אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 1 מדרגים

הישיבה הקטנה בחינוך החרדי

קבוצה של תלמידי ישיבה חסידית בפורים
חמין לכל הישיבה
הרב לבקוביץ ותלמידים
דף גמרא
מחברי המאמר
ר' רוז, חנן אלפר, תמר אלמוג

נוצר ב-4/13/2008  |  עודכן לאחרונה ב-4/6/2011

כללי

החל מגיל 3 מפרידים בין בנים ובנות, ומוסדות הלימוד מחולקים בהתאם לכך. מוסדות החינוך לבנים כוללים:
גן-ילדים (גיל 3-4) - מקביל לגן-הילדים החילוני. השפה המדוברת בחלק מהגנים היא יידיש.
מכינֶה (גיל 4-6) - מקבילה לגן-החובה בחינוך הכללי. המכינֶה - כשמה כן היא - מכינה את הילד לקראת לימודיו בבית-הספר היסודי, הנקרא גם "תלמוד-תורה" או "חיידר".
תלמוד-תורה (גיל 13 - 6) - "חַיידֶר" בהגייה אשכנזית. תלמודי-התורה המכונים ת"תים, נמצאים בשכונה והילדים הולכים אליהם ברגל או מוסעים אליהם באופן מאורגן. בדרך כלל נהוג בהם יום לימודים ארוך.
ישיבה קטנה (גיל 13-15/16) - הלימוד כולל לימודי קודש בלבד.
ישיבה גדולה (מגיל 16 עד הנישואין) - הדרך כלל הלימודים הם בתנאי פנימייה, והם כוללים לימודי קודש בלבד (גמרא).
כולל (מיועד לגברים נשואים).

ישיבות לאורך ההיסטוריה

מהי ישיבה?

ישיבה הינה מקום המיועד ללימוד תורה ובית היוצר של תלמידי חכמים. מוסד הישיבה הינו עתיק יומין, וימיו כמעט כימי העם. 

"מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם: היו במצרים – ישיבה עימהם, היו במדבר – ישיבה עימהם... אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכן נאמר על יצחק אבינו ועל יעקב אבינו ואף על אליעזר עבד אברהם." (יומא כ"ח עמוד ב'). 

הישיבות שהוקמו בכל מקום בו היה ישוב יהודי הפיצו את התורה והמשיכו את מסירתה מדור לדור (על פי מאמר המשנה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים..." (אבות). 

התפתחות הישיבות הראשונות

לאחר חורבן בית המקדש תפסה הישיבה את המקום הרוחני המרכזי של העם היהודי. סביב הישיבה התבססה קהילה יהודית שתמכה בה ושאבה ממנה את מזונה הרוחני. ישיבות התקיימו בלוד, בבני ברק, בכפר עזיז ובסיכנין. 

לאחר מלחמת בר כוכבא וחורבן אזור ירושלים והשפלה עבר מרכז התורה מיבנה לגליל והישיבה נקבעה בשפרעם. בשעת השמד עברו תלמידי ר' עקיבא ור' ישמעאל לבבל, שם התקבלו בסבר פנים יפות ע"י הממשל שהעניק חופש דת ושלטון אוטונומי יהודי, זאת בנוסף על רווחה כלכלית. כך החלו לפרוח הישיבות בבבל. סדרי הלימוד בישיבות בבל היו בעל פה והושם דגש רב על חזרה ושינון. 

בתקופת האמוראים (תקופה של כ-311 שנים, מחתימת המשנה ועד חתימת התלמוד הבבלי) התקיימה בטבריה שבארץ ישראל ישיבה גדולה שהייתה בית היוצר ל"תלמוד הירושלמי" (התלמוד הארצישראלי). ישיבה זו נסגרה לפני כ-1200 שנה, כשאת הבכורה מקבלות ישיבות בבל, שם נוצר התלמוד הבבלי. 
במקביל פרחו מרכזי התורה שבבבל: נהרדעא, סורא ופומפדיתא. 

לאחר תקופת האמוראים הגיעה תקופת הגאונים המתפרסת על פני כ-450 שנה (עד 1038). העיסוק העיקרי בישיבה היה בליבון ובהבנת התלמוד הבבלי. חשיבות הישיבות בתקופה הזו היתה בהפצת התלמוד לכל תפוצות ישראל. בתקופת הגאונים הוקמו על ידי תלמידי ישיבות בבל ישיבות בארץ ישראל, בצפון אפריקה, בספרד ובמצרים . מאוחר יותר נוסדו ישיבות גם בצרפת ובאשכנז. באשכנז התפרסמה ישיבתו של רבינו גרשום מאור הגולה ממגנצה, אליה הגיעו תלמידים גם מספרד. בצרפת התפרסמו ישיבותיהם של רש"י ונכדו ר"ת וישיבתו של ר' יצחק בר שמואל, בה למדו שישים מבעלי התוספות. כן נודעה ישיבתו של המהר"ם מרוטנבורג. למעשה, על כל ישיבה שנסגרה נפתחה אחרת תחתיה.

הישיבות במזרח אירופה

הישיבות בליטא

בשנת 1622 חייב "ועד ארץ ליטא" כל קהילה המחזיקה ברב להחזיק ישיבה ובה מספר תלמידים. למרות זאת, עד לפני כ-200 שנה לא בלטה ליטא כמרכז תורני. 

המפנה הגדול ארע בעיר וולוז'ין בשנת 1803, עת הוקמה בה הישיבה בראשות ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א (ר' אליהו מווילנה). בישיבה הונהגה שיטת הלימוד של הגר"א, ששללה את הפלפול. 

תור הזהב של הישיבה היה כאשר עמד בראשה ר' נפתלי צבי יהודה ברלין – הנצי"ב (מ-1854), כשלמדו בה למעלה מ-400 תלמידים מכל רחבי רוסיה. 

לאחר הנצי"ב עמד בראש הישיבה רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, שהנהיג בה שיטת לימוד אשר חוללה מהפכה בכל ישיבות ליטא. השיטה אינה עוסקת בפלפול, אלא בחדירה לשורשי הסוגיה ובהבנת יסודות הסוגיה לעומקם. בתקופה זו סבלה הישיבה ממחלוקות ומאבקים על סגנונה. 

ב-1892 נסגרה הישיבה בפקודת השלטונות, לאחר שראשיה סרבו לשלב במערכת השעות לימודי חול כפי שדרש החוק. החלטה זו של ראשי הישיבה לא להתפשר ולא להכניס לימודי חול בישיבות בשום אופן, מהווה ציון דרך בחינוך הישיבתי ועיקרון יסוד עד ימינו. 

ב-200 השנים האחרונות היתה ליטא מעוז התורה. היו בה ישיבות מפורסמות בסלבודקה, במיר, בקובנה, בפוניבז', בקלם, בטלז, בלומז'ה, בנוברדוק ועוד. בין הישיבות בליטא היו ישיבות שנקראו "ישיבות המוסר", בהן אימצו את שיטת המוסר של ר' ישראל סלנטר. בישיבות אלה נקבע "סדר מוסר" יומי וכן שיחות מוסר ו"וועדים" לתלמידי הישיבה שהועברו על ידי המשגיחים (פירוט בהמשך).

ישיבת וולוז'ין נתייחדה גם בכך שראשיה התנגדו ל"אכילת הימים", שלדבריהם הטרידה את התלמידים מהלימוד ולעיתים אף גרמה להם בושה, "וולוז'ין" הייתה הישיבה הראשונה בעולם שסיפקה את צרכי התלמידים.

הישיבות בפולין

לעומת הישיבות המסודרות בליטא, הרי שלישיבות בפולין החסידית לא היה מבנה משלהן והלימודים התקיימו בבית הכנסת או בעזרת הנשים שלו. כל קהילה החזיקה בישיבה, כשהקהילה מממנת סכום שבועי לכל תלמיד לצורך מחיה. משכורתו של ראש הישיבה (שבדרך כלל היה גם רב העיירה) מומנה אף היא מקופת הקהל, והייתה גבוהה למדי, וזאת כדי לאפשר לו "ראש נקי" ללימוד. 

צורת הלימוד היתה בחברותות. התלמידים התפלפלו זה עם זה, וכשהגיע ראש הישיבה, היו התלמידים עומדים סביבו, שואלים את שאלותיהם והוא מתרץ. לאחר מכן היה ראש הישיבה אומר חידוש בהלכה. 

הישיבה הראשונה בפולין הוקמה לפני כ-550 שנה על ידי ר' יעקב פולק, "בעל החילוקים". לאחר מכן עמד בראשה ר' משה איסרליש – הרמ"א, שעל פי פסיקותיו ההלכתיות נוהגים האשכנזים. 

הישיבה הראשונה בפולין שהתנהלה במתכונת המוכרת של ימינו הוקמה בשנת תרפ"ד (1924) על ידי רבי מאיר שפירא מלובלין (1887-1934), שהיה רב העיר לובלין וחבר הסיים (הפרלמנט הפולני בתקופת הרפובליקה השניה של פולין בין שתי מלחמות העולם). הוא היה הוגה רעיון 'הדף היומי' (על פיו: בכל נקודה בעולם ילמדו בכל יום אותו דף גמרא, וכך אחת לשבע שנים כל יהודי יסיים את הש"ס). 

ר' מאיר כאב את מצבם של תלמידי הישיבות שעד אז קיימו את "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות) בהידור רב. הוא לא קרא את המשנה בדרך המקובלת ולא פירש אותה כלשונה, אלא בלשון תמיהה: "הכך היא דרכה של תורה? פת במלח תאכל? מים במשורה תשתה?..." תרומתו הנדיבה של אחד מעשירי לובלין סייעה בידו להביא את רעיונו לידי מעשה ולהקים את "ישיבת חכמי לובלין" - הישיבה הראשונה בעולם שהחזיקה בפנימייה מצוידת היטב ובעלת כל השירותים הדרושים: מאפיה, מטבח, מרפאה, חדרי שרות ועוד. אומנם לא הייתה זו הישיבה הראשונה בעולם שסיפקה את צרכי התלמידים, אך הייתה זו הישיבה הראשונה שעשתה זאת במתכונת המודרנית והמקובלת היום. 

עד להקמתה של ישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) התבסס כל הלימוד החסידי על לימוד בשטיבל ללא "מסגרת". הקמת "ישיבת חכמי לובלין" יצרה את המהפך גם בתחום זה: הישיבות החסידיות מוסדו אף הן במתכונת המקובלת: מבנה מסודר, ראש ישיבה וכו'. 

ישיבת חכמי לובלין (יח"ל) הוציאה מתוכה ראשי ישיבות חסידיים נודעים כמו הרב שמואל הלוי וואזנר ראש יח"ל בבני ברק, והרב ברוך שמעון שניאורסון ראש ישיבת טשעבין.

הישיבות בהונגריה

הישיבה הראשונה בהונגריה, נוסדה באופן לפני כ-350 שנה, אך הישיבה המפורסמת ביותר הייתה דווקא בפרשבורג, והיא הגיע לשיא פריחתה בתקופת ר' משה סופר - "החתם סופר", לפני כ180 שנה. 

גם בערים אחרות ברחבי הונגריה היו ישיבות רבות, והקהילה היא שדאגה לספק את צורכיהן. לפני כ-200 שנה היתה הונגריה ממרכזי התורה הגדולים בעולם. 

בישיבות ההונגריות, ראש הישיבה הוא מעין אדמו"ר, כשהתלמידים נועצים בו לא רק בלימוד אלא גם בענייניהם האישים. גם רעייתו היא דמות דומיננטית בישיבה, ומשמשת מעין "אם בית" לבחורים. שנים רבות אחרי שסיים בחור הונגרי את לימודיו בישיבה הוא רואה עצמו עדיין כתלמידה. 

שיטת הלימוד בישיבות הנ"ל היא לימוד פשט בלבד. בדרך זו לומדים רק את פשט הגמרא, פירוש רש"י ותוספות וכך מספיקים ללמוד חומר רחב יותר. בנוסף, סוגיה אחת לומדים לעומקה על דרך ההלכה (אליבא דהלכתא) תוך עיון בפוסקים על הנדון בעיון רב לזמן קצוב.

הישיבות בארץ ישראל

השואה הביאה גם להשמדתן של הישיבות באירופה, אך הן שבו לפרוח בארה"ב ובישראל. כיום נחשבת ישראל למרכז התורני הגדול ביותר, ויש בה ישיבות ותלמידים יותר משהיו אי פעם. 

