חדשה כללה נסיעה של 6 שבועות לארה"ב ועבודה של 15 שעות ללא הפסקה, כל יום במלון אחר. זה היה מפעל מזהיר של אישה אחת. ההוצאה לאור מימנה את ההפקה ממכירת מודעות ונהנתה מרוב הרווחים. לימים קנתה הוצאת "כתר" את הוצאת "שקמונה".

אגב, ב-1974 העתיקו שני ישראלים פרקים מספרה של ורדה יהל, כולל הטעויות, ושיווקו את ההעתקה תחת הכותרת "בוא ניסע לאמריקה". ההוצאה תבעה אותם והם קיבלו צו מניעה.

1975 - הקומבינטור הישראלי משכלל את שיטות גיוס הדולרים

אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר המדינה נקלעה למשבר כלכלי, פשטה המשטרה מפעם לפעם על הרחוב כדי להרתיע ספסרים. הפשיטות הביאו לכך שהשוק ירד למחתרת ועיקר העסקים עברו לירושלים ולדירות פרטיות במרכז הארץ. בלית ברירה גם חברות הנסיעות סייעו לנוסעיהם לעקוף את החוק באמצעות שיטות מגוונות של תשלום. כך למשל, הן איפשרו לשלם את הפרשי הדולרים באמצעות ידיד, קרוב משפחה, או כל מכר אחר של הנוסע אשר יש לו חשבון מטבע זר. פרוש הדבר שעל הנוסע היה לשלם לאותו אדם את הכסף בלירות והלה נדרש להוציא צ'ק בנקאי במטבע זר לפקודת החברה המארגנת. אפשרות אחרת היתה לשלם את הפרשי הדולרים באמצעות קרובי משפחה בחו"ל. חברות הנסיעות הקפידו שתשלום הפרשי הדולרים יתבצע מעבר לגבולות המדינה, ובדרך כלל יימסרו הכספים למדריכי הטיולים המלווים את הקבוצות היוצאות.

ממחצית שנות השבעים ואילך חל כרסום מתמיד במעמדו של רחוב לילנבלום במסחר בדולארים ומשקלו בהיקף המסחר ובקביעת השער של הדולר נעשה זניח. אולם הצורך בהגדלת קצבת הדולרים של היוצאים לחו"ל עדיין לא פג והמסחר המשיך להתקיים בשקט. בשנת 1974, לפי נתוני סקר פנימי של האגף למטבע חוץ באוצר, קנו ישראלים, לצרכי נסיעות-נופש לחו"ל, בין 50 ל-90 מיליון דולר בשוק השחור. כל המומחים-לדבר היו תמימי-דעים, כי זה רק חלק קטן מכלל העסקים בשור השחור. ב-1975 פרסם מנחם תלמי כתבת צבע שבה תיאר בלשונו הציורית את אווירת הרחוב: 'והיו הרבה דיבורים רצים, ודיבורי צופן שאינך מבין אותם. והיו גם הרבה התלחשויות וקולות מאונפפים. הגברים הקשישים, עם שיני הזהב והמגבעות המוזחות כלפי מעלה הזיעו המון תחת בית שחיים, דיברו צרודות, עברו מפינה לפינה, הסתודדו בחצרות ובהדרי מדרגות, עם רבע סיגריה כבויה בזוית שפתיים יבשות, עם עיניים מפיקות זריחה עסקית. חבילות סדורות יפה של "הרצלים" מוצמדות בגומיות שתי וערב, החליפו ידיים, נבלעו בתיקים. דולארים צחקו כהרף עין צחוק ירוק ומבטיח'.

1977 - הממשלה מתירה לראשונה לרכוש דולרים בבנקים

ב-1976 חל גידול משמעותי בפעילות השוק השחור, שנבע הן בשל העובדה שהציבור איבד את אמונתו בלירה בשל הפיחותים התכופים שהפחיתו מערכה והבהירו לו שהשקעה בדולרים שחורים הינה אחת הדרכים היעילות ביותר לשמור על ערך הכסף, והן משום שהפער בין השער הרשמי לבין השער החופשי של הדולר הגיע לכ-30 אחוזים ומרבית התיירים שהגיעו לישראל העדיפו את השוק השחור על הבנק (קודם לכן עמד הפער על 5 עד 8 אחוזים, ולכן היה בלתי משמעותי לתייר). קניית דולרים נעשתה בשל כך לא רק לצרכי נסיעה לחו"ל אלא גם לצורך השקעה ושמירה על ערך הנכסים הפרטיים.

באוקטובר 1977 כאשר הותר לראשונה לקנות באופן חופשי מטבע חוץ בבנקים, גווע השוק השחור למספר שנים (עד 1984) ונותרה בו פעילות על אש קטנה בלבד. הליברליזציה במטבע החוץ הכשירה למעשה את הקרקע למהפכת הנסיעות לחו"ל.

שנות השמונים

1984 - האטה זמנית לקראת הנסיקה

ב-17 בינואר 1984 הטיל בנק ישראל מגבלות על עסקות במטבע חוץ, אשר הוחמרו ביתר שאת אחרי הבחירות לכנסת; התקנות החדשות קבעו כי תושב ישראל אינו רשאי להחזיק ברשותו יותר מ-500 דולר במזומן ו-500 דולר בהמחאות נוסעים. עד לראשית אותה שנה רשאי היה כל אזרח ישראלי לרכוש כחוק 3000 דולר לנפש (מלבד זאת היה מותר לכל אדם להחזיק חשבון בנק בחו"ל עם יתרה של עד 3000 דולר). כלומר, משפחה ממוצעת בת חמש נפשות רשאית הייתה לרכוש ולהחזיק 'מתחת לבלאטות' 15 אלף דולר, מבלי להזדקק לחסדי הספסרים. ההגבלות החדשות על רכישת מטבע חוץ, עוררו לחיים את השוק השחור לדולרים. עד מהרה הוקמו לצד לילנבלום הוותיק שווקים שחורים לדולרים כמעט בכל הערים בישראל. הידועים ביניהם היו: השוק השחור של העיר העתיקה בירושלים, בנתניה, בחולון וברמת-גן ובמאה שערים בירושלים. התקנות החדשות של החזקת מטבע חוץ, לצד קריסתה של 'מעוף' וכן מס הנסיעות הגבוה במיוחד וההיטלים השונים שהוטלו על הנוסע הישראלי לחו"ל ב-1985 הביאו לירידה של 27 אחוז בתנועת הישראלים לחו"ל באמצעות חברות תעופה סדירות ולירידה של 50 אחוז בתנועה באמצעות תעופת-השכר.

אולם המשבר היה זמני וכבר במחצית 1986, עם פתיחת עונה האביב (ב-1 באפריל) נמכרו 85 אחוז מיכולת הקיבול של שתי חברות התעופה הישראליות ('ארקיע' ו'אל על' וחברת הבת שלה 'סאן דור') שבמקום להתמודד האחת נגד רעותה, החליטו לעשות יד אחת, כדי להרוויח מהמצב החדש שנוצר. ביולי 1987 כבר דווח בעיתונות ש'אין כמעט אפשרות להשיג השנה מקומות בטיסות שכר היוצאות מישראל ליעדים באירופה. נותרו רק מקומות ספורים לשבועיים הראשונים של חודש יולי'.

 1985 - הבום הכלכלי של סוכנויות הנסיעות

מהפכת השכר במשק בשלהי שנות השבעים הביאה לגל נלווה של פתיחת סוכנויות נסיעות. ב-1979 היו בישראל כבר 254 סוכנויות נסיעות רשמיות. בין 1983-1981, נפתחו בארץ, על פי הערכות, 200-150 סוכנויות נסיעות חדשות ומשרדיהן המפוארים נמצאו בכל פינת רחוב, כמעט כמו סניפי הבנקים. מאחורי חלק מהסוכנויות האלה עמדו גופים כלכליים גדולים, חברות ביטוח ואפילו בנקים. אחד התמריצים לפתיחת משרד נסיעות כ'פרנסה" צדדית' היה כרטיסי החינם. חברות התעופה נתנו לסוכני הנסיעות 2 כרטיסי טיסה חינם לשנה ומאחר ובארץ פעלו כבר אז עשרות חברות תעופה, זכה כל משרד כזה בכמה עשרות כרטיסים כאלה.

ב-1985 כבר פעלו בארץ 400 משרדי נסיעות רשמיים (כ-350 מהם עסקו בתיירות יוצאת וכ-50 בתיירות נכנסת) ועוד מספר לא ידוע של משרדים וסוכנים לא רשמיים ('חאפרים' שפעלו מ'משרדים' מאולתרים בדירות פרטיות וכן עשרות רבות של סוכנות ערביים מעבר לקו הירוק שפעלו על פי חוקים אחרים מאלה של המדינה). בכתבה שפרסמה שושנה חן, ביוני 1985 ב'ממון', מוסף הכלכלה של 'ידיעות אחרונות', נכתב: 'היום ניתן למצוא בין סוכני הנסיעות הכל: חשמלאים, שרברבים, ואנשי ביטוח. כולם "חוגגים". המצב הגיע לידי כך שבושה להיות סוכן נסיעות, טוען אחד מן הוותיקים בענף. [...] בארה"ב הגדלה והעשירה יש כיום משרד נסיעות אחד על כל 16,000 תושבים. במדינות מערב אירופה העשירות פחות, יש משרד נסיעות אחד על כל 30,000 תושבים. רק בישראל הענייה, יש משרד נסיעות על כל 8,000 תושבים – כפול מאשר בארה"ב וכמעט פי 4 מאשר במערב אירופה. פנחס מלד, מזכיר התאחדות סוכנויות הנסיעות, אומר לי ספק בגאווה ספק בדאגה: "אנחנו תופסים את המקום הראשון בעולם במספר סוכנויות הנסיעות ביחס למספר התושבים. [...] אין פלא שבתנאי שוק "צפופים" כמו אלה התחרות בין סוכני הנסיעות נעשתה עזה ורכישת כרטיס נסיעות הפכה למסע של השוואות מחירים, כמעט כמו בין הבאסטות בשוק. 'אתה יכול לפסוע, כפי שרבים אמנם עושים, לאורך רחוב בן יהודה בתל אביב והרחובות המתנקזים אליו. לבקש הצעות של מחירי כרטיסים וטיולים ולקבל אין סוף וריאציות. הסוכנים אומרים כי לקוחותיהם מייצבים לפניהם כשהם נושאים פתקאות ארוכות ועליהן רשומות בצפיפות "נוסחאות" מחירים שונים של כרטיסים'.

את ההתפתחות האינפלציונית במספר סוכני הנסיעות בארץ יש להבין, בין השאר, על רקע שלטון הליכוד וימי 'הכלכלה הנכונה' של שר האוצר יורם ארידור. בעקבות הגידול המטאורי במספר הישראלים שיצאו באותם שנים לחו"ל הפכו משרדי הנסיעות למכרות זהב, ומספר המבקשים ליהנות מכך גדל והלך. כדי לפתוח משרד היתה דרושה אז השקעה קטנה בלבד. התנאים שהציב משרד התיירות לקבלת רישיון לפתיחת משרד נסיעות לא היו מחמירים במיוחד: חנות בקומת קרקע בשטח של 25 ממ"ר לפחות, תעודת תיירן מוסמך וערבות בנקאית של 300 אלף דולר (בפועל לא היתה הפקדה ממשית על כך. מה עוד שלאחר כשלוש שנים, כאשר המשרד הוכיח את עצמו כביכול מבחינה כלכלית ומקצועית, בוטלה הערבות). 'התחמנות הישראלית' הצליחה להתגבר גם על הקשיים לכאורה שהעמיד בפני משרדי הנסיעות החדשים 'פאנל' חברות התעופה של יא"טה (כ-16 במספר, ובראשן חברת 'אל על'), בתוכם הצגת מחזור כספי סביר. הפתרון שנמצא היה יצירת קבוצות של משרדים קטנים וחדשים לשם הצגת מחזור כספים גדול. למימוש תכסיס זה הוקמו שלוש קבוצות: 'שרשרת', 'אסנת' ו'יו-טי-איי'. מכאן הדרך להתעשרות מהירה וקלה היתה פתוחה.

אל תוך עסקי התיירות המשגשגים נכנסו גם גורמים כספיים גדולים שלא היתה להם עד אז נגיעה לענף. כך למשל, תנועת המושבים הקימה את 'תור מושב', 'אגד' הקים את 'ניצה טורס', ו'אלביט' הקימה את 'אלטיב'. על פי הנוהל שהיה מקובל באותה עת זכה כל משרד נסיעות מוכר מדי שנה להטבה מיוחדת מחברות התעופה עמן היה קשור: שני כרטיסי טיסה בהנחה של 75 אחוז לכל יעד בעולם. במלים אחרות, כל משרד נסיעות זכה בשנה לכ-32 כרטיסי טיסה (16 חברות תעופה פעלו אז בישראל) כמעט חינם אין כסף. אנשי עסקים פרטיים, מהשורה הראשונה, גילו את היתרון שבנוהג זה: הם השתלבו, מי באחוזים גדולים ומי באחוזים קטנים, במשרדי נסיעות. את ההשקעה בשותפות כיסו בתוך פרק זמן קצר באמצעות כרטיסי טיסה מיוחדים.

סיבה נוספת לפריחת סוכנויות הנסיעות היתה כניסתן של נשים לתחום, שהיתה למעשה סיבה ותוצאה של תהליך רחב יותר של חדירת יותר ויותר נשים לשוק העבודה ולמסלול קריירה, החל ממחצית שנות השבעים. בכתבה שפורסמה ב'מעריב' ביוני 1980 נכתב: 'כשהולך אדם לסוכנות נסיעות, על מנת לקבל פרטים על נסיעה לחו"ל, רוב הסיכויים כיום הם, כי מולו במשרד תשב אשה. יותר ויותר נשים חדרו למקצוע השנים האחרונות, מהן סוכנות עצמות, קשורות עם חברות שונות. [...] בשנים האחרונות שולט המין היפה ברוב סוכנויות הנסיעות. שני שליש מתוך 4000 סוכני נסיעות הן נשים. רבות מורות שעשו הסבה. אמנם רק מעטות הגיעו לדרגות ניהול בכירות של סוכניות נסיעות בגלל המעורבת הרבה בעבודה ושעות עבודה מפוצלות. [...] העבודה מושכת נשים שנחנו בסבלנות, כשרון ביחסי ציבור, נשים עצמאיות מיסודן היודעות לאלתר בתחומים רבים, זאת נוסף לצורך בידע כללי ושליטה בשפות זרות.'

1985 - קריסתה של "קופל" והתפוצצות בועת סוכנויות הנסיעות

סיפור הצלחתה ונפילתה של סוכנות הנסיעות 'קופל' דומה לזה של חברת השכר 'מעוף' וגם הוא מבטא את עידן בין השמשות של מחצית שנות השמונים בענף התעופה בישראל. הכל התחיל עם קופל רוזנברג שהגיע לארץ בשנות השלושים. האיש, שהיה נהג, קנה טקסי והחל מוביל נוסעים מתל אביב ומירושלים לשדה התעופה בלוד. במסגרת עבודתו זו הוא קשר קשרים עם חברת התעופה 'פאן אמריקן' שטסה אז לפלשתינה א"י וקיבל זיכיון להסיע את צוותי האוויר של החברה הזאת. עם התרחבות התחבורה האווירית אחרי מלחמת העולם השניה התרחבו עסקיו של קופל והוא נעשה בעל חברת מוניות גדולה בשם 'קופל' שהורחבה עם הזמן גם לעסקי תיירות. הבן, שמואל (סמי) הצטרף לחברה בשנת 1963, גילה מרץ ויוזמה והקים את מחלקת תיירות יוצאת שסיפקה סיורים מודרכים לישראלים. מאוחר יותר הצטרף גם חתנו של קופל, שמואל פילובסקי (עוגי), רואה חשבון רב פעלים.

אחרי מלחמת ששת הימים הקופלים היו הראשונים שהבחינו כי אפשר להביא צליינים ארצה. הם הקימו משרדים בניו יורק, בשיקגו, לוס אנג'לס, מיאמי, פרנקפורט ולונדון והתרחבו לתחומים עסקיים נוספים מלבד התיירות. בשלהי שנות השבעים וראשית שנות השמונים נחשב משרד 'קופל טורס' למספר אחד בענף, אולי מספר שניים (אחרי חברת "פלתורס"), עם 700 עובדים, 10 חברות בת לתיירות נכנסת ויוצאת, חברה להשכרת רכב, חברה לארגון קונגרסים וועידות בינלאומיות, חברה לניהול בתי מלון, חברת פרסומים, 20 משרדים בארץ, 25 משרדים נושאי שם 'קופל' שאינם בבעלות הקונצרן, וסניפים בניו יורק, מיאמי, לונדון, ופרנקפורט. 'קופל' גם ארגנה טיולים וגם עסקה במכירתם. את הבכורה כסוכנות הנסיעות הגדולה בארץ לקחה 'קופל תורס' מ'היסתור', החברה ההסתדרותית ששלטה בתחום בשנות השישים וראשית שנות השבעים, והתחלופה הזו שיקפה את תהליך הדה-ריכוזיות והקפיטליזציה שעברה ישראל מאז בכל תחומי הכלכלה ובכלל זה בתחום התיירות.

בשנת 1984 היתה עוד 'קופל' מלכת ענף סוכנויות הנסיעות. נתונים שפורסמו בעיתון הצביעו על כך שבאותה שנה מתוך 750 אלף היוצאים לחו"ל כ-200 אלף ישראלים נסעו באמצעות 'קופל'. אולם כפי שהיה עם 'מעוף' ולמעשה עם עוד מספר חברות ישראליות גדולות שפשטו גם הן את הרגל במפתיע באותה תקופה של אי יציבות כלכלית, הקריסה של 'קופל טורס' הגיעה סמוך מאד לשיא פריחתה (פריחה מדומה בעליל), כאשר החברה החזיקה ב-18 סניפים ברחבי המדינה (כ-10 אחוז משוק סוכניות הנסיעה) וגלגלה מחזור כספים שנתי של כ-100 מיליון דולר. הסימנים הראשונים למשבר הופיעו כבר ב-1982 ב'גירושין' קשים ומתוקשרים של שני הגיסים, עם הרבה משקעים משפחתיים-אישיים-עסקיים. 1985 היתה שנת משבר בשוק התובלה האווירית הסדירה בישראל. 'משבר המט"ח, שהחל לאחר מלחמת לבנון, הגיע לשיאו, וביולי הופעלה התוכנית לייצוב השקל. הפיחות, שחיקת השכר הריאלי והעלאת מס הנסיעות ל-300 דולר למשך שלושת חודשי הקיץ (המס הועלה כחלק ממדיניות התוכנית הכלכלית לייצוב המשק ששמה לה למטרה בין השאר להקטין את הוצאות המט"ח) גרמו לישראלים רבים לבטל את נסיעות הקיץ שלהם לחו"ל. מספר התושבים היוצאים במשך שנת הכספים 1985/6 היה 468,000 איש לעומת 645,000 תושבים שיצאו לחו"ל במשך שנת הכספים 1984/5. בתנועת הנוסעים הכוללת בחברת 'אל על' נרשמה ירידה של 96,000 איש'.

התחרות בין סוכני הנסיעות בישראל על חלקם בשוק המצטמצם החריפה והראשונה ליפול היתה 'קופל'. באוגוסט 1985 פנתה החברה לבית המשפט וביקשה למנות לה מפרק זמני, לאחר שהצהירה שאיננה יכולה לעמוד בתשלום חובותיה (בבית המשפט נפרשו בפני השופט חובות של כ-14 מיליון דולאר ליותר מ-10 חברות תעופה, לאגד, לבתי מלון ולבנקים). חודש אחר כך, בספטמבר 1985, אושפז סמי רוזנברג, הבעלים והמנכ"ל של 'קופל טורס', במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב.

הסיבה לקריסת 'קופל טורס', שסוקרה בהבלטה רבה בכל העיתונים, היתה שילוב של השקעות שאולי היו מיותרות (במלון 'אסטוריה'), התפרסות עסקית רחבה מדי שהביאה לקשיי נזילות, מדיניות פזיזה של מכירות כרטיס טיסה וחבילות תיירות בהנחות לא ריאליות, וכמובן בעיות ישראליות אופייניות של אינפלציה ומיתון, העלאת מס הנסיעות, פעילות הטרור, אובדן ערך הכסף ושינויים בשערי המטבע. והיתה סיבה נוספת ואולי עיקרית לנפילה, האופיינית לעידן של גיאות: בשלב זה השוק נעשה רווי במתחרים שניהלו ביניהם תחרות פרועה ונגסו בהגמוניה של 'קופל'. התחרות הזאת הביאה לצמצום הרווחיות בענף. בין יוני 1984 לאוגוסט 1985 נסגרו 27 סוכנויות נסיעות – עדות למגמה הזאת.

1985 - הרפתקה ישראלית בדרום אמריקה

המחבר, יוסי גינצברג איבד את דרכו ביערות בוליביה. במשך שלושה שבועות נאלץ להתקיים על ביצי צבים ושאר מעדנים משונים, ותוך כדי שהוא נאבק בנמלים טורפות ואובד מדי לילה בהזיות על לילות הימורים בלאס וגאס. סיפור הישרדותו וחילוצו מסעיר באמת והוא נכתב בישירות ובחן. הספר, שלימים תורגם גם לאנגלית, זכה לפופולריות רבה בקרב בני נוער בארץ. הפופולריות שלו שיקפה וקידמה את התפתחות והתרחבותה של תרבות התרמילאות הישראלית, לכדי תופעה תרבותית משמעותית. מאמר נפרד על התפתחות התרמילאות הישראלית ראה במדריך זה.

1987 - מועדון הנוסע המתמיד נעשה צפוף

ב-1985 יצאה 'אל על' לראשונה במבצע 'הנוסע המתמיד'. מדובר בהסכם שבו אתה צובר נקודות בהתאם למחלקה במטוס ויעד הטיסה, וזוכה בבונוסים שונים כגון הנחה לכרטיסי טיסה וכרטיס חינם למחלקת עסקים או במחלקה הראשונה. הרעיון המקורי הומצא ב-1980 על ידי חברות חברות-תעופה אמריקניות שהכריזו על פתיחת 'מועדוני הנוסעים' והתקבל כבר מההתחלה בהתלהבות. הישראלים התוועדו אל השיטה באיחור, כאשר החברות האמריקאיות 'ט.וו.איי' ו'פאן אם' החילו אותה גם על טיסותיהן ארצה. 'אל על' החרתה החזיקה אחריהן והצלחת מבצע 'הנוסע המתמיד' שלה הפתיעה אף את האופטימיים ביותר בהנהלת החברה והיוותה ציון דרך בעידן התעופה הישראלי. בתוך שלושה שבועות מאז הכרזת המבצע, נרשמו 3,500 איש כחברים ב'מועדון' החדש, שהבטיח לחבריו הנחות וכרטיסי חינם ככל שירבו לטוס ב'אל על'. בין הנרשמים בלטו כצפוי 'המעמד האזרחי' המתרחב – אלה שגם מרבים לטוס ובהם מנכ"לים, אנשי עסקים ועורכי דין. ב-1987 היו חברים ב'נוסע המתמיד' של 'אל על' לא פחות מ-21 אלף בני אדם.

