אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 9 מדרגים

זיקנה בישראל - דף מידע

שֵׂיבָה ישראלית
עירית גובי
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
עירית גובי
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
עירית גובי
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
אילן פורת
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
יואב איתיאל
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
יואב איתיאל
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
יואב איתיאל
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
יואב איתיאל
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
יואב איתיאל
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
שֵׂיבָה ישראלית
יואב איתיאל
הוצג בגלריית הרוח הישראלית באוניברסיטת חיפה, מרץ - אפריל 2012.
זקני הואדי
עמאר יונס
במסגרת פרוייקט בגלרייה לאמנות באום אלפחם
זקני הואדי
עמאר יונס
במסגרת פרוייקט בגלרייה לאמנות באום אלפחם
גיל הזהב
רבקה קובלסקי
גיל הזהב
רבקה קובלסקי
גיל הזהב
רבקה קובלסקי
גיל הזהב
אלי סגל
גיל הזהב
אלי סגל
גיל הזהב
אלי סגל
מחברי המאמר
דף מידע זה הוכן לרגל תערוכת הצילומים "שיבה ישראלית"
 אספו מידע, ערכו והוסיפו פרשנות: עוז ותמר אלמוג

נוצר ב-4/16/2012  |  עודכן לאחרונה ב-7/23/2012

העלייה בתוחלת חיים והזדקנות האוכלוסייה בעולם

המושג תוחלת חיים

תוחלת החיים היא מדד סטטיסטי לממוצע (דהיינו, תוחלת) של הזמן הנותר לפרטים חיים מקבוצה נתונה להישאר בחיים. לכל קבוצת גיל יש את תוחלת החיים שלה. למשל, יש תוחלת חיים לבני גיל 65 שפירושה כמה זמן בממוצע נשאר לאנשים הללו לחיות. התוחלת תלויה במשתנים רבים, כגון רמת הרפואה בחברה, רמת התזונה ועוד.

בשימוש נפוץ של המושג "תוחלת חיים", הכוונה היא לזמן הממוצע הנותר לחיות מרגע הלידה. בארצות שבהן שיעור תמותת התינוקות גבוה, תוחלת החיים בלידה רגישה מאוד לשיעור התמותה בשנות החיים הראשונות. במקרים כאלה, מדד אחר, כגון תוחלת החיים בגיל 10, יכול לשמש כדי לבטל את ההשפעה של תמותת תינוקות ולגלות את ההשפעות של סיבות מוות אחרות.

יש קושי לדעת מה הייתה תוחלת החיים בעולם העתיק, אך ידוע שהיא הייתה קצרה בהרבה מזו המקובלת כיום. כך, לדוגמה, מעריכים את תוחלת חייו של האדם המודרני, בתקופת האבן הקדומה ב- 33 שנה.

הסטטיסטיקות וההערכות המתייחסות לתוחלת החיים לפני העידן המודרני מתבססות בעיקר על מידע על החיים העירוניים באותן תרבויות בהן היו חיי עיר מפותחים והיה גם רישום כלשהו של לידה ומוות. אך עדיין הרוב מבוסס על הערכות בלבד, ואין כל מידע חד משמעי, ובמיוחד לא על תוחלת החיים בכפרים, בהם חי בתקופות עתיקות חלק ניכר מהאוכלוסייה.

בתנ"ך מדובר על דורות ראשונים בהם חיו קרוב ל-1000 שנה ופרשני המקרא המסורתיים מבינים מספרים אלו כפשוטם. אך חוקרי המקרא, ההולכים בשיטת ביקורת המקרא, מתייחסים למספרים אלה כאל מיתוס, או מפרשים שהחישובים נעשו לפי שיטת חישוב שונה מזו הנהוגה היום. בשלב מאוחר יותר בסיפור המקראי מגביל ה' את משך החיים ל-120 שנה. מכאן גם באה הברכה "עד מאה ועשרים". עד היום ידוע בוודאות רק על אדם אחד שעבר גבול זה. מדובר בצרפתיה ז'אן לואיז קלמן שהגיעה לגיל המופלג של 122 שנה.

בימי הביניים (וככל הנראה גם בתקופות קודמות), הייתה תוחלת החיים נמוכה יחסית, בעיקר בגלל תמותת תינוקות גבוהה והיגיינה לקויה. החל מאמצע המאה ה-19 חל גידול דרמטי בתוחלת החיים ביחס למאות השנים שלפני כן. בסוף המאה ה-19 הגיעה תוחלת החיים בלידה בארצות המפותחות לכ-50 שנה ובאמצע המאה ה-20 היא נסקה לכ-65 שנה. המאה העשרים, שהייתה המאה הקטלנית ביותר במלחמות, היא גם המאה בה השיג האדם תוחלת חיים גבוהה יותר מאי-פעם. קצב הגידול פשוט מדהים: במשך המאה העשרים התווספו כ-25 שנים, עד לתוחלת ממוצעת של 75 שנה. בעשור האחרון בלבד עלתה תוחלת החיים במדינות המערב בשלוש שנים. נמנה להלן כמה מהסיבות העיקריות לגידול המהיר בתוחלת החיים.

הגידול נבע בעיקר משיפור בהיגיינה (רק במאה ה-19 הבינו שהרופאים חייבים לשטוף ידיים לפני ניתוח או טיפול, כולל לידה), ירידה דרמטית בתמותת תינוקות, גילוי האנטיביוטיקה והתקדמות עצומה ביכולת להחזיק חולים בחיים במשך שנים בעזרת מכשירי הנשמה וחומרים שונים.

במאה זו זוהו מחלות הזדקנות קטלניות והוקצו תקציבים למחקר ולריפוי אשר הניבו תוצאות ולמעשה לסוגי סרטן מסוימים יש כבר הצלחה בריפוי עד כדי 70%.  חל שיפור במניעה ובטיפול של שבץ מוחי, השתלות כבד ולב שכיחות יותר ומגיפות ויראליות נעשו נדירות יותר. אנחנו חיים בעולם נקי יותר ולכן גם מחוסנים יותר. מחקרים מראים שהתקנת רשת הביוב המודרנית בלונדון תרמה יותר למניעת התפרצות השחפת מאשר הפניצילין.

הגידול המשמעותי ביותר בתוחלת החיים התרחש בחלקים העשירים ביותר של העולם, אך אותן תוצאות מתפשטות בהדרגה לעוד חלקים בעולם עם השיפור בכלכלה ובתשתית בהם. אין ספק כי הארכת החיים היא פועל יוצא של איכות החיים. העשירים יותר והמשכילים יותר חיו תמיד יותר שנים מפשוטי העם. לדוגמא, לאחר איחוד מזרח גרמניה עם מערב גרמניה עלתה רמת החיים במזרח, וכתוצאה בתוך שבע שנים עלתה תוחלת החיים במזרח גרמניה בשלוש שנים, בעוד שתוחלת החיים ברוסיה צנחה מאז התמוטטות ברית המועצות בארבע שנים.

היוצא מן הכלל העיקרי של הדפוס הכללי של גידול תוחלת החיים מתקיים בארצות שהאיידס פגע בהן באופן הקשה ביותר, בעיקר בארצות אפריקה שמדרום לסהרה, שם נרשמו בשנים האחרונות ירידות משמעותיות בתוחלת החיים בעקבות המחלה. מדינות אפריקניות נמצאו בשנת 2000 בתחתית דירוג המדינות לפי תוחלת החיים בלידה. מלאווי במקום ה-225 עם תוחלת של 37.58 שנים, מוזמביק במקום ה-226 עם 37.52 שנים, והאחרונה היא זמביה עם תוחלת של 37.24 שנות חיים.

האטה נוספת בגידול תוחלת החיים במדינות מתפתחות ומפותחות נגרמה בשנים האחרונות כתוצאה מעלייתה של השמנת היתר כבעיה רצינית של בריאות הציבור. מומחים סבורים שהשכיחות של השמנת יתר הקטינה גידול פוטנציאלי רב יותר בתוחלת החיים בכך שתרמה לעלייה בתחלואה בסרטן, מחלות לב וסוכרת בעולם המפותח.

כיצד ניתן להמשיך ולהעלות את תוחלת החיים? הסוציולוגים מציעים להמשיך במאמץ להעלאת איכות החיים ולשתף גם את המדינות העניות בכך. הרופאים מציעים לעבור ביסודיות על קבוצות הסיכון השונות ולהקדיש יותר מאמץ למחקרים בתחום הגנטיקה. הביולוגים טוענים כי אפשר להאט את קצב ההזדקנות של תאים מסוימים (במיוחד בלב ובמוח) באמצעים כימיים. הם גילו למשל, כי בקרב כ-2% מהאוכלוסייה יש כמות גבוהה יותר של DHL, שהוא כולסטרול טוב לגופנו ורבים מאלה חוצים בבריאות את גיל ה-90. נשים חיות יותר שנים מגברים בעיקר מסיבות הורמונליות.

תוחלת החיים ביפן היא הגבוהה בעולם, בממוצע גיל 80, כאשר לא מכבר חגג הגבר הזקן ביותר בעולם, מהאי היפני קיושו, את יום הולדתו ה-114. האישה המבוגרת גם היא מאותו אי ובת 115. ביפן חיים היום 17,934 אנשים מעל גיל מאה, לעומת 135 אנשים כאלה בשנת 1963, כ-80% מתוכם הם נשים.

יש הטוענים שעתיד עיכוב הזיקנה תלוי בעיקר בהורמונים, למשל הורמון הגדילה. ההורמון הזה אושר לטיפול בארה"ב, אך לא בישראל. היתרונות: הוא גורם לגוף רזה ושרירי יותר, עור פנים מתוח וחלק, הוא יכול להחזיר מסת שרירים ולפרק תאי-שומן אצל מבוגרים. החסרונות: יקר מאוד, עלות טיפול שנתי מתחילה ב-20,000 דולר, יש חשש שהוא מזרז תופעות לוואי כמו סוכרת ומחלות לב.

הזדקנות האוכלוסייה העולמית

השינוי הדמוגרפי המשמעותי ביותר בארצות המערב הוא הזדקנות האוכלוסייה, כלומר בני אדם חיים יותר שנים ושיעור בני ה-65 ומעלה בכלל האוכלוסייה (כל הגילאים) עולה בהתמדה. כיום מהווה אוכלוסיית בני ה-65 ומעלה במערב קרוב ל-20% מכלל האוכלוסייה. מומחים צופים שתוך עשור השיעור הזה יגיע לכדי רבע (25%) מכלל האוכלוסייה.

מתחזית שהוכנה על ידי האו"ם על אוכלוסיית העולם עולה שבשנת 2050, 15% מאוכלוסיית המעצמות הגדולות (ארה"ב, בריטניה, גרמניה, הודו, יפאן, סין, צרפת ורוסיה) יהיו מעל גיל 65. 329 מיליון סינים, למשל, יהיו בני יותר מ-65. מספר זה שווה לסך כל האוכלוסייה כיום של בריטניה, גרמניה, יפאן וצרפת גם יחד.

מתחזית האו"ם עולה שבעוד שאוכלוסיית הפנסיונרים תגדל, האוכלוסייה הכוללת של גרמניה, יפאן ורוסיה צפויה להצטמצם. אוכלוסיית רוסיה מצטמצמת בשנים האחרונות ב-700 אלף איש בשנה.

התהליך הזה איטי יותר במדינת ישראל בהשוואה למדינות אירופה (בישראל בני ה-65 מהווים כ-10% מהאוכלוסיה) בשל העובדה ששיעורי הפריון אצלנו גבוהים יותר.

העליה בתוחלת החיים היא אפוא רק אחד הגורמים ל הזדקנות אוכלוסיית המערב. הגורם הנוסף, ולמעשה הגורם העיקרי לעלייה בשיעור הזקנים באוכלוסייה הוא הירידה בשיעורי הפריון (שיעור הפריון הכולל הוא מדד שאינו מושפע מהרכב הגילים, אלא אומדן למספר הילדים הממוצע שייוולדו לאישה במשך חייה).

כדי שהאוכלוסייה הצעירה לא תקטן, הפריון צריך להיות לפחות 2.1. כיום רק הודו עונה על דרישה זו, וארה"ב מתקרבת לדרישה זו. אוכלוסיית סין הצעירה במגמת ירידה, שכן הסינים ממושמעים ונענו לדרישה של צאצא אחד לזוג (כהנא 2007).

התופעה של ירידה בפריון מאפיינת את העולם המפותח מאז אמצע המאה ה-19 ובאופן משמעותי יותר מאז המחצית השניה של המאה העשרים. במזרח אירופה שיעור הפריון הנמוך ביותר בעולם: 1.2 ילדים לאישה בצ'כיה, סלובניה, לטוויה ופולין, נמוך בהרבה מהשיעור הנדרש לשמר את גודל האוכלוסייה - 2.1 ילדים. גם מדינות במערב אירופה סובלות מהבעיה: ביוון ובספרד שיעור הילודה עומד על 1.3 ופחות כבר עשור. ב-1990, לא היתה מדינה באירופה עם שיעור פריון נמוך מ-1.3. עד 2002, היו כבר 15 מדינות כאלה, ובשש מדינות נוספות שיעור הפריון היה נמוך מ-1.4. הירידה בפריון ברחבי אירופה קשורה למספר גורמים: הזדמנויות רבות יותר בעבור נשים מבחינת השכלה ותעסוקה נתנו להן אלטרנטיבה לאימהות, ועודדו חלק מהן להמתין לפני שיביאו לעולם ילדים, לעתים עד שכבר היה מאוחר מדי. גורם משמעותי נוסף הוא הזמינות והשימוש באמצעי מניעה, שהפכו את נושא הילודה לבחירה מודעת במקום משהו שהוא "דרך הטבע". להיתר החוקי שניתן להפלות במדינות רבות היתה השפעה דומה. היו כאן גם גורמים ערכיים כגון עליה בחשיבות ערכים של חומרנות (ילדים מכבידים על התקציב המשפחתי) פרטיות, עצמאות והדוניזם. דחיית גיל הנישואים (למחצית השניה של שנות העשרים), דחיית גיל הלידה הראשונה, הפסקת הלידות בסביבת גיל 30 ומרווח של 3-2 שנים בין הלידות ( במשפחות של כמה ילדים) – תרמו גם הם לירידה בשיעורי פריון. גורמים נוספים לרמת הפריון הנמוכה במערב הם שיעור נישואים נמוך יחסית , שיעור גירושים גבוה יחסית ושיעור גבוה יחסית של מחוסרי ילדים.

שיעור הילודה בישראל הוא הגבוה בעולם המערבי. גם אם מוציאים את המגזרים החרדי והערבי מהחישוב עדיין השיעור אצלנו (יהודים חילונים ומסורתיים) גבוה מהמקובל במערב. כלומר, הנטייה למשפחות הכוללות יותר משני ילדים היא עדיין נורמה מקובלת בקרב רוב הציבור הישראלי. עם זאת, בכל התקופות היו מגזרים ותתי קבוצות שתרמו יותר מאחרים לשיעור הגבוה של הפריון. בעבר היתה זו האוכלוסייה היהודית חילונית/מסורתית המזרחית (יוצאי אסיה-אפריקה) וכלל האוכלוסייה הערבית. היום אלה בעיקר האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הבדואית. לשם המחשה, ב-1955 עמד שיעור הפריון של ילידות אסיה-אפריקה על כ-5.5 ילדים לאישה. בשנת 2001 עמד סה"כ שיעור הפריון היהודי על 2.59 ילדים לאישה (חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים). בשנת 2007 הוא אף טיפס במעט ל-2.8. שיעור הפריון של אישה חרדית עמד באותה שנה על כ-8 ילדים (יש לציין שלאחרונה ניכרים סימנים של מגמת ירידה קלה בפריון במגזר החרדי). אצל הערבים המוסלמים הירידה היתה דרמטית עוד יותר מזו שהתרחשה אצל היהודים: מכ-9 ילדים לאישה בעשור הראשון למדינה עד למעט פחות מ-4 ילדים לאישה ב-2007. אם מוציאים את האוכלוסיה הבדואית מדובר בירידה דרמטית עוד יותר שסוגרת כמעט לחלוטין את הפער עם היהודים. בקרב האוכלוסיה הבדואית חלה אמנים בשנים האחרונות ירידה משמעותית בשיעור הפריון אבל הם עדיין נוטים להביא ילדים רבים: כ-7 ילדים לאישה.

שיעורי הפריון הגבוהים בישראל הם גם ההסבר לכך ששיעור התמותה בישראל (מספר הנפטרים לכל 1000 אזרחים) נמוך לעומת המדינות המפותחות (מדינות הOECD). בשנת 2003 עמד השיעור בישראל על 6.2. בארה"ב הוא עמד על 8.4, ביפן 8.7, בהולנד 8.7 באוסטריה 9.7 באיטליה 10.0 בשבדיה 10.6 ובהונגריה 13.0.

אם לסכם, ישראל מזדקנת לאט יותר ממדינות המערב בשל שיעורי פריון גבוהים יותר, אבל עם הזמן הפערים נסגרים ואנו צפויים להתמודד עם אותה מציאות שאיתה מתמודדת אירופה היום.

ישראל מדורגת גבוה בתוחלת החיים

מאז קום המדינה (1948) ועד היום (2010) עלתה תוחלת החיים הישראלית בכ-13 שנים. עלייה חזקה נרשמה כבר בעשור הראשון (כ-5 שנים). מ-1981 ועד 2001 עלתה תוחלת החיים של הנשים בישראל בלא פחות מ-5.3 שנים. תוחלת החיים של גברים עלתה באותה תקופה ב-4.6 שנים. העלייה בתוחלת החיים של האוכלוסייה היהודית (כ-5 שנים) היתה גבוהה במעט מהעלייה בתוחלת החיים של האוכלוסייה הערבית (כ-4 שנים).

בעשור האחרון, עלתה תוחלת החיים של הגברים בני 65 ב-2.2 שנים ושל והנשים בנות 65 ב- 2.6 שנים. זו עלייה ממש עצומה בקנה מידה היסטורי.

ישראל מדורגת בשנים האחרונות בעשירייה הפותחת בדרוג העולמי של תוחלת החיים. כך למשל, בשנת 2009 דורגנו במקום השמיני, עם תוחלת חיים של 82.7 - לפני רוב מדינות אירופה, כולל מדינות מפותחות כלכלית כמו הולנד ובריטניה, והרבה לפני ארה"ב. לשם השוואה תוחלת החיים במדינות ערב השכנות עמדה ב-2002 על פחות מ-70.

תוחלת החיים הכללית באוכלוסיה מתייחסת לסיכויי שנות החיים של אדם בזמן הלידה. למעשה, אם אדם חצה את הרף הנמוך של הזקנה (65) גדלים סיכויו להארץ חיים אף מעבר לגיל של תוחלת החיים בזמן הלידה. הנה כי כן, בשנת 2009 תוחלת החיים של גבר בן 65 הייתה 18.9 שנים (כלומר חיים עד גיל 84.9). תוחלת החיים של אישה בגיל זה הייתה 21.2 שנים (כלומר חיים עד גיל 86.2).

אפשר להעלות סיבות שונות לתוחלת החיים הגבוהה בישראל:
1. בישראל האקלים נוח.
2. ישראל היא עדיין חברה מאד קהילתית ומשפחתית.
3. רוב היהודים בישראל חשים חלק מעם עתיק שהוטלה עליו שליחות היסטורית. התחושה הזאת, המשותפת לחילונים ולדתיים כאחד, טוענת את חייהם בעומק מוסרי ומאריכה אותם.
4. המזון בישראל טעים ובריא למדי. גם המחירים הסבירים של מוצרי יסוד מאפשרים לרבים לשרוד.
5. מערכת הפנסיה והתמיכה הסוציאלית (ביטוח לאומי) בישראל היא בין הידידותיות בעולם.
6. ישראל היא אחת המדינות עם הכי הרבה חופשות בעולם המערבי. הדבר מקל על השחיקה הנפשית וגופנית בעבודה.
7. למרבית העניים בישראל יש נגישות לשירותי רפואה בסיסיים. אפילו בתחום המגורים, ישראל היא מדינה מאד מתקדמת, שכן לרוב אזרחיה דירה בבעלותם.
8. הישראלים הם עם חושב ואינטליגנטי. אומרים שהשריר הנחוץ ביותר להישרדות הוא "שריר המוח". כאשר אדם פעיל מבחינה אינטלקטואלית גופו מתפקד ועל כל פנים חייו נטענים בחיוניות (לכן גם רבנים למדנים מאריכים חיים).
9. היהודים ידועים בחוש ההומור שלהם והישראלים עוד יותר. כשרע לנו אנחנו צוחקים, על עצמנו ועל אחרים. זה כנראה מאד עוזר להגיע לשיבה טובה ועל כל פנים פחות לסבול.
10. הרופאים מאמינים שמתח מוריד את תוחלת החיים. לא בהכרח! מתח במקרים רבים שומר את האדם ערני ונותן עניין.
11. מערכת הרפואה הישראלית היא מהמשובחות בעולם והביטוח הרפואי בישראל (למרות כל החסרונות) נותן המון. בתחומים מסוימים של ריפוי מחלות קטלניות אנחנו מהמובילים בעולם.
13. אפשר שיש כאן גם מרכיב גנטי. היהודים בישראל (שהם רוב באוכלוסיה) ידועים באינדוגמיה חזקה מאד (הנטיה להתחתן בתוך השבט). לכן הם משמרים את הגנטיקה שלהם. בהנחה שזו גנטיקה שמאריכה חיים, הסיכוי לשרוד גבוה מזה שבחברות הטרוגניות יותר.
14. אבל מעל לכל, אפשר להניח שההסבר טמון דווקא באופי הלאומי – כלומר במנטליות שכולם אוהבים לבקר ולשנוא. הישראלי לא שומר דבר בלב. אנחנו אומה "דוגרית" שמוציאה הכל החוצה. כשהישראלי שמח כולם יודעים, וכשהוא כועס - גם כן. לכן, כאשר הגרמני, האנגלי והסקנדינבי שומרים על משמעת ואיפוק הם בהחלט מגדילים את הסיכוי שלהם לשרוד בצוותא. אצלנו הברדק חוגג אבל לפחות אנחנו לא מתפוצצים מבפנים.

נשים חיות יותר מגברים

בישראל, כמו בשאר מדינות המערב, מספר הנשים בכלל אוכלוסיית המדינה גדול ממספר הגברים. בשנת 2002 על כל 100 גברים היו 103 נשים. באוכלוסיה היהודית הפער היה גדול עוד יותר: על כל 100 גברים היו 104 נשים.

באופן מוזר אצל הערבים היחס הפוך: על כל 100 גברים היו 96 נשים.

עד שנות השבעים הגברים בישראל היו רוב. הדבר נבע מהיתרון המספרי שהיה לעולים הגברים בתקופת המנדט על פני העולות. מאז ועד היום התהפכה התמונה לטובת הנשים.

בקרב העולים מחבר העמים הפער בין מספר הנשים למספר הגברים גדול במיוחד. בשנת 2002 על כל 100 גברים היו 115 נשים. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שרוב העולים שהגיעו בגפם ארצה היו נשים (מקצתן עם ילדים).

בכל התקופות ובכל המדינות מספר התינוקות בגיל זכר גבוה ממספר התינוקות ממן נקבה. כך למשל, בשנת 2002 על כל 100 תינוקות בנים היו 95 תינוקות בנות. בגיל 30 היחס מתאזן (100 מכל מין). ומאז התמונה מתחילה להתהפך – בין השאר משום שגברים נוטים יותר להסתכן ולכן גם למות. בגיל 65 הפער מתחיל להיות משמעותי: על כל 100 גברים חיו באותה שנה 119 נשים. בגיל 80 הפער מגיע ליותר משליש, קרי: על כל 100 גברים יש 136 נשים.

בסוף 2002 היוו הנשים בנות 65 ומעלה 11.2% מכלל הנשים באוכלוסיה הישראלית (לעומת כ-20% במדינות המערב). לעומתן, הגברים בני 65 ומעלה היוו באותה עת רק 8.5% מכלל הגברים באוכלוסיה הישראלית (לעומת, 15% במדינות המערב). התופעה הזאת מסבירה בין השאר מדוע מספר האלמנות גדול ממספר האלמנים.

בשנת 2009 היוו הנשים 57% מכלל בני ה-65 ומעלה (420.9 אלף). בגיל 85 שיעור הנשים עמד על כ- 62% ושיעור הגברים על כ -38%.

אשכנזים חיים יותר ממזרחיים

61.2% מבני 65 ומעלה החיים כיום (נכון -2009) בישראל (יהודים ואחרים) הם ממוצא אירופה-אמריקה (מתוכם כ-
16% ילידי ישראל). אפשר לשער שהפער הזה נובע בעיקר מהפער הכלכלי וההשכלתי שקיים עדיין בין שתי קבוצות המוצא.

יהודים חיים יותר מערבים

קיים פער של 3.8 שנים בתוחלת החיים בין כלל האוכלוסייה הערבית לכלל האוכלוסיה היהודית בישראל. כאשר מתבוננים בשיעור הזקנים באוכלוסיה הערבית מבינים את מקור הפער הזה.

מכלל בני 65 ומעלה יהודים היוו בשנת 2009 כ- 89% (לעומת כ 76%- מכלל האוכלוסייה), ערבים 8% (לעומת כ- 20% מכלל האוכלוסייה) ואחרים כ- 3% (לעומת כ- 4%- מכלל האוכלוסייה).

האוכלוסייה הערבית הינה צעירה יחסית ושיעורם של הגברים שמעל גיל 65 בכלל אוכלוסיית הגברים הערביים עמד בשנת 2002 על 2.8% בלבד (עומת 10.2% בקרב הגברים היהודיים). שיעורן של הנשים מעל גיל 65 בכלל אוכלוסיית הנשים הערביות עמד באותה שנה על 3.5% בלבד (לעומת 13.3% בקרב הנשים היהודיות).

פער בין שכבות סוציו-אקונומיות ועדות לא ייחודי לישראל ולמעשה קיים בכל העולם. בלונדון, למשל, לתושבי רובע קנסינגטון תוחלת חיים של 88 שנים ואילו מספר קילומטרים משם תושבי טוטנהם-גרין חיים 17 שנים (!) פחות.
בארה"ב מפריד פער של 5 שנים בין לבנים לשחורים.

בקרב האוכלוסייה דוברת הערבית בישראל הערבים הנוצרים מובילים בתוחלת החיים. אבל באופן מוזר תוחלת החיים של גברים אצלם גבוהה מזו של הנשים: 81.3 שנים לגברים ו-77.6 לנשים. מתחתם בדירוג נמצאים הדרוזים ומתחת לדרוזים המוסלמים. הפער בין הנוצרים למוסלמים הוא כ-3 שנים.

גם בתוך האוכלוסיה המוסלמית קיימים הבדלים בין קבוצות אוכלוסיה. תושבי הגליל נמצאים בראש דרוג תוחלת החיים במגזר ואילו בתחתית נמצאים הבדואים בנגב (בפער של יותר מארבע שנים).

תיחום הזקנה

מיהו זקן? על פי הלמ"ס זקן (או "קשיש" כפי שהוא נקרא בספרות המקצועית) הוא כל אדם שעבר את גיל 65. מוסכם על רבים שמדובר בהגדרה מרחיקת לכת ומעט שרירותית, שכן גיל 65 הוא היום אפילו לא גיל הפרישה לגברים. רבים בגיל הזה בריאים גופנית ונפשית ומתפקדים היטב. כשהביטלס שרו בזמנו את הפזמון הפופולרי "כאשר אהיה בן 64" הם לא העריכו שהם  יראו צעירים מאד בגיל הזה, כי באותה עת אדם בגיל הזה נראה והתנהג כזקן.

אין ספק שעם הגיל, בעיקר אחרי גיל 50, יש ירידה ביכולות מסוימות, אבל הדבר המאפיין את הזקנה היום זה חוסר היכולת להכליל. קשת היכולות של אדם מבוגר מגוונת והגיל הכרונולוגי איננו מנבא טוב של היכולות הללו. אדם יכול להיות זקן כרונולוגית אבל צעיר מבחינה פסיכולוגית או צעיר מבחינה כרונולוגית אבל בודד ומדוכא מבחינה חברתית. כל מקרה לגופו.

בדיחה עממית עצובה מסווגת את חיי הזקן לשלושה שלבים: קשיש, ישיש ובקשיש. אם להיות יותר רציניים, אפשר לחלק את תקופת השקיעה שאנו חווים בחיינו באופן גס לשלוש קבוצות גיל:
50-65 - הגיל שבו מתחילים להופיע סימני זקנה ראשונים פיזיים, קוגניטיביים ורגשיים, כגון שיבה בשיער, קמטים, הגבלה בתנועה, ירידה בכושר המיני, נטייה להביט לאחור ולסכם דברים, רצון לשנות אורח חיים וכיוצא באלה. זו גם תקופת הגיל שבה אדם נעשה סב לנכדים.
65-75 - תקופה שבה חלה האצה בתסמיני הזקנה ושבה גם החברה מתחילה להתייחס אליך כאל "לא צעיר" (מבחינה חוקית, נורמטיבית וסמלית). זו גם התקופה שבה אדם קולט שרוב חייו מאחוריו, על כל המשתמע מזה.
75-85 - תקופת ה"קשישות", כלומר תקופה שבה רוב האנשים נזקקים לסיוע קרוב ומתמיד (כלכלי, בריאותי, ועוד), מפתחים מחלות כרוניות (לחץ דם, סוכר וכו') וסובלים מאובדן זיכרון וקשיי תפקוד משמעותיים. זו גם התקופה שבה המוות נעשה נוכח בחייך, הן משום שאתה קרוב לגבול תוחלת החיים והן משום שקרובים וחברים הולכים לעולמם בזה אחר זה.
85 ומעלה - הישורת האחרונה בחיים, שכרוכה בתהליך שקיעה והתדרדרות מהיר.

אוכלוסיית האזרחים הוותיקים בישראל

שמות שונים לזקנה

שנת 1999 הוכרזה על-ידי האו"ם כשנת האזרח הוותיק, אולם בישראל לקח עוד עשור עד שהמושג הזה נקלט.
ב-2010 החליטה המדינה לשנות את שמו של משרד הגימלאים למשרד "האזרחים הוותיקים". "המילה 'ותיק' מצד אחד מקשרת קצת למישהו שמבלבל את המוח עם סיפורים, אולם מצד שני היא מכבדת את העבר. זו כמו לומר 'זה לא רק שאתה זקן, אנחנו יודעים שעשית משהו'. זו גם מילה שמשוקעת במקורות.

לאחרונה התרחב השימוש במונחים אלנטרנטיביים "גיל הזהב", "הגיל השלישי", ו"אוכלוסיה וותיקה". עם זאת, עדיין רוב המשרדים, כולל הלמ"ס משתמשים במילה הלא נעימה "קשישים" (כל מי שמעל 65).

מספר האזרחים הוותיקים בישראל

בסוף שנת 2009 מנתה האוכלוסייה בישראל 7.552 מיליון נפש. האזרחים הוותיקים (בני +65) מנו
באותה עת 742 אלף נפש והיוו כ-10% מהאוכלוסייה.

באחד מתוך כל 4 משקי בית בארץ חי אדם שגילו 65 ומעלה.

קרוב למחצית (כ- 48%) מבני 65 ומעלה הם מעל לגיל 75.
כל אזרח וותיק רביעי בישראל הוא בן 80 ומעלה, 25 אלף חצו את קו 90 (בשנת 2006), ו- 334 עברו את גיל 100 (בשנת 2006).

גידול אוכלוסיית האזרחים הוותיקים

אוכלוסיית בני +65 גדֵלה מדי שנה בכ- 7,400 נפש בממוצע (נתוני 2008-2006). נתון זה מורכב מהתנועות הדמוגרפיות האלה: 37,600 מצטרפים חדשים של השנתון של בני 64 בתחילת השנה, בתוספת של כ- 1,000 עולים חדשים בגיל +65 ובניכוי 31,100 נפטרים בני +65.

וותיקים שהיגרו לישראל

משנת 1990 ועד סוף 2004 היגרו לישראל כ-167,400 אזרחים וותיקים – רובם ממדינות ברה"מ לשעבר. רבים אחרים הגיעו לגיל הזה אחרי עלייתם ארצה.

55% מסה"כ הגידול במספר הוותיקים בארץ מסוף 1989 עד סוף 2004 נובע מהעלייה מברית-המועצות לשעבר.
19.8% מכלל הוותיקים בישראל (כ-150,000 וותיקים) הם עולים מברית-המועצות לשעבר.
19.3% מעולי ברית-המועצות לשעבר שעלו לארץ מאז שנת 1990 הם אזרחים וותיקים (כמעט כפול מחלקם של סה"כ בני ה-65 ומעלה באוכלוסייה הכללית, שהוא כ-10%).

מספרם של סה"כ העולים הוותיקים מאתיופיה הגיע בסוף שנת 2004 ל-5,300 נפש; 1,600 מהם עלו ארצה עד 1989 ו-3,700 עלו משנת 1990 ואילך.

