אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 6 מדרגים

מאפייני לבוש בקרב גברים-מוסלמיים בישראל

גבר דתי בביתו
עבדאללה עבדאלפאתח
בחור בביתו
איכראם ארשייד
בחור בביתו
איכראם ארשייד
גבר בביתו
איכראם ארשייד
גבר בביתו
איכראם ארשייד
מחברי המאמר
דליה בר אור, עוז אלמוג, דוד פז
תחקירנים: עידאת ליזה, מזאריב אמיר, אכראם ארשייד, עבד אלפתאח עבדאללה, היאת'ם סרחאן, חנאן מקאחזה, רפעאת עבדאללה, מרעי אמאני, חראנבה ורוד, אבוליל זינב, גדיר אתאר, עומר גרדי, מיטל אלכסנדר

נוצר ב-5/25/2008  |  עודכן לאחרונה ב-1/21/2010

רקע

ערך זה גובש בעיקר מראיונות ותצפיות והוא תקף בעיקר לאוכלוסיה המוסלמית המסורתית-דתית-מבוגרת.

כל אחד מששת קבצי החדית' המהימנים, כולל פרק נפרד ללבוש - כּיתאב אל-ליבּאס ואל-זינה ("ספר הלבוש והיופי"), מה שמעיד על החשיבות שמייחס האיסלאם לחיצוניות. בראש ובראשונה, חל איסור חמור על גברים ללבוש בגדי נשים, או לאמץ פריטים הנחשבים 'נשיים', כמו אריג שקוף או משי. זאת, בהסתמך על דרשה הקובעת שהגבר לא יידמה לאישה. האיסור הדתי מוסבר גם בכך, שגבר בבגדי אישה מקעקע את תכונת הביישנות, שהיא מיסודות האמונה.

מסופר על הנביא מוחמד, כי ציווה לקלל ולגרש מח'נת (גבר המתנהג ומתלבש כאישה) לפאתי העיר, להוציאו מחוץ לחברה. עצם הכינוי שיוחד לטיפוס זה, מבהיר את יחסו של האיסלאם לנושא המִגדר.

מכנסיים

בעידן המודרני, מכנסיים הם פריט הלבוש המובהק ביותר של הגבר, שכן הם מכסים את פלג-הגוף שאסור למוסלמי הדתי לחשוף בפרהסיה. "ערוות הגבר בין הברך לטבור", כהגדרת הקוראן. אשר לאורך המכנסיים, יש המסתפקים באורך ברכיים לגבר, ויש המחמירים על-פי הכתוב בקוראן "ילבשו בגדים על כל אורכם". פרשני החדית' מוסיפים כי "אשת הנביא אמרה שאורך הבגד יהיה כשבעים סנטימטרים, כדי שלא ייראו הרגליים בעת התפילה". יש הטוענים כי האיסור חל רק נשים; המחמירים גורסים, כי גם הגבר מחויב בכיסוי מלא של הרגליים.

הוויכוח בשאלת אורך המכנסיים חורג לעיתים מתחומי הדיון האינטלקטואלי-תיאולוגי, וגולש לעתים לתגובות קטלניות: בחודש מאי 2006 נרצחו בדם קר, מאמן נבחרת הטניס הלאומית של עיראק ושניים משחקניו, שכל 'אשמתם' הייתה כי התאמנו במכנסיים קצרים. השלושה נורו בראשם על-ידי חמושים אלמוניים, לאור היום, במרכז המסחרי של רובע א-סידיה שבדרום בגדאד.

בערך באותו זמן פורסם, כי בית-אופנה איטלקי עיצב מכנסי ג'ינס המותאמים לאורח התפילה המוסלמי. המכנסיים, שזכו לכינוי "אל קודס ג'ינס", הם בעלי גיזרה רחבה ונוחה שאמורה לספק למתפלל נוחות מירבית בשעת הכריעה וההשתחוויה.

המוסלמי הדתי קונה את מכנסיו על-פי טעמו האישי, אמצעיו והמוסכמות החברתיות בסביבת מגוריו. לרוב יהיו אלה מכנסי גברדין או טרילין בקשת נייטרלית של צבעים כהים, או מכנסי ג'ינס בסיסיים. השבאב (הדור הצעיר), כמו בני-גילם הישראלים, לובשים ג'ינס עכשווי יותר, עם שיפשופים ו/או כיסים ובהתאם למצוי על המדפים.

