בניה בלתי חוקית הינה בנייה שלא על פי היתר שניתן כדין או תוך חריגה מתנאי ההיתר. תופעת הבנייה הבלתי חוקית איננה נחלתה של האוכלוסייה הערבית בלבד, אולם בקרב המגזר הערבי תופעה זו נפוצה במיוחד.
תופעת הבניה הבלתי חוקית משליכה במישרין על מראהו ומבנהו של הכפר בכללו ואף משליכה על מצבה הכלכלי של הרשות המקומית.
היתרי בניה קובעים בין היתר את מגבלות הגובה והשטח שעליו יתפרש המבנה ואת ייעודו. אדם הבונה את ביתו שלא בהתאם לאישור, ממילא אינו מכפיף את גודלו וצורתו לסטנדרטים כלשהם של בניה זולת טעמו האישי, צרכיו ויכולתו. כך ניתן למצוא ביישוב בתים הטרוגניים בגודלם, בצורתם ובפריסתם על פני השטח, לעתים תוך חוסר התחשבות וחוסר השתלבות בסביבה.
יתרה מכך, מתן היתר בניה מהווה תנאי לחיבור המבנה לתשתיות חשמל, מים וטלפון. בתים שנבנו באופן בלתי חוקי מחוברים ברוב הפעמים לתשתיות אלה באופן פיראטי.
זאת ועוד, הרחבת מבנה על ידי תוספת בנייה, שאינה מדווחת לרשויות, אינה מובאת בחשבון בעת קביעת גובה תשלום המסים (בעיקר ארנונה), כלומר בעל המבנה אינו משלם את מלוא המס על ביתו. בדרך זו מאבדות הרשויות המקומיות סכומים ניכרים, שיכולות היו לגבות מבעלי המבנים, דבר התורם למצבם הכלכלי הרעוע של הרשויות המקומיות במגזר הערבי.
מנתונים שנאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה, כי נכון לשנת 2003, עמד מספר המבנים הבלתי חוקיים במגזר הערבי על כ-30,000, רובם המכריע בקרב הבדואים בנגב.
נכון לשנת 2006 אותרו במחוז הדרום כ-42,000 מבנים לא חוקיים (רובם ככולם של הבדואים).
מספר המבנים הבלתי-חוקיים הנבנים מדי שנה בכפרים הלא-מוכרים נע בין 1,500 ל-2,000.
בשנים 2006-2004 הוצאו כ-1,000 צווי הריסה מנהליים ושיפוטיים כנגד מבנים לא-חוקיים בכפרים הלא-מוכרים.
לפי נתונים שהוצגו בדו"ח ועדת גולדברג 
(הוועדה להצעת מדיניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב) משנת 2008, עומד מספר המבנים הבלתי חוקיים בכפרים הלא מוכרים על 50,000.
לפי נתוני האגודה לזכויות האזרח מנובמבר 2007, הרסה המדינה בשנת 2007 (בין החודשים ינואר-נובמבר) למעלה מ-200 מבנים ביישובים הבלתי-מוכרים.