בסוף שנת 2004 היוו הוותיקים ילידי אתיופיה 5.3% מכלל האוכלוסייה ממוצא אתיופי (שמנתה אז כ-100,200 כולל הילדים שנולדו בארץ) ו-0.8% מכלל הוותיקים בארץ. מתוך כלל היהודים ממוצא אתיופי שחיו בישראל בשנת 2004 - 69,400 (כ-70%) נולדו באתיופיה. מתוך ילידי אתיופיה 7.6% היו אזרחים וותיקים.

מוצא

הרוב המכריע של האזרחים הוותיקים בישראל לא נולדו בארץ. כל אזרח וותיק חמישי הוא עולה מחבר המדינות.

שיעור האזרחים הוותיקים באוכלוסיה הישראלית

עם קום המדינה היוו בני 65 ומעלה 4% בלבד מכלל אוכלוסיית המדינה. מאז שנת 1955 גדלה אוכלוסיית האזרחים הוותיקים פי שישה, בעוד שהאוכלוסייה הכללית גדלה פי שלושה. בשלהי 1996, מייד אחרי שיאו גל ההגירה מברה"מ לשעבר, עמד מספרם של בני 65+ על 549,300 איש.

מאז 1995 ועד היום חלקם של בני 65 ומעלה באוכלוסיה יציב (כ-12%).

על פי התחזיות עד שנת 2030 חלקם באוכלוסייה של בני 65 ומעלה יעלה לכ- 15% , ואוכלוסיית זו תכפיל את עצמה ותמנה קרוב ל-1.4 מיליון איש ב-2030.

חלקם היחסי של בני 65 ומעלה בישראל גבוה היום מחלקם היחסי בכלל אוכלוסיית העולם (7% בשנת 2007) וגבוה במיוחד ביחס לאסיה ואמריקה הלטינית ( 6% בממוצע בשנת 2007) ומדינות אפריקה ( 3% בממוצע בשנת 2007) שבהן שיעורי הפריון גבוהים.

מצד שני חלקם היחסי של בני 65 ומעלה בישראל נמוך ביחס לצפון אמריקה ( 12% בממוצע בשנת 2007) ובמיוחד ביחס לאירופה בה מהווים בני גיל זה כ-17% מהאוכלוסייה כתוצאה משיעורי פריון נמוכים (נכון לשנת 2009).

בשנת 2006 מוקמה ישראל במקום ה-66 בעולם מבחינת שיעור האזרחים הוותיקים באוכלוסייה.

שיעור הקשישים (מעל 75) באוכלוסיית הוותיקים

העליה בתוחלת החיים ובשיעור האזרחים הוותיקים בכלל האוכלוסייה כוללת בתוכה גם עליה משמעותית בשיעור הקשישים, כלומר מאריכי החיים. הנה כי כן, בין 1960 ל-2002 גדל חלקן של הנשים בנות 75 ומעלה בתוך אוכלוסיית הוותיקים (בני 65 ומעלה) מ-32% ל-47%. חלקם של הגברים בני 75 ומעלה גדל מ-29% ל-43% בהתאמה. היום (2012) שיעורם כבר קרוב ל-50%.

נכון לשנת 2009 בני 85 ומעלה מהווים כ- 14% מכלל בני 65 ומעלה באוכלוסייה היהודית, כ- 7% באוכלוסייה הערבית וכ- 8% באוכלוסיית האחרים (אוכלוסיית "האחרים" כוללת את הבלתי מסווגים לפי דת במרשם האוכלוסין וכן את הנוצרים הלא ערבים).

תחזית של שיעור האזרחים הוותיקים בעתיד

לפי תחזיות האוכלוסייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צפוי מספרם של הזקנים להגיע ל 1.367- מיליון נפש בשנת 2030 . פירוש הדבר גידול של 84% לעומת מספרם בסוף 2009 , וקצב גידול שהינו פי 2.6 מזה של האוכלוסייה הכללית בתקופה זו. חלקם של הערבים מתוך אוכלוסיית הזקנים יעלה מ- 8% היום ל- 12% (האומדנים כאן מתייחסים לחלופה הבינונית של תחזית האוכלוסייה).

ריכוזי האזרחים הוותיקים ברחבי הארץ

במחוז תל-אביב מתגוררים כ 176- אלף בני 65 ומעלה, המהווים רבע מכלל בני 65 ומעלה באוכלוסיית ישראל. חלקו היחסי של מחוז תל-אביב מכלל אוכלוסיית ישראל (בכל הגילאים) עומד על 17% בלבד.

חלקם היחסי של אוכלוסיית בני 65 ומעלה במחוז תל-אביב הוא הגבוה מכלל המחוזות במדינה ועומד על 15%.

קרוב למחצית מבני 65 ומעלה מתגוררים בשני מחוזות: מחוז המרכז ומחוז תל אביב.

באזור יהודה והשומרון נמצא האחוז הנמוך ביותר מכלל בני 65 ומעלה בהשוואה למחוזות האחרים.

כתוצאה מהפרופיל הדמוגרפיה של האוכלוסיה המקומית, יש בארץ יישוב זקנים יותר וזקנים פחות.

רוב מוחלט של אוכלוסיית בני 65 ומעלה (כ- 94%) מתגוררת ביישובים עירוניים.

הישובים העירונים בהם חלקם היחסי של בני 65 ומעלה הוא הגדול ביותר ומגיע לכדי כ-20% מהאוכלוסיה המקומית הם רמת אפעל, בת-ים, רמת גן, גבעתיים, חיפה וקריית-ים ( 18% ). הישוב העירוני בעל אחוז אוכלוסיית בני 65 ומעלה הנמוך ביותר הוא אלעד ( 0.6% בלבד). הסיבה ברורה: מדובר ביישוב שמתגוררת בו אוכלוסיה עם רוב חרדי. גם היישובים החרדים ביתר עילית ומודיעין עילית (קרית ספר) כוללים פחות מאחוז אחד של בני 65 ומעלה.

המספר הגבוה ביותר של בני 65 ומעלה מצוי בירושלים ( 59 אלף), אולם חלקם מכלל אוכלוסיית העיר נמוך יחסית ועומד על 8% (נכון ל2007) בישובים הכפריים בולטים הקיבוצים בשיעור גבוה יחסית של בני 65 ומעלה ( 12% מהאוכלוסייה). לעומת זאת, היישובים הקהילתיים (שרובם מאכלסים משפחות צעירות) מתאפיינים בשיעור נמוך של בני 65 ומעלה (2%). [כל הנתונים לעיל על היישובים מתייחסים לשנת 2007].

הערים שבהן יש הכי הרבה אזרחים וותיקים: ירושלים (כ-60 אלף), תל-אביב (כ-60אלף) וחיפה (כ-50 אלף).

היבטים כלכליים

שביעות רצון כללית

בסקר שנערך בשנת 2009 נמצא כי קרוב לשני שלישים מבני 65+ (64%) מרוצים ממצבם הכלכלי וזהו שיעור מרוצים גבוה יותר מאשר בקרב האוכלוסיה בגיל 20-64 (55%). הדבר מרמז על הפיחות שחל עם השנים בערך ההסתפקות במועט והתחזקות הנטיה לחמדנות. גם שיעור המצליחים לכסות את ההוצאות החודשיות למזון, לחשמל, לטלפן וכדומה גבוה יותר בקרב ני 65 ומעלה לעומת האוכלוסיה הצעירה יותר: 74% מבני 65+ מכסים את הוצאותיהם החודשיות, בהשוואה ל-63% בשאר האוכלוסיה.

הכנסה

הכנסה ממוצעת במשקי בית של אזרחים וותיקים עמדה בשנת 2006 על 7,745 שקלים בחודש לעומת כ- 11 אלף שקלים בכלל האוכלוסייה. את הכסף הם הוציאו בין השאר על דיור (28%), תחבורה ותקשורת (19%) ומזון (17%).

עוני בקרב אזרחים וותיקים

בישראל היו בשנת 2007 כ-1.7 עניים (על פי ההגדרות של בנק ישראל). תחולת העוני עמדה בשנה זו על 24.7 אחוזים מהאוכלוסיה. יש להדגיש כי רבים מבני ה-65 ומעלה שנמצאים מעל לקו העוני הרשמי, קרובים אליו בהכנסתם.
על פי מדדי בנק ישראל העוני חריף במיוחד בשתי אוכלוסיות: הערבים והחרדים – שני מגזרים המהווים ביחד כרבע מהאוכלוסייה הישראלית (נעיר כאן שיש לנו הסתייגויות מהנתונים הללו, בשל רמת האמינות של הסקרים באוכלוסיות הללו ומבנה הכלכלה המאפיין אותן). תכולת העוני גדולה במיוחד גם בקרב מעוטי השכלה וכאלה שהשכלתם לא תואמת את דרישות השוק, בקרב משפחות גדולות ומשפחות ללא מפרנס או מפרנס אחד (תכונות אלה הן גם ממאפייני המגזרים הערבי וחרדי). לעומת זאת, במגזר היהודי הלא חרדי שיעורי העוני נמוכים במיוחד – כ-14 אחוזים (נכון ל-2007).

עם זאת באופן פרדוכסלי עדיף להיות עני במגזר הערבי והחרדי מאשר במגזר היהודי החילוני והמסורתי. זאת כיוון שהדאגה לחלשים, ובכלל זה עניים זקנים, חתומה בקוד הגנטי התרבותי של המגזרים הללו. יתר על כן, עניים בדרך כלל סובלים לא רק ממחסור חומרי ומהזנחה פיזית ובריאותית אלא גם מבדידות. הן אצל החרדים והן אצל הערבים (ובתוכם גם הדרוזים) הקשר המשפחתי עם המבוגרים חם והדוק יותר והדבר מקל על ההזדקנות. לא בכדי נמצא שתוחלת החיים הגבוהה ביותר בישראל היא דווקא בבני ברק (אחד היישובים העניים בארץ).

ב-21% מכלל משקי הבית העניים בישראל - גילו של ראש המשפחה הוא מעל 65. לטענת מומחים הסיבה לחלקם הגדול של מבוגרים בקרב העניים נעוצה בכך שהם לא קיבלו תנאי פנסיה הולמים ( נכון ל-2007).

תכולת העוני בקרב כלל אזרחים וותיקים עמדה בשנת 2006/7 על 24.3 אחוזים, דומה לתכולתו באוכלוסיה הכללית. ראוי לציין שבעבר תכולת העוני בקרב אזרחים וותיקים היתה גבוהה בהרבה בהשוואה לתכולת העוני באוכלוסיה כולה ורק באמצע העשור הקודם הפערים נסגרו.

עם זאת, תכולת העוני בקרב האזרחים הוותיקים בישראל גבוהה מהתכולה במדינות הOECD – כ-27 אחוזים לעומת 14.3 אחוזים בהתאמה, על פי סולם השקילות המקובל בהשוואות בינלאומיות.

בין הארצות המפותחות, רק ארה"ב עולה עלינו בשיעור העוני בקרב קשישים. באירופה, עוני הקשישים קטן מ-10% ולרוב קטן מ-5%, בשל ביטוח חובה לפנסיה. רק בבריטניה עוני הקשישים הוא יותר מ-10%, כי קצבת הזקנה נמוכה מאוד. המצב קשה עוד יותר כאשר בוחנים את המהלך בעשור האחרון: בקרב הקשישים בישראל גדל שיעור העוני בכ-7%, שזהו השיא בעולם המפותח ובארה"ב ב-4%. בכל יתר הארצות המפותחות שיעור העוני בקרב הקשישים גדל מעט מאוד ולרוב קטן. (פלג 2006)
לגבי הקשישים יש השפעה עצומה לקצבאות ביחס לעוני - תשלומים אלה מקטינים בישראל את העוני בקרב הקשישים בחצי, לכן הפגיעה בקצבאות השפיעה באופן קטלני על הקשישים. מובן מאליו שהנימוק לגבי קיצוץ הקצבאות - החזרת מקבליהן לעבודה לא חל על הקשישים.

בישראל נוח יותר להיות אזרח וותיק בהשוואה למדינות ה-OECD רק בהיבט אחד: בעלות על דירה. אצלנו רוב האזרחים הוותיקים מחזיקים דירה בבעלותם.

מצבם הקשה של האזרחים הוותיקים העניים

מהדו"ח השנתי של מכון ברוקדייל, השייך לג'וינט בישראל ושל אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן, שהוגש ב-2006 לשר לענייני גמלאים, רפי איתן עלה כי כל אזרח וותיק רביעי חי בשנה שעברה מתחת לקו העוני. כל אזרח וותיק חמישי סבל מבעיית רעב. ל-10% לא היו מים חמים כל יום, ולכ-18% קר כמעט כל החורף בגין היעדר אמצעי חימום. כל קשיש חמישי חש בבדידות, 14% עוסקים בהתנדבות כדי להפגין אותה. אפשר אולי להתנחם קצת בעובדות הבאות: 79% מסה"כ האזרחים הוותיקים בישראל אמרו כי למרות כל הבעיות הם שמחים בחלקם. 41% עוסקים בפעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע. כל קשיש שלישי למד 13 שנים ומעלה. ל- 36% יש מכונית. 75% מבלים עם חברים, 91% מדברים בטלפון על המשפחה. 61% קוראים עיתון פעם בשבוע, 38% אחת לחודש. 12% היו בקולנוע לפחות אחת לחודש, 28% יצאו לפחות פעם אחת לנופש בארץ, רבע יצאו לטיול בחו"ל. רבים משתמשים באינטרנט (נכון ל-2006).

טיפול סיעודי בקשישים הגרים בביתם

חוק הסיעוד

95% מהקשישים בישראל מעדיפים להישאר בבתיהם, ורק 5% מתגוררים בדיור מוגן או במוסדות סיעודיים. חוק הסיעוד, שנחקק בשנות ה-80, נועד לספק טיפול הולם לקשישים שחיים בבתיהם ומתקשים בתפקוד היומיומי. החוק מאפשר לקשישים לקבל מהביטוח הלאומי גמלה לשירותי סיעוד. החלטת המחוקק בשנות ה-80 להעניק את גמלת הסיעוד כגמלת שירות התבססה על ניסיון של עובדים סוציאליים שנתקלו במצבי הזנחה קשים של קשישים, גם כאשר היו לקשישים המשאבים לרכישת השירותים הללו.

בשנת 2007 קיבלו כ-123 אלף קשישים שירותי סיעוד מעמותות ומחברות שהוכרו על ידי הביטוח הלאומי במסגרת חוק זה.
תנאי הזכאות לגמלת סיעוד (חוק סיעוד) של ביטוח לאומי:
א. תושב ישראל בן 65 ומעלה ותושבת ישראל בת 60 ומעלה, התלויים בעזרת הזולת בפעולות היום יום או נזקקים להשגחה זכאים לביטוח גמלת סיעוד(חוק סיעוד) של ביטוח לאומי.
ב. מגורים בקהילה - הגמלה מיועדת רק לקשישים הגרים בבית או בדיור מוגן (לא במוסד).
ג. מבחן הכנסות - הזכות לגמלה ושיעור הגמלה מותנים במבחן הכנסות. מעל תקרת הכנסות הנקבעת ע"י ביטוח לאומי מוענקת רק מחצית הגמלה,או לא ניתנת כלל. כמו כן מתחשבים בקביעת גובה הגמלה גם בהכנסות בן/בת הזוג. (חוק סיעוד של ביטוח לאומי אינו מיועד רק למעוטי יכולת).

הערה: ב-23.1.2012 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק ל תיקון – ביטול מבחן הכנסה לצורך קבלת גמלת סיעוד (היוזמים: חברי כנסת חיים כץ, משה גפני, אורלי לוי אבקסיס, אברהם מיכאלי. בהצעתם נכתב: "הדרישה למבחן הכנסה, מובילה במקרים רבים לשלילת גמלת הסיעוד ממבוטחים קשישים, אשר אין באפשרותם לדאוג לצורכיהם ולבצע את פעולות היום-יום הבסיסיות. בנוסף, שלילת הגמלה מחייבת את אותם המבוטחים לאתר ולהעסיק בכוחות עצמם עובד, ובכך גוזרת עליהם מעמסה כבדה ביותר בהתחשב במצבם. הצורך בשינוי המצב הקיים נובע גם מהעובדה כי המבוטחים שילמו במהלך חייהם את דמי הביטוח הלאומי על מנת שבבוא היום, אם יזדקקו לכך, הם יוכלו להסתייע בשירותיו. מוצע לפיכך לבטל את מבחן ההכנסה לגמלת הסיעוד ולקבוע כי כל מבוטח אשר הגיע לגיל פרישה ותלוי בעזרת הזולת בביצוע פעולות היום-יום, יהא זכאי לגמלת סיעוד וכך להביא לידי ביטוי, הלכה למעשה, את העקרונות הביטוחיים והעיקרון של ערבות הדדית הגלום ביסוד הביטוח הלאומי".
ד. הקשיש אינו מקבל קצבת שירותים מיוחדים מביטוח לאומי או קצבת עזרה לזולת ממשרד הביטחון.
ה. הקשיש נמצא זקוק במידה רבה לעזרתו של אדם אחר בעשיית פעולות היום-יום.
ו. במקרים שההגבלה בתפקוד היא זמנית, ניתנת גמלת סיעוד של ביטוח לאומי לתקופה זמנית. הזכאות נקבעת לפי מבחן תלות אותו עורכת לקשיש אחות בביקור בבית הקשיש. על הבדיקה הזאת נמתחה ביקורת קשה. נטען שהיא משפילה את האזרח הוותיק, פותחת פתח לאינספור רמאויות ומקפחת רבים.

סיעוד קצר מועד מביטוח לאומי

אנשים הזקוקים לעזרה מיידית למועד קצר (9.75 שעות בשבוע, עד 60 יום) רשאים לבקש "סיעוד קצר מועד" מביטוח לאומי, בדרך כלל לאחר אשפוז בבית חולים רגיל ולא שיקומי, לאחר אשפוז כתוצאה משבר של יד או רגל או דלקת ריאות עם חום גבוה. נדרש להגיש את טופס הבקשה הרגיל לגמלת סיעוד של ביטוח לאומי. יש צורך בהערכה רפואית מקצועית (אחות או רופא) ועל פי המלצה זו קובעת פקידת התביעות בביטוח הלאומי אם יהיה זה מסלול קצר מועד. את הטופס ניתן להגיש באמצעות ביה"ח והזכאות לביטוח גמלת סיעוד קצר מועד של ביטוח לאומי היא מיידית עם ההגעה הביתה.

שעורי גמלת סיעוד של ביטוח לאומי

הגמלה נקבעת על פי ניקוד שנקבע במבחן התלות של ביטוח לאומי.
100% גמלה – 9.75 שעות שבועיות למי שנמצא תלוי בזולת ברוב פעולות היום יום וכן למי שנמצא זקוק להשגחה.
150% גמלה - 16 שעות שבועיות למי שנמצא תלוי לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולות היום יום וכן למי שנמצא זקוק להשגחה מתמדת.
168% גמלה-18 שעות שבועיות למי שתלוי לחלוטין בזולת,באופן מקסימלי.
עדכון - תוספת שעות לזכאים לגמלת סיעוד המעסיקים מטפל ישראלי.
החל ב-1 באפריל 2009 מעניק המוסד לביטוח לאומי תוספת של שעות טיפול לזכאים לגמלת סיעוד ברמות התלות הגבוהות המעסיקים מטפל ישראלי ושאינם מעסיקים כלל מהגר עבודה (עובד זר), בהתאם לפירוט הבא:
מי שתלויים במידה רבה מאוד בעזרת הזולת ברוב פעולות היום יום ברוב שעות היממה, ומקבלים כיום 16 שעות טיפול בשבוע או 8 שעות טיפול בשבוע (בגלל הכנסות) - מקבלים תוספת של 3 שעות טיפול בשבוע.
מי שתלויים לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולות היום יום בכל שעות היממה או הזקוקים להשגחה מתמדת, ומקבלים כיום 18 שעות טיפול בשבוע או 9 שעות טיפול בשבוע (בגלל הכנסות) - מקבלים תוספת של 4 שעות טיפול בשבוע.
הביטוח הלאומי מעביר את המידע על תוספת השעות לארגונים הנותנים את שירותי הסיעוד, ולא נדרש מהקשיש להגיש בקשה לקבלת התוספת.

כיצד תובעים גמלת סיעוד מביטוח לאומי

כדי לקבל גמלת סיעוד של ביטוח לאומי נדרש למלא טופס תביעה לגמלת סיעוד ולמסור אותו לפקיד התביעות בסניף המוסד לביטוח לאומי שבמקום המגורים. המתקשה במילוי טופס התביעה יכול לקבל עזרה מפקיד התביעות של הביטוח הלאומי או מעובדי שרות הייעוץ לקשיש בסניף הביטוח הלאומי או באמצעות פניה לחברת סיעוד. בטופס התביעה נדרש לקבל חוות דעת מן הרופא המטפל ולצרף אישורים על הכנסות. מומלץ לפונים לבקש בטופס הפניה לתאם את ביקור האחות עם מישהו מבני המשפחה.

ביקור האחות בבית

כל המומחים בתחום ממליצים שבעת ביקור האחות בבית הקשיש יהיה נוכח בן משפחה המעודכן במצבו של הקשיש.
חשוב להדגיש שגמלת סיעוד של ביטוח לאומי ניתנת לקשיש על פי מצב תפקודו במשימות היומיום ולא על פי מצב בריאותו.
החוק מגדיר את זכאות הקשיש לגמלת חוק סיעוד של ביטוח לאומי לפי מידת עצמאותו רק בביתו ולא בחוץ, לכן קשיי ניידות מחוץ לבית אינם רלוונטיים. מבחן התלות בודק את יכולת הקשיש להתלבש, להתרחץ, לאכול, לטפל בהפרשות, להתהלך בבית, או האם הקשיש נמצא זקוק להשגחה בבית למען בטיחותו (בגין ירידה בזיכרון או מצב פסיכו-גריאטרי כאשר הוא מסכן את עצמו). מטבע הדברים המבחן הזה בעייתי בכל היבט – מוסרי, פונקציונאלי ועוד. עם זאת, בינתיים לא נמצא לו תחליף.

החמרה

אם לא אושרה לקשיש הגמלה המרבית של חוק סיעוד של ביטוח לאומי וחלה הידרדרות במצבו יכול הקשיש או משפחתו לביטוח הלאומי ולבקש בדיקה מחודשת בשל החמרה בצירוף האישורים המתאימים המעידים על החמרה בתפקודו.

הגשת ערעור על החלטת הביטוח הלאומי

ניתן לערער על החלטת הביטוח הלאומי בדבר הזכאות לגמלת סיעוד של ביטוח לאומי ושיעורה אפילו כמה פעמים. את הערר נדרש להגיש בתוך שישה חודשים מקבלת ההודעה הכתובה של המוסד לביטוח לאומי לבית הדין לעבודה באזור מגוריו של הקשיש. ניתן גם להגיש בקשה מחודשת, במקום ערעור. במקרה זה ממליצים המומחים להיעזר בעובדת סוציאלית או אחות קופ"ח להגשת הבקשה לגמלת סיעוד של ביטוח לאומי כדי שיסייעו בקבלת התייחסות נכונה יותר.

סל השירותים הניתנים לזכאים לגמלת סיעוד של ביטוח לאומי

א. עזרה של מטפלת-בית בפעולות היום-יום (להתלבש, להתרחץ, לאכול, לטפל בהפרשות, להתהלך בבית), בניהול משק הבית והשגחה על הקשיש. אפשר להמיר את מכסת השעות בתשלום עבור עובד זר המועסק ברישיון לטיפול בקשיש. שעת עבודה של מטפלת = שעת סיעוד שבועית.
ב. טפול במרכז יום לקשישים : אפשר לבקר במרכז יום עד חמישה ימי שהות במרכז יום בשבוע ואפשר גם לחלק את מכסת השעות שאושרה במסגרת הגמלה לשעות טיפול בבית+ימי ביקור במרכז. השירותים שניתן לקבל במרכז: רחצה, השגחה, תעסוקה, ארוחות חמות, בילוי וחברה וכן הסעה למרכז יום וחזרה. יום שהות במרכז יום שווה ערך לשעות סיעוד שבועיות כדלקמן: לזכאים ל- 9.75 שעות סיעוד שבועיות: 2 שעות סיעוד שבועיות = יום שהות במרכז יום לזכאים ל- 15.5 שעות סיעוד שבועיות: 3 שעות סיעוד שבועיות = יום שהות במרכז יום. בנוסף ע ל כך יש תשלום סמלי עבור כל יום בגין ארוחות, השתתפות בהסעות ועוד.
ג. אספקה של מוצרי ספיגה כגון חיתולים, סופגנים, סדיניות וכו'. המוצרים מותאמים לקשיש על פי צרכיו ומובאים לביתו אחת לחודש. קובעים את שווי מוצרי הספיגה כנגד שעות סיעוד באופן אישי לכל מקרה ומקרה.
ד. שרותי כביסה: הכביסה נלקחת מבית הקשיש ומוחזרת אליו נקיה. כמות של עד 5 ק"ג נחשבת ליחידת כביסה אחת. בדר"כ יחידת כביסה = כ-1.25 שעות סיעוד.
ה. לחצן מצוקה: המשדר מאפשר לקשיש במקרה של מצוקה להתקשר למוקד בלחיצת כפתור 24 שעות ביממה, גם כאשר הוא נמצא מחוץ לביתו. המוקד מזמין עבור המנוי את השירותים (רופא, אמבולנס , מכבי אש, .תיקונים וכו'). התשלום מתבצע ישירות לבעל המקצוע . התשלום לאמבולנס כמקובל בקופ"ח. שווה ערך ל1/4 שעת סיעוד שבועית. .
העובדת הסוציאלית במחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית קובעת בתיאום עם הקשיש ובני משפחתו באלו שירותים הם מעוניינים להשתמש. כלומר, תכנית הטיפולים של הקשיש נקבעת בהסכמה משותפת. כמו כן היא המקשרת בין הקשיש ובני משפחתו לבין ספקי השירותים הללו.

שרות טרום סיעוד

שרות זה מאפשר לקבל מטפלת הביתה, מהיום למחר, עד שתאושר העזרה מהביטוח הלאומי. שרות זה ניתן לתקופה מוגבלת בהתאם לשיקולים מקצועיים. השרות ניתן ללא תשלום על חשבון חברת הסיעוד. חברת הסיעוד גם מסייעת בהגשת הבקשה לביטוח הלאומי.

המחלוקת סביב חוק הסיעוד

בשנת 2007 ניסה המוסד לביטוח לאומי לערוך ניסוי לשינוי מתכונתו של חוק הסיעוד עבור הקשישים שמקבלים גמלת סיוע ברוב שעות היממה. הביטוח הלאומי ביקש להחליף את גמלת הסיעוד מ"גמלת שירות" ל"גמלה בכסף", שפירושה מתן סכום חודשי קבוע לקשישים מהביטוח הלאומי. המטרה היתה לאפשר לקשישים לעשות בכסף כראות עיניהם. המתנגדים לשינוי, ובראשם עמותות וארגונים פרטיים המספקים שירותי סיעוד התנגדו לשינוי בטענות הבאות:
א. "קשישים רבים לא יעשו שימוש בגמלה למטרה שלשמה היא נועדה אלא יעדיפו "לחסוך" את הכסף עבור צרכים אחרים.
ב. חוק הסיעוד עולה למדינה סכומי כסף בלתי מבוטלים, אבל יש הוכחות לדרכים הרבות שבהן הוא חוסך כספים למדינה - בטווח הקצר והארוך. קשישים שנשארים לגור בבתיהם זוכים מתוקף החוק לקבל טיפול יומי שוטף שמאפשר פיקוח על מצב בריאותם, כמו גם פיקוח על כל הזנחה או פגיעה מצד קרוב משפחה או אדם אחר. הטיפול המקצועי היומיומי בקשישים מעניק להם תחושת ביטחון, מונע מחלות ואשפוזים ומשפר את איכות החיים - ובכך חוסך כסף רב למדינה.

ג. המעבר לגמלה כספית עלול להוביל לפגיעה ישירה באיכות חייו של הקשיש. משום שהשירותים הנלווים לטיפול - כמו ייעוץ מקצועי למטפלות, בניית תוכנית טיפול פרטנית, הדרכת מטפלות ופיקוח ובקרה על איכות השירות - לא יינתנו לקשיש הסיעודי.

ד. חוק הסיעוד מופעל באמצעות עובדים מקצועיים מנוסים, שאחראים על המטפלות שמטפלות בקשישים. 70 אלף המטפלות הסיעודיות המועסקות כיום על ידי עמותות וחברות הסיעוד נבחרות לאחר מיון קפדני, ומקבלות הכשרה, הדרכה ופיקוח שוטפים. מי ידריך, יפקח ויעקוב אחר עבודת המטפלות אם המעסיקים הישירים שלהן יהיו הקשישים עצמם? גמלת סיעוד שתועבר ישירות אל הקשישים תצמצם את האפשרות לפיקוח והדרכה, וחוסר מעקב אחר מצבו של הזקן יגרור מספר רב יותר של מצבי הזנחה, מחלות, אשפוזים וכדומה. קשיש שאינו מטופל עלול להיות עול כלכלי על המדינה". (מלינקי 2007)

אלה שצידדו בביטול חוק הסיעוד טענו בין השאר כי "מתוך 123 אלף הקשישים המקבלים קצבת סיעוד כ-55 אלף הם חולי אלצהיימר המטופלים בביתם על ידי בני זוגם ומטפלת פיליפינית המועסקת במשרה מלאה, ולעתים אף שתי מטפלות, כי הם זקוקים לטיפול 24 שעות ביממה. לקשישים חולי אלצהיימר חברת הסיעוד אינה שולחת מטפלת - משפחתם משלמת לחברות תיווך 600-700 דולר ושוכרת מטפלת זרה שגרה בדירת הקשיש. במקרים אלה, חברות שירותי הסיעוד אינן מפקחות ואינן מדריכות את המטפלות, ולמעשה אין כל קשר בין עובדי החברה לבין המטפלות או בני המשפחה המטפלים בחולה. הקשר היחיד עם משרדי החברה הוא רק העברת הקצבה מהמוסד לביטוח לאומי לידי המשפחה, זאת לאחר ניכוי 37% כדמי תיווך. תיקון החוק והעברת קצבת הסיעוד מהביטוח הלאומי ישר לידי חולי האלצהיימר לא יגרום לצמצום בפיקוח והדרכה או במעקב אחר הקשיש החולה - כי אלה לא קיימים כלל גם היום" (לזר 2007).  עד היום (2012) לא בוטל חוק הסיעוד.

קשרי תמיכה כלכלית בין הורים לילדיהם

למעלה ממחצית הילדים בארץ אינם תומכים בהוריהם הזקנים

מתוך כלל בני 65 ומעלה שיש להם ילדים שאינם גרים עימם בבית 45% מקבלים מילדיהם סיוע כגון:
סידורים, תיקונים, בישול וכד', 17% מקבלים עזרה כלכלית מילדיהם, ו- 10% מקבלים מילדיהם עזרה
בתפקוד יומיומי (נכון ל-2009).

ההורים המבוגרים עוזרים לילדיהם המבוגרים

למעלה משליש ( 36% ) עוזרים לילדיהם מבחינה כלכלית. 44% מהם עוזרים לילדיהם בשמירה או
בטיפול בנכדים (נכון ל-2009).

הדאגה הכלכלית לקראת גיל הפרישה

גובה הפנסיה המאפשר קיום בכבוד

סקר שנערך ב-2007 (עבור חברת הביטוח הפניקס) מצא כי אחד מכל שני ישראלים מאמין שהכנסה חודשית שנעה בין 4,000 ל-8,000 שקל נטו בחודש תאפשר לו להתקיים בכבוד בגיל הפרישה, בהנחה שאין בעיות בריאות מיוחדות.

פסימיות לקראת היציאה לפנסיה

סקר שנערך ב-2007 (עבור חברת הביטוח הפניקס) מצא כי 40% מהישראלים מאמינים שמצבם הכלכלי יהיה רע יותר אחרי הפנסיה. 29% סבורים שהוא יהיה דומה להיום ורק 20% חושבים שמצבם הכלכלי דווקא ישתפר.

לא דואגים לעתידם

סקר שנערך ב-2007 (עבור חברת הביטוח הפניקס) העלה שלמחצית מהישראלים בלבד (51%) יש חיסכון פנסיוני כלשהו, כמו קרן פנסיה, קופות גמל או ביטוח מנהלים. לעומתם, 40% מהציבור לא מחזיקים בביטוח פנסיוני כלשהו.
משאל הפניקס בדק, בין היתר, עד כמה הישראלים נוהגים לעדכן את הביטוח הפנסיוני שלהם בהתאם לשינוי בסיטואציית החיים, בין אם מדובר בשינוי מקום העבודה, שינוי מקצועי, שינוי בסטאטוס המשפחתי, שינוי ברמת השכר או שינוי בהוראות המיסוי. נתוני הסקר מלמדים, כי רק כשליש (31%) ביצעו עדכון כלשהו בחיסכון הפנסיוני מאז הצטרפו לתוכנית. הסיבות הן שינוי בשכר (15%), שינוי במקום העבודה (11%) ו"רצון לתכנן את העתיד" (11%).