רבות מהישיבות מנציחות בשמן את ישיבות ליטא שחרבו. המפורסמת בהן היא ישיבת פוניבז' שהקים הרב יוסף כהנמן, הרב מפוניבז', שהנציח בשם ישיבתו את שם עיירתו (וישיבתו) שחרבה. גם ישיבת "מיר" בירושלים (שרוב תלמידיה ניצלו בעזרתו של שגריר יפן בליטא שהעניק להם אשרות מעבר אל שנחאי הבינלאומית) מנציחה את העיירה "מיר". כך גם ישיבת "לומז'ה" הפתח-תקוואית, ישיבת "גרודנא" באשדוד (שהוקמה גם היא על ידי הרב מפונוביז') ועוד רבות.
 
עם פריחתן של חצרות האדמו"רים לאחר השואה, זכו גם ישיבותיהם לעדנה. כך מנציחות ישיבות חסידיות כ'גור', בלז, ויז'ניץ ועוד, את עיירות המוצא שלהן שחרבו בשואה.

שונה מבחינה זו ישיבת "חברון" בירושלים שבשנת תרפ"ד (1924) "עשתה עליה" מן העיירה סלובודקא כשלוחה של "ישיבת כנסת ישראל" והפכה לארץ ישראלית. השיבה נפגעה קשות בפרעות תרפ"ט כחלק מן היישוב היהודי בחברון (מאורעות 1936) ועברה לאחר מכן ירושלים. גם ישיבה זו נחשבת לאחת הישיבות המובילות בארץ. 

ישיבת "חברון" (הירושלמית) וישיבת "פונוביז'" (הבני – ברקית) נחשבות כישיבות המובילות בארץ. לימוד ב"חברון" (במילרע) או ב"פונוביז'" מקביל ביוקרתו להכרזה "אני בוגר אוקספורד או קמברידג'".

ישיבה ארץ ישראלית נוספת היא ישיבת "פורת יוסף" (על שם הרב המקובל מבגדד רבי יוסף – חיים מחבר ספר "בן איש חי"), שהוקמה ב1923 ברובע היהודי בירושלים והנחשבת (עד לימינו) כישיבה הספרדית היוקרתית של הציבור החרדי הספרדי בארץ. רבים מרבני ומורי ההוראה של הציבור הספרדי למדו בה. 

תנאי הלינה והאכילה של התלמידים

עד שהחל רעיון הפנימייה לחדור לתודעת הציבור, חייהם של תלמידי הישיבות היו קשים ביותר. נאמנים לכלל החז"לי של "הווי גולה למקום תורה" (מסכת אבות ד' יח'), הם עזבו את ביתם והרחיקו עד לישיבה, שלעיתים שכנה במרחק ימי נסיעה רבים. 

מדובר היה בנערים רכים בשנים שרק חגגו את בר המצווה שלהם, וכבר הם עוזבים את ביתם לשנים ארוכות. קשיי הדרך ותנאי החיים הקשים של אותם ימים גרמו לכך שלעיתים עזב הנער את ביתו כשהוא בן שלש עשרה בלבד, וחזר לשם בתור חתן.

לא רק הגעגועים הקשו את חייהם של הלומדים הצעירים, אלא גם התנאים החומריים המצומצמים שסיפקה להם הנהלת הישיבה. בהיעדר פנימיה ובהעדר כסף לשלם לאכסניה, הם היו נאלצים לישון בעליות גג טחובות או בחנויות שבעליהן הרשה להם ברוב טובו ללון בהן לאחר שעת הסגירה, תחליף זול לשירותי שמירה. 

כמובן שבאותה תקופה, רעיון המטבח המוסדי או הקייטרינג עדיין לא נולד, ואת התלמידים היו שולחים לאכול אצל תושבי העיירה (שכאמור, הם אלו שהחזיקו את הישיבה). בכל יום מימי השבוע זכה התלמיד לאכול בבית אחר. סידור זה נקרא 'טאג' (יום, אידיש) או "אכילת ימים". 

אומנם רוב בני הקהילה ראו בכך זכות גדולה ושמחו לארח 'תלמידי חכמים' צעירים אלו, אך המצב הכלכלי בתקופות אלו לא היה מן המשופרים, ונקל לשער את הרגשתם של האורחים כשהתחלקו עם בני הבית במנתם הדלה. לחילופין, כשעלה בחלקם לסעוד על שולחנו של הגביר, אך זה כיבד אותם בקמצנות רבה. לא נדיר היה למצוא תלמיד שעלה על יצועו רעב אם בשל ביישנותו ואם בשל העובדה שלא היה חברה'מן גדול.

מספרים על תלמיד ישיבה שתיאר לחברו מה יעשה כשיזכה בפרס הגדול בפיס: הוא יבנה שבעה בתי אבן גדולים ויפים, ויושיב בתוך כל בית גביר אחר. בכל יום מימות השבוע הוא יאכל אצל אחד ה'גבירים', ובשבת – בשבת הוא יאכל אצל הגביר הגדול מכולם.

עם רוחות השחרור ועזיבת המסורת שרווחו במזרח אירופה במאה ה-19 גרמה (בצוותא עם גורמים אחרים) אכילת ה'ימים' לזילותם של תלמידי הישיבות בעיני הציבור המשכיל . 

כאמור: הישיבה הראשונה שסיפקה את צרכי התלמידים היתה ישיבת וולוז'ין בליטא, ובפולין היתה זאת ישיבת יח"ל.

הישיבה הקטנה הליטאית

שמה של ה"ישיבה קטנה" נגזר מגיל תלמידיה ה"קטן" באופן יחסי לגילם של תלמידי ה"ישיבה הגדולה". במשך 3 שנים, מקבילות לכיתות ט- יא לומדים התלמידים בישיבה הקטנה. אלו הן שנים של גיל ה"טיפש עשרה" בם מתעצבת אישיותם ולובשת צורה. 

הלימוד בכתה ח' ב'חדר' יצר הכנה מסויימת ל"ישיבה קטנה" אולם עם כניסתם למוסד יעברו התלמידים החדשים הלם תרבותי. גם אם הגיעו מ'חדר' בו שעות לימוד הגמרא בכתה ח' תופסות את רוב היום, אין לימוד זה דומה למציאות הישיבתית. עבור תלמיד הישיבה הקטנה הופך לימוד הגמרא למרכז הוויתו. 

הזמן - הסמסטר הישיבתי

בכל סוגי הישיבות כמו גם בחלק מהמכינות והמדרשות קיימים שלושה "זמנים" (סמסטרים):
• זמן אלול - מראש חודש אלול עד ליום הכיפורים.
• זמן חורף - מראש חודש חשוון עד ראש חודש ניסן.
• זמן קיץ - מראש חודש אייר עד תשעה באב. 

הזמנים נקבעים על פי התאריך העברי ובהתעלמות מן התאריך הלועזי. מועדי החופשות, בין הסמסטרים, מוגדרים כ"בין הזמנים". 

לכל "זמן" נקבעת מסכת מרכזית הנלמדת בישיבה בסדרי העיון והבקיאות. לזמן החורף, שמשכו הארוך ביותר, נבחרת לרוב מסכת "כבדה" ואילו לזמן הקיץ נבחרת מסכת קלה יותר (או שממשיכים בו את המסכת שנלמדה בחורף). ה"זמנים" מזוהים עם המסכתות הנלמדות. כדוגמא: "זה קרה בזמן חורף של (מסכת) בבא מציעא".. 

בישיבות ליטא הוותיקות התקיימו שני סדרים בלבד. זמן חורף וזמן קיץ. התלמידים חזרו לביתם לחג הפסח ולחג הסוכות בלבד. בארץ נוספה חופשת קיץ – "בין הזמנים" המתמשכת מתשעה באב ועד לראש חודש אלול. ו'נולד' זמן חדש - "זמן אלול". בשל "חדשנותה" של חופשה זו, כמו בשל מראות ימי הקיץ ברחוב הישראלי ישנם קולות המערערים על קיומה (ראה בהמשך). 

בשנים האחרונות מתפתחת מגמה של הארכת הזמן באופן בלתי רשמי. הישיבה מאפשרת ואף מעודדת (על ידי מתן מילגות) את המשך שהותם (וולונטרית) של התלמידים בישיבה למשך חלק מימי "בין הזמנים".

בעת מצב חרום צבאי מוכרז גם "מצב חרום" בישיבות. ראשי הישיבות קוראים לתלמידיהם לשוב אל ספסל הלימודים אם במסגרת הישיבה ואם במסגרות של "ישיבות בין הזמנים" וזאת כדי להגן ולהציל בכוח התורה הנלמדת את הלוחמים בחזית. מצטרפת לכך גם אי הנוחות מכך שחלק מן העם נלחם בחזית בעוד חלקו האחר נופש. כך היה ב1973 (בין הזמנים-תשרי תשל"ג). ב"חומת מגן" (בין הזמנים – פסח תשס"ב) ובמלחמת לבנון השניה (בין הזמנים – אב תשס"ו).

בין הזמנים

תקופת החופשה בין זמן לזמן נקראת בין הזמנים (נהגה בעולם הישיבות במלעיל), והיא ניתנת כדי לאפשר לבני הישיבה לשהות עם משפחתם תקופה מסוימת, בייחוד בחגים, לנוח מעמל הלימוד ולאגור כוחות לקראת הזמן הבא. 

ישיבת בין הזמנים

בתקופה האחרונה מתרחבת המגמה בחלק מהישיבות לצמצם את ימי בין הזמנים כדי שיהיו יותר ימי לימוד, והתלמידים יוצאים לחופשה כמה ימים לאחר הזמן המקובל. בימי החופשה קיימות עדיין מסגרות הלימוד של 'ישיבת בין הזמנים', שבה שעות הלימוד נוחות וכל אחד לומד במה שחשקה נפשו. כמו כן קיימת גם מלגה המחולקת לתלמידים לפי שעות הלימוד שהם מקדישים על ידי עמותות שונות. 

לעתים, בעיקר בעיתות מלחמה בישראל, קוראים הרבנים וראשי הישיבות לקצר את תקופת "בין הזמנים". כך נעשה בתקופת מלחמת יום הכיפורים (בין הזמנים - תשרי ה'תשל"ג), מבצע חומת מגן (בין הזמנים - פסח ה'תשס"ב), ובתקופת מלחמת לבנון השנייה (בין הזמנים - אב ה'תשס"ו). רוב הישיבות אינן מקיימות מסגרת לימודים פורמלית בתקופה כזו, אלא מבקשות מתלמידיהן להמשיך וללמוד. 

שתי סיבות לקיצור "בין הזמנים": הראשונה - הרצון שימשך לימוד התורה בעת הלחימה, ויגן על חיילי צה"ל הלוחמים בחזית. הסיבה השניה לקיצור נשענת על ימיו של משה. כשם שמשה שאל את שניים וחצי השבטים "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?", כך גורסים ראשי הישיבות שאין יאה שהבחורים ייצאו לחופש כאשר בני גילם נלחמים בחזית. 

מאידך, חלק מהישיבות מעדיפות להשאיר את בין הזמנים על כנו ולחזק במקום זאת את "ישיבות בין הזמנים", זאת כלקח מתקופת מלחמת יום הכיפורים, בעקבותיה נשארו התלמידים ללמוד רצוף "זמן אלול" (ה'תשל"ב) ו"בין הזמנים" ו"זמן חורף" (ה'תשל"ג), דבר שיצר שמונה חודשים רצופים של לימוד. 

מרבית ראשי הישיבות והמשגיחים דיווחו שהם חשים בלאות ובקושי ומודעים לצורך במנוחת בין הזמנים. 

כדי לנסות לשמור על "דרך האמצע" במבצעים דלעיל, מחזקות הישיבות את "ישיבת בין הזמנים" ואף מעלות את המלגה המחולקת לתלמידים הלומדים בתקופת "המנוחה".

בין הזמנים דרבנן

בישיבות רבות ישנה חופשה קצרה אף בזמן ימי החנוכה, בדרך כלל רק לארבעה ימים, מחצית מימי החנוכה. ימים אלו נקראים לעתים בבדיחוּת "בין הזמנים דרבנן", משום שחופשה זאת לא הייתה נהוגה בעבר והתחדשה רק בזמן האחרון, בדומה לחגים שחז"ל תיקנו, ואשר התחדשו רק בתקופה מאוחרת.1

חלוקה לכיתות - "שיעורים"

המונח "שיעור" הינו רב משמעות בחייה של הישיבה הקטנה. כל כתה או שכבה מוגדרת כשיעור . ייתכנו שני שיעורי א' באותה ישיבה (כדוגמא: אני לומד בשיעור א' של הרב... ). 