שנות התשעים

1990 - הבנליזציה של הנסיעה לחוץ לארץ

על פי אומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-1989 עמד מספר הטסים לישראל וממנה על 3 מיליון ו-671 אלף נפש - זאת בהשוואה ל-117 אלף בשנת 1950, 223 אלף בשנת 1960 ומיליון ו-50 אלף איש בשנת 1970. באותה שנה (1989) פעלו בנמל כ-60 חברות תעופה, מתוכן 23 סדירות – זאת בהשווה לשנת 1961 שבה פעלו בנמל בנוסף על חברת אל על, 10 חברות זרות בלבד. ל'אל על' היו באותה שנה 27 נציגויות ב-27 מדינות שאליהן היו כפופים סניפים ב-35 ערים ו-26 תחנות בנמלי תעופה שאליהם הגיעו מטוסי החברה. ב-1990 נרשמו 792,000 יציאות ישראלים לחו"ל - פי 6.2 מאשר ב-1970. באותה שנה (1990) הוציאו הישראלים בחו"ל על פי אומדני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1.48 מיליארד דולר - יותר מאשר ההכנסות מתיירי חו"ל בישראל.

ב-1990 דווח צוות סוציולוגים, בראשותו של פרופ' אליהו כ"ץ, שחקר את תרבות הפנאי בישראל, על כך שכבר למעלה ממחצית האוכלוסייה (58%) יצאה לפחות פעם אחת לחופשה בחו"ל במשך השנה וכרבע מהאוכלוסייה (27%) יצאה לחופשה לפחות פעמים. עוד נמצא כי מקרב הטסים לחו"ל 32% היו בעלי השכלה של עד שמונה שנות לימוד ו-66% בעלי השכלה אוניברסיטאית מלאה. 33% היו בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר ו-79% בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. המשמעות היתה ברורה: הטיסה לחו"ל ממשיכה לאבד את מקומה המסורתי כמוצר מותרות נדיר וסמל של עשירים ונעשית במהירות הולכת וגוברת מוצר רגיל הנגיש לרבים.

הבנליזציה של הטיסה סגרה מעין מעגל כלכלי: אם בשנות החמישים סגנון החיים של המנכ"ל והסבל לא היו רחוקים זה מזה בשל עוניה של המדינה כולה ובשל ריסונים נורמטיביים (סוציאליזם שוויוני, חלוציות ציונית ספרטנית וכדומה), בשנות השישים והשבעים הפער בסגנון החיים בין שני המעמדות (לא בהכנסה כמובן) הלך וגדל ובשלהי שנות השמונים הוא שוב החל להיסגר - הפעם בשל התפתחות תרבות הצריכה ההמונית, שאיפשרה למנכ"ל ולסבל לקנות את אותה טיסה ולבלות באותו נופשון. ראיות לתהליך הזה אפשר למצוא בממצאים נוספים של הסקר הנ"ל: מקרב הטסים לחו"ל כשלישי (32%) היו בעלי השכלה של עד שמונה שנות לימוד (לעומת 66% בעלי השכלה אוניברסיטאית מלאה) וכשליש (33%) היו בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר (לעומת 79% בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר).

1991 - כלכלה דולרית במשק פתוח ומשגשג

מ-1991 הוגדל בהדרגה סכום המט"ח שהורשו הישראלים להחזיק, הוגדלה ההקצבה של מט"ח לנוסעים לחו"ל והורחבו ההיתרים להשקעות של אנשים פרטיים ומוסדיים בחו"ל (באפריל 1998 בוטלו לחלוטין ההגבלות על הקצבת מטבע חוץ). מס הנסיעות בוטל ב-1992.השינוי במדיניות ההקצבה הדולרית היתה אחד הגורמים וסיבות כאחד להתפתחות הכלכלה הישראלית ועלייה המהירה ברמת החיים. זו נבעה מגורמים רבים, ביניהם הסכם אוסלו, מדיניות הליברליזציה של הממשלה והתפתחות תעשיית ההיי טאק הישראלית.

1991 - מתאהבים בתורכיה

תורכיה היתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל ב-1949, אך יחסי שתי המדינות התנהלו בצנעה יחסית עד שלהי שנות השמונים, גם בתקופות שבהן הן קיימו שיתוף פעולה אסטרטגי ומודיעיני הדוק.

ב-1982 כתב הסופר והעיתונאי יהודה אטלס במוסף התיירות 'חו"ל וכולו' של 'ידיעות אחרונות': 'היא נמצאת ממש מתחת לחוטמנו, שעה וחצי טיסה מלוד, ואולי זאת הסיבה שישראלים רבים טרם גילו שגם היא חוץ-לארץ. "העולם" לגבי הטייל שלנו, מקופל במרחקי טיסה גדולים, ויקרים, בכרכי התרבות של אירופה, בגורדי השחקים של ניו יורק או בערפילי האקזוטיקה של דרום אמריקה והמזרח הרחוק, ומי שם לב לאסיה הקטנה, היא תורכיה שליד דלתנו, ומי בכלל יודע כמה הרבה יופי וקסם ונוף והיסטוריה ותרבות עבר מזומנים בה?' (יהודה אטלס, 'תורכיה: הושט היד וגע בה', ידיעות אחרונות, מוסף חו"ל וכולו, 10.3.1982, 1).

עשור אחר כך, עם הידוק הקשרים הדיפלומטים בין שתי המדינות הישראלים כבר גילו את תורכיה (במאי 1988 יצא לאור המדריך הראשון בעברית, למטייל הישראלי בתורכיה. מחברו, אל מור, הוא גם יליד תורכיה וגם היה מדריך טיולים שם במשך שנים. אבל רוב הישראלים התעניינו אז (ולמעשה גם היום) לא בנוף, בהיסטוריה ובתרבות התורכית אלא בחופי התכלת הפסטורליים של מפרצי אנטליה ומרמריס, במנעמי הספא של בתי המלון ומועדוני הנופש, בשווקים הזולים שבהם ניתן לקנות בזיל הזול ג'ינסים ושעוני רולקס מזויפים, שטיחים ארוגים ביד, חליפות חתונה, חיקויים של מותגי אופנה ומעילי עור, וכמובן במטבח התורכי המתאים כל כך לחיך הישראלית: הצ'איי (תה תורכי נפלא ומתוק בכוסיות קטנות), עוגות הגללים, האק מק (הלחם התורכי), ה'דולמות' (הלוא הם הממולאים למיניהם), השישקבאב והשווארמה מבשר כבש או העוף, הכופתאות, מעדני היוגורט למיניהם, הדגים הצלויים של גשרגאלטה, הניתנים בתוך רבע באגט, ומאות הווריאציות של רחת לוקום; שלא לדבר על הפיסטוק חלבי הזכור לטוב.

תורכיה הציעה לתייר הישראלי תיירות נופש (לינה וחצי פנסיון) במחירים מגוחכים: חבילת-נופש שכללה טיסה, שהות של שישה ימים במלון ארבעה כוכבים עם ארוחת בוקר והסעות, עלתה ביולי 1989 – 500 דולר. המחיר הנמוך נבע מפער המחירים בין ישראל לתורכיה, המשקף את הפער ברמת החיים, מחוזקו של השקל ביחס למטבע התורכית, מהתחרות הגדולה שנוצרה בענף התיירות שצמח אז במהירות בתורכיה וממחירי הטיסות היורדים.

הירידה במחירי הטיסות לתורכיה נבעה בין השאר מהסכם שחתמו ב-1991 סוכנויות הנסיעות בארץ (החלוצה היתה 'יוסי טורס' בתל אביב) עם חברת השכר התורכית "טור" שאפשר למטוסי החברה לבצע עד חמש טיסות ביום. הביקוש הגואה לטיסות לתורכיה אילץ את חברת 'אל על' להפעיל גם מטוסי 747 בקו לאיסטנבול. חברת 'ארקיע' גילתה אף היא את הפוטנציאל הטמון באתרי הנופש בדרום טורקיה והחליטה באותה שנה (1991) להמשיך ולהפעיל טיסות לאתרים אלה במשך כל החורף. כך הפכה הנסיעה לחו"ל והבילוי במלון פאר של 4-5 ככוכבים (כולל קזינו) לעסקה הקרובה במחיריה לבילוי חופשה משפחתית בארץ, ואוכלוסיות שלמות שעבורן סוג זה של בילוי נחשב בעבר לחלום באספמיה יכלו לראשונה להגשים פנטזיה משפחתית ואישית (חבילה שהוצעה לישראלים באותה שנה כללה טיסה הלוך ושוב ושהייה של שבוע במלון בדירוג חמישה כוכבים בעלות של 670 דולר בלבד. באילת חבילה כזאת עלתה כמעט כפול).

חבילת הנופש שבה הכל כלול במחיר, התאימה מאד ל'קומבינטור' הישראלי וזו היתה אחת הסיבות לכך שהמושג הלועזי 'דיל', שמשמעותו הסמנטית היא 'עסקה כדאית'/'מציאה', נעשה בשנות התשעים שכיח מאד במודעות העיתונות והיה לאחד מסמלי העידן ההדוניסטי החדש: עידן שבו התייר הישראלי נעשה עשיר ומפונק ויוצא לחו"ל לאו דווקא כדי לטייל, אלא פשוט ל'הסתלבט' ו'להתפנק' (מילה שנעשה מאז שגורה בשיח הישראלי) ברמה גבוהה. החופשה בתורכיה קסמה לישראלים לא רק בשל האזורים הפסטורליים, המלונות המהודרים, המחירים הזולים ותרבות האירוח המפותחת של התורכים, אלא גם משום שברבים ממועדוני הנופש והמלונות יש היצע גדול של חדרי משפחה, מה שמתאים למשפחה הישראלית הממוצעת המרבה לנסוע עם ילדיה הקטנים.

הישראלי גילה במלונות התורכיים לא רק את תרבות ה'ספא' וה'בופה' העשיר אלא גם את הקזינו. בעלי תעשיית הקזינו בתורכיה הריחו את הפוטנציאל הגדול של התיירים הישראלים ומימנו באופן מלא או חלקי את הטיסה והאירוח של ישראלים רבים שנתפסו בחיידק ההימורים. בכתבה על התופעה שפורסמה ב'ידיעות אחרונות' ב-1991 סיפר אחד המהמרים: 'בשדה-התעופה בתורכיה המתינו לנו אוטובוסים, שלקחו אותנו אל בית-המלון 'סיזר' שבאנטליה. מדובר במלון חמישה כוכבי, מפואר מאוד ביחס למקובל במלונות בישראל. לאחר קבלת החדרים הלכנו להתקלח ולנוח וירדנו להירשם בלובי. כל חבר בקבוצה הפקיד בקופה את דרכונו וערבות בסך 2,500 דולר, והתבקש לחתום על טופס הוראות לגבי הפעילות בקזינו. על-פי ההוראות, כל אחד בקבוצה נדרש להמר לפחות ארבע שעות ביום. כמו-כן נקבע, שיש להניח 50 דולר מינימום בכל משחק בלאק-ג'ק ו-25 דולר מינימום בכל סיבוב רולטה'.

הערה: ההימורים בבתי הקזינו בתורכיה, שרובם מוקמו בבתי המלון באנתליה, ואחר כך גם במזרח אירופה (בעיקר בבודפסט בירת הונגריה), בקנדה וארה"ב (בעיקר לאס וגס)- הפכו עם הזמן לחלק בלתי נפרד מחוויית הנופש, לצד פעילויות כגון סיורים, שופינג וסקי, הם תרמו להתפשטות היקף ההימורים גם בתוך הארץ – תופעה שביטאה מכיוון נוסף את השתלטות תאוות הכסף והחומרנות על החברה הישראלית (ב-1991 פורסמה בעיתונות הערכה שברחבי הארץ פועלים כ-200 מרכזי הימורים קטנים – חלקם רק בסופי שבוע, וחלקם יום-יום, 24 שעות ביממה).

1992 - לונדון וניו יורק מתקרבות

בצד הגידול המטאורי בטיסות ליעדים קרוסים חל משנות התשעים ואיך גידול מהיר בטיסות ליעדים רחוקים. כך, למשל, ב-1992 עמדה ארה"ב בראש רשימת ארצות היעד המבוקשות ביותר. בקו ללונדון חל גידול באותה שנה של כ-20 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת.

1994 -התחרות בתעופה גוברת והתייר הישראלי מרוויח

במחצית השניה של שנות התשעים, חלה האצה במספר היוצאים לחו"ל, שנבעה ממספר סיבות. אחת מהן היתה שבעולם כולו הכניסו חברות התעופה לשירות מטוסים גדולים יותר, שגרמו לכך שעלותו של מושב לשעת טיס פחתה. אבל הסיבה החשובה ביותר היתה התחזקות התחרות בענף. ב-1994 נתנה ממשלת ישראל אישור רשמי לעדכון מדיניות התעופה (מדיניות 'השמים הפתוחים') ולפתיחת שוק הטיסות לישראל וממנה לתחרות חופשית כמעט בלתי מוגבלת, כולל לחברות שכר זרות (תקנת 'איסור העירוב' בטיסות השכר בוטלה). כתוצאה מכך גדלה התחרות בענף וחלה ירידה נוספת במחירי הטיסות. 'אל על', שהיוותה באותה שנה (1993) 50 אחוז משוק התעופה בארץ, 'שחטה' את מחירי הטיסות כדי להילחם במתחרים. החברה הציעה ב-1995 טיסות לארה"ב ב-500 דולר – 30 אחוז פחות נומינלית מאשר שנתיים קודם לכן - וטיסות ללונדון בכ-400 דולר.

1995 - המגזר הערבי מצטרף לחגיגה

פתיחתן של סוכנויות נסיעות במגזר הערבי בישראל היתה אף היא מסימני האינפלציה בענף כמו גם ביטוי נוסף להפיכתה של הטיסה למוצר נגיש לאוכלוסיות יותר רחבות. חנוכת קווי תעופה סדירים בין מצרים לישראל ב-1980 ופתיחת הגבולות עם מצרים ב-1982, סימנו את תחילת התפתחותה של תיירות ערבית ישראלית לחו"ל, כשמצרים היא היעד הראשון. נסיעה לקהיר עלתה אז כ-30 דולר, וזה היה תענוג שמשפחה עם הכנסה ממוצעת ואף פחות מכך יכולה היתה להרשות לעצמה. מצרים הפכה להיט בקרב ערביי ישראל, שלרובם היתה זו היציאה הראשונה לחו"ל, לא רק בשל המחיר והזול והקרבה הגיאוגרפית. השפה, המנטליות והאוכל היו מוכרים והקלו על התיירים הערבים החדשים. גם הנופים והמקומות היו מוכרים מהסרטים הערבים בטלוויזיה ואפשר היה אפילו לפגוש שם כוכבי מסך פופולריים. מלבד זאת, הקניות היו 'מציאה' והבילוי במועדוני הלילה לא יקר ומלהיב.

'האחים אפיפי' הקימו בשלהי 1982 את חברת 'נאזארין טורס', לנסיעות ותיירות, אז משרד נסיעות קטן בנצרת. זו היתה תחילת הדרך של תיירות משגשגת של ערבים ישראלים לחו"ל. רק משרד אחד נוסף פעל באותה עת בעיר. עשר שנים אחר כך (ב-1993) היו בה כ-7 משרדים בבעלות ערבית, כולם עמוסי עבודה, ושרתו את המיגזר הערבי בגליל ובצפון. בין המשרדים הגדולים דאז אפשר למנות את 'סי.טי.סי', 'זוהר טורס', 'גולדן סטאר' ו'מריזוול', שלו היה גם סניף באום אל פאחם. בירושלים המזרחית פעלו עוד כ-10 משרדים. 'נאזארין טורס' החזיקה באותה שנה שישה סניפים בנצרת, שפרעם, כרמיאל, חיפה, רמת השרון וירושלים. משרדי הנסיעות הללו התמחו בשוק הערבי שהיווה אז לפי הערכות שונות כ-17% משוק הנסיעות הארצי הכולל. את הצלחת המשרדים הללו אפשר לזקוף להבנת המנטליות של הלקוח הערבי והבנת סגנון הנסיעה שלו, השונה מזה של היהודי. כך, למשל, מתחקיר שפורסם ב-1993 ב'עסקים', המוסף הכלכלי של 'מעריב', עלה שערביי ישראל 'מעדיפים נסיעות מאורגנות ליעדים קרובים וזולים. טיול מאורגן נותן לנוסעים הרגשת בטיחות ובמגזר הערבי שטעם לראשונה את חו"ל לקבוצה היו יתרונות רבים'. יש לציין שעם השנים רכשו הנוסעים הערביים ניסיון ובטחון, ומספר יעדי הטיול והחופשה הורחב (בעיקר ליוון, טורקיה וקפריסין). עד 1996 עלה מספרן של סוכנויות הנסיעות במגזר הערבי לעשרות רבות – רבות מהן פעלו בכפרים שונים במגזר הערבי באופן לא חוקי. אליהם נוספו בשנות התשעים משרדים רבים שנפתחו על ידי עולים חדשים ממדינות חבר העמים. אגב, קפריסין הפכה ליעד פופולרי עבור העולים, לא רק בשל מחירי הנופש האטרקטיביים, אלא גם משום שהיא הציעה אפשרות מהירה ויעילה של נישואים אזרחיים. גם ביקורי הקרובים של העולים בארצות חבר העמים הגדילו את נפח הטיסות מישראל ואליה.

1996 - דילים (הכל כלול) וחבילות נופש

אף שהתמוטטותם של משרדי נסיעות רבים גרמו למשרד התיירות לנסות להגביר את הפיקוח על הענף כולו ואף להקפיא לזמן מה את פתיחתם של משרדי נסיעות חדשים (ההקפאה בוטלה ב-1993), בפועל השוק המשיך להיות פרוע והענף המשיך לגדול עד מחצית שנות התשעים ללא קשר לממדי הצמיחה בביקוש. במאי 1993 היו רשומים בארץ 420 משרדי נסיעות - מספר חריג לעומת המקובל במדינות אחרות, ביחס למספר הנוסעים. לשם המחשה, באוסטריה שאזרחיה טיילו אז בעולם הרבה יותר מהישראלים, פעלו באותה עת 80 סוכני נסיעות בלבד. ב-1995 כבר עמד מספרן של סוכנויות הנסיעות בארץ על 530 סוכנויות. החברות הגדולות בשוק, כגון 'דיזנהויז', 'נתור', 'רימון' ו'בוא-ניסע', החזיקו במספר רב של סניפים ובעשרות עובדים. למשל, 'דיזינהויז', חברה שנוסדה בתקופת היישוב כעסק משפחתי ונקנתה בראשית שנות השמונים ידי חברת 'כלל' שהוסיפה לה חברות תיירות אחרות, העסיקה ב-1993 234 אנשים, שעבדו ב-13 סניפים – בתל אביב, רמת גן, ירושלים, אילת, נהריה.

למרות חוסר היציבות, הסטייה מהחוק והחאפריות שאפיינו חלק גדול מהענף הזה, בסופו של דבר התחרות הועילה לתייר הישראלי, שכן רמת המחירים בשוק ירדה באורח ניכר והשוק הוצף בדילים של כ-200 דולר בלבד (לא אחת נמכרו חבילות במחירי הפסד והדבר הביא לסגירת משרדים קטנים). יתר על כן, משרדי הנסיעות שיכללו מאד את רמת השירות שלהם, בין השאר בעזרת טכנולוגיית המחשבים שהחלה לחדור באותה עת במהירות לענף התעופה בעולם. לדוגמא, במחצית שנות השמונים כבר היו מחוברים כ-60 מתוך כ-450 סוכנויות הנסיעות בארץ ל'כרמל' - מערכת ההזמנות הממוחשבת של 'אל על'. חוברות וברושורים מהודרים הוצאו בזה אחר זה עם היצע הולך וגדל של יעדי טיסות וסוגי חבילות נופש (מושג חדש בתיירות, המבטא את השינוי) וטיולים. לצד הטיולים המודרכים הקלאסיים לאירופה הופיעו אינספור הצעות אקזוטיות מפתות כגון, שייט ביאכטות לאיים הקריביים, בילוי במועדוני הים התיכון, שהות באיים ליד אוסטרליה, ביקור בסין העממית ותאילנד ועוד ועוד.

בראשית שנות התשעים, הצטרפו לחברות כרטיסי האשראי לחגיגת הדילים והקלו על גיוס הכספים לחופשות. במקביל חלה גדל מאד הצע הטיסות וה'דילים' והמחירים המשיכו לרדת. בערב פסח של שנת 1994 ניתן רישיון לכ-35 משרדי נסיעות חדשים, ובתהליכי אישור נמצאו באותה עת 25 משרדים נוספים, שהצטרפו לכ-70 משרדים, שנפתחו שנה קודם לכן ברחבי הארץ. בכתבה שהופיעה ב'ידיעות אחרונות' ביוני 1994 תחת הכותרת 'כמה עוד אפשר לרדת' פורטו כמה מה'דילים' שהוצעו באותה עת ללקוחות הישראלים במחירים מצחיקים: 'נתור' הציעה: 6 לילות בכפר הנופש 'קלאב פיין ביי' ליד קושאדאסי, בחצי פנסיון ב-720 דולר. 'עמיאל טורס' הציע: 7 לילות במועדון הנופש רובינזון, כולל טיסה סדירה – החל מ-824 דולר. 'א.ש.ת' הציעה: 7 לילות באנטליה, בחצי פנסיון – החל מ-459 דולר, 7 לילות במרמריס, בחצי פנסיון – מ-597 דולר, 7 לילות באיסטנבול, לילה+ארוחת בוקר – מ-450 דולר. 'דיזנהויז' הציעה: 6 לילות במועדון הנופש פוסידון שליד אתונה, בתוספת לילה באתונה – ב-942 דולר, בתנאי כלכלה מלאה. שילוב של 4 לילות בפוסידון עם 3 לילות באתונה הוצע ב- 876 דולר. 'איסתא ליינס' הציעה: חבילה ליורודיסני, בטיסת שכר, כולל כרטיס ליום אחר לאתר – ב-413 דולר.

עם כניסת ישראל לתהליך השלום, בעקבות הסכם אוסלו, חל הידוק ביחסי ישראל תורכיה, שזכו לשדרוג כמעט בכל תחום אפשרי: מפגשי מנהיגים, אימונים צבאיים משותפים, קשרי מודיעין, סחר והשקעות ותיירות של ישראלים בתורכיה. הקשרים שמרו על יציבותם גם בזמן העימות בין ישראל והפלשתינאים, וגם אחרי עליית המפלגה האיסלאמית לשלטון.

תורכיה המשיכה להיות בכל שנות התשעים ובראשית האלף הבא היעד הזול והאטרקטיבי ביותר לחופשות המשפחתיות והיו שבועות שבהן במהלך יממה אחת עלו 3000-5,000 ישראלים על טיסות לטורקיה, רבים לחופשה במועדוני נופש יוקרתיים באנטליה, בקמר ובאיסטנבול. לפי נתוני לשכת התיירות הטורקית בישראל, ביקרו בטורקיה ב-2003 (ינואר-אוקטובר) כ-300 אלף ישראלים. בספטמבר-אוקטובר לבדם בילו בטורקיה כ-81,000 ישראלים (סקרים שנעשו ב-2003 לימדו שכ-25% מהישראלים שיוצאים לטורקיה טסים לאיסטנבול; השאר לנופשונים באנטליה).

