אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 13 מדרגים

בת מצווה בחברה החילונית בישראל

חנות סודה-לימון
אינדקס בר/בת מצווה 2007/8
עיצובים לבר/ בת מצווה, קניון הזהב, ראשון לציון
חנות סודה-לימון
אינדקס בר/בת מצווה 2007/8
עיצובים לבר/ בת מצווה, קניון הזהב, ראשון לציון
חנות סודה-לימון
אינדקס בר/בת מצווה 2007/8
עיצובים לבר/ בת מצווה, קניון הזהב, ראשון לציון
מחברי המאמר
דוד פז, עוז אלמוג, שי רודין

נוצר ב-4/4/2008  |  עודכן לאחרונה ב-9/12/2009

רקע ונתונים

המעבר למעמד "בוגרת"

בת-מצווה הינו טקס התבגרות, המתקיים עם הגיע הנערה לגיל שתיים-עשרה. הטקס מסמל את שלב המעבר מילדות לבגרות ואת מוכנותה של הנערה לקבל על עצמה עול מצוות. זוהי אחת מאבני-הדרך החשובות בחייה של בת ישראל, כי בגיל זה היא מצטרפת לעולם המבוגרים ומעתה היא אחראית למעשיה. על-פי המסורת היהודית, מגיל זה ואילך אדם נותן דין-וחשבון למעשיו, ואילו הוריו "פטורים מעונשו של זה". גם בעבור אלה שאינם מאמינים במערכת השכר והעונש היהודית, זהו הגיל שבו אדם מתחיל לקחת אחריות על מעשיו.

בימים עברו נטו לחשוב, כי בגרות גופנית-מינית היא אמת-המידה היחידה להבחנה בין קטנה לגדולה. הופעתם של סימני בגרות כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית השחי או הערווה, תחילת הדימום הווסתי ("מחזור") ותופעות גופניות אחרות, לרוב בסביבות גיל שתיים-עשרה, הן שהעניקו לנערה את המעמד של "גדולה". אלא שחכמי ההלכה לא הסתפקו במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפו עוד תנאי - בגרות שכלית.

לשיטתם, בגרות שכלית נמדדת על-פי היכולת לנדור נדרים, ליטול התחייבויות כספיות ועוד. היכולות הללו דורשות מן הנערה להבין מהם נדר או הבטחה ולהיות מסוגלת לעמוד בדברתה. רק לאחר הבגרות הגופנית והשכלית ניתן לסמוך על הנערה המתבגרת כי תשתמש ביכולותיה בחוכמה, ורק אז ניתן יהיה לבוא אליה בטענות אם הפרה את הבטחתה. נקבע, כי תהליך זה מבשיל בין הגילים אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, ובמהלכם חל המעבר מקטן לגדול.

מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והשכלית. מצב זה הכביד מאוד על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב במצוות. כך נקבע גיל שתיים-עשרה לבנות כגיל המעבר מקטנה לגדולה, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולהיות אחראי, אי-אפשר גם להיענש).

באופן מסורתי לא צוינה הכניסה לגיל מצוות לבנות כפי שצוינה לבנים, בעיקר משום הפטור שיש לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות התלויות בזמן כגון תפילה, הנחת תפילין ולבישת טלית וציצית) ומכאן ההבדל בין תפקידיהם של נשים ושל גברים בבית-הכנסת. עם זאת, נערה שמלאו לה שתיים-עשרה שנים חייבת, בדיוק כמו נער בן שלוש-עשרה שנים, לקיים מצוות לא-תעשה (לא לאכול בצום יום הכיפורים, לא לגנוב, לא לחמוד וכדומה) וחלק ממצוות עשה (הדלקת נר חנוכה, שמיעת קידוש בשבת, צדקה, עונג שבת ועוד). כך גם לגבי מצוות ייחודיות לנשים, כגון הדלקת נרות שבת, אשר חלק מן הנערות מתחילות ליישם לאחר בת-המצווה (ואחרות רק לאחר שנישאו).

חברות ותרבויות שונות אימצו, במהלך הדורות, דרכים מגוונות לציון אירוע ההתבגרות. ברוב המקרים, נכללת בטקס היכרות עם דברי-הימים והמנהגים של החברה ועם אבות האומה. כך הופכת המתבגרת להיות חלק לא רק ממשפחתה הפרטית, אלא גם מן החברה, הקהילה והעם.

הציונות החלוצית בארץ-ישראל ניכסה לעצמה את טקס בת-המצווה, כמצע להנחלת ערכיה התרבותיים והאידיאולוגיים בלבבות המתבגרות. בעשורים הראשונים של המדינה, נהגה בקיבוצים רבים שנת בת-מצווה, שבמסגרתה יוחדה מערכת הלימודים בכיתה ז' לכניסתן של הילדות לגיל מצוות. בין השאר, הטילו עליהן שלוש-עשרה משימות, כמספר שנותיהן (בקיבוצים, גם הבנות חגגו בגיל שלוש-עשרה), ובמסגרתן נדרשו להוכיח את אחריותן כבוגרות. חלק מן המשימות היו כרוכות בלימוד, מחקר והתנדבות הרלוונטיות גם בעיר וחלק הותאמו לחיי הקיבוץ.

עם חקיקת החוק הפלילי הישראלי, נקבע גיל שתיים-עשרה כגיל האחריות הפלילית. כלומר, נער או נערה בני שתיים-עשרה שעברו עבירה פלילית, נתפסים כאחראים למעשיהם והם ברי-ענישה. החוק מצביע על מיתאם בין ההלכה היהודית, לבין הראייה את הנערה כבוגרת בעיני החברה בה היא חיה.