כתה ט' מקבילה לשיעור א'. כתה י' מקבילה ל'שיעור ב' וכתה יא מקבילה לשיעור ג'. 

"שיעור" מבטא כמובן גם מסירת מידע ממוסר השיעור, הרב לתלמידיו. לדוגמא: "תלמיד פלוני משיעור 2ג' נמצא עתה בשיעור עיון" .

הלמידה בישיבה הקטנה הליטאית

לימוד בחברותא

חברותא היא שיטת הלימוד המקובלת בישיבות. המונח 'חברותא' מגיע מן השפה הארמית וביאורו  - חבר. בשיטה זו לומדים זוגות תלמידים בקול את הטקסט המונח בפניהם. הלימוד בחברותא מתבסס על אינטראקציות רצופות בין שני לומדים ה"נושאים ונותנים" בסוגיה הנלמדת. דרך אינטראקציות אלו נוצר ה"חידוש" – דרך ההבנה החדשה בסוגיה.

חשיבותא של החברותא מומחשת בגמרא, (מסכת תענית כג.) בה מובא מעשה ב"חוני המעגל" שהתעורר לאחר 70 שנות שינה ומאחר ולא מצא מי שיכירהו, חלשה דעתו ומת. ועליו נאמר: "או חברותא – או מיתותא" (או חבר – או מוות).

הלימוד ב"חברותא" מהוה את הליבה של הלימוד הישיבתי (מסיבה זו, לעולם יהיה מספרם של תלמידי שיעור בישיבה קטנה – זוגי) ככל שיתקדם התלמיד בלמידה, כך תתפוס החברותא מקום רב יותר בלימודו. 

גם בישיבה הקטנה, בה ניתנים שיעורים ב"עיון" וב"בקיאות" מדי יום, עדיין החברותא היא אבן הבחן למעמדו של תלמיד. "אמור לי מי חברותך - ואומר לך מי אתה ומה מעמדך". יציבות ושמירה על "חברותות טובות" מעידה על מעמד גבוה הן בלימוד והן מבחינה חברתית. 

לכל 'סדר' חברותא שונה. מי שלא הצליח למצוא חברותא מן השורה הראשונה ל"סדר עיון" ישתדל למצער לזכות לחברותא שכזו לסדר בקיאות או לסדר שלישי. 

החברותות נקבעות בישיבה הקטנה בידי הצוות. בתחילה באופן בלבדי ולאחר מכן, הצוות חותם על "סגירות" שנעשו בין התלמידים עצמם ו'יאשר' את החברותא. הצוות יאתר חברותות לאותם שאינם מבוקשים ו/או הזקוקים לסיוע ותיאום. 

ה"סדר"

היממה הישיבתית מתחלקת לשלשה סדרים: סדר ראשון, שני ושלישי. 
סדר ראשון, במהלכו נמסר ה"שיעור בעיון" של אותו יום הינו ה'סדר' החשוב ביותר. כל תלמיד ישתדל להשיג קודם כל "חברותא רצינית" ל'סדר א'. 

סדר שני, בשעות אחר הצהרים, במהלכו נמסר השיעור בבקיאות, אינו כה יוקרתי. 

סדר שלישי, מוקדש בישיבה הקטנה לחזרה נוספת על הנלמד בשעות הבוקר ולהכנה לקראת השיעור היומי מחר.

שיעור עיון

נמסר מדי בוקר במהלך "סדר ראשון" על ידי הר"מ של ה'שיעור'. השיעור מתבסס על הכנה מוקדמת של התלמידים ב"סדר שלישי" של הערב שלפניו. 

עליהם להגיע מוכנים בידיעת הגמרא, והמפרשים הבסיסיים. כאשר בשיעור עצמו מפתח הר"מ את הנלמד, מוסיף עליו "מפרשים" חופר ומעמיק.

שיעור בקיאות

אחר הצהרים, בשעות הפחות פוריות של היום ימסור ה'ר"מ בקיאות' שיעור בבקיאות הדורש פחות העמקה ומתמקד יותר בהספק של דפי גמרא מאשר בהעמקה בהם. 

ר"מ בקיאות הוא יוקרתי פחות מאשר ר"מ עיון. (ראו בהמשך)

סדר מוסר

עשרים דקות מסדר היום בישיבה הקטנה הליטאית, קודם תפילת ערבית, מוקדשים ללימוד בספר מוסר. זמן מוגדר זה נקרא בשם "סדר מוסר". 

לימוד זה נוסד בידי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט ( 1810-1883) המכונה "אבי תנועת המוסר". שיטתו העוסקת ב"כוחות הכהים" מול ה"כוחות הבהירים" בנפש האדם ובעצמתם של הכוחות הכהים על אלו הבהירים (ובלשון ימינו: 'מודע' מול 'תת מודע' / 'איד' מול 'אגו' ), טוענת כי לימוד בקול רם ובהשתפכות הנפש של דברי מוסר, מסוגל להשפיע על ה"תת מודע" החייתי ולהפוך את האדם ל"בן אדם". 

רבי ישראל יסד "בתי מוסר" ותלמידיו המשיכו והפיצו את השיטה. 

בישיבות לא נותר רבות מן השיטה מעבר ל"סדר מוסר" היומי, אך הניגון בו למדו בזמנו של ר' ישראל סלנט עדיין בשימוש עד היום. זהו ניגון נוגה, חודר לב ומלא ביקורת עצמית. 

שיחת מוסר – "שמועס"

אחת לשבוע ישמעו כלל תלמידי הישיבה שיחת מוסר – "שמועס" בבית המדרש אותה ימסור המשגיח. בשיחה יעמוד הוא על לקחים מוסריים העולים ממאמרי חז"ל. עתים יקשר הוא אותם לפרשת השבוע. עתים יתייחס הוא ללקויים אותם מצא בהליכות התלמידים ועיתים ישוחח עמם באופן תיאורטי על ה"רצוי".

במהלך השבוע מוסר המשגיח "וועדים" לקבוצות מצומצמות יותר של תלמידים. ממוינות לפי "שיעור" / שכבה, "נושא" (פרשת השבוע / ספרי הרמח"ל ועוד) או מכנה משותף אחר.

החבורה

ה"חבורה" היא כנוי למערכה תלמודית אותה בונה אחד או יותר מן התלמידים בכוחות עצמו. מבחינת לימוד התורה מעידה חבורה על אומרה כי עומד הוא על שתי רגליו מבחינה לימודית וכי יכול הוא לבנות מבנה תלמודי השייך לו. למרות שמושג זה שייך בעיקר לישיבה הגדולה, מעודדים ראשי הישיבות והרמ"ים את התלמידים המצטיינים לבנות חבורה ולמוסרה. 

אותם שנבחרו לומר חבורה, למעט יוצאים מן הכלל, יהיו תלמידים בוגרים יחסית משיעור ג' אשר שמעו כבר "חבורות" מרבותיהם ויודעים מה מצופה מהם. הם עמלים עליה קשות, מלבנים היטב את חלקיה בדיונים עם חברים 'משיבים' ורמ"ים. לאחר מכן נקבע תאריך הגדתה ובו תצטרך היא לעמוד למבחן השומעים. זכותו של כל משתתף לשאול, להקשות ולנסות לפרוך את החבורה. 

ניתן לומר כי על מוסר החבורה להגן על התזה שלו מפני התקפות המבקרים. התהליך מעודד "קנאת סופרים" (קנאת סופרים – תרבה חכמה. מסכת ב"ב כא.) ותורם לביטחונם העצמי של אומרי החבורות.

מבחנים

בישיבות הקטנות נערכים מבחנים מסכמים בכתב על החומר הנלמד. המבחנים נערכים לפי מתכונת של "מבחן שבועי" "מבחן חדשי" (או בקצרה "חדשי" ) מסכם את החומר שנלמד במהלך החודש. בסוף ה"זמן" נערכים מבחנים על החומר שנלמד במהלך ה"זמן" כולו. חלק ממבחנים אלו הינם "רשות" והעומדים בהם בהצלחה זוכים לפרסי ספרים או מענקים כספיים.

תכני הלימוד

בישיבה קטנה לומדים נערים מגיל ארבע עשרה ועד שבע עשרה, במקביל לגילאי התיכון. אך בניגוד לחבריהם התיכוניסטים, בני הישיבות אינם לומדים "לימודי חול" כמתמטיקה, אנגלית, היסטוריה או אזרחות. עיקר עיסוקם של תלמידי הישיבות הוא לימוד הגמרא עם פירוש רש"י ותוספות, ראשונים ואחרונים לפי השיטות השונות. 

בישיבות הליטאיות, הדגש הוא על לימוד גמרא בעיון – לימוד מתוך הבנה והעמקה, וכן לימוד בבקיאות – לימוד ללא העמקה, כשהמטרה היא השגת ידע בחומר רב ככל האפשר. 

מטרת הלימוד היא ליצור "לומד" עצמאי היודע "לפתוח דף גמרא" לעיין בו, לשאול את השאלות העולות מן הכתוב, לדון ולהעמיק במשמעותו.

צוות הישיבה

ראש הישיבה

ברוב הישיבות מייסד הישיבה וראשה הם אדם אחד. בעבר היו הישיבות מועטות והעומדים בראשם היו "גדולי תורה". עם הגידול בציבור החרדי נוסדו חלק גדול מן הישיבות בידי "אברך" בעל אמביציה, מוכשר ובעל שם של "למדן", הרוצה להגשים את מטרת לימודו וללמד לאחרים את שקנה מרבותיו. כל שנותר הוא למצוא תלמידים, נדיב, או "נדיבים" לאסוף סביבו צוות מתאים ולהפוך ל"מרביץ תורה ברבים". 

הבדל נוסף: בעבר הייתה הפרדה בין "מנהל הישיבה" – תפקיד טכני במהותו לבין ראש הישיבה – תפקיד תורני במהותו. לא יעלה על הדעת כי רבי שלמה זלמן אוייערבך – ראש ישיבת "קול תורה" בירושלים יתעסק בניהולה הכלכלי של הישיבה. ברובן המכריע של ה"ישיבות קטנות" של היום לעומת זאת, ראש הישיבה מלבד תפקידיו התורניים, הוא האחראי לניהולה הפיננסי. הוא המכתת רגליו על פתחי נדיבים בארץ ובחו"ל ועליו מוטל עול החזקת הישיבה. 

ראש הישיבה, מתווה את דרכה של הישיבה בלימוד, מכוון את התלמידים מבחינה רוחנית ומכריע (לרוב בשיתוף עם ה"משגיח" (ראו בהמשך) ולאחר אישורו של "נשיא הישיבה" (ראו בהמשך) בשאלות מהותיות לגבי אחזקת / סילוק / קבלת תלמידים. שאלות אלו מוגדרות בז'רגון הפנימי כ"שאלות של דיני נפשות" שכן תלמיד שסולק מן הישיבה עלול להתדרדר "עד לשאול תחתית" ואף להסיר את הכיפה.

סילוק תלמידים מן הישיבה מוגדר כ"פיקוח נפש" או כ"דיני נפשות". לרוב, תשתדל הישיבה להימנע מצעד סופי זה המטיל כתם על המסולק, ועלול לגרום לו להיפלט לחלוטין מן המערכת. לרוב יתבקש הוא למצוא לעצמו מקום לימודים אחר בסוף השנה ואף יצויד במכתב המלצה המפרט את מעלותיו. 

נשיא הישיבה

מאחר והישיבות החדשות מוקמות בידי אברכים צעירים יחסית ולא בידי "גדולי תורה", זקוקים הם ל"כתפיים" כדי למתג את ישיבתם ולהפכה לישיבה יוקרתית. כל מקים ישיבה ישתדל להיחשב כ"בא כוח" של מנהיג / "גדול" מן השורה הראשונה שאף יתמנה ל"נשיא הישיבה ומורה דרכה". "גדול" זה יעמוד מאחרי ראש הישיבה הצעיר ויגבה אותו בהחלטותיו. 

דמות מנהיגותית זו תהווה גורם משמעותי בבחירתם של ההורים / התלמידים בישיבה זו דווקא. עם "נשיא הישיבה" יתייעץ ראש הישיבה בשאלות מהותיות ויקבל ( לאחר ויכוח לעיתים) את פסיקתו כ"מילה אחרונה". פסיקה זו תתקבל אף על דעת ההורים / התלמידים ותמנע ערעור על החלטותיו של ראש הישיבה. 