רק 3% שינו את הפנסיה בעקבות הולדת ילד. אחוז בודד מהנשאלים ציין צרכים סיעודיים כסיבה לעדכון. ברוב המקרים, המבוטח עצמו יוזם את השינוי (כ-48%), 22% ענו שסוכני הביטוח עשו זאת ו-13% ציינו את המעסיקים.
מעניין לראות, שלמרות המצב בשטח, 72% מהישראלים סבורים שהבטחת רמת חיים טובה לפורשים מוטלת על הפרט, 58% סבורים שבאחריות נושאים גם המדינה ומקום העבודה.

כאשר נשאלו משתתפי הסקר מי מנהל עבורם את החיסכון הפנסיוני, 32% השיבו שהבנקים הם אלה שעושים זאת עבורם (למרות שלמרביתם אין עדיין הרשאה לפעול בתחום הפנסיה, ומכרו את רוב קופות הגמל שהיו בבעלותם).
דובי רם, מנהל תחום חיסכון ארוך טווח בפניקס הגיב לממצאי המשאל: "הממצאים מצביעים יותר מכל על הבלבול שקיים בציבור מאז יישום רפורמת בכר. חלק גדול מהישראלים לא יודעים כלל שקופות הגמל עברו לניהולם של גופים אחרים, למרות שהנושא הופיע פעמים רבות בתקשורת".

עם זאת, עולה מהסקר שרפורמת בכר הצליחה להטמיע לפחות דבר אחד: 55% מהישראלים יודעים שעל-פי החוק, מאז כניסתה לתוקף של החקיקה, העובד ראשי לבחור בעצמו את הגוף שינהל עבורו את החיסכון הפנסיוני.
ניתן גם לציין לטובה את שיעור המבוטחים המעידים שקראו את הדיווח התקופתי ששולח הגוף המנהל: 70% ציינו שהם מעיינים בדרך כלל בדיווח ו-24% אמרו שהם לא נוהגים לקרוא אותו.

גמלאות במדינת ישראל

רוב הפורשים לגמלאות עדיין במיטבם, בריאים, בהירי מחשבה, צלולים בדעתם וכשירים לפעילות. הם רוצים לתרום ולהשכיל.
בעקבות הארכת תוחלת החיים בעשורים האחרונים צמח דור חדש בגילאים 60-80 שנה. החברה בישראל עדיין אינה ערוכה להתמודד עם כל המשתמע מכך.

בני 65 או בנות 60 אינם דומים כלל לבני 80 ויותר. יש להבדיל בין שתי קבוצות גיל אלה. בעולם קיימת מגמה של פרישה מוקדמת, בניגוד לעצותיהם של רופאים, גרנטולוגים וכלכלנים. התוצאה: הדימוי של הפנסיונר כזקן שכוחותיו אפסו עדיין שולט בדעת הקהל. מקורו של הדימוי הוא בכך שהחברה מגדירה את האדם כזקן בגיל כרונולוגי מסוים או במצב חברתי-משפחתי מסוים (למשל סבא), ללא קשר עם מצבו בתהליך ההזדקנות הביולוגי או הרגשתו הסובייקטיבית. זו תוצאה של הסכמה חברתית, שאינה מעוגנת במדע הרפואה.

רוב הפורשים היום לא התכוננו לגיל הפרישה ומוצאים עצמם במשבר. ישראל אמנם חברה משפחתית, אבל הנטיה הגוברת היא לחיות כמבוגרים במנותק מההורים (למעט הערבים והדרוזים). זאת ועוד, ילדים תלויים בהוריהם עד גיל מבוגר מאד והדבר משפיע על מערכות היחסים בהבטים רבים. שנת 1999 הוכרזה על-ידי האו"ם כשנת האזרח הוותיק.

תשלומי הפנסיה

בסקר של הביטוח הלאומי בשנת 2002 עלה כי 37% מבני 65 ומעלה הם פנסיונרים (מקבלים פנסיה) - 52% מהגברים ו- 28% מהנשים. אפשר להניח שהתמונה הסטטיסטית הזאת דומה למציאות של היום.

ב- 2008 חתמה ההסתדרות על הסכם מהפכני: פנסיה לכל עובד - שקובע כי כל מי שעובד יותר משישה חודשים באותו מקום עבודה, זכאי לכך שהמעסיק יפריש לו כספים מהמשכורת לקופה נפרדת, שבה יחסכו סכומים שעתידים להבטיח לו זקנה נאותה.

היום עומד שיעור ההפרשה על 7.5%, חלק מהעובד וחלק מהמעסיק. בשנת 2011 עלה השיעור ל-10%, ובשנת 2013 צפוי השיעור לעמוד על 17.5%. אם שר התמ"ת יחליט, יוכל השיעור לעלות בכל המשק על פי הוראה שלו.
פנסיה זה מושג מבלבל ורוב הציבור לא מודע לזכויות למשמעויות של נושא הפנסיה והחסיכון ארוך הטווח.
בישראל שכיחה הבורות ביחס לפנסיה. למשל, רבים לא יודעים שקרן הפנסיה לא נמחקת אלא ממשיכה לצבור גם כשהעובד נודד בשוק העבודה ממקום למקום. אם מתחילים עבודה במקום חדש, אחרי שכבר החלה צבירה במקום אחר - הצבירה לא תתחיל אחרי שישה חודשים, אלא באופן מיידי.

אנשים רבים מאד לא בודקים בתלוש השכר היטב כמה נצבר ומאיזה שנה. הם לא בודקים גם כמה ימי הבראה וחופש לא נוצלו בכל שנות העבודה, שאותם אפשר לפדות בנוסף לפנסיה.

עבודה אחרי גיל הפרישה

חוק גיל הפרישה

במשך שנים גיל הפרישה נקבע בהסכמים עם ההסתדרות. רק בשירות המדינה ובמגזרים מסוימים נקבעה בחוק חובת פרישה. במקביל, נקבע גיל זכאות לפנסיה ולקצבת זקנה - 60 לנשים ו-65 לגברים.
ב-2004 נחקק חוק גיל פרישה, שקובע כי אדם חייב לפרוש בגיל 67 ומעלה את גיל הזכאות לפנסיה ולקצבת זקנה - 67 לגברים ו-62 לנשים.

החוק אמנם קובע שמעסיק רשאי להאריך את משך עבודתו של עובד בהסכם מיוחד, אבל רוב המעסיקים אינם מנצלים סמכות זו ואף מפעילים לחצים על עובדים לפרוש לפני גיל 67, לפעמים אף בגיל 48, כמו בחברת בזק, למשל.

ביקורת על חוק גיל הפרישה

לכאורה חוק גיל הפרישה נועד לסייע לאנשים מבוגרים לנוח לאחר שנים של עבודה קשה וליהנות מזקנה מהנה יותר, ללא לחצי עבודה ופרנסה. הוא גם מאפשר תחלופת משרות ופותח הזדמנויות קידום לצעירים. עם זאת, בשנים האחרונות מתרבים קולות המבקרים הרואים בחוק גיל הפרישה בישראל כפוגע בזכויות חוקתיות, כגון חופש העיסוק וכבוד האדם. פטורי אדם בלא נימוק, רק משום שהגיע לגיל מסוים, הוא אפליה אסורה שגורמת נזק קשה מבחינה כלכלית, נפשית, חברתית ובריאותית לאוכלוסייה הולכת וגדלה (סיני 2006)

לטענתם החוק גם יוצר עומס בלתי נסבל על קרנות הפנסיה ולמעשה הורס אותן. הם מציעים שלא להכריח אנשים להפסיק לעבוד בניגוד לרצונם. מובילי שינוי החוק, ובראשם ד"ר ישראל דורון מאונ' חיפה אף עתרו לבג"ץ בטענה כי הוראת הביטוח הלאומי סותרת את עקרונות השוויון וחופש העיסוק ומשקפת תופעה הידועה בעולם כ-ageism, אפליית אנשים בשל גילם בלא קשר ליכולותיהם.

דורון סבור שכשם שארצות הברית רואה בחיוב פרישה פגיעה בזכות החוקתית לשוויון, כך בישראל יש לאפשר לאדם שרוצה ומסוגל להמשיך לעבוד ולאפשר למי שאינו רוצה או אינו יכול לפרוש בגיל מוסכם ולקבל פנסיה וקצבת זקנה. "זו סוגיה רחבה. יש פה עניין של מקומו של האדם המבוגר בחברה, תיוג שכולו בגלל גיל כרונולוגי, תדמית של חוסר יעילות, חולשה וחוסר חשיבות חברתית. זה הדבר הפוגע והמשפיל. צריך להפסיק לחשוב על זקנים כעל פנסיונרים", אמר דורון בראיון לעיתון הארץ. "קל מאוד כשאתה צעיר לראות את הזקן כ'אחר', כמישהו שאתה אף פעם לא תהיה. אבל כשאנחנו מגיעים לשם, אנחנו מבינים כמה זה חסר טעם. בני 80 לא רואים עצמם כזקנים - רק את בני ה-90", אומר דורון (סיני 2006).

הרוב מעוניינים לעבוד גם אחרי גיל הפרישה

סקר שנערך ב-2007 (עבור חברת הביטוח הפניקס) גילה שכמעט 70% מהישראלים היו ממשיכים לעבוד גם אחרי גיל הפרישה הקבוע בחוק, לו הדבר היה תלוי בהם.

ממחקר שנעשה באוניברסיטת חיפה על ידי סיגל נעים נמצא כי עובדים שפרשו פרישה מוקדמת בהסכמה עשויים היו שלא לשקול את אופציית הפרישה המוקדמת אם לא היו נתונים ללחצים סביבתיים רבים כל כך במקום העבודה. במחקר רואינו בראיונות עומק גברים שבחרו לפרוש בפרישה מוקדמת מחברות ממשלתיות, שעברו תהליכי הפרטה, כשטווח השנים שעבר מהפרישה הוא 3-5 שנים. אחד הממצאים הוא שהפורשים רואים בגיל הפרישה (כיום 67 לגברים ו-64 לנשים) "קו סיום" מלאכותי, שנועד בעיקר למטרות איזון אקטוארי של חברות הביטוח: אף אחד מהם אינו רואה עצמו כזקן וברור להם שלפניהם עוד משך חיים ארוך ומהנה.

לדבריה של החוקרת, למרות שמדובר באנשים שפרשו בפרישה מוקדמת מרצון - בניגוד לפרישה מוקדמת בכפייה - התחושה העיקרית שעלתה ממרבית הנחקרים היא תחושת אכזבה עמוקה שחשו ממקום העבודה. עוד היא הוסיפה כי מרכזיות העבודה, על אף הריחוק מהפרישה, מתבטאת גם בדרך שהם מתארים את עצמם. כשהתבקשו לספר את סיפור חייהם מרבית המרואיינים תיארו עצמם דרך הקריירה התעסוקתית שלהם בפרטי-פרטים, כשרק מעטים בחרו לספר על משפחתם וגם זה במשפט אחד או שניים.

ממצא נוסף שעולה מהראיונות הוא שלמרות שכלפי חוץ מספרים הנחקרים כי הם מרוצים מהפרישה וכי הם אלה שבחרו לפרוש מכיוון שהעבודה כבר לא התאימה להם, מדובר למעשה בסיפור כיסוי - בעיקר כלפי עצמם - שבא לגשר על המציאות הקשה שנכתפה עליהם, מציאות של אכזבה, תחושת עלבון והבנה כי אם יסרבו לפרוש הזכויות הפנסיוניות שלהם יפגעו. "זהו למעשה מעין סיפור כיסוי המסייע להם להבנות מציאות חדשה עמה יוכלו לחיות בשלום", אמרה החוקרת.

לאור כל זאת, ממליצה החוקרת לעודד מדיניות עבודה עד גיל מבוגר או לבטל את חובת היציאה לפנסיה. כך ייפסק התיוג כ'זקנים', התחושה הרעה של האנשים עצמם תעלם ואיתה הלחץ הנפשי המתקרב עם התקרבות גיל הפרישה וכל אחד יוכל להחליט על פי יכולתו ורצונו האם להמשיך לעבוד. בצעד זה המעבר מעולם העבודה לעולם הפרישה יהפוך לחלק יותר וחד פחות ובאופציית הפרישה יבחרו רק המעוניינים. כך ניתן יהיה לתגמל עובדים אשר ימשיכו ויתמידו בעבודתם ובכך יוכלו להבטיח לעצמם עתיד כלכלי משופר אף יותר לכשיחליטו אכן לקום ולפרוש.

מחקרים מוכיחים שדחיית הפרישה מהעבודה יש יתרונות לא רק כלכליים אלא גם בריאותיים. הנה כי כן,
על פי נתוני מחקר שפרסם המשרד לאזרחים ותיקים ב-2011, עובדים בישראל שממשיכים לעבוד גם לאחר גיל פרישה מבקרים פחות בחדרי מיון וחולים פחות בהשוואה לבני גילם הלא מועסקים. ההערכה העצמית של האוכלוסיה העובדת גם היא גבוהה יותר, והם גם סובלים פחות מעייפות כרונית ומסוכרת (אדלסון 2011).

המגמה העולמית להעלות את גיל הפרישה ולשלב אזרחים מבוגרים בשוק העבודה

”שורשי התפישה המודרנית של פרישה מקורה בעידן "קנצלר הברזל" של גרמניה אוטו פון ביסמארק, אשר הקים את מדינת הרווחה הראשונה בשנות השמונים של המאה ה-19. באותה תקופה, העובד הממוצע עמל קשות במפעל וחי עד לגיל 50. פרישה, עבור מי שהתמזל מזלם והגיעו אליה, נתפשה כפיצוי קטן על תשישות גופנית ונפשית. למרבה המזל, מעטים מאיתנו היום קושרים עבודה עם סוג כזה של מאמץ פיזי. במקום זאת, מדובר לעתים קרובות באמצעי עבור אנשים מבוגרים שמאפשר להם להישאר פעילים ומעורבים ברשת חברתית. זהו הצד החיובי של שנות עבודה ארוכות יותר. ייתכן גם שאין לנו יותר ברירה.

תודות לבייבי בום שלאחרי מלחמת העולם השנייה קשישים בריאים יותר ובעלי תוחלת חיים גבוהה יותר מגיעים לגיל פנסיה במספרים חסרי תקדים ברחבי העולם המתפתח. מצד שני, שיעורי ילודה נמוכים באותן מדינות גורמים לכך כי ישנם פחות ופחות צעירים שיירשו את מקום העבודה של הדור המבוגר. התוצאות הפוטנציאליות עבור הכלכלות המתועשות ברורות: כוח עבודה קטן, עלויות בריאות מאמירות וקריסת מערבי פנסיה.

להזדקנות אוכלוסיית כדור הארץ יש תוצאות כלכליות רבות. אחת מהן היא ירידה בתמ"ג. רוב האזרחים הוותיקים נמצאים מחוץ למעגל העבודה. אמנם מדינות רבות, בהן גרמניה וישראל, העלו את גיל הפרישה, אך עדיין במעצמות הגדולות שיעור האוכלוסייה שנפלט מפאת גיל ממעגל התעסוקה, גדל. מתחזית האו"ם עולה כי אוכלוסיית העובדים (בני 15-64) ברוסיה וביפאן תרד עד שנת 2050 ב-34%, בגרמניה ב-20%, בצרפת ב-6%, ובסין ב-3%. לירידה זאת יהיו השלכות תקציביות נרחבות.

המענה הכלכלי לבעיה אינו פשוט. אחד הפתרונות הבלתי נמנעים: החזרתם של מבוגרים למעגל העבודה, גם אם למורת רוחם. ואכן, הכלכלות המתקדמות ביותר כמו אלה של פינלנד ודנמרק כבר העלו את גיל הפרישה שלהן, תוך היפוך המגמה שהייתה רווחת בתקופה שלאחר מלחמת העולם. כלכלות אחרות נמצאות תחת לחץ גובר לנהוג באופן דומה, והנציבות האירופית וה-OECD (הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח) הזהירו לאחרונה את המדינות החברות בהן כי שגשוגן העתידי תלוי בתרומה גדלה והולכת מצד האוכלוסייה המבוגרת.

העקירה הזו של אחת מאבני הפינה של החיים הטובים – השלווה של גיל הזהב – לא עוברת בשקט. בשנים האחרונות בלגיה, איטליה וצרפת ידעו הפגנות סוערות נגד רפורמות בפנסיה אשר בין השאר העלו את גיל הפרישה. בגרמניה התנגדות פוליטית אילצה את הממשלה של הקנצלרית אנגלה מרקל להאט את מאמציה להעלות את גיל הפרישה הרשמי מ-65 ל-67.

התבגרות כוח העבודה מוקמה גבוה מאוד ברשימת האתגרים של קהילת העסקים הגלובאלית. ביפן, שם מספר התושבים בין גילאי 15 ל-64 צפוי לרדת בממוצע של 740 אלף בשנה למשך העשור הקרוב, חברות גדולות כמו קאנון ומיצובישי כבר התחילו להעסיק מחדש את הפנסיונרים שלהן, בעוד מאגר כוח העבודה הצעיר מידלדל.

חברת דיימלר-קרייזלר הגרמנית, הקימה ב-2006 כוח משימה לעובדים מזדקנים המורכב ממנהלי משאבי אנוש ויועצי בריאות שתפקידם העיקרי הוא לוודא שעובדים יישארו פוריים ומועילים לפרק זמן ארוך יותר. חברות ייעוץ כמו אדקו שבסיסה בשווייץ מציעות את "בדיקות הכושר הדמוגראפיות" ללקוחות שלהן, כדי לעזור להם להחליט אם יש להן את הבסיס הדרוש כדי להעסיק באופן פרודוקטיבי עובדים מבוגרים יותר.

האם השינויים הללו הם חדשות טובות או רעות לעובדים? זה תלוי בשאלה אם הם ממתינים לפרישה בשקיקה או ביראה. בארצות הברית שליש מהפנסיונרים שפרשו לאחרונה פוצחים בקריירה שנייה, כך לפי מחקר של חברת ההשקעות פטנאם. לפי סקר שנעשה על ידי הלובי העיקרי של האוכלוסייה המבוגרת בארצות הברית, ה-AARP ב-2006 מחצית מהאמריקנים העובדים מצפים לעבוד עד לאמצע שנות השבעים שלהם, בין אם בשל אילוצים כלכליים ובין אם מבחירה. ביפן, 78 אחוז מדור הבייבי-בום בין גילי 55 ל-59 אומרים כי הם מתכננים לעבור מעבר ל-60, גיל הפרישה הרשמי.

הטרנדים הללו מאלצים מדינות עשירות לחשוב מחדש האם פרישה מוקדמת היא אכן יתרון תחרותי. עובדים מבוגרים יותר היו, ולעתים עדיין, נחשבים לפרודוקטיביים פחות וליקרים יותר ולפיכך מטרות מתבקשות לתאגידים המבקשים לצמצם הוצאות. כתוצאה מכך, גיל הפרישה הממוצע במדינות עשירות צנח ביציבות מ-69 בשנת 50' ל-61 או פחות כיום ברבות ממדינות ה-OECD. במצב קיצוני כמו בצרפת, עם תוחלת חיים ממוצעת של 83 שנה, העובד הממוצע פורש בגיל 59 וחי מפנסיות המדינה במשך למעלה משני עשורים. העומס על הכלכלה נעשה עצום.

פינלנד עמדה בפני מצב דומה כאשר המיתון פגע בה בתחילת שנות התשעים. באותה תקופה 20 אחוז בלבד מהפינים בני 60 עד 64 עבדו. מאז החלה פינלנד להציג את "פנסיית הבונוס" עבור אנשים שמחליטים לפרוש רק אחרי גיל 68 והיא נותנת להם תמריץ כלכלי להמשיך לעבוד ולשלם מסים.

כיוון שחברות בצרפת וגרמניה רגילות להתנער מעובדים מבוגרים, פחות מחמישה אחוזים מהעובדים מעל גיל 50 משתתפים בתוכניות הכשרה, בהשוואה ל-33 אחוז בשוודיה ו-12 אחוז בפינלנד. במדינות רבות, חוקים בעלי כוונות טובות שמטרתם להגן על עובדים מבוגרים, כמו איסורים מיוחדים לגבי פיטורים או פיצויי פיטורים מיוחדים למבוגרים, גרמו לתוצאה הפוכה בדיוק ועתה החברות אינן מעוניינות לשכור את העובדים הללו מלכתחילה. זו אחת הסיבות לכך שבאיטליה, שתיים מכל חמש מודעות דרושים דוחות בני 45 ומעלה.

בחברות רבות אפליה בוטה מסוג זה הולכת ונעלמת. מפעלים רבים מאמצים מודלים ידידותיים יותר לפועלים המבוגרים, המתייחסים גם לבעיות רפואיות בגיל מתקדם.

התוצאה היא שארגון OECD דיווח כי שיעור התעסוקה בקרב בני 55 עד 64 גדל מ-46 אחוז ב-94' ל-51 אחוז ב-2004. בארצות הברית בתי חולים הנאבקים במחסור בכוח אדם מאריכים את הקריירות של אחיות מבוגרות על ידי שיפור תנאי העבודה הפיזיים באמצעות "צוותי הרמה" ניידים לשינוע חולים, או באמצעות מיטות הידראוליות שמפחיתות את הצורך בהתכופפות מרובה.

בניגוד לסטריאוטיפים הנפוצים עדיין, ישנן מעט מאוד עדויות לכך כי החברות אינן יכולות להישאר תחרותיות עם עלייה בשיעור העובדים המבוגרים. כאשר הרשת הסיטונאית הדנית "נטו" הקימה שלושה סופרמרקטים "זקנים", שבהם לפחות מחצית מאנשי הצוות הם בני 50 ומעלה, ההיעדרויות פחתו ושביעות הרצון של הקונים עלתה. אותו דבר קרה ברשת הבריטית בי אנד קיו לכלי עבודה. חנויות "הזקנים" שלה במנצ'סטר ובאקסמות היו רווחיות ב-18 אחוז יותר לעומת החנויות הרגילות, בין השאר תודות לתחלופת עובדים קטנה פי שישה ולהפחתה של 60 אחוז בגניבות ובשבירות כלים בחנויות.

אחד המכשולים העיקריים מבחינת מערכי התשלומים היא העובדה שלעתים עובדים זוכים לשכר גבוה יורת בהתבסס על הוותק שלהם יותר מאשר על תפקודם. על מנת להתמודד עם התופעה החלו מספר חברות להחתים את עובדיהן על חוזי "שכר השיא", שמפחיתים בהדרגה את המשכורת אחרי גיל 55 או 60, לעתים בשילוב צמצום שעות העבודה. גמישות מסוג זה הופכת פופולאריות יותר ויותר ביפן.

החדשות המפתיעות בעבור עובדים צעירים רבים, החולמים על החיים שמעבר למירוץ העכברים, הן שרוב הוותיקים שמחים לעבוד. באמריקה, שני שליש מהפנסיונרים אומרים כי הם חוזרים לעבוד משום שהם רוצים לעשות זאת לא משום שהם חייבים. כאשר פינלנד העלתה את גיל הפרישה בשנות התשעים סקרים הראו כי רוב הפינים רואים בהארכת שנות העבודה הזדמנות להישאר מעורבים בחיי חברה הנסבים לעתים קרובות סביב המשרד. "כאשר אנחנו מוצאים עבורם עבודה, הם באמת פורחים וצפויים להישאר יותר בריאים וחדורי מוטיבציה", אומר ברט רכטר, צייד ראשים בן 73 בחברת אודסטנדינג, חרת כוח אדם זמני שבסיסה באמסטרדם ואשר מתמחה באוכלוסייה המבוגרת. הקליינט המבוגר ביותר שלו הוא "נער" משלוחים בן 80.” (תייל 2006).

שיעור האזרחים הוותיקים העובדים בישראל

בניגוד למגמה העולמית, אצלנו לא מאמינים שסבא עוד יכול להרים משהו. עד גיל 54, כ-76% מהישראלים עובדים. מגיל 55 מתחיל תהליך מהיר של פרישה מרצון או שלא מרצון - שיעור המשתתפים בכוח העבודה יורד ל-56%, בממוצע, ומגיל 65 הוא יורד ל-10%.

אמנם שיעור בני ה-65 שעובדים בישראל הולך וגדל אבל הוא לא מתקרב לשיעור בארצות המפותחות. בארצות הברית, למשל, שם אין חובת פרישה, שיעור האמריקאים המבוגרים בשוק העבודה גבוה בהרבה והולך וגדל בעשור האחרון - מ-43% ל-51% בגילים 62-64 ומ-27% ל-30% בגילאי 65-69 (סיני 2006).

בישראל מחצית מבני 65-50 אינם עובדים. 60 אחוז מתוכם אינם עובדים מרצונם החופשי, אולם 40 אחוז הנותרים תופשים את עצמם כמובטלים שמעוניינים לעבוד, ואפילו מחפשים עבודה. מצב התעסוקה בקרב הגיל המבוגר רק הולך ונעשה גרוע יותר. בשנת 2004, 59 אחוז מבני ה-50 ומעלה עדיין עבדו, ב-2005 השיעור פחת ל-50 אחוז.

בשנת 2009, 11.4% מבני 65+ השתתפו בכוח העבודה האזרחי (17.8% בקרב גברים ו-6.5% ברב נשים). אחוז המשתתפים בכוח העבודה האזרחי יורד עם הגיל: בקבוצת הגיל 65-69 השתתפו בכוח העבודה האזרחי 26.7% (37.9% מהגברים ו-17.1% מהנשים) ואילו בגיל 70+ רק 5.9% השתתפו בכוח העבודה האזרחי (9.9% מהגברים ו-3.0% מהנשים). אחוז המשתתפים בכוח העבודה האזרחי בקרב יהודים בני 65+ גבוה יותר מזה של ערבים: 12.0% לעומת 3.8% בהתאמה. 45.7% מבין המועסקים בגילי 65+ עובדים במשרה מלאה בדרך כלל (35 שעות ומעלה), לעומת 54.2% שעובדים במשרה חלקית בדרך כלל; אולם יש הבדל גדול בין המינים: בעוד שבקרב גברים 56.2% עובדים מלא ו-43.8% עובדים חלקית, הרי שבקרב נשים המצב הוא הפוך, 23.8% עובדות במשרה מלאה ואילו 76.2% עובדות במשרה חלקית.

יש לציין כי, בקרב כלל האוכלוסיה וגם בקרב בני 65+ יש קשר בין רמת ההשכלה ובין שיעור ההשתתפות בכוח העבודה: ככל שההשכלה גבוהה יותר, כך עולה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה. בקרב בני 65+ שיעור ההשתתפות של בעלי השכלה של 0-4 שנות לימוד היה 2.1%, ואילו בקרב בעלי השכלה של 16 שנות לימוד ויותר שיעור ההשתתפות היה 22.3%. 29.2% מהמועסקים בני 65+ עובדים במשלחי יד אקדמי או במקצועות חופשיים וטכניים. 31.7% עובדים כפועלים מקצועיים או בלתי מקצועיים, לעומת 26.1% בכלל האוכלוסיה.

בניגוד למגמה העולמית, המעסיקים הישראלים לגמרי לא פתוחים להעסיק אנשים מבוגרים ורבים נדחים רק בשל גילם המתקדם. בעולם שבו המסר הוא "להיות צעיר לנצח" נוצרות גם סטיגמות על אנשים מבוגרים. יש שדוחים אנשים מבוגרים בטענה שהם מתקשים לעבוד עם מחשבים וכי יש הרגלי עבוד החדשים שהם לא רכשו. נכון שקיים פער לא מבוטל בין צעירים למבוגרים בכל הקשור למכוונות מחשב. עם זאת, המבוגרים סוגרים את הפערים הללו במהירות.
הרצון של יותר ויותר ישראלים להמשיך לעבוד נובע הן מהארכת תוחלת החיים, שכוללת גם הארכת תקופת החיים שבה האדם הוא בריא בגופו ובנפשו וכשיר לעבוד. גם ההכרה ההולכת וגוברת שוותק, ניסיון וידע שנצבר במשך שנים הם נכסים שאסור לוותר עליהם בקלות, תורמת בכיוון.

לעתים ההחלטה להמשיך לעבוד היא כורח כלכלי. הנה כי כן, כיום כ-30% מבני 65 ויותר נזקקים להשלמת הכנסה מהביטוח הלאומי, זאת אומרת שאין להם כל הכנסת אחרת למעט קצבה של 1,160 שקל בחודש.

אפליית אזרחים וותיקים בשוק העבודה

יש לא מעט אנשים מבוגרים המופלים לרעה בשוק העבודה על רקע גילם. מה הסיכויים למצוא עבודה אחרי גיל 50? מסתבר שבישראל הסיכויים אינם גבוהים. מעסיקים בעולם גילו את יתרונות העובדים הוותיקים יותר, כמו ניסיון ונאמנות ואומרים: "בני ה-50 וה-60 הם העובדים הכי טובים". בישראל, לעומת זאת, המנהלים עדיין מהססים. "מתוך למעלה מ-100 קורות חיים ששלחתי השנה, רק שניים חזרו אליי ולבסוף ויתרו עליי בגלל הגיל", מספר מובטל בן 64 ממודיעין בראיון לדוד רגב (בכתבה שעסקה בהרחבה בנושא). מרטין רום ממודיעין כבר עבר את שלב התסכול. זה שנתיים שאינו מצליח למצוא עבודה למרות מקצועו המבוקש כמהנדס אלקטרוניקה. הסיבה: 64 שנותיו. "מתוך למעלה מ-100 קורות חיים ששלחתי השנה, רק שניים חזרו אליי ולבסוף ויתרו עליי בגלל הגיל", הוא אומר. רום, אב לשלושה וסב לשישה נכדים, עבד במשך יותר מ-20 שנה כמהנדס בחברת תדיראן. לפני יותר משנתיים הוא עזב ומאז אינו מצליח למצוא עבודה. "לא הבנתי למה לא רוצים אדם עם ידע וניסיון. כבר עברתי את שלב התסכול. אשתי עובדת ואנחנו חיים גם מהחסכונות". רום הוא דוגמא טיפוסית לבעיות בקבלה לעבודה שבהם נתקלים אנשים מבוגרים בארץ.

בשנים האחרונות יותר מעסיקים ברחבי תבל גילו את הפוטנציאל הטמון בהעסקתם של בני 50 ומעלה. בוסים רבים ממהרים להעסיק את ה"סניורים", כפי שמכנים אותם ברחבי העולם, בעיקר כדי לנצל את ניסיונם ואת נאמנותם למעסיק. בישראל המצב עדיין שונה. בשוק העבודה הישראלי מתקשים בני ה-50 ומעלה למצוא עבודה למרות ניסיונם הרב. בתקופות של משבר כלכלי הבעיה רק הולכת ומחריפה. בלשכות התעסוקה רשומים כיום כ-100 אלף מבוגרים דורשי עבודה, המהווים כ-42% מהמובטלים, כשליש מהם נשים.

לכך יש להוסיף את מי שאינם זכאים לדמי אבטלה וחדלו מלהתייצב בלשכה, וכן את אלה שמצאו תעסוקה זמנית בשכר נמוך, וממשיכים לחפש עבודה. לפי ההערכות, מספרם נאמד ברבע מיליון דורשי עבודה. לדברי רויטל הנדלר, מנכ"לית AllJobs, החשש בישראל מהעסקת עובדים מבוגרים נוצר לרוב מתפיסות שאינן בהכרח נכונות: תפיסה של העובד המבוגר כפחות גמיש, נמרץ וסתגלן, או כבעל עודף ניסיון.

מחפשי עבודה מבוגרים מגלים שהעולם שייך לצעירים ועסוקים בלהתלונן במקום לאמץ את ההבנה שלמעסיק אכפת מתפוקות ולא ממה "פייר". גם להיי-טקיסטים המפוטרים, שפתאום רוצים להקים ועדים, כדאי להיזכר כיצד מדברים עברית "עסקית". "מנהלים מעדיפים לעתים לוותר על הניסיון המקצועי מאשר להתמודד עם בעיה פוטנציאלית בצוות. עודף הניסיון גורם לעתים למנהל לחשוש למקומו בשל תחרות מול העובד הבוגר יותר. בנוסף, מנהלים חושדים שהעובדים הבוגרים מתייחסים לתפקיד שלהם כתחנת ביניים בלבד, וחוששים שעלויות העסקתם הן גבוהות. בנוסף, יש נטייה לקבל לעבודה אנשים שדומים לך, כך שככל שיותר מראיינים הם צעירים, הסיכוי של המבוגרים פוחת", אמרה הנדלר.

