אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 6 מדרגים

קבורה ואבלות בחברה החילונית בישראל

גן עדן
אתר "גן עדן"
האתר של בית הקברות בקיבוץ עין כרמל, 9.2.2008
מנוחה נכונה
אתר מנוחה נכונה
דף הבית, 9.2.2008
בית עלמין רמת השרון
עוז אלמוג
מצבות וקברים בגדלים, בצבעים, בסגנונות ובעיצובים שונים
עלי שלכת
אתר עלי שלכת
דף הבית, 9.2.2008
כרטיס אישי צוואה רוחנית
אתר עלי שלכת
הורד מהאתר ב-9.2.2008
צוואה רוחנית - כרטיס אישי
אתר עלי שלכת
הורד מהאתר ב-9-2-2008
בית עלמין רמת השרון
עוז אלמוג
מצבות וקברים בגדלים, בצבעים, בסגנונות ובעיצובים שונים
מחברי המאמר
שי רודין, דוד פז, עוז אלמוג

נוצר ב-3/31/2008  |  עודכן לאחרונה ב-5/21/2010

רקע

בישראל נפטרים מדי שנה (הנתונים מ-5 השנים האחרונות) כ-37-39 אלף בני אדם מתוכם כ-32-34 אלף יהודים (דתיים וחילונים). שיעורי התמותה יורדים עם השנים והם היום מהנמוכים בעולם, כולל מדינות מערביות. על פי הלמ"ס בשנים 1979-1984 עמדו שיעורי התמותה של סך כל אוכלוסיית ישראל על  797 לכל 100,000 תושבים. בשנים 2001-2004 עמד השיעור על 568 לכל 100,000 תושבים.

מרבית הנפטרים נקברים בטקס מסורתי בבתי-העלמין הממלכתיים ברחבי הארץ, המנוהלים על-ידי חברה קדישא. בבית-העלמין האזרחי בבאר שבע, המופעל משנת 1999 על-ידי עמותת מנוחה נכונה, מובאים למנוחות כ-90 יהודים בממוצע מדי שנה. עוד כמה מאות נקברים מדי שנה בקבורה אזרחית בקיבוצים ובמושבים.

לפי סקר של מרכז גוטמן והמכון הישראלי לדמוקרטיה (פברואר 2002), קבורה ומנהגי אבלות מסורתיים נהנים מקונצנזוס חברתי נרחב, ומדורגים בראש טקסי החיים של היהודים בישראל. 89% מהנשאלים ענו, כי חשוב להם (21%) או חשוב להם מאוד (68%) לשבת 'שבעה' אחרי קרוב-משפחה שנפטר; 88% ענו, כי חשוב להם (19%) או חשוב להם מאוד (69%) לומר קדיש על הורה שנפטר. 83% אמרו שחשוב להם (17%) או חשוב להם מאוד (66%) לקיים טקס קבורה דתי. סקר עדכני יותר משנת 2006, מצביע על עלייה משמעותית בקונצנזוס: כ-94% מהציבור היהודי בישראל מעוניין בקיום טקס הלוויה דתי-אורתודוקסי.

שירותי הקבורה ליהודים בישראל, ניתנים על-ידי חברות קדישא, שהן לרוב מונופול אזרחי. בארץ פועלות כ-600 חברות העוסקות בקבורת נפטרים, לפי החלוקה הבאה: 54 עמותות, 68 מועצות דתיות, 4 עיריות, 8 מועצות מקומיות, 401 קיבוצים ומושבים, 28 מועצות אזוריות, 29 אגודות וחברות לא-יהודיות.

לפי נתוני המשרד לענייני דתות, ישנם בארץ כ-640 בתי-עלמין פעילים (מתוכם כ-140 בתי-עלמין גדולים) ועוד כ-100 בתי-עלמין שאינם פעילים. מרביתם בתי-עלמין דתיים, אולם כמעט בכולם ישנן חלקות מעורבות או חלקות לספק יהודים.

ככלל, האחריות על נושא הקבורה בישראל מתחלקת בין מספר גורמים: המשרד לענייני דתות, המוסמך לתת רישיון קבורה לחברה קדישא ולפקח על פעילותה; המוסד לביטוח לאומי, האחראי על דמי הקבורה והפיקוח בעניין זה; מינהל מקרקעי ישראל, האמון על הקצאת קרקעות לבתי-העלמין ומשרד הפנים, האחראי לרישוי בתי-העלמין.

קבורה מסורתית

חברה קדישא

השם המזוהה יותר מכל עם קבורה בישראל הוא חברה קדישא ("חברה קדושה"), אירגון הדואג לכל צורכי המת והקבורה: טהרה (רחצת הנפטר מכף-רגל ועד ראש), הלבשת התכריכים, סדר ההלוויה, הכנת הבור לקבר, קבורה, תפילה לעילוי נשמת המת, קדיש מעל הקבר ועוד.

יהודים בכל הדורות ראו זכות גדולה לעצמם, להיות שותפים למצוות הטיפול בנפטרים והשמירה על כבודם, שלא על-מנת לקבל פרס. כל קהילה מינתה את אנשי החברה קדישא שלה, שעשו את מלאכתם ללא תמורה, לשם שמיים, מתוך תחושה של אחריות וכבוד למת. חכמי ישראל אף תיקנו מעת לעת תקנות שנועדו למנוע תופעות פסולות, ונלחמו במי שביקשו לנצל את המצווה הגדולה לעשיית רווחים לביתם.

על מקומה הנכבד של החברה קדישא בעולמה של יהדות, העיד בשעתו השופט העליון מנחם אֵלון: "פעילותה של חברה קדישא בהבאת אדם למנוחת עולמו, משולבת בה רגישות אישית ו'נשמתית' מיוחדת. מעלתה של מצוות העיסוק בקבורת הנפטר ובהלווייתו באה לביטוי בכינוי שניתן לה, חברה קדושה, מונח, שכמדומה לא ניתן לאף קבוצה אחרת. וכל כך למה? לפי שהם עושים חסד של אמת. ומהו חסד של אמת? פירש רש"י: "חסד שעושין עם המתים, שאינו מצפה לתשלום גמול".

לא כן בדורות האחרונים. המספר הרב של הנזקקים לשירותיהן של חברות קדישא, אינו מאפשר עוד לקיים מערכת הפועלת על בסיס התנדבותי. משום כך הוקמו חברות קדישא המעסיקות עובדים קבועים, ומנוהלות כגוף עסקי לכל דבר, עם משרדים, רכוש ונכסים.

ב-2002, בעקבות תלונות נגד חברות קדישא הגובות מבני משפחות הנפטרים סכומי כסף עצומים תמורת חלקת קבר, תוך ניצול ציני של מצוקתם, נדרשה הכנסת להתערב. ועדת השרים לענייני קבורה תיקנה את חוק שירותי הדת היהודיים, וקבעה תעריפים מרביים לרכישת חלקת קבר. התיקון עולה בקנה אחד עם "ערכיה היהודיים של מדינת ישראל", שנקבעו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ותכליתם שמירה על כבוד האדם.

ההסכם עם המוסד לביטוח לאומי

בתנאי הרישיון שנתן המשרד לענייני דתות לחברה קדישא, נקבע כי על החברה לחתום על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי, ונאסר עליה לגבות או לדרוש סכום כלשהו בקשר לקבורה, מלבד הסכום שנקבע על-ידי המשרד לענייני דתות. דרישה זו נובעת מהוראות סעיפים 268-266 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995 והתקנות שתוקנו על פיו.

להלן תקציר סעיפי ההסכם:

דמי קבורה: המוסד לביטוח לאומי משלם דמי קבורה בעד כל אדם שנפטר בישראל ונקבר בה, ובעד כל תושב ישראל שנפטר בחו"ל. דמי הקבורה משולמים ישירות לחברה קדישא או לכל גוף שהורשה כדין לעסוק בקבורה, אשר חתמו על הסכם עם המוסד לביטוח לאומי בעניין זה. חברה קדישא לא תגבה כל תשלום ממשפחת הנפטר, בעד הקבורה והשירותים המקובלים בקשר לקבורה.

הבאת הנפטר לקבורה: הנפטר זכאי להיקבר במקום מגוריו (כפי שמצוין במרשם האוכלוסין) או במקום פטירתו, חוץ ממי שנפטר בבית-חולים, שאז יובא לקבורה במקום מגוריו בלבד. החברה קדישא מחויבת לטפל בהבאת נפטר לקבורה ללא תשלום, בתנאי שהנפטר רשום במרשם התושבים כמי שהתגורר בתחום הרשות המקומית בה פועלת החברה, או שנפטר בתחומה.

שירותים שהחברה קדישא חייבת לתת ללא תשלום: העברת הנפטר למקום הקבורה, הקצאת מקום קבורה, טיפול בנפטר (כולל טהרה ותכריכים), חלקת קבר, שירותים בזמן ההלוויה (חזן וצוות קבורה).