1998 - בולמוס לאומי מוטס

ממחצית שנות התשעים ואילך הפכו הנסיעות לחו"ל לבולמוס לאומי - בעיקר בתקופת החגים והקיץ. בכל שנה נשבר שיא חדש של נוסעים והעיתונות דיווחה על התופעה בעניין ובהשתאות. כך, למשל, באוגוסט 1996 דיווח 'ידיעות אחרונות' כי בשלושה שבועות הראשונים של החודש 'עברו בנמל התעופה בן גוריון קצת יותר מ-635 אלף נוסעים, בכ-30 אלף יותר מאשר בשלושת השבועות הראשונים של אוגוסט 1995.'

בינואר 1997 דיווח 'ידיעות אחרונות' על כאלף איש בחודש המצטרפים למועדון 'הנוסע המתמיד' של חברת אל על (חוג שיועד לנוסעים הטסים 3-4 ויותר פעמים בשנה), שמנה אז כ-60 אלף חברים. בחוג "הנוסע הנאמן" (תוכנית הטבות שאיפשרה לצבור נקודות למשך 3 שנים, כולל בחשבון משותף של בני הזוג) היה מספר המנויים אף גדול יותר.

באפריל 1998 סיכם 'מעריב' את שנת התיירות החולפת במלים הבאות: 'אולי זו תחושת המצור כאן בארץ, ואולי סתם אהבת הקניות, אבל זו עובדה - הישראלי אוהב לנסוע לחו"ל. המיתון ב-97' לא השפיע על הנופש והתייר הישראלי. 2.75 מיליון ישראלים נסעו לחו"ל ב- 1997 - פי 100 ממספר הישראלים שיצאו לחו"ל בתקופת הצנע, ב-1951 (27 אלף) - וגם אז כמעט 30% מהם (7,700 איש) היו יורדים.' באוגוסט אותה שנה בישר 'ידיעות אחרונות' ש'קרוב ל-200 אלף ישראלים יעשו את החגים בחו"ל. היעדים, כמדי שנה, מגוונים, וכמוהם גם מחירי הטיסות, חבילות הנופש המשולבות במלונות ובהשכרת רכב, ועוד מיני הצעות מפתות שיבואו ממש ברגע האחרון.' ב-1998 הוערכו הכנסות ענף התיירות היוצאת (סוכנויות נסיעות) בכ-2 מיליארד דולר בשנה, מהן כ-700 מיליון דולר - הכנסות מהקיץ.

סקר 'תרבות הפנאי בישראל', שנערך ב-1998 הראה שהטיסה לחו"ל נמצאת כבר בהישג ידם של שכבות רחבות בציבור הישראלי ומאבדת את מעמדה כמשאב אקסלוסיבי של המעמד העליון. בסקר נמצא כי 70% מכלל האוכלוסיה הישראלית נסעו לחו"ל לפחות פעם בחיים. מבין בעלי ההשכלה הנמוכה, (כלומר עד 12 שנות לימוד), נסעו 77% לעומת 89% מבעלי ההשכלה הגבוהה (כלומר למעלה מ-13 שנות לימוד). גם ההבדל בין מזרחיים לאשכנזים לא היה עוד תהומי כבעבר: ישראל-מזרח (ילידי הארץ ממוצא מזרחי) – 80%, ישראל-מערב – 89%, מזרח-מזרח – 66%, מערב-מערב – 85%.

1998 - תואמי תורכיה במזרח אירופה

נפילת חומות הגוש המזרחי (1990), הסכם השלום עם ירדן (1994), וכן סיום המלחמה ביוגוסלביה (1996) פתחו לישראלים שווקים חדשים של נסיעות זולות לחו"ל (הטיולים המבוקשים ביותר היו לרומניה, צ'כיה, הונגריה וקרואטיה) והגדילו את מספר התיירים הישראלים היוצאים לחופשה בחו"ל.

1998 - התייר הישראלי המכוער

ביוני 1958 פורסמה במוסף השבת של 'ידיעות אחרונות' כתבה נרחבת שכותרתה: 'היורדים חדלו להשמיץ את המדינה ואילו הישראלים מבזים אותה בהתנהגותם'. יחיאל קימלמן, שליח העיתון לאירופה, שפרסם את הכתבה הזאת כתב בין השאר:
אם לדון לפי התנהגות ישראלים רבים בחו"ל קל להגיע לידי המסקנה, כי משרד הפנים שלנו היה מיטיב לעשות אילו דרש מאת מגישי הבקשות להיתר יציאה לביקור בחו"ל (לא לירידה) נוסף על התעודות של שלטונות הצבא, מס הכנסה, הסוכנות היהודית וכו', גם אישור של ידיעת הנימוסים המקובלים בעולם. בשביל שליחים מסוימים כדאי אפילו להקים "אולפן מזורז". ישראלים רבים אינם מוסיפים כבוד למדינה בהתנהגותם. [...] לצערנו הרב, רבים אצלנו המבקרים בחו"ל, שאינם ידועים נימוסים אלמנטריים ביותר, או פשוט רוצים לעשות רושם ב"חלוציות" ובלא-איכפיות האופיינית אצלנו. תארו לעצמכם שליח של מוסד מכובד, הבא בבגדים ובנעליים מרופטים להפליא ומתאכסן במלון מפואר דווקא (הלבוש הוא על חשבונו ואילו אש"ל על חשבון שולחיו). בהתיישבו עם מארחיו ליד השולחן, הוא שולח בראש וראשונה מבט במחירי התפריט ובוחר את היקר ביותר מבלי לדעת בדיוק מה יוגש לו (מאכל איננו על חשבונו). כאשר מוגשים לו המאכלים המוזמנים הוא אינו יודע באלו כלים להשתמש והשטן, כידוע, מקטרג וה"שליח" המסכן שלנו עושה את ההיפך מן הדרוש. הוא משתמש בכפית במקום במזגל ואם זה לא "הולך" הוא נעזר בידיים שלו. [...] אחד מידידי בפאריז הזמין אותי ערב אחד לקונצרט. "תראה – אמר לי בכניסה לאולם – שזה לא ישראלי. כאן אין מפצחים גרעינים ואין מעשנים באולם. זו אירופה". [...] לכל בעל חנות מלונדון כבר ידוע, שאם נכנס לקוח המתמקח ומציע את החצי מן המחיר הנקוב – סימן שזה ישראלי. מי שמכיר את רגישות האנגלים בנידון זה יבין לזעמם, המבוטא בצורה מאופקת ביותר.' (יחיאל, קימלמן, 'היורדים חדלו להשמיץ את המדינה ואילו הישראלים מבזים אותה בהתנהגותם', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 20.6.1958, 6).

קימלמן איבחן תופעה שתאפיין שנים רבות את המפגש בין הישראלים לאירופאים ושיסודה, בין השאר, בפער התרבותי שבין החברה האירופאית המנוכרת, המאדירה את המעמדיות, האיפוק, ההידור והעידון, לבין החברה הישראלית, המשפחתית, חסרת המסורת של גינונים וטאקט, המתפארת בחוסר פורמליזם ובבוז למוסכמות, והמאדירה את הצבר המחוספס. אולם באותה עת היתה זו כתבה יוצאת דופן, ולא בכדי ניתן בה מעין איזון לביקורת העצמאית באמצעות דיווח נרחב על ה'יורדים' המלאים 'געגועים עזים למדינה'.

עם העלייה בזרם הטיסות והתגוונות אוכלוסיית הנוסעים, החלו להגיע יותר ויותר הדים מכלי התקשורת, מחברות התעופה, מסוכנויות הנסיעות ומנציגויות ישראל בחו"ל על התנהגותו הבוטה והוולגרית ושל התייר הישראלי. אם בשנות הששים והשבעים עסקה התקשורת בארץ בעיקר ב'ישראלי המכוער' המזהם את היערות וקוטף פרחים, ממחצית שנות התשעים ואילך עבר הדיון להתנהגות הנוסע הישראלי לחו"ל המשניא עצמו על נותני השירותים, על המארחים, על הסביבה וגם על תיירים ממדינות אחרות, ומוציא שם רע למדינתו.

זה מתחיל בשיטות התחמון בקניית הכרטיס, ובהן הנוהג השכיח לשקר לגבי גילם של הילדים כדי לזכות בלינה חינם או בהנחה משמעותית. ההמשך הוא בבית הנתיבות עם גניבת התורים וההידחפות לדלפקי הבידוק. ישראלים רבים מגיעים לטיסות עם כמות תיקי יד גדולה מהמותר. גם הגודל והמשקל של תיקים אלה חורג לא אחת מכל תקנה ורבים מערימים על דיילות הקרקע באמצעים שונים בעת השקילה. כאשר התרמית כבר מתגלה היא לרוב 'מוחלקת' על ידי הדיילות מפחד וחוסר ברירה, שכן דרישה לשלוח את תיקי היד הללו כמטען בבטן המטוס, מתפרשת כהכרזת מלחמה על הנוסע וגוררת במקרים רבים תגובות אלימות. בלובי ההמתנה למטוס (קומת הדיוטי פרי) רבים פורשים בנונ-שלנטיות וב'נונ-אכפתיות' את רגליהם על המושבים המרופדים, עם נעלים מטונפות או לחילופין גרביים מצחינות. גם איחורים להגיע לטיסות הפכו לעניין שבשגרה.

מסכת הזלזול בכללים ובחוקים והתנהגות אגוצנטרית ואדנותית במרחב הציבורי שבה והתגלתה גם במהלך הטיסות וסוקרה פעמים רבות בעיתונות הישראלית. כך, למשל דווח על ישראלים רבים שאינם מצייתים להוראות חגירת החגורות ואף על האיסור לעשן ועל נוסעים השולפים מוצרים מעגלת המוצרים הפטורים ממכס, כהכנה לקניה אפשרית או כסתם 'סחיבה'. הידיים הארוכות פועלות גם כשהדיילים מחלקים לנוסעים משקאות. כמעט בכל טיסה יש נוסעים הנוטלים בקבוקי משקה או פריטי מזון בשיטת 'השרות העצמי' מעגלת השרות. כמה מהם אינם מסתפקים, למשל, בפחית משקה אחת, אלא לוקחים שתיים או שלוש 'כדי שיהיה לאחר-כך'. עוד סופר על נוסעים רבים שמתבטאים בגסות כלפי הצוות כאשר נדמה להם כי מבוקשם לא ניתן להם במהירות הראויה. וכאשר מעירים להם, התגובות לעתים זועמות ביותר. לא אחת הגיעו הדברים עד כדי השתוללות ואלימות של ממש.

בכלל, מהדיווחים המתרבים בעיתונות התקבל הרושם שדיילות ודיילות כבר הבינו מזמן שהנוסע הישראלי (ולמעשה האזרח הישראלי ככלל) בטוח שהכל מגיע לו. כך למשל, באחת הכתבות נכתב: 'הוא, למשל, שורק לדיילת כדי להפנות את תשומת לבה לבקשתו הרועמת לקבל "שיבאס על הקרח". כאשר מסבירים לו שבמחלקת תיירים לא מגישים ויסקי חופשי – הוא כועס. זאת ועוד, רק במטוסי חברות התעופה הישראליות נאלצים לחבר את חלק ממכלי הסבון הנוזלי והבשמים בתאי השירותים לקיר התא, כדי למנוע את היעלמותם. רק במטוסי הישראליים צריך הצוות לבלוש אחר נוסעים המנסים לעשן בתאי השירותים, וכאשר הם נלכדים "על חם" – הם מגייסים כל תירוץ כיד להיחלץ מעונש. רק במטוסים הישראלים צריכים הדיילים לחסום ממש בגופם את דרכם של נוסעים ממחלקת התיירים, המבקשים להיכנס למחלקת עסקים או למחלקה הראשונה "רק להגיד שלום לחבר"'. חוסר המשמעת של הישראלים, זלזולם בתקנות ציבוריות ותובענותם מתבטא גם בנטיה לקום פעם אחר פעם מהמושב ולטייל במעברים הלוך ושוב – גם כאשר הנורות מורות על החובה להישאר ישובים ולהדק את חגורות המושב. עם נחיתת המטוס, כאשר הדייל הראשי מבקש ברמקול מהנוסעים להישאר במקומם עד לעצירתו המוחלטת של המטוס, רבים ממהרים לקום ממושביהם, לשלוף את תיקיהם מתאי האחסון ולתפוס מקום בדרך לשעטת היציאה מהמטוס (בעיקר בחזרה לבן גוריון). גם הסלולריים נפתחים לפני הזמן תוך צפצוף על ההוראות המפורשות.

אם ב'סדר' מקבלים הישראלים ציון נמוך הרי שב'נקיון' הם ממש 'נכשלים'. באחת הכתבות סיפרה רותי לריה, עובדת בעלת וותק של 16 במחלקת התברואה בנתב"ג, ש'הישראלים לא שומרים על הניקיון', 'המטוסים מגיעים מטונפים. ילדים מורחים במבה על השטיח והמושבים, אמהות דוחפות חיתולים מלאים בקקי לכיסים של המושב, ובהרבה מקרים נוסע שבא לו להקיא, לא מספיק להגיע לשקית ההקאה וכל המושב שלו מלא בקיא'. והיו לא מעט מקרים שבהם הגיעו הדברים לכדי וונדליזם של ממש. כך, למשל, ב-1994 שילמה 'אל על' אלפי דולרים על ציוד יקר בתא הנוסעים של מטוס הג'מבו החדש שלה, שהושחת (היו נוסעים שניסו לפרק את מסכי הטלוויזיה במושבים). אלה היו כמובן מקרים קיצונים וחריגים בחומרתם, אך הם שיקפו את המגמה הכללית.

עוד הסתבר כי בבתי המלון מגיעה הסגה לא אחת לשיאה. קשה ומעייף מאוד לשרת את האורחים הישראלים סופר לכתבים בארץ מפי מנהלים באתרי תיירות: 'הם רצויים מאוד, כמובן, אבל משאירים אותך סחוט כמו לימון. כל הזמן הם מחוללים מהומות רעשניות ומתלוננים בקולי קולות. למה הבר והמגלשות בבריכה לא פתוחים יותר מאוחר, למה מוכרחים לחכות חצי שעה חדר (שהישראלי הקודם ששהה בו לא פינה אותו בזמן)'. 'קיטור הוא אחד התחביבים האהובים ביותר על התייר הישראלי', כתבה העיתונאית דפנה לוצקי. 'מיד עם נחיתת המטוס במדינת היעד, ולעתים כבר בטיסה, אפשר לשמוע את הנוסעים מתלוננים – על האוכל, על שמיכה המדיפה ריח רע, על מיעוט הדיילים או על מבחר הסרטים המוקרנים – ותמיד יימצא מי שיפאר חברות מתחרות: "אצלן זה לא היה קורה", יפסוק וגם ינדב שפע של פרטים על נפלאות השירות בהן'. נתון מעניין המעיד על נטייתם של הישראלים להתלונן ולקטר על החופשה בחו"ל ללא סיבה מוצדקת הוא ש'ב-1990 הגישו נוסעים לחו"ל 119 תלונות נגד משרדי נסיעות ותיירות (יש לציין כי קיים חוסר בהירות סביב רשלות סוכן הנסיעות בן השאר משום שטרם נקבע באופן ברור בפסיקה בישראל מעמדו המשפטי, קרי: האם סוכן הנסיעות הוא שליחו של הנוסע או של ספק השירות) . התלונות נמסרו לוועדה לתלונות הציבור של התאחדות סוכני הנסיעות והתיירות. רק ב-18 מקרים מצאה הוועדה כי הנוסעים צדקו והם קיבלו את כספם חזרה. כאן נעיר, מעבר לסיבות המסורתיות לקיטור, אפשר ונטיה זו של הישראלים קשורה למתח שנוצר בקרבם בין הכסף המושקע בטיול ובנופש בחו"ל לבין משך החופשה הקצר.

באוגוסט 1998 פרסם העיתונאי דני שדה כתבה נרחבת ב'ידיעות אחרונות' שבה דיווח על תחקיר שערך על התנהגותם של הישראלים בחו"ל. התחקיר התבסס על ראיונות עם אנשים מנוסים בענף התיירות והנופש, שציירו את התמונה העגומה הבאה: 'הם אוהבים שישרתו אותם, אבל לא מוכנים לשלם על זה, [...] הם לא מוכנים לתת טיפ לסבלים שמעמיסים את המזוודות על האוטובוס או לסבל שלוקח את המזוודות לחדרם, אבל מצפים שהמזוודות שלהם יהיו הראשונות שירדו מהרכב ויגיעו לחדר. כשהם מגיעים ללובי של המלון נדמה להם שהם לבד. הם מסתובבים בקבוצות, מדברים בקול רם ומניפים ידיים, יושבים בלבוש לא הולם ולפעמים אפילו מפצחים גרעינים ומשליכים את הקליפות למאפרות. לא מפריע להם שתוך דקה הן מתמלאות ונשפכות על הרצפה. חדר האוכל הוא המקום שבו תמיד אפשר לגלות את הישראלי המכוער. הוא נדחף פנימה כאילו מחר מתחיל צום. הוא ממלא את הצלחת באוכל שיכול להספיק לגדוד ואחרי שהוא נוגס במנה אחת, הוא רץ לקחת מנה נוספת. אחר כך, וזה טקס כמעט קבוע, הוא מכין כריכים להמשך היום, לוקח פירות, ריבה ולמניות, אורז במפיות ויוצא מחדר האוכל. לא רואים מחזה כזה אצל תיירים מארצות אחרות. אבל לישראלים לא איכפת שכל יושבי חדר האוכל והמלצרים לוטשים בהם עיניים. כשהוא חוזר מהבריכה, חייב הישראלי לעבור דרך הלובי כשהוא יחף ולבוש רק בבגד ים, וכשהוא ניגש לדלפק לדרוש את המפתח לחדרו, העובדה שיש תור בקבלה לא מעניינת אותו. הוא נדחף, צועק את מספר החדר ומצפה שכולם יקפצו לרום ויתנו לו מיד את המפתחות. [...] יש גם לא מעט גילויים של זלזול ברכוש המלון. תלונות רבות הגיעו לארץ על ישראלים שכיבו סיגריות על שמיכות. [..] רבים אינם מחזירים את מפתחות חדרם, במלונות שבהם עדיין יש מפתחות ולא כרטיסים מגנטיים. לאחר שהם עוזבים נאלצים בעלי המלונות להחליף מנעולים. הישראלים, מתברר, גם מומחים גדולים לשימוש במיני-בר שבחדרים בלי לשלם על כך. כל המלונות מציינים במפורש, שאסור להכניס למיני בר דברי מזון פרטיים. חלק מהאורחים, בעיקר ישראלים, מתעלמים מכך ומכניסים למקרר משקאות ומוצרים שרכשו, ולפעמים מניחים אותם במקום מוצרים שבהם השתמשו. [...] וכשהם יוצאים למסע קניות בחנויות בחו"ל קשה להתעלם מקיומם. הם רצים למדפים, לוקחים מה שבא ליד, זורקים בצד מה שהם לא צריכים, מנהלים שיחות קולניות עם חבריהם בפינות אחרות של החנות, בקיצור, אפילו בחנויות יוקרתיות הם מתנהגים כמו בשוק. [...] במזרח הרחוק ההתנהגות שלהם לא פחות גרועה. יש לא מעט ישראלים שמתייחסים בהתנשאות למקומיים, בעיקר במקומות כמו תאילנד והודו (דני שדה, '"הישראלי נדחף, צועק ומתנפל על האוכל"', ידיעות אחרונות, 24 שעות, 12.8.1998, 4-5).

יתכן שמיום פרסום הכתבה הזאת, השתפרה התנהגותו של התייר הישראלי בחו"ל, בשל הפיכתה של הטיסה לדבר טריוויאלי יותר ובשל העלייה המתמדת ברמת החיים בישראל. אולם דומה שבכל הקשור לתלונות של הישראלים על השירותים שהם מקבלים בחו"ל לא חל שינוי משמעותי. הנה כי כן ב-2003 פרסם דני שדה כתבה נוספת שכותרתה "לא יכולתי לעשות סקס עם אשתי". להלן קטעים נרחבים מהכתבה המאלפת, המטרידה והמצחיקה הזאת:

ישראלי שנסע לפראג הגיש תביעה נגד חברת נסיעות בגלל שאיחר את הטיסה: הוא נרדם במלון ופספס את ההסעה לנמל התעופה, ונאלץ להישאר בפראג בסוף השבוע. בתלונה כתב: "חברת התעופה אשמה שלא העירה אותי ולא וידאה שאני נמצא באוטובוס.

[...] בכל שנה מוגשות למשרדי הנסיעות, כמו גם לבתי הדין לתביעות קטנות ולמוסד לבוררות של התאחדות לש סוכני נסיעות, אלפי תלונות מלקוחות, שטוענים כי לא היו מרוצים מחופשתם ונגרמה להם בשל כך עוגמת נפש. זה מתחיל בחדר מלון שהיה קטן מדי, המשך במכונית שלא היה בה רדיו דיסק, וכלה במושבים נפרדים שקיבלו בני הזוג במטוס או כל מיני סיבות שונות ומשונות. חלק מסיבות אלה פשוט מעלות גיחוך אצל היושבים בדין, ואחרות גורמות לשופטים להתרגז ולהגדיר את הישראלי המצוי כרודף בצע, שמנסה בכל כוחו להוציא כספים במירמה של מוצר ששילם, קיבל וגם נהנה ממנו- ממש כמו מי שאוכל במסעדה, מנקה ומלקק את הצלחת ואחר כך מתלונן שהאוכל לא היה טעים.

עיון בתלונות, בפסקי הדין וב"גישורים" ובוררויות מגלה שהישראלי לא מספיק להמציא פטנטים, ואם הוא מוותר על הבוררות ומפסיד בבית המשפט הוא מבקש לבטל האת התביעה המשפטית ולקבל מה שהוצע לא מלכתחילה. רק שלא יצא פראייר.

[...] חלק מסוכני הנסיעות אומרים: "לא רחוק היום שאחד המתלוננים ישלח לי תלונה על נסיעה שלו לחו"ל עם תאריך כתיבה מלפני היציאה". לטענתם, לא מעט מהמתלוננים מכינים את התלונה עוד בטרם עלו למטוס בדרכם לחו"ל. אלא שאם יש לכם כוונה לעשות משהו כזה , כדי מאוד שתחשבו פעמיים. כי סוכני הנסיעות מכירים את כל הטריקים והשטיקים, והמוסד לבוררות של התאחדות סוכני הנסיעות יודע בדיוק מתי מוגשת תלונה מוצדקת, ומתי התלונה היא מופרכת מיסודה.

בדיקה שנערכה לא מכבר בהתאחדות סוכני הנסיעות מלמדת כי הישראלי מוכר בחו"ל כתייר מתלונן. הוא רוכש את חבילת הנופש הזולה ביותר ורוצה לקבל את כל המלון, הוא מזמין בחברת ההשכרה את הרכב הזול ביותר ומאמין כי ישודרג לרכב יקר יותר. ואם הוא מקבל רכב יקר יותר הוא מתלונן על כך שהיו לו הוצאות גבוהות ביותר על הדלק. יש אנשים שמזמינים טיסה לחו"ל בשעה עשר בלילה, בגלל שהיא זולה ב-10 דולרים. כשהם מגיעים למלון, בחצות, הם מתלוננים שהפסידו ארוחת ערב. לעומתם יש כאלה שמזמינים טיסה חזרה בעשר בלילה ומתלוננים שהם נאלצו לפנות חדרים ב-12 בצהרים ( דבר המקובל בכל העולם) ולא היה להם היכן לשהות.

