אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 5 מדרגים

הכפר הערבי במדינת ישראל

כפר כנא
אשרף עואודה
ביר אל מכסור
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
כפר כנא
אשרף עואודה
מחברי המאמר
עוז אלמוג, שרון הורנשטיין, אשרף עואודה


נוצר ב-5/17/2008  |  עודכן לאחרונה ב-9/17/2008

רקע היסטורי

בעלות על הקרקע ביישובים הערביים

תיחום הקרקעות והבעלויות עליהן, מקורם בתהליכים פרוצדוראליים שנעשו בראשית המאה העשרים. השלטון העות'מאני החל ברישום מפות של בעלויות על הקרקע לצורכי מיסוי. לאחריו איתר השלטון המנדטורי את מיקומן המדויק של כל חלקות האדמה ורשמן כגושים וחלקות. רישום זה נוהל ותועד ב"ספרי האחוזה" והסתיים בשנת 1935.

יש לציין כי לא כל שטח אדמה בתחומי כפר מסוים היה בהכרח בבעלות תושבי הכפר. בתחומי היישובים נמצאו קרקעות ציבוריות (בבעלותו של הנציב העליון) ואף קרקעות בבעלות של בני כפרים אחרים.

בעקבות ההסדר של הקרקעות ורישומן, נוצר ביישובים הערביים דגם של בעלות על הקרקע, אשר אופיין כדלהלן:

  • בעלות ציבורית בשוליים של היישוב - בדרך כלל, אלה שטחים פתוחים שבעת רישומם לא היו בשימוש חקלאי ונרשמו בבעלות המדינה.
  • בעלות פרטית בחלק הפנימי של היישוב - כלומר בשטח שהיה בנוי בעת הרישום וכן בשטחים שהיו בשימוש חקלאי יומיומי. שטחים אלו היו בבעלות פרטית והתחלקו בין החמולות השונות. שטחי כל חמולה היו רציפים ללא מובלעות של שטחים זרים.
    עם זאת המשיכו תושבים להחזיק בבעלותם גם אדמות בשולי הכפר.

לאחר קום המדינה חלו ביישובים הערבים שינויים באופן הבעלות על הקרקע. המדינה הפקיעה את הקרקעות של הפליטים והנפקדים, וכן את כל קרקעות הווקף הרשומות על שם המועצה האסלאמית העליונה. כמו כן נכנסה המדינה גם לנעליו של הנציב העליון הבריטי, כבעלת הקרקעות הציבוריות האחרות אשר נרשמו על שמה. כך הפכה המדינה לבעלת הקרקע העיקרית בתוך היישובים הערביים, והתאפשר לה לייעד את הקרקע לצרכיה.

ואכן, בשנותיה הראשונות של המדינה, עם כינונם הרשמי של ישובים ערביים כרשויות מקומיות, נקבע גם תחום השיפוט שלהם, שהוא השטח הכלול בישוב באופן רשמי ומוכר על ידי המדינה. שטחו של תחום השיפוט ביישובים הערביים היה נמוך באופן ניכר משטחם לפי הסדר הקרקעות בתחילת המאה העשרים. זאת כיוון שהמדינה הוציאה מתחומי השיפוט של היישובים את כל "קרקעות המדינה" וחלק מהאדמות הפרטיות, על אף שבעליהן המשיכו להחזיק בהם. בדרך זו היו מרבית הקרקעות שנותרו בתחומי השיפוט של הישובים קרקעות בבעלות פרטית. 

לעובדות הנ"ל היו השלכות מכריעות על מבנהו של הכפר הערבי ועל אפשרויות פיתוחו, הן למגורים והן לצרכי ציבור.

פיתוח שטחי ציבור

 מחסור בשטחי ציבור

פיתוח ישוב נעשה בהתאם לתוכנית מתאר שהוכנה עבורו (יצוין כי עד לחקיקת חוק התכנון והבניה בשנת 1965 לא היו כלל תוכניות מתאר). מטבע הדברים כללו תוכניות המתאר של היישובים הערבים בעיקר קרקעות בבעלות פרטית. לפי חוק התכנון והבנייה רשאים גופי התכנון לייעד כ-40% משטח חלקה פרטית לצרכי ציבור, וזאת מבלי לשלם פיצויים לבעל החלקה.

עם זאת, בבדיקת 28 תוכניות מתאר שנעשתה בתחילת שנות התשעים, הסתבר כי פחות מ-28% משטח התוכנית הופרש לצרכי ציבור, בעיקר לצורך פיתוח דרכים. מניכוי הקרקעות שיועדו לדרכים, מסתבר שפחות מ- 9% משטח החלקות נועדו לצרכי ציבור. כך נוצר מחסור חמור בקרקעות לצרכי ציבור, ובעקבותיו - הגבלה משמעותית ביכולת לפתח שירותים חיוניים.

החלטות גופי התכנון, שהניחו כי חברה מסורתית ושמרנית, כחברה הערבית, לא תזדקק לשירותים קהילתיים, כמו מתנסי"ם, תיאטראות ומרכזי תרבות, תרמה אף היא לחסר בקרקעות לצרכי ציבור. גופי התכנון לא צפו את העלייה ברמת החיים ואת רצון התושבים הערבים לסגל לעצמם סטנדרטים גבוהים של סגנון חיים מודרני.

אולם הסיבה העיקרית למיעוט שטחים לצרכי ציבור, טמונה בהתנגדות בעלי הקרקעות (שכאמור, היו קרקעות בבעלות פרטית) לייעד את אדמותיהם לצרכים אלה. בעלי הקרקעות התנגדו בחריפות להוצאת אדמותיהם מבעלותם ולהקצאתן לצרכי ציבור (אף לא כנגד פיצוי כספי).
התנגדות זו נבעה מסיבות שונות:

  • רצון לשמור לצאצאים קרקעות בתוך תחומי החמולה.
  • סיבות הקשורות במאזן הכוחות הבין-חמולתיים בישוב: קרקע נתפסה כמקור של מעמד וכוח, והפקעתה לצרכי "ציבור" נראתה כהפקעתה לצרכי חמולות אחרות. ההפקעה עלולה להפר את יחסי הכוחות הקיימים בין החמולות (המקיימות ביניהן מאבק כוח), שכן היא נוטלת משאב חשוב מחמולה אחת ומעבירה אותו לאחרת. 
  • סיבות לאומיות ודתיות – הבעלות והשליטה בקרקע מייצגת את הקשר ההדוק בין האדם לאדמה, וברמה הלאומית נתפסת בעלות זו כסמל לנאמנות של העם הערבי לאדמתו. ויתור על קרקע נתפס כויתור על משאב "לאומי" וסמלי ממדרגה ראשונה. 
  • הפיצוי שהוצע תמורת הקרקעות נראה בעיני בעליהן כזעום. 
  • מוּדעוּת נמוכה, המאפיינת את המגזר הערבי, בכל הנוגע לצורך בהקצאת שטחים לצרכי ציבור, כמו סלילת דרכים או הרחבתן, על התשלום הכרוך בכך.
    סדר העדיפות של בעלי הקרקעות קבע כי יש לדאוג בעיקר למגורים, בעוד ששימושים ציבוריים נתפסו כבלתי חיוניים או בלתי רצויים. הקצאת קרקע לצרכי דרכים נראתה כבזבוז של משאב יקר, במיוחד לאור מספר כלי הרכב הנמוך ביישוב ובמיוחד בעשורים הראשונים למדינה. (ייתכן שמאחורי ההתנגדות הזו עמד גם הסירוב לאפשר לבני חמולות אחרות לעבור דרך המרחב השייך לחמולה של בעל הקרקע).

ההתנגדות הביאה למחסור חמור בשטחים ציבוריים לצרכי דרכים, כבישים ומוסדות ציבור חיוניים. במקרים רבים קבעו בעלי קרקעות פרטיות עובדות בשטח, ובנו את ביתם על קרקע שבבעלותם, על אף שזו נמצאה בתווי דרך או בשטח שיועד לשמש כשטח ציבורי. (בכך גם אילצו את ועדות התכנון לסטות מתוכניותיהן המקוריות). קביעת עובדות בשטח התאפשרה, בין היתר, "הודות" להתמשכות הליכי אישור תוכניות המתאר השונות ולאוזלת ידן של הרשויות המקומיות באכיפת החוק. מאחר שמאחזי הכוח הפוליטיים ברשויות המקומיות שיקפו את יחסי הכוחות החמולתיים בכפר, העדיפו לעתים האוחזים בהגה השלטון המקומי להיטיב עם החמולה, אליה הם משתייכים, על חשבון האינטרס הציבורי, תוך ויתור על אכיפת חוק התכנון.

מן הראוי להדגיש כי חוק התכנון והבנייה שנחקק בשנת 1965 נתפס בקרב האוכלוסייה הערבית כעוין, וככזה שנועד לשרת את האינטרסים הציוניים, שהם מניעת התרחבות השטחים הערביים והגדלת חלקה של האוכלוסייה היהודית באזורים, שבהם היו בעבר ריכוזי אוכלוסיה ערבית.

אף הליכי התכנון נתפסו ככאלה שאינם משרתים את צרכי האוכלוסייה הערבית. מעורבותן של הרשויות המקומיות הערביות, לא כל שכן של האזרחים הערביים, בהליכים אלה היה מזערי (לא לכל יישוב ערבי היתה רשות מקומית, ולעתים היו אלה רשויות, אשר ממונות על ידי שר הפנים ולא רשויות נבחרות), והאוכלוסייה הערבית הפגינה חוסר אמון מוחלט בהליכי התכנון.

מסיבה זו לא ראו התושבים הערבים לנכון לציית לחוק זה ולפעול לפיו והתעלמו מהליכי התכנון. זאת במיוחד בשלושת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה.