מעט מן הישיבות מהוות 'מותג' בזכות עצמן, וראש הישיבה שלהן הוא 'שם' העומד בפני עצמו. ישיבה כזו, בדרך כלל וותיקה מאד ושמה בלבד גורם לבחורים לרצות ולהימנות על תלמידיה.

המשגיח

אין תקנון מוגדר לתפקידו של משגיח, תפקיד ייחודי וכמעט בלתי אפשרי המשלב מחד את תפקיד ה'שוטר' הדואג לנוכחותם הסדירה של התלמידים בשיעורים ובסדרים ואת השתלבותם בסדרי הישיבה, ומאידך מגלם הוא את הדמות החינוכית המעבירה "שיחות" ו"וועדים" (ראו בהמשך), ומשמשת כדוגמא חיה לתלמידים ביישום היום יומי של "להיות יהודי ירא שמים". 

משגיחים מן הדור הקודם, אותם שהגיעו מארופה ונשאו את הילת "מי שהיו שם" ו/או מי ש"שמעו שיחות מוסר וחונכו בחממות המוסר המקוריות: קלם, מיר, סלובודקה באירופה של לפני החרבן" – יכלו לעמוד במטלה זו. 

ברם, ל"משגיחים" בני דורנו, קשה מאד לחבוש את שני הכובעים. בטויי ההומור מלמדים אודות הדואליות הבלתי אפשרית של ה"משגיח" כמו: "מדוע מסתובב המשגיח בבית המדרש? כדי שיראו כולם מה יוצא ממי שלא לומד." 

בחלק מן הישיבות מונו שני משגיחים האחד "שוטר" המכונה 'מקק' (משגיח קטן) והשני "איש המוסר" אשר אינו עוסק ב'מרדפים' אחר הבחורים אלא מעניק להם ייעוץ רוחני . 

בחלק קטן מן הישיבות, נותר עדיין המבנה הישן. ברם, על המשגיח להיות בעל אישיות מיוחדת היכולה לכפות משמעת מחד והערכה אליו מאידך. ישנם מעטים כאלה.

מגיד שיעור

ר"מ ( ריש מתיבתא, בארמית ראש ישיבה), או מג"ש (מגיד שיעור) מוסר מדי יום שעור בעיון לתלמידי ה"שיעור" (השכבה). 

למרות שכולם לומדים את אותה גמרא, תוכן השיעור ורמתו משתנית בין ר"מ לר"מ ובין "שיעור" (כיתה) "לשיעור" (לכיתה). לאישיותו של הר"מ ולסגנון לימודו משקל רב בהגשת השיעור. כתוצאה מכך ישנם רמ"ים הזוכים ל"פופולריות" אצל התלמידים, ונחשבים ל"מבוקשים" לעומת אותם המבוקשים פחות.

משיב

הלימוד בישיבה נעשה בחברותא, כשהתלמידים לומדים אחד עם השני. כאשר מתעורר ויכוח בין שותפים לחברותא, או כאשר נתקלים הם בקושיה של ממש שאינה יכולים להתמודד עמה, ניגשים הם אל ה"משיב" (במלרע: "מיישיב"). המשיב הוא אברך צעיר או מבוגר שתפקידו לענות על שאלות הבחורים, ל"דבר עמם בלימוד", וגם, לשמש להם כ"חונך אישי" כדמות שאינה סמכותית כר"מ / משגיח לפניה ניתן "לפתוח את הלב". כאמור, בחלק מן הישיבות המשגיח או הר"מ משמשים ככתובת ראשונית לתלמידים.

הלבוש בישיבה

לא מכנסי ג'ינס, לא חולצות צבעוניות ואפילו לא נעלי ספורט. "האופנה" בה מתלבשים תלמידי הישיבות קבועה ועומדת כבר מאות שנים, ומבר המצווה שלו עוטה הילד את הלבוש הישיבתי. 

בישיבות הליטאיות והספרדיות הלבוש זהה: כובע שחור רחב שוליים, חולצה לבנה, מכנס שחור וחליפה קצרה שחורה. פיאותיהם מסורקות מאחורי האוזניים וזקניהם לרוב מגולחים. 

פרטי הלבוש הללו יכולים להיות מורכבים ממיטב המותגים, אבל תלמיד ישיבה שיסטה מן הנ"ל יחשב לחריג. 

את יצר האופנה מספקים תלמידי הישיבה בגיוון העניבות ומסגרות המשקפיים. גם בצורות וסוגי הכובעים או הדוגמאות שעל החליפה ישנן אופנות רבות ומשתנות, למרות שעיניו של זר לא תבחנה בהבדל. 

בזמן ה"סדר" בישיבה יושבים התלמידים ללא מלבוש עליון, והיחיד שלובש את מעילו – הרבני - ('פראק') הוא מוסר השיעור.

סדר יום טיפוסי בישיבה הקטנה

תפילת שחרית

תפילת השחרית בישיבה הקטנה היא לרוב בשעה 07:00. ההשכמה אליה מתחילה כעשרים דקות קודם לכן בעזרת ה"מעוררים", בחורים האחראיים על השכמת הבחורים. מרץ הנעורים עושה את שלו ופרצי מחיאות כפיים בתוספת נקישות על הדלתות ואף משיכת שמיכות והיפוך מיטות על ידי מעוררים נמרצים יתר על המידה, מהווים את תרועת ההשכמה לתלמידי הישיבה. 

מאוחר יותר, בשעה 06:55 יעבור המשגיח עצמו בחדרי התלמידים כשהוא מעוטר כבר בטלית ותפילין, ידפוק בנימוס על כל דלת, יכנס, יצוד בעיניו את המאחרים קום ויצא מן החדר.

יצוין כי לחוויית ההתעוררות שותפים כיום רק חלק קטן מכלל תלמידי הישיבות הקטנות. מאחר וברוב הישיבות משמשת הפנימייה את תלמידי החוץ בלבד, מתעוררים מרבית התלמידים בביתם ומגיעים ממנו לתפילת שחרית. 

בשעה 7:00 בבוקר, עטורי תפילין (למעט ימי ה"סליחות"), לבושים בחליפה וחבושים כובע ישיבתי מתפללים תלמידי הישיבה תפילת שחרית. זהו "מניין ישיבתי". התפילה מתנהלת בניחותא. ובעוד בבתי כנסת כלליים ("שטיבלך") ניתן לסיים תפילת שחרית תוך 30-40 דקות, בישיבה תארך היא לא פחות משעה ובימים שני וחמישי תארך התפילה כשעה ועשרים דק'. 

התלמידים מתפללים בקול רם. החזן (מתלמידי הישיבה) ממתין לשקט שישתרר ורק לאחר כך ממשיך להוביל. קודם קריאת שמע משתרר שקט של כ10 שניות, זמן להתרכזות פנימית קודם ל"קבלת עול מלכות שמים" ורק לאחריו בקול אחד ובקול רם בוקעת קריאת "שמע ישראל" מפי כל התלמידים. פעמים רבות יקראו התלמידים תהילים בקול רם לרפואתם של חולים או למען עם ישראל בעת צרה (מחבלים / מלחמה וכו').

סדר דינים

לאחר התפילה מתקיים "סדר דינים" - כעשרים דקות של לימוד הלכה על פי סדר מסוים. בחלק מן הישיבות נופל 'סדר' זה בין הכסאות ואינו זוכה להשתתפות ערה (התלמידים מקפלים תפילין, מתארגנים לארוחת בקר) ואילו בחלקם המשגיח עצמו מוסר שיעור בהלכה בסדר זה. התייחסות המחייבת יחס רציני אל "סדר דינים".

ארוחת בוקר

בסיום הסדר, מגיע זמנה של ארוחת הבקר. בחדר האוכל, ליד שלחנות בין 6-10 סועדים לשלחן. כאשר סדר הישיבה (הקבוע) בהם הוא בטוי למעמד חברתי פנימי בתוך ה"שיעור". 

במהלך ארוחת הבקר ישוחחו התלמידים על החדשות האחרונות: פנימיות (פנים ישיבתיות) וחיצוניות (מה קורה במדינה / בחירות בארה"ב וכד'), ורק התלמידים ה'סגורים' (או ה"צולים" - כינוי פנים ישיבתי לגלגן ל'סגפן', ראשי תיבות של "צדיק ורע לו") יאכלו בדממה. 

האוכל עצמו לרוב, אינו נושא שניתן להרחיב עליו את הדיבור. מאחר וברבות מן הישיבות, נסגר המטבח ששירת משך שנים את תלמידי הישיבה ושרותי ההסעדה הועברו ל"קייטרינג" שנבחר על פי המחיר הזול יותר, תופסים מאכלים אפויים ומטוגנים את מקום הלבנייה, הביצה והסלט שגם הם זכו לפולקלור ישיבתי משל עצמם (בדיחה: לחם מהיום? יהיה מחר..). 

האוכל בישיבות החסידיות טוב יותר מאלו הליטאיות. 

עד לשיעור העיון בשעה 09:00 יתארגנו התלמידים בחדריהם. המסודרים שבהם, ידאגו לסידור מיטתם. חלקם, ינשנשו דבר מתיקה שהביאו מן הבית או סתם "יתארגנו". 

סדר עיון

בשעה 09:00 מתחיל שיעור עיון המוגש ע"י הר"מ של אותו שיעור. השיעור נמשך קרוב לשעתיים כאשר קיימת "זכות דיבור" לתלמידים במהלך השיעור. 

לאחר השיעור, חוזרים התלמידים מכל השיעורים אל בית המדרש ל"סדר א'" – או "סדר עיון" זהו סדר חזרה על השיעור ובו מושם הדגש על העמקה עצמית וניסיון לרדת לעמקם של דברים. 

הר"מ, מוסר השיעור, שוהה במהלכו בבית המדרש כדי לענות לשאלות התלמידים הניגשים אליו ו/או להמשיך ולפתח את נושאי השיעור. במהלך הסדר, בית המדרש סוער מויכוחים והתמודדויות של החברותות השונות. 

תפילת מנחה וארוחת צהרים

בשעה 13:00 מתקיימת לרוב תפילת מנחה ולאחריה ארוחת צהרים ב"חדר האוכל" של הישיבה. יום של עוף או שניצל הוא יום חג.. 

עד לשעה 15:30 התלמידים חופשיים לנפשם. רובם המוחלט מנצל זמן זה למנוחה / שינה. נתון המאפשר ערנות בשלב מאוחר יותר של היום ואף בלילה. ה"מתמידים" ילמדו בחברותא או לבדם אף בשעת הפסקת הצהריים.

סדר בקיאות

בשעה 3:30 לאחר "מסע התעוררות" המזכיר בעצמתו את התעוררות הבוקר, מתחיל "סדר שני" המכונה גם "סדר בקיאות". במהלכו נמסר "שיעור בקיאות" בן שעה אחת על ידי ה"ר"מ בקיאות" ולאחר השיעור חזרה תוך שימת דגש על הספק גדול יותר של דפי גמרא כדי לרכוש מושגים תלמודיים. בשעה 19:00 מסתיים הסדר.

תפילת ערבית וארוחת ערב

תפילת ערבית תחל רק לאחר כ-20 דקות, בין לבין מתקיים סדר מוסר. ארוחת ערב בשעה 20:00. 

סדר הכנה

לאחר ארוחת הערב מתחיל "סדר שלישי" הוא "סדר הכנה" ובו מתכוננים התלמידים בכוחות עצמם לקראת שיעור העיון שלמחרת. 

בבית המדרש נוכחים "משיב" או "משיבים". 

למרות שסדר זה הוא "בסיומו של יום" נחשב הוא כסדר יוקרתי. רבים מן התלמידים ממשיכים בלימודם גם מעבר ל22:00 שעת הסיום הרשמית. 

שינה בפנימיה או בבית

על פי הכלל החז"לי של "הוי גולה למקם תורה" נהגו הישיבות לקיים פנימייה בצמוד להן. התלמידים היו נוסעים מביתם לישיבה קטנה וחוזרים לביקור בביתם לאחר חמשה שבועות ל"שבת חופשית". 

עם הפנמת ההכרה בחסרונות הפנימייה, אבדה זו את בכורתה. ישיבות המוקמות כיום הינן במוצהר ללא פנימייה. מהלך זה הובל על ידי הרב שך בשנות ה80 וזכה להסכמה גורפת. כיום מתאכסנים בפנימיות (שהוקמו בישיבות וותיקות) תלמידי חוץ (הגרים בפריפריה שאינה בני ברקית / ירושלמית) ו/או תלמידים הנשארים בישיבה ל"שבת מסויימת". 