עם זאת, צריך לזכור שלא תמיד הלקוח הישראלי הוא האשם. לפעמים סוכני מעלים את רף הציפיות של הלקוחות שלהם, נותנים להם תיאורים לא מדיוקים של בתי מלון ומבטיחים להם הבטחות שקשה לממש, כמו למשל שישודרגו בחדרים או ברכב, משום שבהזמנה נכתב שהם אח"מים. לפני שנתיים, כשני שלישים מהתלונות והתביעות של הישראלים נגד גופי תיירות נמצאו מוצדקות. אבל בשנה באחרונה חל מהפך, ואחוז התלונות המופרכות עלה על המוצדקות, מה שאומר שרבים נוהגים להגיד תלונות סרק.
[...] יש אנשים שמגישים תלונות מגוחכות ממש. משפחה ישראלית תבעה בית מלון משום שבחדר האוכל לא היה ממרח שוקולד והילד פשוט לא יכול בלי זה.

[...] יש גם ישראלים שיוצאים לחו"ל בחבילה עם ישראלים ומתלוננים על "הישראלים". אייל ממודיעין יצא עם אשתו לבודפשט. "מלאי התרגשות הגענו ביום המיועד לשדה התעופה, שלוש שעות לפני ההמראה. לתימהוננו הגדול היינו אחרונים לקבל את כרטיס העלייה למטוס. לאחר הבירור נודע לנו שלפנינו עלו 200 איש עובדי חברת תדיראן שבאו באופן מאורגן ונפתחו להם דלפקי הכרטיסים במיוחד. לאחר בירור נוסף נודע לנו שכולנו גם נגיע יחד לאותו המלון בבודפשט. את הטיסה העברנו, אשתי ואני בכסאות נפרדים וכשהגענו למלון היינו צריכים לפלס דרכנו לאשנב הקבלה דרך אלפני מזוודות ועשרות (ואף מאות) פרצופים עייפים דוברי עברית", הם כתבו במכתב תלונה לחברת הנסיעות ודרשו לקבל פיצוי. על מה? (דני שדה, 'לא יכולתי לעשות סקס עם אשתי', ידיעות אחרונות, עמ' 10-11, 12.12.2003).

ההתנהגויות השליליות שתיארו שדה ועיתונאים אחרים בכתבותיהם, דוחות ומקוממות ככל שיהיו נותרו עדיין בתחום האפור של וולגריות, חוסר טקט וגסות רוח. אולם עם הזמן נחצו הקווים ואל העיתונות זרמו ידיעות בדבר התנהגויות עברייניות של ממש: השחתת אוצרות טבע (באמצעות חריטת שמות וסיסמאות באתרים), עזיבת המלון בלי לשלם על ה'אקסטרות', השתוללות במסעדות ובלובי המלונות, עקירת שטחי קיר, סחיבת מגבות וסדינים (תחילה מהחדרים ואחר כך מעגלת המנקות במסדרון), מיבשי שיער, מאפרות ואפילו ברזים.

בשלב זה הפכה תופעת ה'תייר הישראלי המכוער' לנושא מדובר ובולט בציבוריות הישראלית. בעיתונות הכתובה פורסמו כתבות, מאמרים פובליציסטים ומכתבי קוראים על התופעה, הרדיו והטלוויזיה הקדישו גם הם כתבות וראיונות לרוב וארגונים חברתיים החתימו עצומות לכנסת. צבא של סוציולוגים, פסיכולוגים ופרשני חברה ותרבות אחרים נקרא על ידי העיתונאים להסביר את התופעה וכרגיל, 'המנטליות הישראלית' עלתה על הפרק. יש שתלו את התנהגותם של הישראלים בתחושת המצור והמחסור (שואה, מלחמות, צנע וכו') שמצאה בבת אחת פורקן. כלומר, מי שהורגל למחסור נתקף בבולמוס עם 'פתיחת הברזים'. היו שדיברו על היחס המתנשא אל הזר והעוינות המובנית לגוי, בבחינת: 'כל העולם במילא נגדינו אז למה שלא נדפוק אותם'. לכך מתלווה גם הזלזול ב'גויים' שכביכול אינם מתוחכמים דיים כדי לעלות על 'התחמון הישראלי'.

עוד נטען כי העובדה שבמסורת היהודית לא הושם דגש על טיפוח ערכים אסתטיים ועל טיפוח רשות הרבים תרמה מן הסתם גם כן בכיוון זה. "בגולה', הסביר הסוציולוג אפי יער 'רשות הרבים בכלל לא הייתה שייכת ליהודים, שבמקרה הטוב נחשבו לאזרחים מדרגה שנייה במדינה שבה התגוררו. גם מי שגדל בישראל, כבן ליהודים שהגיעו מהגולה, למד שנורמות התנהגותיות נאותות ושמירה על איכות הסביבה לא עומדות במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי: ביטחון ופיתוח תמיד תפסו מקום יותר חשוב'.

העבר סוציאליסטי גויס כמשתנה מסביר נוסף. במשך שנים רבות הורגל האזרח הישראלי לתפוס את עצמו ואת הממסד כעומדים משני צידי המתרס, ההרגל 'לדפוק' ו'לסדר' את 'הקומיסיה' - ובעיני רבים גם בית מלון נתפס כקניין ציבורי – נעשה לטבע שני והוביל להתנהגות חמסנית ואגוצנטרית.

גם השפעת השירות הצבאי המתיש והתובעני עלתה כהסבר אפשרי: מי שנתבע להקריב עוד ועוד ולדחות סיפוקים תובע לעצמו פיצוי הולם. הסבר הגיוני שגם הוא שב ועלה בדיונים על טבעו של התייר הישראלי היה התרחבות המעמד הבינוני ה'נובו רישי'. העובדה שישראלים רבים החלו רק באחרונה לבלות את חופשותיהם בבתי מלון, לטייל בארץ ולנסוע לחו"ל היא זו העומדת ביסוד הבולמוס הצרכני: מעין שכרון חושים המטמטם את השכל וגורם, כמו אצל ילדים, להתנהגות חסרת שליטה. ככלל, הנובו-ריש מצטיין בחוסר הפנמה מספקת של כללי נימוס, איפוק, הבלגה ועידון. סטטיסטיקה שתמכה בהסבר הזה אמרה שמתוך 300 אלף אזרחים ישראלים שביקרו בקיץ של שנת 1993 בטורקיה, לפחות 100 אלף יצאו מישראל בפעם הראשונה בחייהם. ועדי עובדים רבים החליפו את יעדי הנופש מאתרים בישראל לאתרים בטורקיה, ורבים מהנופשים נמנו, מבחינה כלכלית והשכלתית, עם העשירונים הנמוכים. נטיתם של הישראלים לטייל ולנפוש בקבוצות החריפה לדעת הסוציולוג אפי יער את הסימפטומים הללו כי לקבוצת נופשים יש דינאמיקה לא בריאה: נוצרת 'סחבקיות' שגוררת גם אנשים שאילו היו נוסעים לבדם לא היו מעזים לזרוק פיסת נייר או לקחת מגבת שלא שייכת להם'.

גם החברמניות הישראלית הידועה, המתירה מרחב אפור נרחב של סטיה מהחוק 'היבש' ('סחיבות', 'חוצפה' וכו') עלתה כהסבר אפשרי, ובמיוחד העדר משמעת שמקורה ביחסה הסלחני של החברה הישראלית לתופעות עברייניות ובהעדר אכיפה וענישה מספיקות מצד הרשויות ומערכת המשפט (כשתייר מאירופה רואה שלט האוסר פיקניק על יד המים, הוא לא עושה שם פיקניק. ישראלי מנסה בכל זאת, ואם מעירים לו הוא תמיד מתווכח, כי כך הורגל בארץ). יש שהזכירו גם את האגרסיביות, האדנות, השחצנות והנצלנות שהתפתחה בקרב ישראלים רבים כתולדה של שנות כיבוש ארוכות בשטחים.

לכל ההסברים ההגיוניים הללו אפשר להוסיף עוד שניים שלא הוזכרו משום מה בכתבות, אולי משום שיש בהם כדי למתן במעט את התמונה הקשה (אך לא לבטלה, שכן דומה שכמעט כל מי שיצא לחו"ל פגש לפחות פעם אחד בתופעות שתוארו לעיל): הראשון, הוא הנטייה של החברה הישראלית ואיתה התקשורת הישראלית, להגזים בתיאורי הקטסטרופות (רוב הישראלים התנהגו בדרך שאינה שונה מזו המקובלת בקרב לאומים 'מתורבתים') ולהכות על חטאם של מעטים. ככלל, הישראלים, ובתוכה גם התקשורת הישראלית, רגישים לדימוי שלהם כקולקטיב ('אנו הישראלים') ולכן נרעשים מסיפורים על התנהגות הפוגעת בתדמיתם. זו גם הסיבה לכך התייר הישראלי עדיין נתפש כמי שמייצג את מדינתו ולא רק את עצמו ומשפחתו. יש לציין שבגלל שאין סטטיסטיקה בדוקה של היקף ההתנהגויות הללו קשה לאמוד את נפחם. ובמילא קשה לומר מתי גם תופעה מסוימת יכולה להיחשב כאחד המגדירים של המנטליות הקבוצתית.

ההסבר השני הוא מספרם העצום של היוצאים לחו"ל. מספר כה גדול כולל בתוכו מטבע הדברים גם מיעוט אלים, קולני ופגום מבחינה מוסרית. דומה שאין עוד מדינה בעולם המוציאה בשנה כל כך הרבה תיירים - מתוכם רבים שלא נסעו לחו"ל בעבר בכלל - ואין תימא שיש בתוכם גם חסרי רסנים וחסרי עכבות המכתימים את המדינה כולה. כך, או אחרת, דומה שככל שהטיסה לחו"ל נעשתה שגורה, כך פחת היקף התופעות הללו, או אולי התקשורת פשוט נואשה מלדווח.

העשור הראשון במאה העשרים ואחת

2002 - הנורמליזציה של החופשה מחוץ לישראל

במאי 2002 יזם משרד התיירות מסע פרסום. למסע קדם סקר מקיף (ביצוע מכון "דחף") על הרגלי החופשה של הישראלים. הסקר התמקד בחופשה בישראל אבל עלו בו גם נתונים מעניינים על החופשה בחו"ל. להלן כמה מהממצאים העיקריים המופיעים בדו"ח המסכם של הסקר:
1. מכלל שמתכוונים בשנה הקרובה לצאת לחופשה, כ- 61% (שהם כ- 47% מכלל מדגם הבוגרים), מתכוונים לבלות את חופשתם הראשונה (לאחר הראיון) בארץ. כאשר מדובר על החופשה השנייה, עולה האחוז היחסי של המתכוונים לבלות את חופשתם בחו"ל (54% מקרב שמתכוונים לבלות חופשה שנייה, שהם כ- 22% מכלל מדגם הבוגרים)

2. מגמה זו של עלייה באחוז היחסי שמתכוונים לבלות את חופשתם השנייה בחו"ל, נכונה בכל קבוצות הבוגרים, אך בקרב בני הנוער היהודים, אין הבדל משמעותי בין החופשה הראשונה והשנייה, באשר לתכנון בילוי החופשה בארץ או בחו"ל.

3. בכלל הקבוצות שנבדקו, להוציא ערביי ישראל, אחוז המתכוונים לבלות חופשתם הראשונה בארץ, גבוה מאחוז המתכוונים לבלות חופשתם הראשונה בחו"ל. בחופשה השנייה מגמה זו נשמרת רק בקרב החרדים.

4. כ- 86% מכלל ציבור הבוגרים יצאו לפחות לחופשה אחת בשלוש השנים האחרונות וכ- 12% לא יצאו אף לא לחופשה אחת. כ- 70% מכלל צבור הבוגרים יצאו לפחות לחופשה אחת בשנה האחרונה ובממוצע הם יצאו ל- 2.1. בשנה האחרונה, מקרב שיצאו לחופשה; כ- 45% בילו את חופשותיהם רק בארץ ו- 29% נוספים בילו את חופשותיהם גם בארץ וגם בחו"ל. כ- 26% בילו בשנה האחרונה את חופשותיהם רק בחו"ל .

אחוז שבילו בשנה האחרונה את חופשתם רק בישראל, בולט בקרב החרדים (82% לעומת 47% בקרב כלל היהודים), גבוה יותר בקרב היהודים מאשר בקרב הערבים וגבוה יותר בקרב בני הנוער היהודים מאשר בקרב הבוגרים היהודים. לעומת זאת, אחוז שבילו בשנה האחרונה חופשה רק בחו"ל, גבוה יותר בקרב העולים מאשר בקרב כלל היהודים, גבוה יותר בקרב הערבים מאשר בקרב היהודים וגבוה יותר בקרב גילאי 60+ מאשר בקרב כלל מדגם.
5. בשלוש השנים האחרונות כ- 31% מציבור הבוגרים בילו חופשותיהם רק בארץ ו- 43% נוספים בילו גם בארץ וגם בחו"ל ו- 20% בילו חופשה רק בחו"ל.

אחוז שבילו רק בארץ, נמוך יותר בקרב העולים מאשר בקרב כלל היהודים, גבוה יותר בקרב הערבים מאשר בקרב היהודים ונמוך יותר בקרב גילאי 60+ מאשר בקרב כלל מדגם. החרדים בולטים באחוז הגבוה שבילו בשלוש השנים האחרונות חופשות רק בארץ. לעומת זאת, גילאי 60+ וערבים, בילו רק בחו"ל, יותר מאשר כלל מדגם.

2004 - שוברים שיאים עולמיים

באוגוסט 2004 נשבר השיא של כל הזמנים: מספרן הכולל של יציאות הישראלים לחו"ל הגיע, על פי הלמ"ס בחודש זה ל-559 אלף (כולל סיני). בכך נשבר השיא הקודם, שנרשם באוגוסט 2001, ועמד על 549 אלף יציאות. למעשה, הפך הישראלי תוך שני עשורים מאזרח הכלוא במדינתו לאחד הצרכנים הכבדים בעולם של נסיעות מחוץ לארצו. תרגום המספרים לנתונים לאומיים מגלה שרבע מאוכלוסיית המדינה יוצאת לחו"ל. אפילו הגרמנים, שנחשבים לטיילים הגדולים ביותר בעולם לא מגיעים לשיעור הזה.

2005 - מדד היוצאים

שנת 2005 הייתה הראשונה שבה נוצר המדד של היוצאים לחו"ל בחגים. חגי תשרי, ראש השנה, יום כיפור וגם חג סוכות חלו כולם בחודש אוקטובר. בדיקה של נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה העלתה כי באותו חודש נרשמו 323 אלף יציאות של ישראלים לחו"ל.

דני שדה, כתב התיירות של ידיעות אחרונות, הביא את תשומת לב הקוראים שהמספרים המתפרסמים מעת לעת בדרך כלל מעט מנופחים. וכך הוא כותב:

ככל שמתקרבים יותר לתחילת חגי תשרי דואגים אנשים בענף התיירות לזרוק לאוויר נתונים מופרכים על מספר הישראלים שיבלו את החגים בחו"ל. לזריקת המספרים אל חלל האוויר יש כמה סיבות טובות, כמו גם לטענות שאוטוטו אין כבר מקום בבתי המלון והטיסות לחו"ל יעלו לנו יותר. המניע העיקרי הוא הרצון להעיר מרבצו ענף שנמצא כמעט בתנומה.
אסור לשכוח שמספר הישראלים שיצאו לחו"ל בחגי תשרי כולל בתוכו גם את אלה העובדים בחו"ל, ואלה שירדו מהארץ ומגיעים לחופשת מולדת. על פי החוק, כל ישראלי המחזיק גם בדרכון של מדינה אחרות, חייב להיכנס לארץ ולצאת ממנה באמצעות דרכונו הישראלי. כך הוא נכנס לסטטיסטיקה של הישראלים שיצאו לחו"ל בתקופת החגים.
בענף התיירות מעריכים שבחגי תשרי מגיעים לישראל כ-50 אלף ישראלים המתגוררים בחו"ל. כלומר, את הנתון הזה יש להוריד מהמספר הכולל של 323 אלף של שנת 2005 (דני שדה, " כמה ישראלים באמת טסים לחו"ל?", Ynet, 6.9.2007).

2006 - הטרור בטורקיה מרחיק את התיירים הישראלים

שלושה בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו בפיגוע שאירע ב-28.8.2006 באנטליה הגדושה בתיירים, בהם ארבעה ישראלים שנפצעו קל. זה היה הפיצוץ החמישי בסדרת פיגועים שאירעו במדינה בתוך 24 שעות. יומיים קודם נפצעו 27 בני אדם בפיגועים באיסטנבול - העיר הגדולה בטורקיה - ובאתר הנופש מרמריס שלחופי הים התיכון.
ארגון מורדים כורדים - שככל הנראה קשור ל"מפלגת הפועלים הכורדית" (פ-ק-ק) - הודיע כי הוא ביצע את הפיגועים.
אנטליה ומרמריס היו אתרי נופש פופולריים בקרב תיירים ישראלים אירופים, רוסים וטורקים. מיליוני זרים מגיעים לחופי טורקיה מדי קיץ.

האירוע הזה היה חלק מרצף פיגועי טרור שאירוע בשנים קודמות:
15 בנובמבר 2003 - 30 אנשים נהרגו ו-146 נפצעו בהתפוצצות מכוניות ממולכדות ליד שני בתי כנסת באיסטנבול. לדברי השלטונות, הפיגוע נשא את סימני ההיכר של אל-קאעדה
20 בנובמבר - 32 אנשים נהרגו ורבים נפצעו בשני פיגועים באיסטנבול. חלק מהמשרד הראשי של בנק HSBC נהרס

24 ביוני 2004 - 4 אנשים נהרגו ו-15 נפצעו בפיצוץ באיסטנבול, זמן מה לפני שנשיא ארה"ב ג'ורג' בוש אמור היה להגיע לעיר

25 ביוני 2006 - 4 אנשים נהרגו ו-28 נפצעו בפיצוץ באזור תיירותי כ-100 ק"מ ממזרח לאנטליה. הארגון "ניצי השחרור של כורדיסטאן" נטל אחריות.

27 באוגוסט 2006 - 10 בריטים ו-6 טורקים נפצעו בהתפוצות במיניבוס, שבו נסעו במרמריס שליד חוף הים התיכון. 5 נוספים נפצעו בהתפוצצות שני מטעני חומר נפץ. בפיגוע נוסף, ברובע בגצ'ילאר באיסטנבול, נפצעו 6 אנשים.

28 באוגוסט 2006 - 3 נהרגו ושישה נפצעו בפיצוץ באנטליה

רצף התקריות הביא לביטולים רבים ולהאטה בתיירות לטורקיה בימים הקרובים. משבר זה הצטרף לירידה החדה בתיירות היוצאת בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עם הזמן התיירים הישראלים חזרו לתורכיה, עד המשבר הגדול של ספינת מרמרה והדרדרות היחסים עם תורכיה לשפל המדרגה.

2006 - דברים שכדאי לעשות ומקומות שכדאי לנסוע אליהם

ספר חדש ששמו "Blue List", יצא לאור בינואר אותה שנה, בהוצאת לונלי פלנט (בינתיים רק באנגלית), מונה 618 דברים שונים ומגוונים שכדאי לעשות ומקומות שכדאי לנסוע אליהם.

על פי הספר, המקום שהכי כדאי להתפשט בו הוא המעיינות החמים (אונסן) ג'יקודאני ביודאנאקה שבצפון יפן, בסביבה מכוסה לחלוטין בשלג. 100 העמודים הראשונים מכילים הצעות רבות, שמסודרות כרשימות של דברים שכדאי לעשות ומקומות שכדאי לנסוע אליהם. בין הקטגוריות אפשר למצוא, למשל, את השווקים הטובים ביותר (שוק הדגים בטוקיו, חאן אל-חלילי בקהיר והשוק של צ'אנג מאי בתאילנד). ירושלים תופסת את המקום השלישי המכובד ברשימת המקומות שבהם מרוכזת הכי הרבה היסטוריה על פני שטח מצומצם (רומא במקום הראשון וסין במקום השני מקדימות אותה). קטגוריות נוספות הן המקומות הטובים ביותר לראות בהם חיי בר (קניה, בורניאו ומדגסקר); יעדי האוכל הטובים ביותר (תאילנד, יוון וסין - וכמובן צרפת, שמוזכרת מיד אחר כך); המקומות שנראים בדיוק כמו בסרט (פטרה, פריס וטוקיו); אטרקציות הטבע המופלאות ביותר (הרי הרוקיס הקנדיים, ימת המלח אויוני בבוליביה ושונית המחסום הגדולה באוסטרליה); המקומות שבהם מקבלים את התמורה הטובה ביותר לכסף (בואנוס איירס, ניו זילנד ומרוקו); המקומות המסוכנים ביותר (פקיסטאן, קולומביה ואפגניסטאן); החופשות העירוניות הטובות ביותר (אמסטרדם, ברצלונה ואיסטנבול), ועוד.

הספר החדש והמעוצב של לונלי פלנט הוא נדבך נוסף במגמה שצוברת תאוצה כבר כמה שנים. את המגמה הזאת הגדיר עיתונאי התיירות והסופר משה גלעד כ"טרנד של חיפוש הטרנדים". לדבריו:

"הכנת הרשימות של היעדים האהובים, היעדים שלא כדאי להתקרב אליהם, היעדים היקרים, הסקסיים, הטעימים, החמים והמסוכנים גלשה כבר לפני כמה שנים ממערכות העיתונים והמגזינים אל הוצאות הספרים. יש משהו אנושי מאוד ברצון לאחוז באיזו רשימה מסודרת, שתעזור לנו להסתדר טוב יותר בחיים. ההיצע הרי כל כך גדול, הפרסומות מבלבלות, כל החופים נראים מקסימים, כל הערים נוצצות ולכו תדע איפה עוד לא היינו ומי יודע מה הפסדנו. הרשימות הללו אמורות להתנוסס לנגד עינינו ביום ובלילה ועליהן נוכל לסמן ? בכל פעם שהשלמנו משימה נוספת.

האם היינו כבר בכל המקומות שקבענו לעצמנו כיעדים לשנה הבאה? לעשור הבא? לגלגול הנוכחי? עורכי הרשימות מניחים שכדאי לנהל בחיים איזו תוכנית מסודרת. חלקם גם מניחים שאנחנו רוצים להספיק לבקר במגוון גדול מאוד של מקומות, להשתתף באירועים ולחוות חוויות, ולכן מנסים לעשות סדר, להכין מעין "מצעד פזמונים" של אתרי התיירות בעולם" (משה גלעד, "תתפשטו באנטארקטיקה" הארץ, 22.1.2006).

שני ספרים שיצאו זמן קצר קודם לכן בעברית (בהוצאת כנרת, בתרגום מרים קראוס) נוקטים גם הם גישה הסופנית. האחד נקרא "מקומות שחייבים לראות לפני שנמות" מאת סטיב דיווי, והשני - "דברים שחייבים לעשות לפני שנמות" מאת סטיב ווטקינס וקלייר ג'ונס.