לדבריה, היתרונות בהעסקת עובדים בגילאי 50 ומעלה רבות: ניסיון שלא מחייב תקופת הכשרה ארוכה, יציבות תעסוקתית ונאמנות למקום העבודה הנובעת מאורח חיים פחות דינמי ותובעני מזה של צעירים ובעלי משפחות צעירות. למבוגרים רבים יש גם מחויבויות, כמו משכנתא, שגורמות לעובד לרצות להחזיק במקום העבודה.

לעובד הבוגר יותר יתרונות של מיומנויות בין-אישיות, סבלנות, מוסר עבודה ואורך רוח. "עובדים מבוגרים גם נמצאים לרוב אחרי שלב הלימודים וגידול הילדים, כך שהם פנויים לעבודה", מוסיפה הנדלר. ומה אומרים על כך בחברות השונות? דפנה קליינר, סמנכ"לית משאבי אנוש בביטוח ישיר: "חלק מהניסיון בהחלט מגיע עם הגיל. העובדים בני ה-50 פלוס מביאים עמם לתפקיד תרמיל עשיר בניסיון ובעשייה. מצד שני, אין להפחית בבחירה בעובדים צעירים, כי הם מביאים איתם לארגון איכויות אחרות".
ניבה חסיד, מנהלת משאבי האנוש בחברת התרופות כצט: "הדודים והדודות בני ה-50 שפגשתי בעבר בראיונות העבודה התחלפו היום במועמדים בני 40 ו-50 שנמצאים באמצע החיים, בשלים, מודעים לעצמם, מכירים בערכם ועדיין שומרים על הברק בעיניים. הם מתלבשים נכון, מדברים נכון וחושבים נכון. המראה הצעיר שלהם מתבטא גם בדרך החשיבה, בדינמיות ובחיוניות שהם משדרים. אנחנו מחפשים את המועמדים שיש להם המוטיבציה הגבוהה ליצור ולחדש".

ניב מדגישה כי הסוד הוא בשילוב המנצח בין המבוגרים לצעירים, שמביאים את השפה החדשה לארגון. "המבוגרים של היום, שלומדים ומאמצים את השפה החדשה, הם בעצם העובדים הטובים ביותר. ממוצע הגילאים בכצט עומד היום על 42", אומרת חסיד.

רונית בן בסט, סמנכ"ל משאבי אנוש בסלקום: "לפני כשנתיים וחצי התחלנו ביוזמה, המאפשרת לבני 50 ומעלה להיקלט בחברה באמצעות מסלולי הכשרה ייעודיים, במימון מלא של החברה. זו אוכלוסייה איכותית עם מוטיבציה מאוד גבוהה, נכונות עבודה לאורך זמן, תודעת שירות וניסיון חיים. כל אלה משפיעים לחיוב גם על סביבת העבודה ובפרט על הצעירים".
לפי מדד AllJobs ו"ממון" עולה כי שיעור המעסיקים שציינו כי המשרות הפנויות אצלם מתאימות גם לבני 50 ומעלה במהלך אפריל ירד ב-6% ( 301 משרות) בהשוואה לחודש מארס. בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד מדובר בעלייה של 10%. יצוין כי 17% מהמשרות לבני 50 פלוס אינן מצריכות בהכרח ניסיון מקצועי קודם.

במאגר המשרות ב-AllJobs רשומות כעת קרוב ל-300 משרות, שהמעסיקים הגדירו אותן כמתאימות לגילאי 50 ומעלה. 16% מהמשרות הן מתחום המכירות, 8% מתחום האדמיניסטרציה, 7% מתחומי שירות הלקוחות ו-6% מהמשרות בתחום הפיננסי. שאר המשרות הן בתחומי אחזקה וניקיון, חינוך והדרכה, רפואה, אופנה וטקסטיל ונדל"ן.

בשנת 2010 פתח אתר AllJobs קטגוריה חדשה של חיפוש עבודה לבני 50 פלוס, בעקבות הביקוש והבנת כוחות השוק. מדי חודש מוזנות ישירות למאגר AllJobs יותר מ-8,000 משרות על ידי מעסיקים וחברות השמה. הקטגוריה החדשה מאפשרת למעסיקים להצהיר כי הם "מונחי ניסיון ויעילות" ולא "מונחי גיל" ולפרסם את "סוג המשרה" כמתאימה בין היתר גם לבני 50 פלוס.

התנדבות

התנדבות היא אחד האפיקים הבולטים לתעסוקה בקרב זקנים, והיא מעשירה הן את הנותן והן את המקבל. גברים נוטים יותר משנים לעסוק בפעילות התנדבותית. אחוז המתנדבים בקרב זקנים נמוך במקצת מזה של בני 20+, אולם הזקנים המתנדבים מייחדים יותר שעות לפעילות ההתנדבותית.

צרכנות

הוצאות משק בית

ההוצאה החודשים הממוצעת לתצרוכת למשק בית של פנסיונרים (אישה מעל 60 וגבר מעל 65) עמדה בשנת 2009 על 9,585 ש"ח - הוצאה נמוכה מההוצאה החודשית הממוצעת לתצרוכת של כלל האוכלוסיה, שעמדה באותה שנה על 13,009 ש"ח. אולם בהשוואה של הוצאה לנפש, בגלל שמספר הנפשות במשקי בית של קשישים נמוך (1.5 נפשות בממוצע לעומת 3.3 בכלל האוכלוסיה), ההוצאה לנפש בקרב הפנסיונרים גבוהה מההוצאה בכלל האוכלוסיה (6,309 ש"ח לעומת 3,895 ש"ח בהתאמה). להלן פירוט הוצאות (נכון לשנת 2009):

הוצאות דיור

אחוז ההוצאה על סעיף הדיור גבוה יותר במשקי בית של פנסיונרים - 34.5% לעומת 24.4% בכלל האוכלוסיה .

הוצאות בריאות

אחוז ההוצאה על סעיף הבריאות גבוה יותר במשקי בית של פנסיונרים - 8.1% לעומת 5.1% בכלל האוכלוסיה.

הוצאות הלבשה והנעלה

אחוז ההוצאה על סעיף הלבשה והנעלה נמוך יותר במשקי בית של פנסיונרים - 9.1% לעומת 3.2% בכלל האוכלוסיה. ההפרשים בולטים כיוון שמדובר בשני סעיפים קטנים.

בעלות על מוצרים בני קיימה

במשקי בית של פנסיונרים אחוז הבעלות על טלוויזיה גבוה יותר מאשר בכלל האוכלוסיה (95.7% לעומת 89.7% בהתאמה).

גם אחוז המנויים על טלוויזיה בכבלים ובלווין גבוה יותר מאשר בכלל האוכלוסיה (78.1% לעומת 64.3% בהתאמה).

אחוז הבעלות על טלפון נייח גבוה יותר במשקי בית של פנסיונרים  (94.5%) מאשר בכלל האוכלוסיה (82.4%), ואילו אחוז הבעלות על טלפון נייד נמוך יותר במשקי בית של קשישים (72.7%), מאשר בכלל האוכלוסיה (91.8%).

פלח אוכלוסיה מוחמץ

בישראל 2010 יש אזרחים וותיקים פעילים, הצורכים מוצרים איכותיים ויקרים, צרכני תרבות עם רמת חיים סבירה ומעלה; ומנגד יש אזרחים וותיקים רבים מאוד החיים מתחת לקו העוני והמתלבטים בין תזונה בסיסית וצריכה של אבות המזון לבין מימון תרופות וחימום בחורף; יש אזרחים וותיקים העוברים ניתוח להשתלת שיניים במלוא פיהם עם "סטים מפורצלן", ויש כאלה האוכלים רק מזון דל ורך כי פיהם ריק תרתי משמע.. יש אזרחים וותיקים הגרים במגדלים בתנאים של חמישה כוכבים ויש כאלה החיים בתנאים מחפירים המסכנים את חייהם ואת בריאותם.

בני ה-65 ומעלה הם שכבה דמוגרפית-כלכלית שבאופן מוזר עבר מתחת לראדר של המשווקים, משרד הפרסום, תאגידים וחברות הצרכנות. רוב הסקרים פשוט מתעלמים מהם והדבר גם משתקף בסוג החנויות השכיח במרכזי הקניות ובפרופיל של הקונים. הדוגמא המובהקת ביותר היא תעשיית הבגדים. הרוב המוחץ של החנויות ורשתות השיווק מוכרות בגדים, נעליים ומוצרים אופנה אחרים המופנים לאוכלוסיה הצעירה. לא פלא שאת הקמפיינים הללו מובילים כמעט תמיד דוגמנים ודוגמניות צעירים חטובים.

מעט מאד סקרים ופילוחים נעשים במטרה להכיר את צרכי המבוגרים, סגנון החיים והעדפות שלהם. לא זו בלבד שיש בכך קיפוח בוטה ואנטי דמוקרטי של אוכלוסייה עצומה, אלא שיש בזה טיפשות כלכלית, שכן מדובר בשכבה שיש לה יותר אמצעים ויותר כסף פנוי להוציא בהשוואה לשכבות הצעירות (על פי הערכות בני ה-50 ומעלה בישראל מחזיקים ב-70% מהכספים במדינה). בל נשכח שמדובר באנשים שגמרו מזמן לשלם את המשכנתא ושהילדים מזמן עזבו את הבית. הם אוהבים לבלות, לטייל, ולקנות מתנות לילדים ולנכדים (פינטו 2007).

אפילו בתחומי צריכה שבהם ברור וידוע שהאזרחים הוותיקים מהווים בהם רוב, לא נעשים פילוחים וסקרים מתאימים.
מה הסיבות לתופעה הזאת, שאינה עולה בקנה אחד עם רוח הזמן הקפיטליסטית? יתכן והדבר קשור לסיסמה האנכרוניסטית שהפרסומאים המציאו ש"העולם שייך לצעירים". החברה של המאה ה-21, שהצליחה להאריך את חייהם של בני האדם, נשארה כבולה לאמירות מטופשות, בשעה שבני 60 פלוס הם אנשים מלאי און ומגוון רחב של צרכים. אפשר לשער שהדבר נובע גם מהעובדה שממוצע הגילים של העובדים בחברות הפרסום הוא 30-40. הם מוכוונים לעולם הקרוב אליהם, בין השאר בשל הנטיה הכללית של צעירים לתפישת עולם אגוצנטרית.

מומחים לפרסום טענו גם שאחת הסיבות להחמצת פלח השוק של האזרחים הוותיקים היא העובדה שאין כלי תקשורת המיועדים ספציפית לבני הגיל הזה, ולכן למפרסמים קשה להפנות אליהם קריאה ישירה. ספק אם הטיעון הזה מחזיק מים, ולו מהסיבה שהם שכחו שאזרחים וותיקים לא רק קונים לעצמם אלא אף רוכשים מוצרים לנכדים.
מה שעצוב ומדהים שגם בני 50 פלוס עצמם לאמירות המהללות את הנעורים ומפנימים אותן, ולכן מדירים רגליהם ממועדונים ונקודות בילוי אחרות שמזוהים עם אוכלוסיה צעירה.

החברה המרכזית והמבוססת בישראל שמתמחה בפנייה לגילאי 50+, ולה כ-130 אלף חברים רשומים, שממוצע הגילים שלהם הוא 60, היא חברת קלאב 50. הקימו אותה עוזי ברעם, חבר הכנסת והשר לשעבר, המכהן כיו"ר החברה; צבי פרידמן שהיה ממקימי חברת הפרסום "קשר בראל"; ואמנון הרציג שהיה חבר דירקטוריון בנק הפועלים. גם הם, עם תחילת עבודתם לפני כשלוש שנים, הבחינו בעובדה המפתיעה שאין פילוח שוק בנוגע לבני 50 פלוס ולכן קיימו בשנים האחרונות סקרים, דרך חברת "חקר", כדי להכיר לעומק את עולמם (פינטו 2007).

שוק נפרד וגדול בפני עצמו הוא שוק המוצרים המיועדים לבעלי מגבלות הקשורות בגיל. ושוב, גם כאן משום מה ההחמצה ענקית. ב-1997 הוקם יפן הוקם ארגון ג'יבה (פירושו של השם "גבר זקן ואישה זקנה"), שנשא את המוטו: "מתוך קשישים, על ידי קשישים ולמען קשישים". קבוצה של 25 אזרחים וותיקים הבינו ששוק המוצרים עבור בני שכבתם הדמוגרפית גדל והפוטנציאל רחוק ממיצוי. הם האמינו יש להם הבנה מיוחדת לגבי הצרכים של צרכנים מבוגרים והחלו לייצר מוצרים מגוונים ידידותיים למבוגר, כגון אמבטיות ובתי שימוש עם עזרים המאפשרים נוחות לבעלי מוגבלויות. ומה שלא פחות מעניין, הם מעסיקים במפעל אזרחים וותיקים בלבד.

אפשר לשער שחברות דומות יצוצו בשנים הקרובות ברחבי העולם ובכלל זה בישראל. כבר עכשיו ישנם בתים לדיור מוגן שנבנו ומופעלים על ידי עמותות של אזרחים וותיקים, כאשר הכניסה אליהם כרוכה באישור של וועדת קבלה מקומית.

צריכת תרבות גבוהה

על פי מידע שהתפרסם ב-2007 כשליש מהמנויים בתיאטרון הקאמרי הם בעלי כרטיס "אזרח ותיק" (הניתן לבנות 60 ומעלה ובני 65 ומעלה). 10% מהמנויים בהבימה הם בעלי כרטיס "אזרח ותיק". בפילהרמונית, שלה 27 אלף מנויים ובנוסף להם נמכרים עוד 25 אלף כרטיסים בשנה, דיווחו כי 60% מהקהל הם בני 50 עד 70.

מחשבים

במשקי בית של פנסיונרים אחוז הבעלות על מחשב ומנוי לאינטרנט (40.3% ו-35.6% בהתאמה) נמוכים יותר מאשר בכלל האוכלוסיה (74.4% ו-66.3% בהתאמה)

27% מבני 65 ומעלה משתמשים במחשב (לעומת 75% מבני 20-64), ו-24% משתמשים באינטרנט (לעומת 70% מבני 20-64) (נכון ל2010). הנתון הזה נותן תמונה קצת מעוותת שכן הוא כולל גם מגזרים מסורתיים, כגון המגזר הערבי והחרדי. בקרב האוכלוסיה החילונית שיעור האזרחים הוותיקים העושים שימוש סדיר במחשב ובאינטרנט הוא גבוה בהרבה, ואפשר לשער שהוא בין הגבוהים בעולם.

פעילות ספורטיבית

בעקבות התחזקות ההכרה בחשיבותה של הפעילות הגופנית לשמירה על בריאות ואריכות חיים, התארכות תוחלת החיים והשיפור בתרבות הפנאי הכללית, יותר ויותר פנסיונרים עוסקים בפעילות גופנית סדירה ומהנה, הן כבודדים והן במסגרת קבוצתית - החל בהשתתפות בחוגי ספורט, שחיה בבריכה, דרך השתתפות בספורט עממי (צעדות, ריצות וכו') וכלה ובפעילות סדירה בחדר כושר.

כ-40% מהמנויים ברשת מכוני הפילאטיס של דליה מנטבר הם בני 50 ומעלה (כ-3,000 איש ואשה). "זו מגמה גוברת", אומרת מנטבר, "מדובר באנשים שהילדים שלהם כבר גדלו ועזבו את הבית, שמתפנה להם זמן, והקריירה והפרנסה שלהם כבר מסודרות" (פינטו 2007).

אגב, מתברר ששעות האימון של בני 50 פלוס במכוני הכושר שונות משל הצעירים. על פי רשת הולמס פלייס, אלה מגיעים בממוצע בין 06:00 בבוקר ל-12:00 בצהריים. עוד מדווחים מנהלי אולמות הכושר כי בשנתיים האחרונות הם רואים עלייה מתמדת במספר המנויים בני גיל זה. ברשת גרייט שייפ, שלה 20 אלף מנויים, 30% הם מעל גיל 50 ו-12% מעל גיל 60. וברשת הולמס פלייס, המונה כ-70 אלף מנויים, מדווחים על 15% שהם בני 50 פלוס (פינטו 2007).

טל שמשון, מנכ"ל הולמס פלייס סיפר בראיון להארץ שבני 50 פלוס גם נאמנים מאוד לחדרי הכושר: "יש מגמה חזקה של חידוש מנוי שנתי באופן קבוע ודבקות בהרגלי האימון".

גם באיגוד רוכבי האופניים, שבו כ-2,000 חברים, יש כבר כ-10% בני 50 פלוס. יו"ר האיגוד, ד"ר יוני ירום, בן 53 בעצמו, סיפר בראיון: "מספרם של בני הגיל הזה עולה בצורה פנומנלית. זה כבר לא טרנד, אלא תרבות. אנשים הבינו שהם לא הולכים למות כל כך מהר, ושפעילות, כזאת או אחרת, מצעירה אותם".

מועדון צרכנים לאוכלוסיה הוותיקה

בראשית 2012 נמסר בתקשורת שהמשרד הממשלתי לאזרחים וותיקים מקים את מועדון הצרכנות הגדול בישראל. המועדון ימנה כ-750,000 אזרחים ותיקים, אשר יהיה זכאים להטבות בשוי של אלפי שקלים בשנה ברכישת מוצרים ושירותים. תחילת פעילות מועדון הצרכנות צפויה ברבעון הרביעי של 2012. לצורך הקמת המועדון פרסם המשרד מכרז לקבלת הצעות מגופים שונים להקמה וניהול של מועדון הצרכנות. המועדון יציע לאזרחים הוותיקים החברים בו הטבות במגוון רחב של תחומים שיאפשרו לכל אחד מהם לקבל הנחות בתחומי המזון, הביגוד, הרווחה ההשכלה, מוצרי פארם ועוד, אשר מיועדים לאוכלוסיה הוותיקה.

ההטבות יינתנו במגוון רחב של אמצעים: רכישה מאובטחת בכרטיס אשראי ובאמצעות בנק הדואר ובמקביל תופעל לנוחיות החברים גם מערכת טלפונית ותינתן להם גם אפשרות לקבל הטבות ישירות בחנויות עצמן.
האזרחים הוותיקים ייהנו מהנחות של 15 אחוז ומעלה ממחיר השוק עבור המוצרים והשירותים, ומחיריהם לא יעלו על המחיר אותו משלמים חברי מועדוני הצרכנות המובלים בישראל. כל אחד מכ-750,000 האזרחים הוותיקים החיים כיום במדינת ישראל, זכאי להיות חבר במועדון הצרכנים.

דיור ומגורים

מגורים לבד

אחד מכל ארבעה מבני 65 ומעלה גר לבד (2006) – זאת, בהשוואה לאחד מכל 22 בני 18-64 (4.5%). נשים בנות 65 ומעלה גרות לבד בשיעור גבוה פי שלושה מאשר גברים ( 35% ו- 11% בהתאמה), ויהודים בשיעור הגבוה פי 1.6 מאשר ערבים ( 26% ו 16%בהתאמה).

מגורים עם בן/בת זוג

82% מהגברים בני 65 ומעלה גרים עם בת זוג; 44% מהנשים בגילים אלו חיות עם בן זוג (2009).

מגורים עם הילדים

6% מבני 65 ומעלה גרו עם משפחת ילדיהם, רובם אלמנים ( 88% ). נשים בגילאים אלו גרו עם משפחת ילדיהן
בשיעור הגבוה פי 4.0 מגברים ( 9% ו 2% בהתאמה).

מגורים עם מטפל/ת

ב-2009 כ-12 אלף בני 65 ומעלה גרו במשק בית יחד עם אדם אחד נוסף שאינו קרוב משפחתם, לרוב מטפל - יותר מפי 2 ממספרם בשנת 1998 . זאת לעומת גידול של פי 1.2 בכלל בני 65 ומעלה.

באיזו עיר הכי כדאי לגור בגיל הזהב?

רבים מהפנסיונרים היום הם אנשים פעילים, שעסוקים בהתנדבות קהילתית, נוסעים לחופשות, גולשים באינטרנט ומבלים בערבים. העלייה בתוחלת החיים מותירה יותר ויותר גימלאים, שיוצאים לפנסיה בעודם אנשים בריאים וחזקים, עם הרבה זמן לפעילויות פנאי. על רקע זה מקדישים בערים השונות יותר תשומת לב לפיתוח תנאים ושירותים המותאמים ל"גימלאי החדש" - שמתאפיין ברמת הכנסה גבוהה יותר ובשאיפות למיצוי עצמי בגיל המבוגר. בקרב האוכלוסייה הפנסיונרית יש חיפוש הולך וגדל אחרי סביבות מגורים עם מאפיינים סביבתיים המשפיעים על איכות החיים.

חברת "בדק בית",המתמחה בשירותי בדיקה ומידע לרוכשי דירות, סקרה בשנת 2005 כ-100 ערים ויישובים בארץ שבהם שיעור גבוה של קשישים (17% ויותר מהאוכלוסייה), ומתוכם בחרה את העשרה שבהם הכי טוב להזדקן. הבחירה נעשתה על סמך נתונים דמוגרפיים וסוציו-אקונומיים של העיר ושל הקשישים בה, השירותים השונים הניתנים לקשישים ואפשרויות הבילוי, התעסוקה והתרבות המוצעות להם. הממצאים פורסמו בכתבתו של עופר פטרסבורג שהופיעה בידיעות אחרונות (2005).

גבעתיים

צפיפות אוכלוסין: 14,400 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-47,500 מספר גימלאים: כ-10,500; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 22.1% (הגבוה ביותר בארץ); אחוז מתוך בני +65 שגרים לבד: 65%; מספר סניפי קופת-חולים: 11; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 3

סיוע לקשישים: העיר בעלת אחוז הקשישים הגבוה בארץ נהנית ממערך מפותח של שירותים לקשישים. המחלקה לרווחת הקשיש מטפלת ומייעצת לקשיש ולבני משפחתו בפתרון בעיות הנובעות מזיקנה, מחלה, התאלמנות, בדידות ועוד. העיר מחולקת לאזורים ועל כל אזור ממונה עובדת סוציאלית המקבלת את הפניות מאותו אזור. העובדת הסוציאלית נמצאת בקשר תמידי עם שירותים בקהילה כמו קופת-חולים, ביטוח לאומי וכו', במטרה להעמיק את העזרה המוגשת לקשיש. בין השירותים שמעניקה המחלקה: עזרה בניהול משק הבית, ייעוץ וסידור בבתי-אבות, שירות מטפלות לקשישים מוגבלים, סיוע בהוצאות נסיעה, ציוד וטיפולים הכרחיים, אספקת ארוחות מוכנות, אספקת מוצרי ספיגה, סדנאות לבני דור הביניים
(לקראת גיל פרישה), הפניית מתנדבים לביקור ידידותי בבתי קשישים וייעוץ משפטי ראשוני.

פעילות פנאי: תשעה מועדונים פרושים בכל שכונות העיר ומספקים מפגש חברתי ואפשרויות בילוי מגוונות. המחלקה לרווחת הקשיש מקימה עכשיו מרכז אמנויות בין-דורי, שבו גימלאים ובני נוער יעסקו יחד בתחומי אמנות שונים - אמנות פלסטית, מחול ותנועה, מוסיקה, דרמה ועוד. יש מכללה לגימלאים המעוניינים להרחיב ידע, טיולים ונופשונים לגימלאים לאורך כל השנה, ומועדון זמר לגיל הזהב, לא נפסיק לשיר, הפועל בבית ראשונים. תיאטרון גבעתיים מעניק הנחות לגימלאים ברכישת כרטיסים למופעים ואירועים. כמו כן יש פעילויות התנדבות של קשישים: "סב בית-ספר" - גימלאים מלווים ילדים בבית-הספר ומסייעים להם במטלות שונות בין כותלי בית-הספר, "סב גן" - גימלאים מלווים כנ"ל ילדי גנים ומסייעים גם לצוות הגן.

קרית-אונו

צפיפות אוכלוסין: 5,800 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-30,000; מספר גימלאים: כ-4,800; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 16.1%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 68%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 5; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: אחד.

סיוע לקשישים: המחלקה לקשיש, בשיתוף האגודה למען הקשיש, מעניקות סיוע הכולל טיפול סוציאלי, מרכז יום לסיוע לקשישים מוגבלים, ארוחות בוקר וצהריים, שירות מטפלות לזכאי חוק הסיעוד, פיזיותרפיה קבוצתית, התעמלות יומיומית, גילוח ורחצה בהתאם לצורך, שירותי קוסמטיקה, מספרה ופדיקור במחיר סמלי. כן מתקיימת פעילויות התנדבות למען קשישים הכוללות סיירת תיקונים (סיוע בתיקונים בבית), ידיד לקשיש - ביקור בבתי קשישים, ביקורים אצל קשישים מאושפזים וליווי לבתי-חולים, והפעלת מועדון לקשישים הכולל הרצאות וחוגים. מדי שנה נערך מבצע של נקיון חצרות וצביעת בתי קשישים על-ידי מתנדבים תושבי העיר ובעזרת חיילי גדוד הקשר המאומץ על-ידי עיריית קרית-אונו. פרויקט "פנאי לגימלאי הצעיר" מעניק סדרת הרצאות לפנסיונרים צעירים המעוניינים בהסבה מקצועית, בחירת תחומי התנדבות ושינוי תעסוקתי.

פעילות פנאי: בעיר שישה מועדונים חברתיים לקשישים עם פעילויות תרבותיות, ספרייה, חוגים, טיולים ומסיבות. במסגרת המחלקה לספורט פועל פרויקט "ספורטאי הזהב" - פעילות גופנית לגימלאים כולל פלדנקרייז, פילאטיס, יוגה, חדר כושר, התעמלות במים, קבוצת צעידה ועוד. בנוסף ניתנות הרצאות, שיחות מונחות, הופעות מוסיקליות, מקהלה וחוגים כמו מלאכת יד וציור, משחקי שולחן וחברה. עיריית קרית-אונו בשיתוף האגודה למען הקשיש מפעילה גם מכללה ברמה אקדמית שבה לומדים כ-350 גימלאים.

רמת-גן

צפיפות אוכלוסין: 9,300 לקמ"ר מספר תושבים: כ-150,000 מספר גימלאים: כ-30,000 אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 20.4%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 67%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 22; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 19

סיוע לקשישים: עיריית רמת-גן מפעילה מחלקה מיוחדת לרווחת הגימלאי, הפועלת במסגרת האגף העירוני לשירותי הרווחה. היא מפעילה ארבעה מרכזי יום לקשיש, לתשושי נפש ולבעלי מוגבלויות פיזיות. מרכז נוסף נמצא בבנייה. בין שירותי התמיכה: ספורט טיפולי, בשיתוף מכון וינגייט, בוקר טוב, ערב טוב, מה שלומך? - מתנדבות עומדות בקשר טלפוני עם קשישים ומסייעות להם במגוון תחומים, חלוקת ארוחות מוכנות וחבילות מזון לקשישים נזקקים, שירות מטפלות שכונתיות המסייעות לקשישים בקניות, ליווי לרופא ועוד.

פעילות פנאי: בעיר 43 מועדונים לגימלאים, מתוכם ארבעה לעולים חדשים. שני מועדונים חדשים צפויים להיפתח. אלפי גימלאים חברים במועדונים, המציעים הרצאות וחוגים. יש עיתון חודשי לגימלאים בשם כיוון חדש, שכל המערכת שלו מורכבת מגימלאים מתנדבים. קבוצה של 40 גימלאים שעברו הכשרה לימודית מקיפה מפעילים ערוץ טלוויזיה קהילתי. בהדרכת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב פועל בעיר תיאטרון קהילתי לגימלאים, וכן פועלת מקהלת גימלאים ומתקיימות תערוכות ציורים של גימלאים.

כפר-שמריהו

מספר תושבים: כ-2,000; מספר גימלאים: 447; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 22%; אחוז מתוך בני +56
הגרים לבד: 67%; אחוז מקבלי קיצבת זיקנה: 0%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 2; מספר בתי-אבות ודיור מוגן:  אחד.

סיוע לקשישים: המחלקה לשירותים חברתיים אחראית למתן שירותי רווחה לפרט, למשפחה ולקהילה, הכוללים מידע בנושא חוק סיעוד והשמת מטפלות, הכוונה וייעוץ בתהליך קבלת רישוי להעסקת עובדים זרים, הכוונה וייעוץ בבחירת בית-אבות, מציאת עזרה במשק הבית ועוד. במסגרת פרויקט שכנות טובה מתנדבים מבקרים אצל תושבים מבוגרים המתקשים לצאת מביתם.

פעילות פנאי: מועדון פלוס הוא המוקד העיקרי של פעילות הפנאי ל-447 קשישי כפר שמריהו בשעות היום. הוא כולל בין היתר סדנת צילום, סדנת מוזיקה וטיולים בעלות של 100 שקל לתושב. הגימלאים מקבלים הנחות על מופעי מוסיקה, תיאטרון ומחול באודיטוריום וייל. לכל גימלאי ביישוב מונפק כרטיס חבר המעניק כניסה חופשית להרצאות ופעילות תרבותית.

תל-אביב

צפיפות אוכלוסין: 7,100 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-363,000; מספר גימלאים: כ-73,000; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 20.1%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 70%; אחוז מקבלי קצבת זיקנה: 18.3%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 79; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 35

סיוע לקשישים: תל-אביב היא עיר בעלת אוכלוסיית קשישים גדולה. השירותים הניתנים באמצעות לשכות הרווחה כוללים שירותי עבודה סוציאלית, סיוע חומרי, ציוד לבית, חימום, עזרה בנקיון הבית, טיפול אישי, אספקת אבזרים רפואיים, ארוחות מסובסדות, ופעילויות לקידום בריאות קשישים כולל התקנת ידיות, עיניות ושרשראות בבתים לצורך הגברת הביטחון והבטיחות. בנוסף, מינהל השירותים החברתיים בעירייה הקים מרכז מידע וסיוע טלפוני לגיל הזהב.

פעילות פנאי: בעיר ישנם 51 מועדונים ומרכזים לקשישים, מתוכם 24 מועדונים של העירייה. כמו כן ישנם מועדונים ייחודיים לניצולי שואה, עולים חדשים, דוברי גרמנית ויוצאי בולגריה. במועדונים ניתנים שירותי תרבות ופנאי, שירותי עבודה סוציאלית, שירותים אישיים, תספורת, מניקור ופדיקור, קוסמטיקה, שירותי מתנדבים, כביסה וייבוש. באמצעות סיעת הגימלאים ומטה תחום זיקנה בעירייה נמכרים כרטיסים מוזלים לגימלאים להצגות, מופעים, קונצרטים, הרצאות, נופשים בארץ ובחו"ל. לגימלאי העיר מונפקת תעודת תושב זהב, המעניקה הנחה בלימודים באוניברסיטה העממית,
בספריות עירוניות, בריכות עירוניות, מתנסים, מוזיאונים, בתי-קולנוע, ספארי, חניוני "אחוזות החוף" ועוד.

קרית-מוצקין

צפיפות אוכלוסין: 10,400 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-40,000; מספר גימלאים:כ-7,700; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 19%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 67%; אחוז מקבלי קיצבת זיקנה: 16.2%; מספר סניפי קופת-חולים: 6; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 3

סיוע לקשישים: א.ל.י.ק.ם (אגודה למען ישישי קרית-מוצקין) מפעילה מרכז יום לקשיש ומסייעת לקשישים המעדיפים להמשיך לגור באופן עצמאי: לחצני מצוקה, אב שכונה הנמצא בקשר קבוע עם הקשישים המשתתפים בתוכנית, שירות רפואי 24 שעות ביממה, הסעה באמבולנס לבית-חולים במקרה חירום, ביצוע תיקונים קלים בבית ו/או הזמנת בעלי מלאכה, איתור בני משפחה במקרה הצורך, מרכז מידע טלפוני לזמני אוטובוסים, הצגות, סרטים ובתי-מרקחת, חלוקת ארוחות חמות, תעסוקת בית לקשישים מוגבלים, טיולים ונופשים.

פעילות פנאי: בקריה מספר מרכזים: "גושן" - מועדון חברתי ותרבותי להרצאות, ריקודים, טיולים, שירה, מסיבות ועוד, הכולל מזנון ושירות פדיקור. מועדון - 10 מועדון בוקר להרצאות בנושאי חברה, בריאות, אקטואליה, פסיכולוגיה ואמנות, על קפה ועוגה. במרכז עורכים מסיבות בחגים וימי הולדת לגימלאים. מרכז פיס לגיל הזהב מספק מופעי בידור ותרבות, הרצאות בנושאי בריאות, אמנות, מיסטיקה ועוד, ערבי שירה בציבור והאזנה למוסיקה וכן קורס לאנגלית מדוברת.

בת-ים

צפיפות אוכלוסין: 16,300 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-160,000 מספר גימלאים: כ-34,000 ז אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 21.2%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 70%; אחוז מקבלי קיצבת זיקנה: 19.7%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 21; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 8

סיוע לקשישים: המחלקה לרווחת הזקן ומשפחתו מעניקה לקשישים טיפול הכולל עזרה במצבי משבר, עזרה חומרית וביתית, מימון צרכים מיוחדים, מוקדי מצוקה, פרויקטים לאיתור קשישים בסיכון, קבוצות תמיכה לאוכלוסיות נזקקות ועוד. יש שלושה מרכזי יום שאליהם מוסעים קשישים ושם הם מקבלים ארוחות, פעילות חברתית, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, שירותי מספרה (בתשלום נוסף) ועוד. כן קיים מרכז מידע טלפוני לקשישים, המופעל על-ידי האגודה למען הקשיש.