בישיבות וותיקות (בהן קיימת פנימייה) המרוחקות מעט מן המרכז (פתח תקווה כמשל) מתקיימת הסעה יום-יומית ערב ובוקר עבור תלמידים מקומיים למחצה (תושבי הריכוזים באזור המרכז, לדוגמא: בני ברק). התלמידים הנוסעים בהסעות אלו קמים עד כשעה קודם לחבריהם השוהים בישיבה ומגיעים לביתם כשעה לאחר שחבריהם כבר בחדרם. מסיבה זאת רבים מן התלמידים עוברים בשלב מסוים לשינה בפנימייה גם אם רק בחלק מן השבוע. 

לאחר סיום הסדר יצאו רוב התלמידים לבתיהם, חלקם בהסעות מאורגנות איתם ישובו למחרת. תלמידי החוץ ילכו לפנימייה ויתארגנו לשינה.

"בין לבין" מנוצל הזמן לשיחות בענייני דיומא, התארגנות ליום המחרת וכו'. 

ברוב הפנימיות (כאמור, מעט מתוכן חדישות) אין כיור מים בחדר המגורים. פועל יוצא הוא הצורך בהכנת נטלת מים בקערה ליד מיטתם כדי ליטול ממנה את ידיהם בבקר (ההלכה קובעת כי "אין ללכת ד' אמות (כ2 מ') ללא נטילת ידיים.." (ש"ע או"ח א' ב')).

בשעה 23:00 כבוי אורות יזום. מדריך מיוחד "יפטרל" במסדרון כדי לוודא את השקט ואת אי הפרת הסדר על ידי מי מן התלמידים. 

יום ששי

בישיבות הליטאיות מקובל ה"משמר" של 'ליל ששי' (מלשון "ליל שימורים" – לילה בו אין ישנים) בלילה זה ישבו המתמידים בבית המדרש במהלך כל הלילה ויחזרו על החומר השבועי ו/או יתכוננו למבחן. גם אותם שאינם מתמידים ילכו לישון מאוחר יותר. 

יום ששי הוא "יום קצר". לאחר שיעור העיון של הבוקר מתקיים סדר קצר ובשעה 12:00 חופשיים התלמידים לנפשם. 

חלקם ינצלו את הזמן לכביסה, לסידורים, לירידה לעיר לקניה של צ'ופרים לקראת שבת, בנסיעה לתפילה בכותל המערבי (עובר לשכונת גאולה עתירת המעדניות וחנויות המזון המהיר) - לישיבות הירושלמיות. 

התלמידים באזור המרכז יגיעו אל שפת הים להתרענן. חלק מהם ינצל את הזמן הפנוי לשינה.
 
בחדשי שעון הקיץ יתקיים "סדר ערב שבת" כשעה לפני כניסת השבת יתקבצו התלמידים בבית המדרש לסדר לימוד. 

יום שבת

השבת בישיבה קטנה הינה גורם מאחד ומגבש. בישיבות פריפריאליות (שאינן בבני ברק) מגיעים לפנימייה גם אותם שאינם ישנים בה במהלך השבוע. הם יתפללו בצוותא את תפילת "קבלת שבת" ישירו זמירות שבת וניגונים חסידיים בעת הארוחות ואף ישתתפו ב"סדר לימוד" של שבת. בשבתות החורף, זהו סדר ליל שבת ואילו בשבתות הקיץ יתקיים הסדר ביום השבת. 

גם בישיבות שאינן מקיימות שבתות ישיבה, מתכנסים התלמידים לסדר לימוד משותף . סעודה שלישית היא חוויה בפני עצמה. האור בחדר האוכל אינו נדלק עם "שעון שבת" ובאפלולית הדמדומים מתנגנים ניגוני נשמה וכיסופים, כך עד לצאת השבת. לתפילת ערבית ולהבדלה.

פולקלור הישיבה

למרות סדר היום העמוס האווירה ברוב הישיבות היא אוירה של גיל הנעורים. תעלולים ומתיחות שכיחים ביותר, ומתקבלים בהבנה על ידי צוות הישיבה כל זמן שאין הם עוברים את גבולות הטעם הטוב (ראו להלן: פורים).

לכל ישיבה (אם אין היא "טריה" ) מסורת של הומור. אנקדוטות המועברות בין בוגרים לתלמידים אודות "פשלות", מעללים וכו' שקרו במהלך השנים. כל שיעור תורם את חלקו להווי הפנימי המתאפיין בהומור מושחז. 

הפנימיה של הישיבה 

על פי הכלל החז"לי של "הוי גולה למקם תורה" נהגו הישיבות לקיים פנימייה בצמוד להן. התלמידים היו נוסעים מביתם לישיבה קטנה וחוזרים לביקור בביתם לאחר חמשה שבועות ל"שבת חופשית". 

עם הפנמת ההכרה בחסרונות הפנימייה, אבדה זו את בכורתה. ישיבות המוקמות כיום הינן במוצהר ללא פנימייה. מהלך זה הובל על ידי הרב שך בשנות ה80 וזכה להסכמה גורפת. כיום מתאכסנים בפנימיות (שהוקמו בישיבות וותיקות) תלמידי חוץ (הגרים בפריפריה שאינה בני ברקית / ירושלמית) ו/או תלמידים הנשארים בישיבה ל"שבת מסויימת". 

בישיבות וותיקות (בהן קיימת פנימייה) המרוחקות מעט מן המרכז (פתח תקווה כמשל) מתקיימת הסעה יום-יומית ערב ובוקר עבור תלמידים מקומיים למחצה (תושבי הריכוזים באזור המרכז, לדוגמא: בני ברק). התלמידים הנוסעים בהסעות אלו קמים עד כשעה קודם לחבריהם השוהים בישיבה ומגיעים לביתם כשעה לאחר שחבריהם כבר בחדרם. מסיבה זאת רבים מן התלמידים עוברים בשלב מסוים לשינה בפנימייה גם אם רק בחלק מן השבוע. 

חגים ומועדים 

אלול

"בין הזמנים" – שלושת שבועות חופשת הקיץ הסתיימו, ובתפנית חדה עוברים התלמידים מהאווירה הקלילה של חוף הים והרי הגליל לאווירת 'אלול' (במילעל). 

אלול הוא החודש האחרון בשנה העברית ובסופו ראש השנה, יום הדין. כל תושבי תבל עתידים לתת ביום זה דין וחשבון לפני הבורא על מעשיהם בשנה החולפת. ביום זה יוכרע מי יחיה ומי ימות בשנה הבאה וכיצד היא תיראה. רבי ישראל מסלנט חידד את הכרת בני הישיבות שליום הדין יש לערוך הכנות כשם שאדם שעומד למשפט, מכין את טיעוניו ודואג לעצמו לפרקליט מעולה. 

על כן, במהלך חודש אלול התלמידים אינם נוסעים לביתם. הם נשארים בישיבה, מתמקדים בלימודם, מרבים בלימוד מוסר, עורכים חשבון נפש, ומאריכים בתפילה. ארוחותיהם מתקצרות, הם נשארים ערים עד השעות הקטנות של הלילה וממעטים בשיחות בטלות. הכל כדי להיות מוכנים יותר ל"משפט" ולצבור לקראתו זכויות רבות ככל האפשר. 

שיחות מוסר המדגישות את חשיבות ימים אלו לבניין עולמו הרוחני של התלמיד, נמסרות על ידי ראשי הישיבות והמשגיחים. האווירה הנדרשת ב"ימי אלול" היא "אימת הדין". 

ראש השנה

בראש השנה עצמו לא נערכות תפילות ב"ישיבה קטנה". רוב התלמידים חוזרים לביתם להתפלל עם הוריהם. אך רבים מהם, החשים שאת תפילות הימים הנוראים צריכים הם להתפלל בישיבה, אינם נוסעים לביתם. הם נשארים בישיבה ומצטרפים לתפילות הנערכות בישיבה הגדולה. 

יום כיפור

עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הינם המשך של אווירת האלול. ומגיעים לשיאם ביום הכיפורים. גם בו נשארים רבים מן התלמידים לתפילות בישיבה הגדולה.

סוכות

לאחר יום הכפורים, חוזרים התלמידים לבתיהם ול"בין הזמנים" הנמשך כשלשה שבועות עד לראש חדש חשוון. במהלך החופשה, יחזרו חלק מהתלמידים ל"שמחת בית השואבה" הנערכת במהלך "חול המועד סוכות". 

השמחה נערכת לרוב בישיבה. אם הישיבה מרוחקת, תשכור ההנהלה אולם ובו תיערך השמחה. (בעבר הייתה שמחה זו נערכת ב"ישיבות גדולות" בלבד. אך בשנים האחרונות, ברבות מן הישיבות הקטנות נערכות "שמחת בית השואבה" משלהן. ) 

פורים

הקרנבל העליז של ימי הפורים גורם למוסכמות רבות להישבר ולכללים רבים להישכח. זהו היום היחיד בשנה בו תמצא בחורי ישיבה הלומי אלכוהול מסתובבים ברחובות, שרים בקולי קולות, נוהגים על רכבים שכורים ומעשנים בריש גלי. גם תלבושת השחור לבן הקבועה מפנה את מקומה לתחפושות שונות ומשונות, קבוצתיות בדרך כלל. תלמידי הישיבה הקטנה הינם חלק מן הקרנבל. 

בליל פורים נערכות ברוב הישיבות הקטנות "מסיבת פורים" אליה תוזמן תזמורת,תיערך הרקדה ואפילו "רב של פורים" ישא דרשה, "כמו בישיבות הגדולות". 

ביום הפורים מסתובבים הבחורים בקבוצות בין בתי העשירים יותר והעשירים פחות ואוספים כסף לאוצר הספרים של הישיבה (ראו להלן). 

בין הבחורים מתנהלת תחרות מי הקבוצה שתצליח לאסוף את הסכום הגבוה ביותר, ולכן לא יחסכו הבחורים באמצעים כדי להוציא כספים מהגבירים. הם ישירו, יתבדחו ויענו לכל דרישותיו של התורם הפוטנציאלי. כמובן שהם ינצלו לצורך ההתרמה (והחגיגה...) את שני ימי הפורים. זה הכללי וזה הירושלמי.

הישיבה הקטנה הספרדית

ברובן של הישיבות הספרדיות סדר ותוכן הלימוד דומה לישיבה הליטאית, פועל יוצא מהיותם של ראשי הישיבות חניכי ישיבות ליטאיות. אך באלו שניזונו מהחינוך הספרדי המקורי, לא משקיעים כלל בלימוד הגמרא בעיון, אלא בהבנה מוחלטת של הפשט. "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – תמיד להגיע למסקנה הלכתית. כתוצאה מכך, מושם דגש בישיבות הספרדיות על לימוד ההלכה.
 
לימוד ההלכה הוא כפסיקת ה"בית יוסף" גדול הפוסקים הספרדיים. 

למרות ה"אוריינטציה הליטאית" הדגש על המנהג והמסורת הספרדית בישיבות אלו הוא חזק מאד. 

התפילה נאמרת בקול רם במיטב הניגונים הספרדיים, בלילות שבתות החורף מושרת שירת הבקשות והדקדוק העברי נלמד ברצינות רבה.

הישיבה הקטנה החסידית

בישיבות החסידיות סדר היום הלימודי זהה כמעט לחלוטין לאלה הליטאיות, למעט 'סדר מוסר' שלא נלמד בהן. גם צורת המבחנים זהה. 

ההבדלים המהותיים בין הישיבות החסידיות לאלו הליטאיות נעוצים בשורשי הגישה החסידית לחיים. זו הרואה בהיתפסות להלכה בלבד גישה קרה ויבשה, ומעמידה את ההכנה לקיום מצוות כערך לא פחות חשוב מהמצווה עצמה. יהודי צריך לגשת לקיום מצווה מתוך רגש של שמחה ותחושת התלהבות. 

אותה גישה מתייחסת אל שימור המסורת ומנהגי ישראל מקדמת דנא כאל ערך מקודש. זו הסיבה שהחסידים מקפידים על כל המנהגים אותם נהגו אבותיהם בעיירות המזרח אירופאיות. הלבוש נותר אותו לבוש, שפת היידיש חיה, נושמת ומדוברת בבתים החסידיים והמנהגים נותרו כשהיו, גם אם מבחינה מעשית נראה שעבר עליהם הקלח. דוגמה לכך הם מנהגי חג הפסח. ברוב הבתים החסידיים מייצרים בפסח את כל מוצרי המזון לבד בבית – גם מוצרי יסוד, וזאת מהסיבה הפשוטה שבאירופה לא היו מפעלי מזון בתקופת הולדת החסידות.