"הרשימות ששני ספרי המתנה האלה מגישים לקורא מעניינות ולעתים גם מקוריות", כותב משה גלעד, "אבל יש משהו מקומם בגישה ש"חייבים" לעשות משהו, כלומר - זו לא המלצה לבילוי, אלא משימה שצריך לעמוד בה. זה בוטה במיוחד כאשר התוספת "עוד לפני שנמות" מצטרפת לכותרת. החיפזון, כידוע, מן השטן ולא כדאי למהר להשלים את המשימות האלה שמטילים עלינו כותבי הספרים. הרי מה כבר יישאר לנו לעשות בעולם הזה אחרי שמילאנו את חובותינו?"

2006 - לא תמיד החופשה בחו"ל היא בילוי

הביקוש הגואה לטיסות וחופשות מגדיל את כמות השרלטנים והרמאים בתחום וכן את התקלות. בספטמבר מפרסמת העיתונאית ענת רואה כתבה שכותרתה: " הזמנתם חופשה בחו"ל ולא נהניתם? אתם לא לבד"
מכתבתה עולה כי "בחודשי הקיץ ותקופת החגים נאלצים בתי המשפט לתביעות קטנות להתמודד עם עומס רב של תביעות שמוגשות נגד חברות הנסיעות והתיירות. העילות לתביעות האלה מגוונות ופעמים רבות מדובר בבעיות מוכרות, שרוב האנשים פשוט אינם טורחים להגיש תביעה לגביהן, בגלל הסכום הנמוך יחסית בו מדובר ובשל חוסר
היכולת להעריך מה יפסוק בית המשפט.

כך למשל, שני תובעים שהזמינו חבילת נופש זוגית בעיר ורנה שבבולגריה בעלות של 4,305 שקל טענו כי רבע שעה לאחר שחברת האשראי אישררה את העסקה הודיעה להם הנתבעת, חברת איסתא ליינס, כי הטיסה הוקדמה בחמש שעות. לטענת התובעים, במצב זה לא יכלו לצאת לנופש שכן אחד מהם הוא מורה לנהיגה שכבר נקבעו
לו טסטים לאותן שעות. השופטת חייבה את איסתא ואת חברת השטיח המעופף (שצורפה להליך) לשלם לשני התובעים את עלות חבילת הנופש בסך 4,305 שקל, וכן אגרת בית משפט והוצאות בסך 730 שקל נוספים.

תובע אחר הגיש תביעה נגד חברת יוניטל תיירות ותעופה בטענה שהטיסה הוקדמה בלא ידיעתו ולכן החמיץ אותה. לטענתו, הטיסה לישראל היתה אמורה לצאת בשעה 13:20, אך כשהגיע לדלפק הנתבעת בשדה התעופה בערך ב-11:30, הדלפק היה סגור והתברר לו שהטיסה הוקדמה ל-12:00. לטענתו, לא הצליח למצוא עזרה והמטוס המריא לישראל בלעדיו, תוך שהוא נאלץ לרכוש כרטיסי טיסה חלופיים ולשהות לילה במלון. בתביעה נטען כי הודעה על הקדמת הטיסה לא נמסרה לבנו כשזה אישרר את הגעתו של אביו בטיסה. השופט ירון בשן דחה את התביעה. הוא קבע כי דומה שהסיבה האמיתית לתקלה היא העובדה שהתובע פשוט איחר. לדבריו, לא סביר שהטלפן לא אמר את שעת הטיסה המיועדת ואפילו קרתה תקלה מוזרה כזו היא לא היתה מונעת מהתובע לעלות לטיסה לו ציית להנחיה להגיע לשדה התעופה שלוש שעות לפני הטיסה" (הארץ, 6.9.2006.).

השינוי בהרגלי הנוסע הישראלי - ניתוח סוציולוגי

ההיפתחות לחו"ל והטרוויאליזציה של הטיסה הביאו לשינוי לא רק בהרגלי הקניות של הישראלים אלא גם בהרגלי הנסיעות לחו"ל בכלל והחופשה בפרט:

פישוט תהליך היציאה מישראל

בשנים האחרונות חל פישוט בירוקרטי מואץ בתהליך היציאה מחו"ל. כך למשל, בהארכת תוקף הדרכון ובהליך הנפקתו. בראשית ימי המדינה, דרכונים הונפקו רק לשנתיים.היום תוקפו הוא 10 שנים. עד שנת 2006 הונפקו דרכונים ישראליים גם על ידי נציגויות ישראליות מחוץ לגבולותיה. אולם בעקבות ארועים רבים של אובדן דרכונים, הוחלט שהחל באפריל 2006 לא יונפקו דרכונים על ידי נציגויות ישראליות ואזרח ישראלי שדרכונו אבד מחוץ לגבולות המדינה יוכל לקבל רק דרכון מסע עד חזרתו לישראל.

את הארכת תוקף הדרכון אפשר היום לעשות בלי להיות נוכחים במינהל רישום האוכלוסין וניתן לערוך גם בסניפי דואר יעודיים. יתרה מזאת, למי ששכח להאריך את הדרכון וברגע האחרון ממש גילה שהוא לא בתוקף יש היום שירות בנמל התעופה להארכת תוקף הדרכון.

פישוט תהליכי היציאה מהארץ מתבטא גם בהזמנת כרטיסי טיסה ושירותים נלווים בחו"ל (השכרת רכב למשל) בכרטוס, בשליחת המזוודות, בבדיקה הביטחונית ועוד ועוד. כל אלה מנרמלים את הטיסה לחו"ל בחיינו ומקרבים אותה יותר ויותר לדפוסי נסיעה ברכבת ובאוטובוס – לקראת עולם גלובלי.

בחוץ לארץ וקרוב לבית

אם בעבר השהות בחו"ל היתה מנתקת את הישראלי, היום אמצעי התקשורת מקרבים את חו"ל לישראל ולהיפך. זה התחיל ביולי 1987 כאשר חברת "ויזה" בישרה על השגת הסכמים עם שורה של בנקים מרכזיים באירופה, לפיהם יוכלו הישראלים למשוך מזומנים במטבע מקומית, כאשר יכניסו את כרטיס ה"כספומט" הישראלי שלהם למכונה בבנק המקומי המתאים.

במקום לשאת עליהם בחגורה נסתרת אלפי דולרים ובלילה לזכור לישים אותם תחת הכר, במקום לקנות המחאות נוסעים, עם כל הבלבול והצורך להזדהות בבנק, לעמוד בתור עם הדרכון כדי למשוך מזומנים, מה גם שהיו פעמים שאתה נתקל בבנק שעושה בעיות כשרוצים למשוך 100 דולר במזומן עם כרטיס "ויזה".

סידור זה היה ראשיתה של מהפכה בתחום תשלומי הכספים של תיירים מחו"ל, שכן באותה עת עדיין נדרש היה למצוא את הבנק המתאים כדי למשוך ממנו בכל שעה שהיא, בלי תור מזומנים במטבע מקומי.

אגב, יש לזכור שבאותה עת רוב בתי העסק בחו"ל לא כיבדו כרטיסי אשראי מישראל, והיו אף כאלה שלא כיבדו בכלל כרטיס "ויזה" מכל סוג שהוא. לכך לפחות עוד עשור כדי שהמהפכה תושלם ותהווה רכיב חשוב בתהליך הגלובליזציה בכלל וקירוב ישראל לעולם בפרט. על תפקידו החשוב של הטלפון הסלולרי "בכיווץ העולם" ראו במאמר נפרד.

הנורמליזציה של הטיסה לחו"ל והחופשה בחו"ל היא כמובן תופעה בינלאומית. מיליונים רבים נוסעים מדי יום לחופשות מחוץ למדינתם ותנועת התיירים גדלה בקצב מהיר מאד ומהווה חלק חשוב בתופעת הגלובליזציה.

כך למשל, ב-2005 יצאו יותר מ-800 מיליון תיירים לטייל ברחבי העולם. מדו"ח ארגון התיירות העולמי, UNWTO, שפורסם בינואר 2006 עלה כי כי גידול השנתי הממוצע בתיירות העולמית, עמד באותה עת על 4.1%.

אצלנו דיווחה באותה שנה (2005) הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על כ-3.7 מיליון יציאות של ישראלים לחו"ל. כ-3 מיליון יציאות היו בדרך האוויר כ-151 אלף יציאות דרך הים. כ-29% מהיוצאים בדרך האוויר שהו בחו"ל עד 4 ימים וכ-30% שהו 9-5 ימים. 67% מהיוצאים בדרך היבשה שהו בחו"ל עד 4 ימים. 11% מהם יצאו וחזרו באותו יום.

אירועי הטרור בסיני השפיעו מאוד על יציאות הישראלים לאזור. 2004, שהיתה שנת שיא ביציאות לסיני (כ-400 אלף), הסתיימה בעקבות אירועי הטרור במלון הילטון טאבה בירידה של 20% ל-264 אלף יציאות ומאז פחתו למינימום של מספר עשרות אלפים היציאות של ישראלים לאזור הזה.

הישראלי נעשה בקיא ומנוסה בארגון הנסיעה והטיסה

הנסיעות הרבות בחו"ל לצד חוש הסקרנות, העצמאות וההתמצאות הטבעית של הישראלי הפכו את הנוסע הישראלי לנוסע מתוחכם, המודע לאפשרויות רבות להוזיל את הטיסה והחופשה שלו. כך למשל, רבים מהישראלים הטסים לחו"ל היום בוחרים לעשות זאת דרך נמלי תעופה באירופה, עם טיסות המשך. בין אם מדובר בטיסות ליעדים בתוך אירופה, שאין אליהם טיסות ישירות מישראל, בטיסות מוזלות בחברות תעופה מסויימות, או בטיסות טרנס אטלנטיות שאנחנו מעדיפים מסיבות של נוחות, חיסכון וכו'.

נפרדים מהפרידות

אם בעבר היה נהוג לצאת לחופשה בחו"ל פעם בשנתיים-שלוש, הרי שהיום, בעקבות העליה ברמת החיים, המחירים הנמוכים, האטרקטיביות של יעדים קרובים באגן הים התיכון ובאירופה, וקיומו של שבוע עבודה מקוצר – הישראלים יוצאים למספר חופשות במהלך השנה. בשנת 2001 כבר עמד מספר החופשות הממוצע לשנה לאדם בארץ על 2.5 חופשות.
למעשה הטיסה לחו"ל נהליך שכיח ובנאלי ואחד הסימנים לכך היא ההיעלמות הכמעט מוחלטת של טקס הפרידה המשפחתי מבני משפחה וחברים היוצאים את הארץ – טקס שהיה בעבר לאחד מסימני השדה.

משך החופשה הטיפוסית התקצר

לשם המחשה, ב-2001 בחרו 55 אחוז מהיוצאים לחו"ל בנופש בן 3-4 ימים עד שבוע. 25 אחוז יצאו לחופשה בת שבועיים ורק 20 אחוז יצאו לחופשות ארוכות במיוחד, כמקובל בעבר, בנות 21 יום ומעלה. גם זה חלק מתהליך הנורמליזציה והבנליזציה של הטיסה בחיינו.

ההוצאות גדלו

התייר הישראלי הגדיל את היקף ההוצאות השנתי לנופש בחו"ל. כך, למשל ב-2001 בלבד גדלו ההוצאות הללו ב-17 אחוז בהשוואה לשנת 2000 (הנתונים מתייחסים להוצאות המתבצעות בארץ טרם הנסיעה כגון הזמנת טיסות, מלונות, שכירת רכב וכדומה).

ההוצאות גדלו, לא רק משום שלישראלי יש יותר כסף, אלא גם משום שהיום הוא יכול לשלם על קניותיו באמצעות כרטיס האשראי האישי שלו.

טיסה לנופש ללא תוכנית תיירותית

בעבר הטיסה לחו"ל נועדה קודם כל ולפני הכל לאפשר לנוסעים לתייר בחו"ל מתוך מטרה לבקר במקסימום מקומות לראות מקסימום אטרקציות (נופי טבע ואדם), לקנות מוצרים שאין בארץ ולהתרשם מאוצרות האמנות והמדע המיוחדים של מדינות אחרות. היום רבים טסים פשוט בשביל להתפנק כל החופשה בבית מלון. האוטובוס "פורק" את התיירים באתר הנופש שבו יבלו כמעט אך ורק ב"שמורת התיירים" המנותקת מסביבתה. אם בעבר היה זה מודל שאפיין אך ורק את רשת "מועדון הים התיכון", היום זו נוסחה רווחת מאד בכל רחבי העולם. אין ספק שזה אחד הביטויים המובהקים של עידן ההדוניזם החומרני השוטף את העולם המערבי ובכלל זה ישראל.

מיצוי האתרים הקלאסיים ופנייה לפינות הנסתרות יותר

הטיולים כבר אינם למגדל איפל ומגדל פיזה, לשער הניצחון ולמזרקות של רומי. עכשיו זה במקרים רבים טיול למסעדות מיוחדות, לגלריות ומוזיאונים נחבאים, לסמטאות ורחובות צדדיים. וכו' – בעיקר כאשר מדובר באוכלוסיה המבוססת יותר שיכולה להרשות לעצמה. גם מדריכי הטיולים שיוצאים לאור בשנים האחרונות מותאמים לתייר הישראלי המשודרג – זה שמבקר בפריז או בלונדון לא בפעם הראשונה.

מהפכת הצילום הדיגיטאלי

בעבר, היו הצילומים בטיול בחו"ל חלק חשוב בתיעוד החוויה החד פעמית ולמעשה חלק בלתי נפרד מהחוויה עצמה, לאמור: אני מצלם, משמע אני זוכר ומאשרר את הרגע המיוחד. הצילומים היו גם מרכיב חשוב בטקס החזרה הביתה: יושבים עם בני המשפחה ומספרים את החוויות דרך התמונות שפותחו (עלות הפיתוח היתה לא מבוטלת והתיירים השתדלו לחסוך בצילומים ככל האפשר). אגב, בשל העלויות הגבוהות של מצלמות בארץ, רבים המתינו לנסיעה לחו"ל כדי לרכוש באירופה מצלמה איכותית. למעשה לרוב המצלמות היו פשוטות והצילומים באיכות נמוכה. מעטים, בעיקר חובבי צילום מושבעים, היו מצלמים שקופיות ועם שובם עורכים לחברים ולמשפחה ערב שקופיות בלווי הסברים.

מה צילמו? בעיקר מבנים ובניינים מונומנטאליים (כנסיות, בנייני ציבור, מבצרים מבנים עתיקים), אתרים היסטוריים, מוזיאונים, ואטרקציות נוף מרהיבות השונות מהנוף הישראלי המדברי והים תיכוני – בעיקר מפלי מים (ניאגרה פולס, שפהאוזן וכדומה), נהרות, יערות ואחו ירוקים והרים מושלגים. גורדי השחקים של ניו יורק נחשבו בשנות החמישים, השישים והשבעים לאטרקציות עולמיות והישראלים שביקור לראשונה בתפוח הגדול הגיבו בתדהמה והתפעלות.

בשל הרמה הנמוכה של התמונות שצולמו במצלמה הביתית, עד שנות השבעים היה נהוג לקנות גלויות למזכרת בחנויות לתיירים שהוצבו באתרים התיירות המרכזיים. לעתים קנו פשוט אלבום גלויות מרחבי העולם (גם בלי שהיית במקום בעצמך), כדי להתבונן בתמונות היפות, כמו שהיום קונים עיתוני כרומו עם צילומים מרחבי העולם.

היום, כאשר הטיסות לחו"ל נעשו עניין שבשגרה, כאשר ערוצי הטלוויזיה הרבים מביאים מדי יום מראות מאתרים שונים ברחבי העולם, ובעיקר בעידן המצלמה הדיגיטלית – הצילום המתעד מאבד מערכו הטקסי. לתייר הישראלי כבר אין התחושה של ביקור חד פעמי, וכמובן גם ההתפעלות הנאיבית כבר אינה אותה התפעלות. ישראל היא כבר מזמן לא פרובינציה ליותר ויותר תיירים יש היום את התחושה: "ראיתי כבר הכל וקשה לחדש לי". מנגד מספר חובבי הצילום והצלמים המקצועיים גדל במהירות ובאינרטנט מופצות אינספור גלריות מרהיבות שצולמו על ידי צלמים ישראלים ואחרים ברחבי הגלובוס. גם התמונות הללו מנגישות את חו"ל לאדם הפשוט ומכווצות את הגלובוס בתודעתנו.

גיוון במטרות ויעדי הטיול

אם בעבר היו יוצאים את הארץ עם מדריכים בסגנון 'כל אירופה בשבוע' או 'אירופה הקלאסית בשלושה ימים', הרי שהיום נוסעים לארצות אקזוטיות בכל קצווי הגלובוס ומטרות הטיול הן מגוונות: החל מירח דבש, חופשה משפחתית וביקורי קרובים, דרך מסע 'שופינג' וביקור בחנויות מיוחדות ומסקרנות, חופשת הימורים או טיולי ספורט (בעיקר קבוצות של אוהדי כדורגל), טיולי ג'יפים לחובבי אקסטרים, ועד לטיולים לימודיים והרחבת אופקים בתחום האמנות, האנתרופולוגיה ואפילו הקולינריה.

למעשה, יעדי הטיול והחופשה נעשו מותאמים למגוון רחב של טעמים ויכולות כלכליות ואפילו החופשה עצמה מתפצלת לא אחת על פי העדפותיהם של בני המשפחה: מבקרים בקניון בשביל האשה, במועדון בשביל הבעל ובדיסנילנד בשביל הילדים. באופן כללי, התייר הישראלי הוא היום מתוחכם יותר, מבין יותר ודורש יותר מידע. הדבר משתקף במידע העצום והמפורט, כולל המלצות וטיפים על אתרים, בתי מלון, השכרת רכב וכיוצא באלה, המוצע לצרכן בברושורים, בכתבי עת, במדריכים מודפסים ואלקטרוניים ובמדורים היומיים והשבועיים הרבים המתפרסמים חדשות לבקרים בעיתונות ובאתרי האינטרנט באנגלית ובעברית. העיתונאית שושנה חן סיכמה זאת במלים: 'נדמה שתם זמנן של החוברות בסגנון 'יוצאים בבוקר מרומא, חולפים על פני נופים מרהיבים ומגיעים בערב לציריך'.

חשוב לציין שגוש היורו הוא עדיין היעד המרכזי לנסיעות ישראלים לחו"ל, אך לדברי מנכ"ל התאחדות סוכני הנסיעות, יוסי פתאל, שנאמרו בראיון לדה מרקר (24.7.2007), נרשמה באותה שנה היחלשות של כ-5% במספר היציאות של הישראלים לאירופה. סמנכ"ל השיווק של איסתא, רונן קרסו, אמר באותה כתבה כי "בשנים האחרונות ניכרת הסטה של תיירות ישראלים למדינות מזרח אירופה". לדבריו, "שער היורו מביא את הישראלים להעדיף יותר ויותר יעדים כמו קרואטיה וסלובניה". קרסו הוסיף כי ההשפעה המכרעת ביותר של התייקרות היורו היא על פלח הסקי: כאשר מחירה של חבילת סקי באתר מבוקש היא 1,500-1,600 יורו (וסקי הוא המוצר היחיד שמשווק בישראל ביורו), הישראלים נאלצים לרדת ברמה ולקחת חופשות סקי ביעדים פחות נחשבים ובלינה פחות יוקרתית.

תנודות בשערי חליפין הן הסיבה העיקרית להתייקרות יעדי נסיעה מסוימים בחו"ל לאורך זמן. מתחילת העשור בישראל אין אינפלציה ולכן ככל שהמטבע הישראלי מתחזק מול מטבעות זרים, יש לו כוח קנייה גדול יותר. לדוגמה, ירידת שער הדולר מול השקל גרמה לכך שנסיעה לארה"ב נעשתה זולה יותר במונחים שקליים משהיתה כאשר הדולר נסחר בשער גבוה יותר. נסיעה לטורקיה, לעומת זאת, הפכה לנטל כספי כבד בהרבה משהיתה בעבר, כאשר הלירה הטורקית התחזקה.

סיבה נוספת להתייקרות היא החלפת מטבע. מדינות אירופיות שהיו זולות כאשר היה להן מטבע מקומי - למשל יוון או ספרד - התייקרו פלאים כשעברו למטבע היורו. זו תופעה של "יישור קו" עם הסטנדרטים המקובלים בארצות סמוכות המשתמשות באותו המטבע, ואחת הסיבות לכך שאירופה הולכת ונסגרת בפני תיירים דלי תקציב בעשור האחרון.

גם האלטרנטיבה האטרקטיבית בארצות המזרח הרחוק משחקת תפקיד חשוב.מחירם של חדרי מלון ומסעדות עלה פלאים באירופה וההבדלים ביחס למדינות המזרח הרחוק משמעותיים מאד. אם בערי הבירה הגדולות של אירופה התיירים צריכים להוציא 5 דולרים לקפה וחשבונות תלת-ספרתיים בעבור ארוחת ערב, בתאילנד או סין, לדוגמא המחיר פחות מחצי. 

קיצור פרק הזמן הממוצע להזמנת החופשה

הזמנות רבות - בעיקר של דילים לנופשונים קצרים לארצות הים התיכון ולמזרח אירופה - מתבצעות 4-6 ימים לפני הנסיעה עצמה ובמקרים רבים סוגרים עניין ברגע האחרון – לרוב בחברות נסיעות שהחלו להתמחות בתיירות של הרגע האחרון, כדוגמת 'ארקיע', 'קשרי תעופה', 'השטיח המעופף', 'איסתא' ו'הדקה ה-90'. 'טורקיה', סיכם אחד ממנהלי משרדי הנסיעות הגדולים, 'לימדה את כולם שאפשר לצאת מהבית, לטוס שעה או קצת יותר, לנוח, לאכול טוב ולקפוץ אחרי שלושה ימים חזרה'. בכתבה שפרסמה העיתונאית אורנה קזין ב'הארץ' באוגוסט 2004 נמסר ש'בשנת 2003 יותר מ-10,000 ישראלים נסעו לחו"ל בדחף רגעי: ארזו מזוודה, באו לשדה התעופה, ניגשו לאחד משלושה דלפקים, שאלו אילו דילים זולים מוצעים היום, בחרו אחד וטסו לנפוש ביעד שנחבר בו במקום. עד לפני שלוש שנים איש בישראל לא עשה כזה דבר. לא הייתה אופציה כזאת. זה היה משהו שעושים רק באירופה ובאמריקה, לא בארץ המחסומים. [..] הרעיון הבסיסי הוא זה: "מי שספונטאני מרוויח".'
למעשה היום, במקרים רבים המחיר הוא זה שמכתיב את ידע הטיסה והמועד שלה. רואים עסקה טובה וקופצים על המציאה.

גיוון בסוגי החופשות

כשם שהחופשות בארץ נעשו בשנים האחרונות מגוונות יותר, כך גם החופשות בחו"ל. כך למשל, בעבר נסעו לחופשה בבית מלון או באתר נופש בעיקר כדי לנוח (להסתלבט) ואילו היום "החופשה הפעילה" הופכת ללהיט חם. לא עוד תיירים. לא עוד תיירים שרובצים בבריכת המלון, בלובי או במכונית השכורה, זוללים חטיפים וארוחות, אלא נופשים רזים וספורטיוויים שמדוושים באופניים, מטפסים על הרים, חורשים באופנועים ורכבי שטח את נופי המדינות השונות ועוד. כך למשל, דווח בעיתונות שב-2006 יותר מ-30 אלף ישראלים יצאו לחופשות סקי בחו"ל.