שטחי ציבור על קרקעות בבעלות ציבורית

בשל התנגדות בעלי קרקעות פרטיות להפקעתן לצרכי ציבור, החל במהלך השנים האחרונות פיתוח של שטחי ציבור על קרקעות שהיו בבעלות ציבורית, כלומר קרקעות של מינהל מקרקעי ישראל.

בין השנים 1953 – 1993 הקצה מינהל מקרקעי ישראל בישובים הערבים כ-6,000 דונם לצורך מבני ציבור. קרקעות אלה נמצאו בדרך כלל בשולי הכפר, ויועדו בעיקר להקמת בתי ספר ולא להקמת מתנסי"ם, מרפאות, מרכזי תרבות ותיאטרון, או שטחים פתוחים.
בשל כך נוצר מרחק בין ריכוזי האוכלוסייה בכפר (בתי המגורים שנבנו על קרקע פרטית במרכז הכפר) לבין בתי הספר שנבנו בשוליו.

פיתוח שטחי מגורים

בניה פרטית על הקרקע המשפחתית

מקובל בחברה הערבית כי בעל קרקע מעניק חלק מאדמותיו לבניו, על מנת שיקימו עליהן את בתיהם. הענקת האדמות לבנים נועדה לא רק לצרכי מגורים, אלא אף להבטחת הישארותן של האדמות הללו ברשות החמולה. מסיבה זו אין מעניקים אדמות לבנות (אף שלפי האסלאם, יש לעשות כן), זאת- בשל החשש שאם תינשאנה לבן חמולה אחרת, יעבור השטח לשליטת חמולה זו. עובדה זו השפיעה באופן מכריע על התפתחות היישוב והתרחבותו, שכן ההתרחבות לא נעשתה תוך תכנון מוקדם ארוך טווח, אלא כרצף של פתרונות נקודתיים ומיידיים לצרכי דיור של הזוגות הצעירים.

לטיב הקרקעות ולמיקומן היתה השפעה מכרעת על התפשטות הבניה בכפר, שכן זו הושפעה באופן ישיר ממיקום האדמות הפרטיות של כל משפחה ומזמינותן לבנייה (לא כל הקרקעות ביישוב מיועדות לבניה. חלקן קרקעות חקלאיות, וחלקן יועדו גם לתעשייה).

בתחילת המאה העשרים הקימו בנים שנישאו בתים במרכז הכפר בתוך תחומי החמולה. במרוצת השנים אזלו שטחים אלה ונוצר מחסור בשטחים זמינים לבניה בתוך תחומי החמולה במרכז הכפר.

הצורך לספק פתרון מגורים מיידי לזוגות הצעירים וילדיהם, במיוחד על רקע הריבוי הטבעי הגבוה בחברה הערבית, הניע רבים לפנות לאדמות שהיו בבעלות משפחותיהם בשולי הכפר, ולבנות שם את בתיהם. (יש לציין כי השטח הבנוי של הכפר מוקף בדרך כלל בשטחים לא בנויים ברדיוס של עד 5 ק"מ). שטחים אלה נמצאים בבעלות פרטית של תושבים מהכפר, ותשתיותיהם אינן מפותחות, אולם הצורך בפתרון מיידי של מצוקת המגורים גבר על שיקולי הנוחות.

התפשטות הבניה לשולי הכפר נבעה גם מעליה בסטנדרט המגורים המקובל על רקע השיפור במצב הכלכלי.
בקרב חלקים מהמגזר הערבי התפתחה צורת דיור חדשה: בית נפרד הפתוח כלפי חוץ ובנוי לרוב משתי קומות, כששטח הרצפה גדול – כ-140 מ"ר.
בית זה היה שונה באופן ניכר מהבתים המסורתיים, אשר היו בדרך כלל בני חדר אחד שנחלק למספר מפלסים כשכל מפלס נועד לשימוש שונה. פתחו של הבית המסורתי פנה לחצר, אשר בתחומיה היו בתים נוספים של משפחות אחרות מהחמולה.
לבית מהסוג החדש דרוש היה שטח מגרש גדול בסביבה פתוחה, שטח שלא ניתן להשיגו בלב "הגלעין" של הכפר. 

בצורת דיור חדשה זו בחרו משפחות צעירות שבנו את בתיהן על קרקעות פרטיות בשולי הכפר, וכן גם משפחת ותיקות, אשר רצו להיפרד מהמשפחה המורחבת, ולשפר את תנאי הדיור שלהן, מטרות שהושגו ע"י בניית בית מודרני וגדול. כך התרחב הכפר לאזור השוליים, שרק בו נותרו אדמות פרטיות זמינות לבנייה.

בניתם של מרבית הבתים על קרקעות פרטיות, משליכה לא רק על אופן התרחבות הכפר כי אם גם על צורתם ההטרוגנית של הבתים בו.
הבתים על הקרקעות הפרטיות, הן בתחומי גלעין הכפר והן בשוליו, נבנו בשיטת הבניה העצמית. שיטת בניה זו מועדפת על האוכלוסייה הערבית מכיוון שהיא זולה וגמישה. בעל הקרקע מעסיק את הקבלן באופן ישיר, ובמקרים רבים הקבלן הוא קרוב משפחה, הדורש מחירים נמוכים ממחיר השוק. לעתים נעשה חלק מהתשלום במזומן וללא רישום ודיווח, וכך מוזלת העסקה. 
קצב התקדמות הבנייה תלוי ביכולתו הכלכלית ובצרכיו המיידיים של בעל הקרקע ומתקבלת תופעה של "בניה בהמשכים". אי לכך נראים בכפר בתים בדרגות גימור שונות.

מגורים על קרקע בבעלות ציבורית

מקצת בתי המגורים בישובים הערביים נבנו על קרקעות בבעלות ציבורית, כי מינהל מקרקעי ישראל הקצה חלק מהקרקעות הציבוריות לא רק לצרכי ציבור כי אם גם למגורים. בין השנים 1953 – 1993 הקצה המינהל כ-12,000 דונם למגורים ביישובים הערבים. עסקאות מקרקעין עם המינהל מומשו בעיקר בקרב האוכלוסייה הבדואית, אותה ניסתה המדינה לרכז בישובים שהוקמו במיוחד לצורך כך.

בקרב הישובים הערבים הוותיקים הגיע לכלל מימוש רק חלק קטן מעסקאות הקרקע עם המינהל. מחקר שנעשה בשנת 1995 ע"י נ' סאס, תלמיד תואר שני במחלקה לג"ג באוניברסיטה העברית, העלה כי רק 16% מתוך 123 תוכניות חכירה ביישובים הערבים נמצאו בפיתוח מלא, 36% בפיתוח חלקי ו-48% מהתוכניות לא הגיעו כלל לשלבי פיתוח. פרופ' ראסם חמאיסי, מתכנן ערים וגיאוגרף, מצביע על הסיבות לכך: 

  • מרבית התושבים מחוסרי הקרקע העדיפו לרכוש קרקע פרטית, שכן בעלות על הקרקע נתפסת כדבר בטוח יותר מאשר חכירה ל-49 שנה, כפי שמציע המינהל. עסקאות עם המינהל הפכו אפוא ל"ברירת מחדל" של מי שלא הצליח לרכוש קרקע. 
  • עלויות הפיתוח שנלוו לעסקאות עם המינהל הניאו מהן רבים. הנזקק לקרקע העדיף להמתין עד שיצליח לרכוש קרקע פרטית, שכן על קרקע כזו לא חלים דמי פיתוח, וברוב המקרים הרשות המקומית אינה אוכפת עליה חוקי עזר עירוניים, המחייבים תשלומים ואגרות. כך חוסך רוכש הקרקע סכומים ניכרים ומשקיעם בבניית ביתו, בדרך כלל, בשיטת הבניה העצמית הזולה כאמור, מהבניה הציבורית. 
  • קרקע פרטית נמצאת במקרים רבים באזור, הסמוך לתשתית דרכים קיימת, בניגוד לקרקעות המינהל המצויות באזורים בהם תהליך הפיתוח בשלב התחלתי בלבד. 
  • התושבים אינם שבעי רצון מרמת הפיתוח בשכונות שהמינהל מציע לחכירה, ולכן נמנעים מביצוע עסקאות אתו, ואף מבטלים את הרשמתם.

שינויים בתפיסות המגורים והקרקע במגזר הערבי

בסוף שנות השבעים חלו שינויים ברמת החיים וברווחה הכלכלית של האוכלוסייה הערבית ועמם גם שינויים תפיסתיים קלים בתרבות הדיור. תושבים ערבים היו נכונים לראשונה למכור קרקעות שברשותם כדי לקנות מוצרים ושירותים אחרים.

זאת ועוד, הליכי התכנון, ובראשם תוכנית המתאר, שנתפסו בעבר כמסמכים פוליטיים המבטאים מדיניות של הממשל היהודי במטרה להגביל את התפתחות היישוב הערבי ולהפקיע את קרקעותיו, החלו להיתפס לראשונה כתהליכים וכמסמכים מקצועיים, כאשר התושבים ונציגיהם מעורבים בעיצובו. מעורבות זו נבעה בין היתר מהאמונה כי בדרך זו יוכלו להשפיע באופן פוליטי על קבלת החלטות, כמו הרחבת תחומי השיפוט של הכפר, או שינוי יעוד של הקרקעות (למשל מקרקע לתעשייה לקרקע ).

לתהליכים החדשים התלוו תמורות שחלו בשלטון המקומי ביישובים הערבים. הרשויות המקומיות הערביות אוישו בצוותים מקצועיים יותר שדרשו מהמתכננים מילוי דרישות התושבים והתחשבות בצרכיהם. הצוותים החלישו את השפעת השיקולים החמולתיים, ומוסדות התכנון הפכו אף הם לגמישים, והעניקו בשלב התכנון מקום גדול יותר למשאלות הרשויות המקומיות. 

יחד עם זאת וחרף השינוי בתפיסה, עדיין ניכר מחסור בשטחי ציבור, וחלק הקרקעות הפרטיות, שהוקצה לכך, נותר מצומצם ביחס לצרכי היישוב. הצרכים הציבוריים נותרו עדיין בתחתית סדרי העדיפויות, ובעלי קרקעות העדיפו לשמור את הקרקע שברשותם על מנת שתשמש למגורי צאצאיהם.