פעילות פנאי: בעיר שבעה מועדוני קשישים המופעלים על-ידי העירייה, ו-20 נוספים המופעלים באמצעות עמותות מתנדבים. פעילות לגיל הזהב נערכת בשמונה מרכזים קהילתיים בעיר, הפועלים באמצעות החברה לתרבות, פנאי וספורט. אלה כוללים התעמלות, פעילות חברתית, הרצאות, חוגים, טיולים ומסיבות. היכל התרבות בעיר מציע הנחה לאזרחים ותיקים ברכישת מנוי לתיאטרון וכרטיסים. האודיטוריום העירוני עורך מופעים מיוחדים לבני גיל הזהב אחת לחודש במחיר מוזל.

חיפה

צפיפות אוכלוסין: 4,300 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-270,000; מספר גימלאים: כ-55,000; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 20.3%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 67%; אחוז מקבלי קיצבת זיקנה: 19.4%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 37; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 30

סיוע לקשישים: הסיוע העירוני כולל ייעוץ, תמיכה, הכוונה, מידע וטיפול בנושאים הקשורים לגיל הזיקנה, סיוע כספי למימון צרכים מיוחדים כגון ציוד ביתי בסיסי, מכשירים רפואיים, טיפולי שיניים, משקפיים ועוד וסיוע בניהול משק הבית. יש גם את קהילה מוגנת - פרויקט לתמיכה בקשיש במסגרת הבית והשכונה, תיקוני בית, פעילות חברתית, ופינה חמה - שלושה מוקדי פעילות חברתית ועזרה עצמית הפועלים בבניינים המאוכלסים בקשישים. יש פרויקט הדואג לתעסוקת בית לקשישים מוגבלים, ובקרוב ייפתח במסגרת אתר האינטרנט של העירייה פורום שבו ישיבו מומחים ואנשי מקצוע על שאלות גימלאים.

פעילות פנאי: פעילות חברתית לקשיש מתקיימת במסגרת 20 מועדונים בעיר המופעלים על-ידי עמותת מיל"ב. יש גם שבעה מרכזי יום לקשישים מוגבלים. בנוסף, גימלאים זכאים לכניסה חינם למוזיאונים בעיר.

אשקלון

צפיפות אוכלוסין: 1,950 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-116,000; מספר גימלאים: כ-19,150 (מתוכם 5,000 עולים חדשים); אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 16.5%; אחוז מתוך בני +65 שגרים לבד: 70%; אחוז מקבלי קיצבת זיקנה: 15%; מספר סניפי קופת-חולים: 15; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 3

סיוע לקשישים: מחלקת הרווחה והקהילה מפעילה אשכול לטיפול בקשיש, הכולל שיחות, ליווי, ביקורי בית, תמיכה והדרכה, טיפול בין-דורי ושילוב הקשיש במרכזי יום ובמועדונים. בנוסף ניתנים שירותים תומכים בבית הקשיש ומופעל פרויקט "שכונה תומכת" (אב בית שכונתי דואג לצורכי הקשישים). לגימלאים מונפק כרטיס גיל הזהב המעניק הנחות שבין 15% ל-50% אצל 100 בתי-עסק ובעלי מקצוע בעיר, וכן 50% הנחה על חנייה בבית-החולים ברזילי.

פעילות פנאי: בעיר 16 מועדוני קשישים. בית הגימלאי מעסיק 100 קשישים בפעילות יומית מגוונת, כולל הסעות וארוחות חמות, קורסי עברית, אנגלית, רוסית, מורשת ישראל, התעמלות, תיאטרון ומוזיקה. יש שלוש מכללות לגימלאים, בהן מכללה גדולה במתנ"ס המציעה 40 הרצאות במגוון נושאים, ומכללה עממית ללימוד מורשת ישראל המשלבת סיורים. בעיריית אשקלון יש נציגות חזקה לגימלאים. בעיר פועלת גם קבוצת תקשורת קהילתית המורכבת מ-26 גימלאים, המפיקים ומשדרים את הערוץ הקהילתי בכבלים. כן מתקיימת תערוכת תחביב, שבה מציגים כ-50 גימלאים דברי אמנות שיצרו. כרטיס גיל הזהב מעניק הנחה של 50% על מגוון ההצגות והאירועים בהיכל התרבות ובמשחקי כדורסל בליגת העל של הפועל עירוני אשקלון.

נתניה

צפיפות אוכלוסין: 5,800 לקמ"ר; מספר תושבים: כ-170,000; מספר גימלאים: כ-30,000; אחוז הגימלאים מאוכלוסיית העיר: 17.6%; אחוז מתוך בני +65 הגרים לבד: 68%; אחוז מקבלי קיצבת זיקנה: 15.5%; מספר סניפי קופת-חולים בעיר: 20; מספר בתי-אבות ודיור מוגן: 14

סיוע לקשישים: הסיוע העירוני כולל עזרה בניהול משק הבית, ביקורי מעקב וליווי למבוגרים בודדים, ארוחות מוכנות, לחצני מצוקה ושכונה מוגנת, השתתפות במימון כספי לצרכים מיוחדים לנזקקים, ביקורי מה נשמע? הנערכים על-ידי מתנדבי המוסד לביטוח לאומי ובהנחיית עובד סוציאלי של השירות לזקן, שירות תעסוקה ביתית למבוגרים מוגבלים המופעל על-ידי יד שרה, נופשון החלמה והבראה למבוגרים לאחר שפוז, קו קשב לניצולי שואה, אירועים חד-פעמיים כמו אירוח בפסח בבתי-מלון ובבתי-אבות לזקנים בודדים, ארגון "חום לקשיש" - חלוקת מצרכים לנזקקים. כל קשישי נתניה מקבלים במרכזי היום, בבתי האבות או במועדונים החברתיים הדרכה בנושא זהירות בדרכים, וכן בדיקות שמיעה וראייה חינם.

פעילות פנאי: בעיר 8 מועדונים חברתיים המציעים מסגרת לפעילות חברתית, תרבותית ולימודית, טיולים, נופש, מוסיקה, חוגים, התעמלות, ביקורים בתיאטרון ובמוזיאונים ומפגשים חברתיים. בין היתר פועלים בעיר מועדון תעסוקה מוגנת, מועדון חברתי לניצולי שואה ומועדון הליכה. בעיר יוצא "שישים פלוס", רבעון לקשישים המופעל על-ידי מתנדבים בני +60, וכן ערוץ תקשורת קהילתי המופעל על-ידי מתנדבים מבוגרים. לתושבי העיר בני 65 ומעלה מונפק כרטיס תושב ותיק המעניק הנחות של 25%-10% בתשלום על היכל התרבות העירוני, קאנטרי, ספריות עירוניות, טיולים, חניונים, חוגים במרכזים הקהילתיים, חוגי ספורט וכד'. 

בתי אבות

נכון ל-2009, כ- 20% מתוך סך כל הרשומים במחלקות לשירותים חברתיים בכל הגילים הם בני 65 ומעלה. מתוך בני 65 ומעלה הרשומים במחלקות לשירותים חברתיים והמטופלים בשירות לזקן : 46% מהם נמצאים בטיפול יום ו-23%- מהם נמצאים בבתי אבות, 4% מקבלים שירות של ארוחות חמות.

בית אבות (היום נהוג להשתמש במושגים חליפיים, ויש האומרים "מכובסים" כגון "בית גיל הזהב") הוא מרכז מגורים המיועד לאנשים בגיל זקנה, ומספק להם שירותים המאפשרים חיים נוחים יותר מאשר בדירה פרטית. בית אבות מעניק שירותים בסקאלה רחבה, החל משירותים בסיסיים במסגרת דיור מוגן וכלה בטיפול סיעודי נרחב במסגרת בית אבות סיעודי. השירותים נגזרים ממצב בריאותו של הדייר, ובו עצמאות, עצמאות חלקית, תשישות גופנית ומצב סיעודי.

ההבדלים בהיקף השירותים ובתנאים האחרים, הקיימים בין בתי אבות שונים, תלויים בין היתר גם בהסכם ההשכרה של הדיירים, הניתן באמצעות פיקדון נשחק, או שכר דירה חודשי או בתשלום חד פעמי הקרוי "דמי כניסה".

ישנן מספר סוגי מחלקות בבתי האבות:
מחלקה לעצמאיים: מיועדת לקשישים אשר אינם צריכים עזרה בתפקוד היומיומי שלהם.
מחלקה לתשושים: מיועדת לקשישים אשר צריכים עזרה מועטה בתפקוד היומיומי שלהם.
מחלקה לתשושי נפש: מיועדת לקשישים הסובלים ממחלת אלצהיימר, דמנציה ומוגדרים כתשושי נפש על ידי פסיכוגריאטר.
מחלקה סיעודית: מיועדת לקשישים הדורשים טיפול מתמיד במשימות היומיום שלהם.
מחלקה סיעודית מורכבת: מיועדת לקשישים הנזקקים לטיפול צמוד. הפיקוח ומתן הרישיון למחלקה הסיעודית נעשה על ידי משרד הבריאות. בחלק גדול מהמחלקות הסיעודיות משרד הבריאות מממן את אשפוז הקשיש וזאת על ידי קבלת "קוד" אשפוז ממשרד הבריאות.

נכון לסוף שנת 2007 היו בארץ כ-400 מוסדות לטיפול ממושך (בתי אבות) ובהם 30,200 מיטות. שיעור התפוסה היה 86%‏. כלומר, שיעור האזחרים הוותיקים בישראל השוהים במוסדות לטיפול ממושך (בתי אבות) הינו 3.5% מאוכלוסיית האזרחים הוותיקים. המסקנה היא שרובם המוחלט של הקשישים אינו מתגורר במוסדות לטיפול ממושך אלא גר בדירות משלו.

בעבר נועד לזקנים תפקיד מרכזי בחיי המשפחה והקהילה. בעת החדשה, שבה רוב הזקנים (שמספרם הולך וגדל) יוצאים ממעגל העבודה, זה השתנה מאוד. להיות גמלאי כיום אינו אומר רק לקבל הבטחת הכנסה (שהרשויות מקצצות בה
לא פעם), אלא גם למצוא ולהבטיח תוכן לפנאי הנפתח מעתה לפני הזקן, ולענות על בעיות הבריאות המתרבות שלו. זוהי גם אחת המטרות שלשמה מוקמים בתי-האבות, לא רק כדי להקל על זקנים שמתקשים לתפקד באופן עצמאי (ועל בניהם). האם
וכיצד מצליחים בתי-האבות להתמודד עם הבעיות הללו? האם הם מבטיחים לדייריהם חיים טובים? הדעות בעניין זה חלוקות.

האנתרופולוגית טובה גמליאל מתארת בספרה "סוף הסיפור: משמעות, זהות, זיקנה" (2005) מציאות עגומה. הספר מסכם מחקר שנערך בבית אבות אחד במרכז הארץ. הוא מתאר את אווירת "המוות הרוחני" שהוא משרה על דייריו. בעיני גמליאל מדובר ב"נישול", כלומר, בית האבות נערך לשלול מדייריו את עצמאותם ושליטתם בחייהם, לבטל את האוטונומיה שלהם ולהגביר את תלותם במוסד. גמליאל מבקרת, בצדק, את המגמות האלה של הצוות, ומעלה כנגדן את הדרישה לטפח תחושה של כבוד (dignity) כלפי דיירי המוסד, ולא להתייחס אליהם כאל "אומללות מרוכזת".

גמליאל מתמקדת בעיקר בדיירים המאושפזים במחלקת "תשושים", הזקוקים לסיוע סיעודי והנמצאים כבר קרוב למוות. אבל האם זה משקף את בית האבות הטיפוסי? תלוי את מי שואלים. רבים יסכימו איתה שהתמונה העגומה שהיא מציירת שכיחה גם במקומות שאינם סיעודיים במובהק. אחרים ידגישו את ההבדלים הגדולים בין המוסדות השונים – שבאים לידי ביטוי גם בתשלום הכרוך בשהות בהם (בעיה מוסרית וסוציאלית בפני עצמה). אין ספק שבשנים האחרונות הוקמו בתי אבות בסגנון חדש. הם נבנו ומופעלים ברגישות רבה לצרכיו של הזקן וכוללים שירותים ברמה של בית מלון. רבים גם מסננים (באמצעות וועדות קבלה) את המועמדים להיקלט בהם (על בסיס התאמות בריאותיות, נפשיות וחברתיות), מה שיוצר סוג חדש של הומגניות הדומה לזו שנוצרה ביישובים קהילתיים.

בתי אבות סיעודיים

בישראל 320 בתי אבות לאשפוז קשישים סיעודיים שמאושרים על ידי משרד הבריאות (נכון ל-2007). להערכת המשרד, שוק האשפוז הסיעודי מגלגל בארץ כמיליארד וחצי שקל לשנה. בישראל 19 אלף מיטות לאשפוז קשישים סיעודיים, מתוכן 13 אלף מיטות שממומנות באופן חלקי או מלא על ידי המשרד על סמך מבחן הכנסה למשפחות הקשישים, והיתר ממומנות על ידי משפחות באופן פרטי. בפיזור ארצי, מחצית מהמיטות לקשישים סיעודיים מפוזרות בערי המרכז. בעשור האחרון גדל שיעור המיטות בהתאם לקצב הזדקנות האוכלוסייה. העלייה הגבוהה ביותר לאורך ארבע שנים (1998 עד 2002) נרשמה באזור הצפון, שם גדל מספר המיטות פי 2.8. באזור תל אביב גדל מספרם פי 2.3, באזור הדרום פי 1.9 ובמחוזות ירושלים וחיפה פי 1.2. על כל קשיש סיעודי משלמת המדינה לבית האבות סכום של אלפי שקלים בחודש ומשך הזמן הממוצע של אשפוז קשיש סיעודי בישראל עומד כיום על שלוש שנים, ונמצא במגמת עלייה, המשקפת את קצב ההזדקנות.

דיור מוגן

אזרחים וותיקים רבים אינם מעוניינים לעבור לבתי אבות מסיבות מגוונות. בשנים האחרונות נוצרה עבורם אלטרנטיבה המהווה מעין פתרון ביניים, המשלב בין דיור פרטי לדיור בבית אבות. זהו הדיור המוגן. האתר "מרכז מידע לגיל הזהב" מספק הסבר מקיף וממצה לשיטת הדיור המוגן שנעשית יותר ויותר פופולרית:

הדיור המוגן הנו מסגרת מגורים המיוחדת לקשישים ומותאמת לצורכיהם. דיור זה מצויד בגישה נוחה, בטיחותית ומוגנת בפני זרים ומפני מעידות. הדירות מאובזרות לפי צורכי הדיירים וכוללות בין היתר: דירה גדולה או קטנה, שטיחים וריהוט מודרני, לובי, אודיטוריום, חדר כושר מועדון בריאות, קפטריה וחדר אוכל, שירות כביסה, מרפאה, חדרי חוגים ותכניות תרבות ובידור כמו גם מערכת תקשורת פנימית ומכשירי מצוקה. קיימים גם שירותים בסיסים כגון: שירותי אם בית, עובד סוציאלי, רכז חברתי ואיש תחזוקה.

בשונה מבית אבות, דיור מוגן הוא מסגרת פתוחה שבה אנשים מנהלים אורח חיים עצמאי, אבל יחד עם זאת הם נהנים ממערכת של שירותים, השגחה, תשומת לב, תוכן – וחיי חברה ותרבות עשירים ומגוונים. הקשיש כאמור, מתגורר ביחידה עצמאית בתוך "שכונה" הכוללת עשרות ואף מאות יחידות דיור. חלק מבתי הדיור המוגן מאפשרים קבלת טיפול והשגחה מוגברים במסגרת דיור תומך.

שלושה מגזרים בהם פועל הדיור המוגן:

  • המגזר הפרטי - מפעיל כ 35% מכלל יחידות הדיור. במגזר זה קיימים הסטנדרטים הגבוהים ביותר של איכות השירות, ועל כן, אמצעי המימון יקרים, ברוב המקרים יש צורך בתשלום דמי פיקדון או דמי כניסה גבוהים. רשת הדיור המוגן הגדולה בישראל היא משען.
  • המגזר הציבורי - חברות הדיור הציבורי מסבות עשרות בניינים ברחבי המדינה למבני דיור מוגן לקשישים.
  • המגזר ההתנדבותי (ארגונים ועמותות) – מפעיל כ 35% מכלל יחידות הדיור בארץ., גם כאן קיים הצורך בתשלום דמי כניסה. הארגונים הפועלים בתחום כוללים אגודות ציבוריות, מלכ"רים (כגון "משען" ) ואגודות ציבוריות השייכות להתאחדויות עולים.

שיטת התשלום המקובלות בדיור המוגן משתנה מחברה לחברה: תשלום על בסיס חדשי +תוספת תשלום בעבור שירותים נוספים, בנוסף על התשלום החודשי הקבוע מתווסף בדרך כלל פיקדון בסכום קבוע אותו מפקיד הדייר עם כניסתו לדירה. כאמור, תנאי החזרת הפיקדון משתנה מדיור מוגן אחד למשנהו. יש לשים לב לשיטת עידכון דמי האחזקה בבתי - להרחבה - עידכון דמי האחזקה בדיור מוגן

כעקרון, דמי הפיקדון מופקדים עם כניסת הדייר, מדובר בתשלום נכבד חד פעמי. החסרון הוא כי הפיקדון נשחק בשיעור משתנה של בין 2% - 3.5% לשנה +מע"מ וכאשר הדייר נפטר ו/או הופך סיעודי הוא או יורשיו זכאים להחזיר את הדירה ליזמים ולקבל את כספם חזרה בניכוי דמי השחיקה.

לעניין דמי השחיקה, אלו משתנים ממוסד למוסד, ישנן ורסיות שונות כדוגמא: קשיש המעונין להשאיר סכום כסף ליורשיו, ייבחר במסלול של שחיקה מוגבלת של 2.5% +מע"מ. לתקופה של 10 שנים בלבד.

ישנם דמי פיקדון שאינם נשחקים זה מתאפר כאשר מופקד הפיקדון בתוספת 30%. ישנם מקומות המאפשרים להעלות את דמי השכירות החודשיים על חשבון שחיקת הפיקדון. קיימת אופציה נוספת "פיקדון מופחת" בשיעור של 60% מהפיקדון המקורי. זה סכום שהוא בשחיקה מהירה של 2% לחודש + מע"מ. כאמור לפי האופציה הזו, לאחר 50 חודש נשחק מלוא הסכום והדייר ממשיך להתגורר בדיור המוגן.

בין בתי הדיור המוגן הרבים בארץ, ניתן לציין את רשת משען, אחוזת בית, פרוטיאה בכפר, בית בכפר, הבית ברמת השרון, אחוזת רובינשטיין, גני שרונים, פאלאס תל אביב, מגדלי הים התיכון, מגדלי אלישע ועוד.

מסקרים שנערכו בקרב בני גיל הזהב בגילאי 60 ומעלה, עולה כי השיקול המרכזי בבחירת דיור מוגן הנו מערכת הרפואה והסיעוד בדירה. גורם נוסף המהווה שיקול הנו הגורם החברתי ופעילויות הבידור והפנאי במקום.

מעבר לשיקול הכלכלי ולתנאי התשלום השונים ישנם קריטריונים נוספים הנישקלים במעבר לדיור מוגן: מיקום הדירה וקרבתה לתחבורה ציבורית, מרכזי פעילות, תרבות וקניות; איכות הדירה ותחזוקתה; רמת התחזוקה והניקיון של המבנה ושטחי הציבור; קיום חדר אוכל וטיב המזון המוגש בו; רמת השירות והטיפול; שם המוסד שנובע בין השאר מרמת שביעות הרצון של הדיירים (השמועה עוברת מפה לאוזן), קיומה של תכנית טיפול לסיעודיים; מספרם של אנשי הצוות הזמינים (מספר אמהות בית על כמות דיירים).

אי שוויון בתחום מוסדות אשפוז

הממשלה מובילה למצב של שני סוגי מוסדות אשפוז: לעניים ולעשירים. כך טוען יעקב סלע, מנכ"ל רשת הדיור המוגן "בית בלב", מקבוצת מכבי שירותי בריאות הממשלה מובילה למצב של שני סוגי מוסדות אשפוז: לעניים ולעשירים. כלומר: מוסדות שמאשפזים אך ורק בעלי "קוד סיעודי" ברמה נמוכה יחסית, ומוסדות שמאשפזים אך ורק סיעודיים פרטיים ברמה גבוהה יחסית". כך טוען יעקב סלע, מנכ"ל רשת הדיור המוגן בית בלב, מקבוצת מכבי שירותי בריאות.

סלע מסביר שלפני כמעט שנה נכנס לתוקף הסדר לאשפוז סיעודי לבעלי "קוד סיעודי" (הזכאים לתמיכה ממשלתית במימון אשפוז סיעודי) באמצעות מכרז, שיצא לדרך למרות התנגדות עזה של כל הגורמים המקצועיים, לרבות משרד הבריאות. בהתאם לתכנית זו נקבעו תעריפי אשפוז חדשים נמוכים מאוד ולצידם דרישות תקינה מחמירות שמחייבות כל מוסד שחפץ באשפוז בעלי "קוד סיעודי" (שהם כ- 70% מתוך סה"כ המאושפזים הסיעודיים ותשושי הנפש). התכנית החדשה גם הטילה סנקציות חמורות ללא זכות שימוע או ערעור כלשהו, על מוסד שלא יעמוד בתקנה עליה התחייב.

"התמונה שמצטיירת מאז נכנסה התכנית לתוקפה, היא עגומה ומבישה", אומר סלע. "מוסדות רבים וביניהם ציבוריים ופרטיים עומדים בפני סגירה מחוסר כדאיות כלכלית, ומוסדות אחרים נאלצים להקטין הוצאותיהם תוך סכנה לפגיעה ממשית באיכות הטיפול ואי עמידה בדרישות משרד הבריאות".

עוד אומר סלע שמוסדות רבים שבעבר אשפזו בעלי "קוד סיעודי" לצד סיעודיים במימון פרטי ולא ניגשו למכרז- אינם זכאים כמובן לאשפז עוד חולים בעלי "קוד סיעודי". לאור זאת הגבירו מוסדות אלה את מאמצי השיווק שלהן לעבר אוכלוסיית יעד אמידה יותר שמסוגלת לממן באופן פרטי את יום האשפוז. זאת לאחר השקעות גדולות בשיפור המבנה, הציוד ואיכות כוח האדם. "תופעה זו תלך ותתרחב עד שלא יהיו עוד מוסדות שבהם עירוב של סיעודיים פרטיים עם סיעודיים בעלי קוד סיעודי", צופה סלע.

לדבריו הממשלה מובילה בכך למצב בלתי נסבל של שני סוגי מוסדות: לעניים ולעשירים. "משרד האוצר מסרב בכל תוקף לחשוף את חישוביו ואת הבסיס לתעריף יום האשפוז שקבע: על 250-260 שקל לאדם", אומר סלע ומזכיר שהגורמים המקצועיים במשרד התנגדו למכרז אך לא יכלו לאנשי האוצר ולא פעלו בהתאם לתפישתם המקצועית. לכן, סבור סלע, יש להפקיע את קביעת תעריף יום האשפוז מידי האוצר ולהעבירו לוועדה מקצועית ציבורית ובלתי תלויה.

סלע מזהיר גם אודות שתי תכניות נוספות לקיצוץ בתקציבים המיועדים למטופלים סיעודיים. "המגמה ברורה ואין טעם לטשטש אותה בכל מיני ניסוחים הנעימים לעין: הקטנת הוצאות הממשלה בגין קשישים סיעודיים", מפרט סלע ואומר שהגיע הזמן לחולל שינוי מהותי במצב על ידי, העברת האחריות הכוללת לאשפוז סיעודי- לקופות החולים, תוך העברת התקציבים הרלוונטיים אליהן. כך ייקבעו תעריפי יום האשפוז ומנגנון העדכון באמצעות חוק ותקנות, בדומה ובצמוד לתעריפי יום אשפוז הנהוגים בבתי החולים הכלליים שבבעלות הממשלה.

פרשנית הכלכלה של עיתון הארץ, מירב ארלוזרוב, פרסמה ב-2008 מאמר תחת הכותרת "שיבה טובה עולה הרבה כסף". בכתבה מובאים כמה נתונים חשובים: בממוצע, עלות אשפוז במוסד סיעודי מגיעה ל-10-15 אלף שקל בחודש. תוחלת החיים הממוצעת של חולה סיעודי היא 33 חודשים - כמעט שלוש שנים, והיא עולה במהירות. עלות האשפוז של חולה במוסד סיעודי מגיעה אפוא לכ-400 אלף שקל בממוצע. זהו סכום עצום לכל הדעות, שעלול למוטט כלכלית משפחות. 10% מהחולים הסיעודיים חיים כיום יותר מחמש שנים במצב הזה. אלצהיימר, למשל, היא מחלה סיעודית שהסימפטומים שלה מאריכים את תוחלת החיים של החולים בה. לכן, הסיכון הכלכלי שטומן בחובו אשפוז סיעודי הוא עצום.

ואולם צריך לסייג מעט את המספרים האלה. ההסתברות לחלות במחלות סיעודיות קיימת בעיקר בגיל מבוגר מאוד. עד גיל 70 ההסתברות של גברים ונשים להגיע למצב סיעודי נמוכה מ-1%. עד גיל 80 - פחות או יותר בגבולות תוחלת החיים בישראל כיום - ההסתברות עולה ל-5% לגברים ו-7% לנשים.

רק בגילאים החורגים מתוחלת החיים בישראל, ההסתברות למחלות סיעודיות כבר נהפכת לאיום ממשי: בגילאים 80-90 היא עולה ל-8%-10% (בהתאמה), ובגילאים מבוגרים מ-90 ההסתברות שתזדקקו לטיפול סיעודי מזנקת ל-31% לגברים ו-41% לנשים.

בפועל, רק 25% מהחולים הסיעודיים מגיעים לאשפוז במוסד. 75% מהחולים הסיעודיים ממשיכים להתגורר בבתיהם, ומקבלים בבית טיפול סיעודי, בדרך כלל באמצעות מטפל שהוא עובד זר. עלותו של מטפל כזה היא מעט יותר מ-1,000 דולר לחודש בממוצע. לפיכך, ההוצאה הסיעודית הכוללת תהיה קרובה יותר ל-4,000-5,000 שקל בחודש, ולא ל-10-15 אלף שקל שעולה מוסד סיעודי.

על פני 33 חודשי חיים סיעודיים, גם עלות הטיפול בבית תגיע לסכום משמעותי של כ-132 אלף שקל. ה-10% שיחיו יותר מחמש שנים כחולים סיעודיים בבית כבר יעלו לעצמם ולמשפחתם 240 אלף שקל. זו הוצאה כבדה לכל הדעות.
סכום הכיסוי שמציע הביטוח הסיעודי הוא קריטי לקביעת איכות הביטוח. עד כה הפרמיות לרכישת ביטוח סיעודי במכבי, ובמידה רבה גם בקופת חולים כללית, היו נמוכות מאוד - בעיקר משום שהביטוח הבטיח מעט כסף ולתקופה מוגבלת. הביטוח הישן הבטיח תשלום לשלוש שנים, ותנאים מופחתים לשנתיים נוספות.

כל אזרחי ישראל צריכים להגיד תודה לאבי רייטן. היועץ הבכיר לביטוח סיעודי בישראל מחזיק חינם ופתוח לכל את האתר המקיף ביותר הנוגע להשוואת ביטוחים סיעודיים. באתר, המעודכן לכל שינוי בשוק הביטוח הסיעודי, פירוט מלא של תנאי כל פוליסות הביטוח הסיעודי בישראל - של כל חברות הביטוח הפרטיות ושל כל קופות החולים - ושל המחירים שלהן.
אין כלי טוב יותר מהאתר של רייטן כדי להשוות את תנאי הביטוח הסיעודי, ולהבין את משמעות התנאים השונים המוסברים באריכות ולפרטים. לכן, לפני קבלת כל החלטה בנוגע לביטוח הסיעודי, שננו לעצמכם את הכתובת של האתר.

בתי אבות פיראטיים

ישראל היא אמנם חברה משפחתית, אבל הנטייה הגוברת היום היא לחיות במנותק מההורים הזקנים (למעט במגזר הערבי והדרוזי). הצע הדיור הציבורי בישראל מוגבל. התוצאה היא שקשישים רבים נאלצים להתגורר בשכירות, ואת הכסף הם נאלצים להשיג באמצעות קיצוץ בצרכים חיוניים אחרים

כ-1,000 קשישים חיים כיום בישראל בלמעלה מ-50 בתי אבות פיראטיים. בית אבות פיראטי הוא כל מקום בו גרים יותר משני קשישים ללא רישיון ממשרדי הבריאות והרווחה, המאשר כי המקום מותאם לצרכיהם. על-פי רוב, המקומות לקוחים את קצבאותיהם של הקשישים כתשלום, ובתמורה מספקים אורח חיים מינימאלי ביותר. פעמים רבות כרטיסי האשראי של הדיירים נמצאים אצל המפעילים, בזמן שהקשישים לא מודעים לעובדה שמגיעים להם תנאים טובים יותר.

דיור לעולים הקשישים

הממשלה מעמידה לרשות העולים משכנתאות מסובסדות לרכישת דירה, משתתפת בהוצאות שכר הדירה בשוק החופשי ומעמידה פתרונות דיור בדיור הציבורי: דירות ציבוריות, הוסטלים (לקשישים) ומקבצי דיור. כל עולה זכאי למענק השתתפות בתשלום שכר דירה לפרק זמן של חמש שנים. עולים קשישים זכאים למענק השתתפות בתשלום שכר דירה גם למגורים אצל בני משפחה, בלא הגבלת זמן, שלא כמו קשישים ותיקים, שיזכו להשתתפות בתשלום שכר דירה רק אם יציגו חוזה שכירות. נוסף על כך, לעולים קשישים שגרים עם משפחתם ניתן סיוע כספי גדול לעומת קבוצות אחרות. קשישים אשר שוכרים דירה בלי בני משפחתם זכאים לתוספת מענק.

רבים מדיירי הדיור הציבורי הם עולים חדשים, שכן רבים מהם נמנים עם הקבוצות החלשות ביותר: קשישים ומשפחות חד-הוריות. הזכאות לדיור ציבורי מוקנית לעולים נכים, לקשישים (זוג גמלאים: הבעל מעל גיל 65 והאשה מעל גיל 60, או גמלאי יחיד) ולמשפחות חד-הוריות בלא מבחן הכנסה (שלא כמו הוותיקים).

מאז נובמבר 2005 מיושמת החלטת הממשלה מס' 816, שהתקבלה ב-15 בספטמבר 2003, להפעיל שיטת מדרוג חדשה לחישוב שכר הדירה בדיור הציבורי. שיטת מדרוג זו פגעה מבחינה כלכלית ברוב דיירי הדיור הציבורי, ובהם העולים הקשישים.
מאז תחילת גל העלייה מברית-המועצות לשעבר הסבה הממשלה כ-11,000 יחידות דיור למסגרות דיור מוגן לקשישים. כמו כן, הוקצו דירות לעולים קשישים במסגרת "מקבצי דיור".

לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת הגיעו פניות רבות בנושא הקשיים של עולים קשישים בתשלום המשכנתה, והוועדה ניהלה כמה דיונים בנושא. לתופעה זו גורמים אחדים, ובהם:
• רבים מעולי ברית-המועצות לשעבר שעלו בשנות ה-90 באו לישראל חסרי כול, ולכן שיעור המשכנתה במחיר הדירה שרכשו היה גבוה במיוחד. בשל כך גם ההחזר החודשי גבוה ומספר התשלומים גדול.
• עולים רבים רכשו דירות משום שביקשו לנצל את המענק שקיבלו מהמשרד לקליטת העלייה, בלי להביא בחשבון את מצבם הכלכלי ואת האפשרות שלהם לעמוד בהחזרים. כמו כן הופעל עליהם לחץ של מתווכים ושל קבלנים לרכוש דירה, כשעדיין לא הכירו את השוק החופשי בישראל.

הפתרונות הקיימים לעולים חדשים שנקלעו לקשיים בהחזר המשכנתה מיועדים למי שמפגר בהחזר המשכנתה, ולא למי שמתקשה בהחזרתה, והם זהים לאלה המוצעים לכלל אוכלוסיית הלווים.