שירותים שחברה קדישא רשאית לגבות עבורם תשלום: מקום קבורה מיוחד (לדוגמה: בית-עלמין המוגדר כ"בית עלמין סגור", או חלקת קבורה מיוחדת), שמירת מקום (במקרים בהם תושב הארץ מבקש לשמור חלקת קבר בעודו בחיים, החברה זכאית לגבות תשלום בהתאם לתעריף שנקבע לה בחוק), העברת הנפטר לפני יום ההלוויה ושלא בשעות העבודה הרגילות, או במסלול מיוחד, או משדה-התעופה; תכריכי פשתן על-פי בקשת המשפחה (במקום תכריכי כותנה רגילים); שמירת הגופה בחדר קירור של החברה מעבר לפרק-זמן מסוים.

מצבה לנפטר: הביטוח הלאומי אינו משלם את ההוצאות לבניית היסוד למצבה ולבניית המצבה. אלה יחולו על המשפחה. לעומת זאת, הביטוח הלאומי כן מממן הקמת מצבה לנפטר גלמוד, שאין לו בישראל קרוב-משפחה מדרגה ראשונה (הורה, בן-זוג, בן או בת).

מענק פטירה: במקרים שהנפטר קיבל אחת מהגימלאות הבאות: זקנה, שאירים, נכות כללית, הבטחת הכנסה, נפגעי עבודה, ישולם מענק חד-פעמי למי שהיה בן-זוגו בשעת פטירתו, ובאין בן-זוג - לילדו.

רישיון קבורה: לשכת הבריאות היא האחראית להוצאת רישיונות קבורה. יש להצטייד בהודעת פטירה חתומה על-ידי הרופא שקבע את המוות, וכן בתעודת זהות של הנפטר.

חמשת סוגי הקבורה המסורתית-דתית

קבורת שדה

קבורה רגילה בקרקע, סוג הקבורה השכיח ביותר. נחשב 'זולל קרקע'.

קבורה משפחתית

קבורת בן-משפחה אחד על גבי השני. בדרך כלל מדובר בבן או בת-זוג. עם זאת, ניתן לקבור גם בן-משפחה מקירבה ראשונה. קבר כזה מוכן מראש, כך שהנפטר הראשון נקבר עמוק יותר. מעליו ייקבר בבוא העת בן-המשפחה האחר. המצבה שנבנית על קבר זה משותפת מראש לשני בני-המשפחה. יצוין כי בבתי-קברות יהודיים באירופה נהוג לקבור משפחות שלמות והדבר אינו מנוגד להלכה, שכן יש הפרדה מוחלטת בין הגופות. סוג קבורה זה נהוג מאז אמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת בבית-הקברות ירקון. קבר כפול כרוך בתשלום.

קבורת-על

קבורה של בן-משפחה נוסף בקבר קיים, מעל הגופה הראשונה. אלא שהקבר לא הוכן מראש לקבורה נוספת. לצורך זה, המצבה המקורית מפורקת ובמקומה נבנית מצבה חדשה, גבוהה יותר מעל פני הקרקע (בגלל שהנפטר הראשון נקבר בעומק סטנדרטי).

קבורת סנהדרין

קבורה בכוך מיוחד שנקבע בקיר, המתנשא לגובה של עד שלושה קברים. קבורת כוכים נהוגה בבית-העלמין סנהדריה בירושלים ובבית-העלמין בקריית שאול. באחרונה גדל הביקוש לסוג קבורה זה, ובבית-העלמין בקריית שאול נבנים עוד 5000 כוכים. בחלק מהם תהיה קבורת חינם על-פי תקנות הביטוח הלאומי.

קבורה במבנה רב-מפלסי

מבנה דמוי חניון בן ארבעה מפלסים. בכל קומה תהיה קבורת שדה ל-1200 עד 2400 קברים רגילים, או קבורה משפחתית. המבנה הראשון מסוגו בישראל מוקם בבית-העלמין ירקון, בעלות של כ-50 מיליון שקלים, ועל-פי התיכנון, ייחנך לקראת אמצע שנת 2008. חלק ניכר מהקבורה בו יהיה במימון הביטוח הלאומי. בעתיד ייבנו עוד מבנים כאלה בבית-העלמין, ולדברי מנכ"ל חברה קדישא תל-אביב, זה יהיה הפיתרון העתידי למצוקת הקרקע לקבורה בישראל.

בתי-קברות "סגורים"

בתי-הקברות חולון, קריית שאול (במבואות הצפוניים של תל-אביב), נחלת יצחק וטרומפלדור (שני האחרונים בתל-אביב), מוגדרים כבתי-קברות "סגורים" על-פי החלטת המוסד לביטוח הלאומי. כלומר, אי-אפשר להיקבר בהם במימון הביטוח הלאומי. עם זאת, נותר בהם מספר מקומות קבורה בתשלום. להלן התעריפים, נכון לתחילת 2007:

בית-הקברות חולון: בין 12,500 ל-25 אלף שקל ליחיד בקבורת שדה, 30-20 אלף שקל לקבורה משפחתית.

בית-הקברות קריית שאול: 25 אלף שקל ליחיד בקבורת שדה, 30-20 אלף שקל לקבורה משפחתית.

בית-הקברות נחלת יצחק: 35 אלף שקל ליחיד בקבורת שדה, 45 אלף שקל לקבורה משפחתית.

בית-הקברות טרומפלדור: כ-95 אלף שקל.

הלוויה

הלוויה היא טקס שבו מלווים בני-משפחה, חברים ומכרים את הנפטר בדרכו האחרונה. מרבית ההלוויות במגזר הצברי החילוני נערכות על-פי דיני ההלכה היהודית: הנפטר מובא למנוחות בבית-עלמין יהודי ועורך הטקס הוא חזן מטעם חברה קדישא המקומית. לצידן, קיימת האופציה של הלוויה וקבורה אזרחית (ראו בהמשך). מדובר במגמה שתחילתה באמצע שנות ה-80', והיא צוברת תאוצה, אך עדיין רחוקה מרחק רב מלב הקונצנזוס הישראלי.

מרבית ההלוויות יוצאות ממתחם בבית-העלמין, הנקרא "בית מועד לכל חי", מיעוטן יוצא מבית הנפטר. כשמדובר בנבחר ציבור או דמות אהובה ונערצת, נהוג לעיתים להציב את ארונו של הנפטר בפתח המוסד שאיתו היה מזוהה בחייו, והציבור מוזמן לעבור על פניו ולחלוק לו כבוד אחרון.

בתחילת הטקס בבית-העלמין, הקרוי גם "חסד של אמת", מתכנסים כל המלווים סביב גופת המנוח, המונחת עטופה בטלית על-גבי אלונקה. החזן אומר פסוקים שיש בהם משום "צידוק הדין", ולאחר מכן אומר בן הנפטר "קדיש יתום". קרובי המנוח מדרגה ראשונה קורעים קריעה סמלית בחולצתם, לאות אבל. בדרך כלל, בני-משפחה, קרובים וחברים מספידים את המנוח ומפליגים בשבחו. סיגנון ההספד אישי ואינו אחיד. לרוב, אלו קווים לדמותו ואבני-דרך בחייו.

הגופה מוסעת על-גבי האלונקה אל עבר הקבר הפתוח, כשמאחוריה מתנהלת פמליית האבלים והמלווים. לפני ההטמנה מסיר הקברן את הטלית מעל גופת הנפטר ומוריד אותה אל הבור. הגופה עטופה בתכריכים לבנים, סמל לשיוויון בין בני-האדם, אשר כולם חוזרים לאדמה שממנה באו, ללא סמלי סטאטוס. כמאמר הפסוק בספר בראשית, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (העונש שהושת על אדם וחווה בשל החטא הקדמון).

מספר מלווים נוטלים אתי חפירה וסותמים את הגולל מעל הקבר הטרי. שלט קטן ועליו פרטי המנוח (שם וחלקה) ננעץ בראש תלולית העפר. החזן קורא פרקים מספר תהילים, כל פרק בן מספר פסוקים שכולם מתחילים באות משמו של המנוח, לפי סדר האותיות. לאחר תפילת "אל מלא רחמים" לעילוי נשמת המת, אומרים בניו קדיש יתום. אם אין למנוח בנים, יאמר הרב את הקדיש. נהוג להניח אבן קטנה על הקבר הטרי (שורש המנהג בימים קדומים. האבנים נועדו לחזק את הגַלְעֵד שהוקם על הקבר, מתוך כוונה למנוע מבעלי-חיים טורפים לחפור ולהגיע לגופה).

בכך מסתיים למעשה החלק הדתי של טקס הקבורה. לאחריו, מניחים על תלולית העפר זרי פרחים. לעיתים, כשמדובר באישיות ציבורית או דמות נערצת, הקבר מתכסה כולו בזרים מטעם המוסדות או האירגונים שאיתם היה המנוח קשור בחייו. המלווים - ובעיקר בני-משפחה וחברים קרובים - אינם ממהרים להתפזר. יש המתייחדים עם זכרו של המנוח בדממה, בהתייפחות חרישית, ויש הנושאים דברים. 