מילדה לנערה

גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר בין הילדות לבגרות, המאופיינת בשינויים גופניים, רגשיים ומשפחתיים-חברתיים.
במהלך תקופה זו, המתבגרת לומדת לקחת על עצמה את אותן פונקציות, שבשנות ילדותה מולאו על-ידי הוריה. זהו מעבר מתלות בהורים ומזהות הנשענת על השייכות למסגרת המשפחתית, לעבר בניית זהות עצמאית ונפרדת, וקבלת אחריות מלאה על מעשיה ובחירותיה. אחת המשימות העיקריות העומדת עתה בפניה, היא גיבוש זהות בוגרת ושלמה (מי אני? מה אעשה עם חיי? במה אני מאמינה? מהם הערכים המנחים אותי? מה הכישורים והיכולות שלי?)

תהליך נוסף המכתיב הרבה מתהפוכות הגיל הוא הצמיחה וההבשלה של איברי המין, והתעוררות הדחפים המיניים.  האירוע הבולט המציין התבגרות הוא קבלת המחזור החודשי, שמופיע כשנתיים לאחר תחילת הצמיחה המהירה לגובה. כיום, הגיל הממוצע בעולם המערבי לקבלת מחזור הוא מעט מעל שתיים-עשרה שנים. המחזור החודשי, צמיחת החזה וסממני המין האחרים, טעונים משמעויות אישיות וחברתיות כבדות משקל. ההכרה בכך שהיא מתחילה להיות אובייקט מיני, כמו גם בפוטנציאל להריון ואמהות בעתיד, מעוררים בה בילבול, חרדה והתרגשות.

המתבגרת עסוקה בגיבוש זהותה המגדרית. השאלות שמטרידות אותה הן: האם אני מקובלת או לא? איך אני נראית? האם אוהבים אותי? השינויים הגופניים המהירים גורמים להתעסקות-יתר בדימוי הגוף ובהופעה החיצונית. כך אפשר למצוא את הנערה מבלה זמן רב מול המראה בחדרה בהחלפת בגדים או בסירוק השיער, כשהתוצאה הסופית אינה משביעה, בדרך כלל, את רצונה.

אחד הפיתרונות למצוקה הנפשית ולתחושת ההיחלשות (בשל ההתרחקות מההורים), היא פנייה לקבוצת השווים. זוהי קבוצה המספקת למתבגרת ביטחון, תמיכה רגשית ותחושה של זהות ושייכות (לבד אני חלשה, ביחד אנחנו חזקים). נערה בגיל בת-מצווה מתחילה לגלות את נשיותה, ולפעמים יש לה כבר חבר ראשון. את סערת הרגשות הנלווית לכך אין היא יכולה לחלוק עם הוריה, והכתובת הטבעית הן חברותיה לכיתה או בנות-גילה מקרב המשפחה. הן משמשות עבורה קבוצת תמיכה ושותפות-סוד, וטבעי שהן יוזמנו כאורחות-כבוד למסיבת הבת-מצווה שלה.

בשנים האחרונות, יותר ויותר משפחות חוגגות בת-מצווה לבנותיהן. זה לא היה מקובל בעבר, ולבטח לא בהיקף ההשקעה ובמתכונת החגיגית הנהוגה כיום. הסבר אפשרי לכך הוא השינוי שחל במעמדן הציבורי והחברתי של הנשים. על-פי-הרוב, מתייחסים כלפיהן ביתר רצינות והערכה, במידה כזו שרבות מהן (ובכלל זה בנות צעירות) רואות בעצמן שוות-ערך לגברים. ביטוי אחד לכך היא הנטייה הגוברת להעניק לבנות שמות גבריים (דניאל, גל, ליאור, שרון, טל וכדומה). ביטוי רלוונטי לעניינו הוא הרצון לחגוג את טקס-המעבר מילדות לבגרות, כמעט כמו הבנים, להוציא אי-אלו מרכיבים דתיים.

נתונים סטטיסטיים 

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בכל שנה מגיעים בין 85,000 ל-90,000 ילדים יהודים בישראל לגיל מצוות (דתיים, מסורתיים וחילונים), מחציתם ילדות בנות 12. במרבית חטיבות הביניים פועלת תוכנית בר-מצווה קבוצתית לבנים ולבנות בכיתה ז'. בנוסף, כ-5000 נערים ונערות לומדים בתוכנית לכתיבת דרשה, בפיתוח מכון עתים ומטה שנהר במשרד החינוך, כבר בכיתה ו' (ראו פירוט בהמשך).

מחקר מטעם מרכז גוטמן והמכון לדמוקרטיה, שנערך בשנת 2002 בקרב מדגם מייצג של גברים יהודים ישראלים (כולל אוכלוסיית העולים), מצביע על החשיבות שמייחסת האוכלוסייה לטקס בת-המצווה. 74% ענו כי "חשוב להם מאוד", או "חשוב להם" לקיים טקס בת-מצווה לבתם.