[ + ] טבלה 1 - הריסות מבנים בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בשנת 2007 לפי תאריכים - חלק א'[ - ] טבלה 1
הריסות מבנים בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בשנת 2007 לפי תאריכים - חלק א'
| תאריך |
מקום |
מספר המבנים שנהרסו |
| 9.1 |
טוויל אבו ג'רוואל (طويلأبوجرول) |
14 - 21 |
|
16.1
|
ואדי אל נעם (وادي النعم) |
2 |
| 6.2 |
אל באטל ( الباطل) |
6 |
|
7.3
|
טוויל אבו ג'רוואל ( طويلأبوجرول) |
26
|
| 9.5 |
טוויל אבו ג'רוואל (طويلأبوجرول) |
כ-30 (כולל אוהלים וצריפים)
|
|
21.5
|
עתיר אם אלח'יראן (عتيرأم الحيران) |
4 |
| 6.6 |
ח'שם זנה (خشمزنة) |
4 |
|
13.6
|
עמרה תראבין (عمرةترابين) |
4 |
| 13.6 |
טוויל אבו ג'רוואל (طويلأبوجرول) |
13
|
| 25.6 |
עתיר אם אלח'יראן (عتيرأم الحيران) |
28 (מתוכם 14 בתים)
|
| 19.7 |
טוויל אבו ג'רוואל (طويلأبوجرول) |
21 |
| 19.7 |
ח'ירבת אל וואטן (خربة الوطن) |
2 |
[ + ] טבלה 2 - הריסות מבנים בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בשנת 2007 לפי תאריכים - חלק ב'[ - ] טבלה 2
הריסות מבנים בכפרים הבלתי-מוכרים בנגב בשנת 2007 לפי תאריכים - חלק ב'
| תאריך |
מקום |
מספר המבנים שנהרסו |
| 19.7 |
ואדי אל נעם (وادي النعم)
|
1 |
|
1.8
|
אל נססרה (אל ג'ורף) (النصاصرة"الجرف") |
2 |
| 15.8 |
סאעווה (ساعوة) |
1 |
| 30.8 |
טוויל אבו ג'רוואל (طويلأبوجرول) |
כ-20 -25 אוהלים |
| 5.9 |
גטמאת (القطمات) |
6 |
| 5.9 |
ביר הדאג' (بير هداج) |
1 |
| 24.10 |
טוויל אבו ג'רוואל (طويلأبوجرول) |
כ-20 – 25 אוהלים (שהופקעו) |
|
1.11
|
אלסר (السر) |
5
|
| 1.11 |
ואדי אל נעם (وادي النعم) |
10 |
| 7.11 |
ביר אלח'מאם (بير الحمام) |
2.5 (שני בתי אבן וחצי בית נוסף) |
| 7.11 |
אל זרנוג (الزرنوق) |
1 |
| 7.11 |
אלגרין (الجرين) |
1 |
יש לציין כי בכפרים הלא-מוכרים כל בנייה הינה בלתי-חוקית, שכן ליישובים אלו אין תוכניות מתאר. עם זאת תופעת הבניה הבלתי חוקית בקרב הבדואים בנגב נפוצה גם ביישובים המוכרים, אשר להם יש תוכנית מתאר אך למבנים לא הוצאו היתרי בנייה כנדרש בחוק.
הסיבות לבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי מגוונות:
אפליה בהקצאת אדמות
יש הטוענים כי הציבור הערבי מופלה לרעה בהקצאת אדמות ועל כן אינו יכול להכפיף את עצמו לרשויות הבניה. כך למשל טענת עמותת "סיכוי" היא בעוד שחלקו של המגזר הערבי באוכלוסיה הוא כ-20%, שטח השיפוט של הרשויות הערביות מכסה רק כ-2.5% משטחה של המדינה. בבעלות פרטית של אזרחים ערבים נמצאים רק כ -3.5% מהאדמות במדינה. למעשה, שטח השיפוט הממוצע של היישובים הערביים הלך והצטמצם ב-64% לעומת שטחם בתקופת המנדט. מאז קום המדינה כמעט ולא הורחבו תחומי שיפוט של הרשויות הערביות, אך השטח הבנוי בתוכם גדל פי 16.
מנגד נשמעה הטענה שהערבים מתנגדים לבניה רוויה (שיכונים) ומתעקשים לבנות בתים צמודי קרקע (למשפחות בודדות או ל-2-3 משפחות קרובות) - דבר היוצר אצלם מצוקת דיור מלאכותית ומעודד חריגות בניה.
גידול אוכלוסיה מול אי-הקצאת קרקעות
האוכלוסייה הערבית גדלה בחמישים השנים הראשונות למדינה פי שישה לערך, בעוד השטח המאפשר בניה למגורים נשאר בעיקרו כמעט ללא שינוי. כתוצאה מכך גדלה הצפיפות ביישובים הערביים במידה ניכרת, ומצוקת השטחים לבניה פגעה קשות באוכלוסייה, ובעיקר בזוגות צעירים. הנה כי כן, בין השנים 1948- 1995 גדלה צפיפות האוכלוסייה בתחומי השיפוט של היישובים הערביים פי 11.