להזדקן לבד - זיקנה בעידן הסינגלטונים

עמית זהבי לונדון, מנהלת אתר "שקוף בצפון" כותבת הרהורים חשובים על עתיד זיקנתם של הפנויים/פנויות - אוכלוסיה הצומחת בעולם ובישראל במהירות:

"אומרים שגיל 30 הוא ה- 20 החדש ו- 40 הוא ה- 30 החדש. כלומר, גירושין בגיל 40+, לכאורה, פותחים בפנינו את האפשרות לחיות את החיים מחדש. אנחנו כבר לא רצים אחרי ילדים זבי חוטם, רכשנו השכלה ובססנו את מעמדנו המקצועי. ממרום שנותינו וניסיוננו, אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו רוצים ולא מוכנים להתפשר. פרק ב'? בכיף. אבל שיתאים. לנו, לילדים שלנו, לתחביבים שלנו, להרגלים שרכשנו ולקיבעונות האישיים המייחדים אותנו. עשר שנים חולפות ביעף, אנחנו כבר בני 50+ ועדיין לבד. בינתיים הכול טוב. למדנו להסתדר עם הלבד, מצאנו חברים חדשים, יש לנו חיי חברה עשירים וגם מצבנו הכלכלי השתפר. בריאותנו ללא דופי, אנחנו מקפידים על פעילות ספורטיבית, אכילה נכונה ומשתדלים להימנע ממתחים מיותרים. באמת, שלומנו טוב, תודה ששאלתם.

בביקור השבועי אצל ההורים אנחנו מאושרים לראות איך הם תומכים אחד בשני. אימא מסדרת לאבא את הכדורים ודואגת שייקח אותם בסדר הנכון – זה לפני האוכל וזה אחרי. אבא מתחשב בכאבי הגב שתקפו את אמא לאחרונה ומקפיד להחזיר את הכסא למקום כדי להקל עליה. אנחנו כמובן שואלים, מציעים עזרה, אבל הם עונים שלא תודה. הם מסתדרים בכוחות עצמם. כשאנחנו חוזרים לבתינו הריק, שניה אחרי שהדלקנו את האורות כדי לגרש את החושך, נוחתת עלינו ההכרה שעבורנו זה לא יהיה כך. אנחנו, אם לא יקרה נס ונמצא בן זוג קבוע במהרה, נזדקן לבד.

"אני לא מחפשת מישהו לגור איתו ובטח לא להתחתן שוב", פוסקת בנחרצות חברתי הטובה. היא כבר עברה מזמן את ה- 50 ואין לה כל בעיה עם הלבד שלה, ההיפך. "תגידי", אני שואלת אותה, "את לא מפחדת להזדקן לבד?" היא שולחת לעברי מבט מתריס – "נראה לך שאני רוצה איזה זקן שיסתובב לי פה בבית ואני אצטרך לטפל בו? לא תודה. אני רוצה בן זוג כדי להיפגש פעמיים – שלוש בשבוע, לבלות את סופי השבוע ביחד ולא יותר מזה".
"ואולי הוא יטפל בך?" אני מנסה להתווכח. "באמת"? היא לא משתכנעת – "מתי ראית לאחרונה גבר שמטפל באשתו? הרי הם מתים קודם ובסוף אנחנו במילא נשארות לבד..." טוב, האמת היא שאני דוקא כן ראיתי גברים שמטפלים בנשותיהם, אבל אין ספק שמבחינה סטטיסטית היא צודקת. בגילאי 70 – 74 יש 55% נשים לעומת 45% גברים. ככל שעולים עם הגיל הפער לטובת הנשים גדל ובקבוצת הגילאים 90+ יש 63% נשים לעומת 37% גברים בלבד.

בשנת 2002 היו בישראל 372,000 משקי בית של אדם בודד, כלומר אנשים שחיו בגפם. בשנת 2010 זינק המספר ל- 436,000. עליה של 17%. מספר משקי הבית של אדם בודד מהווים כיום כ- 20% מכלל משקי הבית בישראל. מה יקרה עוד 10 שנים? האם מערכת הרפואה הציבורית ערוכה לטפל בבודדים? כיום, כשאדם מגיע לאשפוז בבית חולים, חלק גדול ממטלות הטפול בו מועמס על בן הזוג ועל המשפחה הקרובה. מצוקת התקנים של הכוח הסיעודי אינה מאפשרת אחרת.
מה יקרה כשחלק גדול יותר ויותר מהמאושפזים יגיעו ללא בן זוג תומך? ובתחום הדיור – האם הדירות המתוכננות להבנות יענו על הביקוש הצפוי? הרי רוב הדירות הנבנות כיום בישראל מותאמות למשפחות. בניה של דירות בנות פחות מ-3-4 חדרים פשוט אינה כדאית עבור הקבלנים. שאלות מטרידות ללא ספק".

אלמנות

טראומת איבוד בן/בת הזוג

מותו של בן זוג מציב את האלמן או האלמנה במצב דחק חריף. מצבם משתנה לרעה מבחינות רבות- פסיכולוגית, חברתית, כלכלית ופיזיולוגיות. עם המוות מתחיל תהליך ארוך של עיבוד האבל, שכולל שלבים שונים: הכחשה - סירוב לקבל את רוע הגזירה וניסיונות להתעלם מהמצב הקיים; כעס- על בן הזוג שמת, על הרופאים והמערכת שאכזבה; ייאוש- תחושת האובדן, חוסר התוחלת, ביטול המשמעות של פעילויות שגרתיות, חוסר יכולת לקבל את פגיעות האדם והיותו בן תמותה. השלמה- השלב האחרון, קבלת המוות כעובדה מוגמרת והשלמה עם כך שהחיים ימשיכו ללא נוכחותו הפיזית של הנפטר.

החברה לא תמיד יודעת כיצד להתמודד עם אנשים אבלים ולעיתים מבודדת אותם במקום לעזור לסייע להם לחזור למעגלי החברה. על האבל מוטלת סטיגמה ומתייחסים אליו בזהירות, לעיתים רבה מדי, שעלולה דווקא להחמיר את מצבו.
אלמנות בגיל צעיר אולי קשה יותר מאלמנות בגיל מבוגר, שכן היא נוחתת על האדם במפתיע ומותירה אותו בודד וכואב לפרק זמן ארוך. מצד שני, לאלמן/ה הצעיר קל יותר למצוא בן/בת זוג חדשים. יתרה מזאת, מות בן/בת הזוג מרמזים על סוף החיים גם לאלמן/ה (בבחינת "אני הבא בתור"), ומקשה מאד על התפקוד היומי.

אלמנות בגיל מבוגר

יותר ממחצית בני 65 ומעלה נשואים וכשליש מהם אלמנים (נכון ל-2009). מעל מחצית מן הנשים בנות 65 ומעלה הן אלמנות לעומת פחות מחמישית אלמנים מקרב הגברים מעל לגיל 65. כדי לסייע לאלמנים ואלמנות בגילאים מתקדמים, הוקמו בתי אבות רבים, מהם מוגדרים כ"דיור מוגן". אחת ממטרותיהם היא לטפל באלמנים/ות באמצעות תמיכה חברתית נרחבת.

מחיריהם הגבוהים של מוסדות הדיור המוגן ושל בתי האבות, לא מאפשרים לציבור רחב של אלמנים ואלמנות כניסה אליהם וגוזרים עליהם בדידות רבה לצד קושי רב בניהול ביתם ובטיפול השוטף בעצמם. נראה כי פתרון מסוים לקושי של קשישים בכלל ושל אלמנים ואלמנות קשישים בפרט, בא על פתרונו החלקי מאד עם גיוסם של עובדים זרים (בשל יוקר החזקת העובד זר והקושי בקבלת אישורי העסקה).

מצבם הכלכלי הלא קל של האלמנים והאלמנות משתקף בין השאר בנתוני הבעלות על מוצרים ברי קיימא שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מהנתונים הללו עולה, כי קיימים פערים משמעותיים בין בעלותה של כלל האוכלוסייה על מוצרים ברי-קיימא כגון רכב, מיקרוגל, מייבש כביסה ומדיח כלים לבין בעלותם של קשישים על מוצרים אלו.

אפליה בין אלמנים לאלמנות בנוגע לקצבת השאירים

במספר חוקי מדינת ישראל קיימת אפליה חקיקתית בין אלמנים, לאלמנות שזוכות להטבות נרחבות וגבוהות יותר. האפליה לטובת הנשים החלה לפני עשרות שנים, בשל התפישה כי מותו של גבר, אשר הינו "המפרנס" מביא חורבן על ביתו, שכן הפגיעה הכלכלית למשפחה במותו גדולה יותר מזו של אשתו. בדרך כלל זה היה גם נכון, כי נשים רבות היו עקרות בית ולא פיתחו קריירה תעסוקתית מחוץ לבית.

בשנת 2007, חרף התנגדות נחרצת של משרד האוצר, אושרה הצעת חוק, לפיה אלמן יקבל קצבה המקבילה לקצבתה של אלמנה. כיום זכאי אלמן לקצבת שאירים בעקבות פטירת בת זוגו רק במידה שיש לו בן פחות מגיל 18 או בשירות צבאי סדיר. תנאי נוסף הוא שהכנסתו של האלמן לא תעלה על 4,700 ש"ח. גובה הקצבה שמקבל האלמן הוא 1,739 שקל בחודש. הצעת החוק אושרה לקריאה ראשונה בוועדה.

קרנות הפנסיה וקופות הגמל בישראל אימצו גם הן הסדר דומה להסדרו של המוסד לביטוח לאומי. לאחר מכן חוקק חוק השוואת זכויות לאלמנים ואלמנות שהיה אמור לפתור את אי השוויון בין המינים, אך החוק הוקפא עוד בשנת 2003 בעקבות לחצים מגופים כלכליים שונים.

בשנת 2004 קבע נשיא ביה"ד לעבודה - השופט אדלר (ע"ע פידלמן נ' מבטחים 1407/01), כי אין להשלים עם המצב שהעובד דואג לפרנסת משפחתו לאחר פטירתו, יותר מאשר העובדת וכי שיקולי התקציב אינם יכולים לעמוד אל מול האפליה הפסולה. כן קבע כי לא ייתכן שגבר אלמן יקבל קצבה נמוכה מאשר אשה אלמנה בכל מיני תואנות וכפי שציין, "זכויות אדם, ובכלל זה הבטחת השוויון, עולות כסף".

היועץ המשפטי לממשלה קבע בחוות דעתו משנת 2005, כי ההבחנה בין אלמנים לאלמנות רלבנטית, ומהווה למעשה "העדפה מתקנת" כלפי אלמנות. האגודה לזכויות האזרח בקוראה את חוות דעתו, תקפה אותה בטענה שאמירתו וחוות דעתו פוגעות ואינן מטיבות עם ציבור הנשים כפי שהוא חושב, ומפלות ומחזקות את השוני בין המינים ולא יוצרות תיקון מצב. המצב הקיים לפי טענתם, יוצר אפליה ברורה בין עבודת נשים לעבודת גברים, ולא ייתכן שתינתן לגיטימציה לפחיתות ערך עבודת הנשים, על ידי זיכוי קצבה נמוכה יותר לגברים אלמנים.

הבעייתיות הקיימת בחוק הביטוח הלאומי היא מועד חקיקתו המוקדם. החוק נחקק לפני כניסתו לתוקף של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולכן היחידים היכולים לעשות דבר בעניין אלו הם המחוקקים. במספר פעמים נוספות ניסו להשוות בין זכויות המינים אך לשווא. התנגדותו של האוצר והחברות הכלכליות מנעה את השוואתן של הקצבאות. הפולמוס הציבורי שהחל להתעורר בישראל כיום, בעל פוטנציאל להשוות את זכויותיהם של אלמנים לזכויותיהן של אלמנות. נכון לשנת 2012 פערי השכר בין גברים לנשים עודם גבוהים ויש בהם כדי לנבא את המשך מתן הקצבאות הגבוהות יותר לאלמנות, החוות פגיעה כלכלית גדולה יותר, עם התאלמנותן.

השכלה

רמת ההשכלה של הזקנים במגמת עלייה מתמדת. אוכלוסיית הזקנים מאופיינת, יותר מקבוצות גיל צעירות, בדפוסי חיים מסורתיים. הדבר מתבטא, בי השאר, בפער משמעותי ברמת ההשכלה בין גברים לנשים. עם זאת, במהלך העשורים האחרונים, נשים זקנות העלו את רמת השכלתן בשיעורים גבוהים יותר מאשר גברים זקנים, וכתוצאה מכך הצטמצמו פערי ההשכלה בין גבים לנשים בקרב האוכלוסיה הזקנה.

ניצולי שואה בישראל

ב-2010 חיו בישראל כ- 210,000 ניצולי שואה, רובם בודדים וזקוקים לתמיכה. כ-40,000 הוגדרו כסיעודיים וזקוקים לסיוע יומיומי. זו קבוצה מבוגרת – שיעור בני 80+ בקרבם עומד על כמחצית.

12,000 ניצולים אינם כלולים בהסכמי הפיצויים שנחתמו עם גרמניה וחיים בעוני מרוד.

סקר שנערך בשנת 1997 העלה כי 25 אחוז מניצולי השואה נזקקים באופן קבוע לגלולות שינה או לגלולות הרגעה.

45 ארגונים מייצגים את מרבית ניצולי השואה בארץ ומאוגדים בארגון גג המכונה "מרכז הארגונים". ועדת התביעות היהודיות נגד גרמניה, שמרכזה בניו-יורק, פועלת להבטחת פיצויים והשבת רכוש לניצולי שואה וליורשיהם של קורבנות השואה ומעבירה לניצולים כ- 100 מיליון דולר בשנה. הניצולים בארץ מקבלים כ- 36 מיליון דולר בשנה, ואילו יתר הסכום מועבר לניצולים ברחבי העולם.

מרכז הארגונים תובע להגדיל את הנתח לניצולים בישראל, שהם כ- 60 אחוז מכלל הניצולים בעולם. בארצות-הברית חיים כ- 120,000 ניצולי שואה. הקרן לרווחת ניצולי שואה, שהוקמה ב- 1995, סייעה עד 2005 ל- 95,000 בני אדם. הקרן מימנה 9 שעות שבועיות של מטפלת צמודה ל- 10,500 ניצולים, רובם בודדים, בני 80 ומעלה. 4,600 לחצני מצוקה הותקנו בבתי ניצולים בודדים. 12,000 ניצולים קיבלו מענקים מיוחדים בשיעור של עד 3,000 שקל לסיוע בקניית חיתולים, פרוטזות, שיניים תותבות, משקפי ראייה, מכשירי שמיעה ותרופות שאינן בסל התרופות. 8,000 ניצולים מוגבלים לאחר אשפוז זכו לחבילת סיוע של 50 שעות סיעוד. 9,000 ניצולים ממתינים למענקים אישיים, אך לקרן אין תקציב לכך. הממשלה משתתפת רק ב-4 אחוזים מכלל תקציב הקרן, המגיע ל-170 מיליון שקל בשנה.

הקרן לרווחת נפגעי השואה מעריכה שבשנת 2020 יהיו בארץ פחות מ- 100,000 ניצולי שואה. על פי הסכם השילומים, שנחתם במרס 1952, התחייבה גרמניה להעביר לישראל כ- 3 מיליארד מארק (כ- 714 מיליון דולר) כפיצוי על הסבל ועל הנזק החומרי שנגרמו ליהודים בתקופת השואה, ולהעניק רנטות לניצולי השואה. הרנטה, התשלום החודשי שממשלת ישראל משלמת לניצולים, היא כ- 1000 שקל בחודש. ניצולים שהגיעו לארץ אחרי 1953 מקבלים מממשלת גרמניה כ- 4000 שקל בחודש. תביעת הניצולים להשוואת הרנטות הביאה להעלאת הסכום רק בכ-200 שקל.

6,035 ניצולי שואה בשנת 2006 טיפול נפשי ב"עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני. מבין המטופלים בעמך 4,800 היו באותה שנה ניצולי שואה, מתוכם כ- 1,300 היו ילדים אז, וכ-1,200 בני הדור השני. כ-600 מתנדבי הארגון עורכים ביקורי בית אצל ניצולים שאינם מסוגלים לצאת מבתיהם.

הכנסתם החודשית של הנזקקים ביותר מקרב ניצולי השואה החיים בישראל כמעט שהוכפלה ב-2008 עם תחילת יישומן של החלטות הממשלה בעניינם.

כ-6,500 ניצולים שמקבלים כיום השלמת הכנסה, דהיינו שהכנסתם החודשית נמוכה במיוחד, קיבלו החל מאותה שנה מענק שנתי של 4,000 שקלים - פי ארבעה מהמענק שקיבלו עד אז. קשישים שאין בבעלותם דירה, כ-25 אלף איש שכמעט 90% מהם ניצולי שואה, זכאים מאותה שנה לתוספת של 270 שקלים בחודש לסיוע של אלף שקלים שהם מקבלים בעבור שכר דירה.

לפי סיכום שהוכן באגף לתכנון ומדיניות במשרד ראש הממשלה, ניצול בן 80 ומעלה שאין בבעלותו דירה ואין לו הכנסה אחרת הגדיל את הכנסתו מ-2,242 שקלים באוקטובר ל-4,220 שקלים היום. הכנסתו של ניצול בן פחות מ-80 שבבעלותו דירה גדלה מ-2,242 ל-3,800 שקלים. סכומים אלה יגדלו בשנה הבאה בכמה מאות שקלים.

קבוצה נוספת של ניצולים, 25 אלף במספר, קיבלו שורת הטבות - דמי הבראה בסך 1,850 שקלים בשנה, פטור מאגרת טלוויזיה והקלות בתשלומי ארנונה. כדי לסייע לניצולים שזקוקים לאביזרים רפואיים, לטיפולי שיניים וראייה, הגדילה הממשלה את הקצבתה לקרן לרווחת ניצולי שואה פי עשרה - למאה מיליון שקלים. עד כה הוגשו בקשות סיוע בהיקף 25 מיליון שקלים.

בריאות

הבדלים גופניים בין מזדקנים

אחת התעלומות האופפות את ההזדקנות, היא מדוע אדם אחד נראה כה בריא ונמרץ בעשור השמיני לחייו, בעוד בן גילו, שבמבט ראשון נראה בריא לא פחות ממנו, מתחיל להיחלש ולהאט את הקצב?

מומחים החלו לעסוק בשאלה זו בשיטתיות לאחרונה. השאלה היא מדוע יש בני אדם המזדקנים היטב ואילו אחרים נקלעים למדרון המסתיים לעתים תכופות במצב רפואי הידוע בשם frailty, פריכות. מצב זה מתאפיין בתשישות, בחולשה, בירידה במשקל ובירידה במסת השריר. הסיבות הגורמות למצב זה, כמעט ולא מובנות. בגללו, אנשים מסוימים מבלים זמן רב בלי יכולת תפקוד. זה מצב הגורם מצוקה רבה והוצאות הטיפול הרפואי הכרוך בו הן אדירות.

בשנים האחרונות הופתעו מדענים לגלות שבמקרים רבים גורם יחיד, למשל מחלת לב וכלי דם שלא אותרה, יכול להיות סיבה מרכזית להיחלשות בגיל מבוגר. הלוקים במחלת לב מסוג זה אינם סובלים בהכרח מסימפטומים קלאסיים כמו התקף לב, כאבי חזה או שבץ. אבל מחלת לב וכלי דם יכולה לגרום חסימה חלקית של כלי דם במוח, ברגליים, בכליות או בלב. אדם הסובל מחסימה כזאת יכול לסבול מתשישות, מבלבול מנטלי, מחולשה או מהליכה אטית. למרות התיאור הקודר, חוקרים אומרים שאפשר לאתר קרן של תקווה בממצאים אלה. אם מחלת לב וכלי דם תופסת מקום מרכזי ברבים מהסימפטומים של גיל הזקנה, ייתכן שאפשר לעכב או אפילו למנוע רבים מהתסמינים, באמצעות טיפול במחלה הגורמת לתשישות.

לצד הממצא הפיסיולוגי, עלה באחרונה נתון נוסף שהפתיע מדענים ספקנים. רבים מהם ראו בו קלישאה מוטעית, מה גם שמקורו במישור המנטלי או הנפשי, אבל מתברר שהזדקנות היא שאלה של תפישה. בקצרה, היא תלויה בהרגשה של האדם. מחקרים קפדניים מראים כעת שתפישות קודרות לגבי הזדקנות עלולות לגרום לאנשים ללכת לאט יותר, לשמוע ולזכור פחות טוב. הן עלולות אפילו להשפיע על מערכת הלב וכלי הדם. לתדמית חיובית של ההזדקנות יש השפעות הפוכות. הדימוי הרווח, שלפיו אנשים זקנים הם אטיים, חלשים ונוטים לשכוח, אינו הסיבה לתסמונת הפריכות - אבל הוא עלול להביא אנשים ללכת בנתיב הזה.

הממצאים האלה נתקלו תחילה בהתנגדות, משום שהם עלולים להוביל להאשמת הקורבן במצבו. אבל בזמן האחרון הולך וגדל מספרם של החוקרים שהשתכנעו לנוכח העדויות מצטברות המוליכות למסקנה שהתנסויות סובייקטיוויות חשובות יותר מכפי שחשבנו. באחד הניסויים התברר שאפשר לאמן בני אדם ללכת מהר יותר, לשפר את שיווי המשקל שלהם ולקום מישיבה בקלות רבה יותר.

גרונטולוגים אומרים שתסמונת תשישות מלאה רווחת רק בקרב בני 80 ומעלה, אבל מגיל זה ואילך סבירותה גדלה במהירות. מחקר בריאות הלב וכלי הדם, מחקר ארצי שבו משתתפים יותר מ-5,000 בני 65 ומעלה, מצא ש-9.5% הנבדקים בגיל 75-79 סבלו מתשישות. בקרב בני 80-84 שיעורם היה 16%. הוא הגיע לכמעט 25% אצל בני 85-89. מה איפא מבחין בין אנשים הלוקים בתשישות לאלה שאינם סובלים מהתסמונת. חוקרים סברו שהגורם המבחין עשוי להיות מחלת לב וכלי דם סמויה. הרעיון היה שזרימת הדם ללב, לשרירים או למוח עלולה להיתקל במכשולים גם אצל אנשים שאינם סובלים מסימנים גלויים למחלת לב וכלי דם.

החוקרים בדקו אנשים המשתתפים במחקר בריאות הלב וכלי הדם ומצאו עדות שאיששה את האינטואיציה שלהם. משתתפים שסבלו ממחלות ברורות, כמו התקף לב, היו בסיכון רב יחסית לסבול מתשישות. אבל גם בני אדם שלא סבלו מסימפטומים כלשהם, ועם זאת בבדיקות שונות נמצאו אצלם כלי דם חסומים למחצה, היו בסיכון לסבול מתשישות כמעט פי שלושה בהשוואה לאנשים בריאים יותר. הם נעשו מוגבלים כחמש שנים מוקדם יותר מאנשים שבתחילת המחקר לא סבלו ממחלת לב וכלי דם.

אם ממצאים אלה נכונים אפשר לעכב תשישות על ידי הימנעות מעישון ושמירה על רמות כולסטרול נמוכות, לחץ דם נמוך והקפדה על פעילות. גם אנשים בגיל העמידה שלקחו תרופות לבלימת לחץ הדם ולשמירה על רמת כולסטרול נמוכה לפני שנגרם נזק רציני לכלי הדם שלהם יכולים ליהנות מעיכוב התסמונת. עובדה, רבים מהם פעילים יותר מכפי שהיו הוריהם בגיל העמידה.

דעה קדומה על בריאות הזקן שמגשימה את עצמה

אנשים העוסקים בגריאטריה למדו רבות על השפעתם של דעות קדומות ביחס לזקנים. לדבריהם הם בהחלט יכולים להטיל מורא על קשישים ולכפוף את קומתם. בעבודות מחקר מתועדות היטב התברר כוחם של הסטריאוטיפים. קשה שלא להיתקל בתיאורים משפילים של זקנים. יש כרטיסי ברכה שבהם זקנים הם יעד לבדיחות ואנשים רבים מסגלים לעצמם יחס מיוחד לזקנים. למשל, חוקרים מוצאים שבני אדם משתמשים ב"שפת זקנים" - כשהם משוחחים עם אדם זקן עוצמת קולם גוברת והם משתמשים במלים ובמשפטים פשוטים יותר.

במחקר, שנערך באוקספורד שבאוהיו במשך 20 שנה, השתתפו 1,157 איש. התברר שבני אדם שראו את ההזדקנות בדרך חיובית היו בריאים יותר לאורך שנים. הם חיו בממוצע 7.6 שנים יותר מבני גילם שגישתם לזקנה היתה חיובית פחות.

חוקרים רבים סבורים כי הממצאים שלפיהם תפישות על ההזדקנות משפיעות על הזיכרון, ההתנהגות והבריאות עשויים לבשר טובות לאנשים הנמצאים כיום בגיל העמידה. ייתכן שהם לא ימהרו כל כך להכריז על עצמם כזקנים כשיגיעו לשנות ה-60 לחייהם והם עשויים פחות להאמין בסטריאוטיפים על גיל הזקנה. בכל זאת, אומרים החוקרים, התנגדות לסטריאוטיפים על הזקנה עשויה להיות מאמץ קשה שיקח זמן רב. אנשים רבים מפנימים אותם בלי שהם מודעים לכך ואז הם הופכים לנבואה המגשימה את עצמה.

מצבם הבריאותי של האזרחים הוותיקים בישראל

מהדו"ח השנתי של מכון ברוקדייל, השייך לג'וינט בישראל ושל אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן, שהוגש ב-2006 לשר לענייני גמלאים, רפי איתן עלה שבקרב האזרחים הוותיקים 60% התלוננו על בריאות רופפת. כמעט כל קשיש שני ביקר בחדר המיון. 50% דיווחו על קשיי שינה (נשים סובלות מכך יותר). כל קשיש רביעי אושפז, וכ- 2000 היו מעורבים בתאונות דרכים. 88 מהרוגי תאונות הדרכים היו קשישים. ב- 2005 מתו כ- 30 אלף קשישים. כל קשיש רביעי מת ממחלה ממארת, וכל רביעי אחר מת ממחלת לב. 60% מהקשישים סובלים ממשקל עודף. 10% מהם מעשנים, לעומת כשליש מכלל האוכלוסייה. הגברים הקשישים מעשנים יותר.

עם זאת, בסקר שנערך בשנת 2009 נמצא כי באופן כללי, רוב האוכלוסיה בגיל 65+ מדווחים על שביעות רצון מהחיים (77%).

הרפואה הישראלית לא ערוכה לטיפול במספר העולה של אזרחים וותיקים

הזקנים בשנות חייהם האחרונות הם צרכני בריאות יקרים במיוחד וצורכים, כמעט, את הצריכה המצרפית של כול שנות חייהם!

הרפואה הישראלית אכן לא ערוכה להתמודד עם מספר הקשישים ההולך וגדל במדינה. הטיפול בבני 65 ומעלה בארץ עדיין בחיתוליו ורוב הרופאים שמטפלים בקשישים הם רופאים פנימיים - שמעולם לא עברו התמחות ספציפית בנושא.

בישראל עובדים כבין 20-25 אלף רופאים, ורק כ-300 מתוכם מומחים לגריאטרייה - מעט יותר מאחוז. על-אף שתוחלת החיים עולה מדי שנה, וכתוצאה מכך גדל גם מספר הקשישים שנזקקים לשירותים הללו - מספר הרופאים הגריאטריים עומד בעינו. בגיוס מתמחים לגריאטרייה קיים קושי רב במדינת בישראל. הסיבות: המקצוע לא מושך, לא מספק הצלת חיים מרגשת וניתוחים מסובכים, והשכר לא גבוה.

בחצי מבתי החולים הכללים בישראל אין מחלקה גריאטרית.

גם בקופות החולים הזקנים מתקבלים כמעמסה - הם אומנם מקבלים עבור הטיפול בהם יותר כסף, אבל ההוצאות הכרוכות בטיפול גדולות לעומת חולים אחרים. הסיבה לכך היא בין השאר כי הזקנים חולים בתדירות גבוהה יותר, מתאשפזים לזמן ממושך יותר, זמן ההחלמה שלהם ארוך יותר והם צורכים המון תרופות.

ביקורים אצל רופאים

בשנת 2009 ממוצע הביקורים אצל רופא, לנפש בשנה, בקרב בני 65 ומעלה עמד על 16.1 ביקורים, זאת לעומת 15.0 בשנת 2000. בקרב גברים ממוצע הביקורים לנפש היה 15.9 (לעומת 14.0 בשנת 2000) ובקרב נשים 16.3 (לעומת 15.8 בשנת 2000).

מכלל הביקורים אצל רופאים בארץ, 24.6% נערכים על ידי בני 65 ומעלה, וזאת למרות שחלקם היחסי באוכלוסיה הוא 9.8% בלבד.

מחלות כרוניות וניווניות

למעלה ממחצית מבני 65 ומעלה דיווחו שאובחן אצלם יתר לחץ דם (53%) וכמעט רבע (23%) דיווחו שאובחנו כחולים בסוכרת. 13% דיווחו שאובחן אצם אי פעם אוטם בשריר הלב, 14% מחלת לב אחרת וכ-8% סרטן (כולל הבריאים היום). בקרב בני 65 ומעלה כ-20% דיווחו על מוגבלות בניידות ובתפקוד היומי.

טיפול לא תקין בקשישים

מספר הזקנים המוגבלים, כלומר המתקשים או שאינם יכולים לבצע בעצמם פעולות יום-יומיות כגון רחצה והלבשה, נאמד ב-2011 בכ-180,000 איש, שהם כ-24% מאוכלוסיית האזרחים הוותיקים.

כ-6% מהאזרחים הוותיקים בישראל הם חולים סיעודיים, רובם מטופלים בביתם באמצעות שירותי הקהילה של קופות החולים. זקנים סיעודיים תשושי נפש או קשישים במצב סיעודי מורכב מאושפזים במוסדות גריאטריים במימון, באחריות ובפיקוח משרד הבריאות. חלק מהמוסדות לקשישים נמצאים גם באחריות משרד הרווחה.

מבקר המדינה ציין בדו"ח שפרסם ב-2006, כי לפיצול האחריות יש השלכות משמעותיות על הטיפול בקשישים ועל הקשיים העומדים בפני משפחותיהם.

בשנים האחרונות הקימו יזמים פרטיים מוסדות סיעודיים והיצע המיטות לאשפוז סיעודי כיום גדול מהביקוש. אולם, לפי האגף לגריאטריה במשרד הבריאות, נותר מחסור במיטות לקשישים במצב סיעודי מורכב, והוא בולט ביותר במחוז הצפון.

מדו"ח המבקר עלה כי מוסדות סיעודיים רבים פועלים בלי רישוי ובלי פיקוח של המשרד, והתוצאה היא שמספר ניכר של קשישים ששהו במוסדות אלה אושפזו בתדירות גבוהה בבתי חולים בגלל החמרה במצבם הרפואי.

נמצא גם, כי אף שלעיתים מתגלים ליקויים חמורים ביותר במוסדות, תדירות הביקורות הממוצעת של האגף בהם נמוכה מאוד. המבקר ממליץ לסגור במהירות כמחצית מהמוסדות הגריאטריים במחוז המרכז, מאחר שתנאי המבנה והתחזוקה "לא עונים לתנאי המחיה המינימליים הנדרשים", ותנאי הטיפול "אינם עומדים בסטנדרטים הבסיסיים ומעלים את הסיכון לשלומם של הקשישים".

לפי הדו"ח, חלק מהקשישים הסיעודיים מאושפזים במוסדות שאינם מתאימים להם. המבקר ציין כי לדעת אנשי מקצוע, שהייה במסגרות לא מתאימות עלולה להחמיר את מצבם של החולים. נמצא כי לא נעשות בדיקות תקופתיות- למשל פעם בשנה- כדי לאתר קשישים המאושפזים במוסדות שאינם הולמים את מצבם. לפי הדו"ח, משרד הבריאות לא נערך כראוי להכשרת רופאים מומחים בגריאטריה ואחיות מוסמכות בתחום זה, ובפועל חסרים כ-500 רופאים מומחים ואחיות מוסמכות.

עוד התגלה, כי לפי נתוני משרד הבריאות מ-2004, בתזונתם של קשישים רבים חסרים 30%-40% ממרכיבי התזונה הנחוצים להם, בעיקר בקרב אלה המאושפזים במוסדות סיעודיים. גם בנושא זה נמצא כי משרד הבריאות טרם עיגן את הנושא בהוראות מחייבות, אל אף שהמלצות בנושא זה ניתנו עוד ב-1999 על ידי ועדה שמשרד הבריאות עצמו מינה.

העסקת עובד סיעודי זר

בשנים האחרונות הולכת וצוברת פופולריות העסקת מהגרי עבודה כסייעים סיעודיים עבור זקנים תשושים. במקומות ציבוריים נראים יותר ויותר זקנים על כסא גלגלים המובלים על ידי פיליפינית או פיליפיני נאמן. בשנת 2006 פרסמה שושנה חן כתבה בידיעות אחרונות תחת הכותרת 'המדריך להעסקת עובד סיעודי זר'. בכתבה נסקרים הבטים שונים של העסקת עובדים זרים בתחום הסיעודי.