שינוי התפיסה של האוכלוסייה בכל הנוגע להליכי התכנון, ובמקביל שינוי סדר העדיפויות, שהעמיד עכשיו בראש את ההיזקקות לשירותים ציבוריים, הביא גם לשינוי במגמת ההתרחבות של בתי המגורים לעבר שולי הכפר, ולקראת שנות השמונים החל תהליך הפוך, שעיקרו ריכוז הבנייה ב"גלעין הכפר".

התושבים החלו מרחיבים את הבניה לצרכי מגורים בתוך תחומי החמולה על ידי הוספת קומות עבור ילדיהם על מבנה קיים (בדרך כלל על בית המגורים). בניה זו נקראת "בניה רוויה", המנצלת את מלוא אפשרויות הבניה. זו בניה זולה מבניית בית בודד חדש, והיא אפיינה בעיקר את אלה שאין ברשותם קרקעות פרטיות לבנייה (בנוסף לקרקע, עליה בנוי בית ההורים).

התושבים החלו להכיר ביתרונות של הבניה הרוויה (בניה לגובה באזורים מרוכזים) ושל השירותים הציבוריים הקרובים. (ככל שהבניה מרוכזת, קל יותר לספק לה שירותים ציבוריים).

לבניה הרוויה גם יתרונות משפחתיים: ההורים של הזוג הצעיר יותר זמינים לסיוע אינטנסיבי בגידול הילדים (הנכדים) ובהשגחה עליהם, כאשר הוריהם שוהים בעבודה. (פחות מקובל לבקש את סיוע ההורים בהשגחה על הנכדים על מנת שהזוג הצעיר יצא לבילוי). אמהות זמינות לסייע לכלותיהן בהכנת ארוחות באירועים מיוחדים. ההורים זוכים ליותר הזדמנויות לראות את נכדיהם, ובדרך זו מתחזק מעמד ההורים ונמנעות מהם תחושות ניכור, חוסר חיוניות או חוסר שייכות, המאפיינות לא פעם אנשים מבוגרים. הילדים מצדם זוכים, למעשה, בזוג הורים נוסף בדמותם של הסבא והסבתא. לצד יתרונות אלה נראו גם לא מעט חסרונות, בעיקר על רקע חוסר פרטיות ומתחים בין הורים לבין כלתם וזאת בשל המעורבות הגוברת של ההורים בענייני המשפחה.

כתוצאה מכך החלו להופיע בלב הכפרים הערבים בתים בני שלוש וארבע קומות, והבניה נעשתה יותר צפופה. לדוגמא, בכפר כנא הוכפל בשנת 1988 שיעור הבתים בני שתי קומות ויותר בהשוואה לשיעורם ב-1976. בשנת 1988 היו למעלה מ-85% מבתי בכפר בני שתי קומות ויותר לעומת 41% בלבד בשנת 1976.

ייתכן כי הירידה בריבוי הטבעי של האוכלוסייה תרמה אף היא את חלקה למגמה זו, שכן עתה ניתן היה להסתפק בבתים קטנים יותר.

רשויות התכנון מצדן עודדו תהליך זה של בנייה רוויה וצפופה בלב הכפר, על ידי העלאת אחוזי הבנייה באזור "הגלעין" וסביבותיו, ועל ידי אספקת תשתיות של שרותי חשמל, מים, טלפון ועוד, שהיו תנאי למתן היתר בנייה. במקביל החלו תהליכי הריסת בתים שנבנו ללא היתר והטלת קנסות כבדים על בעליהם תוך סירוב לחבר בתים, שנבנו ללא היתר, לשירותי חשמל וטלפון. כל אלה תרמו רבות להתרכזות הבנייה בלב היישוב (על קרקעות פרטיות).

כתוצאה מכך גבר הביקוש לשטחים בתוך תחומי הגלעין של הכפר, ושווי הקרקע באזורים אלה האמיר. הדבר הביא להתפתחות מסחר במקרקעין, אם כי במימדים קטנים יחסית, בהשוואה ליישובים היהודים. הוויתור על קרקע נתפס עדיין כדבר שלילי בחברה הערבית, ובעיקר המוסלמית. (במקרים רבים היו המוכרים נוצרים שלא התגוררו בכפר).

בה בעת החלו להיווצר שכונות מעורבות מבחינת הרכבן החמולתי. תושבים העדיפו לרכוש שטח בתוך תחומי הגלעין אף אם אינו נמצא בתחומי החמולה שלהם. כמו כן העדיף בעל קרקע בתחומי הגלעין למכור את קרקעותיו למרבה במחיר, אף אם הרוכש אינו נמנה על חמולת המוכר.

שינוי תפיסת האוכלוסייה הערבית באשר לדפוסי המגורים והמעבר ממגורים צמודי קרקע למגורים בבנייה רוויה, תוך ויתור על המסגרת החמולתית, האיץ את שיתוף הפעולה בין תושבי הכפרים לבין מינהל מקרקעי ישראל, ומזה מספר שנים משווק המינהל בהצלחה קרקעות לבנייה רוויה בישובים תרשיחא, נצרת, עין מאהל, ודבורייה.

הבניה בישובים אלה התגברה גם מסיבות כלכליות. משפחות רבות לא הצליחו לחסוך כסף שיספיק לרכישת קרקע פרטית לילדיהן, זאת- בשל העלייה במחירי הקרקעות שנבעה גם מהמחסור בהן.

חשוב לציין כי רכישת דירה במסגרת פרויקטים של המינהל נחשבת עדיין כברירת מחדל אצל אדם, שידו אינה משגת רכישת קרקע פרטית לבניית ביתו. דירות בפרויקטים אלה קטנות מהממוצע במגזר הערבי, ובדרך כלל מאוכלסות על ידי משפחות קטנות מהממוצע (הדבר מתיישב עם העובדה שמדובר בזוגות צעירים, שמספר ילדיהם קטן יחסית למספרם בעבר).

סיכום

היישוב הערבי עבר תמורות רבות במהלך המאה העשרים, שכללו בין היתר עלייה ברמת החיים, פיתוח דפוסי תרבות מודרניים, שינוי בדפוסי המשפחה (ובכלל זה ירידה דרמטית בשיעור הפריון), שינוי תפיסתי בכל הנוגע לשיתוף פעולה עם רשויות התכנון ועוד. 

עם זאת מבנה הכפר נותר מושפע באופן כמעט בלעדי מתפיסות שמרניות, דתיות ולאומיות, המכתיבות את אורח החיים, ובכלל זה גם את דפוסי המגורים ומבנה המשפחה. תפיסות אלה עיצבו את מבנהו הפיסי והחברתי של היישוב הערבי, והעניקו לו את צביונו המיוחד, המבדיל אותו מיישובים אחרים בנוף הישראלי.

מבנה הכפר הערבי ומאפייניו

תחומי היישוב

ניתן להצביע על שלושה אזורים שונים ביישוב הערבי, בהם מנהלים תושבי הכפר את חייהם: 

האזור הראשון - השכונה

לרוב מדובר ברחוב או במספר רחובות, בהם גרים שכנים מחמולה אחת. מרבית חיי היומיום מתנהלים בתוך השכונה. הפעילות החברתית היא ביסודה שכונתית וחמולתית (ביקור אצל הדוד או אצל האח, סיוע הדדי במטלות שונות, עזרה לחולה, הכנות לחגיגות משפחתיות כאשר בחגים ובאירועים משפחתיים נוטלת כל החמולה חלק ).

כאשר מגיע מבקר מחמולה אחרת, הוא נתפס כנציג של משפחתו וחמולתו. אירוח המבקר נתפס כאירוח של כל החמולה, ומכאן חשיבותו. אירוח טוב ומכובד יקנה למארח שם טוב ותדמית זו תדבק בחמולת המארח כולה. 

שטח השכונה מהווה את המקום, בו נוהגים בני הכפר לשהות ולבלות את שעות הפנאי שלהם (מפגשים חברתיים, משחקי ילדים וכו'). במשפחות עם מספר ילדים נמוך יחסית (בדרך כלל משפחות הנחשבות למשכילות ) קיימת השגחה יתרה וקפדנית של ההורים על ילדיהם אשר יבלו את זמנם בתוך תחומי השכונה. במשפחות מרובות ילדים או במשפחות, בהן ההורים עסוקים, רופפת ההשגחה על הילדים, ומרחב הבילוי של הילדים בכפר גדל יותר (לרוב בתוך תחומי האזור). 

האזור השני – תחומי הכפר הבנוי

גבולותיו של תחום זה ברורים כבר ממבט חטוף בעין בלתי מזוינת. 

האזור השלישי – האדמות שבבעלות בני הכפר

מרבית אדמות הכפר הן בבעלות פרטית. עם זאת לא כל האדמות שבבעלות אדם מסוים סמוכות זו לזו. אמנם, מבחינה חמולתית, ניתן להצביע על מרחבים הומוגניים, היינו שטחים רציפים הנמצאים בבעלות של חמולה אחת, אולם יש המחזיקים באדמות גם בשטחים נוספים, כגון אדמות בשולי הכפר, ולפעמים גם מחוץ לתחום השיפוט של היישוב. 

השטחים המקיפים את היישוב והנמצאים בבעלות פרטית של תושביו מגיעים עד מרחק של כ-5 ק"מ מגבולות השטח הבנוי. התושבים יודעים לזהות את החלקות ללא צורך במפות וללא צורך בגידור (אם כי מקובל לתחום את השטחים בגדרות של אבנים). התושבים, הבקיאים בבעלויות על הקרקעות, רואים בחלקות אלה את הגבול בין היישובים השונים. 
יש לציין כי כל עוד שטחים אלה אינם בנויים, מקובל להיכנס לשטח של אחר, לצורך ליקוט עשבים, למשל.