משפחות חילוניות נוטות להיפרד מיקיריהן בטקס אישי יותר, תוך שימת דגש על כך שמדובר בפרידה כואבת מאדם אהוב, יקר ויחיד במינו. מקובל שבן-משפחה או חבר של הנפטר מקריא הספד אישי שהכין מראש. לעיתים, משלבים בהספד קטעי שירה העוסקים בפרידה, מוות ויגון. המשוררים יהודה עמיחי ולאה גולדברג הם בין היותר מצוטטים באירועים אלה.

בהקשר זה יש לציין, כי גם בחברה קדישא מודעים לצורך בשיפור התדמית והשירותים. לדברי מנכ"ל חברה קדישא תל-אביב, בכל טקס קבורה דתי-מסורתי נאמרת תפילת "אל מלא רחמים", אולם המשפחה יכולה לבקש להסתפק בכך; אין חובה לבצע 'קריעה' למי שאינו מעוניין בכך; נשים יכולות לומר קדיש ולבני-המשפחה ניתן לבטא את עצמם במהלך הטקס בדרך שיבחרו (קריאת שיר, הספד וכדומה). כמו כן, ניתן לבקש ארון דמוי ארון-קבורה המכסה את גופת הנפטר עד הקבר.

בסיום טקס ההלוויה, ולפני היציאה מבית-העלמין, נהוג ליטול ידיים בברזיה שבכניסה (טקס היטהרות, לנוכח העובדה שגופת המת נחשבת טמאה). שארי-בשרו של המנוח וקרובי משפחתו נוסעים משם היישר לבית, שנבחר לקיים בו את מצוות השִבְעָה. לרוב, יהיה זה ביתו של המנוח.

מצבות

מצבה על קבר הנפטר היא, בראש ובראשונה, 'כרטיס ביקור' נצחי של השוכן תחתיה. לרוב, חצובים בה באותיות קידוש לבנה פרטיו האישיים (שם מלא, שם ההורים, תאריך לידה ופטירה) ומשפט או שניים נוספים המפליגים בשבחו וקושרים לו כתרים (בבחינת "אחרי מות קדושים"). יש המוסיפים על המצבה את נסיבות המוות.

מרבית המצבות מאופיינות בניסוחים דומים למדי, לעיתים אחידים, או חסרי השראה. הסבר אפשרי לכך הוא המצב הנפשי שבו שרוי מזמין המצבה. לרוב, ההזמנה מתבצעת על-ידי אחד הקרובים ביותר למנוח (אב, בן, אח), לאחר קומו מהשבעה. הוא מגיע לבית-המלאכה של יצרן המצבות ועובר על קטלוג הדוגמאות, כדי לבחור את הדגם שנראה לו. בהזדמנות זו, מציע לו בעל העסק שורה ארוכה של נוסחים לבחירה. בשלב זה, כשהוא מוקף במסרים סופניים, היצירתיות שלו לא ממש במיטבה. הוא רוצה "לגמור עם זה" כמה שיותר מהר ולעזוב את המקום. לרוב, ההתלבטות קצרה והנוסח שנבחר סטנדרטי.

בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות הצנע, המחסור וההסתפקות במועט, המצבות בבתי-הקברות היו בבואה נאמנה של המצב: עיצוב אחיד, אבן פשוטה, שיש בסיסי, מלל ספרטאני. השינוי התחולל בעשור או שניים האחרונים. בתי-העלמין קמו לפתע לתחייה. ים המצבות המשמים, המונוטוני והקודר פשט צורה ולבש צורה. מצבות מסוגננות מחומרי-גלם איכותיים (שיש שחור בוהק, סלעי בזלת, גושי גרניט) החלו צצות כפטריות אחר גשם, שוברות את קו הרקיע הנמוך.

אפשר להניח במידה רבה של ודאות, כי העלייה המתמדת ברמת החיים בישראל הביאה, בין היתר, גם להשקעה גדולה יותר בחלקת הקבר. אלא שבחלק נכבד מהמקרים, ההשקעה התמקדה בייצור ולא ביצירתיות: שיש יקר, רצוי מיובא מאיטליה, שלא היה מבייש שום מטבח של פנטהאוז יוקרתי; גושי סלע אימתניים הסותמים סופית את הגולל על המת שמתחתם; אגרטלי שיש ודמויות כרובים ושרפים; שרשראות מוזהבות סביב המצבה. בקיצור, תרבות קיטש המציפה כל גוש וחלקה טובה.

יש המכנים את חלקות הקבר הללו "בנה ביתך", על-פי הדגם הנובורישי של אופנת בנה ביתך, שהעידון והטעם הטוב ממנה והלאה. יש הרואים בהן ביטוי לתפישה של כמה שיותר גדול ויותר מפואר - כך יותר טוב. וכמובן, היעדר האיפוק שקנה לו אחיזה במחוזותינו. אם מותר היום לבכות בקול רם, למה לא "להנציח בקול רם".

ניתוח סוציולוגי של התופעה עשוי להצביע על גורם נוסף - אינדיווידואליזם. אנשים מסרבים לקבל על עצמם מוסכמות וכל אחד עושה ככל העולה על רוחו. זה נכון במיוחד לישראל. אפשר שמאבקה של משפחת השכול להנצחה אישית של בניה (שבסופו של דבר נשא פרי), תרם אף הוא את חלקו למפגן הצעקנות שמשום מה לא זכתה עדיין לדיון ציבורי.

אין לשכוח את העלייה ממדינות חבר העמים, שהחדירה אופנה חדשה לנוף בתי-הקברות: צילום גדול של המנוח המוטבע על גבי המצבה (לרוב מצבת שיש שחור). בצלמו ובמותו, אם תרצו. דפוס הנצחה זה, יש לציין, אופייני יותר לרפובליקות המזרחיות של ברית-המועצות לשעבר.

כך יוצא שהמבקר התמים בבית-העלמין מוצא לעצמו לפתע מהלך במוזיאון פסלים, שכל קשר בינם לבין יצירות אמנות מקרי בהחלט. עם זאת, קשה להאשים אך ורק את המזמינים. יש הגורסים כי גם יצרני המצבות הם בגדר 'שותפים לדבר עבירה', משהחליטו כי הם גם מעצבים, לא סתם חוצבים...

קבורה אזרחית

המאבק המשפטי והציבורי במונופול הרבני

המאבק במונופול הרבני בנושא הקבורה החל באמצע שנות ה-80', כשעורך-הדין אברהם גל מירושלים, הקים את עמותת מנוחה נכונה, במטרה לאפשר לכל אדם בישראל להיקבר בטקס ובצורה התואמים את השקפת עולמו, אמונתו ורצונו. העמותה הציבה לעצמה מטרה "לשנות את תרבות הקבורה בישראל" ולאפשר לכל אדם קבורה מכובדת, "מבלי לכפות על משפחתו ויקיריו טקסים לא-רצויים". כמו כן, בבית-קברות אזרחי כולם שווים. לדוגמה: מתאבד ייקבר בחלקה רגילה ולא מחוץ לגדר, כפי שקובעת ההלכה.

במהלך השנים הוביל עו"ד גל שורה של מאבקים, משפטיים וציבוריים, שנועדו להפקיע את המונופול של חברות קדישא על הקבורה בישראל. במאי 1992 פסק בג"ץ כי "אין מחלוקת על זכותה של מנוחה נכונה לקבל רישיון קבורה, לצורך קיום שירותי קבורה ולקבל שטח למטרה זו".

בחודש מרץ 1995 קיבלה ועדת שרים, שכללה את שרי המשפטים, הקליטה והשיכון דאז, החלטה היסטורית: אישור עקרוני להקמת בתי-קברות אזרחיים בישראל. במרץ 1996 עבר בכנסת, בקריאה שלישית, חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, תשנ"ו-1996, המעגן את זכות האדם לקבורה לפי רצונו ומצפונו. נקודות מרכזיות בחוק:
* אדם זכאי להיקבר על-פי השקפתו בבית-עלמין אזרחי חלופי, אם בחר בכך בצוואתו או בכל דרך אחרת.
* קבורה תיערך תוך שמירת כבוד המת.
* בכל מקום שנפתח בית-קברות אורתודוקסי, חובה להקצות גם שטח לבית-עלמין חלופי.
* בתי-העלמין יהיו באזורי הארץ השונים, ומרחקים סבירים ביניהם
* יש להקצות שטח מיוחד לקבורה אזרחית, גם בכל הרחבה של בית-עלמין קיים.

החוק חייב להקצות חלקות קבורה אזרחיות ב-21 בתי-עלמין ברחבי הארץ. אך לדברי אורי בן-צבי, מעורכי כתב-העת יהדות חופשית, ביטאון היהדות החילונית בישראל (דצמבר 1999), משרד הדתות ומנהלי חברות קדישא "עשו ועושים כל שביכולתם, כדי לסכל את יישומה של פסיקת בג"ץ, כולל הפרת צווים של בית-המשפט ואי-כיבוד החלטות ממשלה".