מכנסי השרוואל, שמקורם בטורקיה, נפוצים בעיקר בקרב הכפריים. אלו הם מכנסיים עתירי בד התלויים על הדוף כשק, גולשים עד לברכיים או הקרסול ומהודקים למותנים באמצעות פתיל ("תיכה"). השרוואל משמשים גם כלבוש לילה אוורירי, לגברים וגם לנשים.

גלאביה ועבאיה

מבוגרים אדוקים אינם מסתפקים במכנסיים וחולצה, אלא לובשים מעליה ג'לאביה המדגישה את אמונתם. זוהי מערכת לבוש אופיינית לאנשי-דת, אימאמים ומורים רוחניים, המבקשים לקָבֵּע את מעמדם הדתי בקהילה. הג'אלביה בצבעוניות חלקה, בגווני אדמה (קשת של חמרה וחומים), ושוליה מעוטרות בריקמה ידנית או תעשייתית. האריג כבד ועבה, בדרך כלל כותנה בתערובת פוליאסטר אל-קמט, למניעת זילות הבגד. יש ג'לאביות עם פתח חריץ בחזיתן, ויש עם פתח לכל אורכן. חולצה לבנה ומכנסיים בהירים מתחת לג'לאביה, משווים חזות טהורה וחגיגית. להשלמת המראה - כָּאפיה מסורתית ועָקָאל, או תרבוש לבן שמתחתיו טאקיה (כיפה לבנה בסריגת קרושֶה).

גָלָאבִּיָה היא מעין חלוק נטול כפתורים, שמקורו במצריים. היא מסתיימת מעט מעל הקרסוליים, כדי ששוליה לא יתפלשו בעפר, ורחבה דיה לחפות על אברים שהצינעה יפה להם.

גיזרת הגלאביה מלבנית, ארוכה ורחבה, כך שחלקה העליון גולש על הכתפיים ומשתפל עד אזור המרפקים. יש גלביות פתוחות לכל אורכן, ויש רק עד שיפולי בית-החזה. איש-דת מכובד יקפיד על גלאביה עשויה אריג כבד, חלק ונטול ברק, ששוליה מעוטרים בריקמה עשירה. מתחתיה ילבש חולצת אריג לבנה ומכנסיים רחבים ובהירים.

גברים מבוגרים אדוקים לובשים גָלָאבִּיָה מעל מכנסיים וחולצה ארוכים, בעיקר לצורך בידולם משאר הציבור. לובשי הגלביות הם מורי דת, אימאמים במסגדים, מנהלי בתי-ספר דתיים ועסקנים של מפלגות דתיות. 

קשה למצוא צעירים דתיים בגלאביה. לעיתים, בעת אירוע חגיגי, עשוי לצוץ בן-תשחורת עוטה גלאביה מעל בגדיו הרגילים - אבל זה רק בשביל 'הקטע' המשפחתי-מסורתי. מייד בתום האירוע הוא יאחסן אותה בארון.

העָבָּאיה של הגברים היא לבוש רב-תכליתי. בימים עברו היא שימשה, פרט לייעודה המקורי כמעיל עליון, גם כיסוי ושמיכה, שק ושטיח תפילה. צבעה חום או לבן או מפוספס. העבאיה החגיגית עשויה משי או צמר, מבד דק או עבה, לפי עונות השנה.

גברים מוסלמים דתיים לובשים גם דִישדָאשִי, מעין חלוק ארוך, אוורירי ורחב ביחידה אחת המכסה את כל הגוף. מתאים כם כתחליף פיג'אמה. במפתח בית החזה יש ארבעה כפתורים. הגירסה הקייצית של הדישדאשי עשויה בד כותנה לבן. הגירסה החורפית עשויה בד צמר עבה ובצבעים כהים. יש גם דישדאשי לנשים, ללא כפתורים.

חולצות

גברים מוסלמים דתיים לובשים בדרך כלל חולצות-כתונת מכופתרות מכל סוג, או חולצות סריג פולו (טי-שרט עם צווארון ספורטיבי) או טי-שרט רגילה, על-פי טעמם ואמצעיהם. בדים מותרים: כותנה, צמר ופשתן, וכן תערובת סיבים. בדים אסורים: משי, בד שקוף ומקושט (שהם נחלת האישה), סאטן או ברוקאד. מחלצות אלו שמורות למאמינים שיעלו לגן-העדן, כפיצוי על הסתפקותם במועט בעולם הזה.

הצבעים המועדפים לקוחים מתוך החדית'ים המתארים את לבושו של מוחמד: העדפה ברורה לגוונים בהירים, ובראשם הלבן. באיסלאם, כמו בדתות אחרות, ההנחה הרווחת היא שצבע בהיר מסמל טוהר מידות, חגיגיות וקדושה.