כמו חתונה קתולית

"בשונה מהמקובל בחקלאות ובבניין, עובד סיעודי המוזמן לישראל נרשם על-פי שמו של נזקק מסוים, וכך זה רשום בתוך הוויזה שמעניק לו משרד הפנים", מסבירה אריאלה בן צור, מנכ"ל "איתני מור" – חברת תיווך לעובדים זרים. בן צור עומדת גם בראש "אחיעוז" – ארגון המאגד כ-40 חברות עובדים זרים בישראל.
"כאשר העובד הזר שיובא עבור מעסיק מסוים עוזב את מקום עבודתו, מכל סיבה שהיא, המעסיק לא יכול לייבא עובד אחר על שמו, כל עוד הוא רשום בוויזה של העובד המקורי". בחלק לא קטן מהמקרים העניין מסתבך עוד יותר, כאשר עובדים חדשים לא עוזבים בצורה מסודרת. ר' מיודעתנו מכירה את הסיפור מקרוב. "לאחר ששני הצדדים הגיעו למסקנה כי אין התאמה. התחננתי בפני העובדת לנסוע איתי למשרד הפנים בתל-אביב, כדי שנוכל למחוק את שם בעלי מהוויזה", היא מספרת, "העובדת הסכימה. נסענו באוטובוס וכאשר הגענו לתחנה היא פשוט ברחה ונעלמה. אנחנו תקועים כבר חודש עם החתונה הקתולית הזו, לא יכולים לייבא עובד אחר ונאלצים להסתפק בפתרונות מאולתרים ויקרים של עובדים מקומיים".

דרושים קשישים פנויים

מתברר שבחירת חברת התיווך היא שלב קריטי בתהליך. "בשנתיים האחרונות יש מכת מדינה בכל הקשור לחברות אלה", אומרת בן צור. "החברות כפופות לכאורה למשרד התמ"ת, אבל התחום הפך מופקר לחלוטין".
בן צור מעריכה כי היום רשומות בישראל כ-400-350 חברות תיווך לייבוא עובדים זרים. כ-220-200 מתוכן פעילות, מתוכן כ-100 קטנות, 70-60 בינוניות ו-40-30 גדולות.

"אין עלינו פיקוח מחמיר, אין בקרה ואין דרישה למקצועיות. כתוצאה מכך נוצרה תופעה חמורה של חברות תיווך המאתרות קשישים בעלי פוטנציאל לעמוד בקריטריונים של חוק סיעוד – גם אם אינם מעוניינים בעובד זר", אומרת בן צור.
הסיבה לכך פשוטה: העובד הזר משלם תמורת הגעתו לישראל סכום שנע בין 6,000-3,200 דולר, רובו מתחלק בין 2 חברות התיווך בארץ המוצא ובישראל. בחלק מהמקרים הסכום אף ניתן כהלוואה לעובדים, מה שהופך אותם למפוחדים וקשורים יותר לחברת התיווך. מכאן ברור האינטרס של חברת התיווך להביא מספר גדול ככל האפשר של עובדים סיעודיים. "חברות מסוימות מוכנות אפילו לשלם לקשישים סכומים של עד 500 דולר, כדי שיאפשרו להן לייבא עובדים זרים על שמם, למרות שאין לקשישים כל כוונה להעסיקם. גם בניכוי סכום זה מרוויחה החברה בין 2,000-1,500 דולר לעובד.

עובדי ה"פליינג ויזה"

הפיקוח הרופף בתחום, בנוסף לרווח הנאה שגורפת כל חברת תיווך עבור כל עובד, הביאו לכך שהשוק הישראלי התמלא בעובדים המכונים עובדי ה"פליינג ויזה". כלומר: עובדים שאין בארץ איש שממתין להם, או לחילופין: אם שודכו למשפחה, אין כל התאמה ביניהם ובין צורכיה.

עובדים אלה "מתנדפים" מהר מאוד, חלקם הופכים להיות או-פרים ועובדי משק בית, והרישום היקר של שם המעסיק הישראלי נותר בוויזה שלהם. אם מדובר במעסיק שאכן זקוק לעובד – הוא בצרות.

אם לפני 5-4 שנים היה מחסור בעובדים סיעודיים זרים, הרי שהיום מדברים על היצע גדול מאי פעם. 42,935 עובדים סיעודיים רשומים היום בישראל. על-פי ההערכות, כ-90% מסך העובדים הם פיליפינים. חלק קטן מהם מגיע ממזרח אירופה, בעיקר ממולדובה, אוקראינה, רומניה ופולין. לאחרונה יש גם עובדים מנפאל ומהודו (יבוא של סינים לצורכי סיעוד – נכשל).
אפרים כהן, ראש יחידת הסמך במשרד התמ"ת, האחראי מחד על הנפקת הרישיונות לעובדים זרים סיעודיים לקשישים או לנכים הזקוקים להם, ומאידך אחראי על חברות התיווך, צופה מגמה של עלייה במספר העובדים, גם בגלל הזדקנות האוכלוסייה וגם בשל ההבנה של הרשויות כי העסקת עובד הממומן ברובו על-ידי הצרכנים – זולה למדינה בהשוואה למוסד סיעודי.

כהן מודע לבעיה של עובדי ה"פליינג ויזה" ומנסה לעשות סדר בתחום. "הנחינו את משרד הפנים שלא ייתן ויזות למי שאינם יכולים לעסוק בסיעוד. כמו כן, אנחנו עומדים לחתום בהקדם על הסכם עם חברה בינלאומית מז'נווה, המתמחה במיון עובדים מקצועיים והמוסמכת על-ידי ארגון העבודה הבינלאומי.

למי מתאים עובד סיעודי זר?

"עובד סיעודי הוא פתרון במקרים שבהם למטופל חשוב ואפילו קיומי להישאר בביתו ולא לצאת למוסד סיעודי, כשרמת תפקודו יורדת והוא הופך תלוי בזולת תפקודית או מנטאלית ונזקק להשגחה של 24 שעות ביממה. כמו כן, המטופל צריך להבין מהי המשמעות של הכנסת אדם זר בעל מנטאליות שונה, לחיות עמו 24 שעות ביממה. חשוב שהוא יספק לעובד חדר יאפשר לו פרטיות ומנוחה סבירה (חצי מרפסת סגורה לא מתאימה).

לגבי המצב הכלכלי: אם אין אפשרות להפריש סכום של כ-1,000-800 דולר לחודש, המטופל ובני משפחתו לא יוכלו להרשות לעצמם להעסיק עובד סיעודי זר.

גם אם סוכנות התיווך מבטיחה שהעובד יעלה רק 550-500 דולר לחודש, זהו תעריף שיחזיק מעמד חודשיים שלושה לכל היותר. העובדים הזרים חיים בישראל בקהילה הדוקה, מודעים לתעריפים המקובלים בשוק המקומי, ומי שיתעקש להישאר במסגרת תעריפים הבסיס – ימצא עצמו יום אחד בלי עובד.

איך מקבלים היתר?

קודם כל יש להבטיח שהקשיש (אישה מגיל 60, גבר מגיל 65) צבר את מספר הנקודות המזכה אותו במבחן איי.די.אל – הבודק כשירויות כמו עצמאות באכילה ורחצה.
החיסרון: התהליך נמשך כ-60 יום. כדי לזרז הליכים ניתן לפנות לאגודה לבריאות הציבור של משרד הבריאות (יש אתר אינטרנט כולל טפסים רלוונטיים) ולבקש מבדק של איי.די. אל בבית, תמורת 472 שקל ברוב יישובי הארץ ו-592 שקל, בפריפריה.

אם התקבל הניקוד המתאים יש לפנות ליחידת הסמך במשרד התמ"ת (פרטים ומסמכים באתר האינטרנט של התמ"ת ב שער הממשלה), לצרף את המסמכים הדרושים המקוריים כולל חתימת עורך דין, תשלום אגרה ובקשה להיתר לעובד זר. את התשובות מקבלים תוך שבועיים שלושה.

חריגים שלא עבור את המבחן יכולים לקבל היתר, כמו חולה העומד להשתחרר מבית חולים ומציג אבחנה רפואית, המציינת את הצורך ברצף טיפולי, ויש גם ועדת ערעורים.

נציין כי תושבי הפריפריה, וכן בני זוג נזקקים יתקשו יותר מאחרים להשיג עובדים זרים (רובם לא נלהבים לעבוד אצל זוג וגם לא מעוניינים לגור רחוק מדי מתל-אביב).

עם ההיתר יש לפנות למנהל אוכלוסין במשרד הפנים ולקבל את אשרת העבודה. הזמן מקבלת האשרה ועד הגעת העובד מחו"ל אורך בממוצע חודש.

אם מדובר בעובד שכבר שוהה בישראל יתבצע תהליך של רישום הקשיש על הוויזה שלו. במקרה של עובד המגיע מחו"ל יירשם הקשיש על הוויזה החדשה. רישום הוויזה נעשה על-פי זימון וקביעת תור במשרד הפנים. עד שיגיע מועד הרישום ניתן לצייד את העובד באישור הזכאות, ובאישור קבלת התור כדי שלא ייעצר על-ידי משטרת ההגירה.
את כל ההליך מומלץ לעבור בסיוע חברת תיווך רצינית, כך הוא יהיה מהיר, ברור וקל יותר. את החברה עצמה בוחרים בדרך הישנה והטובה: המלצות של חברים. מומלץ גם לבדוק את הניסיון של החברה בתחום: כמה שנים היא קיימת, האם יש לה המלצות של לקוחות (אפשר לבקש לשוחח עימם), ניתן לברר איתה כיצד תנהג במקרה שעובד עוזב והאם היא מספקת תמיכה במקרי משבר.

לגבי זכאות לגמלה: על-פי חוק סיעוד, תושבי ישראל שהגיעו לגיל פרישה, שחיים בקהילה ולא במוסד זכאים לתשלום תמורת הסיעוד. (אשפוז בבית חולים, אגב, מפסיק מיידית את התשלום). לגמלת סיעוד מלאה זכאי קשיש שהכנסתו לא עולה על 7,383 שקל לחודש, או זוג שהכנסתו היא עד 11,075 שקל לחודש. לגמלת סיעוד בשיעור של 50% זכאי קשיש שהכנסתו 11,075-7,383 שקל או זוג שהכנסתו 16,613-11,075 שקל.
גמלת הסיעוד משולמת על בסיס שעות שבועיות (המקסימום: 15.5 שעות לשבוע). היא אינה מועברת לקשיש או למשפחתו, אלא משולמת באמצעות חברת סיעוד ישירות לעובד. במקרה הטוב תממן הגמלה 25%-20% מעלות העובד.

בעיות בריאות של העולים

רוב הפורשים לגמלאות עדיין במיטבם, בריאים, בהירי מחשבה, צלולים בדעתם וכשירים לפעילות. הם רוצים לתרום ולהשכיל. בעולם קיימת מגמה של פרישה מוקדמת, בניגוד לעצותיהם של רופאים, גרנטולוגים וכלכלנים. התוצאה: הדימוי של הפנסיונר כזקן שכוחותיו אפסו עדיין שולט בדעת הקהל. מקורו של הדימוי הוא בכך שהחברה מגדירה את האדם כזקן בגיל כרונולוגי מסוים או במצב חברתי-משפחתי מסוים (למשל סבא), ללא קשר עם מצבו בתהליך ההזדקנות הביולוגי או הרגשתו הסובייקטיבית. זו תוצאה של הסכמה חברתית, שאינה מעוגנת במדע הרפואה.

בשנת 2003 דיווחו 39.5% מכלל האזרחים הוותיקים בארץ (לא כולל האזרחים הוותיקים הערבים) שמצב בריאותם הוא בדרך כלל טוב או טוב מאוד. בקרב עולי ברית-המועצות לשעבר (שעלו משנת 1990 ואילך), רק 19% דיווחו שמצב בריאותם בדרך כלל טוב או טוב מאוד.

לקשישים עולי ברית-המועצות לשעבר יש יותר בעיות רפואיות מלכלל הקשישים בארץ, ופעמים רבות הן אינן מטופלות בגלל קושי כלכלי. שכיחות בעיות הראייה והשיניים הבלתי-מטופלות אצל עולי ברית-המועצות הקשישים גבוה. בעיה בולטת נוספת היא השמנה: 67.9% מעולי ברית-המועצות לשעבר הקשישים הם בעלי מדד מסת גוף (Body Mass Index = BMI) של 25 ויותר, לעומת 58% מאוכלוסיית הקשישים בכלל (יהודים ואחרים, לא כולל ערבים; השיעור בכלל האוכלוסייה הוא 57.4%).
נתון בולט נוסף הוא מצב בריאותם הנפשית של הקשישים העולים. בעוד באוכלוסיית הקשישים הכללית 34.7% מהקשישים מדווחים על בריאות נפשית טובה מאוד או מצוינת (33.6% בקרב יוצאי אירופה-אמריקה), בקרב הקשישים עולי ברית-המועצות לשעבר רק 9.7% מדווחים על בריאות נפשית טובה מאוד.

נטל ההוצאות של טיפול בהורים קשישים

אחת ההוצאות המכבידות, הבלתי צפויות והעצובות של דור הביניים היא ההוצאה על הטיפול בהורים הקשישים. רבים מוצאי עצמם פתאום כורעים תחת נטל התשלומים עבור אשפוזים במוסדות גריאטריים ומימון אחזקת עזרה סיעודית. מסתבר כי בנוסף לקושי הרב שבנטל התשלומים, קיים גם עיוות מערכתי בכל הקשור לטיפול הרשויות בנושא. במדינת ישראל אין כיום גוף יחיד שאחראי באופן בלעדי על נושא אשפוזם של קשישים תשושים וסיעודיים, והאחריות מתחלקת בין משרדי הבריאות והרווחה. משרד הבריאות אחראי על קשישים סיעודיים ותשושי נפש, ואילו משרד הרווחה אחראי על קשישים המוגדרים "תשושים" (זקנים אשר מפאת תפקודם הירוד זקוקים לעזרה חלקית בפעולות היומיום).

עד לפני כמה שנים חישבו שני המשרדים בצורה זהה את עלות ההשתתפות של משפחת המטופל, ובתחשיב נלקח בחשבון גם שכרם של החתנים והכלות. ואולם, לפני עשר שנים, בעקבות פניות ותביעות, שינה משרד הבריאות את מבחן ההכנסה וביטל את ההתחשבות בהכנסת החתנים והכלות. משרד הרווחה לא התאים את עצמו לשינוי וכתוצאה מכך משפחותיהם של התשושים משלמות עבור אשפוזם יותר מאשר משפחותיהם של הסיעודיים ותשושי הנפש (לינדר גנץ 2005).

מומחים לגרנטולוגיה טוענים כי עצם הטלת האשפוז הסיעודי הממושך על ילדי הקשיש היא בעייתית. הזכות לבריאות היא זכות בסיסית. אצל רופא משפחה, למשל, אף אחד לא דורש שיהיה לך כסף. רק כשזה מגיע לזיקנה ואשפוז כרוני המדינה מתנערת מהאחריות שלה ומטילה אותה על כתפי המשפחה. המצב החוקי האבסורדי הזה דוחף משפחות למצבים כואבים ומעוותים. משפחות נאלצות להמתין עד שהקשיש התשוש יהפוך לסיעודי מלא, כך שאשפוזו יעבור דרך משרד הבריאות ולא דרך משרד הרווחה, וילדי מאושפזים נאלצים לשקר ולהצהיר שבני זוגם אינם מתגוררים בבית ואינם יכולים להשתתף בנטל התשלום.
"עצם העובדה שילדים משתתפים בתשלום עבור אשפוז הוריהם. נוצרת מציאות חברתית של מתחים במשפחה: עימותים בין אחים, מתח בין-דורי, ותחושת השפלה ועלבון מצד הורים שילדיהם נאלצים לשלם את האשפוז. הפתרון היחיד לבעיה הזו הוא להעביר את האשפוז הסיעודי הממושך של חולים סיעודיים ותשושים לאחריות קופות החולים, כפי שכבר היה אמור לקרות, והוצאת בני המשפחה ממעגל האחריות.

אי שוויון בתחום הבריאות

האי שוויון בבריאות והפערים בשיעורי התחלואה והתמותה בין אוכלוסיות שונות בישראל חריפים מאי פעם וממשיכים לגדול - כך קובע דו"ח שפירסמה ב-2008 ועדה מיוחדת של ההסתדרות הרפואית. ההסתדרות הרפואית הציגה גם סקר המגלה כי 31% מהציבור בישראל נאלצו לוותר בשנה האחרונה על סוג אחד לפחות של שירות רפואי בגלל מחירו.

בדו"ח נמצא קשר ברור בין המצב הבריאותי לשורה של מדדים סוציו-אקונומיים. למשל, תוחלת החיים ברעננה היא 83.7 שנים, לעומת 76.1 שנים בלבד ברמלה - פער של שמונה שנים כמעט בין שתי ערים במרכז. בסך הכל, תוחלת החיים בפריפריה קצרה בשלוש עד ארבע שנים מבמרכז.

עוד נמצאו פערים בתחלואה ובנגישות לשירותי בריאות: שיעור החולים בסוכרת בקרב בעלי הכנסה נמוכה גבוה בהרבה לעומת שאר האוכלוסייה. נוסף על כך, בפריפריה מספרן של מיטות האשפוז הכלליות לנפש נמוך לעומת המרכז, וכן נמוך יותר מספרן של העמדות לרפואה דחופה, לטיפול נמרץ בילדים ולדיאליזה.

ההסתדרות הרפואית הציגה סקר שנערך בקרב האוכלוסייה הבוגרת על ידי מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה ובחן את צריכת שירותי הבריאות (מ-2008). בסקר נמצא, כאמור, כי 31% מהציבור בישראל נאלצו לוותר בשנה האחרונה על סוג אחד לפחות של שירות רפואי, כמו קניית תרופות (13%), ביקור אצל רופא (10%) וטיפול בילדים (6%) או בהורים קשישים (13%). שיעורי הוויתור גבוהים בהרבה בקרב האוכלוסיות החלשות: 38% ממקבלי שכר המינימום, 35% מבעלי ההשכלה החלקית, 41% מהחרדים ו-42% מהערבים דיווחו כי ויתרו על שירותים.

עוד נמצא בסקר כי קיימים פערים גדולים בשיעור מחזיקי הביטוחים המשלימים והפרטיים בין חלקי המדינה. לרוב האוכלוסייה (74%) יש ביטוח משלים רגיל או משודרג, אך באזור ירושלים קיים שיעור גבוה במיוחד של אנשים שאין להם ביטוח משלים כלל - 31%. כן נמצאו פערים בתחושת "הביטחון הרפואי" בין הפריפריה למרכז: 57% מהמשיבים לסקר מאזור הדרום (רבים מהם אזרחים וותיקים) הצהירו כי הם חוששים שלא יוכלו לממן שירותי רפואה שאינם כלולים בסל הבריאות, לעומת 43% מכלל הציבור.

הגישה לשירות בריאות נוספים, שממנה נהנים בעלי ביטוח בריאות פרטי ובעלי ביטוח משלים, מרחיבה את אי השוויון במערכת הבריאות הציבורית. למרות שהביטוח המשלים נועד להיות מוצר עממי וזול, מחקרים מראים שבפועל אין הדבר כך, וקיים פער בין היקפי רכישתו באוכלוסיות מבוססות לשכבות חלשות יותר.

מחקרים גם קובעים כי התפתחות הביטוחים הפרטיים והמשלימים קשורה בכך שהמימון הציבורי אינו יכול לספק את כל צורכי האוכלוסייה. בשכבות חברתיות-כלכליות גבוהות רוכשים יותר ביטוח פרטי וביטוח משלים, ולכן הנגישות של שכבות אלה לשירותים נוספים גבוהה יותר.

לתופעה הזאת יש השלכה ביצירת פערי בריאות משמעותיים בקרב אוכלוסיית האזרחים הוותיקים – אוכלוסיה שמטבע הדברים זקוקה יותר לשירותי בריאות.

צריכת תרופות מופרזת בקרב קשישים

הישראלים אוהבים תרופות וצורכים אותן בכמויות אדירות. מנתוני קופות החולים שפורסמו בשנת 2007 עולה כי משנת 2002 ועד 2007 נרשמה עלייה חדה 20-30% במרשמים שנופקו לצורך קניית תרופות בקופות החולים השונות. הפופולאריות ביותר: תרופות לטיפול בכולסטרול ולמניעת מחלות לב וכלי דם ותרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון וחרדה.

מומחים מסבירים את העלייה בהכנסת תרופות חדשות לסל הבריאות, בהרחבת שיטות האבחון למחלות, בקביעת יעדי טיפול חדשים במחלות שכוללים טיפול תרופתי ובעלייה במודעות הרופאים והציבור לטיפול ולמעקבים רפואיים הכוללים שימוש בתרופות. מדובר בעיקר בתחומי הרפואה המונעת כמו למשל טיפול בכולסטרול גבוה בתרופות כדי למנוע מחלות לב וכלי דם. מטבע הדברים, צרכני התרופות הגדולים ביותר הם האזרחים הוותיקים.

מדי שנה מתים בישראל אלפי קשישים כתוצאה מעומס תרופתי מיותר, חסר כל ערך רפואי. על פי מחקר שנערך במרכז המשולב שוהם לרפואה גריאטרית, ושהוצג בכנס האגודה הבינלאומית לגרנטולוגיה בסנט פטרסבורג (2007), הפחתת התרופות למינימום גורמת כעבור שנה לירידה של יותר מ- 50% בשיעור התמותה.

ד"ר דורון דורון גרפינקל, מנהל מחלקת אבחון ושיקום והיחידה הפליאטיבית בשוהם, שערך את המחקר, משוכנע שקשישים נוטלים הרבה יותר תרופות מכפי שהם צריכים. "במהלך המחקר, אחרי שביררתי את יעילותה של כל אחת מהתרופות שנטלו הקשישים שהשתתפו במחקר, מצאתי את עצמי זורק טונות מהן לאשפה", הוא אמר בראיון לאריאלה איילון בידיעות אחרונות. "המחקר אישש את תחושת הבטן שלי לנטילת התרופות המיותרות והמסוכנת הזו נמשכת במרבית המקרים שנים רבו, כשאף אחד לא עוצר לבדוק את העומס הפרמקולוגי ולחשב פעם נוספת את יעילותו. רק כשפענחתי את תוצאות המחקר הבנתי כמה הגזמה וכמה חוסר בקרה יש כאן, וכמה היד שלנו הרופאים קלה על ההדק בבואנו לרשום תרופות לקשישים".

לדברי ד"ר גרפינקל, המחקר הוכיח שריבוי התרופות כשלעצמו הופך להיות המחלה של הקשישים, ושתוצאותיה ברוב המכריע של המקרים קשות יותר מהסיכון שבהפסקת התרופות.

במסגרת המחקר דגם ד"ר גרפינקל 190 קשישים שמאושפזים במחלקות סיעודיות בשוהם, שצרכו בממוצע שבע תרופות למטופל. "אחרי בירור יסודי ואחראי הופסקו 332 תרופות שונות שנטלו 119 חולים", הוא מסביר. "תהליך הפסקת התרופות או הורדת המינון שלהן בוצע תוך בקרה רפואית צמודה וקפדנית ובמעקב מעבדתי".

תוצאות המחקר לא מצאו הבדל משמעותי במצבם הבריאותי של החולים שלהם הורדו חלק מהתרופות לעומת קבוצת הבקרה, שאצלה לא נעשה כל שינוי בהרכב התרופות. עוד נמצא שמכלל 332 התרופות שהופסקו היה צורך להחזיר רק 33, כלומר 10% בלבד. "במילים אחרות, 90% מהתרופות שהופסקו התבררו כמיותרות", מסביר ד"ר גרפינקל.

"שנה אחרי הורדת התרופות מצאנו שב- 82% מהחולים שהפסיקו ליטול מספר תרופות ליתר לחץ דם לא נצפו ערכים גבוהים של לחץ דם", הוא אומר. "ב- 95% מהנבדקים שהפסיקו ליטול תכשירי ברזל לא נצפתה אנמיה ואצל חלקם אף נרשמו הקלה ושיפור ביציאות. אצל איש מהקשישים שהפסיקו ליטול תרופות לתעוקת חזה, להגברת זרימת הדם וכו' לא נצפו תסמיני המחלה או שינוי לרעה בא.ק.ג או בבדיקות המעבדה".

ממצא נוסף שעלה מהמחקר הוא שבקרב חלק מהמשתתפים הורדת העומס התרופתי הביאה דווקא לשיפור תפקודי וקוגניטיבי. "בנוסף", אומר ד"ר גרפינקל, "חלה ירידה משמעותית בקצב האשפוזים בבתי החולים, וזאת כתוצאה מסיבוכי התרופות ומתופעות הלוואי שלהן: רק 11.8% ממשתתפי המחקר הופנו לבתי חולים במהלך השנה, לעומת 30% מקבוצת הביקורת". ואם לא די בכך, הרי ששנה אחרי הפסקת התרופות נצפתה כאמור ירידה של יותר מ- 50% בתמותה בקרב קבוצת המחקר.

על פי הערכות רופאים בארץ ובעולם, קשיש בקהילה צורך 4-5 תרופות יומיות במרשם ולפחות שתי תרופות נוספות ללא מרשם. בבתי האבות הממוצע גבוה יותר ועומד על 6 תרופות למטופל לפחות. מחקר אמריקאי שבדק את שיעור צריכת התרופות בקרב 2 מיליון מטופלים בבתי אבות מצא ש- 20% מהם צורכים מעל 10 תרופות ביום, ובכללן תרופות לאיזון והורדת לחץ דם, לסוכרת וללב, ברזל, סותרי חומצה ועוד.

לדברי ד"ר גרפינקל, מחקרים שנערכו עד היום על אוכלוסייה גריאטרית לא בדקו את האינטראקציה שבין 6 תרופות ויותר שנוטלים קשישים. "אני בדקתי בזהירות מירבית את יעילותה ומידת הרלוונטיות של כל תרופה", הוא מסביר, "ובמקביל חיפשתי הוכחה בספרות הרפואית לכך שאותה תרופה אכן יעילה לאותו חולה, בגילו ובמצב תפקודו. בנוסף בדקתי את האינטראקציות בין התרופות השונות, ושם התגלה שוק פרוץ, כאוס מסוכן ביותר. כך למשל, מתן תרופות להורדת לחץ דם יחד עם פוסיד עלול להיות קטלני, שכן גם פוסיד מוריד לחץ דם, דבר שחושף את הקשיש לנפילות, לסיכון לשברים ואף למוות".
חלק גדול מהתרופות שביטל ד"ר גרפינקל היו תרופות לשינה. "אין קשיש שלא משתמש בכדורי שינה, אבל רק מקצת הרופאים רושמי המרשמים יודעים בכלל שכל משפחת הבנזודיאזפינים (משפחת הוואליום) – שכוללים את התרופות ואליום, לוריוואן, בונדורמין, נומבין ועוד – אינה משפרת שינה, אבל עלולה לגרום לבלבול ואין למעשה כל יעילות בנטילתה", הוא מסביר. כך גם תכשירי הברזל: "בספרות המקצועית הרפואית ידוע שמקורה של אנמיה בקרב קשישים אינו באיבוד דם או בחוסר ברזל, ולכן כשביטלתי את התכשיר המיותר לא נצפתה אצל החולים ירידה בערכי הברזל".

רפואת שיניים

ישראל היא שיאנית העולם במספר רופאי השיניים, במחקר השוואתי שנערך בסוף שנות ה-90, נמצא שבישראל יש רופא שיניים אחד לכל 780 אנשים, לעומת 1,429 אנשים בגרמניה, 1,492 בצרפת, 1,887 בארה"ב או 2,500 בבריטניה.

במחקר שנערך ב-99' על ידי המרכז לחקר מדיניות חברתית בישראל, הושווה מצב בריאות השן של הישראלים לחבריהם מהעולם בגילים שונים ובתחומים שונים (שיעור מקרי העששת, שיעור מקרי בעיות החניכיים וכו'). במרבית הפרמטרים דורגה ישראל בדירוג נמוך מאוד מקרב מדינות המערב, ובדירוג הכולל של כל הפרמטרים יחדיו היא דורגה אחרונה.

מצב בריאות השן של אזרחי ישראל הוא הירוד ביותר מכל מדינות המערב, וזאת על אף שההוצאה הלאומית של ישראל על רפואת שיניים היא 12.2% מההוצאה הלאומית לבריאות- הגבוהה ביותר מקרב מדינות המערב. זהו, ללא ספק, שיא: בישראל יש הכי הרבה רופאי שיניים בעולם וההוצאה על רפואת שיניים היא הגבוהה ביותר, אבל מצב השיניים של אזרחי ישראל הוא הירוד ביותר.

הדבר מתבטא גם במצבם של האזרחים הוותיקים. הנה כי כן, 60% מהאזרחים הוותיקים בישראל איבדו את כל שיניהם, לעומת שיעורים של 27%-51% מהקשישים במרבית מדינות המערב האחרות.
להלן הסיבות לבעיות השיניים של הישראלים, כפי שתוארו בכתבתה של מירב ארלוזרוב:
א. יש בישראל ביטוח שיניים, אבל הוא כל כך יקר וכל כך בעייתי שכמעט אף אחד אינו רוכש אותו. כך נוצרה מציאות שבה רפואת השן בישראל היא רפואה פרטית בלבד, ומחיריה הגבוהים של הרפואה הפרטית מביאים לכך שהישראלים מזניחים את שיניהם.

ב. אין ספק כי כישלונה של מדינת ישראל לספק כיסוי לרפואת השיניים של אזרחיה, וכישלונן של חברות הביטוח הפרטיות בישראל לצאת עם פוליסת ביטוח שיניים ראויה הם הגורמים העיקריים למצב.
פרדוקסאלית, הישראלים מכוסים כמעט בכיסוי יתר בכל הקשור לביטוחי הבריאות שלהם. יש להם את ביטוח הבריאות הממלכתי שמספקת להם המדינה, בתמורה למס הבריאות הנגבה מהם: יש להם את הביטוח הציבורי הנוסף שמספקות להם קופות החולים באמצעות הביטוחים המשלימים: ויש לכ-20% מהם גם ביטוח בריאות פרטי שאותו מוכרות חברות הביטוח. שלושה רבדים של ביטוח, מתברר, הם מה שנדרש כדי להניח את דעתו של הישראלי לגבי בריאותו- בשעה שאותו ישראלי מסתובב ללא ביטוח כלשהו לגבי בריאות שיניו.

ג. לא רק הכלכלה, אמנם, משחקת כאן תפקיד. זהו גם עניין של תרבות ושל מודעות. בישראל, למשל, עדיין חושבים שחוט דנטלי הוא מכשיר עינויים אמריקאי- בשעה שמרבית מדינות המערב שיעורים גבוהים מהאוכלוסייה משתמשים בחוט דנטלי לניקוי החניכיים באופן קבוע.
חחחח

חרדה בגיל מבוגר

30%-20% מכלל האוכלוסייה המערבית סובלים מדיכאון. עד שנת 2020 צפוי הדיכאון להגיע למקום הראשון ברשימת המחלות שגורמות לאובדן ימי עבודה.

דיכאון כמחלה, ולא כמצב זמני של דכדוך, מתבטא בחוסר איזון בגוף שמלווה בקשיים רבים בתפקוד היומי. הגוף לא מסוגל לווסת פונקציות בסיסיות כמו שינה, אכילה, ריכוז ומין. לכן הביטוי יהיה קושי להירדם ולהשכים בבוקר או עודף שינה, ירידה בתיאבון ובמשקל, ירידה כללית במידת העניין בדברים היומיומיים, איטיות, ירידה בריכוז, עייפות, חוסר אנרגיה, מחשבות שליליות, תחושות אשמה, בושה וכישלון לצד חוסר ערך עצמי והרגשה שלא שווה לחיות. במצבים קשים של דיכאון חושב החולה לשים קץ לחייו.

התפתחות הפסיכיאטריה הביולוגית בשנים האחרונות ופיתוח תרופות חדשות ויעילות הופכים את הסבל למיותר. תרופות נוגדות דיכאון מייעלות את תפקוד המערכת הסרוטונרגית במוח ומחזירות אותה לאיזון. התסמינים הגופניים נעלמים. בנוסף לטיפול הזה מומלץ על פסיכותרפיה.

קיימת הסכמה כי בעיות דיכאון משמעותיות הן מהפרעות מצב הרוח השכיחות ביותר בגיל המבוגר (להלן על דכאון וזיקנה מתוך סקירה שהופיעה באתר "מרכז מידע גיל הזהב"). הערכות גורסות כי 15% מהקשישים החיים בקהילה סובלים מתסמינים של דיכאון. שכיחות התופעה בקרב קשישים בבתי אבות גבוהה עוד יותר ומגיעה עד לכ- 25%. אולם, מבין הקשישים המראים סימני דיכאון, פחות מ-3% סובלים מדיכאון קליני משמעותי חוקרים מצאו במחקרם קשר בין ירידה בפונקציונליות של הקשישים, ובפרט במחלות כרוניות, לבין דיכאון בקרב אותם קשישים.