נוסף על כך, חייו הרוחניים של הציבור החסידי מתרכזים סביב האדמו"ר. כל שאלה בעלת משמעות תובא לפתחו, והוא יכריע הן או לאו. 'לסגור' שידוך? איזה שם לקרוא לרך הנולד? לבצע את הניתוח? חסיד אמיתי לא יעשה אף צעד משמעותי בחייו ללא התייעצות מוקדמת עם האדמו"ר וקבלת ברכתו. באופן טבעי, מוקמים מוסדות החסידות בסמוך ל'חצר', וכל התנהלותם היא סביב האדמו"ר. 

בשני הגורמים הנ"ל נעוצים ההבדלים הבולטים ביותר בין הישיבה החסידית לישיבה הליטאית. בעוד בזו האחרונה הגישה היא למדנית נטו, הרי שבישיבה החסידית שזור סדר היום מרגע שפוקחים התלמידים את עיניהם בבוקר ועד לכתם לישון בהנהגות חסידיות. 

הבדל בולט נוסף היא הפנימיה. כאמור מוקמת הישיבה בסמוך לחצר האדמו"ר, וכדי לאפשר את לימודיהם של נערים המתגוררים בערים אחרות מחזיקה הישיבה בפנימיה. 

גם מעמדו של ראש הישיבה החסידית שונה מזה של הישיבה הליטאית. לתפקיד זה מתמנה תלמיד חכם ובעל מעלות ייחודיות ככל שניתן. ברם, ברור לכל כי "זכות המילה האחרונה" אינה שמורה לו וכי ראש הישיבה האמיתי הוא האדמו"ר. ראש הישיבה החסידית הוא מנהלו של המוסד, פקיד של "הנהלת המוסדות" ושליחו של האדמו"ר. 

כנגזרת מכך שהישיבה היא חלק ממוסדות החסידות, חייבת ההנהלה לקבל אל בין שורות התלמידים את ילדי כל המשפחות המשתייכות לחסידות. הצד החיובי בכך הוא שמהתלמידים ומהוריהם נחסך המתח של טרום הקבלה לישיבה, אך הצד השלילי הוא שבנוסף לתלמידים טובים ומצטיינים מתקבלים גם תלמידים חלשים המורידים את רמתה הלימודית של הישיבה. מסיבה זו סובלות הישיבות החסידיות מתדמית של ישיבות חלשות (מבחינה לימודית). 

כיון שהישיבה שייכת לרוב לקהילה סגורה מאד הרי שהפיקוח בה הדוק ביותר. עצם העובדה שהתלמיד מוקף כל העת בבני קהילתו מגרשת מיידית כל רעיון על סטייה מהמקובל.

סדר יום טיפוסי בישיבה הקטנה החסידית

השכמה

בשעה 5:15 לפנות בוקר (או ב5:45 או ב6:30 בהתאם לישיבה) יעבור אברך מפרחי החסידות, ה"וועקער" (מעורר ביידיש) בין חדרי הפנימיה ויעורר את הבחורים משנתם. בסיבוב הראשון ינסה ה"וועקער" לנהוג בנחמדות, ויכנס לכל חדר כשעל שפתיו ברכת "גוט מארגן" (בוקר טוב ביידיש) לבבית. עשרים וחמש דקות של חסד הוא ייתן למאחרים קום, ולאחר מכן ההקמה תהיה בצורה הרבה יותר תקיפה, שלא לומר תוקפנית: הוא יוריד את השמיכה, ימשוך את הכרית, יצעק... ולמרות כל זה, לאחר שילך יצליחו כמה בחורים עייפים או עצלנים במיוחד להתגנב חזרה למיטותיהם.

לפני שכפות רגליהם נוגעות ברצפה נוטלים הבחורים את ידיהם לתוך קערה באמצעות נטלה שהכינו על יד מיטתם קודם לכתם לישון. עניין חשוב הוא בחסידות שלא להציג כף רגל על הרצפה קודם נטילת ידיים של שחרית, כסגולה ליראת שמיים (מקור הסגולה הוא אחד מענקי החסידות ר' זוסיא מאניפולי.) לאחר שנטלו את ידיהם מתלבשים הבחורים וממהרים ל"מקווה". 

טבילה במקווה

המקווה הוא בור מים בעל קיבולת של ארבעים סאה מי גשמים (מידה מימי התלמוד). כוחה של הטבילה במקווה על פי ההלכה היא בטהרת טמאים. על פי הקבלה כוחה גם בתוספת טהרה. כיון שהחסידות שמה דגש על ההכנה הראויה לכל מצווה מקפידים החסידים לטבול במקווה ולהתפלל מתוך טהרה יתרה.
המקווה בו טובלים הבחורים לא שייך לישיבה, לרוב הוא מבנה עירוני או כזה השייך לבית כנסת קרוב והכניסה אליו בתשלום. כאן המקום לציין שטבילת הבוקר במקווה והמקלחת המהירה שלפניה היא הרחצה היחידה של הבחורים במשך היום. אומנם על פי הוראת משרד הבריאות הפנימיות מצויידות בחדרי מקלחות, אך בכל השנה הם נעולים על מסגר ובריח ונפתחים רק לכבודם של פקחי משרד הבריאות. 

הסיבה לכך שהבחורים מתקלחים רק במקווה ולא בפנימיה היא בשל העיקרון החסידי שיש להתרחק מהתעסקות יתר בגוף, וזאת כאקט של פרישות וטהרה. 

בישיבות השייכות לחסידויות 'סגורות' כחסידות צ'רנוביל, גור, בלז או ויז'ניץ לא יגעו הבחורים במהלך השבוע בסבון, וישתמשו בו רק במקלחת לכבוד שבת. דאודורנט לא נמצא כלל בשימוש בחורי הישיבה, לא כל שכן דאודורנט ריחני. 

סדר לפנות בוקר

החסידות מתייחסת אל הסובב למצווה כאל ערך בפני עצמו ולכן משקיעים רבות בהכנה לתפילה. לאחר הטבילה במקווה מתקיים בישיבות החסידיות סדר "פאר טאג'ס" (לפנות בוקר  - יידיש), שהוא הכנה נוספת לתפילה – לימוד תורה. 

סיבות נוספות לסדר לפנות בוקר הן שעל פי ספר הזוהר שעת לפנות בוקר היא "עת רצון" וכן מן הסיבה הפרקטית שבשעות מוקדמות שכאלה הראש נקי ומסוגל להבין נושאים מורכבים. 

הלימוד בסדר בוקר חופשי ונתון לבחירתם של התלמידים. יש שיחזרו על השיעור מאתמול, יש שילמדו מסכת אחרת מזו הנלמדת בישיבה ויש שילמדו הלכה. המשותף לכולם הוא ליווי הלימוד בכוסות קפה רבות. 

סדר חסידות

ב7:15 מסתיים סדר הבוקר (ברוב הישיבות) ועד 7:30 לומדים הבחורים 'סדר חסידות', המקביל לסדר מוסר בישיבה הליטאית. אלא שכאן יעסקו התלמידים בספרי ענקי החסידות כל אחד ורמתו. יש שילמדו בספרים עמוקים, ויש שילמדו בכאלה המדברים בגובה העיניים. 

תפילת הבוקר

ב7:30 כשהם לבושים בחליפה שחורה וארוכה, שאורכה עובר את הברכיים (הליטאים לובשים חליפה קצרה עד אחרי המותניים בלבד), חבושים בכובע, מעוטרים בתפילין וחגורים ב'גרטל' (שרוך דק הנכרך מעל ל"חלאט" החסידי סביב המותניים כמו חגורה) מתייצבים הבחורים לתפילה. 

שני טעמים לחגירת ה'גרטל'. האחד: מאחר ובעבר נפוץ היה לאזור את אזור המותניים בחבל, קבעו חכמים בגמרא ובהלכה את אזירת המותניים כהכנה לתפילה על פי הנאמר "הכון לקראת אלוקיך ישראל" (עמוס ד') .

טעם נוסף שאף הוא נקבע בהלכה הוא כדי "להבדיל בין לבו של האדם לבין הערווה" או בין חלקו העליון לחלקו התחתון של הגוף. 

ה'גרטל' הוא מאפיין חסידי מובהק, מאחר והליטאים "יוצאים ידי חובה" בחגורת המכנסיים או בגומי המובנה בלבנים, את ה"הכון לקראת..." מקיימים הליטאיים בלבישת חליפה וחבישת מגבעת בעת התפילה. 

בחסידויות מסויימות מקפידים הבחורים להסתובב עם 'גרטל' בכל שעות היום, כדי להבדיל בין הלב לערווה. המנהג נפוץ בעיקר בקרב חסידי בלז, וה'גרטל' הוא סימן היכר לבחור בלזאי. 

ב'שטיבעלך' החסידיים (ה"שטיבל" – משרש "שטוב" - חדר באידיש, הוא שילוב של בית תפילה ובית מדרש חסידי) נפתחת התפילה באמירת ברכות השחר בקול רם על ידי אחד מתלמידי הישיבה המשמש כש"ץ- שליח צבור (חזן). הש"ץ אומר את הברכות והקהל עונה אחריו אמן במקהלה. 

בניגוד לבתי הכנסת והישיבות הליטאיות, שם מאריכים ומדקדקים במיוחד בקריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה, מאריכים החסידים דווקא ב"פסוקי דזמרא" שהם פרקי שבח לבורא מתוך ספר תהילים. 
פסוקי דזמרא נאמרים פרק פרק, בקול רם עם הש"ץ. 

בראש חודש מאריכים במיוחד בתפילת 'הלל' (המיוחדת לחגים ולראשי חודשים) תוך כדי ניגונים מניגוני החסידות. 

ארוחת הבוקר ועד סיום הלימודים

למרות שהדגש בלימודים הוא על בקיאות והלכה (ולא על עיון ומוסר) זהה סדר היום בישיבה החסידית מאורחת הבוקר ועד סיום הלימודים לסדר היום של הישיבה הליטאית. 

התארגנות לשינה

בשעה 22:00 מסתיים יום הלימודים, והתלמידים הולכים לפנימיה לשנת הלילה (או מעטים הולכים לביתם). לאחר כמחצית השעה של "התארגנות" עובר ה"משכיב" – ה"לייגער" (אידיש) אברך מצעירי החסידות או בחור מישיבה גדולה שעליו הוטל התפקיד בין הבחורים ודואג שילכו לישון. 

את 'קריאת שמע שעל המיטה' מקפידים החסידים לקרוא מחוץ לחדר השינה כשהם לבושים במלבוש עליון וב'גרטל'. לאחר קריאת שמע מכינים הבחורים ספל מים עם קערה ליד מיטתם כפי שפורט לעיל, לנטילת ידיים עם בוקר. 

למרות שמצוות ציצית הינה רק בשעות היום, מקפידים אצל החסידים לישון עם ציצית גם בלילה. בחורים ממשפחות 'פרומריות' (סגורות ומחמירות) במיוחד לא ישנים בפיג'מה אלא בחולצתם ובתחתוני כותנה רפויים עד מתחת לברכיים (וציצית כמובן).

יום השנה לצדיק

ביום יאר צי'יט (יום השנה – יידיש), שהוא יום זיכרון של אחד מאדמו"רי השושלת או צדיק כללי של החסידות כמו ר' אלימלך מליז'ענסק, יגישו לאחר התפילה "תיקון" – משקה חריף, בדרך כלל ה"בראנפאן" המיתולוגי (יין שרף – יידיש) לאמירת לחיים. המשקה יוגש בלווית מיני 'מזונות' – עוגות, עוגיות וכו' (נקראים 'מזונות' על שם הברכה שמברכים עליהם – בורא מיני מזונות) וזאת כדי להבדיל משתייה לשם השתכרות – הוללות שלא נעשית עם מאכל כלשהו. 

זאת לפי ההכרה החסידית כי אמירת ברכה, איחול 'לחיים' והענקת משהו טוב ליהודי גורם לתיקון ונחת רוח לנשמה. היינו העלאת הנשמה (של הצדיק) לדרגות גבוהות יותר בגן העדן. 