גושי ישובים

בדרך כלל מהווה היישוב יחידת מגורים עצמאית הכוללת 2 - 20 חמולות. מדיניות ההתיישבות של המדינה (לפחות בשנותיה הראשונות) נועדה בין היתר למנוע גושי יישובים ערביים רצופים. להגשמת מדיניות זו, הוקמו בלב ריכוזי הכפרים הערביים (בעיקר בגליל) ישובים יהודיים, אשר הקשו על הרחבת היישובים הערבים לרצף טריטוריאלי (עם זאת, עדיין ניתן למצוא כפרים ערבים סמוכים זה לזה, אך הגבול החוצץ ביניהם עדיין ברור).

כן ניתן להצביע על מקרים בהם גוש של כפרים מהוה מעין מסגרת חמולתית אחת. דוגמא לגוש כזה הינה הכפרים ה"זועביים" בצפון, המאוכלסים על ידי בני חמולת זועבי. משפחת זועבי היא משפחה עשירה, שבבעלותה קרקעות רבות. המשפחה מייחסת את מוצאה לצאצאי הנביא מוחמד, ועל כן רואה את עצמה כמשפחת אצולה. בעבר זכתה ליוקרה רבה בקרב המשפחות האחרות בכפרים, ומתוקף מעמדה נהגה בתקופת השלטון העות'מאני שלא לשלם את מיסיה. במרוצת השנים חל כרסום במעמדה אם כי היא נותרה דומיננטית בשל הקרקעות הרבות שבבעלותה. כדי לעבד ולתחזק את אדמותיה העסיקה המשפחה אריסים. אלה עברו עם בני משפחותיהם לגור בכפרים הזועביים והפכו לחלק מבני הכפר, אם כי לא נטמעו בחמולה הזועבית. 

למרות שהם נחשבים לגוש משפחתי אחד, מסונפים הכפרים הזועביים למספר רשויות מקומיות שונות:
מועצה אזורית בוסתן אל מארג', הכוללת ארבעה ישובים: דחי (الدحي), סולאם (سلم), נין (نين) וכפר מצר (كفر مصر), ומועצה אזורית גלבוע, הכוללת שלושה ישובים אלה: הכפר טמרה (המכונה גם טמרה-זועבייה, طمرة زعبية), הכפר טייבה (המכונה גם טייבה-זועבייה, الطيبة زعبية) ואל-נאעורה (ناعورة).

גוש אחר הוא זה הכלול במועצה מקומית זמר באזור השרון. גוש זה כולל ארבעה כפרים: ימה (يمة או يما), ביר א-סיכה (بير السـِّكـَّة או بئر السـِّكـَّة) מרג'ה (مرجة או المرجة) ואיבתאן (إيتان). בישובים אלה מתגוררות מספר חמולות, אשר להן מקור גניולוגי אחד. חמולות אלה הגיעו לשרון מהיישובים דיר אלגחסון ואטיל, שבגדה המערבית, על מנת לעבוד כפלאחים. במשך הזמן יִישבו הפלאחים את בני משפחותיהם במקום, וכך נוצר גוש התיישבות הומוגני.
משרד הפנים העניק גושפנקא ממסדית לזיקה המשותפת בין הכפרים בהופכו אותם למועצה מקומית אחת.
המשפחות העיקריות בזמר הן ראנם, אל קטאוי, זידאן ודקה.

מבחינה חברתית, העובדה שמדובר בכפרים שונים (בין אם בתוך גוש יישובים ובין אם בכפרים מרוחקים או סמוכים) אינה יוצרת יריבות, איבה או מתח בין הכפרים. מתחים כאלו עלולים להיווצר על רקע סכסוך בינאישי או בין-חמולתי.

חלוקה לשכונות

שטחי הכפר הערבי מחולקים על פי השיוך החמולתי. בדרך כלל מחזיקים בני חמולה אחת שטח אדמה רציף, המהווה למעשה שכונה החולשת על רחוב או מספר רחובות.

הירארכיה בין השכונות בישוב

בישובים הערבים אין הירארכיה בין השכונות. אין שכונות עשירים ושכונות עניים. (יש לזכור כי מיקום הבית נגזר מהבעלות על הקרקע ולא מסטטוס של השכונה וזוג צעיר יבנה את ביתו במקום בו למשפחת הבעל יש קרקעות). עושרו של אדם יתבטא בגודל הבית שיבנה ובפארו ולא במיקומו. עם זאת בחלק מהכפרים קיימות שכונות הזוכות ללעג ולבוז מצד מקצת התושבים. לשכונות אלה מוצמדים לא פעם כינויי גנאי, למשל שכונות חארת אל תאנאכ (حارة التنك) – ובתרגום לעברית: שכונת הפחים. בעבר היו שכונות אלה בפרברי הכפר ושימשו כמזבלות בהן ניתן היה למצוא פחיות רבות, ומכאן שמן. יש הטוענים כי כינוי זה ניתן במקור לשכונות של תושבים נוודים (שמקורם אינו מהכפר), שהגיעו לפלשתינה ממצרים. הם נאלצו להקים מבנים פרוביזוריים למגורים (פחונים) ובשל זרותם ועוניים זכו ללעג מצד המקומיים.

שמות השכונות

באופן רשמי אין שמות לשכונות ביישובים הערביים. עם זאת נשתמרו בחלק מהמקרים שמות עממיים, בהם נעשה שימוש בפועל. שמות אלה קשורים בדרך כלל בשיוך החמולתי של השכונה, למשל שכונת עואודה (حارة العواودة), או שם שנגזר ממיקומה הגיאוגרפי בכפר, כמו: אל שארקייה (המזרחית) אלע'רבייה (המערבית), או שם שנגזר מהאפיון ההיסטורי של השטח, עליו נבנתה השכונה, למשל שכונת ועארה (وعرة, ובתרגום לעברית: שכונת הבר) או שכונת אלביאדר (البيادر, ובתרגום לעברית: אזור הדיש), הנקראת כך על שם הדיש שהיו נוהגים לעשות על אדמה זו בעבר. 

ישנם מקרים בהם שמו של צמח שגדל באזור השתרש והפך לשם השכונה שנבנתה באותו אזור, למשל שכונת ג'בל ח'ויח'ה (جبل خويخة) בכפר כנא. לפעמים קוראים לשכונה על שם האדם הראשון שהתגורר בה, למשל שכונת עוסמאן (בשפרעם) הנקראת ע"ש עוסמאן חוגי'ראת.

מראה מגובב

הכפר הערבי מאופיין במבנה מסורתי מגובב. הוא מחולק לפי שיוכים חברתיים ואתניים כאשר כל עדה גרה בשטח בעל בנייה רצופה. הבתים הטרוגניים בצורתם (מרבית הבתים נבנים בבנייה פרטית ועל כן כל תושב בונה ומעצב את ביתו לפי טעמו האישי. חלק מהבתים צמודי קרקע וחלקם בני שלוש וארבע קומות) ובדרגות גימור שונות (קצב הבנייה נגזר מיכולתו הכלכלית של בעל הבית ומצרכיו המיידיים. כן מקובל להיכנס לבית אף אם בנייתו טרם הושלמה).

מיקום הבתים ופיזורם לא נעשה על פי סדר כלשהו. פיזור הבתים לא נעשה לפי תכנון מוקדם, אלא כפתרון מיידי לצרכי מגורי זוגות צעירים. המיקום הושפע בעיקר מהבעלות על החלקות הפרטיות.

עובדה זו תרמה למבנה המגובב של הכפר, הכולל בתים שנבנו בתקופות שונות ובסגנון שונה (בהתאם לסגנון שהיה מקובל בתקופה בה נבנה הבית) ובפיזור רחב על פני הכפר.

צפיפות בין בתים סמוכים

מיקום הבית נגזר ממיקום קרקעות המשפחה, עובדה המשפיעה גם על צפיפות הבניה. על פי החוק, המרחק בין בתים סמוכים חייב להיות לכל הפחות 3 מטרים מהגבול, כלומר 6 מטרים בין שני בתים. עם זאת קיימים מקרים, בהם בונים שני שכנים את בתיהם בקרבה גדולה מזו המותרת, זאת בהסכמה הדדית ותוך חריגה מתנאי היתר הבנייה.

לפעמים, בכדי לחמוק מעבירת הבנייה, מצמידים את שני הבתים זה לזה, מגדירים את הבית המאוחר כתוספת בניה לבית הראשון ונמנעים מהצורך לשמור על רווח תקני בין הבתים. תופעה זו נפוצה במיוחד בקרב אחים, שקיבלו חלקת אדמה מהוריהם על מנת שיחלקוה ביניהם. במקרה כזה האח הבונה יצמיד את ביתו לאחד הבתים הקיימים.

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת התופעה של בניית צמד בתים "תאומים", כלומר שתי יחידות דיור זהות בגודלן ובצורתן החוברות פיזית לכדי מבנה אחד.

רחובות צרים ומפותלים

מרבית הרחובות והדרכים בכפר הערבי צרים ומפותלים. הכבישים לא תמיד סלולים, וברוב המקרים מדרכות אינן קיימות. בדרך כלל, אין סימון דרכים (כגון קווי הפרדה וכו'), וכמעט שלא ניתן למצוא עצי נוי ברחובות. ספסלי ישיבה אינם קיימים ברחובות, ועקרונית, לא מקובל לשבת באמצע הרחוב, אלא אם פוגשים באקראי מכר. הישיבה המקובלת היא בפתח הבית. 

בניגוד לישובים יהודים הקירות של הבתים, בעיקר באזורים הישנים של הכפר, הם הגדרות התוחמות את הכבישים. כך נוצרים סמטאות ומבוכים, המקנים תחושה אינטימית, אך הופכים את מלאכת הרחבת הכבישים לבלתי אפשרית, שכן לא נותרו מרחבים בצדי הכביש הנושק לקיר הבית. 