ואכן, בדיקה שנעשתה בדצמבר 2007 באתר המשרד לענייני דתות, מעלה כי הקישור "לרשימת בתי-קברות אלטרנטיביים וקבורה לחסרי דת", מפנה את המעוניינים לחמישה בתי-עלמין בלבד: מנוחה נכונה בבאר שבע, בית העלמין שדה יהושע, בית-העלמין המסילה לחסרי דת בעמק חפר, בית-העלמין לחסרי דת IES באשקלון ובבאר שבע וקבורה לחסרי דת בקריית שמונה.

ב-1999 חנכה עמותת מנוחה נכונה את בית-הקברות האזרחי הראשון, בבאר שבע. בית-העלמין ממוקם ביציאה מבאר שבע לכיוון חצרים, 100 מטרים מחוץ לתחומי העיר (זאת, כדי שהמועצה העירונית והמועצה הדתית לא יוכלו להתערב בנעשה בו). כל סידורי הקבורה הם ללא תשלום, פרט לתשלום עבור הכנה למצבה ומצבה. כל יתר ההוצאות מכוסות על-ידי המוסד לביטוח לאומי. נכון לסוף 2007, הובאו שם למנוחת עולמים כ-2000 איש ואישה, שהמימסד הרבני לא אישר לקבור כיהודים, או כאלה שמטעמי מצפון ביקשו להיקבר בקבורה חילונית.

בדצמבר 2005 נחנך בית-הקברות האזרחי השני של עמותת מנוחה נכונה, במועצה המקומית קריית טבעון שליד חיפה, המונה כ-14,000 תושבים. נכון לסוף 2007, קבורים שם תשעה מתושבי היישוב. הבחירה לא הייתה מקרית. בתחילת 2000 ערכה העמותה סקר ביישוב וממנו עלה, כי כ-70% מתושבי טבעון מעדיפים קבורה חלופית. סקר דומה שנערך ב-1996 העלה, כי קרוב למחצית האוכלוסייה באזור חיפה הייתה בוחרת בקבורה חלופית, לו התאפשר לה הדבר.

על-מנת לקדם את נושא הקבורה האזרחית, הקימה מנוחה נכונה כ-18 עמותות מקומיות (רשומות ובדרך) בערים ברחבי הארץ, והן פועלות לאיתור שטחי קבורה מתאימים, לקבלת רישיונות קבורה ולהפעלת שירותי קבורה חינם, אך נכון ל-2010, אין פריצת-דרך משמעותית.

בחודש מאי 2009 נפתח ביוזמת בית עלמין אלטרנטיבי ראשון בתחום הרשות המוניציפלית, בכפר סבא (ביוזמת הסניף המקומי של אגודת "מנוחה נכונה"). בשנה שחלפה מאז, נטמנו בבית העלמין למעלה מ-50 איש ונרכשו למעלה מ-100 חלקות שמירת קבר. הדבר מעיד על רצונם של רבים להיקבר בקבורה חלופית למקובל בחברה קדישא. בית העלמין המצוי בצפון העיר מטופח ומגונן, מאפשר קבורה בחלקות דשא, עוזר בתכנון טקס פרידה לפי רצונה ובקשתה של המשפחה האבלה ומאפשר נגישות לנכים ובעלי מגבלות ברמת הגעה לכל קבר.

לדברי מרים קונדה, מנכ"לית עמותת מנוחה נכונה, גורמים אינטרסנטיים שונים, ובראשם חברות קדישא החוששות מאובדן הכנסה, מטרפדים את יישום ההחלטה בדבר קבורה חילונית בכל הארץ. בינתיים, הנהנים העיקריים הם הקיבוצים, הגובים סכומי עתק על חלקת קבר.

קבורה פרטית בקיבוצים ובמושבים

החלופה היותר זמינה למי שמבקש להיקבר בטקס לא-דתי, היא קבורה חילונית בבתי-קברות פרטיים, רובם בקיבוצים או במושבים. אך אלה גובים סכומים לא מבוטלים, אפשר לומר מופקעים, ולרוב מיועדים לבעלי יכולת.

לא קשה להסביר את ההצלחה של ענף הקבורה החילונית בקיבוצים. רוב בתי-העלמין בארץ מוזנחים וקשים להתמצאות, לא בכולם יש שילוט, ובחלקם אין אפילו מדרכות או שבילים מרוצפים. בנוסף, רבים מעדיפים טקס קבורה חילוני. הקיבוצים עלו על הטרנד הזה והתחילו לשווק חלקות קבר בתשלום, למה שהם מכנים נפטרים 'חיצוניים', כלומר כאלה שאינם חברי קיבוץ או בני-משפחתם מדרגה ראשונה, המבקשים להיטמן בצל צמרותיהם.

החוק מתיר לגבות תשלום על חלקת קבר שאדם קונה מראש בחייו, אך קובע סכום מקסימום. לחברות קדישא מותר לגבות עד כ-12,000 שקלים, ולקיבוצים ולמושבים, שאין להם עלות קרקע, עד 4050 שקלים. הקיבוצים, מתברר, נוטים להתעלם מהתעריפון. קיבוץ עינת שבאזור המרכז גובה 17,000 שקל לקבורה, גם לחלקה שנקנתה מראש או לחלקה שנרכשה עבור בן-זוג. לא רחוק ממנו, בקיבוץ גבעת-השלושה, מבקשים 16,000 שקל לקבורה. בגבעת-חיים מאוחד הסכום הוא 14,000 שקל. בקיבוץ רבדים דורשים 2000 דולר, בכפר מסריק 8000 שקל, ובקיבוץ משמרות 7000 שקל (המחירים נכונים ל-2004).

גם מי שמוכנים לשלם סכומים כאלה כדי לקבור את יקיריהם במקום פסטורלי ובטקס כראות עיניהם, עלולים להיווכח שהמחיר לא תמיד כולל את כל ההוצאות הכרוכות בקבורה. בקיבוצים מצדיקים את התעריפים הגבוהים וטוענים, כי הם אינם גובים כסף עבור הקבורה, אלא עבור 'התחזוקה' או עבור חלקות חריגות.

עם זאת, משפחות שקברו את יקיריהן בעינת, אינן מתרגשות מהסכומים החריגים. "מדובר בבית-קברות של 5 כוכבים, שנותן שירות מעולה תמורת המחיר שהוא גובה", אומרת אלמנתו של ידוען שנטמן שם. "אין מה לעשות, דברים יפים עולים כסף. לא רק בחיים, גם לאחר המוות".

קבורה בארון

אין חוק מדינה שאוסר קבורה בארון. בבתי-העלמין הצה"ליים הקבורה היא בארונות. גם ההלכה היהודית, למעשה, אינה מחייבת קבורה ללא ארון. אף-על-פי-כן, החברה קדישא מתמידה בסירובה להביא נפטרים לקבורה בארון, בבתי-הקברות המנוהלים על ידה.
לדברי הרב הרפורמי מאיר אזרי, ממנהיגי התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, "אין בכלל איסור על-פי ההלכה לקבור בארון. הנוהג היהודי לקבור בתכריכים השתרש כאן מימי רבן גמליאל, בעיקר מטעמי חיסכון. המצב הכלכלי בארץ היה אז קשה. רבנים פסקו על עריכת לוויות פשוטות כדי לא להפלות בין עניים לעשירים, וכדי לשמור על מעט העצים שהיו כאן. לפני כן, בתקופת המשנה, היהודים קברו בארון. יש לכך עדויות משרידים ארכיאולוגיים בבית שערים. בחו"ל, יהודים נקברים בארון כדבר שבשיגרה."

קבורה אזרחית-חילונית בצה"ל

בשנת 1949 החל משרד הביטחון לפעול להקמתם של מספר בתי-קברות צבאיים מרכזיים, שבהם יובאו לקבורה החללים הרבים של מלחמת העצמאות. במספר ערים נבחרו שטחים שבהם יוקמו בתי-הקברות הצבאיים. בבית-העלמין בקריית שאול, לדוגמה, יש חלקה גדולה מאוד לחללי צה"ל. כך גם בבתי-עלמין רבים ברחבי הארץ.

בירושלים יועדו לכך מורדותיו הצפוניים של הר הרצל, שבפסגתו קבור חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, מתוך מודעות לסמליות הרבה בבחירת האתר. בהמשך, החליטו ראשי מערכת הביטחון להפוך את המקום לבית-העלמין הצבאי הממלכתי ובכך לחזק את הקשר הסמלי בין הנופלים במערכות ישראל, לבין המדינה הריבונית המיוצגת באמצעות הר הרצל.

בתוך כך נקברו במקום גם נופלים מהתקופה שלפני הקמת המדינה - לוחמי המחתרות, לוחמי הבריגדה היהודית, צנחני היישוב באירופה הכבושה וכדומה, והוקמו בו אנדרטות מרכזיות לחללים שמקום קבורתם לא נודע.