צבע נוסף וראוי הוא ירוק (אָחדָר), המתקשר לצמיחה, טבע, חיוּת ופוריות. יש הסבורים שהירוק מבטא כמיהה לנווה-מדבר ירוק באקלים הצחיח של חצי האי ערב, ערש לידתו של האיסלאם. לצבע השחור (אָסְוָואד) שמור מקום של כבוד, הן בהקשר לאדרת ולמצנפת השחורה שחבש מוחמד בעת כיבוש מֶכָּה, הן כצבע דומיננטי רב-תרבותי. האבן השחורה בקיר החיצוני של הכָּעבָּה במֶכָּה, המבנה הקדוש ביותר למוסלמים, מסמלת יותר מכל את יוקרתו של השחור בעיני המוסלמים.

הצבע האסור בלבוש דתי על-פי ספרות החדית' הוא הצהוב (עָסְפָר). זהו ציווי הנביא, בפסוקים שונים, בעיקר כדי לבדל את המאמינים מהכופרים. על האדום אין תמימות-דעים. יש חדית'ים המטילים עליו וטו ויש המספרים, כי הנביא עצמו לבש אדרת ומצנפת אדומה. הנושא שנוי במחלוקת גם מהטעם הפשוט שבעת שנכתבו המסורות, הגדרת צבעוניות הייתה כללית וסובייקטיבית. כיום, לכל אחד ממיליוני הגוונים יש זהות נפרדת על-פי סולם צבעים, מה שלא היה קיים בעבר. זהו, ככל הנראה, ההסבר למנהגם של מוסלמים דתיים ללבוש אדרת בקשת של צבעי חמרה-אדום חום-אדמה.

מבוגרים דתיים חלקית לובשים חולצות שונות, חלקן חולצות אריג מכופתרות, חלקן חולצות סריג עם פתח צוואר עגול, או צווארון פולו ספורטיבי (בסיגנון לאקוסט), בצבע חלק או פסים, לעיתים עם אפודה או ז'אקט מעל. כשהגיל יורד, החולצות מתקצרות ונצמדות. לדוגמה: חולצות סריג טריקו של פוקס, קסטרו, רנואר, TNT, H&O ואחרות.

ז'אקטים, מעילים, חליפות

הז'אקט מזוהה עם לבוש מודרני לגיטימי לגבר דתי. אפילו עסקני מפלגות דתיות כמו התנועה האיסלאמית, האחים המוסלמים ופלגים אחרים, לבושים בחליפות מערביות מודרניות ולא בגלימות דתיות.

החליפות הנפוצות הן בגווני כחול כהה, אפור ושחור, עם עניבה או בלעדיה, לפי בחירת הלובש. חלק מסתפק בז'אקט צמר או עור, על-פי היכולת, הטעם האישי והמצאי בחנויות. בעלי האמצעים קונים חליפות מתוצרת מקומית (בגיר, ונדום), או בבתי-אופנה יוקרתיים בחו"ל.

הכפריים לובשים קומבָּאז (שם פרסי במקור), מעיל ארוך שרולים, עשוי כותנה פשוטה או מפוספסת, וכן מאריג משי סורי. המעיל שנלבש מעל החולצה, מגיע עד הקרסוליים

הלבשה תחתונה

לבוש תחתון מוגבל למתחם הביתי ואינו חשוף לעין הציבור. גברים בכל הגילאים לובשים לבוש תחתון על-פי טעמם, אמצעיהם ופתיחותם לחידושים אופנתיים בתחום. אין כל הגבלה על סוג הבד, העיצוב והצבע.

הנעלה

החדית' מציע שורה של שמות נעליים, כמו נעאל, חד'אא, ח'ף (סוג של מגף), נעאל סבתיה (נעל מעור של חיה טורפת, ששערה נגזז), או נעלין מח'צופתין (נעליים תפורות ומודבקות). נעל מעור גמל מומלצת לחאג' (עולה-הרגל למֶכָּה), בעיקר בשל עמידותה ומחירה הזול.

בניגוד למבחר הנעליים שמנתה הספרות החדית', הנביא מוחמד המליץ למאמיניו ללכת מדי פעם ברגליים יחפות, להדגשת הצניעות, הפשטות והחיבור לאדמה. אדם יחף חש על בשרו את פגעי הקרקע ומגיע מהר מאוד למסקנה, שנעליים הן סוג של פינוק.