החופשה הפעילה קוסמת היום למשפחות, לזוגות רומנטיים, לקבוצות חברים, צעירים וקשישים-צעירים. זה אמנם תובע כושר גופני והתמדה, אבל התגמול הוא מגע בלתי אמצעי עם נופי קדומים, פיתוח כושר וחוסן גופני וסיפוק של עמידה באתגרים. זה גם פותח נושאי שיחה למכביר עם השכנים לארוחת הבוקר ("אה, המסלול הצפוני. כן, כמעט נפלנו מהמצוק אבל הנוף היה מהמם ").

לשכות התיירות במדינות רבות (בעיקר באירופה) מציעות היום מפות עם מסלולים מרהיבים של הליכה ורכיבה על אופניים או סוסים, בדרגות קושי שונות. הם כוללים טיפוס הרים וצוקים, נסיעה ברכבל ולעתים גם סנפלינג ורפטינג. חברות רבות מתמחות עכשיו בטיולים מסוג זה ותיירים רבים ברחבי העולם מעדיפים סוג זה של פעילות על פני נופש פאסיבי.

האינטרנט דוחק את משרדי הנסיעות

בתחילת 2001 נכנס לתוקף חוק חדש, שעל פיו כדי לפתוח משרד נסיעות יש צורך להמציא ערבות בנקאית כנגד הלקוחות בסך של 125 אלף דולר, למקרה של פשיטת רגל. יאט"א, הארגון הבינלאומי של חברות התעופה הסדירות, דורש ערבות נוספת של 250 אלף דולר, וגם חברות התעופה בודקות את החסינות הפיננסית של בעל המשרד. החוק נועד לא רק לעגן נורמות כלכליות, אלא גם להגן על ענף סוכני הנסיעות בישראל, שלפי נתוני ההתאחדות שלו כלל באותה שנה כ-750 סוכנויות נסיעות רשמיות, שהפעילו כ-5,000 סוכני נסיעות. אולם המתקפה האמיתית על סוכני הנסיעות הגיעה ממקום אחר לחלוטין והיא חזקה ואפקטיבית בהרבה, ופועלת לטובת הלקוח. באוקטובר 2000 עלה לאוויר אתר תעופה כחול-לבן, שכלל הרבה מידע והבטיח לספק עוד. האתר (www.inflight.co.il) הציע מידע מקיף על כל הקשור לטיסות בינלאומיות מהארץ, החל מרשימת כל היעדים שניתן לטוס אליהם מישראל בטיסות ישירות, עבור בפרופיל של כל חברות התעופה הזרות הטסות לארץ, וכלה ברשימה המלאה של סוכני הנסיעות בישראל, כולל הכתובות ומספרי הטלפון. מקימת האתר, סמדר ויינשטיין, לשעבר דיילת ב'אל-על', הבטיחה חידושים, בהם מדור 'מכתבי קוראים', שיספרו על חוויותיהם בטיסה או באתרי הנופש בחו"ל וימליצו המלצות פרקטיות.

כצפוי, האתר הזה היה טיפה ראשונה בשטף שהלך וגבר וסימן מגמה המסתמנת בכל העולם: בעוד מספר שנים יהיה האינטרנט כלי העזר העיקרי בארגון החופשה שיעשה במהירות וביעילות. באמצעותו נזמין טיסות ואת כל שירותי הקרקע בחו"ל. סוכני הנסיעות יטפלו רק בנסיעות מסובכות. למעשה, זמנו של סוכן הנסיעות הקלסי, שמתדרך את הלקוחות, בונה להם מסלולים ומוצא להם טיסות ובתי מלון המתאימים לצרכיהם, עומד לחלוף מהעולם. האפשרות של הזמנת טיסות, מלונות ורכב באמצעות האינטרנט פתוחה היום בפני יותר ויותר צרכנים, ומצד שני גדל הקיצוץ בעמלות של חברות התעופה והספקים והתחרות בענף גדלה. למעשה כבר היום הסוכנים מתפצלים לשתי קבוצות: מבצעי הזמנות על פי הנחיות הלקוח ויועצי נסיעות.

אמנם, על פי מנכ"ל התאחדות סוכני הנסיעות, נכון ליולי 2005 רק 3% מההזמנות מוצרי התיירות בארץ התבצעו באותה שנה בפועל באינטרנט. רבים גולשים באתרי התיירות ואוספים מידע, אבל בסופו של דבר הם מתקשרים לסוכני הנסיעות ומבצעים אצלו את ההזמנה. זאת ככל הנראה תוצאה זמנית של מוגבלותם הטכנית והאינפורמטיבית של האתרים, של הצורך של הישראלי במגע האנושי (הוא זקוק להתייעץ ולשוחח וגם שיהיה על מי לצעוק כשדברים משתבשים) ושל חוסר הגמישות של רוב האתרים (קשה למזמין להתחרט ולבצע שינויים). אולם הכל מסכימים שזו תקופת מעבר בלבד וכי עם השתכללות הטכנולוגיה ונפילת החסמים הנפשיים האינטרנט תכבוש לחלוטין את התחום ותשתנה את דפוסי תיירות של מאות שנים. התהליך מתרחש מדי יום.

שינוי בהרגלי האריזה

השינוי בהרגלי הנסיעה, לצד העליה ברמת החיים, הביאו לשינוי גם בהרגלי האריזה. אם בעבר החזיקה המשפחה הישראלית מזוודה אחת או שתיים פשוטות וגדולות. מחירן היה יקר, צבעיהן קודרים (לרוב שחור, חום וירוק כהה) והן נשמרו לאורך שנים רבות ונראו לכן מרופטות, היום, בעקבות היצור ההמוני של חיקויים מהמזרח הרחוק ובעקבות הוזלה של מותגים יוקרתיים, כגון 'סמסונייט', 'דלסי', 'טומי הילפיגר', 'ראלף לורן' ו'אמריקאן טוריסט', המזוודות הפכו למוצר רב גווני, מתוחכם (משקל קטן, גוף קשיח או גמיש, רוכסני פטנט, מגן תחתון, מתקני ידיות נשלפים, גלגלים מהירים ומוגנים, עיצוב אורטופדי וכו'), זול ואופנתי שאפשר להחליפו מדי שנה שנתיים. בחנויות בארץ ובעולם קיים היום היצע עצום ומגוון של תרמילים, תיקים ומזוודות, באינספור גדלים, צבעים, חומרים (פלסטיק, בד, ניילון, ברזנט) וסידורי נשיאה וגרירה. מסקר שעשתה חברת 'כתר פלסטיק' ב-1998 (השנה שבה החלה החברה לייצר מזוודות קשיחות מפלסטיק) עלה שבישראל נמכרו אותה שנה 120 אלף מזוודות 'טרולי' בשנה - מזוודה עם מוט אחיזה וגלגלים, שהיתה בעבר בחזקתם של דיילות, טייסים ועשירים בלבד.

ירידת הפופולריות של הטיול המאורגן וצמיחת חלופות

אם בעבר הישראלי העדיף לנסוע לחו"ל במסגרת טיול מאורגן, היום הישראלים יכולים 'להסתדר לבד' וגם כאשר הם בוחרים בטיול מאורגן הם לא מעוניינים בדרך כלל במתכונת הישנה של מסגרות זמנים נוקשות, אלא מעדיפים שלטיול תהיה מסגרת המאפשר להם לנהל בעצמם את סדר היום ולקבוע בעצמם את סדר הביקור באתרי התיירות. זאת ועוד, הטיול הקבוצתי מותאם היום יותר לקבוצות עם מכנה משותף של גיל, מקצוע, תחביב (למשל, ספורט), דתיות ועוד.

זאת ועוד, הטיול המאורגן נשא אופי של סיור לאומי – ביקור שנועד להכיר לתייר את העם והמדינה, שעליהם ידע עד אז בעיקר מספרים ועיתונים. זו גם הסיבה שבזמנו היו שכיחים הופעות פולקלור המיועדות לתיירים (בעיקר ריקודים עם תלבושות לאומיות ומקומיות). היום, בעידן הגלובלי, כאשר אירופה מתאחדת והלאומיות מאבדת מזוהרו הנאיבי, הולכים ונעלמים מהנוף גם מופעי הפולקלור הלאומיים. את הדור הצעיר הם כלל לא מעניינים.

על ירידת קרנם של הטיולים המאורגנים מן השורה מעיד בין השאר הסקר שעשתה ב-2005 התאחדות סוכני הנסיעות (מובא בכתבתה של עירית רוזנבלום "חברים, יוצאים לטיול", הארץ, 28.6.2005): על פיו, 61% מאלה שהתכוונו לנסוע בקיץ אותה שנה לחו"ל אמרו שיעשו זאת באופן עצמאי ורק 18% בטיולים מאורגנים.

מכיוון שנופשונים וטיולים רגילים אפשר להזמין גם באינטרנט, למשל, סוכנויות הנסיעות מנסות למשוך לקוחות בעזרת מוצרים מתוחכמים יותר, בעלי ערך מוסף, שאי אפשר למוצאם מוכנים "על המדף". עם זאת, לאחרונה צומחת לטיולים הללו אלטרנטיבה מעניינת. יותר ויותר קבוצות של חברים, עמיתים, משפחות ובעלי עניין משותף הנוסעים בשנים האחרונות לחו"ל בטיולים מאורגנים למחצה.

התיירות הזאת היא אחד מפלחי השוק הצומחים ביותר בשנים האחרונות. אלה אינם הטיולים המאורגנים המוכרים המוצעים לנוסעים, אלא כאלה שמותאמים לדרישות המטיילים, כמו נתפרים למידותיהם.

לשוק זה יש חברות מתמחות המספקות מוצרים יוקרתיים ויקרים, אולם גם חברות הנסיעות הגדולות התאימו את עצמן לדרישות החדשות וברובן יש מחלקות מיוחדות לקבוצות כאלה, הקרויות "קבוצות סגורות". מארגן הקבוצה הוא בדרך כלל אדם בעל יוזמה וידע כזה או אחר בתחום התיירות. הוא פונה לחברות הנסיעות השונות ומבקש הצעת מחיר לטיול שהוא מארגן.
הטיולים הללו מאפיינים בעיקר אנשים מבוגרים (50 פלוס) בעלי מקצועות חופשיים. היתרון בטיולים הללו הוא שהם מציעים תוכנית טיולים ייחודית לקבוצות חברים – למשל טיולי איכות גיאוגרפיים.

לדברי אריה רוטנברג (הובאו בכתבה לעיל), ממייסדי קלאב 50, כרבע מבני 50-65 נוסעים לחו"ל בכל שנה פעם אחת או יותר. מדובר בכ-200 אלף בני אדם מפלח אוכלוסייה מבוסס, שחלקם הגדול נוסעים כמה פעמים בשנה. רוטנברג מציין שהנסיעות של גילאים אלה הן לרוב ממושכות ולא קפיצה לנופשון. "רוב החברות שפועלות בתחום הנסיעות הגיאוגרפיות, הטיולים האקזוטיים והאתרים הרחוקים נשענות על בני 50 פלוס", הוא אומר, "אנשים בגיל הזה מרגישים שעבדו קשה, נתנו הרבה לילדים ומתפנים עכשיו לעצמם. הם רוצים עוד להספיק לטפס על ההימלאיה או לצאת לטיול מזחלות בלפלנד".

לדברי עירית רוזנבלום, "טיול ליעד רחוק הוא מבצע מסובך למדי. מי שאינו רוצה להצטרף לטיול מאורגן או לחבורה של אנשים זרים, תלוי ביוזמה של אחד מחבריו שמוכן ויכול לקבל עליו את הארגון". חברות נסיעות מתמחות (כגון קלאב 50) מנצלת ביקוש זה ומספקת את ההתארגנות לקבוצות שאין להן מארגן. את ההדרכה ותכנון המסלולים מרכזים טיילים מנוסים, כגון גילי חסקין (מחברת "מסעות") שהיה דמות מרכזית בחברה הגיאוגרפית במתכונתה המקורית, לפני שקרסה. חסקין הסביר לכתבת הארץ, כי "יש כאלה שרוצים להספיק כמה שיותר, ואילו לקבוצה אחרת נוח לצאת רק ב-9:00 בבוקר ולא ב-7:00. כל היופי של קבוצה כזו, שהיא מתגבשת סביב אנשים שהם פחות או יותר באותו ראש".

בקלאב 50, שההצטרפות אליו היא ללא תשלום, מבטיחים לדאוג גם לליווי הקבוצה לאורך שנים בין טיול לטיול. הליווי יכלול סקירות וכתבות שיישלחו בדואר האלקטרוני, קיום פגישות מכינות להכרת ארצות היעד, סידורי מסע על פי הנחיות חברי הקבוצה ועוד.

בחברת הנסיעות אקדמי טרוול, שגם בה פועלת מחלקת טיולים לפי מידה, "טיילור מייד", הגיעו למסקנה שכדאי לערב את חברי הקבוצות גם בהדרכה. "אנחנו מחלקים כמה נושאים בין הנוסעים ומשתפים אותם כחלק אקטיווי של הטיול", אומר שמעון רגב, המנכ"ל. "מרבית הקבוצות יוצאות מהארץ ללא מלווה ונעזרות במלווה מקומי דובר אנגלית טובה. כל אחד מהחברים מכין את עצמו לטיול ומרצה לחבריו לפי התור; למשל, על שירת ספרד. כך כל אחד תרם את חלקו לטיול ולא היה רק מובל".

על פי רוזנבלום: "היעדים שמציעות החברות חובקים עולם - בקלאב 50 מציעים את יפאן, ניו זילנד ואוסטרליה, סין, הודו ונפאל, אינדונזיה, וייטנאם וקמבודיה, אוזבקיסטאן, קניה וטנזניה, דרום אפריקה, מקסיקו וגואטמלה, קובה וקוסטה ריקה ועוד. ברשימת היעדים של אקדמי טרוול מופיעות גם ברזיל, בורמה ופרו.

אבל לא כל הקבוצות מבקשות לטפס על ההימלאיה. בשנים האחרונות מתחזקת התופעה של טיולי דור שני באוקראינה. לדברי ההיסטוריון יואל רפל, שמתמחה בתיירות במזרח אירופה בעיקר סביב העולם היהודי, מספר המטיילים מהסוג הזה עולה בתלילות. רפל מדריך טיולים בעקבות היוצרים היהודים הגדולים ובהם ביאליק, עגנון, אצ"ג, ברנר, מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם, ולטיולים אלה מצטרפים אנשים שמבקשים לבקר בערים ובעיירות שמהן באו הוריהם".

גם מעיניה של חברת התיירות נתור, שעיקר עיסוקה היה תמיד טיולים מאורגנים, לא נעלם המפנה בטעם הנוסעים. היא יצרה מוצר חדש, "מאורגן אישי", המציע חבילות שכוללות את הטיסות ואירוח בבתי מלון או בקרוואנים ואף בחוות. לפני הנסיעה מוצע חומר לקריאה ולצפייה. למשל, כרקע לנסיעה לצפון איטליה מוצעים הסרטים "מוות בוונציה", "הסוחר מוונציה", "הקומדיה האלוהית", "שם הוורד" ועוד. לקראת הנסיעה לסיציליה מומלצים בין השאר הסרט "הדוור" וספרו של אברהם פסקא "בכי, סיציליה, בכי".

אלטרנטיבה נוספת לטיול המאורגן המסורתי, הם טיולי וועדי עובדים. על פי הסקר, שהקיף את רוב ועדי העובדים בישראל (פורסם בארץ ב-3.1.2007) בתחום התיירות היוצאת ב-2007 חל גידול של 20% במספר העובדים שעמדו אז להוציא (דובר בתחזית) הוועדים וההנהלות לחו"ל כקבוצה לעומת מספרן ב-2006 ובגידול של 36% במספר הארגונים שעובדיהם יוצאים לחו"ל. ההערכה היא שכ- 150 אלף עובדים יצאו באותה שנה השנה לחו"ל, 40 אלף מהם דרך הים (קרוזים).

מהסקר עלה כי עובדי משרד החקלאות, למשל, ייצאו ב-2007 לנפוש ברודוס וברצלונה; מאגד - לפראג; מבנק מרכנתיל לסין ולבולגריה; ממשרד התקשורת - לשווייץ ואיטליה; מבנק איגוד - לברצלונה וטורקיה; מההסתדרות הכללית - לאנטליה; משירותי בריאות כללית - לסלובניה וקרואטיה; מבנק לאומי - למרוקו וטורקיה; מבנק המזרחי - לספרד; מהמוסד לביטוח הלאומי - לתאילנד, בודפשט ופראג.

גיוון פרופיל הנוסעים והתיירים

אם בעבר, הנסיעה לחו"ל היתה בילוי של מבוגרים בלבד, היום טיולי משפחות ואפילו טיולים של בני נוער בלבד הם עניין שבשגרה, וכמעט כל הישראלי עובר מתישהו בחייו "חניכה" של פרוצדורת היציאה מהארץ. בכלל, עם השנים יורד גילו הממוצע של הנוסע הישראלי היוצא לחו"ל. קבוצות מאורגנות לבני נוער הפכו בשנים האחרונות למצרך לוהט ולאיי יוון וקפריסין נוסעות מדי שנה בשנה קבוצות שלמות של תיכוניסטים עליזים (לעתים עליזים מדי). זאת ועוד, תנאי הטסתם של ילדים ובני נוער נהפכו בשנים האחרונות לאחת מזירות התחרות העיקריות בין חברות התעופה. תיירות המשפחה התפתחה מאד בשנים האחרונות בעולם והאטרקציות המוצעות לילדים ולבני נוער הופכות היום את הטיול המשפחתי למהנה יותר ולכן גם לנפוץ במיוחד. חברות הנסיעות הישראליות מודעות למשפחתיות הישראלית (הישראלי אוהב להיות עם משפחתו גם בחופשות), לקשר המיוחד של ההורים עם ילדיהן ו'לראש הצעיר' המאפיין את המבוגרים, ותופרות להם מדי שנה מגוון טיולים שכוללים אתרים המתאימים לילדים ול'מבוגרים-ילדים': פארקי שעשועים ומים, ממלכות קסמים ומוזיאונים מיוחדים (למשל ,דיסנילנד, דיסניוורלד בארה"ב, יורודיסני בצרפת, וחנות הצעצועים הענקית המלי'ס בלונדון). טיולי המשפחות שינו גם את ההסתכלות על טיולי הקמפינג, שהפכו לאחרונה לאופנה ולא רק אטרקציה למי שרוצה לחסוך בכסף.

פחות קניות ופחות מתנות

אם בעבר הישראלי חש צורך עז לסמן 'וי' ליד שמו של כל 'אתר חובה' (כגון הקולוסאום והוותיקן ברומא, המונה ליזה בלובר והביג בן בלונדון), כדי שיוכל לספר לחבר'ה ש'הייתי ב...', היום הוא מעדיף במקרים רבים להתייחס לנסיעה לחו"ל כאל מסע בידור, קרי: בלוי בפארקי שעשועים, בפאבים, במועדוני לילה ובמופעי בידור מושכי קהל (כגון מחזות הזמר 'קטס', 'פאנטום האופרה' ו'שירת המקהלה' שאותם ראו מיליוני בני אדם). אם בעבר הישראלי בילה שעות ארוכות באתרי קניות ידועים ('בלומינגדייל', 'מייסי' ,'הרודס', 'גלרי לפייט' וכיוצא באלה) כדי למצוא 'מציאות' ולהביא מתנות למשפחה, היום הוא אמנם עדיין מרבה לקנות, אך הדחף הבולמוסי נרגע. למעשה, בעקבות התפתחות תרבות הקניונים בארץ, הקניות בחו"ל כבר אינן מהוות אטרקציה כה גדולה ולכן יותר ויותר ישראלים נעשים בררנים ואנינים בהרגלי הקניות שלהם. האם השלב הבא הוא ספר 'הסדנוויצ'ים הכי טובים בלונדון'? 'כנראה שכן', כותב שלמה פפירבלט על הספר המתורגם 'קונים בפאריז' (הוצאת מודן 1997) מסדרת 'לקניות נולדנו', המוקדש כולו לאוהבי קניות ולכאלה שאוהבים לעשות את זה בפאריז.

הישראלים נוהגים להתלונן שהכל יקר בחו"ל ואין מה לקנות, ובכל זאת עדיין חוזרים מחופשה בחו"ל עם מזוודות עמוסות עייפה. מדוע? על פי דני שדה, כתב התעופה של ידיעות אחרונות "לא הכל יקר יותר בחו"ל, יש שלל רב של מוצרים זולים בהרבה מאשר בארץ, יש מגוון רב יותר של מוצרים, וכשמדובר במוצרי הלבשה, למשל, יש שם חברות שפשוט אין להשיג פה"?

הישראלים על כל פנים אינם יוצאי דופן בכך. הקניות תמיד היו, ועדיין חלק בלתי מפרד מהטיול בחו"ל. סקר שערך לא מכבר משרד המסחר האמריקאי, שכלל תיירים מ-30 מדינות שמדי שנה משגרות לארה"ב למעלה מרבע מיליון תיירים (זה כולל כמובן את ישראל), גילה כי 87% מהתיירים שמגיעים לארצות הברית מוצאים את עצמם מבלים בחנויות. נתון זה כולל גם אנשי עסקים שמגיעים לפגישות, וכשמתייחסים רק לתיירים, מתברר שהנתון גבוה עוד יותר: 91% מהם יוצאים לקניות במהלך החופשה. השופינג נמצא הרבה לפני פעילויות כמו סיורים מאורגנים, בילוי באתרים היסטוריים, פארקי שעשועים, מופעי תרבות, מועדוני לילה ובתי קזינו. הקניות זוכות במקום הראשון ללא עוררין, כעיסוק מספר אחת של התיירים כשהם יוצאים לחו"ל.

הגלובליזציה מוחקת הבדלים בין מדינות גם בתחום המוצרים האופייניים, אבל עדיין כל מדינה והמוצרים הטיפוסיים שלה: שוקולד בלגי או שוויצרי, גבינה הולנדית, שמן זית יווני, יין איטלקי או צרפתי ופיסטוק ורחת לאקום מטורקיה.

התייר הישראלי יותר מפונק ויותר עשיר

מאז שהתחילו הנסיעות ההמוניות לחו"ל נעשה הנוסע הישראלי גם עשיר ומפונק יותר בהרגלי הניידות, הלינה והאכילה שלו במדינות שבהם הוא מבקר. אם בעבר הוא התנייע בחול כמעט אך ורק באוטובוסים וברכבות (רק מעטים שכרו רכב, וגם זה לפרק זמן קצר מאד), היום הוא שוכר מכונית כדבר שבשגרה, כולל דגמים מהודרים (לרוב כבר בארץ) ורבים אף יכולים להרשות לעצמם מעבר ממקום למקום בטיסות-פנים. אם בעבר הוא שמח לישון באכסניית נוער או בשק שינה לאור ירח, היום הוא אינו מסתפק בפחות מבית מלון מדרגת 'טוריסט קלאס' או בנופשון במלון דה לוקס, כמו 'שרתון' או 'הולידי אין', עם בריכה וג'קוזי. זאת ועוד, אם בעבר הוא סחב 'קונסרבים' מהארץ וניזון בעיקר מקניות במרכול וממאכלי רחוב זולים (אלו ששפר מזלם ויכול לשכור רכב נהגו בדרך כלל לעשות הפסקת אוכל בצידי הדרכים, עם חומרים שלקחו בצידנית), היום הוא מרבה לאכול במסעדות (אמנם לא מסעדות גורמה, שרובן אינן כשרות ונתפסות אצל רוב הישראלים כבזבוז כספי) ורואה בחוויה הקולינרית חלק בלתי נפרד מחוויית החופשה.