טוראי עודד רבינוביץ' מרמת השרון, חובש קרבי, נהרג בתאונת דרכים בצומת מורשה ב‭19-‬ בפברואר ‭.1994‬ לבקשת הוריו, הוא נקבר בטקס צבאי חילוני, ללא השתתפות רב. "היה לנו דין ודברים עם הצבא", סיפרה אימו מאוחר יותר. "עמדנו על כך שתהיה לעודד הלוויה צבאית לכל דבר. ההלוויה התקיימה באיחור של יומיים, אבל לבסוף קיבלנו את הטקס שרצינו והצבא נענה לכל דרישותינו. הורים שכולים צריכים לדעת שיש להם זכות לבחור כיצד יתנהל הטקס. יש לכך בסיס חוקי. פשוט צריך ללחוץ עליהם."

עו"ד שירה דונביץ', שייצגה את בני משפחת רבינוביץ' במגעיהם עם הפרקליטות הצבאית, הוסיפה וציינה: "הפקודה הצבאית ניתנת לפרשנות וברור לי שיש בסיס משפטי, בין השאר בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לכיבוד בקשת המשפחה".
הפרשנות לא סייעה למשפחתו של סמ"ר זוהר דורון, שנפל בלבנון באוקטובר 1998. צה"ל מנע את הבאתו למנוחות בטקס צבאי חילוני, כפי שביקשו הוריו. דורון נקבר בטקס אזרחי לא-צבאי, ללא מסדר וללא מטחי כבוד. תגובת דובר צה"ל: "על-פי פקודות צה"ל, לא ניתן לקיים הלוויה צבאית בלא רב צבאי". זאת, על אף התקדים של עודד רבינוביץ', ארבע שנים קודם לכן.

בסוף אוקטובר 1998, בעקבות טענות קשות שהועלו כלפי הצבא, הורה הרמטכ"ל, שאול מופז, לאגף כוח-אדם בצה"ל לעדכן את פקודות המטכ"ל בנושא הלוויות צבאיות. העידכון מאפשר חריגה מהנהלים האחידים של ההלוויות הצבאיות שנערכות במתכונת דתית, ועריכת הלוויות צבאיות במתכונת אזרחית.

מפיקי הלוויות

כיום, פועלות בישראל מספר חברות המעניקות שירותים שונים להלוויות ולימי השבעה, החל בהזמנת מודעות אבל וסידורי פרחים, וכלה במילוי בקשות ייחודיות, כמו שמפניה וקייטרינג למנחמים. אחת החברות היא "בית עולם", שמפעילה את בית-העלמין בקיבוץ חורשים שליד כפר סבא. לא מכבר 'הפיקה' החברה את אירוע פרידתה מהעולם הזה של אישה אוהבת חיים, אשר בשוכבה על ערש דווי פנתה בבקשה יוצאת-דופן: "אנא, דאגו שכולם ישמחו וישתו בהלוויה שלי". ואכן, ביום פטירתה התכנסו כמה מאות בני-משפחה וידידים סביב הקבר הטרי, האזינו לקונצרט שהתנגן ברקע והשיקו כוסות שמפניה.
חברה נוספת המתמחה בשירות למשפחות הנפטרים, היא צוות איציק - הגל הבטוח. "מוות זה משהו שלא מתכוננים אליו, זה לא כמו חתונה שמתכננים כמה חודשים מראש", אומר מנכ"ל החברה בראיון למעריב. "אנשים שיקירם נפטר מאבדים כיוון והם חברי אונים. הם צריכים מישהו שיעזור להם וייתן להם את כל השירותים, החל בהוצאת תעודת פטירה והזמנת אמבולנס, דרך שיחות עם חברה קדישא ודאגה למצֵבה, וכלה בקייטרינג בזמן השִבְעה". לדבריו, החברה הוקמה כדי לסייע במה שחברה קדישא לא מעניקה (והייתה אמורה להעניק) כחלק משירותי הקבורה. "את חברה קדישא לא מעניין כלום, היא נותנת לכולם לשבור את הראש בעצמם".

שריפת גופות

שריפת גופתו של נפטר, המתבצעת בכבשן מיוחד המחומם לטמפרטורה של עד 980 מעלות, מהווה חלופת קבורה מקובלת בתרבויות ובמדינות רבות בעולם. בסיום התהליך נותר מן הגופה אפר הנשמר בכד מיוחד, או מפוזר במקומות שונים (לפי בקשת הנפטר או שאריו). המצדדים בחלופה זו טוענים, כי השריפה ידידותית לסביבה יותר מקבורה. שכן, היא חוסכת שטחי קרקע נרחבים שמוקצים לבתי-קברות. 

ביהדות, שריפת גופות אסורה על-פי ההלכה, ויש לקבור את הנפטר באדמה. כיוון ששריפת גופות לא הייתה נפוצה עד העידן המודרני במקומות בהם חיו יהודים, כמעט ולא נערך דיון מעמיק בנושא. המחוקק טרם נתן דעתו לכך, ולכן אין בחוק היתר והתייחסות לרישוי, פיקוח, מימון או תקנות הנוגעים לתהליך זה. במדינת ישראל, שריפת גופות הינו הליך חדש יחסית (משלהי 2005), ומספר הנפטרים שגופתם נשרפה בטל בשישים.

במטרה לחזק את מעמדו ההלכתי של האיסור, נוקט הממסד הרבני בשנים האחרונות לשון חריפה במיוחד בגנות השריפה, במטרה לקעקע את הלגיטימציה שלה. בתחילת פברואר 2006 פירסמה מועצת הרבנות הראשית לישראל פסק-הלכה, שאינו משתמע לשתי פנים: "אדם שציווה לשרוף את גופתו, לא ייקבר בקבר ישראל. אין יושבים עליו 'שבעה' ואין נוהגים בו מנהגי אבלות". בנוסף, הורתה מועצת הרבנות לחברות הקדישא, שלא לקבור את אפרם של הנשרפים בקברות ישראל.

פסק-ההלכה ניתן בעקבות בקשה לדיון דחוף שהגישו יו"ר זק"א, יהודה משי-זהב ויו"ר פורום החברה קדישא בישראל, הרב מרדכי אלבוים, בפרשת התנהלותה של חברת עלי שלכת, הסנונית הראשונה בתחום זה בישראל.
הדיון התקיים במקביל לתלונה למשטרה שהגישו שני הגופים נגד עלי שלכת, בטענה שאין חוק המסדיר שריפת גופות וכי מיקומה של המשרפה חסוי, ולכן יש חשד לגבי מעמדו בחוק רישוי עסקים. התלונה נדחתה בנימוק שאין חוק ברור בנושא.

עלי שלכת הוקמה בתחילת 2005, והקימה משרפה במושב חיבת ציון שליד חדרה. במקביל, פנתה החברה למוסד לביטוח לאומי בבקשה להשתתפות במימון דמי הקבורה לנפטר שבחר כי גופתו תישרף, כפי שמגיע לכל אזרח שנקבר בקבורה רגילה - אך פקידי המוסד דחו את הבקשה.

לטענת עלי שלכת, אין כל איסור בחוק בפרט, וביהדות בכלל, על שריפת גופת מת. לחיזוק, מוצג באתר החברה מבחר ציטוטים מהמקורות. אלא שהדברים אינם עולים בקנה אחד עם עמדת היהדות האורתודוכסית בסוגייה רגישה זו. בתשובה לשאלה בנושא, שהופנתה לאתר בית חב"ד, כתב הרב צבי פרימן: "היהדות מתייחסת בשלילה מוחלטת לשריפת גופות. הגוף הוא קדוש, משום שהוא 'המקדש של הנשמה' ומשום שהוא משמש לעשיית מעשים טובים בעולם הזה. העיקר ה-13 מתוך עיקרי האמונה של הרמב"ם הוא האמונה בתחיית המתים. זוהי אמונה בסיסית בדת היהודית, ואין סמכות רבנית שתערער על כך. המשנה אומרת שמי שמתכחש לאמונה זו, הוא כופר בעיקר. הסיבה לכך ברורה: כיהודים, אנו מאמינים שיש תכלית לחיים, תכלית לעולם הזה, תכלית לפעולת הבריאה. לכן, כל מה שמשמש להשגת תכליות אלה, יש לו נצחיות וקדושה".

ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים, נתבקש להכין חוות-דעת בנוגע לעמדת המשפט העברי בסוגיית שריפת הגופות. זאת, בעקבות פניית עלי שלכת לקבלת תקציבים מן המדינה. בחוות-הדעת שלו, מפריך ויגודה אחת לאחת את האסמכתאות שהביאה החברה מהמקורות (התנ"ך, התלמוד, ההלכה) המתירות שריפת גופות.

בתקופת המלכים, כותב המשפטן, שריפת גופות נחשבה לביזיון למת, כפי שעולה מהוראתו של המלך יאשיהו לשרוף עצמות כוהני הבעלים במסגרת מאבקו לטיהור יהודה מעבודה זרה, וכעונש על כך שכוהנים אלה נהגו לשרוף עצמות אדם על מזבחותם. על היחס השלילי של נביאי ישראל לשריפת גופות, ניתן ללמוד מדברי הנביא עמוס, כשבראש פשעי מואב הוא מונה: "עַל שָׂרְפו עַצְמות מֶלֶךְ אֱדום" (עמוס ב, א).