לעתים רוחבו הקיים של הכביש אינו עולה על רוחב של מכונית אחת אף אם הרחוב דו סטרי. זאת – מהיות הכבישים סלולים על קרקעות פרטיות שבעליהן נוטים למצות את מרבית השטח לבנייה ללא התחשבות בצרכי הציבור. זאת - אפילו ידוע לבעלים כי לפי תכנית המתאר, אמור להיסלל במקום כביש.
יש לציין כי בעבר הספיק רוחב הכביש למעבר "כלי הרכב", שהיו בדרך כלל עגלות רתומות לבעלי חיים.

הבניה על קרקעות פרטיות נעשית ברובה ללא תכנון מקדים וללא ראייה כוללת של התמונה, אלא רק מתוך ניסיון למצוא פתרון מיידי ונקודתי לצרכי מגורים של הבונה, המקים את ביתו בשטח הפנוי על הקרקע מבלי להתחשב בצרכי הכלל. יתרה מכך, לתפיסתו של בעל הקרקע, עצם העובדה שבתוך השטח הפרטי שלו עובר כביש (המשמש את כל בני הכפר) מהווה הקרבה שלו למען הכלל, ומכאן יסרב בעל הקרקע להקריב חלקים נוספים משטחיו וימצה את מלוא אחוזי הבניה בשטח עד שקירות הבית יגבלו בכביש.

מערך הדרכים בכפר נראה, כפי שהוזכר לעיל, כמבוך, כאשר משני עברי הדרך יש קירות גבוהים והפניות מרחוב לרחוב הם לפעמים בזווית ישרה, ללא קשת סיבוב, דבר המקשה על נהיגה. עמודי החשמל מותקנים ברחוב ללא תכנון, וברחוב אין מקום לפחי אשפה. החסר בתכנון לטווח ארוך, גורם לתוספות בנייה לפי הצורך הנקודתי והמיידי שמתעורר.

חשיבה תכנונית לאורך זמן קשורה גם ברמת ההשכלה של הדיירים ולכן שכיחה פחות בקרב האוכלוסייה הזקנה, שלרוב מתגוררת באזורים הישנים בכפר.

תחזוקת הרחוב אינה מוקפדת ובמקרים רבים הרחוב מוזנח. לא פעם ניתן למצוא פסולת זרוקה בשטח "ציבורי" או היקוות מי ביוב על הכביש. מפגעים אלה אינם מטופלים, שכן הרשות המקומית והתושבים אינם נוטלים אחריות על מפגעים המצויים בתחומי השטח הציבורי של הכלל.

באזורים החדשים יותר, המפותחים ע"י מינהל מקרעי ישראל על קרקע ציבורית, הכבישים רחבים וסלולים, לצדם בנויה רשת מדרכות, ומשולבים בהם מעגלי תנועה (כיכרות) מטופחים. באזורים אלה מותקנת מערכת ניקוז מודרנית, ולרחובות מראה נקי ואסתטי כיוון שנבנו לפי תוכניות מתאר שכללו תכנון מוקדם תוך ראייה כוללת לטווח ארוך ותוך התחשבות במכלול השיקולים והצרכים בנוסף לצורכי הבית עצמו.

תאורה

ברחובות הכפר קיימים עמודי תאורה ישנים ועשויים עץ. בשל חסר במדרכות, נטועים העמודים על הכביש עצמו. במקרים רבים המנורות שעל עמודי התאורה שבורות או שרופות כתוצאה ממשחקי קליעה של הצעירים ומהיעדר טיפוח סביבתי של הרשות המקומית, שאינה מתקנת את המנורות. זאת - מתוך שיקולים כלכליים ומתוך סדרי עדיפויות, שאינם מעמידים את הפיתוח הסביבתי ואת אינטרס הציבור בראש סדר העדיפות. תופעה זו נפוצה באזורים הישנים של הכפר ונדירה באזורים החדשים, שמפתח מינהל מקרקעי ישראל.

שמות הרחובות

ככלל ביישובים הערביים, למעט ברחובות הראשיים, אין שמות לרחובות. הסיבות לכך מגוונות:

  • לתושבים אין אינטרס שאדם זר יאתר אותם, והם אינם מצפים בדרך כלל לאורחים בלתי קרואים. בני הכפר יודעים היכן למצוא איש את רעהו גם ללא כתובת מדויקת. 
  • במנטאליות של הכפר הערבי טרם השתרשה הכרת החשיבות של מינהל יעיל, ולא קיימת עדיין מודעות לחשיבות סדרי שלטון מודרניים. 
  • קיים חשש מהתערבות הממשל היהודי בקביעת השמות, באופן שיכניס לכפר אלמנטים יהודיים או ציוניים. 
  • סיבה נוספת קשורה ביחסי הכוחות הבין חמולתיים ביישוב. לא ניתן להגיע להסכמה על שמות הרחובות כאשר כל חמולה רוצה להנציח דמויות או אירועים הקשורים בה. במיוחד גובר החשש שחמולה מסויימת, בעלת שליטה במועצה המקומית, תקבע את שמות הרחובות בשכונות המאוכלסת על ידי חמולה אחרת. הרצון להימנע מחיכוך וממריבות מיותרות מוביל את תושבי הכפר לוותר על הניסיון לקרוא לרחובות בשמות, הגם שקריאת השמות אינה מניבה שום רווח פוליטי. 
  • מרבית הרחובות הפנימיים בישוב הם סמטאות הממוקמות על קרקע פרטית. למרות שכל אחד רשאי לעבור בהן, הן עדין נתפסות כאזור פרטי, השייך לחמולה ולא ל"כלל" ואין לגיטימציה לאנשים שמחוץ לחמולה לקרוא לרחובות אלה בשמות, שכן הרחובות אינם שלהם.

הרחובות שקבלו שמות, נקראו על שם מנהיגים, דמויות היסטוריות ביישוב ובעדה, דמויות דתיות, חברי מועצה בעבר (למשל רחוב על שם אבראהים נמר חוסין), דיינים בבתי דין דתיים, מנהלי בתי ספר, ואף על שמן של דמויות מחוץ למגזר, למשל, רחוב חיים ויצמן בבקעה אל גרביה. 

בישובים בהם התנועה האיסלאמית שולטת ברשות המקומית, כבכפר קרע, היא דואגת להקנות שמות אסלאמיים לרחובות כדי לחזק את אופיו המוסלמי של היישוב. במקרים אלה השמות הניתנים הם בדרך כלל שמות של חברי הנביא, למשל: אבו בכר אלצדיק (ابو بكر الصديق), עומר אל ח'טאב (عمر بن الخطاب), עות'מאן אבן עפאן (عثمان بن عفان) או עליי בן אבו טאלב (علي بن ابي طالب), או שמות של מלחמות מצווה כמו: "מערכת בדר", (معركة بدر), "מערכת אוחוד" (معركة احد) או "אל קאדסייה" (القادسية).

שילוט

בכפרים הערביים אין בדרך כלל שלטי הכוונה (מרבית שלטי ההכוונה נמצאים בכבישים הראשיים שמחוץ ליישוב), זאת מאחר ואין ציפיה לאורחים בלתי קרואים או לזרים.
מסיבה זו כמעט ולא ניתן למצוא שלטים, המכוונים את עוברי האורח כיצד להגיע לשכונה מסוימת, איך להגיע ליציאה מהכפר, היכן מוסדות הציבור וכיו"ב. גם הבתים נעדרים שילוט, כגון מספר הבית או שם המשפחה המתגוררת בו. 

השלטים הפזורים בכפר הינם פרטיים, לרוב שלטים מסחריים שנועדו למשוך לקוחות ולהצביע על קיומו של בית עסק מסוים. התקנת השלטים נעשית באופן פרטי על ידי בעל העסק. במקרים רבים השילוט הוא בעברית על מנת למשוך לקוחות יהודיים (התושבים הערביים המקומיים אינם זקוקים לשילוט). לפעמים פזורים ברחבי היישוב שלטים המכילים אמירות דתיות.

לוחות מודעות

ביישובים הערביים אין לוחות מודעות בניגוד למקובל ביישובים היהודיים. לוחות מודעות נמצאים בדרך כלל במוסדות ציבור, כגון: מסגד ובניין המועצה המקומית.
פרסומים מסחריים נעשים בדרך כלל באמצעות חלוקת פליירים ורק לעתים נדירות באמצעות מודעות.
מודעות אבל נתלות במסגדים או בכנסיות, ואף מכריזים על דבר המוות ועל מועד ההלוויה באמצעות מערכת הכריזה של המסגד. בנוסף, מודעות אבל מפורסמות בעיתונות ובאתרי אינטרנט (למשל אתר פנורמה).

מקובל לתלות מודעות אבל גם במסגדים בכפרים סמוכים, ואף מכריזים על דבר המוות ועל סידורי ההלוויה במערכת הכריזה של המסגדים (גם במקרים שהנפטר אינו בן היישוב). במקרה כזה אין מזכירים את סיבת המוות.

מודעות "דרושים" מפורסמות בעיקר באתרי האינטרנט ובעיתונות הערבית המקומית או האזורית.

מודעות בחירות מפורסמות על כל שטח פנוי, בין אם אלו גדרות, או לוחות הפרסום הגדולים בפאתי הכפר (המכונים "לוחות עבודי" על שם הזכיין המתחזק אותם) או אם אלו עמודי תאורה. המודעות ממשיכות "לקשט" את הכפר גם לאחר תום הבחירות, והופכות לחלק אינטגראלי מהנוף של היישוב.