לרוב, מבוגר מוסלמי יעדיף נעליים אורתופדיות מעור, אותן נעליים גם ליום-יום וגם לאירועים (כך לפחות על פי הראיונות). העיצוב בסיסי, בצבעי שחור או חום כהה עמומים. מעטים יבחרו בצבעוניות בהירה יותר - צבע כאמל או שני צבעים חומים קרובים, בסיגנון נעלי הרים. הצעירים נעולים על נעלי ספורט מכל הבא לרגל, בעדיפות למותגי נייק. מעניין מה היה הנביא מוחמד אומר על נעל מרופדת, קפיצית ובולמת זעזועים.

מוצרי טיפוח

על פי האיסלאם, אין מניעה לגברים להתבשם ולהשתמש בדאודורנט, אך במידה, על-מנת שלא להידמות לנשים. מסיבה זו, גבר מוסלמי לא יתאפר או יטפח את ציפורניו, שמא ייחשד כמח'נת (גבר נשי). לגבר מאופר מודבק מיידית תג ההומו, ובקרב האוכלוסייה המוסלמית האדוקה "אין חיה כזאת". מבוגרים מודרניים במקצועות חופשיים, כמו-גם בני הדור הצעיר, מתבשמים ללא הגבלה.

אביזרי אופנה, תכשיטים ושעונים

כפפות נועדו להגן על כפות-ידיה הענוגות של האישה, ולהוסיף להן לוויית-חן. הואיל ועל הגבר המוסלמי נאסר להידמות לאישה, שימוש בכפפות לא יעלה על הדעת (ועל כף-היד). ידי הגבר אמורות להיות חשופות, וחיספוסן מעיד על בעליהן כמי שמוציא את לחמו בעמל כפיים. סביר להניח שמוסלמים מודרניים, בעלי מקצועות חופשיים, לא ממש מכבדים את האיסור.

חליפה ועניבה מתקשרות בתודעה המוסלמית-דתית עם לבוש מערבי. עם זאת, עסקנים ומנהיגים שצמחו בתנועות איסלאמיות ולבשו בצעירותם עבאיות וכאפיות, נכנעים בזה אחר זה לצו האופנה ומזמינים לעצמם חליפות מחויטות עם עניבות תואמות.

מצוות הדת אוסרות על גברים לענוד תכשיטים, מתוקף הציווי הכללי של הימנעות מחיקוי המין הנשי. עלי אבו-סמרה, אימאם הכפר הבדואי ביר אל-מכסור, אומר שגבר העונד תכשיטים כמו אישה נחשב חוטא, וביום הדין יהפוך הזהב שעל גופו למאכולת-אש.

על-פי המסורת, הנביא מוחמד ענד טבעת זהב, אך משהבחין כי זוהרה מסיט את תשומת-לב מאמיניו מעבודת האל, החליט להיפטר ממנה והורה להם לנהוג כמוהו. עם זאת, יש באיסלאם פסיקות המתירות לגבר לענוד טבעת כסף (פצ'ה או וורק) על אחת מאצבעות ידו הימנית.

אסור לענוד מחרוזות לצוואר (תמאים), אך מותר לענוד קמעות, בשל סגולותיהן המאגיות. מותר גם לענוד שעון, בשל תרומתו לתיפקוד היומיומי, אך יש להקפיד על עיצוב פשוט ולא מנקר עיניים.

כיסויי-ראש

הכאפייה

פריטי לבוש מסורתיים רבים נפלטים החוצה בעידן המודרני, ואת מקום הגלבּיה והעבּאיה תופסים ג'ינס וז'אקט מחויט. עם זאת נראה שהכָּאפייה שומרת בהצלחה על מעמדה הייחודי כסמן-התרבות האיסלאמי הקדום ביותר, ובשנים האחרונות - גם כהצהרה פוליטית של אחווה מוסלמית.

עד לכיבוש ארץ-ישראל על-ידי הבריטים, בתחילת המאה ה-20, הייתה הכּאפייה נחלתם של הבדווים בלבד. הם, אגב, קוראים לה ח'אטה או מנדיל. בשנות העשרים הפכה הכּאפייה סמל ההתקוממות כנגד המנדט הבריטי והיישוב היהודי. עירוניים ופלאחים החלו להתעטף בה, ואפילו שייח'ים התבקשו להמיר את התרבוש המסורתי בכאפייה. היום רק מעטים לובשים כאפייה בישראל, רובם קשישים.