טקס בת-המצווה במקורות

גיל קבלת המצוות של הנערה נמוך בשנה אחת מגילו של הנער, בהיכנסו לעול מצוות. כמו שנאמר במשנה: "בן שלוש-עשרה למצוות, ובת שתיים-עשרה למצוות" (אבות ה', כ"ה).
על-פי ההלכה, הוקדם חיוב המצוות של נערה בשנה אחת, כיוון שהיא מקדימה את הנער בהתפתחותה הנפשית, הרוחנית והביולוגית. את הפסוק "וַיִבֶן ה' אֶלוֹקִים אֶת הַצֵלָע", העוסק ביצירתה של חווה, דרשו חז"ל: "וַיִבֶן", מלשון בינה; שבינה יתירה ניתנה באישה, אפילו יותר מאשר באיש".

אמר על כך הרמב"ם: "הבת מיום לידתה עד שתהיה בת י"ב שנה גמורות, היא הנקראת קטנה... מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה נקראת נערה (הלכות אישות, פרק ב', הלכה א(. ובהמשך הוא מוסיף: "בת שתים-עשרה שנה ויום אחד, ובן שלוש-עשרה שנה ויום אחד... הריהן כגדולים לכל המצוות (הלכות שביתת-עשור, פרק ב' הלכה י"א (הרב יוסף חיים, פוסק ומקובל שחי במאה ה-19 בבגדאד, קבע: "גם הבת, ביום שתיכנס בחיוב המצוות... תהיה שמחה גדולה באותו היום, ותלבש בגדי שבת, ותברך ברכת שהחיינו ותכוון על כניסתה בעול המצוות" - "בן איש חי", פרשת ראה, סעיף י"ז).

הרב עובדיה יוסף, מחשובי פוסקי ההלכה בזמננו, פוסק כי יש לקיים מסיבה וסעודה לבנות-מצווה: "בודאי שיש מצווה לערוך סעודה ושמחה לבת-מצווה" (יביע אומר, חלק שישי, סימן כט). במקום אחר הוא אומר: "וראוי לחוג את כניסתה למצוות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער ונערה, בהגיעם לחיוב מצוות".

דברים מפורשים יותר אומר הרב יחיאל יעקב ויינברג, מגדולי הפוסקים האורתודוקסיים בזמננו: "שורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי, שחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצוות. והפליה זאת שעושים בין בנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות, פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת" (שרידי אש, חלק ב' סימן צג).

טקס בת-המצווה במבט היסטורי

על-פי מקורות שונים, חגיגות בת-המצווה הראשונות נחגגו במאה ה-19, בקהילות מילאנו וטורינו באיטליה. חודשים ספורים לפני שמלאו להן שתיים-עשרה, החלו ילדות בקהילות אלו ללמוד הלכות ומצוות עם רב הקהילה. בחג השבועות, חג מתן תורה, נאספו בנות-המצווה, לבושות בגדי לבן וזרי פרחים לראשן, ליד ארון הקודש הפתוח בבית-הכנסת. רב הקהילה הציג להן שאלות הלכתיות ותורניות, והנערות נדרשו להפגין את ידיעותיהן ביהדות. לאחר מכן היו קוראות יחד ברכה שחוברה במיוחד לטקס, בזו הלשון:

בָּרוּךְ אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב וְהֶחְיַנִי וְקִיּמַנִי לַזְּמָן הַזֶּה לָבוֹא בַּאֲנָשִׁים וּלְקַבֵּל עוֹל מִצְווֹתֶיךָ. ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְאֱמֶת, הִנֵּה הַיּוֹם הֲחִילוֹתִי גֶּשֶׁת אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלָתֶךָ. גַּם כִּי נַעֲרָה אָנוכִי וְאֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי מוּל כְּבוֹד רוֹמְמוּתְךָ אַל נָא תִּמְאָסֵנִי, כִּי מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוז, וּתְנוֹבֵב לְשׁוֹן גְּמוּלֵי מֵחָלָב וְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִילָּתֶךָ.

אֵל אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, מִי כָמוֹךָ מוֹרֶה הַמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל דָּעַת. מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילָּת יַעֲקב, הִיא חַיֵּינוּ וְאוֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבַמֶּה תְּזַכֶּה נַעֲרָה אָרְחָהּ לִשְׁמוֹר כִּדְבָרֶךָ. יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶךָ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּחוּקֵּי צִדְקְךָ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּבְלִימּוּדֵי חָכְמָתֶךָ.

אֲדַבְּרָה נֶגֶד הַמְתַעְתְּעִים וְלא אֵבוֹשׁ. בְּשֵׁם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתַי אֶדְגּוֹל וְלא תִּכְבַּדְנָה יָדַי. תַּבַּעְנָה שְׂפָתֵי תְּהִילָּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ וְלא אֶחֱשֶׁה. אֶתְפָּאֵר בּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְלא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. בְּיָדְךָ עִתּוֹתַי וּבְיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. הַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד. חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי לִהְיוֹת מֵעֲבָדֶיךָ הַדְּבֵקִים בָּך לְהוֹדִיעַ בָּרַבִּים שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וּבֵיתְךָ יִקָּרֵא בֵית תְּפִילָּה לְכָל הָעַמִּים. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.

יש גם תיעוד של טקס בת-מצווה קבוצתי, שהתקיים בשנת 1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השילטון המקומי. גם טקס זה הוקדש לבחינת הידע של הבנות בלימודי קודש. יהדות דנמרק הייתה קהילה יהודית קטנה יחסית, הראשונה מבין קהילות סקנדינביה. תיעוד ראשון לגביה החל רק במאה ה-17. עם התפשטות תנועת ההשכלה היהודית ברחבי דנמרק, בסוף המאה ה-18, ביצע מלך דנמרק מספר רפורמות על-מנת להקל על היהודים להשתלב בחברה ובתרבות הדנית. היהודים הורשו להצטרף לגילדות, ללמוד באוניברסיטאות, לרכוש אדמות ולהקים בתי-ספר.