לדבריו, ממקורות רבים בתלמוד עולה בבירור, שבהמשך למסורת הנביאים גם חכמי ישראל ראו באור שלילי ביותר את שריפת הגופות. שריפת גופה נחשבה כביזוי כבוד המת, וכעונש קשה לאדם. כך למשל, מסופר בתלמוד על יהויקים מלך יהודה, שהעונש על חטאיו הרבים היה, שלאחר מותו שרפו את גולגולתו.

עוד הוא מוסיף, כי בתלמוד הירושלמי נקבע שהמצָווה שישרפו את גופתו לאחר מותו, אין תוקף לצוואתו וקוברים אותו כנהוג וכמקובל. פוסקי ההלכה בכל הדורות, אף הם ראו את שריפת גופת המת כעוון חמור, וזאת מנימוקים שונים ובהן ביטול מצוות הקבורה וניוול המת, איסור "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא י"ח, ג) ועוד.

המסקנה החד-משמעית של ויגודה: היהדות מתנגדת נחרצות לשריפת גופות, ואין למצוא בעניין זה שום מחלוקת לא רק בין פוסקי ההלכה, אלא אף לא בין מפרשי המקרא. מסקנה נוספת: שריפת גופו של המת מוגדרת כניוול המת והיא פוגעת בכבוד האדם. אשר על כן, אין תוקף לצוואה שבה מבקש אדם שישרפו את גופתו.

באוגוסט 2007 פורסם בעיתונות החרדית מיקומה של המשרפה בחיבת ציון. ימים אחדים לאחר מכן, המקום הוצת בידי אלמונים. אנשי זק"א אומנם לא נטלו אחריות על ההצתה, אך אמרו שהם מברכים על כך. תמיכה מילולית עקיפה נתן גם השר הממונה על שירותי הדת ויו"ר ועדת השרים לענייני קבורה, יצחק כהן (ש"ס), שצוטט כמי שאומר: "שורפי הגופות יונקים את מורשתם ממשמידי העם היהודי, ומיישמים כאן פיתרון סופי מחודש". קובלנה על ההתבטאות החריפה הוגשה לוועדת האתיקה של הכנסת, וזו הביעה הסתייגות מדברי השר. 

ההצתה עוררה, כצפוי, פולמוס ציבורי בין מצדדי השיטה למתנגדיה. אבל התגובה היותר מפתיעה הגיעה דווקא מחו"ל: אירגון המשרפות הבינלאומי, הפועל בחסות האו"ם, שלח בתחילת ספטמבר 2007 מכתב דחוף לנשיא המדינה שמעון פרס, לראש הממשלה אהוד אולמרט וליו"ר הכנסת דליה איציק. במכתב, טען מזכ"ל האירגון כי מדובר בזכות דמוקרטית להפעיל ולנהל משרפה בישראל, ותמך בזכותם של תושבי ישראל לחופש בחירה בנוגע לדרך בה ירצו לסיים את חייהם. "זוהי זכות אדם בסיסית ואוניברסלית, שלאיש אין זכות לפגוע בה", נאמר במכתב.

אירגון המשרפות ביקש מראשי המדינה לעגן בחקיקה את זכות הבחירה בשריפת הגופה, ולמנוע יוזמות לשלילת זכות זו מתושבי ישראל. עוד ביקש האירגון להבטיח את שלומם של אנשי החברה המפעילה שריפת גופות בישראל, לנוכח האיומים שקיבלו.

אגב, עוד קודם להצתה הביעו נציגי תושבים ממושב חיבת ציון התנגדות נחרצת להפעלת משרפת הגופות במושב. יו"ר ועד המושב, רענן גשורי, אמר לכתב הארץ (24.8.07) כי "רק בימים האחרונים גילינו את פעילות המשרפה. היא נמצאת בשטח חקלאי מוסתר. לא היינו מודעים לכך שקיים דבר כזה. לא נאפשר לפעילות הזאת להמשיך. אנשים יודעים על ריח רע שהיה בזמן האחרון, ולא ידעו למה לקשור את זה. יש פה גם עניין רגשי. זה מושב מעורב של דתיים וחילוניים. הפעילות הזאת אינה בקונסנזוס. והיא לא ראויה להתקיים פה ואולי גם לא במקומות אחרים. הפגיעה הרגשית היא בעוצמות גבוהות".

כחודשיים לאחר השריפה השיקה עלי שלכת מתקן חדש שיובא מארצות-הברית, וחידשה את פעילותה. מנגד, גם זק"א לא שקט על שמריו. בנובמבר 2007 הודיע דובר האירגון, כי אנשיו איתרו את מיקומו של מה שהגדירו "מתקן סודי חדש לשריפת גופות", במושב חוגלה ליד חדרה. ראש מועצת עמק חפר, שהמושב נמצא בתחומה, קיבל מידע על המשרפה והגיש תלונה למשטרה בגין בניית המתקן ללא אישור להפעלת עסק, וכן בגין העובדה שאין בישראל חוק המתיר שריפת גופות. בעקבות התלונה הוקפאו עבודות הבנייה, כך על-פי דיווח של אתר החדשות מחלקה ראשונה.

לדברי מנכ"ל עלי שלכת, אלון נתיב, על לקוחות החברה נמנים אנשי אקדמיה, בעלי מקצועות חופשיים, אנשי רוח, אנשי תקשורת ועוד, יהודים, בני דתות אחרות ואתאיסטים. 

איש מכל אותם 'לקוחות' לא העז להיחשף בתקשורת, להוציא שני חריגים, חבר-הכנסת יוסי ביילין (שגילה כי הורה בצוואתו לשרוף את גופתו) והסופר יורם קניוק. בראיון יוצא-דופן לכתבת ידיעות אחרונות (4.12.2007) אמר קניוק, בין היתר: "אין רשות למישהו להפריע לי להיות אפר ברוח...ביקשתי להישרף מפני שזה נקי יותר. זה הרבה יותר נעים להישרף מאשר להיאכל על-ידי תולעים מכוערות וצמאות דם".

מנהגי אבלות

מטרת האבלות

תקופת האבלות נועדה לסייע בהתמודדות עם הטראומה שבמפגש האישי עם המוות, ובאיבוד אדם קרוב. בדרך כלל, סיטואציות קשות גוררות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות אינה מאפשרת הדחקה וחזרה לשיגרה. היא מניעה את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר, כמו-גם אודות נושאים אחרים, מהווה הקלה מסוימת.

פסק-הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו, מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב בהדרגה ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך לצלקת.

שבעה

שִבְעָה הוא טקס אבלות הנמשך שבעה ימים מיום ההלוויה, ומכאן שמו. לפי ההלכה, חובת השִבְעָה חלה על קרובים מדרגה ראשונה בלבד - אב, אם, אח, אחות, אישה או בעל, בן ובת. שאר קרובי-המשפחה, ובהם נכדים, אחיינים וגיסים, יכולים לשהות בבית, אך לא לישון בו. במהלך השִבְעָה, האבלים חולצים נעליהם ויושבים על הריצפה או על דרגשים נמוכים. חברים ובני-משפחה באים לנחמם וחלקם מסייעים בענייני הבית והבישול.

בקרב יוצאי עדות המזרח נהוג לערוך, בחזרה מבית-העלמין, "סעודת הבראה". תפריטה כולל מאכלים עגולים בלבד - כגון ביצים קשות, זיתים, כעכים, עדשים, כיכר לחם וכדומה - רמז לכך שהחיים הם כגלגל החוזר בעולם (אגב, שמה של הסעודה אינו קשור לבריאות, אלא נגזר מהפועל להברות, להאכיל. כשהמלך דוד התאבל על בנו אבשלום, נאמר "ויבוא כל העם להברות את דוד לחם", במשמעות של סעודת אבלים). במשך השִבְעָה לא שותים יין ומשקאות אלכוהוליים אחרים ואין אוכלים בשר (המסמל שפע ועושר), אלא רק מאכלים שמברכים עליהם "בורא מיני מזונות" (סוגים מסוימים של דברי מאפה).

ההלכה היהודית מטילה איסורים רבים על האבלים במהלך השִבְעָה: יציאה מהבית, החלפת בגד (הם נשארים לבושים בחולצה שביצעו בה 'קריעה' בהלוויה), רחצה, נעילת נעלי עור, תשמיש המיטה, לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), קריאה בתורה, שאילת שלום, לבישת בגד חדש, גילוח ותספורת, וכל דבר הקשור בשמחה. מטבע הדברים, המגזר הצברי החילוני אינו מקפיד למלא אחר כל האיסורים וההגבלות. למשל, מעטים האבלים החילוניים שנמנעים מרחיצה במשך כל השבוע.

נהוג להדליק נר נשמה לזכר הנפטר, במשך כל שבוע האבל. כשהנר דועך, מדליקים מייד נר חדש.