למעשה, כבר אי אפשר לדבר באופן גורף על ה'נוסע הישראלי לחו"ל', אלא על סוגים שונים של ישראלים שהטיסה לחו"ל היא חלק מסגנון חיים כולל הייחודי לבני מינם. כך, למשל בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת בארץ שכבה של בעלי ממון (עשירון עליון), המגלגלים עסקים בחו"ל, שאחד ממאפייני סגנון החיים שלה הוא יציאה למספר 'חופשות גורמה' בשנה. מדובר בשכבה של אנשים שכבר ראו הכל וביקרו בכל מקום ושניתן לזהותה לא רק באמצעות סמלי הלבוש אלא גם המזוודות הממותגות: 'יגואר', 'אמיננט', 'קרלטון', 'דיאנה', 'דנלר' וכיוצא באלה. הם יכולים להרשות לעצמם לקפוץ לסוף שבוע בלונדון, לבלות חופשת סקי וספא זוגית ומשפחתית באלפים של איטליה ושוויץ, או לצאת לשייט תענוגות בקריבים על סיפון אוניות פאר.

מן הראוי להעיר כי מצד אחד חברות התעופה מציעות היום לנוסעים 'הרגילים' יותר פינוקים שהיו בעבר נחלת העשירים בלבד, כגון, מסכי טלוויזיה אישיים, מבחר גדול של סרטים וערוצי שמע ותפריטים מקוריים עם קריצה למטבח עילי. מצד שני בשל שיקולים כלכליים המושבים במטוס נעשו צפופים יותר מבעבר ורק העשירים, שטסים במחלקה הראשונה ובמחלקת עסקים, נהנים ממושבים מרווחים בקדמת המטוס. לצד הנוחות במושבים זוכים נוסעי המחלקות 'המיוחסות' לשירותים ותוספות נוספים, בהם: מסכי וידאו אישיים, ארוחות משובחות עם משקאות חריפים יקרים; מתנות שי (בקבוק יין, חבילת שוקולד, תיק רחצה ועוד) המתנה בטרקלין נפרד ברמה של לובי בבית מלון ('גן העסקים', 'טרקלין המלך דויד'); דלפקי בידוק מיוחדים שבהם התורים קצרים יותר, החיוכים רחבים יותר והמזוודות זוכות לתגים מיוחדים; הסעה למטוס משער פרטי, באוטובוס פרטי הרחק משאון ההמון, עלייה מאוחרת למטוס, ירידה מוקדמת וקבלת הכבודה במהירות גדולה. העיתונאי גיל חובב, שפרסם כתבה נרחבת על מעמד המיוחסים בטיסות, סיפר: 'זה לא משנה באיזו חברה אתה טס" פעם סוכנת נסיעות עייפת מבע, משביקשתי ממנה להשיג לי כרטיס זול יותר, "באוויר יש שלוש מחלקות: ראשונה, עסקים ואיכרים. עכשיו תבחר'.

אנשי עסקים מעופפים

קבוצה נוספת שלה הרגלי טיסה שונים במיוחד מהממוצע הישראלי הם אנשי עסקים. בעשור האחרון נוצרה בכל העולם המערבי – ובכלל זה בישראל – שכבה של 'אנשי עסקים מעופפים' שמרבים לנסוע בערי העולם לפגישות עבודה. למשל, אנשי תעשיית ההיי טק או קניינים ויבואנים. קבוצה זו, המכונה 'המעמד הגלובלי', מבלה חלק ניכר מזמנה בטיסות ובשדות תעופה ומהווה ראש חץ בתהליך הגלובליזציה של האדם הפוסט מודרני. חו"ל נעשה כה קרוב וכה שגרתי עבור קבוצה זו עד שהמילה עצמה כמעט ונעלמה מהלקסיקון שלהם: הם לא אומרים 'אני טס לחוץ לארץ' אלא 'אני טס בסוף השבוע לאמסטרדם' או ל'פאריז'.

טיול וירטואלי בעולם

אנשי העסקים בפרט והשכבה המבוססת והמשכילה בכלל, מהווים את ה'גרעין הקשה' של קוראי המגזינים 'חובקי העולם' שתפוצתם בעולם ובארץ נמצאת במגמת עליה: עיתונות מסע, גיאוגרפיה, טבע ותרבות עולמית. אם בעבר רק הרפתקנים, מדענים ומשוגעים לדבר מצאו עניין בצייד הלווייתנים באלסקה או בטקסי הקבורה בפיליפינים, הרי שהיום יש קהל של אלפים המגלה סקרנות בנושאים הללו וקורא עליהם בקביעות.

את האופנה בארץ סימן המגזין 'מסע אחר', העוסק בגיאוגרפיה, תרבויות זרות, טבע ומסעות. גיליונו הראשון יצא ביוני 1987 ומאז במשך השנים הצליח המגזין להגדיל את קהל קוראיו לאט אבל בטוח. 'מסע אחר' יוצא שמונה פעמים בשנה ועל פי סקרים של העיתון הפרופיל של קוראיו הוא בני 25-45, חציים בעלי השכלה אקדמית, מרביתם בעלי הכנסה גבוהה, שנוסעים לפחות פעם בשנה לחו"ל. הפעילות של 'מסע אחר' כבר חרגה מעבר להוצאת המגזין. החברה מוציאה ספרים, מפיקה סרטי תעודה, מארגנת אירועים חגיגיים ואף פתחה חנות גיאוגרפית מתמחה שבה נמכרים קלטות, אטלסים, גלובוסים, מפות, מוסיקה אתנית, וכל מיני מוצרים שיש להם ביקוש אצל הקהל הזה. ב-1994 תפס 'מסע אחר' את המקום השלישי ברשימת מגזיני הפנאי המבוקשים בישראל. מביקורת התפוצה שערך איגוד המפרסמים באותה שנה (1994) עלה כי באפריל הופצו 33,000 גיליונות 'מסע אחר' מתוכם 28,000 למנויים. ב-1995, לרגל צאת הגיליון החמישים שלו, ערך מסע אחר, באמצעות מכון 'גיאוקרטוגרפיה', סקר תפוצה שבו נמצא כי באותה שנה 253 אלף אנשים – 11.4% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל – קראו במגזין 'מסע אחר' לפחות פעם אחת בארבעת החודשים האחרונים, וכ-151 אלף אנשים, 6.8% מהאוכלוסייה קראו את המגזין בחודש האחרון. כן נמסר שלמגזין היו באותה שנה 40 אלף מנויים.

לצד 'מסע אחר' פועלים היום מגזינים מתחרים, מקוריים ומתורגמים כאחד, שעוסקים בתחומי התיירות והגיאוגרפיה-טבע וזוכים אף הם לפופולריות הולכת וגדלה: 'ארץ וטבע', 'טבע הדברים', 'מדע פופולרי', 'נשיונל ג'אוגרפיק באנגלית ובעברית (Traveler, שבינתיים הפסיק לפעול)' ועוד. בסקר שנערך בשנת 2000 על ידי חברת TGI נמצא כי הז'אנר השני בתפוצת המגזינים בישראל (אחרי הז'אנר המוגדר כמיועד לנשים - 'לאשה', 'את' וכדומה - שאותו קוראים 28% מהאוכלוסייה) הוא הז'אנר של מגזינים בתחום הטבע והגיאוגרפיה 26% מהאוכלוסייה) והדבר ממחיש את היקף התופעה.

גם בערוצי הטלוויזיה גדל בשנים האחרונות ההיצע של סרטי תעודה מדעיים הלוקחים את הצופים למסע טלוויזיוני מרהיב לחיי הצמחים, החיות, הנוף הדומם והחברה ברחבי העולם. הסרטים הללו שכיחים בערוץ המדע, ערוץ הטלוויזיה החינוכית, ערוץ 'הנשיונל ג'אוגרפיק' בעברית, שפתח את שידוריו ב-1999, ובערוץ 'טבע הדברים'. גם ערוץ 2 התמחה בז'אנר זה הזוכה לפופולריות גדולה. פורצת דרך בתחום היתה בזמנו תוכניתו של אייל פלד "מסע עולמי".

ספרות מסע בעברית

ספרות מסע היא ז'אנר נפוץ ואהוד שקיים שנים רבות. ספר מסעותיו של גיתה באיטליה, ספריו של ז'ול ורן, ספרו של מארק טוויין "התמימים בחו"ל", ספרו של ביל ברייסון "לא כאן ולא שם", ספרו של דל פול ת'רו "ספארי הכוכב השחור", וכמובן הרומאן "מסעותי עם דודתי" מאת גרהם גרין – הן דוגמאות מוכרות. מסורת הניו ג'ורנליזם פיתחה את ספרות המסע, בעיקר בארה"ב. כך למשל, ספריהם האנטר ס' תומפסון וטום וולף.

אבל בישראל רק בשנים האחרונות הז'אנר הזה הולך מתפתח, כחלק מהתפתחות תרבות התיירות לחו"ל ובמידה רבה גם התפתחות תרבות התרמילאות. הבולטים במפתחי הז'אנר בעברית הם משה גלעד, כעורך סדרת "עולמות" של הוצאת "עם עובד" וצור שיזף, שפרסם כתבות צבע רבות במגזין "מסע אחר" מעודד כתיבת מסע איכותית, גם אם היא עיתונאית בהגדרה. קוראים קשה יותר למצוא, אולי משום שהסטיגמה העיתונאית של ספרות המסע מוזילה אותה בעיני ציבור הקוראים ואולי משום שיש בנו נטייה לאטום את אוזנינו בקנאה לסיפורי ההרפתקאות של אחרים.

מדריכי תיירות מקוונים

מנתוני סקר של Google, שבוצע באמצעות חברת TNS ושפורסם לקראת כנס על האינטרנט וענף התיירות שנערך ב-2006 במעמד  שר התיירות, יצחק הרצוג (הכנס אורגן על ידי התאחדות המלונות, התאחדות סוכני הנסיעות והתיירות וארגון סקול ת"א בשיתוף עם Google ישראל) עלה כי 80% מהישראלים המחפשים מידע באינטרנט טוענים כי הם מחפשים מידע בתחום.

שוק התיירות באינטרנט גילגל ב-2005 כ-65 מיליארד דולר בארה"ב - גידול של כ-24% לעומת 2004. באירופה המחזור הסתכם בכ-35 מיליארד דולר - גידול של כ-49%, ובאסיה-פסיפיק הוא הסתכם בכ-16 מיליארד דולר בלבד - גידול של כ-31% לעומת 2004. "ארה"ב היא ללא ספק השוק הבשל ביותר, אבל מדינות רבות עושות צעדי ענק וללא ספק ישראל ביניהן - לאור קדמתה בתחום האינטרנט", אמר אסטבן וולטר, ראש ענף תיירות ב-Google אירופה.

מאז ועד היום התפתח תחום התיירות באינטרנט בקצב מסחרר והוא אחד המובילים היום בחלל הוירטואלי. האינטרנט מוצף במידע עצום בתחום התיירות, שמאפשר לישראלי להיות סוכן התיירות של עצמו, כלומר ליזום מסלולי טיול, להכין את הטיול/נופש וכו'.

חברת iGeo, המתמחה בניתוח סגנון חיים באמצעות פילוח לקוחות והנמנית עם קבוצת "גיאוקרטוגרפיה" פרסמה ב-2007 נתון חשוב: מקור המידע המרכזי כיום לתכנון טיול בחו"ל הוא האינטרנט.

iGeo באמצעות Mosaic Israel אפיינה 11 קבוצות צרכנים ו- 40 טיפוסי צרכנים מובהקים באמצעות מידע על 1,950,000 בתי אב בישראל. מהנתונים עולה שספרי מדריכי טיולים אשר היו פופולאריים לפני 30 שנה איבדו מזוהרם בקרב מרבית קבוצות הצרכנים.

מידע נוסף נוגע למשרדי הנסיעות. הצרכנים כולם, ברמות שימוש שונות, נוהגים לאסוף מידע באמצעות סוכני הנסיעות. גם השימוש בבני משפחה או חברים פופולארי בקרב המטיילים. מהפילוח עולה גם באופן מפתיע שכרבע מקבוצת "החרדים" נוהגים אף הם להשתמש באינטרנט, בעוד שרבים אחרים בקבוצה זו אוספים מידע רב יחסית על טיולים בחו"ל באמצעות בני משפחה וחברים.

עוד מנתוני החברה שחלק מהמטיילים (28%) מזמינים חופשה בחו"ל באמצעות האינטרנט. עינת זקריה, מנכ"לית iGeo, ציינה שהדבר בולט במיוחד בקרב קבוצות: "נוחות כלכלית", "הסביבה הרוסית" ו"התיישבות לא עירונית" (מושבים, קיבוצים, יישובים כפריים). לדברי זקריה, ההזמנה באמצעות סוכן הנסיעות (34%) עדיין הפופולארית ביותר, בעיקר בקרב השכבה המבוגרת והמבוססת יותר.

להלן מספר אתרים מרכזיים ופופולריים:

Ynet תיירות - כולל מידע רב על מבצעים, אתרים שימושיים, הצעות ועצות לטיולים

למטייל - אתר של חנות למטייל המכיל מידע רב על מדינות ואתרי טיול בעולם. מומלץ
עברית

סי.אן.אן - טיולים - אתר הטיולים של סי.אן.אן (באנגלית)

טרוול-ליין - לוח מודעות בעברית המפרסם חינם ומאפשר לגולשים למכור ולקנות ציוד משומש, למצוא שותפים או לארגן קבוצה

Time Out - אתר של מגזין טיים אוט מכיל המלצות על מקומות מעניינים, מסעדות, בילויים בערים מרכזיות בעולם (באנגלית).

העולם - לונלי פלנט בעברית - תקציר של המדריך הנודע לונלי פלנט. ניתן לקבל מידע הכרחי כגון תחבורה כסף ומקומות מעניינים לטייל ביעדים רבים בעולם. מידע כללי בלבד אין פירוט כמו במדריכים המלאים

מדריך הנסיעות של בזק - אתר מקיף מאוד בעברית, המכיל מידע שימושי למספר רב של ארצות. כולל מידע שימושי, תחבורה, מידע על אזורים מעניינים בכל מדינה.

פורטל התיירות של מעריב - אתר המכיל מידע על טיולים בארץ ובעולם. מידע לחיוג לחו"ל, שגרירויות, המלצות מטיילים, וכתבות בנושא. ניתן למצוא דילים וכן מידע רב למחפשים מידע על סקי

National Geographic - האתר הרשמי של המגזין המפורסם. כתבות על מקומות בעולם, מידע שימושי, מפות, ומידע על אירועים.

Discovery - Travel Channel - מידע רב על יעדי טיול בעולם. ניתן למצוא מידע לפי יעדים או לפי נושא טיול. מידע שימושי הכולל מידע על כל מדינה ומידע כללי בנושאים של מזג אויר, בריאות ועוד.

נטריפ - אתר תיירות בעברית, המכיל מידע על מספר ערים ומקומות ברחבי העולם.ניתן לקבל באתר ייעוץ אישי בתשלום.

המדריך למטייל באירופה וארצות הברית - אתר המכיל כתבות וקישור לאתרי מידע רבים לפי נושאים על מדינות באירופה וארצות הברית. האתר בעריכתה של סיגלית בר (סוכנת נסיעות). סיגלית מציעה שירות של הכנת מסלולי טיולים וייעוץ לטיולים מפורט באירופה וארצות הברית בתשלום.

מגלים מגזין תיירות - פורטל ישראלי בנושא תיירות בארץ ובעולם. בפורטל ניתן למצוא מידע וכתבות בתחומים הבאים: מבצעי השבוע, אתר מומלץ ברשת, הנוסע המתמיד, טיול עם משפחה, ספורט והרפתקאות, מה והיכן החודש.

Locals In The Know - באתר (באנגלית) ניתן למצוא מידע של אנשים מקומיים על ערים שונות בעולם. ניתן גם להוסיף מידע על העיר שלכם.

Around the World - אתר ישראלי המציג מסלולים ואתרים שהמליצו עליהם גולשים באתר,כמוכן באתר גלריית תמונות, פורום ועוד.

וואלה - תיירות - אתר תיירות חדש מבית וואלה. באתר ניתן למצוא מספר כתבות בנושא תיירות, דילים של בתי מלון בארץ ובחו"ל, צימרים, טיסות וחבילות נופש. הדילים מוצעים על ידי מספר סוכני נסיעות.

Yonitour – מידע בעברית לנוסעים לאירופה, אתרי תיירות, המלצות, תמונות ומידע כללי על יעדים שונים, דגש על משפחות.

Sela-V - אתר המרכז מידע למטיילים.האתר מוצג ב 3 שפות, עברית, אנגלית ורוסית. פורומים, מידע על אזורים, רשימת אינטרנט קפה. האתר מיועד בעיקר לתרמילאים.

תמונה אחת שווה אלף מילים - אתר אישי בעברית, המציג תמונות באיכות גבוהה ממקומות שונים בארץ ובעולם, תוך מתן הסבר קצר על כל תמונה.

טיפ תור - אתר טיפ תיור בעברית, מקבוצת Tip , נועד ליצור קהילה מקוונת בכל מה שקשור לטיולים בארץ בחו"ל. לאחר רישום קצר ובחינם , ניתן לשתף את חברי האתר בטיפים וחוויות הכוללים תמונות מטיולים שערכתם. הטיפים מסודרים לפי קטגוריות כגון : כללי , לא להחמיץ , חיים יהודיים וכו'.

Time Out ישראל - הגירסה המקומית של מגזין הבידור והפנאי המפורסם. מידע על חיי לילה בישראל וכן כתבות על אתרי תיירות בעולם.