עם זאת חשוב להדגיש כי צפיפות האוכלוסייה בישובים הערבים עדיין נמוכה יחסית בהשוואה ליישובים יהודיים בשל השכיחות הגבוהה של בניה צמודת קרקע. הצורך הדחוף בפתרון דיור מביא אפוא חלק מהתושבים לכדי בניה עצמית בלא להיזקק להליכי האישור, העשויים לארוך זמן רב.
תופעה זו קיימת גם בשכונות הערביות בישובים המעורבים, למשל בעיר לוד.
היעדר תוכניות מתאר ותוכניות אב
מכשול עיקרי בפני הבניה למגורים בתוך שטחי היישובים הערביים טמון בהיעדרן של תוכניות מתאר ותוכניות אב. גם לאחר שהואצה הכנת התוכניות בשנות התשעים, עדיין היו כמחצית היישובים הערביים בסוף שנות ה-90 ללא תוכניות אב מאושרות המאפשרות את הרחבת השטח הבנוי. העדר תוכנית אב נובע בעיקרו מניהול לקוי של הרשויות המקומיות הערביות.
מלבד ישובי הבדואים כמעט ולא הוקמו יישובים ערבים חדשים בשנים האחרונות, ובדרך כלל קרקעות המינהל לא שוחררו לבניה.
מחלוקת לגבי הבעלות על האדמות (בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב)
בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב קיים גורם נוסף המאיץ את הבניה הבלתי חוקית והוא המאבק הניטש בין הבדואים למדינה בנושא הבעלות על הקרקעות בנגב. הבניה הבלי חוקית היא חלק מניסיונות הבדואים לקבוע עובדות בשטח או לממש את בעלותם על הקרקעות שלטענתם, שייכות להן.
יתרה מכך, חלק בלתי מבוטל מהאוכלוסייה הבדואית מתגורר בישובים בלתי מוכרים. ישובים אלה מטבעם הם ישובים חסרי תוכנית מתאר. בהיעדר תוכנית מתאר, לא תיתכן בנייה חוקית בכפר, ולכן הגידול הטבעי מצריך בנייה מיידית פרוביזורית שהיא בהכרח בלתי חוקית.
היעדר שיתוף נציגי מיעוטים בתהליכי קבלת ההחלטות ביישוב
בניגוד ליישובים היהודים, בהם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מורכבת מנציגי הרשות המקומית, ביישובים הערביים במקרים רבים פשוט לא הוקמו ועדות מקומיות. בשל כך שויכו היישובים לוועדות מרחביות המנוהלות בידי פקידים יהודים אשר, לטענת גורמים במגזר הערבי, אינם מגלים רגישות מספקת לצרכיה של האוכלוסייה הערבית.
חוסר ייצוג אפקטיבי לנציגים מן המגזר הערבי בולט גם בוועדות התכנון הגדולות יותר. לפי דוח ועדת אור (אוגוסט 2003), בוועדה הארצית ובוועדות המחוזיות לא שותפו נציגים ערבים כלל או שניתן להם ייצוג סמלי בלבד. בעקבות כך, נשמעת טענה במגזר הערבי כי חלק מן המתכננים אינם מבינים את צורכי הכפר או את המבנה החברתי והמנטלי השורר בו (למשל הצורך להפרדת מגורים בין חמולה לחמולה).