בשעת ה"תיקון" יישבו הבחורים בצוותא בבית המדרש, יספרו אחד לשני סיפורים על גדולתו של הצדיק או סתם יפטפטו. 

נוסף על כך, ביום של 'יאר צי'יט' לא יאמרו תחנון ונפילת אפיים שלאחר חזרת הש"ץ שאינם נאמרים ביום של שמחה, כיון שיום זיכרון של צדיק מקובל אצל חסידים כיום שמחה והתעלות רוחנית. 

הלבוש בישיבה הקטנה החסידית

אם בישיבות הליטאיות והספרדיות יש מעט מקום לאופנה, לריענון ולטעם אישי בלבוש, הרי שבישיבות החסידיות לא התעדכנה האופנה מזה מאות שנים והתלבושת מחקה באופן מוחלט את שלבשו יהודי העיירות המזרח אירופאיות: כובע קטיפה שחור עגול ("כובע סאמט"), חולצה לבנה המכופתרת מימין לשמאל (בניגוד למקובל), מעל לחולצה ציצית צמר, מכנס שחור, נעליים שחורות ומעל הכל חליפה ארוכה המכסה את הברך. 

פיאותיהם של רוב הבחורים החסידיים מסולסלות לצד הפנים, והם לעולם לא יגלחו את זקנם. 

חלק ממרכיבי המשקפיים יעדיפו את השימוש במשקפיים בעלות מסגרת פלסטיק שחורה על פני שימוש במשקפיים אופנתיות. 

עניבה, הנחשבת לפריט אופנתי לא תעבור את מפתן דלתה של הישיבה החסידית. 

בזמן ה"סדר" ישבו התלמידים במלבוש עליון, אך ללא הכובע (להוציא ישיבות בודדות, בהן נדרשים התלמידים לחבוש כובע בזמן הלימוד).

הישיבה הקטנה החסידית הכללית

רוב המשפחות החסידיות שולחות את בניהן לישיבות של החסידות עליה הן נמנות, אך מעטות ישלחו ל"ישיבה חסידית כללית" – כזו המקבלת תלמידים מכל החסידויות. 

באופן טבעי, משפחות שמעדיפות ישיבות אלו, הן מעט יותר 'מודרניות', וכפועל יוצא מכך ההקפדה על המנהגים החסידיים רופפת יותר. אומנם על טבילה במקווה אף אחד לא יוותר, אבל סדר לפנות בוקר לא קיים. 

כיון שאין אדמו"ר שאליו נצמדת הישיבה, ראש הישיבה הוא המכריע בשאלות ועל פיו יישק דבר בישיבה. ניתן לומר שכל הסגנון מזכיר יותר את הישיבות הליטאיות, לא מעט בשל היותם של ראשי הישיבות הנ"ל בוגרי ישיבות ליטאיות, המנחילים סגנון זה לתלמידיהם.
 
בשל העובדה שמדובר בישיבה כללית, ולא בכזאת השייכת לחסידות מסויימת וחייבת לקבל אליה את כל ילדי החסידים, נחשבות הישיבות החסידיות הכלליות לבעלות רמה לימודית גבוהה יחסית. אך בשל העובדה שלכל תלמיד אדמו"ר משלו, מעמדו של ראש הישיבה לא גבוה ביותר.

ההווי הישיבתי החסידי

הווי ששי - שבת

ליל שישי

על פי תורת הקבלה שבעת ימי השבוע מסמלים את שבעת הכוחות הרוחניים הפעילים בעולם המכונים "שבעת הספירות". יום שישי מסמל את ספירת היסוד המסמלת את עבודת האדם בשבירת תאוותיו ובשמירת קדושתו, ולזה מיוחסת חשיבות 'ללימוד יתר' בהשכמה לתוך צינת הבקר ובנדידת שינה.  

בישיבות החסידיות נוהגים הבחורים המתמידים לקום ב'ליל ששי' (או חמישי בלילה) לפנות בוקר - סביבות השעה ארבע – וללמוד תורה. 

שבת

כשעתיים לפני כניסת השבת, לאחר שינה ארוכה בצהרי יום שישי (פריוילגיה של דיירי פנימיה חסרי עול בית ומשפחה) נערך בישיבה סדר לימוד. מטרת הסדר היא להכנס ל"שבת קודש" ('מותג' אצל החסידים) מתוך אוירת קדושה ולימוד תורה. 

הסדר נערך כשהתלמידים כבר בבגדי שבת ולאחר הטבילה במקווה. הלימוד בו חופשי ויש שישלבו בו לימוד גמרא, אך הרוב יעדיפו ללמוד חומר הקשור דווקא לשבת כמו ספרו של רבי חיים מצרנוביץ' "סידורו של שבת" המדבר על מעלת וקדושת יום השבת או ספרים הדנים בפרשת השבוע.

את סדר קבלת שבת ותפילת ערבית יתפללו התלמידים אצל הרבי כמובן, בתפילת שבת חגיגית. 

תפילת "קבלת שבת" נאמרת בנעימה יחודית כשבשיאה שירת הפיוט "לכה דודי" בניגון מיוחד, כשלקראת סוף הפיוט תגלוש ההתלהבות לניגון חסידי סוחף המלווה במחיאות כפיים. בישיבות הרחוקות מהחצר תיערך התפילה בישיבה. 

לאחר "קבלת שבת" יחלו מיד בתפילת ערבית ללא ההפסקה המקובלת ללימוד אצל הליטאים. 

סעודות במהלך השבת וה'טיש'

בסעודת השבת הישיבתית מוגש לתלמידים האוכל האשכנזי המסורתי: חלות, קציצות דגים (ויש הטוענים שגם עליהן ניתן לברך 'המוציא לחם מן הארץ'), מרק עוף עם אטריות, רבע עוף, צימעס (גזר מתוק) וקוגל (פשטידה). הקינוח יהיה לפתן מקופסת שימורים. 

ישנן חסידויות המקפידות על מאכלים מסויימים בשבת, ואלו יוגשו כמובן בישיבות השייכות לאותה חסידות. למשל "פערפאלך" (פתיתים) בחסידויות ויז'ניץ ובובוב. 

הסעודה מלווה בזמירות שבת המושרות בניגוני החסידות, ולאחריה ילכו התלמידים ל'טיש' שעורך האדמו"ר. ה'טיש' הוא סעודת השבת של האדמו"ר הנערכת לעיני חסידיו (וללא משפחתו) ונחשבת לזמן מרומם (רוחנית). 

במרכז ה'טיש' עומדת ה'תורה' של הרבי שלעתים עוסקת גם בענייני השעה. החסידים הנשואים יושבים סביב שולחנות ערוכים, על פי סדר החשיבות כמובן, ואילו הבחורים עומדים – מתנדנדים - על 'פארענצ'עס' (טריבונות). 

במהלך ה'טיש' ישירו החסידים זמירות שבת עם רבם בניגוני החסידות כמובן, והרבי יחלק 'שיריים' מצלחתו כסגולה לאכול משיירי שולחנו של תלמיד חכם. 

בישיבות הרחוקות מחצר האדמו"ר משוטטים התלמידים ב'טישים' של אדמו"רים שונים כשהם מנסים להתרשם מסגנונה של הקהילה האחרת. 

בנוסף, לאחר סעודת השבת עורכת גם הישיבה מעין 'טיש' הנקרא 'בוטע' סביב שולחנות ערוכים בפירות ותה. אלו שמשתתפים ב'בוטע' שרים שירי שבת ומדברים בדברי תורה. 

סעודת שבת ביום נערכת בישיבה, על טהרת האוכל המסורתי: דגים, ביצה עם בצל וצ'ולנט (חמין).

סעודה שלישית, "שלשידעס" ("שלש סעודות" בעגה מדוברת), נחשבת אצל החסידים לסעודה החשובה ביותר משלושת סעודות השבת. כיון שבזמן זה פורחת "הנשמה היתרה" שמקבל היהודי בכל שבת, תיקן ה"בעל שם טוב" מייסד החסידות לאכול סעודה שלישית בחברת עשרה יהודים, כנהוג בזמן יציאת נשמה (כשסביב הנפטר מתאספים עשרה יהודים). 

האר"י הקדוש קרא לזמן זה "רעוא דרעוין" (רצון הרצונות, ארמית) שכן רגעים אלו שטרם יציאת השבת מסמלים את הרגע שלפני תחילת בריאת העולם (ביום ראשון). לכן אצל החסידים מתייחסים לרגעים אלו כאל "עת רצון" של התחדשות וקבלה טובה לקראת השבוע הבא. 

שעה זו היא שעה רצינית מאד אצל הרבי. כל הקהילה (והבחורים) מתאספת בבית המדרש החשוך, והרבי מדבר בדברי תורה. בישיבות שרחוקות מהחצר נושא אחד מאנשי הצוות את השיחה. דגש רב יושם על רצינות השעה ובניגוד לישיבות הליטאיות, לא ישירו בזמן הזה. 

בצאת השבת, לאחר ההבדלה תיערך בישיבה סעודת "מלווה מלכה" או סעודת "דוד מלכא". סעודה זו נערכת אומנם בבגדי שבת מלאים, אך באוירה קלילה ולא מחייבת, בהשתתפות התלמידים בלבד וללא איש צוות. נהוג לספר בזמן הסעודה סיפורי צדיקים, כסגולה המקובלת אצל חסידים להצלחה.

חבירה

מידי ליל שישי אוספות החסידויות את בחוריהן לאסיפה משותפת כדי למלא מצבורים חסידיים. למטרה זו נבחר דווקא 'ליל שישי' בשל קרבתו לשבת – ולפני שבת כדאי למלא מצברים רוחניים, וכן בשל העובדה שלמחרת יום הלימודים קצר ולכן ניתן להאריך בחבורה. 

המתכונת ל"חבירה" (ב' דגושה, ר' סגולה) קבועה: אברך תלמיד חכם מאברכי החסידות אוסף את כל תלמידי השיעור, יחדיו הם יושבים ומשוחחים על הדרך המיוחדת של החסידות (שלהם כמובן) בעבודת ד', שרים שירי דבקות ונשמה ומספרים סיפורי מופת שמחזקים ב"אמונת צדיקים" ואהבת חברים. כל זה בלוית כיבוד קל ושתיית משקה חריף (בראנפן) "המלבב את הלבבות". 

בחורים הלומדים בישיבה חסידית כללית הולכים לחבורה שמארגנת החסידות שלהם ושמטרתה בעיקר ליצור קשר בין צעירי החסידות המפוזרים ולא נפגשים די האחד עם רעהו. 

ישנן חסידויות המארגנות את החבורות שלהן בארגון גג, מעין תנועת נוער. לדוגמה ארגון "צעירי ויז'ניץ" של חסידי ויז'ניץ, המוציא לאור עלון חודשי לבני הנוער המכיל דברי תורה וכמובן "חדשות אנ"ש" (אנשי שלומנו). 

שיאם של ארגונים אלו הוא ב"שבתות התאחדות" שהם מארגנים פעם בשנה לכל חבריהם. 

צעירים מעט יותר עמקניים יכולים להיתפס לסוג אחר של 'חבורות', אותם מארגן אדם שאינו אדמו"ר רשמי, כיון שאינו נצר לשושלת אדמורי"ם, אבל הוא כריזמטי ביותר, 'יש לו מה למכור', הוא חכם ומבין בנפש הבחורים, ופעמים רבות אף שימש כמשגיח בישיבה. והעיקר: הוא מוכר כ"עובד ד'". 

אדם זה מוביל חבורה של צעירים איכותיים במיוחד, ה"שואפים ליותר" (מבחינה רוחנית כמובן). החבורה הזו שומרת על רף גבוה של עבודת המידות, התמדה בלימוד תורה ואמונה ובטחון בבורא. 

נקודה נוספת המהווה גורם משיכה לאדם זה היא היחס האישי שהוא מעניק לכל בחור. הוא ישב איתו, יקשיב ללבטיו וייעץ לו כאשר יתבקש לכך. החסידויות הגדולות אינן מסוגלות להעניק זאת לצעיריהן כיון שראשיהן עסוקים בניהול מוסדות, גיוס כספים והענקת כבוד לתורמים. 

ה'חבורות' הללו הן ברמה גבוהה, וכאמור נמשכים אליהן תלמידים רציניים ביותר שהופכים לחסידיו של המנהיג. לעיתים 'חבורות' אלו הן ערש הולדתה של חסידות חדשה, כמו חסידות 'דאראג' שמרכזה בבני ברק. 