קהילת יהודי צ'כיה היא מהוותיקות והמפוארות באירופה. במרוצת הדורות חיו ופעלו בה גדולי חכמי ישראל. בית-הקברות היהודי העתיק בפראג, ושרידיהם של בתי-כנסת מהמאות הקודמות, הם עדות אילמת לפעילות דתית ותורנית תוססת. הרבנית פאני נוידא (1819-1894), אשתו של רב הקהילה הצ'כי אברהם נוידא, חיברה מספר תפילות, ובהן "תפילת הנערה הצעירה", שאותה נשאה כלת בת-המצווה ביום שמחתה:

אֱלוֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הָאֵל הַטּוֹב. אַתָּה דּוֹאֵג לְכָל בְּרוּאֶיךָ, אָב נֶאֱמָן, בְּצֵל כְּנָפְךָ חוֹסִים כָּל יְצוּרֶיךָ. גַּם לִי קָרָאתָ בִּתְּךָ, גַּם אוֹתִי מְלַוָּה אַהֲבָתְךָ, אַהֲבַת עוֹלָם. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא מוֹרִיקִים חָלְפוּ עָלַי יְמֵי יַלְדוּתִי, אוֹדְךָ עַל נְעוּרַי הַמְאוּשָּׁרִים, אוֹדְךָ עַל מַה שֶּׁאֲנִי. נָתַתָּ לִי מִכָּל טוּב, אֵם וְאָב יְקָרִים לְצִדִּי, מַנְחִים אוֹתִי בְּרוֹך וּבְאַהֲבָה, בְּעֵצָה וּבְעֶזְרָה, מְטַפְּלִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתִי, מְעַטְּרִים אֶת חַיַּי בִּשְׂמָחוֹת מְתוּקוֹת וְרַבּוֹת חֵן...
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַנְחֵה אֶת לִבִּי לִבְחוֹר בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְלא לִסְטוֹת מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי, הַחֲסֵרָה נִיסָּיוֹן, לא אֵדַע לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וָרַע, חֲנוֹן אוֹתִי בְּחָכְמָתְךָ, לַמְּדֵנִי לְהַכִּיר בָּאֱמֶת, לְמַעַן אֶשְׁמוֹר עַל צְנִיעוּת וּמִידּוֹת טוֹבוֹת, עַל דְּבָרֶיךָ וּמִצְווֹתֶיךָ אַקְפִּיד בֶּאֱמוּנָה וּבְאַהֲבָה, וּבְנִקְיוֹן כַּפַּיִם אֶתְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ...
בָּרְכֵנִי, אֵלִי, בְּבִינָה וּבִתְבוּנָה, בְּבְרִיאוּת גּוּף וָנֶפֶשׁ, בְּלֵב שָׂמֵחַ וּשְׂבַע רָצוֹן. תֵּן שֶׁלְּעוֹלָם לא אָסוּר מִמִּצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁלּא אֶפְגַּע וְלא אַכְעִיס אֶת הוֹרַי הָיְקָרִים, שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי לְשַׂמֵּחַ אוֹתָם בְּמַעֲשַׂי. שִׂים בִּרְכָתְךָ, אֱלוֹהַי, עַל יַקִּירַי, שֶׁלְּעוֹלָם אַל יִהְיוּ חוֹלִי, צָרָה וַחֲרָדָה מְנָת חֶלְקָם, שֶׁיִשְּׂאוּ בְּרָכָה בַּעֲמָלָם וּבְמִשְׁאֲלוֹת לִבָּם, וּבְמִשְׁלַח יָדָם וּבְעִסּוּקָם יִשְּׂאוּ פֵּירוֹת לָרוֹב. בָּרֵךְ אוֹתָם, אֵלִי, בַּאֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁבְּכוֹחַ וּבִבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ יִשְׂמְחוּ בְּחַיֵּיהֶם, אָמֵן.

חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארצות-הברית, בצרפת ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבתים ועם הזמן חדרו אל בית-הכנסת. בת-המצווה הראשונה שציינה את יום חגה בבית-כנסת הייתה, ככל הידוע, יהודית קפלן מניו-יורק, בשנת 1922.

בקהילות צפון אפריקה נהגו שביום השביעי של חנוכה עורכים "טקס חינוך לבנות". הבנות לובשות לבן ושרות במקהלה. במהלך הטקס מנשקות הבנות את ספר התורה ורב הקהילה מברכן.

בחלק מן הקהילות נוהגים לצבוע את ידי כלת הבר-מצווה באבקת חִינָה, ולחגוג איתה את שאר מנהגי החינה, כמקובל אצל כלה ערב חופתה. 

המרכיבים הטקסיים

היכן חוגגים

יש מספר דרכים לחגוג את בת-המצווה, ובהתאם לכך גם העלויות. ניתן לקיים את האירוע בבית, או בחיק הטבע, בהשקעה מינימלית. אם מחליטים לחגוג באולם שמחות, יש לקחת בחשבון עלויות גבוהות בהרבה, מקניית מלתחה חגיגית לנערה ולמשפחתה הגרעינית, הפקת ומשלוח ההזמנות לאירוע, שכירת האולם, המזון, המוסיקה, ההגברה, הצלמים, התוכנית אמנותית ועוד.