בהכנת תמ"א 35, תוכנית מתאר ותחום שיפוט מוניציפאלי, השתתפו למעלה משלושים מתכננים וצוותי תכנון ומחקר, וביניהם נמצא רק מתכנן ערבי אחד בלבד.1
תמ"א 35 הינה תוכנית המתאר הארצית, שהכנתה הסתיימה בשנת 2005. התוכנית קובעת עקרונות שונים לגבי רצף בניה, שימור טבע, צמצום תופעת הפרבור, גישה לחופים וכו'. עקרונות אלה מחייבים את כל תוכניות המתאר המחוזיות והמקומיות, ומכאן חשיבותה לגבי יכולות התכנון והבניה בישובים הערבים, כגון שמירה על רצף בניה, היעדר פלישה לשמורות טבע הגובלות בישובים וכו'.
תת הייצוג של המגזר הערבי בהליכי התכנון מתבטא גם באיוש עמדות במשרד הפנים (האחראי על הליכי התכנון). לפי עמותת "סיכוי", פחות מ-3% מעובדי המשרד הינם ערבים.
האופי הפוליטי של ועדות התכנון
במאמר שפרסם, טען מאיר מרגלית, חבר ב"וועד נגד הריסת בתים", שהוועדות המקומיות לתכנון ובנייה הן, במהותן, ועדות פוליטיות, המורכבות מחברי מועצת העיר, שלא זו בלבד שאינם מבינים בעניינים אורבאניים אלא פועלים במצב של ניגוד אינטרסים - הם מחויבים יותר לבוחרים או למקורבים מאשר לתוכניות המתאר התקפות בעיר. הכוח הנתון בידי אותן ועדות הוא עצום שכן הן ממונות גם על אישור תוכניות בנייה וגם על האכיפה העירונית. בוועדות המקומיות יושבים למעשה חברי המועצה הנבחרים של אותה רשות מקומית. לחברותם של כל אלה בוועדות אין בהכרח קשר לידע שלהם בתחום הבינוי, להשכלתם או אף למידת התעניינותם בנושא, ולא פעם שיקולים כלכליים ואחרים גוברים על שיקולים תכנוניים.
מגמתיות בתכנון
תוכניות המתאר מגדירות חלקים מהשטחים כ"ירוקים", כלומר, שטחים האסורים לבנייה. לטענת גורמים במגזר הערבי, תוכניות מתאר הינן מגמתיות. הן מגדירות את רוב השטח כ"ירוק" ובכך מונעות מערבים לקבל היתר בנייה.
דרישות בלתי ניתנות ליישום
מתן היתר בניה כרוך בין השאר בסדרה של דרישות פרוצדוראליות, שמקצת מהערבים אינם יכולים לעמוד בהם, אף בשטח הנחשב כ"מיועד למגורים" על פי תוכנית המתאר. למשל הדרישה להמציא אישור מהטאבו על בעלות הקרקע הינה מטלה בלתי אפשרית בעליל בשל העובדה שהמגזר הערבי לא נהג בעבר לרשום קרקעות בטאבו.
תפיסת חוקי התכנון כעויינים את המגזר הערבי
גורמים במגזר הערבי תולים את האשמה בעבירות הבניה בחוקי התכנון עצמם. הטענה היא שהמכשול המרכזי העומד מאחורי הכורח לבנות ללא היתר במגזר הערבי הוא חוק התכנון והבנייה עצמו. לטענתם, החוק חוקק על ידי אלה שביקשו להגן ולשמר את האינטרסים המעמדיים והלאומיים של הרוב השולט במדינת ישראל. המגזר הערבי מצוי מחוץ למעגל הנהנים מאותו חוק, מוצא עצמו מקופח לאורך כל הדרך, ומשמש הקורבן העיקרי של חוק, שבמהותו אינו מתאים לחברה כפרית ערבית. לטענת גורמים במגזר הערבי, "כשהחוק הממלכתי מתנגש עם חוק החיים, שמחייב כל אדם לבנות קורת-גג לילדיו, מובן מאליו שחוק החיים גובר. זו דרכו של עולם, וטוב היה אם המדינה היתה מאמצת את העיקרון התלמודי ש'אין גוזרים גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה'". 2
חשוב להדגיש כי תופעת הבניה הבלתי חוקית אינה רק נחלתה של האוכלוסייה הערבית, וחלק מהסיבות לקיומה, אינן ייחודיות למגזר הערבי:
אורכו וסרבולו של הליך האישור והתיישנות התוכניות
יש הטוענים שהליכי התכנון והבנייה מכשילים את אלה המבקשים לבנות כחוק, הואיל ומדובר בהליכים בלתי אפשריים בעליל, ששוברים את רוח האזרחים עוד בשלבים המוקדמים של הגשת הבקשה. אזרחים אלה נאלצים לא פעם לבנות ללא היתר, אחרי שתש כוחם והם נוכחו לדעת שאין סיכוי לצלוח את אותו תהליך בירוקראטי בהצלחה.