שמחה בחסידות

כשהאדמו"ר מחתן את אחד מצאצאיו, מרגישים עצמם כל החסידים כשותפים מלאים בשמחה. הם מגיעים לאירוע בבגדי שבת ומפגינים בו נוכחות מלאה. מובן שמקומם של תלמידי הישיבה לא נפקד מהאירוע, ובעצם הם מתחילים להתכונן זמן רב קודם. 

כחודש לפני החתונה מארגנים ראשי הישיבה 'חודש חיזוק' לכל התלמידים. בחודש זה הלימוד הוא ברצינות רבה, תוך הקפדה על שעות ארוכות של לימוד רציף ללא שיחות בטלות. זוהי בעצם מתנתם של בחורי הישיבה לאדמו"ר לכבוד האירוע. נוסף על כך, עסוקים הבחורים בלהכין את קישוטי החתונה: תליית נורות צבעוניות לאורך הרחוב בו ניצב בית המדרש וביתו של האדמו"ר, תליית שלטי 'מזל טוב' ועוד כיד הדמיון הטובה עליהם. 

ביום השמחה יסגרו שערי הישיבה ותלמידיה יסעו בהמוניהם לשמחת הרבי. בחתונה הם אינם משתתפים בריקודים בפועל אלא עומדים על ה'פרנצ'עס', שרים וצופים בנעשה.

חגים ומועדים

את החגים בישיבה החסידית ניתן לסכם בשתי מילים: "נוסעים לרבי". שערי הישיבה ננעלים, ואם היא נמצאת בסמוך לחצר היא משמשת ללינת האורחים הרבים שמגיעים מחו"ל.

שובבי"ם

ראשי תיבות של פרשות השבוע שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים החלים בתקופת החורף. על פי האר"י (אבי שיטת לימוד הקבלה בימינו) אלו זמנים מיוחדים לתיקון הנפש. 

כיוון שהחסידות כולה הולכת בעקבות האר"י הרי שימים אלו מצויינים בישיבות החסידיות כימי התעלות רוחנית ותיקון המידות. 

בימי השובבי"ם יושם הדגש בשני מישורים: תיקון המידות ולימוד בהתמדה. נפוץ מאד בקרב תלמידי הישיבה ללמוד סדר רצוף של חמש שעות ב"תענית דיבור" (אין שיחה בדברי חולין, אלא רק בדברי תורה ותפילה). ב'ליל שישי' יוסיפו התלמידים התמדה על התמדתם. 

בס"ש של פרשת ויחי, בפתיחת שבועות השובבי"ם, ישא המשגיח דרשה נלהבת על הצורך בשיפור המידות והלימוד. שיעורי המוסר הללו ימשכו לאורך שבעת השבועות הללו פעם בשבוע. 

ימי הספירה

ארבעים ותשעה הימים שנספרים ממחרת ליל הסדר ועד חג השבועות נקראים "ימי הספירה". כנגד ארבעים ותשעה הימים שחיכה עם ישראל לתורה במדבר, תוך התעלות רוחנית הדרגתית. 

בישיבות החסידיות, הנוהגות ע"פ שיטת האר"י, משקיעים בימים אלו בתיקון המידות ובלימוד תורה כהכנה לחג מתן תורה. האר"י חילק את ימי הספירה ליחידות של שבעה ימים כל אחת, על פי שבעה תחומים של עבודת המידות. כל יום מתוך שבעת השבועות מרמז על מידה אחת מהשבע. בישיבות משתדלים להתחזק במידה היומית וללמוד עליה מספרי מוסר.

הווי חברתי

סדר היום בישיבה עמוס מאד, והלימודים קשים ומלחיצים. נוסף על כך קיימת תחרות עזה בין התלמידים, וכל אחד מנסה לזכות בתואר הנכסף: ה"שפיץ" של הישיבה (מצטיין הישיבה בכל התחומים). המתח האין סופי הזה, בתוספת מרץ הנעורים גורם לתלמידים לחפש זמנים להתפרק מעט, ואלו מצויים במועדים קבועים:

ליל שישי

כאמור, טובי הבחורים מנצלים את ליל שישי ללימוד תורה, אך רבים מאד מעדיפים לנצל את הלילה הארוך לטיולים בקבוצות בין המעדניות המפורסמות של בני ברק וירושלים, וכמויות עצומות של צ'ולנט (חמין) וחלות טריות נאכלות באותו הלילה.

שבת מחנה

באחת משבתות השנה תצא כל הישיבה במרוכז ל'שבת מחנה' שתיערך באיזור כפרי. השבת מסייעת לגיבוש הפנימי של התלמידים כ"קבוצה" בפרט לאותם שאינם מורגלים בלינה פנימייתית. 

השבת אומנם נערכת בהשתתפות ראשי הצוות ובפיקוחם, אך על הפעילות במהלך השבת ועל הארגון הטכני מופקדים ה"חברה'מנים" שבחבורה. אלו יעשו הכל כדי להוציא תחת ידם שבת מוצלחת במיוחד, והפרמטר להצלחה הוא האווירה: אם שרו שירי נשמה לתוך הלילה, ואם חזרו הביתה בטעם של עוד – הן מבחינה רוחנית והן מבחינת ה"כיף", הרי שהצליחו המארגנים במשימתם. 

תלמידי ישיבות חסידיות נהנים מעצם הנסיעה – טיול – לאיזור כפרי, מה עוד שבדרך כלל תתחיל הנסיעה בשעות המוקדמות של יום שישי בבוקר, ותשלב ביקור בקברי צדיקים. המקום הקלאסי בו מתארחים בשבת עצמה – מושב מירון. 

מטרתה המוצהרת של שבת המחנה היא ליצור חיזוק רוחני אצל הבחורים, ולגבש אותם חברתית.

בין הזמנים

גם בימי "בין הזמנים" ממשיכים רבים מן הבחורים את תלמודם וזאת במסגרת "ישיבות בין הזמנים" הנערכות במסגרת פנים ישיבתית או במסגרת ארצית, הממומנת בידי "ארגוני חוץ" של מתנדבים ותורמים. במסגרת "ישיבות בין הזמנים" מתקיים "סדר" בשעות לפני הצהריים. אכיפת השעות כמעט ולא קיימת. אחת לשבוע יגיע מרצה מבוקש. מילגה קטנה לבחורים המתמידים וטיול גדול וגדוש אטרקציות הנערך לקראת סוף החופשה יוצרים כח משכה נוסף לישיבות הנ"ל.

תומכי תורה 

הת"ת (תומכי תורה) - קרנות צדקה שמוקמות על ידי הבחורים למען הבחורים. מטרת הת"ת: עזרה לבחורים מעוטי יכולת בקניית בגדים. בהבדל מן הישיבה הגדולה – אין הת"ת של הישיבה הקטנה מנוהל בידי הבחורים אלא על ידי המשגיח או אחד הר"מים.

אוצר הספרים

החדר היחיד שמנוהל וממומן כולו על ידי הבחורים הוא ספריית הישיבה. מנהל ה'אוצר' – "אויצרניק" – הוא בדרך כלל בחור מקובל בחברה, העושה את עבודתו בהתנדבות. משרה זו מקנה לו מעמד מיוחד וזכויות יתר הנובעות מכך שמפתחות החדר בידיו. גישה למחשב ה"אוצר" עליו מנוהלת הספריה נחשבת כפריוויליגיה רבת משמעות בישיבה.

תקנות התנהגות בישיבות הקטנות

החינוך הישיבתי סגור ומוגן מפני השפעות חילוניות. אסורה עיתונות חילונית, אסורה צפיה בסרטים ואסורה האזנה לרדיו. שמיעת שירים לועזיים או עבריים אסורה גם היא, בשל תכניהם הסותרים את החינוך הישיבתי. ראשי הישיבות עושים הכל כדי למזער את כניסתן של "רוחות הרחוב החילוני" אל הישיבה. 

קשר עם בנות מחוץ לתחום באופן מוחלט, ובחור שמתחבר עם בחורה יסולק מהישיבה ברגע שיוודע הדבר לצוות. חששם של ראשי הישיבה מפני עולם הבידור החילוני הוא בעיקר מפני המסרים המיניים הרבים השזורים בו, הנוגדים באופן מוחלט את החינוך הישיבתי, בו החינוך המיני ניתן אך ורק לאחר אירוסי הבחור ועל ידי "מדריך חתנים" שהוסמך לכך. 

בעבר, תלמיד ישיבה שרצה לטעום מן העולם החילוני נאלץ להגניב לחדרו עיתון או ספר, שבשל גודלם קשה היה לו להסתירם, כך שמלאכת האכיפה לא היתה קשה מדי עבור צוות הישיבה. 

בשנים האחרונות, כשעולם המוצרים הדיגיטליים גדל ומשתכלל וגודלם הולך וקטן, הולכת ומחריפה הבעיה החינוכית שהם גורמים. הודעות האס. אם. אס. גרמו לקשרים רבים בין בנים לבנות, בחורים רבים מידי הגניבו מכשירי די. וי. די. לחדרם או רדיו זעיר. הופעת מכשירי הפלאפון של הדור השלישי העמידה את ראשי הישיבות כמעט בשאלה של 'להיות או לא להיות', ולאחר התייעצות מקיפה עם גדולי הרבנים הוחלט על איסור גורף לכל מכשירי הפלאפון. גם המכשירים הכשרים שיוצרו (מהם ניתן רק להוציא שיחות ולקבל) נאסרו על בחורי רוב הישיבות. מחשבים וכונני די. וי. די. מכל סוג הוחרמו אף הם ואושר לשימוש רק מכשיר MP3 עם חותמת כשרות (ללא רדיו).

תקצוב הישיבות הקטנות

עד לפני מספר שנים, לא סבלו הישיבות הקטנות מקשיים תקציבים. פועל יוצא מהמספר הקטן של אנשי הצוות, שכר הלימוד (הגבוה בהתחשב ברמת ההכנסה של ההורים ומספר הילדים / התלמידים) ששילמו ההורים (כמאה דולר בחודש) והתקציבים הנדיבים שהעביר משרד החינוך. בלטו במיוחד התקציבים שהועברו לישיבות במסגרת ה"יחודיים" – כספים שהופנו למגזרי מיעוטים. 

מאזנן הכלכלי של ישיבות בעלות מסגרת פנימייתית, היה שפיר יותר, וזאת כיון שנתמכו על ידי משרדי ממשלה שונים ותחת סעיפים שונים כמו משרד העבודה והרווחה שהעביר כספים עבור תלמידים ממשפחות מצוקה, ממשרד החינוך תחת הסעיף השכלה, ממשרד הדתות ומעליית הנוער שמימנה תלמידים יוצאי חו"ל. 

לפני מספר שנים בוטלו תקציבי ה"יחודיים", וב-2007 בוטלו התמיכות הכפולות ממשרדי הממשלה השונים, מה שגרם למצבן הכלכלי של הישיבות להתדרדר במהירות. 

כיום נסמכות הישיבות על שכר הלימוד שמשלמים ההורים ותרומות נדיבים מחו"ל. לא נדיר לראות ראש ישיבה נוסע בעצמו למסעות איסוף הכספים או בכיר אחר מתוך הצוות שנוסע במקומו. לעיתים האיסוף נעשה בצורה יותר אלגנטית, על ידי 'דינר' יוקרתי. 

גורמים שונים מנסים מדי זמן לאחד את כל הישיבות ככח קניה מרוכז, ובכך להוזיל את עלות אחזקת הישיבות. עדיין לא ברורה מידת הצלחתן של יוזמות אלו.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • פרנקל איסר, יחידי סגולה, סיני, 1969.
  • סורסקי אהרון, תולדות החינוך התורתי, אור החיים, 1969.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • הלפרין רפאל (עורך), אנציקלופדיה לבית ישראל, הקדש בית יעקב, 1993 - 1996, ערך "ישיבה".
  • תורמי ויקיפדיה (2007). תלמוד תורה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:13, ספטמבר 29, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שיטת זילברמן. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:30, אוגוסט 29, 2007.

ראיונות

  • ראיון עם א"ר, תלמיד ישיבה חסידית.
  • ראיון עם ח"ה, תלמיד ישיבה ליטאית. 

  1. קטע זה נלקח תוך עיבוד קל מתוך: ויקיפדיה "זמן ישיבות". תוכנו נבדק ואומת על ידינו ממקורות נוספים.   חזרה

מילות מפתח

ישיבה | ישיבה-קטנה | חינוך | חרדי | חרדים | בנים

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.