במשפחות דתיות או מסורתיות, האבלים שרויים לאורך כל השבוע באווירה נוגה וקודרת, בתחושה שרוחו של המת מרחפת מעליהם. הם מתפללים במניין שלוש פעמים ביום (שחרית, מנחה ומעריב), מזמינים את הרב השכונתי להעביר שיעור בגמרא או לשאת דרשה דתית, ממעטים בשיחות חולין ומקפידים על כל האיסורים. איש לא יעלה בדעתו לפתוח רדיו או טלוויזיה, או לחלופין לקום ולהתיישב ליד המחשב. לעומתן, משפחות חילוניות רבות מתקשות להתנתק לחלוטין משיגרת החיים, ומכשיר טלוויזיה או מחשב פתוח במהלך השבעה אינם מחזה נדיר.

מניין שבעת ימי האבלות מתחיל עם שובם של האבלים מבית-העלמין. גם אם יישבו דקות ספורות, מתום ההלוויה עד לשקיעת החמה, תיחשב ישיבה קצרה זו ליום אחד מתוך השִבְעָה. ביום שישי יושבים רק עד כניסת השבת, ובשבת עצמה אין מתאבלים. מותר גם לאכול בשר בשבת ולשתות יין לקידוש. למרות זאת, השבת נספרת במניין ימי האבל.
כמו כן, אם במהלך השבעה חל חג, דינו כדין שבת.

בתום השִבְעָה, בבוקרו של היום השביעי, מחליפים את הבגד שבו נעשתה ה'קריעה' ולובשים בגדים רגילים (אך לא חדשים), ומרגע זה ואילך רשאי כל אבל לפרוש לעיסוקיו הרגילים. רבים נוהגים לשוב ולפקוד ביום השביעי את קברו של המנוח, אף שאין זו חובה על-פי ההלכה. מצטרפים אליהם קרובי המנוח וחבריו, אם כי לרוב מספר הנוכחים בטקס זה נופל בהרבה ממספר משתתפי ההלוויה.

חודש האבל הראשון

משלב זה מתחיל מניין ה"שלושים", פרק-זמן של שלושים ימים שבהם חל על האבלים איסור גילוח ותספורת, חתונה, בידור, שמיעת מוסיקה, או השתתפות באירועים חגיגיים. גם כאן, חילוניים רבים אינם מדקדקים במצווה קלה כבחמורה. רבים מהם מתגלחים בתום השבעה וחוזרים לשיגרה. בסוף תקופת השלושים נוהגים לעלות שוב לבית-הקברות, לרוב לטקס גילוי המצבה שהוקמה במהלך החודש.

מנהג נפוץ בקרב יוצאי עדות המזרח, הוא פריסת חולצה של הנפטר על המצבה במהלך הטקס. הנוכחים רואים בה פריט סמלי של אדם אהוב, שאיננו עוד בין החיים.

ההלכה עצמה, יש לציין, אינה מחמירה עם אבל המבקש לפתוח דף חדש בחייו. אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר נדרש לתקופת המתנה של "שלושה רגלים" (שנה). ההסבר להבדל, לדעת הפוסקים: גבר מתקשה יותר לשכוח את רעייתו המנוחה, ועל כן עלול זיכרה להעיב על נישואיו השניים.

שנת האבל הראשונה

בהלכה היהודית, אבלות על אב או אם שנפטרו שונה מאבלות על בן-משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת שנה תמימה ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך נעוץ בציווי האלוהי "כבד את אביך ואת אמך". בפרק-זמן זה נמנעים ילדי המנוח או המנוחה מהשתתפות באירועים שתכליתם לחגוג ולעלוץ (חתונות, מסיבות וכדומה), מקניית מלבושים חדשים ומשמיעת מוזיקה. כמו כן, האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו", כלשון חז"ל.

שנת האבל הראשונה על מותו של הורה הינה, לרוב, תקופת משבר נפשי ורגשי קשה עבור ילדיו, וההתמודדות דורשת תעצומות נפש. בחברה הישראלית, שחלק לא מבוטל ממרכיביה גדל בחממה פטריארכלית, הקשר בין ילדים להוריהם הדוק ביותר, ומכאן הקושי להשלים עם מותו של ההורה.

ביום השנה, בתאריך הפטירה לפי הלוח העברי, מתקיים טקס אזכרה דתי סביב הקבר. מקובל לשטוף את המצבה קודם האזכרה, לנכש עשבים שוטים שצמחו סביב הקבר ולהניח זר פרחים או עציץ על משטח השיש, או באגרטל מיוחד. כמו כן, מדליקים נר נשמה ומניחים אותו במגרעת שבגב המצבה.

הטקס כולל קריאת פסוקי תהילים ותפילות מיוחדות. לאמירת הקדיש דרוש מניין (עשרה גברים בוגרים), שלרוב מתקשים לגייסו. כדי לעקוף את הבעיה נספרים כל הגברים הנוכחים בבית-הקברות, גם אם הם רחוקים מרחק רב מהקבר. מי שאינו מעוניין, או אינו יודע, כיצד לנהל את הטקס, יוכל להיעזר בחזן לעת מצוא, שיסלסל בקולו וינעים זמירות תמורת כמה עשרות שקלים. אין צורך לטרוח ולחפש אותם. לרוב, הם פונים ביוזמתם ומציעים את שירותיהם. בסיום הטקס, ולפני העזיבה, מקובל להניח אבן קטנה על הקבר.

ביום השנה גם נוהגים להדליק בבית המנוח נר נשמה, למשך עשרים-וארבע שעות.

אזכרה במגזר הצברי החילוני

מרבית בני המגזר החילוני, מקיימים אזכרות בהתאם לנוהל הדתי. ואולם, קיימים אירגונים המציעים כיום לא רק קבורה חילונית חלופית, כי אם גם טקסי אזכרה חלופיים. האזכרה החילונית משלבת מוטיבים יהודיים עם תכנים שמספקת משפחת הנפטר. לדוגמה: קטעי מולטימדיה בהם נראה הנפטר, שירים ואלמנטים נוספים שחותמו מוטבע עליהם.

לאזכרה מסוג זה יש ערך מוסף חשוב: הדור הצעיר במשפחה נחשף לצדדים באישיותו של המנוח, שאותם לא הכיר קודם לכן. חלק מאותן אזכרות מתקיים בבית-העלמין, וחלק באולם (בעיקר כשיש צורך בציוד הקרנה והגברה).

האזכרה הפכה עם השנים למפגש משפחתי וחברתי חשוב, בעידן בו מארג הקשרים בין חברי המשפחה המורחבת נפרם בקצב מהיר. במשפחות רבות, שני האירועים המרכזיים המנקזים אליהם את מרבית חברי השבט, הם חתונה
של בן-משפחה ואזכרה שנתית. הודעה על מועד האזכרה נעשית בטלפון או בדואר אלקטרוני.

אחד הביטויים למגמת החילון הנו הגמשת מועד האזכרה. לא מן הנמנע שהאזכרה תיערך במועד נוח למרבית המוזמנים, ולא ביום-השנה לפטירה. כמו כן, מרבית המשתתפים מגיעים בלבוש יומיומי ונטול סממנים דתיים כמו כיסוי ראש.

ניתן לזהות פיחות זוחל בהרכב ובמספר המשתתפים בטקסי האזכרה: בשנה-שנתיים הראשונות מגיעים בני המשפחה הקרובה והמורחבת, שכנים, חברים ועמיתים לעבודה. ככל שנוקפות השנים, ההרכב מצטמצם לבני המשפחה הגרעינית.

אבלות תכופה

מי שמתו לו קרובים בהפרשי-זמן קצרים, מקיים דיני אבלות קלים יותר.

אבל על מתאבד

על-פי היהדות, מי ששלח יד בנפשו כשהוא מודע למעשהו - אין מתאבלים עליו. עם זאת, הלכה זו לרוב אינה נוהגת, בשל ההנחה כי מרבית המתאבדים הם צעירים חסרי תודעה ברורה.

הנצחת המת

קיימות דרכים רבות להנציח את זכר הנפטר. בראש ובראשונה, וכדבר מובן מאליו, המצבה המוקמת על קברו. יש משפחות המממנות הפקת ספר זיכרונות, או אלבום צילומים, בהפקה עצמית או של אנשי-מקצוע. כשהמנוח הוא איש רב-פעלים, עשויים שאיריו לשכור את שירותיו של סופר צללים לכתיבת ביוגרפיה, שתסקר את פועלו וזכרו.

יש חברות המציעות הקמת אתר הנצחה באינטרנט. אחד מהם, קדישא נט, הקשור לחברה קדישא, מציע מספר אפשרויות הנצחה, חלקן בחינם וחלקן בתשלום. האתר הבסיסי כולל אלבום תמונות של הנפטר, קטעי קול, קטעי וידאו ואפילו בניית אילן יוחסין משפחתי. האתר נשמר באינטרנט כל עוד המשפחה חפצה בכך.

אם המנוח/ה הוא בן-משפחה צעיר שנפטר בנסיבות טראגיות (לדוגמה, נער שנהרג בתאונה, חייל שנפל בעת מילוי תפקידו), יש משפחות שיהפכו את חדרו האישי מקדש-מעט לזכרו. בגדיו, תצלומיו, חפציו האישיים ואפילו נשקו האישי מסודרים בקפידה, כמעין תצוגת קבע.