במיכלול השיקולים לבחירת מקום לאירוע, נלקחים בחשבון ציפיותיהם של חבריה-לכיתה, כמו גם המגמות השולטות בתחום זה. לדוגמה: קיום המסיבה באתר-בילוי פופולארי של בני-נוער. במקרים רבים, האירוע הופך משמחה משפחתית פרטית לטבילת-אש חברתית. יש הורים בעלי אמצעים המממנים שני אירועים נפרדים - אחד לנערה ולחברותיה ואחד למשפחה וידידים.

טקס בת-המצווה

להבדיל מטקס בר-המצווה, מרבית בנות-המצווה במגזר הלא דתי אינן עולות לתורה בבית-הכנסת, והטקס המציין את התבגרותן הוא לרוב חילוני וכולל אירוע חברתי-משפחתי נטול טקסיות הלכתית. בקהילות אורתודוקסיות, עורכים לכבוד בת-המצווה מסיבה עם סממנים מהמסורת המשפחתית. לקראת האירוע לומדת הנערה על יהדותה ועל התבגרותה, מברכת ברכת "שהחיינו" ונושאת דרשה בדברי תורה ובענייני היום. מכיוון שלא מדובר בטקס דתי במלוא מובן המילה, אלא בסעודת שמחה, קיימים גם פוסקי הלכה התומכים בקיום מסיבה וסעודה לבנות.

בקהילות מסוימות נהוג שאבי הבת עולה לתורה בשבת שלאחר האירוע, ומברך את בתו בזו הלשון: "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך את ... שמלאו לה שתיים-עשרה שנה והגיעה למצוות, ועלה אביה לתורה לתת שבח והודיה לה' יתברך על כל הטובה שגמל עם בתו. ישמרה הקדוש-ברוך-הוא ויחיה, ויכונן את לבה להיות שלם עם ה' וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו כל הימים, ונאמר אמן".

מידת מעורבותן של בנות בפולחן הטקסי בבית-הכנסת, הינה נושא שנוי במחלוקת הלכתית וציבורית. ידוע על מקרים בודדים בהיסטוריה ההלכתית היהודית שבהם הניחו נשים תפילין ועלו לתורה, אך בדרך כלל ולאורך הדורות, נשים לא נטלו חלק בטקסי קריאה ועלייה לתורה, לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין. לפיכך, גם טקס כניסת הבת לגיל מצוות, לא כלל מרכיבים טקסיים ופולחניים בבית-הכנסת.

המתנגדים לחגיגות בת-המצווה, בעיקר רבנים אשכנזים במחצית הראשונה של המאה ה-20, ראו בטקס ההתבגרות חיקוי לטקס הקונפורמציה (אישוש), שנהג בקרב נערים ונערות נוצרים וכן שללו אותו מטעמי צניעות. רבנים אחרים דווקא עודדו וראו בטקס בת-המצווה מעשה בעל ערך בתחום החינוך היהודי והשיוויון החברתי. שלילתו כמוה כפגיעה "ברגש האנושי של הבת".

בעשורים האחרונים, ועם התרחבות ההשכלה התורנית של נשים בעולם הדתי, חלו תמורות גם במידת מעורבות הנשים בתוככי בית-הכנסת. תופעה זו השפיעה על אופן חגיגת בת-המצווה, בכך שהכלילה בה מרכיבים טקסיים-פולחניים - דרשת בת-המצווה בבית-הכנסת בסיום התפילה וסעודת מצווה. מרכיבים אלה, שכאמור שנויים במחלוקת רבנית וחברתית, מקובלים על חלק מן הקהילות ופחות על אחרות.

במספר מצומצם של בתי-כנסת, בדרך-כלל בתנועות הליברליות ביהדות, כולל טקס בת-המצווה גם עלייה לתורה, קריאה בתורה בפני הציבור ולעיתים אף התעטפות בטלית. תופעה אחרת היא "תפילת הנשים", במסגרתה פורשׁות נשים מן הקהילה לזמן הקריאה בתורה, ובת-המצווה קוראת בתורה ועולה לתורה בפני נשים בלבד. בחלק מן הקהילות (בעיקר בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי) מאפשרים לנערה לקרוא בתורה במניין מעורב, גברים ונשים כאחת.

דרשת בת-המצווה

אחד ממוקדי טקס בת-המצווה היא הדרשה, שנושאת כלת השמחה במסיבה לכבודה. הדרשה מהווה למעשה טקס חניכה וכרטיס כניסה לעולם המבוגרים. לראשונה בחייה עומדת הנערה נוכח קהל המבוגרים ומדברת אליהם כשווה אל שווים. לרוב, היא פותחת במילות תודה להוריה ("שהביאוני עד הלום") ולבני-משפחתה, וממשיכה בדברים על תחושותיה, השקפת-עולמה, מקומה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט וכיוצא באלה.

בעידן המודרני, הדרשה נושאת אופי חילוני וכללי יותר, ומהווה מעין טקס חניכה וכרטיס כניסה לעולם המבוגרים. לראשונה בחייה עומדת הנערה נוכח קהל המבוגרים ומדברת אליהם כשווה אל שווים. לרוב, היא פותחת במילות תודה להוריה ("שהביאוני עד הלום") ולבני-משפחתה, וממשיכה להרצות על תחושותיה, השקפת-עולמה, מקומה בעולם בכלל ובחברה הישראלית בפרט וכיוצא באלה.