ביביליוגרפיה

עיתונות וכתבי עת

  • י' קרמון, 'תחבורה ימית ואווירית', אטלס ישראל, לוח XIV/3 ירושלים תשט"ז.
  • 'משרד העליה', שנתון הממשלה, תשי"א, 151.
  • פקודת הארכת תוקף של תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) תש"ט-1958, סעיף 6.
  • 'היתרי יציאה', שנתון הממשלה, תשי"ז, 298.
  • 'היתרי יציאה', שנתון הממשלה, תשט"ז, 240.
  • ז. אלחנן, 'חוסל בולמוס הבריחה מהארץ', ידיעות אחרונות, 15.5.1950, 3.
  • חוק הדרכונים, תשי"ב, 1952, קובץ החוקים.
  • חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967
  • חוק הספנות (ימאים), התשל"ג-1973
  • חוק מס ערך מוסף התשל"ו-1976
  • פקודת פשיטת הרגל ]נוסח חדש] התש"ם-1980
  • תקנות הסדר האזרחי, התשמ"ד-1984.
  • ג. משעולי, 'עלייתו ושקיעתו של רחוב לילינבלום', מעריב, 4.11.77, עמ' 20
  • שאול אברון, 'עלייתו ונפילתו של רחוב לילינבלום כמרכז מסחרי בדולרים שחורים', מעריב, 29.9.1974, 15.
  • אורי אלוני, 'פריחה ירוקה לשוק השחור', ידיעות אחרונות, 14.10.1983, 19
  • חוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), תשי"ד – 1954, סעיף 2א.
  • 'דרכונים', שנתון הממשלה, תשי"ח, 297.
  • אלי אבירן, 'קשה להיות קונסול', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 21.8.1959, 9.
  • אלי אבירן, 'כשישראלים זורמים לפריז', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 18.9.1959, 6.
  • 'דרכונים והיתרי יציאה', שנתון הממשלה, תשכ"ב, 308.
  • כתבנו לענייני תיירות, 'על אף הפיחות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 27.4. 1962, 16.
  • שמעון סמט, הנסיעות ההמוניות לחו"ל ומניעיהן, ספר השנה של העיתונאים, אגודת העיתונאים, תשכ"ב, 38-42.
  • יצחק ווייט, 'תיירים "משוגעים" מישראל', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 11.9.1959, 7.
  • מירה אברך, 'הנימוס עורר חשד כבד', מירה אברך מספרת על גברים ונשים, ידיעות אחרונות, 11.4.1962, 7.
  • 'התייקרות – הנסיעה השנתית לחוץ לארץ', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 27.4.1962, 17.
  • חיים מס, 'למעלה מ-10 אלפי נתינים גרמניים גרים בישראל!', ידיעות אחרונות, 5.4.1963, 9.
  • ללא מחבר, 'למי נחוצות הויזות', ידיעות אחרונות, ידיעות תיירות, 26.7.1963, 28
  • כתבנו לענייני תיירות, 'על אף הפיחות', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 27.4.1962, 16.
  • מיכאל גור, 'אורות קורצים בניו יורק', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 21.8.1959, 7.
  • ישיעהו בן פורת, 'יודעים "לעשות חיים"', ידיעות אחרונות, 28,7.1960.
  • אורי אמיר, 'קפריסין – חו"ל', ידיעות אחרונות, מדריך ידיעות אחרונות לתייר הישראלי, 27.7.1962, 13.
  • 'איך נוסעים לאירופה בזול?', ידיעות אחרונות, 21.5.1962, 2.
  • ללא מחבר,'מה כדאי לתייר ישראלי לרכוש בלונדון?', ידיעות אחרונות, ידיעות תיירות, 26.7.1963, 28
  • יאיר אבי אלון, 'פנינת חמד ושמה: לוקסמבורג', ידיעות אחרונות, ידיעות תיירות, 4.5.1969, 16.
  • ללא שם מחבר, מדריך כיס למערב אירופה, הוצאת אמפכס, תל אביב, 1965, 188.
  • ישעיהו בן פורת, 'ידידות ללא "שטיח אדום" – בפריז', ידיעות אחרונות, 30.12.1966, 6.
  • ללא שם מחבר, מדריך כיס למערב אירופה, הוצאת אמפכס, תל אביב, 1965, 7.
  • 'אירופה' (מודעת פרסומת של אל על), ידיעות אחרונות, 18.6.1970, 11.
  • גבירץ יעל, "העולם כולו נגדנו", ידיעות אחרונות, 5/6/1997.
  • צבי קסלר, 'אלה שיעורי הפטור החדשים במס נסיעות', ידיעות אחרונות, 2.6.1969, 27.
  • לזר ראיזמז, 'אל חופיה מאיומבה בספינה ישראלית', ידיעות אחרונות, 5.9.1956, 5.
  • מירה אברך, 'בני שבט באטיקה מתאבלים על מות המלכה גאליפורי', מטיילת באפריקה, ידיעות אחרונות, 7 ימים, 13.7.1956, 7
  • דאלס לוקיי, 'מסביב לעולם בדולר ליום', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 26.6.1964, 12-13.
  • דידי מנוסי, 'דרומה לזמבזי', ידיעות אחרונות, 7.8.1970, 5.
  • יריב בן אליעזר, 'כך גילינו את אמריקה', ידיעות אחרונות, 6.10.1970, 17.
  • אלאונורה לב, 'איפה לקנות מה?' ידיעות אחרונות, 19.5.1970, 10 (רשימה שלוקטה מתוך ספרו של לפיד).
  • מוסף הארץ, 28.11.1997, 18
  • תייר וותיק, 'סוד החיסכון בהוצאות', ידיעות אחרונות, מדריך לתייר, 18.5.1972, 11
  • 'איך לנסוע לטיול בחו"ל וגם ליהנות', ידיעות אחרונות, מדריך לתייר, 18.5.1972, 11.
  • תמר מרוז, 'בלילנבלום עסקים', הארץ, 24.12.71, עמ' 22-23
  • מרדכי צבי, 'סניף האוצר בליליינבלום', ללא שם עיתון, 9.10.72,
  • 'דברים קטנים שעליך לדעת בטיול גדול', ידיעות אחרונות, מדריך לתייר, 7 ימים, 10.8.1973, 42.
  • חנן עזרן, ' המשטרה עולה על עקבות הדולרים "השחורים" של הנוסעים לחו"ל', ללא שם עיתון, 9.9.1974.
  • ג. משעולי, 'עלייתו ושקיעתו של רחוב לילינבלום', מעריב, 4.11.77, 20
  • אלעזר לוין, 'השוק השחור', הארץ, 2.4.1976, 5-7
  • מנחם תלמי, 'אוי ל"י', מעריב, 3.10.75, 5
  • רזי גוטרמן, '"קחו 9 לירות! לא תקבלו בשום מקום מחיר יותר גבוה!"', מעריב, 4.5.76, 29-30גדעון אלון, 'כך נלחמים בשוק השחור?', הארץ, 15.11.1984, עמ' –
  • ללא שם כותב, '"חגיגה" בלילינבלום', ידיעות אחרונות, 24.1.1984/
  • דב גגחובסקי, '"חגיגה" בלילינבלום!', ידיעות אחרונות, 15.5.1984/
  • מנחם מיכלסון, 'חגיגה בלילינבלום: "אדון! גברת! דולרים בזול רק היום!"', ידיעות אחרונות, 10.5.1984.
  • נתן רועי, '"העולם התחתון" של השוק השחור', דבר השבוע, 8.8.1986, 8-9
  • זוהר בלומנקרנץ, 'תעופת השכר הישראלי חוזרת למפה', הארץ, 11.8.1986.
  • לאה אתגר, 'כרטיס ללונדון ב-290 דולר', ידיעות אחרונות, 24 שעות, 1.7.1987, 17.
  • למ"ס, תיירות, לוח 68 ולוח 14.
  • שושנה חן, ישראל במקום הראשון בעולם במספר משרדי הנסיעות בעולם', ידיעות אחרונות, ממון, 18.6.1985, 3.
  • דוד אורן, 'חללי חו"ל', מוסף הארץ, חסר תאריך, 13-12.
  • ורדינה חילו, 'הנשים משתלטות על סוכניות הנסיעות', מעריב, תיירות, 3.6.1980, 25
  • אריה לביא, 'צלחה שהפכה לכישלון', הארץ, 20.8.1985.
  • דוד אורן, 'חללי חו"ל', מוסף הארץ, ללא תאריך, 13-12.
  • י.לוי, '"היסתור" מעמיקה קשרים ומתרחבת', על-המשמר, 20.3.1970, 46
  • דוד אורן, 'חללי חו"ל', מוסף הארץ, ללא תאריך, 13-12.
  • יואל נווה, 'פיקוח ותחרות – השוק לשירותי תובלה אווירית של נוסעים בישראל בשנות השמונים', מאמר לדיון מס' 93.07, המכון למחקר כלכלי בישראל עם שם מוריס פאלק, ירושלים מאי, 1993, 1.
  • דן ארקין, 'קופל כבר לא נוסע לדמשק...', מעריב, 23.8.1985, 17-16.
  • עדנה ארידור, 'לקחות "קופל" לא ייפגעו', חדשות, 20.8.1985.
  • אריה לביא, 'תעלומת המפולת של "קופל", הארץ, 8.1.1988.
  • יואל נווה, 'פיקוח ותחרות – השוק לשירותי תובלה אווירית של נוסעים בישראל בשנות השמונים', מאמר לדיון מס' 93.07, המכון למחקר כלכלי בישראל עם שם מוריס פאלק, ירושלים מאי, 1993, 1.
  • 'הצלחה ל"נובע המתמיד", ידיעות אחרונות, 3.2.1985, 13.
  • אריה אגוזי, 'יחסים באוויר', ידיעות אחרונות, מסלול, 28.9.1987, 6.
  • למ"ס, 'נוסעים, מטענים ותנועה אווירית בינלאומית בשנים נבחרות', שנתון סטטיסטי, ירושלים, 1992 לוחות 18.1 ו=18.11
  • 'תחבורה, ותיירות', בתוך מדינת ישראל - כרך מילואים, האנציקלופדיה העברית, 774.
  • סקר של מכון פורי המבוסס על מדגם מייצג את האוכלוסייה היהודית מגיל 18 ומעלה בכל רחבי הארץ, אותות 164 (פברואר 1994), 53.
  • אליהו כ"ץ ושותפיו, תרבות הפנאי בישראל: תמורות בדפוסי הפעילות התרבות 1970-1990, מכון גוטמן למחקר חברתי שימושי, המרכז למידע ולמחקר של המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, משרד החינוך, ירושלים, נובמבר 1992, פרק ג': 'חופשה', 2.
  • יהודה אטלס, 'תורכיה: הושט היד וגע בה', ידיעות אחרונות, מוסף חו"ל וכולו, 10.3.1982, 1.
  • אריה אגוזי, 'מתנפלים על נמל התעופה', ידיעות אחרונות, 25.9.1991, עמ' –
  • שלמה אברמוביץ', 'בא בקלות, הולך בקלות', ידיעות אחרונות, 30.8.1991, 34-38
  • אלי תבור, '"רכבת אווירית" למהמרים מישראל לקאזינו בטורקיה', ידיעות אחרונות, 6.6.1989, 9
  • גבי ברון ואריה אגוזי, 'בוחרים וטסים', ידיעות אחרונות, 10.6.92, עמ' 1
  • דני מורג, 'רמת התחרות בענף ההובלה האווירית של נוסעים לישראל וממנה', דו"ח מינהל התעופה, משרד התחבורה, מינהל התעופה האזרחית, נובמבר 1998.
  • עדנה איס, 'ריח של צרות באוויר', ידיעות אחרונות, ממון, 19.12.1995, 9-8.
  • אלישבע זלצר, 'היעד המועדף הוא קפריסין', מעריב, עסקים, 14.9.1993, 14.
  • עדנה איס, 'עשרות משרדי נסיעות לא חוקיים פועלים בארץ', ידיעות אחרונות, 23.10.1996.
  • אריה אבנרי, 'משרדי-הנסיעות על-הכוונת', ידיעות אחרונות, 18.9.1985.
  • אילן שחורי, 'משמינים ובוכים', הארץ, 14.6.1993.
  • עדנה איס, 'ריח של צרות באוויר', ידיעות אחרונות, ממון, 19.12.1995, 9-8.
  • אלירז גרן, 'דיזינהויז – ראיון השנה', את, ינואר 1993.
  • עדנה איס, 'סוכני הנסיעות בקשיים', ידיעות אחרונות, ממון, 11.12.1995.
  • Alexander T. Wells, Air Transportation, a Management Perspective, Wadsworth Publishing Company, Albany: New york, 1999, pp 422.
  • יואל נווה, 'פיקוח ותחרות – השוק לשירותי תובלה אווירית של נוסעים בישראל בשנות השמונים', מאמר לדיון מס' 93.07, המכון למחקר כלכלי בישראל עם שם מוריס פאלק, ירושלים מאי, 1993, 14.
  • נורית ארד, 'בדוק את החבילה לפני שאתה לוקח', ידיעות אחרונות, 11.6.1990.
  • עדנה היס, 'מותו של סוכן?', ידיעות אחרונות, ממון, 12.4.1994, 12-11.
  • עדנה איס, 'כמה עוד אפשר לרדת', ידיעות אחרונות, 23.6.1994, 2-3
  • עירית רוזנבלום וזוהר בתומנקרנץ, 'בענף התירות לא מודאגים: "אחרי ההלם נמשיך לתפקד כרגיל"', הארץ, 16.11.2003, 6א
  • דני שדה, 'כך כבשנו את טורקיה', ידיעות אחרונות, 8.7.2003, עמ' 6
  • עירית רוזנבלום וזוהר בתומנקרנץ, 'בענף התירות לא מודאגים: "אחרי ההלם נמשיך לתפקד כרגיל"', הארץ, 16.11.2003, 6א
  • אריה אגוזי, ' פאניקה קלה בשחקים', ידיעות אחרונות, 24.2.1994, 5
  • אריה אגוזי, 'שיא חדש: היום צפויים בנתב"ג 42 אלף נוסעים', ידיעות אחרונות, 17.8.1995, עמ' – . אריה אגוזי, '40 אלף איש – אתמול בנתב"ג', ידיעות אחרונות, 24.4.1995, עמ' –
  • אריה אגוזי, 'סיוט בנמל התעופה', ידיעות אחרונות, 24 שעות, 26.8.1996, 10.
  • אריה אגוזי, 'לאל על יש 60 אלף נוסעים מתמידים', ידיעות אחרונות, 27.1.1997, 8
  • מידע ונתונים במשבצת, 'איטליה, לונדון, ניו יורק', מעריב, עסקים, 29.4.1998, 4.
  • דני שדה, 'חוגגים בחו"ל', ידיעות אחרונות, תיירות, 31.8.1998, 4-5.
  • דני שדה, 'הכנסות ענף התיירות', ידיעות אחרונות, ממון, 11.5.1998, 9.
  • הדסה האז, 'תרבות הפנאי בישראל 1999', פנים 10 (קיץ 1999), 107-139.
  • יחיאל, קימלמן, 'היורדים חדלו להשמיץ את המדינה ואילו הישראלים מבזים אותה בהתנהגותם', ידיעות אחרונות, 7 ימים, 20.6.1958, 6.
  • אריה אגוזי, '"הישראלי, מעשן בשירותים ומתפרע"', ידיעות אחרונות, 12.8.1998, 1-3
  • 'הנוסעים השתוללו בטיסה ונעצרו אחרי הנחיתה', מעריב, 18.5.1994
  • 'נוסעים ב"אל על" תקפו דיילות ושברו מחשבים', ידיעות אחרונות, 9.8.1995.
  • אריה אגוזי, 'חוליגנים באוויר', ידיעות אחרונות, 24 שעות, 30.6.2003, 7-6.
  • עודד שלום, 'הצד השני של נתב"ג', ידיעות אחרונות, 19.8.2004, 16-17
  • 'נוסעים השחיתו המטוס החדש שרכשה אל על', מעריב, 18.5.1994.
  • איריס מילנר, 'שובו של הישראלי המכוער', הארץ, 14.10.1994, 18-22
  • דפנה לוצקי ורונית הראל, 'אל היושבים במרומים', הארץ, 5.7.2004, ד1-ד4
  • ראו: 'מעמדו המשפטי של סוכן הנסיעות', משפט ותיירות (האתר של עו"ד רוני גולן), http://www.tourism-law.co.il.
  • זוהר בלומנקרץ, 'ב-1990 הגישו נוסעים לחו"ל 119 תלונות נגד משרדי נסיעות ותיירות', הארץ, 7.12.1990.
  • דני שדה, '"הישראלי נדחף, צועק ומתנפל על האוכל"', ידיעות אחרונות, 24 שעות, 12.8.1998, 4-5.
  • דני שדה, 'לא יכולתי לעשות סקס עם אשתי', ידיעות אחרונות, 12.12.2003, עמ' 10-11.
  • על תודעת המצור הישראלית ראו למשל: ישראל אלירז, 'תודעת המצור בדראמה הישראלית', כיוונים 22 (1984), 103-119.
  • איריס מילנר, 'שובו של הישראלי המכוער', הארץ, 14.10.1994, 18-22
  • מכון דחף, תיירות פנים בישראל – 2002, סקר דעת קהל לפני מסע הפרסום של משרד התיירות, יוני 2002.
  • דני שדה, ' שיא של כל הזמנים: 599 אלף ישראלים יצאו לנפוש בחו"ל במהלך חודש אוגוסט', ידיעות אחרונות, 24.9.2004, 3
  • דני שדה, " כמה ישראלים באמת טסים לחו"ל?",Ynet , 6.9.2007.
  • משה גלעד, "תתפשטו באנטארקטיקה" הארץ, 22.1.2006.
  • דבורה נמיר, "כסף מהקיר גם בחו"ל", ידיעות אחרונות, מוסף מסלול, 20.7.1987, 5
  • עירית רוזנלבום, "חרף ההוריקאנים, למרות הצונאמי, על אף הטרור - התיירות העולמית ממשיכה לצמוח", הארץ, 31.1.2006.
  • שושנה חן, 'אני קופץ לחו"ל ושכולם יקפצו', ידיעות אחרונות, 14.6.1995, 8-9
  • מארק לנדלר, "9.5 יורו לכוס קולה", דה מרקר, 24.7.2007.
  • דני שדה, 'יציאת ישראל', ידיעות אחרונות, 30.6.1997, 8
  • ארנה קזין, 'לאן נטוס היום', הארץ, 27.8.2004, ד8-ד9.
  • משה גלעד, "מי קבע שבחו"ל צריך לנוח?", הארץ, 30.9.2005.
  • ללא שם כותב, ' לגלוש כחול-לבן', ידיעות אחרונות, 5.10.2000, 5
  • שושנה חן, 'בלדה לסוכן', ידיעות אחרונות, ממון, 4.8.2000, 5-4.
  • דני שדה, 'האם צריך סוכן נסיעות?', ידיעות אחרונות, צרכנות, 4.7.2005, 8.
  • שושנה חן, 'על המזוודות', ידיעות אחרונות, 29.6.2004, 8-9.
  • דני שדה, 'על המזוודות', ידיעות אחרונות, ממון, 24.5.2005, 14
  • נורית ארד, 'אורזים מזוודות', ידיעות אחרונות, 29.12.1998, 8-9
  • חיים ביאור, "ים המלח: הנופש המועדף על קבוצות עובדים - במקום אילת", הארץ, 3.1.2007.
  • דני שדה, 'משפחה על מזוודות', ידיעות אחרונות, 12.6.2001, 18
  • שושנה חן, 'אני קופץ לחו"ל ושכולם יקפצו', ידיעות אחרונות, 14.6.1995, 8-9
  • שלמה פפירבלט, 'מסע כתובות מענג', ידיעות אחרונות, תיירות, 3.11.1997, 4.
  • דני שדה, "מה כדאי לקנות בחו"ל", ידיעות אחרונות, ממון, 12.4.2006, 4.
  • דפנה לוצקי ורונית הראל, 'אל היושבים במרומים', הארץ, 5.7.2004, ד1-ד4
  • גיל חובב, 'טיסה נעימה מאוד', ידיעות אחרונות, 22.1.1999, 8-11
  • דנה פרץ, 'המגזין שיצא למסע אחר', אותות 173 (נובמבר), 1994, 43.
  • שגיא גרין, 'הגיליון החמישים של 'מסע אחר', הארץ, 6.8.1995, ד3.
  • הארץ, כלכלה (שיווק ופרסום), 3.5.2000, ג8.
  • יובל בן עמי, "גנבי מצלמות הם המוזות של ספרות המסע", Ynet, 16.3.2007.
  • בלומנקרנץ זוהר, גוגל: 80% מחיפושי ישראלים באינטרנט - בתחום התיירות, Ynet, 31.1.2006גרוס נ. 'המדיניות הכלכלית של המימשל הבריטי המנדטורי בארץ ישראל, קתדרה 24 (תשמ"ב, 153-180) וקתדרה 25, תשמ"ג 168-135.
  • יוסי כץ, 'הממסד הציוני והתיירות בתקופת המנדט', עיונים בתקומת ישראל, 10,
  • יהושע בן אריה, 'ספרות הנוסעים המערביים לארץ ישראל, במאה הי"ט כמקור היסטורי וכתופעה תרבותית, קתדרה 40 (תמוז תשמ"ו), עמ' 157-188.
  • Del Casino V.J. & Hanna S. P. "Representations and Identities in Tourism Map Spaces", Progress in Human Geography, 24, 1 (2000) pp. 23-46
  • Hardy D. "Sociocultural Dimensions of Tourism History", Annals of Tourism Research 17 (1990) pp 541-555.
  •  Jansen Verbeke M. "Leisure Shopping: A Magic Concept for the Tourist Industry", Tourism Management, 12, 1 (1991) pp 9-14

ספרים

  • בדקר, ירושלים וסביבתה, 1876, עמ' XII-XI.
  • גדעון ביגר, מושבת כתר או בית לאומי: השפעת השלטון הבריטי על ארץ ישראל 1917-1930, ירושלים תשמ"ג.
  • יוסף לפיד, מדריך לפיד לאירופה, שקמונה – חברה להוצאה לאור בע"מ, חיפה, 1970.
  • פ. כהן וד. בנבנישתי, מורה דרך בארץ ישראל, ירושלים תרצ"ח
  • א.מ. לונץ, מורה דרך בא"י וסוריה, ירושלים תרנ"א.
  • מסחר ותעשייה, כל ארץ ישראל, תל אביב 1932.
  • ש. שרפולסקי, מורה דרך לארץ ישראל, תל אביב תרצ"ו.
  • ר. פרוינד, מסע בארץ ישראל תרפ"ו 1926, חמ"ד, חש"ד.
  • מ. אטינגר (עורך) ספר הכלכלה היישובית לשנת תש"ז 1947 תל אביב, 1947.
  • רות בירק, חרפת רעב, הוצאת יחדיו, 1969.
  • ד. גנחובסקי, מסיבות החברה הגבוהה ועוד 100 ספרים ירושלמיים, ירושלים 1933.
  • ד. גורביץ, א. גרץ ור. בקי (עורכים) העליה, הישוב והתנועה הטבעית של האוכלוסיה בארץ ישראל, ירושלים תש"ה.
  • ר. ינאית בן צבי, אנו עולים, תל אביב 1969.
  • ח. הוברמן, 'שדה התעופה "עטרות" – קורותיו של שדה תעופה ארץ ישראלי', בתוךף זאב ח. ארליך (עורך), שומרון ובנימין ב', ירושלים 1991, עמ' 121-132.
  • ה. לזר, המדנאטורים: ארץ ישראל 1940-1948, ירושלים 1990.
  • משה ליסק וגבריאל כהן (עורכים), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העליה הראשונה: תקופת המנדט הבריטי, ב, ירושלים, 1994.
  • י ראובני, ממשל המנדט בארץ ישראל: ניתוח היסטורי מדיני, רמת גן 1993.
  • י. שביט ואחרים, לקסיקון האישים של ארץ ישראל 1799-1948, תל אביב 1983.
  • ד.ה. שפירא, לעלות בכל הדרכים: תולדות ההעפלה לארץ ישראל מראשית השלטון הבריטי ועד שלהי שנות השלושים (1918-1937), תל אביב, 1994.
  • B. Maisler & S. Yeivin, Palestine Guide for Navy, Army and Air Force, Tel Aviv, 1940
  • Burkart A. J. & Medlik S. Tourism: Past, Present and Future, London 1974
  • Burkart A. J. & Medlik S, Historical Development of Tourism, Aix-en Provaence 1990
  • Dietvorst A. G. j ,"Tourist Behaviour and the Importance of Time-Space Analysis", in G.I Ashworh and A.G.J. Dietvorst (eds.) Tourism and Spatial Transformations, Wallingford 1995, pp 163-182
  • Hebenton S (ed) Heritage, Tourism and Leisure, Glasgow 1989.
  • Smith V. (ed.) Hosts and Guests: The Anthropology of Tourism, Philadelphia 1989.
  • Feifer J. V. Tourism in History: From Imperial Rome to the Present, New York 1985.
  • Prentice R. Tourism and Heritage Attractions, London & New York 1993.

מילות מפתח

יורדים | חו"ל | תייר | תיירות-לחו"ל | שוק-שחור | רחוב לילינבלום | דולרים-שחורים | פק"ם-בלטה | סוכנות-נסיעות | קופל | יוסף-תמיר | טיסות | תורכיה | דרכון-ישראלי | הישראלי-המכוער | תקנות-יציאה-לחוץ-לארץ | פרוטקציה | הקצבת-מטבע-זר | הקצבת-דולרים | מדריך-לפיד | קומבינה | טיול-מאורגן | מדריך-טיולים | חברמן | גלויות | בולים | ז'ול-ורן | דידי-מנוסי | פיחות | ורדה-יהל | הנוסע-המתמיד | תרבות-פנאי | בולמוס-לאומי | ישראלי | תרמילאות | חופשה-בחו"ל | משה-גלעד | דני-שדה | צור-שיזף | אייל-פלד | טיסה | צילום-דיגיטאלי | מסע-אחר | בידוק | ספרות-מסע

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על התייר הישראלי בחו"ל – ציוני דרך וניתוח סוציולוגי (1)

    מירה ברק

    עוז אלמוג. גם בגרסתו הראשונית הטקסט מרתק. לא קראתי בעיון כל מילה, חייבת להודות (מה לעשות, מחפשת חומר בנושא ספיציפי), ולכן אם אני טועה מבקשת סליחה מראש. נראה לי שלא התייחסת לנסיעות לצורכי ביקור משפחתי. נראה לי שבשנים מסוימות זה היה אחד המניעים החשובים לנסיעה לחו"ל. עניין אחר: אני לא יודעת אם ישראלים שונים מאחרים בעניין זה או דומים, אבל החיפוש אחר חדר אצל קרובים, רחוקים, או כל יהודי, היא תופעה בעיני. למשל, בעלי ואני, כזוג צעיר, נתקענו בטולוז בתחילת שנות ה-80, אכן ללא כסף כמעט לאחר חודש טיול בדרום צרפת, כאשר אל על פורקה למשך תקופה קצרה (לפני שחזרה לתחייה). איש הביטחון של משרד אל אל הסגור בטולוז שלח אותנו ביוזמתו אל איש הסוכנות היהודית בעיר וזה הציעה לנו להתאכסן אצל "חבר שלו יהודי מליונר שיש לו בית עם בריכה". בעינינו זה נשמע מופרך ולא קיבלנו את ההצעה, אבל זה נראה לי מייצג תופעה. עניין אחרון הוא אולי מעבר ליריעה של רשימה זו. כשאתה מתאר את התייר הישראלי (במיוחד בטיולים מאורגנים) הנודניק, חסר המשמעת, חסר הנימוס, שרב עם עמיתיו לטיול כמו ילד בגן ובא אל המדריך כמו אל גננת - זהו לא רק התייר הישראלי. זה הישראלי. ועולה כאן השאלה למה. אפשר שגם ההיפכות של תיירים ישראלים רבים לגנבים, פשוטו כמשמעו, בזמן הטיול, בעוד שבחיי היומיום שלהם הם אנשים נורמטיביים שומרי חוק (לפחות בסטנדרטים ישראליים), קשור לעניין. ייתכן שיש כאן מקום להבין מתוך ההתנהגות של הישראלי כתייר על ההתנהגות של הישראלי בכלל, ולהסיק מסקנות אופרטיביות מתבקשות, למשל לגבי החינוך... ואולי אני סתם הוזה
    יום שלישי א' בסיון תשע"ב 22 במאי 2012

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.