בדיקה שביצעה התאחדות הקבלנים בשנת 2006 הראתה שתהליך קבלת היתר בנייה דומה למבוך הכולל 41 תחנות, והטענה היא שאדם סביר אינו יכול לעמוד בו, והוא הופך אותו לעבריין בעל-כורחו.
יתרה מכך, משך הזמן עד לאישור תוכנית מביא למצב בו התוכנית שכבר אושרה היא מיושנת ואינה עונה על הצרכים של התושבים, ולפיכך נוצר לחץ להמשיך בבניה הבלתי-חוקית.
יש לזכור כי במגזר הערבי הצורך בפתרון דיור מהיר דחוף במיוחד לאור הריבוי הטבעי הגבוה וחשיבות הבית לנישואין.
סיבות כלכליות
העלות הכלכלית, הכרוכה בהשגת היתרי בנייה, מעודדת אנשים לעשות דין לעצמם על מנת לחמוק מתשלום. זאת ועוד, תוספת הבניה בדרך כלל מגדילה את הנכס ו"משביחה" אותו, ועקב כך גדל תשלום הארנונה בגינו.
אמנם סיבה זו אינה ייחודית רק למגזר הערבי, אולם בהתחשב בעובדה, כי האוכלוסייה הערבית נחשבת לענייה יותר בהשוואה לאוכלוסייה היהודית, הופך הפיתוי לבניה בלתי חוקי לכורח המציאות מבחינתה.
יתרה מכך, בניגוד לאוכלוסיה היהודית, אשר חלקים נרחבים ממנה גרים בבתי דירות משותפים או בבניינים רבי קומות, ועל כן העלויות, הכרוכות בתוספות הבנייה, מתחלקות בין הדיירים, מרבית האזרחים הערבים מתגוררים בבתים בני קומה אחת עד שלוש, שבהם גרות משפחות בודדות, לרוב בני משפחה אחת מורחבת, ועל כן הנטל הכלכלי על המשפחה גדול יותר.
עובדי בניין ללא רישיון
בענף הבניה והשיפוצים עובדים "חאפרים" רבים ללא רישיון או ללא ניהול תיקים מסודר ברשויות המס. חלק ניכר מעובדים אלה נמנים על המגזר הערבי, והדיירים המזמינים את עבודות השיפוץ אינם מעוניינים להסגיר את שמותיהם לרשויות – בשל הכרות אישית עם הקבלן וחסכון בעלויות הבניה - ועל כן נמנעים מלדווח על עצם הבנייה ולקבל אישורים לביצועה.
היעדר אכיפה
ניתן לשער כי היעדר האכיפה בתחום זה (אשר נכון לכל המגזרים) תקף ביתר שאת למגזר הערבי.
פיקוח על הבניה מצריך מעקב שוטף אחר תוספות הבניה. מטבע הדברים מרבית הפקחים (שאינם ערבים) אינם מרבים לסייר בישובים הערבים, ואינם יכולים להבחין בתוספת בניה אלא כתוצאה מתלונות או הלשנות של שכנים (אקט הנחשב כבגידה של ממש במגזר הערבי). אכיפת החוק מצריכה גם שיתוף פעולה של הרשויות המקומיות, שנמנעות מלעשות כן במגזר הערבי.