יש נערות המעדיפות לקרוא דרשה שנכתבה עבורן על-ידי מבוגר, בדרך-כלל אחד ההורים או האחים. יש שכותבות בשיתוף עם בני-משפחה, ואילו בעלות כושר ביטוי יעדיפו לכתוב הכל בכוחות עצמן. יש שאינן מסתפקות בהרצאת דברים רשמית, ומתבלות את הדרשה בקטע מוסיקה או מחול.

כלת בת-המצווה היא מוקד האירוע, והבמה כולה עומדת לרשותה. לכן, אם היא מקדישה את זמנה לתחביב מסוים, לפעילות חברתית או ספורטיבית וכיוצא באלה, זו ההזדמנות שלה לשתף את אורחיו בכך. היא יכולה להציג בפניהם את חיית-המחמד שלה, לבצע קטע נגינה או מחול, לספר על פעילותה למען הקהילה, להדגים תרגיל ספורט, להקריא קטע מסיפור או שיר שחיברה, וכדומה. זו, בעצם, משמעות האירוע. הילדה הפכה לבוגרת והמבוגרים מקשיבים לה.

טרנד חדש יחסית, בהשפעת הפופולאריות העצומה של תוכניות כוכב נולד בטלוויזיה, הוא הקלטת דרשה באולפן, בליווי מוסיקלי. היא מתאימה, כמובן, לנערות בעלי כישרון מוסיקלי בסיסי, או כאלה שצברו ניסיון מסוים בביצוע שירים ובהופעה בפני קהל. הפופולארית ביותר היא דרשה בסיגנון הראפּ.

יש נערות שיעדיפו לקרוא דרשה שנכתבה עבורן על-ידי מבוגר, בדרך-כלל אחד ההורים או האחים. יש שכותבות את הנאום בשיתוף עם בני-משפחה, ואילו בעלות כושר הביטוי יעדיפו לכתוב הכל בכוחות עצמן. יש שאינן מסתפקות בהרצאת דברים יבשה, ומתבלות את הדרשה בקטע מוסיקה או מחול.

מנהג חדש יחסית בטקסי בת-מצווה, הוא הקראת דרשה פמיניסטית במסגרת האירוע המשפחתי. הדרשה נכתבת על-ידי הנערה, לעיתים בשיתוף עם הוריה, ומקדמת ערכים פמיניסטיים. לעיתים מאוזכרות בדרשה דמויות מקראיות בולטות, כמו רות המואביה ואסתר, מתוך רצון להדגיש את מקומן של נשים גם בטקסטים דתיים הנהנים מהגמוניה גברית מובהקת.

מכון עתים (עמותה לייעוץ ומידע במעגלי החיים היהודיים), בשיתוף עם מטה שנהר במשרד החינוך, פיתח תוכנית לימודים לכתיבת דרשה המיועדת לתלמידי ותלמידות כיתות ו', כחלק מתוכנית בר/בת מצווה כללית, או כתוכנית העומדת בפני עצמה. מטה שנהר מופקד על הוראת מורשת תרבות ישראל וערכי הציונות בבתי-הספר היהודיים הממלכתיים ברוח דו"ח ועדת שנהר, הרואה ביהדות תרבות לאומית, פלורליסטית, הנתונה בהתהוות.

הנחת-היסוד של התוכנית היא, כי הדרשה היא למעשה טקס חניכה וכניסה של התלמיד והתלמידה אל עולם הבוגרים. הנערה שעומדת מול הקהל ומרצה בפניו על עמדותיה ועל השקפותיה, בעוד הוריה, מוריה וחבריה מקשיבים לדבריה, חונכת בכך את כניסתה לעולם המבוגרים.

התוכנית, המתפרסת על-פני כ-30 שעות לימוד, כוללת מגוון נושאים ובהם: ההיסטוריה של טקסי בר/בת המצווה ושל טקסי התבגרות בתרבויות אחרות; לוח השנה העברי כחלק ממציאת תאריך בר/בת המצווה; מושגים כגון "פרשת שבוע", "הפטרה", "דרשה" ועוד. התוצר הסופי יהיה דרשה שתיכתב על-ידי התלמידים, תוצג בפני ההורים והמורים, ובהמשך, בפני המוזמנים לטקס בת/בר המצווה. הדרשה תשקף את המפגש בין המקורות היהודיים והישראליים לבין עולמם של הלומדים, את תחומי העניין שלהם ואת דרך פרשנותם את המקורות.

התוכנית מבוססת על שותפות בין בית-הספר והתלמידים לבין הבית וההורים, תוך יצירת דו-שיח בין החוויה וההיסטוריה של כל משפחה, לבין הטקס הצפוי של התלמיד, ותוך עירוב ההורים בכל שלבי הלימוד.

מצגת משפחתית

אירוע בת-המצווה נחווה לא רק כיום-הולדת פרטי של הנערה, אלא גם כציון-דרך משפחתי. רבים מנצלים את ההזדמנות החגיגית, תרתי משמע, לריענון אילן היוחסין ולהנחלת מורשת המשפחה לדור החדש. מבוגרים ילידי הארץ מעלים חוויות ילדות, אחרים מספרים על חבלי הקליטה שלהם. לעיתים, בנות-משפחה ואורחות מוזמנות לספר על בת-המצווה שלהם, כמו-גם לברך את הנערה ולצייד אותה בעצות לחיים על-סמך ניסיונן האישי.