מסגד

המאפיין המרכזי הנמצא בכל ישוב ערבי הינו המסגד והאזור שסובב אותו.
רובה של האוכלוסייה הערבית בישראל הוא מוסלמי, ובדרך כלל מהווים המוסלמים רוב ביישובים הערביים. המסגד הוא בית התפילה של המוסלמים, המהווים אוכלוסייה דתית מסורתית. בדרך כלל משמרים בכפרים את המסגדים הישנים, ואף מחדשים אותם ואת האזור שמסביבם. בחלק מהמקרים בונים ליד המסגד הישן גם מסגדים חדשים יותר. המסגד מהווה נקודת ציון לניווט בתוך היישוב. הגדרת מקום נעשית ביחס למסגד וכך גם ינחו אדם המבקש להגיע למקום מסוים בכפר. ברוב המקרים סמטאות הכפר והכבישים מובילים אל המסגד.

מעיין

מלבד המסגד קיים בכל כפר ערבי מעיין, המשמש כיום כאתר נוי מטופח ולא כמקור מי שתייה. אזור המעיין מעוצב, ובדרך כלל נבנים סביבו מבניים קשתיים (הקשת הוא סממן מסורתי בקרב המוסלמים). המעיין מסמל את השייכות לכפר ואת הקשר לאדמה - החיים באים מתוך האדמה. בדומה למסגד גם המעיין משמש נקודת ציון לניווט בכפר, ושמות לא רשמיים של שכונות נגזרים ממיקומן של השכונות ביחס למעיין, למשל שכונת "מעל המעיין" ("فوق العين") או שכונת "מתחת למעיין" ("تحت العين").

בית קברות

בכל יישוב ערבי קיים בית קברות. בניגוד למקובל בחלק מבתי הקברות היהודיים (בעיקר אלו של הערים הגדולות), אין זה מקובל כי בית קברות אחד ישמש מספר ישובים. לפי חוקי האסלאם, אסור להשתלט על מקום, ולכן אם אדם נקבר, מותר כעבור 40 שנה לקבור מישהו אחר במקומו, ובדרך זו לחסוך בשטח הקבורה. כיום אין מצייתים לכלל זה.
כאשר נפטר אדם נוהג המואזין להכריז על מותו ועל מועד ההלוויה במערכת הכריזה. מסע ההלוויה הינו רגלי, יוצא מהמסגד אל בית הבקרות ומשתתפים בו רק גברים.

אזור תעשייה ומסחר

ביישובים הערביים מוקצה אזור מסוים לצרכי תעשייה ומסחר. לעתים כולל אזור התעשייה בתי עסק גדולים כמו סוכנויות רכב, מחסני עצים ומזון, נגריות, מסגריות וחרשי ברזל, עסקי אבן ושיש, תעשיית מזגנים, אביזרי רכב וחלפים, מוסכים ופנצ'ריות, מתקני טרקטורים ותעשיית בניין (בלוקים וברזל).
תעשייה מקומית מוזילה את עלויות הבנייה, שכן היא מייתרת את הצורך בשינוע חומרים ממקום למקום, וההיכרות האישית עם המוכר מביאה להוזלת העסקה.

מקצת העסקים היצרניים והתעשיות זעירות בכפר אינם ממוקמים באזור התעשייה, אלא על הכביש הראשי הסמוך ליישוב. זאת – בשל הרצון להשיג "קליינטורה". דוגמאות לכך הן אום אל פאחם, כפר כנא, מע'אר וטוראן.

בנוסף לאזור התעשייה מקובלת הקמת מרכז מסחרי, הכולל בתי עסק ותעשיות קטנות, כמו בתי קפה, מסעדות, בתי דפוס, מכולות, חומרי בנייה, פירות וירקות, ממכר מזון מהיר, כלי כתיבה, ממכר כלי בית וריהוט, מאפיות, צעצועים, דברי פלסטיק, אביזרי חשמל ומספרות.

קניונים

במקצת היישובים הערבים ניתן למצוא גם קניונים לא גדולים בהשוואה לאלו שביישובים היהודים, כאשר הקניון הגדול ביותר במגזר הערבי נמצא בעיר אום אל פחם. עם זאת מרבית הצעירים במגזר הערבי מעדיפים לבלות בקניונים שביישובים היהודיים, לרוב ביישובים סמוכים למקום מגוריהם: תושבי הגליל נוהגים לפקוד את הקיריון בקרית ביאליק ואת קניון לב המפרץ המצוי בפאתיה הצפוניים של חיפה, תושבי שיפוליו הדרומיים של הר הכרמל נוהגים לפקוד את קניון חיפה הנמצא ביציאה הדרומית מהעיר, תושבי הכפרים הערביים בשרון נוהגים לפקוד את הקניונים בחדרה ובכפר סבא, ותושבי הנגב (בעיקר הבדואים) מרבים לבקר בקניון בבאר שבע.

תחנות דלק

בישובים הגדולים קיימת תחנת דלק ולפעמים יותר מאחת.

בנקים

ביישובים הערבים הגדולים קיימים סניפי בנק, ולפעמים יותר מאחד. הבנקים ביישוב הערבי נמנים על מגוון הבנקים המסחריים בישראל, ולאו דווקא הבנק הערבי-הישראלי.

מבני ציבור ושירותים ממשלתיים

מרבית השירותים הציבוריים, כגון המוסד לביטוח לאומי, משרדים ממשלתיים, בתי חולים ואף בתי הדין השרעיים, נמצאים בערים הגדולות.
עם זאת, שירותים חיוניים אחרים, כמרכז חלוקת דוארקופת חוליםבנקים (לפעמים יותר מסניף אחד) וכמובן משרדי המועצה המקומית (ככל שהכפר מאוגד כרשות מקומית עצמאית) קיימים בתוך תחומי הכפר.

משטרה

תחנות משטרה קיימות רק בערים הגדולות ובמקצת הכפרים. עם זאת, מונהג לאחרונה במגזר הערבי שיטור קהילתי, בו נוטלים חלק תושבי הכפר. בשל מערכת היחסים הרעועה בין המשטרה למגזר הערבי זוכה ההתנדבות לשיטור הקהילתי ליחס של בוז מצד מרבית התושבים בכפר. המתנדבים מכונים בלעג "מתנדל" (שפירושו: משתפן). המילה "מתנדל" (متنذيل) מכילה שתי משמעויות המקובצות בה יחד: "נד'ל" שפירושה שפן, ו"ד'יל" שמשמעותה זנב. למרות זאת, גיוס המתנדבים לשיטור הקהילתי מוכתר בהצלחה, וצעירים רבים נרתמים לשירות ורואים בו עמדת כוח והזדמנות ליצור קשר עם יהודים.

מרכז חלוקת דואר

בכפרים הערביים מחולק הדואר במרכזי חלוקה, בהם יש לכל משפחה תיבה פרטית, אותה היא שוכרת מרשות הדואר (כיום "חברת דואר ישראל"). מרכזי החלוקה אינם מטופחים, ובמקרים רבים ניתן למצוא בהם תיבות דואר פרוצות ופסולת המושלכת בסביבה.

גינות ושטחים ציבוריים

ביישוב הערבי מוקצה מרבית שטח הקרקע למגורים. מצויות רק מעט גינות נוי. עצי נוי ברחובות וספסלי ישיבה הינם נדירים למדי. מסיבות כלכליות אין הרשות המקומית מטפחת את השטחים המועטים המוגדרים כגינות ציבוריות או כגני משחקים. משאביה של הרשות המקומית מוגבלים והיא מעדיפה להשקיע אותם בצרכים דחופים יותר. החשיבות הנמוכה שמיוחסת במגזר הערבי לטיפוח השטח הציבורי משפיעה אף היא, וכך ניתן להבחין במקרים רבים בפסולת זרוקה ברחובות או בפאתי היישוב, בתחום שנתפס על ידי התושבים "מחוץ לתחום אחריותם". 

בשכונות החדשות המפותחות על ידי מינהל מקרקעי ישראל רמת הפיתוח גבוהה יותר, וניתן למצוא בהן יותר עצי נוי ואזורים ציבוריים.

מטעי זיתים ובורות מים

עיקר השטח הפנוי בכפר הערבי מנוצל לבנייה. נטיעת עצי נוי אינה מקובלת , שכן יש בה משום בזבוז משאב הקרקע, ושיקולי נוי אינם בראש סדר העדיפויות של המגזר הערבי. עם זאת מתחדשת בשנים האחרונות תופעת נטיעת עצי זית בתוך הכפרים הערבים, המפגינה את הקשר של בעל הקרקע אל האדמה, וזאת אל מול ניסיונות השתלטות מצד גורמים זרים (כגון מי שאינו תושב הכפר או אף יהודים) על האדמה. נטיעת העצים מהווה גם ביטוי לתחושת הגעגוע לעולם התמים והמסורתי של פעם, וכפי שהיה נהוג בעבר, מקובל גם כיום לחפור בורות מים.

בית בד

שמן זית הינו מוצר יסוד בחברה הערבית. אי לכך מקובל כיום כי לכל ישוב בעל אוכלוסייה משמעותית יהיה בית בד משלו.

תרבות הרחוב

ביישוב הערבי, הנתפס כשטח המקנה הגנה לתושביו, מקובל כי חלק מהוויית החיים מתנהל ברחוב עצמו. 

משחקי הילדים נעשים ברחוב והמשחקים המקובלים הם: משחקי כרטיסים ותמונות של שחקנים, מחבואים, תופסת, ישיבה על ראש ההר וספירת רכבים חולפים, גולות, חץ וקשת ומשחקי קליעה במטרה . קטטות ודחיפות מהוות אף הן חלק מהריטואל הקבוע של הצעירים. 

משחק נפוץ נוסף בקרב הצעירים הוא "ג'לאד" (جلاد, ובתרגום לעברית: המצליף), במסגרתו זורקים לאוויר קופסת גפרורים ומהמרים על הצד שעליו היא תיפול. המהמר נכונה מקבל זכות להצליף בחברו. גם חיפוש קיני ציפורים ואכילתן מקובלת בקרב הצעירים. 

בקרב הבנות מקובל לשחק בחבל וב"אוקס" (קלאס). 

הצעירים, בעיקר הבנים, מרבים לרכב על אופניים. לא מקובל כי בנות או מבוגרים ירכבו על אופניים בכפר. 