כיום, קיימים לא מעט חברות ופרטים המציעים את שירותיהם, בכתיבה, עריכה והפקה של ספרים ואלבומי הנצחה. ניתן למצוא את פרטיהם ללא קושי באינטרנט.

סוג נוסף של הנצחה, או לפחות תזכורת, הן מודעות האֵבֶל. לרוב, המודעה הראשונה תתפרסם סמוך לפטירה, ובה פרטים על מועד ההלוויה וכתובת הבית שבו יושבים 'שבעה'. משפחה גרעינית המבקשת להתייחד עם אבלה בחוג מצומצם, תוסיף למודעה את השורה "נא להימנע מביקורי תנחומים". הפירסום נעשה כמודעה באחד מעיתוני הערב הגדולים (המייחדים עמודים שלמים למודעות אֵבֶל), או כמודעת אֵבֶל גדולה המודבקת בחזית ביתו ובסביבת מגוריו של המנוח. מודעה זו מעוצבת ומנוסחת לרוב בסיגנון אחיד. משפחות רבות מפרסמות מודעה נוספת לקראת יום השלושים וטקס גילוי המצבה.

מטבע הדברים, תדירות המודעות פוחתת ככל שהזמן עובר, אם כי מודעת אֵבֶל לציון יום השנה הראשון עודנה שכיחה למדי. משפחות בודדות נוהגות להמשיך ולפרסם מודעת אֵבֶל אחת לשנה, ביום השנה לפטירת יקירן, לעיתים בתוספת צילום של המנוח. ברובן, מודעות אלו מהוות תזכורת שנתית לבן שנפל באחת ממערכות ישראל. לא נדיר לראות עד היום מודעת אֵבֶל על בן שנפל במלחמת יום הכיפורים.

משפחה בעלת אמצעים, הנמנית עם העשירונים העליונים, ולרוב גם בעלת מעמד חברתי, עשויה להנציח את יקירה על כותליו של מוסד ציבורי (מרכז רפואי, מוזיאון וכדומה). זאת, כנגד תרומה כספית נכבדה למוסד. מעטים ירשו לעצמם לממן את קריאת המוסד כולו על שם יקירם, דבר הכרוך בתרומה של מאות אלפי (ולעיתים אף מיליוני) שקלים.

קיימת גם הנצחה ברמה העירונית-ממלכתית, השמורה לאישי ציבור, אנשים שתרמו לחברה ודמויות נערצות שהלכו לעולמם. מדובר בקריאת רחוב או מוסד על שמן, מבלי לחייב את משפחת המנוח בתשלום כלשהו. ההחלטה נתונה בידי ועדת שמות מיוחדת המתכנסת מעת לעת.

בהנצחת אנשי זרועות הביטחון שנפלו במערכות ישראל, מעורבים גורמים רבים, מהמחלקה להנצחה במשרד הביטחון, דרך אירגון "יד לבנים", מועצות ורשויות מקומיות ועוד.

אבל ושכול בראי האמנות

ניתן לומר כי השכול תופס מקום מרכזי בהוויה הישראלית. בחלקו זהו שכול קיבוצי (מיליוני הנספים בשואה, הנופלים במלחמות ישראל, חללי הטרור) ובחלקו פרטי. אין פלא, איפוא, שמוטיב המוות מככב ביצירות ספרות רבות, העוסקות באבל הציבורי והפרטי גם יחד.

לדוגמא, ברומן לדעת אישה מאת עמוס עוז (הוצאת כתר, 1989), מתאר הסופר תקופת אבל של גבר שאשתו נפטרה בנסיבות עלומות. במהלכה, עוקר הגיבור מביתם המשותף ומתחיל חיים חדשים. הוא מוצא עצמו טרוד בחשבון נפש, העלאת זיכרונות משותפים ואף גיבוש מחדש של הגדרתו העצמית. האלמן, שהיה חלק מזוג שנים רבות, משנה את עיסוקו, הופך אב במשרה מלאה ומתנדב לעבודה בבית-חולים. הגיבור שרצה "לדעת אשה" - להבין את אשתו המתה ולפצח את תעלומת מותה - זכה לדעת את עצמו.

השכול שולח זרועותיו גם לקולנוע הישראלי. גיבורת הסרט מצור (1969) היא אלמנת מלחמה צעירה. הסרט אין שמות על הדלתות (1997) עוסק בשכול בקיבוץ. יוסי וג'אגר (2002) הוא סיפורם של שני חיילים המסתיים בטרגדיה. בסרט הסודות (2007) בבימויו של אבי נשר, הגיבורה הצעירה מחליטה על שינויים במסלול חייה בעקבות מות אמה. גם הטלוויזיה מרבה לעסוק בנושא, בסרטים ובסדרות תיעודיות. בין הידועים: אחת אלמנה, פעמיים שכול, סרטה התיעודי של אורנה בן-דור ומלחמת השכול של נורית קידר. סרטי תעודה בסוגה זו מופקים ומוקרנים לרוב באירועי זיכרון ממלכתיים, כגון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וימי-שנה למלחמות ישראל.

הן הקולנוע והן הספרות העכשווית קושרים בין מוות ושכול, לבין תהליך של הכרה עצמית ובנייה מחדש. מגמה זו מנסה להעביר את המסר, ולפיו מותו של אדם אהוב, חרף הקושי הנפשי שהוא מזמן, עשוי לחולל גישה חדשה לחיים. לא מדובר בקריאה או צפייה בסרט רק על-מנת להתבדר, אלא בניסיון לעורר התבוננות פנימית שתסייע להתגבר על השכול היומיומי.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • גרנות, תמר, אבדן, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1985.
  • נווה חנה, בשבי האבל – האבל בראי הספרות העברית החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1993.
  • לאו ישראל, יהדות הלכה למעשה, מסדה, 1978. 

מאמרים בכתבי עת ובספרים

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2007). אזכרה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 23:35, יוני 16, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבלות (יהדות). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 19:13, נובמבר 29, 2007.
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שריפת גופות. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 22:46, נובמבר 29, 2007. 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). בית קברות צבאי. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 07:34, נובמבר 22, 2007. 

ארכיונים ומאגרי מידע

  • הכנסת מרכז מחקר ומידע, מסמך רקע לדיון בנושא: שירותי קבורה בישראל - מוגש לחה"כ יהודית נאות, 2002.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 58, 2007.

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על קבורה ואבלות בחברה החילונית בישראל (5)

    מערכת

    תודה על המידע. נבדוק זאת.
    יום חמישי ח' באייר תשע"א 12 במאי 2011

    דבורה

    אמי האלמנה נפטרה והבטוח הלאומי טוען שאינו משלם עבור הוצאות קבורתה - עליכם לבדוק את המידע שאתם מפרסמים באתר אשמח כמובן שאינכם טועים והחוק לצידנו אך בבירור עם מוסד לבטוח לאומי הם מתעקשים על הטעות באתרכם
    יום חמישי א' באייר תשע"א 5 במאי 2011

    תושבת מושב חיבת ציון

    בנוגע לעלי שלכת....אל תכלילו ותגידו שתושבי חיבת ציון לא ידעו על מיקום הקרימטוריום ולא רצו אותו....ידענו, הבנו, לא היה שום ריח וחלקנו היינו גאים ובעד עלי שלכת.....די לכפייה הדתית. אל תחליטו מה לעשות בגופנו לאחר מותנו!
    יום שני כ"ג בתמוז תש"ע 5 ביולי 2010

    מערכת

    תודה רבה על המשוב ועל המידע. עידכנו באתר. אנא בדוק שזה הולם את ציפיותך. נשמח לעדכונים נוספים וכמובן גם לחומר ויזואלי (אם תשלח תמונות ממחישות - נכניס לאתר).
    יום שישי ח' בסיון תש"ע 21 במאי 2010

    שלום נוי

    shnoy@orange.net.il
    בחודש מאי 2009 נפתח בית עלמין אלטרנטיבי ראשון בתחום הרשות המוניציפלית, בכפר סבא. בשנה שחלפה מאז, נטמנו בבית העלמין למעלה מ50 איש ונרכשו למעלה מ-100 חלקות שמירת קבר. הדבר מעיד על רצונם של רבים להיקבר בקבורה חלופית למקובל בחברה קדישא. בית העלמין המצוי בצפון העיר מטופח ומגונן, מאפשר קבורה בחלקות דשא, עוזר בתכנון טקס פרידה לפי רצונה ובקשתה של המשפחה האבלה ומאפשר נגישות לנכים ובעלי מגבלות ברמת הגעה לכל קבר. לעמותת מנוחה נכונה כפר סבא אתר: www.mn-kfar-saba.org - ניתן לבקר ולהתרשם. נשמח לקרוא על עדכון הכתבה (המצויינת!) בהקדם. שלום נוי, יו"ר מנוחה נכונה כפר סבא.
    יום שני ד' בסיון תש"ע 17 במאי 2010

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.