נערות בעלי מעוף וכישרון אמנותי או דרמטי, עשויות ליזום בעצמן את הצגת הסיפור המשפחתי. זו יכולה להיות מצגת המגוללת את קורות השושלת, בהתבסס על תחקיר מעמיק שעשו. נערות רבות בגילאי העשרה המוקדמים שולטות ברזי התוכנות, ומסוגלות להפיק מצגת, הכוללת טקסטים, צילומים, קטעי וידאו ומוסיקה.

הדלקת נרות

טקס סמלי הנהוג באירועי בת-מצווה, הוא הדלקת מנורה בת שניים-עשר קנים, כמספר שנותיה של כלת השמחה. בני המשפחה הגרעינית, חברים של הנערה ואורחים שהמשפחה חפצה ביקרם, מתכבדים בהדלקת הנרות. במסורת היהודית, נרות נקשרים לקבלת שבת, לחג החנוכה ולזיכרון ולא לטקס בת-מצווה. ואולם, 'טקס הדלקת הנרות' הוא מנהג שקנה לו אחיזה בציבור הישראלי.

יש משפחות המשדרגות את הטקס, והופכות אותו למוקד האירוע. לדוגמה: מדליקים כל אחד מן הנרות כסמל לערך, שכלת-השמחה מייחל שילווה אותה בהמשך חייו. ניתן לבחור ערך חברתי (הכנסת אורחים, כיבוד הורים, צדק וצדקה, והדרת פני זקן, כבוד הבריות וכדומה), או מסורתי-דתי (מנהגי חגים, הדלקת נרות שבת, קידוש והבדלה, תפילה, תפילין ועוד). בעת הדלקת הנר מספרת הנערה בקצרה על חשיבותו של הערך שבו בחרה. אפשרות נוספת: כלת השמחה מציגה בפני אורחיה שניים-עשר תוצרים של עבודות, שעשתה במהלך השנה החולפת.

תוכנית אמנותית

בשנים האחרונות, מסיבות בת-מצווה רבות במגזר החילוני מכילות יותר ויותר אלמנטים של אירועים למבוגרים. תקליטן עם להיטי הריקודים החמים ביותר הוא כמעט הכרח. להקות מתופפים או זמרים, חלקם ידועים, גם הם ברפרטואר. יש המזמינים רקדנים מקצועיים בסיגנונות שונים, שנותנים שואו בסיגנון תוכניות נולד לרקוד, ויש אפילו רקדניות ברזילאיות בקצב הסמבה.

לוליינים, להטוטנים, קוסמים, אמני סטנד-אפ ובדרנים רבים, מתפרנסים בכבוד מהרצון של ההורים לשמח את בתם המתבגרת ואורחיה. אטרקציה נוספת הם ציירי קריקטורות, המתמקמים בפינה באולם מול לוח ציור, ומנציחים דיוקנות של אורחי האירוע. במסיבות בת-מצווה המתקיימות באוויר הפתוח, או בגן אירועים, ניתן לראות לעיתים מופע מרהיב של הפרחת יונים. אירועים רבים נחתמים במופע זיקוקי דינור.

מתנות ומזכרות

אחד ממוקדי מסיבת בת-המצווה, כמו אירועי שמחה אחרים, הוא טקס הענקת המתנות, בעיקר מתנות בעלות משמעות סמלית או רגשית. לדוגמה: הסב והסבתא יכולים להעניק לנכדתם חפץ יקר לליבם, שאותו נצרו במשך שנים, כגון גביע קידוש, פמוט, תכשיט שעבר בירושה במשפחה, צילום משפחתי עתיק וכדומה. עצם הפקדת החפץ בידיה של כלת הבת-מצווה פירושה, הכרה בה כבוגרת אחראית, שתדע לנצור את המתנה היקרה.

במקרים רבים, גם האורחים אינם יוצאים בידיים ריקות. בני המשפחה מכינים מראש לאורחים שי למזכרת, שיישאר ברשותם זמן רב אחרי האירוע. לדוגמה: מגנט למקרר עם כיתוב או ציור מיוחד, צילום של כלת השמחה עם ברכת תודה על ההשתתפות בטקס, מחזיק מפתחות עם צילום הנערה, וכדומה. יש מזכרות מושקעות יותר, כגון סיפרון או אוגדן אודות כלת השמחה, ובו צילומים מתקופות שונות בחייה, ביוגראפיה קצרה, חוויות מיוחדות, יצירות פרי עטה, עץ המשפחה ואף הדרשה שנשאה.

בין האורחים יש, בדרך כלל, ילדים רבים, חלקם בני-משפחה, חלקם חבריה לכיתה של כלת השמחה. אותם ניתן לפנק בגירסה משופרת של שקית יום-ההולדת המסורתית. דוגמאות: לוח שנה עם צילום של כלת השמחה, חאמסה ועליה חרוט שמה, מטבעות שוקולד אישיות, נרות עם הקדשה אישית ועוד.

טיולי מתנה

בישראל

יש משפחות שעורכות את מסיבת בת-המצווה במתכונת של טיול בטבע, או של סיור לימודי המודרך על-ידי כלת השמחה. ניתן לבחור בנקודה גיאוגרפית הרלוונטית לביוגרפיה המשפחתית, במקום הקשור לתחומי העניין והתחביבים של כלת השמחה וכדומה. לחלופין, ניתן לסייר במקום הקשור לחג סמוך מבחינה רעיונית (דוגמאות: תצפית כוכבים בעקבות אור וחושך בחנוכה, קטיף פירות בט"ו בשבט, סיור בעקבות מעיינות בסוכות, סיור בכרמים בט"ו באב, סיור במפעל כלי כסף בעקבות ארבע הכוסות בפסח) או מבחינה גיאוגרפית (קברות המכבים בחנוכה, מדבר סיני בשבועות, ירושלים בתשעה באב).