בשנת 2010 דיווחו 8% מבני ה-65 ומעלה על כך שהם סובלים מדכאון או מחרדה, כאשר השיעור בקרב הנשים היה כפול לעומת השיעור בקרב הגברים.

לדברי חוקרים הסמפטומים של דיכאון בקרב קשישים מתבטאים באופן שונה מצעירים. הם מרגישים אשמה בתכיפות נמוכה מהצעירים, הפרעות השינה מתבטאות אצלם בנדודי שינה ובשעות העירות הרבות הם נוטים לפתח פארנויה. כמו כן, דיכאון בגיל המבוגר מתבטא ביותר סמפטומים סומטיים ותלונות על אי-נוחות כללית.

חוקרים אחרים מוסיפים כי בקרב קשישים מדוכאים מתגלים פחות ביטויים רגשיים, יותר חששות ודפיקות לב מואצות וכי דיכאון בזיקנה קשור יותר לאובדנים, לירידה בקשרים חברתיים ולירידה בפעילויות. על פי סולומון (2004) אצל קשישים, מלבד גורמים חברתיים לדיכאון, קיימים גם שינויים אורגניים המשפיעים על מצב הרוח. כמו, הולכה עצבית אטית יותר ורמת סרוטונין נמוכה לעומת צעירים.

מה משפיע על שכיחות ועוצמת הדיכאון בגיל הזיקנה? להלן מספר גורמים:

גנטיקה והסטוריה משפחתית- קשישים אשר להם קרוב משפחה מדרגה ראשונה הסובל מדיכאון, נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר לסבול מדיכאון .

מין- נשים מאובחנות יותר כסובלות מדיכאון. קריימר (2005) מוסיף כי חוקרים שבחנו את הבסיס החברתי לדיכאון מצאו אף הם הבדל בין המינים, הקשור לגורמים המעוררים של המפגש הראשוני עם תופעת הדיכאון.

צורת מגורים- מגורים לבד ותחושת הבדידות הנלווית לכך, מהווים גורם סיכון נוסף לתופעת הדיכאון אך לא כגורם יחיד אלא כאשר מופיע לצד רשתות חברתיות מצומצמות ומערכות תמיכה פורמליות בלתי מספקות.

מחלות פיזיות- מגבירות את הסיכון לדיכאון בקרב קשישים. קיים קשר מעגלי בין מחלות פיזיות לדיכאון. תחושת דיכאון יכולה להוביל לכשל במערכת החיסונית והסבירות לחלות במחלות פיזיות עולה, דבר זה בפני עצמו יכול להוביל לתחושת דיכאון.

תרופות- דיכאון יכול להופיע כתופעת לוואי של תרופות הניתנות לטיפול בבעיות אחרות, כמו למשל, בעיות לב או הפרעות שינה.

לרוב, המדוכאים הקשישים אינם זוכים לטיפול מתאים מכיוון שמקובל לראות בזיקנה משהו מדכא ונראה הגיוני וטבעי שזקנים יהיו אומללים. קשישים הסובלים מדיכאון ואינם זוכים לטיפול בהפרעה זו, חווים איכות חיים ירודה, כאב פיזי ונפשי גדול יותר וסיכון יותר גבוה להתאבדות, לעומת קשישים ללא דיכאון.

חוקרים מציינים כי שני התסמינים המרכזיים של הדיכאון הם: אפקט דיכאוני המלווה בעצב גדול ואיבוד מוחלט של עניין בפעילויות שפעם הסבו לאדם זה הנאה. סימנים נוספים יכולים להיות- דיבור עצמי שלילי, תיאור העולם האישי כשטחי, ריקני או משעמם, חוסר אנרגיה, תחושות חוסר ערך או חוסר תקווה, קושי בריכוז ובקבלת החלטות, אובדן תיאבון, בעיות שינה, מחשבות על מוות או על התאבדות.

מקובל להבחין בין תופעות כלליות בזיקנה לבין תופעות של דיכאון העשויות להיות דומות. כמו למשל: דאגות בזיקנה לעומת דאגות מוגזמות המופיעות בדיכאון; בדידות בזיקנה לעומת התבודדות והימנעות ממפגשים עם אנשים- בדיכאון; ירידה באנרגיה בזיקנה לעומת עייפות שאינה קשורה לפעילות- בדיכאון; שינוי בהרגלי אכילה בזיקנה לעומת ירידה בתיאבון ובמשקל- בדיכאון; הופעת מחלות בזיקנה, לעומת מיחושים ותלונות סומטיות המאפיינות דיכאון.

מספר חוקרים טוענים כי עקב הסבירות הגבוהה למחלה פיזית אצל קשישים, ריבוי תלונות סומטיות של קשישים מביא רופאים להתייחס לתלונות אלה כסימפטומים של מחלה פיזית ולא כסמפטומים של דיכאון.

תופעת החרדה שכיחה אף היא בקרב קשישים ונמצא במתאם עם דיכאון. קשישים רבים מראים סימנים של התנהגות חרדתית כתגובה לבעיות שונות כגון בעיות פיזיות, בדידות ובעיות כלכליות.

התנהגות חרדתית בפני עצמה לא בהכרח מבטאת מחלה נפשית ויכולה להיות גורם מדרבן עבור הקשיש לפעול לפתרון הבעיה, כגון, חיפוש דיור מוגן או בית אבות להפגת הבדידות. כאשר הרגשה עמוקה של פחד ממשיכה ליותר מחצי שנה ומלווה בתסמינים פיזיים קשים כמו כאבי ראש, בעיות עיכול, רעידות, קוצר נשימה ונדודי שינה, סביר שזו הפרעת חרדה. הפרעות חרדה אצל קשישים עשויות להתבטא בפרפורי לב, קוצר נשימה, הרגשת סחרחורת או יתר לחץ דם.

תאונות דרכים

בני 65 ומעלה מהווים כ-30% מבין הולכי הרגל שנהרגו בתאונות דרכים - פי 3 מחלקם באוכלוסייה (נכון ל2010)

בני 65 ומעלה מהווים כ-21% מאוכלוסיית המורשים לנהוג, אך רק כ-6% מבין כלל הנהגים שהיו מעורבים בתאונות דרכים עם נפגעים (נכון ל2010).

עבירת הנהיגה השכיחה ביותר בקרב נהגים בני 65 ומעלה, הייתה אי ציות לתמרורים (נכון ל2010).

אלימות נגד זקנים

חלק גדול מאוכלוסיית הקשישים בישראל פגיעה במיוחד. לא רק שהם סובלים ממחלות ומתקיימים על קצבת פנסיה וזקנה, הם גם חשופים יותר למקרי אלימות. 20 אלף תלונות הוגשו ב-2010 בגין אלימות נגד קשישים, כשהחשש הוא שמקרים רבים לא דווחו כלל. רוב המקרים - בצמוד לקבלת הקצבאות. ב-2010 נרשמה עליה של 30% במקרי אונס של קשישות - 50 בסך הכל.

כחמישית (21%) מבני 65 ומעלה מדווחים כי אינם חשים בטוחים ללכת בשעות החשכה באזור מגוריהם, ו-14% נוספים מעידים כי אינם יוצאים כל מביתם בשעות החשכה (נכון ל2010).

16% מהקשישים בישראל סובלים מהתעללויות שונות, בהן התעללות פיזית, פסיכולוגית או ניצול כספי. בקרב חולי דמנציה שיעור ההתעללות אף גבוה יותר ועומד על 22%; כך עולה מסקר ארצי שערכו חוקרים מהחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה לקראת כנס של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה שיערך בגני התערוכה בתל אביב שהתקיים ב-2012 (הנתונים התפרסמו בכתבתה של דנה ויילר-פולק בהארץ).

הסקר, שערכו פרופ' מירי כהן ופרופ' גדעון פרידמן, כלל 1371 נשאלים קשישים שאותרו בחדרי מיון, לשכות לשירותים חברתיים, מרכזי יום ובמסגרת הערכת תלות שעורכים במוסד לביטוח לאומי. כמו כן רואיינו 412 בני משפחה. הסקר כלל זקנים המתגוררים בקהילה ואינו כולל קשישים ששוהים במוסדות גריאטריים שונים. לפיכך, מעריכים החוקרים, יתכן ואחוז הקשישים הסובלים מהתעללות גדול אף יותר מהממצאים שהתקבלו.

מניתוח תוצאות הסקר נמצא דמיון רב במאפיינים הדמוגרפיים ומאפייני הרקע של קשישים שזוהו כסובלים מהתעללות. על פי הממצאים, קשישים שסובלים מהתעללות יחסית צעירים יותר, בעלי מספר ילדים גדול יותר, השכלה נמוכה יותר, מצב כלכלי גרוע יותר, דתיים יותר, סובלים ממספר רב יותר של מחלות ונוטים להתאשפז יותר. שיעור גבוה באופן משמעותי של התעללות נמצא גם בקרב קשישים ערבים.

עוד קובעים החוקרים כי נמצא שגורמי הסיכון להזנחה היו קשיים משפחתיים ובעיות רגשיות של הקשיש אך גם של המטפל העיקרי, רמת השכלתו ומצבו הכלכלי. גורמים נוספים שצוינו הם מצבו הבריאותי ואי שליטה בסוגרים של המטופל. בתשאול ישיר אודות מצבי התעללות, נמצא שקשישים נוטים לדווח פחות על הזנחה בהשוואה לתלונות על התעללות פסיכולוגית או פיזית.

רבים מהסובלים מהתעללות התגוררו בגפם וקיבלו פחות שעות טיפול מאלה שלא סבלו מהתעללות. שיעור גבוה במיוחד של התעללות נמצא בקרב נבדקים המטופלים בלשכות לשירותים חברתיים. השיעור הנמוך ביותר, לעומת זאת, זוהה בקרב מבקשי סיוע סיעודי מהמוסד לביטוח לאומי. שיעורים בינוניים נמצאו במסגרת חדרי המיון בבתי החולים ובמרכזי היום לקשיש, כשבבית החולים זוהו יותר מקרים של הזנחת קשישים, מאשר התעללות בהם.

לדברי החוקרים, על אף שרוב מקרי ההזנחה של קשישים בישראל הם בבחינת התעללות, מקרי הזנחה רבים אינם מזוהים על ידי אנשי מקצוע. זאת, מפני שמצבי הזנחה הם מורכבים ביותר, לא תמיד נראים לעין וקיים קושי להבחין בין סימפטומים של מחלות והליכי הזדקנות לבין סימנים של הזנחה.

"התעללות בזקנים הוכרה בישראל כבעיה חברתית רק בעשור האחרון", אומרים החוקרים, "למרות המודעות הגוברת מאז לתופעת ההתעללות בזקנים, בולט חסר בכלים לביצוע בדיקות סקר לזיהוי זקנים בסיכון להתעללות". עוד ציינו החוקרים כי "לאחרונה פותח כלי לזיהוי זקנים בסיכון להתעללות, המבוסס על שלוש רמות של איתור התעללות: תשאול ישיר, זיהוי סימני התעללות, זיהוי סיכון גבוה להתעללות. כלי זה נמצא בעל רגישות וספציפיות גבוהה לזיהוי הזנחה".

ייצוג פוליטי

ברפרוף קל על מצעי המפלגות ממערכות הבחירות האחרונות, לא קשה להבחין: סוגיית הטיפול בקשישים תופסת מקום מרכזי בין המדיני לביטחוני. ההצעות רחבות תקציב: מי יזכור למשל שנתניהו הבטיח להעלות את קצבת הזיקנה ל-2,400 שקלים, אך אחרי הבחירות החליט להקפיא אותה על 1,400 שקלים ולא להצמידה למדד?

לקשישים הבטיחו הרבה במהלך השנים, בקושי ניתן לספור את כלל האמירות שהופרחו לאוויר העולם - לפני הבחירות, אחרי הבחירות - והתאדו במהרה. כך למשל הפעלת ומימוש חוק הדיור הציבורי לא ממש יצאה לפועל - דבר שגם משפיע על קשישים ואפשרויות הדיור שלהם. גם שכר המינימום לא עודכן, וקצבאות הזקנה לא הועלו באלף השקלים המובטחים.

מפלגת "גיל" הוקמה לראשונה על ידי נאוה ארד ומשה שרוני לקראת הבחירות לכנסת הארבע עשרה, ולא עברה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת החמש עשרה הוקמה מפלגת כח לגמלאים שזכתה בעשרות אלפי קולות אך לא עברה את אחוז החסימה. המפלגה שינתה את פניה במערכת הבחירות לכנסת השבע-עשרה. בגלגולה החדש הושתתה המפלגה על עמותת הגמלאים שאיחדה - לראשונה בישראל - כוחות מקרב כל ועדי הגמלאים של הארגונים הגדולים במשק, בהם מבטחים, קרן הגמלאות המרכזית, חברת החשמל, בזק, מרכז השלטון המקומי, התעשייה האווירית, לשכת המס, אגד, בנק לאומי, אל על, תע"ש, רשויות מקומיות, משרד האוצר, רפא"ל, הדסה, דלק, דואר ישראל, הסוכנות וארגון המורים.

העמותה תכננה לשלב את נציגיה במקומות ריאליים במפלגת קדימה, תחת הבטחה מפורשת של ראש הממשלה אריאל שרון, אולם החלפתו באהוד אולמרט טרפה את הקלפים, וחלק מחברי העמותה החליטו לגשת פעם נוספת לבחירות באופן עצמאי. היות שההחלטה נפלה ממש עם סיום הגשת רשימות המפלגות לוועדת הבחירות המרכזית, הוחלט להשתמש במפלגת "גיל" הישנה כמפלגת מדף. נאוה ארד החליטה שלא לחבור הפעם למירוץ, ואת מקומה בראש הרשימה הסכים לתפוס רפי איתן, לשעבר מראשי המוסד ואיש עסקים בהווה.

המפלגה, שהחלה דרכה במערכת הבחירות כמעט ללא תקציב פרסום, הפכה להפתעה הגדולה ביותר של הבחירות לכנסת ה-17, כאשר זכתה באופן מפתיע בשבעה מנדטים, מעל ומעבר לכל תחזית בסקרים בכלי התקשורת, ומעבר לצפוי לגבי מפלגת-נישה כמותה. שיעורי ההצבעה המפתיעים לה זכתה המפלגה גם בקרב צעירים רבים, שאינם קהל היעד הטבעי שלה, הוסברו כהצבעת מחאה נגד המדיניות הכלכלית שפגעה בשכבות החלשות ובתוכם הגמלאים, וכן ביטוי של ייאוש מהפוליטיקה הישראלית ותופעת השחיתות.

המפלגה פרטה את ההישג לשני תיקים בממשלה: שר הבריאות ושר לענייני גמלאים במשרד ראש הממשלה. בתפקיד שר הבריאות שימש יעקב בן-יזרי, לאחר שגבר על משה שרוני בבחירות פנימיות שנערכו על התפקיד בקרב חברי הסיעה, ובתפקיד השר לענייני גמלאים שימש יו"ר המפלגה רפי איתן. כמו כן קיבלה המפלגה את ראשות ועדת העבודה והרווחה של הכנסת וסגנות יו"ר הכנסת. ב-25 ביולי 2007 אישרה הממשלה את הקמת המשרד לענייני גמלאים כמשרד ממשלתי עצמאי.

מטרתה העיקרית של המפלגה היתה הגנה על זכויות האזרחים המבוגרים בישראל, מתוך תפיסה שאין ייצוג למטרה זו באף מסגרת שלטונית-ממשלתית. לצורך כך הקימה המפלגה את רשות הגמלאים, האמורה לרכז את כל נושא הטיפול באזרח הקשיש.

בין הישגיה הראשוניים של המפלגה: הרחבת סל התרופות, עדכון קצבאות הזקנה של הביטוח הלאומי, השגת תוספת לגמלאים המקבלים השלמת הכנסה, תיקון עיוותים בחוק הביטוח הלאומי, הורדת גובה ההשתתפות העצמית בעלות התרופות, השגת סיוע לרכישת תרופות עבור חולים כרוניים, הגדלת מכסת הקודים למיטות סיעודיות ב-500 קודים, השקעות מדינה בשכונות תומכות, מועדוניות ומעונות בשכונות תומכות, הפניית תקציב ממשרד הרווחה לטובת הקשישים והקמת לשכת קשר לגמלאים.

במרוצת החודשים, ההתלהבות הציבורית מן המפלגה הלכה ופחתה במידה ניכרת. רבים שתמכו בה חשו שנציגיה בממשלה ובכנסת לא עמדו בציפיות מהם. סקרים שנערכו במהלך שנת 2007 הצביעו על כך שהתמיכה במפלגה פחתה, ובראשית שנת 2008 העריכו סוקרים כי המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות לכנסת השמונה עשרה.

ב-28 באפריל 2008 הגישו לוועדת הכנסת שלושה מחברי הסיעה, משה שרוני, אלחנן גלזר ושרה מרום שלו בקשה להתפלג מהסיעה ולהקים סיעה עצמאית בשם "צדק לגמלאים". זאת בעקבות הדחת שרוני מספר חודשים קודם לכן מראשות ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ומראשות הסיעה. בנימוקי הפרישה אמר שרוני:

ב-4 במאי כינסו השלושה מסיבת עיתונאים משותפת עם גאידמק ובה הודיעו על הקמת סיעה חדשה בכנסת בשם "צדק לגמלאים. לאחר דיונים רבים אישרה ועדת הכנסת ב-2 ביוני את התפלגות הסיעה ואת הקמת סיעת "צדק לזקן".

ב-27 באוקטובר אישרה ועדת הכנסת את בקשת האיחוד של צדק לזקן עם סיעת גיל ואת בקשתו של גלזר להקים סיעת יחיד בשם "הדרך הטובה".

הבחירות לכנסת ה-18לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הודיע איתן, כי לא יוצבו ברשימתה לכנסת ארבעה מחברי הסיעה: שרוני, זיו, גלנטי ומרום-שלו. בתחילה הודיעו הארבעה כי יפרשו מהמפלגה ויתמודדו ברשימה נפרדת, אך בסופו של דבר חזרו בהם. לרשימה הצטרפו העיתונאי גדעון רייכר שהוצב במקום השני, חבר הכנסת לשעבר יוסי כץ שהוצב במקום השלישי, והפזמונאית שמרית אור שהוצבה במקום החמישי. השר יעקב בן-יזרי נדחק למקום הרביעי. המפלגה קיבלה 17,571 קולות, לא עברה את אחוז החסימה ולא נכנסה לכנסת.

דור הוותיקים בישראל - מאפיינים תרבותיים

מדינת ישראל התחילה כחברת מהגרים. היום, למעלה משני שליש מאוכלוסייתה הם ילידי הארץ. הדבר משפיע על זהותם ותדמיתם של האזרחים הוותיקים. כך למשל, המתח הבין-דורי שאפיין את העשורים הראשונים של המדינה ושנבע בין היתר מהפער בין המהגר ליליד, נעשה פחות משמעותי.

הדורות הראשון והשני של הצברים (ילידי שנות השלושים והארבעים) הגיעו לגיל זיקנה ובהדרגה עוזבים אותנו. הדבר משפיע על דיוקנה התרבותי של ישראל. עוד מספר שנים כבר לא יחיו בקרבנו אנשים שיוכלו לספר לילדיהם ולנכדיהם ממקור ראשון על התקופה המעצבת של המדינה.

חלק גדול מהמהגרים לישראל בתקופת היישוב וראשית המדינה גדלו ללא סבא וסבתא. מקצם גדלו אף ללא הורים, ולכן גם לא חוו את חווית הזדקנות הוריהם. היום, לעומת זאת, משפחות רבות בישראל הן משפחות הכוללות ארבעה דורות. כתוצאה מכך אנשים רבים בגילאי הביניים (ילידי שנות החמישים והשישים) מתמודדים היום עם בעיות טיפוסיות ל"דור הסנדוויץ", כלומר מטפלים בעת ובעונה אחת בילדים ובהורים זקנים.

שירות המילואים תרם לעיכוב תהליך ההזדקנות בישראל ומיתן את הפערים בין הדורות הביולוגיים. לכן, הפיחות המתמיד במספר ובשיעור המילואמיניקים בארץ, עלול לתת את אותותיו בכיוונים הפוכים.

ישראל היא עדיין חברה משפחתית המצטיינת ביחסים פתוחים וקרובים בתוך המשפחה המורחבת. היחסים בין סבים לנכדים היו תמיד קרובים וחמים, אבל דומה שבשנים האחרונות הם התקרבו עוד יותר, בשל אופיים הצעיר והתוסס של האזרחים הוותיקים בארץ ("סבא וסבתא מגניבים") ובשל התלות הנוצרת בין ילדים מבוגרים להוריהם על רקע עליה בשיעורי הגירושין.

שינויים בדימוי הזיקנה ובתפקידי הזקנים

בשנים האחרונות מתחוללים בחברה המערבית שינויים מבניים ותרבותיים מרחיקי לכת המשפיעים על תפישתו ומעמדו של הזקן. נציין בקצרה כמה מהם:

מעבר מדגש על תרבות עבודה ופרנסה לדגש על פנאי ובילוי. צומח דור חדש שרכש כלים משוכללים יותר מבעבר לניהול זמן פנוי ולפיתוח "קריית פנאי".

עליה בחשיבותו של הבית כסביבת עבודה. עד היום היתה מקובלת הפרדה חדה בין מקום העבודה למקום המגורים - דבר שהיקשה על ההסתגלות לפרישה לגימלאות. היום יותר ויותר אנשים עובדים גם בגיל צעיר מהבית.

כתוצאה משכלולים רפואיים, פסיכולוגיים וטכנולוגיים חל טשטוש פיזי ונפשי בין נעורים בגרות וזיקנה. באופן כללי הריבוד על פי ממדי הגיל פוחת.

בשל מהפכת הידע משתנה מיתוס "הזקן היודע כל". בעידן הדיגיטלי אפילו אין צורך לשמור אלבומי צילומים משפחתיים. ובעידן המידע הצורך ב"סיפורי סבתא" שנועדו להנחיל מסורת פוחת. למעשה, המסורת עצמה נעשתה פחות רלוונטית.

לאחרונה מסתמנת מגמה של מעבר ממודל חברתי של יופי אנושי חד-ממדי למודל דמוקרטי יותר של יופי רב ממדי. הדבר עשוי להשפיע על פתיחות גוברת ל"יופי מבוגר".

מהפכת המחשב פותחת מרחב עצום של אפשרויות ביטוי ותקשורת חדשות עבור אנשים בכל הגילאים. הדבר מביא לצמצום הבידוד והבדידות המאפיינים את הזיקנה.

מדעי הגרונטולוגיה (מדע בעיות הזיקנה) והגריאטריה (מדע מחלות הזיקנה) מסייעים לחברה לנצל טוב יותר את כישרונם וניסיונם העשיר של אנשים מבוגרים.

בשנים האחרונות גוברת הביקורת על עצם קיומם של בתי אבות. יש שאפילו כינו אותם "פכי אשפה חברתיים" - כינוי מטלטל לכל הדעות. כתוצאה מכך צומחים בהדרגה עוד ועוד אלטרנטיבות טובות יותר. אפשר לשער, למשל, שיצוצו בתי דירות המאפשרים מגורים למשפחה המורחבת, תוך שמירה על מרחב של פרטיות. זאת, בהשראת החברה הערבית המסורתית מצד אחד והחברה הקיבוצית המסורתית מצד שני.

ביביליוגרפיה

  • אבן דן ומודי קרייטמן, "בתוך חמש שנים: זינקו של 30% במרשמים לתרופות", ידיעות אחרונות, 27.8.2007, עמ' 25.
  • אדלסון דניאל, "סבא הלך לעבודה", ידיעות אחרונות, 22.12.2012.
  • איילון אריאלה, 'מי יציל את הקשישים מעודף התרופות?', רק בריאות - ידיעות אחרונות, 29.07.2007, עמ' 4-5.
  • אלמנות. ויקיפדיה
  • ארלוזורוב מירב, "שיבה טובה עולה הרבה כסף", הארץ,  13.7.2008, עמ' 32-33.
  • ארלוזורוב מירב, 'מדוע מצב השיניים של הישראלי הוא הגרוע בעולם?', הארץ , 25.7.2006, עמ' 60-61.
  • ביאור חיים, "המכון למדיניות כלכלית: אפשר להפחית את העוני בישראל באופן משמעותי", הארץ, 16.1.2007.
  • ביאור חיים, "המכון למדיניות כלכלית: אפשר להפחית את העוני בישראל באופן משמעותי", הארץ, 16.1.2007.
  • בית אבות ויקיפדיה
  • בן ישראל רות וגדעון בן ישראל, מי מפחד מהגיל השלישי, 2004.
  • בן שימול שאול, סופיה גרץ', אלעד לוי, ענף דיור מוגן – סקירה ענפית, מעלות, אוקטובר 2007.
  • בני ברק, '40% מהישראלים: מצבנו הכלכלי יהיה רע יותר בפנסיה', ידיעות אחרונות, 5.9.2007, עמ' 16.
  • בנק ישראל, פרק ח': סוגיות במדיניות הרווחה, בתוך: דין וחשבון, 2007.
  • ברודסקי ג'ני, יצחק שנור ושמואל באר, קשישים בישראל – שנתון סטטיסטי, 2007.
  • ברודסקי ג'ני, "צורכיהם המשתנים של הקשישים בישראל וסוגיות בפיתוח מענים" גרונטולוגיה, כה (1-2), תשנ"ח, 1998, עמ' 15-27.
  • בר-נתן רוני, קשייהם של גמלאים עולים בהחזר המשכנתה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נובמבר 2004
  • גיל - גימלאי ישראל לכנסת, ויקיפדיה
  • גמליאל טובה, סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה, תל-אביב : אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ה 2005
  • דורון ישראל (איסי), "גילנות ואנטי-גילנות", המשפט, עמ' 25-37
  • המוסד לביטוח לאומי, מנהל המחקר והתכנון, סקירה כללית 2008, יוני 2009.
  • ויילר-פולק דנה, "מחקר: קשיש אחד מכל 6 סובל מהתעללות בישראל", הארץ, 03.03.2012
  • זיקנה, ויקידפדיה
  • חן שושנה, 'המדריך להעסקת עובד סיעודי זר', ידיעות אחרונות, 31.8.2006, עמ' 8-9
  • חרותי-סוכר, טלי, "ניו אייגי'זם", TheMarker, 29.7.2010, עמ' 13-18.
  • טיקוצקי דורון ועמיר מזרחי, אפליה בין אלמנים לאלמנות בנוגע לקצבת השאירים, מאמרים: רשת הפצת מאמרים מקצועיים לשימוש חופשי. 16.8.2007.
  • כהנא אפרים, "תנו להם לעבוד", הארץ, 23.9.2007.
  • כץ אילה, מבט עדכני על האלמנות (widowhood). תמיכה באלמנות צה"ל.
  • לוי זאב, "חיים בבית אבות, בין 'התשושים' ו'המנושלים'", הארץ, מוסף ספרים, 23.11.2005.
  • לוי זאב, האחר והאחריות : עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס, ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית -- תשס"א, 1997.
  • לזר אלי, "ישונה חוק הסיעוד", הארץ, 13.6.2007.
  • לינדר גנץ רוני, אשפוז סיעודי אחד, שני תעריפים, TheMarker, 9.11.2005.
  • לינדר גנץ רוני, "שליש מהציבור מוותר על שירותי רפואה מפני שאינו עומד במחירם", הארץ, 1.5.2008.
  • ללא שם מחבר, 'מחלת המאה – הדיכאון', ידיעות אחרונות, 27.8.2006, עמ' 7
  • למ"ס, אוכלוסיה, סטטיסטיקל 14, יוני 2001.
  • למ"ס, נשים וגברים, סטטיסטיקל 40, פברואר 2004.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - דפוסי פריון בישראל בשנת 2004, 30.8.2005.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות – דפוסי פריון בישראל בשנת 2005, 28.8.2006.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - לקט נתונים לרגל יום הקשיש הבין-לאומי, 8.11.2005.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - לקט נתונים לרגל יום הקשיש הבין-לאומי, 29.9.2005.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - נתונים לרגל יום הקשיש הבין-לאומי , 27.9.2006.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - לקט נתונים על אוכלוסיית הקשישים בישראל. 15.11.2006.
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - נתונים לרגל יום האישה הבין-לאומי, 7.3.2006
  • למ"ס, הודעה לעיתונות - לקט נתונים לרגל יום האישה הבין-לאומי, 7.3.2007.
  • למ"ס, נתונים לרגל יום הקשיש הבינלאומי, הודעה לעיתונות, 21.09.10
  • "מהו דיור מוגן", בתוך אתר "מרכז מידע לגיל הזהב"
  • מזורי דליה, 'טובעים במספרים', מעריב, 21.4.2006, עמ' 2.
  • מי עמי נעמי, העלאת שכר הדירה בדיור הציבורי, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, נובמבר 2006.
  • מלנקי רחל, "חוק הסיעוד מציל מאות אלפי קשישים - אסור לשנותו", TheMarker, 5.6.2007
  • משרד הרווחה, דין וחשבון של הוועדה הבין משרדית לגיבוש פתרונות למצוקת ניצולי השואה, 15.5.2007.
  • נעים סיגל, המשמעות של פרישה מוקדמת, עבודת גמר--אוניברסיטת חיפה, החוג לגרונטולוגיה, 2009.
  • סיני רותי, "חיים יותר, בריאים יותר - אז למה לפרוש בגיל 67?" הארץ, 13.12.2006
  • סיקרון משה, דמוגרפיה: אוכלוסית ישראל - מאפיינים ומגמות, 2004.
  • ספקטור מרזל גבריאלה, "הזיקנה הישראלית: שלושה מקורות משמעות", גרונטולוגיה ל"ג, 2006, 11-34.
  • סלע יעקב, "סיעוד לעשירים בלבד", TheMarker 24.11.2008, עמ' 17.
  • פטרסבורג , עופר, "איפה כדאי לגור בפנסיה?" Ynet כלכלה, 12.06.05
  • פינטו גואל, "זה הזמן להגשים חלומות", הארץ, 6.7.2007
  • פלג דב, "איך הפכה ישראל לשיאנית העולם בעוני קשישים", TheMarker 2.3.2006
  • קולטה ג'נה, "זה בראש שלך (וגם בלב)", ניו יורק טיימס (פורסם בהארץ), 15.10.2006
  • רבינוביץ מריאן, רילקה ואני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991.
  • רבינוביץ מריאן , גילו של אדם וזמנו האישי, עם עובד, 1985, 2004.
  • רבהון עוזי וגלעד מלאך, מגמות דמוגרפיות בישראל, נייר עמדה (עורכת רות גביזון), מרכז מצי"לה למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית הומניסטית, ירושלים תשס"ט, דצמבר 2008.
  • רגב דוד, 'כל קשיש רביעי: מתחת לקו העוני', ידיעות אחרונות, 13.6.2006, עמ' 19
  • רגב דוד, "מה הסיכויים שלכם למצוא עבודה אחרי גיל 50?", ידיעות אחרונות, מוסף ממון, 28.4.2010, עמ' 8-9.
  • רוזנבלום שרית ודן אבן, 'מהפכה בבתי האבות: יחויבו להציע תאים טובים יותר', כלכלה חדשות – ידיעות אחרונות, 23.10.2007, עמ' 9.
  • רזניק רן, 'דוחפים להם זונדה, פשוט כי זה יותר משתלם', הארץ, 10.5.2006, עמוד ב4.
  • שדמי חיים, 'מחקר: שכבות אוכלוסייה חזקות נהנות מנגישות עדיפה לשירותי בריאות מיוחדים', הארץ, 8.11.1999, עמ' א4
  • שובל יהודית ועופרה אנסון, "אל תשליכני לעת זקנה: קשישים בישראל", בתוך: העיקר הבריאות : מבנה חברתי ובריאות בישראל, ירושלים : הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית -- תשס"א, 2000, עמ' 346-368.
  • תוחלת חיים, ויקיפדיה
  • תייל סטפן, "ניוזוויק", 'הגידו כן לזקן', מעריב, 17.3.2006, עמ' 69-71.
  • אתר Omega3 Net
  •  מרכז המידע לניצולי שואה בישראל
  • אתר המוסד לביטוח לאומי
  • The World Fact Book 2010.
  • נפגעי אירוע מוחי, בטוח לאומי – חוק הסיעוד

מילות מפתח

תוחלת-חיים-בישראל | גיל-הזהב | אלימות-נגד-זקנים | דור-הוותיקים | והדרת-פני-זקן | הזדקנות-אוכלוסיה | גרונטולוגיה | קשישים | דיור-מוגן | בית-אבות | בית-גיל-הזהב | פנסיה | טיפול-סיעודי | עובדים-זרים | גימלאת-סיעוד | חוק-הסיעוד | גילמאי | גיל-פרישה | ניצולי-שואה | עובד-סיעודי-זר | דיעות-קדומות-בישראל

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.