במהלך היום יש תנועת הולכי רגל ערה בכפר. לא מקובל לשבת ברחוב, ואף אין בו ספסלי ישיבה או מקומות, בהם ניתן לשבת. לעיתים יושבים בעלי בתים או בעלי חנויות על שפת המדרכה בסמוך לפתח ביתם או לפתחו של בית העסק שלהם.

ההליכה ברחבי הכפר מקובלת גם למטרת ג'וגינג, במיוחד בקרב צעירות רווקות, המנסות לאותת לבני המין השני כי הן פנויות. בנות תמיד תלכנה בקבוצה (בדרך כלל בת בחברת האם או חברה). 

כאשר מכרים נפגשים, מקובל להקפיד על מספר כללים בסיסיים של ברכת שלום. הצעיר יברך את המבוגר, והנייד ההולך ברחוב יברך את הנייח היושב בפתח הבית או בפתח החנות. אין מניעה שגבר יברך לשלום אישה, אך אין זה מקובל שינשק אותה. גבר רשאי לנשק גבר אחר על לחיו, והדבר אף מקובל. לחיצת יד בין גברים ונשים מקובלת רק בין קרובים בדרגת קרבה משפחתית ראשונה, כגון: אב, אם, אחות ודוד.

הזיקה בין התושב ליישוב

הקשר בין התושבים הערבים ליישובים הדוק מאד. בני המגזר הערבי נוטים "לשמור אמונים" ליישוב בו חיו במשך מרבית שנותיהם, ומעדיפים שהם וצאצאיהם ימשיכו להתגורר בו. הדבר קשור הן בעצם האחיזה בקרקע והן בקשר ההיסטורי למשפחה. 

לאחר המרכיב המשפחתי והחמולתי מהווה היישוב מרכיב שלישי בחשיבותו בזהות של בני המגזר הערבי. במילים אחרות: אדם יזוהה תחילה עם בני משפחתו, לאחר מכן עם החמולה אליה הוא שייך, ולאחר מכן עם הכפר ממנו בא. אם אדם עובר לגור בכפר , ישייכו אותו תושבי אותו כפר תמיד לכפרו המקורי, ממנו הגיע. הדבר עשוי להשתרבב אפילו לשמו של האיש, למשל אדם שהגיע מכפר עילוט לכפר כנא, יזוהה על ידי תושבי כפר כנא כ"עילוטי", כלומר זה שבא מעילוט.

יתרה מכך, ההשתייכות ליישוב מעצבת את הזהות המרחבית של בני המגזר הערבי. נאמנותם ליישוב עולה על נאמנותם לאזור, והם יזהו את עצמם כבני היישוב ולא כתושבי האזור.

הקשר של בני המגזר הערבי ליישובים בהם חיים מתפתח לאורך השנים באמצעות סיפורים משפחתיים, מערכת החינוך ואמצעי התקשורת.
בבתי הספר מקובל להקדיש פינות מיוחדות להיסטוריה של היישוב, הכוללות מידע עדכני על היישוב, תמונות של מקומות בכפר ומידע מן העבר, בעיקר על התקופה בה נוסד היישוב וכן על מספר תושביו, הרכבו הדמוגרפי וכו'. 

העיתונות המקומית והאזורית מספקת מידע שוטף אודות היישוב, החל מאקטואליה, כבעיות שאליהן נקלעה מועצה מקומית מסוימת שפורקה על ידי משרד הפנים, בעיות תשתית בכפר, מצוקה של שכונה מסוימת, בעיות זיהום אוויר וכו', וכלה במידע על העבר של הישוב בתקופות שונות, שירים בשבחו של הישוב ואף ראיונות עם אנשים מרכזיים בהיסטוריה של היישוב.
העיתונות המקומית נצרכת באופן שוטף על ידי התושבים והיא מחזקת את הקשר בין התושב לישוב.

הרשויות המקומיות נוהגות להוציא לאור מדי כמה שנים פרסום בפורמט של כתב עת, הכולל מידע היסטורי אודות היישוב וכן זיכרונות של וותיקי הכפר.

במסגרת המשפחתית מקובל להנחיל לבני דור הצעיר את ההיסטוריה של היישוב ובכך לחזק את הקשר שלהם אליו. מקובל שהאבות מספרים לבניהם (בדרך כלל בני גיל 20 לערך) את ההיסטוריה של היישוב ושל הסביבה הגיאוגרפית והטופוגרפית, בה הוא נמצא. הם עושים זאת דרך סיפורים וחוויות שחוו בעבודה, בעיבוד האדמה, ממנה התפרנסו, וכאשר ליקטו צמחי בר. 

במסורת הערבית קיימים סיפורים רבים שמתחילים בנוסח "בשנה פלונית בעונת הקציר באזור אלמוני, כאשר הייתי עדיין בן עשר, נתקלתי בנחש גדול ואז קראתי לסבא שלך .....".

באמצעות סיפורים מסוג זה לימדו המבוגרים את בניהם את שמות האזורים בתוך הכפר ומחוצה לו, את שמות השכונות, את השמות הפרטיים של האנשים, את ההיסטוריה של החמולות השונות בכפר, ואף את שיוך אדמות הכפר לחמולה מסוימת. זאת ועוד, בדרך זו למדו הצעירים גם על טבעם וטיבם של בני חמולה או משפחה בתוך הכפר או מחוצה לו בכפרים סמוכים.
סיפורים אלה מסופרים בדרך כלל בשעות הערב, שהן שעות הפנאי של המשפחה.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • חיידר עזיז (עורך), ספר החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלה, 2005.
  • סיקרון משה, דמוגרפיה: אוכלוסית ישראל - מאפיינים ומגמות, 2004.
  • שטנדל אורי, ערביי ישראל : בין פטיש לסדן, אקדמון, 1992.
  • סופר ארנון וביסטרוב יבגניה, מדינת תל אביב - איום על ישראל, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה אוניברסיטת חיפה, 2006. 
  • אל-חאג' מאג'ד, חינוך בקרב הערבים בישראל: שליטה ושינוי חברתי, מאגנס, 1996.
  • ראסם חמאיסי גורמים צנטריפוגלים וצנטריפטלים והשפעתם על עיצוב המבנה של היישוב הערבי פורסם באתר מט"ח 
  • רוזנהק זאב, מדיניות השיכון והערבים בישראל 1948 – 1977, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1996.
  • שנל יצחק ופארס אמין, לקראת בנייה רוויה ביישובים הערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1996.
  • חמאיסי ראסם, לקראת הרחבת תחום השיפוט של יישובים ערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2002.
  • חמאיסי ראסם, מתכנון מגביל לתכנון מפתח בישובים הערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1993.
  • חמאיסי ראסם, פיתוח תשתית התחבורה ביישובים ערביים בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1995.
  • רכס אלי, הכפר הערבי בישראל – מוקד פוליטי-לאומי מתחדש, מרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, מכון שילוח, אוניברסיטת תל אביב, 1985.
  • חמאיסי ראסם, דרך 6 והיישובים הערביים – איום או מנוף?, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1999.
  • ג'אנר-קלוזנר דויד, ביזור התכנון ברשויות מקומיות ערביות בישראל, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 1994.
  • חמאיסי ראסם, מרחב נצרת – מסגרת מטרופולינית לניהול, תכנון ופיתוח, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, 2003.
  • האגודה לזכויות האזרח בישראל זכויות האדם בישראל - תמונת מצב 2007, 2007.
  • שלמה אילן, התרבות החקלאית הערבית המסורתית, שיטותיה והתיחסותה אל הנוף בארץ ישראל בסוף תקופת השלטון העותומני, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך של האוניברסיטה העברית בירושלים, 1974.
  • בר גבריאל, המוח'תאר הכפרי בארץ ישראל: תולדות מעמדו ותפקידיו, מאגנס, תשל"ט.
  • בר גבריאל, ערביי המזרח התיכון - אוכלוסיה וחברה, הקיבוץ המאוחד, 1972.
  • גרוסמן דוד ומאיר אבינועם (עורכים), היישוב הערבי בישראל - תהליכים גיאוגרפיים, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ד.
  • גרוסמן דוד, הכפר הערבי ובנותיו - תהליכים ביישוב הערבי בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, יד יצחק בן צבי, 1994.
  • מיוחס יוסף בן רחמים נתן, הפלחים – חיי הפלחים בהשוואה אל חיי היהודים בתקופת התנ"ך והתלמוד, דביר, תרצ"ז.
  • סגל יורם, הבניה בכפרים הערביים בגליל והתפתחותה, 1967.
  • סתוי משה, הכפר הערבי: פרק הווי, עם עובד, תש"ו.
  •  Baer Gabriel, Fellah and Townsman in the Middle East - Studies in Social History, London, 1982.
  • Goodrich-Freer Adela M. Idem, Arabs in Tent and Town - An Intimate Account of the Family Life of the Arabs of Syria Jerusalem, London, 1924.
  • Khalidi Walid (ed.) All That Remains - The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948, Washington (D.C.), 1992.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • מוסא אווה, "שוויון בחלוקת הקרקעות במדינה? לא כל כך מהר", דו-עט אפריל 2005, 12.
  • חמאיסי ראסם, "ביצוע תוכניות מיתאר בכפרים הערביים", אופקים בגאוגרפיה 17 – 18, 1986, 161.
  • חמאיסי ראסם, "היישובים הערביים הקטנים בישראל: מכפר לפרבר" אופקים בגאוגרפיה 48 – 49, 1998, 111.
  • חמאיסי ראסם, "הבעלות על הקרקע כגורם מעצב מרחבים בישובים הערביים", אופקים בגאוגרפיה 40 -41, 1994, 43.
  • חמאיסי ראסם, "השונות בעוצמת ההתחדשות בין גלעיני היישובים הערביים בישראל", אופקים בגאוגרפיה 52, 2000, 19.
  • חמאיסי ראסם, "משהו השתבש בדרך אל העיר", פנים 13, 2000, 78. 
  • חליחל אחמד ס', "שינויים דמוגרפיים באוכלוסייה הערבית בישראל מאז שנות החמישים", ספר החברה הערבית בישראל: אוכלוסייה, חברה, כלכלה, עזיז חיידר (עורך), 2005.
  • גיל אייל "בין מזרח למערב - השיח על הכפר הערבי בישראל", תיאוריה וביקורת 3, 1993, 39.
  • ברור משה, "תמורות בתבנית, בהתפרסות ובצפיפות האכלוס בכפר הערבי בארץ", ארץ ישראל יז, תשמ"ד, 8.
  • רוזנפלד הנרי וכרמי שולמית, "מוצא הפרולטריזציה והעיור של כפריים ערביים בארץ ישראל", רבעון למחקר חברתי 12-19, קיץ 1977, 117.
  • פינקרפלד יעקב, "הבניה הערבית - הבניה הציוברית וצורות מקוריות של בית דירה בארץ", מחקרים, עבודות המוסד לחקר הבניה והטכניק, א', תש"ג.
  • Weinryb Bernard D., "The Arab Village in Palestine", Palestine Affairs, Vol. 1, No. 10 (november 1946), pp. 1-4.
  • Canaan, Tufic, "The Palestinian Arab House - Its Architecture and Folklore", Journal of the Palestine Oriental Society, 13 (1933), pp. 44-67.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודוחו"ת

  • ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא המגזר הבדואי בישראל, דו"ח הוועדה, 1996.
  • מנהלת פרוייקט תכנית אב מתאר במגזר הערבי בראש משרד הפנים ובשיתוף מינהל מקרקעי ישראל ומשרד ראש הממשלה, לקראת הפעלת דרכים וכלים למימוש הגדלת פוטנציאל המקרקעין לפיתוח היישובים הערביים – דו"ח מסכם, 2000. 
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות – משפחות ומשקי בית בישראל – לקט נתונים לקראת "יום המשפחה" – נתוני 2005, 13.2.2007. 
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות – האוכלוסייה המוסלמית בישראל – לקט נתונים לרגל חג הקורבן, 31.2.2006. 
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות – נתונים לרגל יום הקשיש הבין-לאומי, 27.9.2006.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הודעה לעיתונות – דפוסי פריון בישראל 2006, 5.11.2007. 
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל 58, 2007. 
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרסומי מפקד האוכלוסין והדיור 1995, בתוך אתר הלמ"ס.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה הערבית בישראל, סטטיסטיקל 26, 2002. 
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נשים וגברים, סטטיסטיקל 40, 2004.
  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסיה הערבית - מימדים והרכב, סטטיסטיקל 48, 2003.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2007). המשולש. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:06, נובמבר 14, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). הנגב. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:44, נובמבר 15, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). הגליל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:31, נובמבר 6, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). בדואים בישראל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:17, דצמבר 2, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר בלתי מוכר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 08:58, דצמבר 2, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבו ג'ווייעד. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:08, פברואר 10, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבו עמרה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 22:35, מאי 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבו קורינאת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 00:26, יולי 5, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבו רוקייק. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:10, פברואר 10, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אום בטין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:23, מאי 7, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אטרש. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 13:45, ינואר 5, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אעצם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:44, מרץ 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אפיניש. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:43, מרץ 27, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ביר הדאג'. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:59, יולי 21, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2006). ג'נאביב. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:46, נובמבר 10, 2006
  • תורמי ויקיפדיה (2006). הוואשלה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:16, נובמבר 10, 2006
  • תורמי ויקיפדיה (2007). הוזייל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:49, מרץ 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). זבארגה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:49, מרץ 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). חורה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:33, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כסייפה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 02:28, אפריל 11, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). לקיה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 22:05, אוקטובר 19, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מסעודין אל-עזאזמה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:29, אוגוסט 2, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מרעית ודריג'את. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 19:45, אוגוסט 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). נצאצרה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:32, אוגוסט 5, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עוקבי. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:47, מרץ 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ערערה-בנגב. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:41, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). קבועה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:55, יולי 8, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). קודייראת א-צאנע. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:45, מרץ 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). קוואעין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:45, מרץ 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2006). קסר אל-סיר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:11, נובמבר 10, 2006
  • תורמי ויקיפדיה (2007). רהט. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:23, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שגב-שלום. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:45, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). תל שבע. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:13, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). תראבין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 06:18, ספטמבר 13, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). תראבין א-צאנע. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:38, אפריל 15, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבו גוש. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:25, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבו סנאן. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:26, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אום אל-פחם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:13, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אום אל-קוטוף. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:06, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אכסאל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:27, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אל עריאן. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 05:10, אוגוסט 29, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אעבלין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:28, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). באקה-ג'ת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:43, אוקטובר 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). בועיינה-נוג'ידאת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:28, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). בסמ"ה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:30, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ברטעה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:04, ספטמבר 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ג'דיידה-מכר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:31, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ג'לג'וליה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:31, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ג'סר א-זרקא. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 19:09, אוקטובר 2, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ג'ש (גוש חלב). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:26, יוני 8, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). דחי (יישוב). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:46, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). דבורייה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:32, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). דייר חנא. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:32, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). זמר (מועצה מקומית). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:32, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). זרזיר (יישוב). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:33, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). חמאם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:47, ספטמבר 28, 2007 
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טורעאן. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:34, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טייבה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:17, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טירה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:17, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טמרה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:17, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טמרה (יזרעאל). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 07:29, ספטמבר 23, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). יפיע. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:34, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כאבול. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:35, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כאוכב אבו-אל-היג'א. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:10, אוקטובר 18, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כעביה-טבאש-חג'אג'רה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:35, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר ברא. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:35, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר יאסיף. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:46, אוקטובר 22, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר כנא. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:36, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר מנדא. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:46, אוקטובר 16, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר מצר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:47, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר קאסם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:53, ספטמבר 27, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כפר קרע. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:11, אוקטובר 20, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מועאוויה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 05:45, אפריל 23, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מוקייבלה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:57, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מזרעה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:38, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מייסר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:06, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מע'אר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:21, יוני 30, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מעלה עירון. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:39, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). משהד (כפר). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:39, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). נחף. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:41, אוקטובר 13, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). נין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 00:09, ספטמבר 26, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). נצרת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 22:22, אוקטובר 18, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). סאלם (כפר). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 15:55, ספטמבר 12, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). סולם (יישוב). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:48, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). סח'נין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:22, אוקטובר 1, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). סנדלה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:38, אוגוסט 26, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ע'ג'ר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:38, ספטמבר 19, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עארה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 19:44, אוגוסט 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עיילבון. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:40, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עילוט. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:40, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עין אל-סהלה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 20:08, ספטמבר 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עין מאהל. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:40, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עין נקובא. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:37, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007).עין ראפה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:37, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עכברה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:28, אפריל 30, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עראבה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:41, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ראמה (מועצה מקומית). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:43, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). רומאנה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:47, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ריינה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 00:31, אוקטובר 10, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שגור. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 21:02, אוקטובר 18, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שיח' דנון. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:31, יולי 3, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שעב. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:45, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שפרעם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 05:52, אוקטובר 20, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אבטין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:00, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). אל-ח'וואלד. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:19, מרץ 15, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ביר אל-מכסור. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:29, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). בסמת טבעון. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:30, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ד'הרה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 08:46, מאי 30, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). דמיידה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 07:21, אוקטובר 14, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). חוסנייה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:50, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). חמאם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:47, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). חמדון. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 07:00, פברואר 12, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טובא-זנגרייה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:33, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). טייבה (בעמק). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:38, אוגוסט 26, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). כמאנה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:51, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). מנשייה זבדה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:59, ספטמבר 13, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). נאעורה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:08, ספטמבר 28, 2007
    תורמי ויקיפדיה (2007).סוויעד חמירה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 05:39, ספטמבר 14, 2007
    תורמי ויקיפדיה (2007). סלאמה (הגליל). ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 07:06, ספטמבר 14, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עוזייר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 15:14, אוקטובר 14, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). עיאדאת. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 10:31, ספטמבר 13, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ערב אל נעים. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 11:44, ספטמבר 14, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ערב אל סמניה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 15:22, פברואר 25, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ערב אל עראמשה. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 09:59, אוגוסט 4, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). ראס אל עין. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 13:27, ספטמבר 14, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). רומת אל-הייב. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 16:27, אפריל 5, 2007
  • תורמי ויקיפדיה (2007). שבלי - אום אל-גנם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:44, ספטמבר 28, 2007
  • תורמי ויקפדיה (2007). צ'רקסים. ויקיפדיה, האינציקלופדיה החופשית, אוחזר בתאריך 13:16, אוקטובר 23, 2007.

כתבות ומאמרים בעיתונות

ארכיונים ומאגרי מידע

  • רכס אלי (עורך) הערבים בישראל: קובץ נתונים סטטיסטיים, 2005.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, תוכנית מיתאר לישובי הבדואים בנגב - מוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה, 2006.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא: בנייה בלתי חוקית – מוגש לחה"כ רוחמה אברהם, 2004.
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, מסמך רקע בנושא: תופעת הבנייה הבלתי חוקית בישראל – מוגש לוועדה לענייני ביקורת המדינה, 2005. 
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, בנייה בלתי-חוקית בעיר לוד - מוגש לוועדת הפנים ואיכות הסביבה, 2006. 
  • הכנסת מרכז המחקר והמידע, הפיכת קרקעות חקלאיות המעובדות בידי בדואים בנגב, 2006. 
  • בג"ץ 8035/07 ו' אבריק-זבידאת נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 31.10.07).

אתרי אינטרנט

שונות 

  • משרד הפנים תכנית מתאר ארצית משולבת לבניה לפיתוח ולשימור תמ"א 35 - הוראות התכנית, 2005.
  • מותגים מצגת המגזר הערבי 2007 מגמות וכיוונים, 2007.

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.