רעיונות נוספים ניתן לשאוב מתוכן פרשת השבוע, מבחינה רעיונית (דוגמאות: תצפית חלל בעקבות פרשת הבריאה, גן חיות בעקבות פרשת נח, ביקור באוהל בדואי בעקבות הכנסת האורחים של אברהם ושרה, דגם בית המקדש או סיור בכותל בעקבות פרשות ספר ויקרא, ביקור בכפר דרוזי בעקבות סיפור יתרו), או מבחינה גיאוגרפית (דוגמאות: עמק האלה בעקבות קרב דוד וגוליית, התבור בעקבות דבורה הנביאה או סדום בעקבות סיפור לוט).

שלוחת התיירות של קיבוץ צובה, לדוגמה, מסלול בת-מצווה, המשלב ארוחה, בילוי ופעילות ערכית לכלת השמחה, חבריה ומשפחתה. המסלול כולל טיול בנופי צובה (דרומית לירושלים) ומפגש עם דמויות תנ"כיות, משחק מטמון נושא פרסים בין שרידי העיר המקראית וכמובן, מסיבה מקפיצה לבני הכיתה בפארק השעשועים קיפצובה.

בחו"ל

טיול בת-מצווה בחו"ל נחשב במשפחות רבות חלק בלתי-נפרד מהטקס. תחילתה של המגמה בשנות ה-80', כשמדינת ישראל החלה להיפתח לעולם הגדול, ונסיעה לחו"ל חדלה להיות נחלת בני המעמדות העליונים בלבד. כיום, גם משפחות פחות מבוססות במגזר החילוני נערכות מראש, במטרה לחסוך את הכסף הנדרש למימון הטיול.

כשהמשפחה הגרעינית, או רק הנערה ואחד ההורים, יוצאים ליעד בחו"ל לפי בחירתו, זו איננה רק מתנת בת-מצווה, אלא גם הכרה בעובדה ש"הילדה הקטנה" היא עתה בוגרת ובשלה לנסוע לחו"ל.

כל סוכנויות הנסיעות הגדולות בישראל מציעות שלל מסלולי טיול באירופה, ארצות-הברית, אסיה ואף יבשת אפריקה. חלקם מציע טיול כייפי, המתמקד בפארקי שעשועים דוגמת דיסנילנד (בארצות-הברית), יורודיסני (בצרפת) והפטלינג (בהולנד). מסלולים אחרים, כמו ספארי בקניה שבאפריקה, מדגישים את מוטיב המסע כמקביל למסע החיים שצפוי לנערה מעתה ואילך.
(רצוי לברר מחירים של חבילות)

בת-מצווה כענף מסחרי

בעבר, טקס בת-מצווה נתפש כאירוע משפחתי אינטימי, הנחגג לרוב במסיבה בבית, מקסימום באולם אירועים קטן. בעשור האחרון, בין היתר כפועל יוצא מהשיפור הניכר במצבן הכלכלי של שכבות רבות באוכלוסייה, נכנסו לתמונה אלפי עסקים, שירותים ויזמים. הם זיהו את נקודת התורפה של הורים רבים (שאותה ניתן לתמצת לשני משפטי מפתח: "על ילדים לא חוסכים" ו"אני רוצה לתת לבתי את הטוב ביותר"), והפכו את מסיבות בת-המצווה לענף מסחרי המגלגל מיליונים.

על מימדי התופעה (והתעשייה) ניתן ללמוד מהמדריכים של בית ההוצאה לאור אינדקס מדיה, המתמחה זה שנים בהפקת מדריכים ענפיים מקצועיים. אחת לשנתיים הם מפיקים אינדקס בר/ת מצווה בשלוש מהדורות, אחת למרכז הארץ, אחת לירושלים ואחת לצפון. כל אינדקס כזה הוא אלבום כרומו צבעוני מפואר, עשיר במידע ובפירסומים. הקטן ביותר מכיל 164 עמודים, הגדול 324 עמודים.

כל מדריך כזה הוא בבחינת "כל מה שרצית לדעת על בת-המצווה ולא ידעתם את מי לשאול, או איפה למצוא". זה מתחיל בסקירת גני האירועים והאולמות המתאימים לחגיגה, ממשיך באירגון האירוע עצמו (הדפסת הזמנות, אירגון והפקה, אטרקציות, עיצוב האולם, שירות לימוזינות), שירותי קייטרינג, תוכנית אמנותית (תקליטנים, זמרים, בדרנים, מעגלי מתופפים), שירותי צילום, הלבשה לאירוע (ליין שלם של בגדים אופנתיים לכלת בת-מצווה ולמשפחתה) ומסתיים בתכשירי איפור למתבגרת.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • לאו מאיר, יהדות הלכה למעשה,מסדה, 1978.
  • משרד הבטחון, מן המסד, ילקוט מושגים ביהדות, 1986.
  • כהן אהרון, זבד הבת, כנה, 1990.
  • נודיא פאני, "תפילת הנערה הצעירה", תפילת נשים : פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, עליזה לביא (עורכת) , משכל, 2005.

כתבות ומאמרים בעיתונות

  • לוין יעל, "תפילת אמהות על בניהן המשרתים בצבא", הצופה, סופרים וספרים, 17.11.2006,11.

אתרי אינטרנט

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). יהדות דנמרק. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 14:51, מרץ 29, 2008

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.