הכּאפייה הבסיסית עשויה צעיף בד מוסלין כותנה לבן ודק. היא מהודקת לגולגולת באמצעות עקאל (או מריר), פתיל צמר עיזים שחור בעובי כ-3 סנטימטרים. כאפייה שאינה מהודקת בעקאל, נקראת עיסאבה (כלומר, קשורה), וגם כך ניתן לחבשה.

בשנים האחרונות, עם עלייתן כוחן הפוליטי של התנועות האיסלאמיות, גם צבע הכאפייה קיבל משמעות מיוחדת. הכאפייה הירדנית (מנדיל אורדוני) בצבעי אדום-לבן מייצגת לאומיות עם צבאיות. הכאפייה הפלסטינית (מנדיל ערפאת) בצבעי שחור-לבן, הפכה מותג פָּאן-ערבי הודות לתועמלן הראשי שלה, יאסר ערפאת, שחבש אותה דרך-קבע יחד עם חליפת ספארי חומה בסיגנון צבאי.

המהדרין יכרכו סביב ראשם כאפייה לבנה, המרוקמת בתבניות גיאומטריות אדומות או שחורות. ההדפס המזרחי הזה מבצבץ מעת לעת בקולקציות של מעצבי אופנה מערביים, הרואים בו מקדם-מכירות אקזוטי, לעיתים אמצעי לקירוב לבבות ותרבויות. מעצב אופנה בריטי לא-מוכר, שילב בקולקציה שלו שמלות לצעירות שגזר מבד דמוי כאפייה.

תרבוש, טאקיה ועימאמה

השייח'ים, חכמי הדת, חובשים תרבוש אדום ונמוך הכרוך בשאש. מספרם של אלה מתמעט והולך, נתון שאינו מתיישב עם גל החזרה בתשובה. התופעה החלה בסוף שנות ה-70', עם היווסדה של התנועה האיסלאמית, והיא הולכת ומתפשטת בשנים האחרונות. הצעירים הדתיים אימצו תחליף משלהם לאופנת התרבוש, המזוהה עם השייח'ים הזקנים.

אוכלוסיית הצעירים החוזרים בתשובה מתאפיינת בלוּק אופנתי משלה - זקנקן מטופח, גלביה וטאקיה, כיפה לבנה גדולה, העשויה בשני סיגנונות שונים: האחד, סריגת קרושֶה המתלבשת על הקרקפת במתיחה. השני, אריג לבן, בדרך כלל בד אטלס צפוף, מעוטר בריקמה לבנה. טאקיה זו אינה גמישה כמו הסרוגה, ויש להתאימה להיקף-הראש. בעבר, הטאקיה הייתה סימן ההיכר הבלעדי של החאג' (מצוות העלייה לרגל למֶכָּה) ורק עולה-רגל היה זכאי לחבוש אותה. כיום, כיסוי-ראש זה לא בהכרח מקושר לחאג', אלא יותר מזוהה עם החוזרים בתשובה.

כיסוי-ראש אופייני נוסף לחוזרים בתשובה היא העימאמה, מצנפת בד כרוכה ומהודקת לראש, שאחד מקצוותיה משתלשל מאחור. אנשי ג'מעיית אל-תבליג (מטיפים מוסלמים בירושלים, לוד ובכפרים) חובשים עימאמה בצבע חום או ירוק, מתוך אמונה שזה היה כיסוי-הראש של הנביא. סלבריטאים מוסלמים חובשים עימאמה מיוחדת, לבנה וגדולה, או מצנפת שחורה מעוגלת, הדומה למטפחת שחכמי-הדת הדרוזיים (עוּקָאל) מלפפים סביב ראשם.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • דנצ'ו ארנון, כובעים בראש, כיסויי ראש בארץ ישראל, עם עובד, 1995.
  • (Elizabeth W. Robert F, Behind the Veil. In Dress & Identity, M. E. Roach-Higgins (ed.).1995. 

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה (2008). שפם. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 05:33, מרץ 25, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). לבוש מסורתי. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 12:49, פברואר 25, 2008.
  • Islamic dress controversy in Europe. (2008, March 23). In Wikipedia, The Free Encyclopedia. Retrieved 11:48, April 8, 2008,
  • Islamic Dress מתוך ויקפידיה, תאריך כניסה: 7 באפריל 2008.

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם עבד אל-סלאם מנאסרה, ראש המסדר הקאדרי בישראל, נצרת, 2008.
  • ראיון עם חנאן חוסרי, רווקה בת 35 מנצרת, מורה לפוטושופ ועיצוב, בוגרת ויצו עיצוב אופנה, 2007.
  • ראיון עם חנאן כיואן, בת 47, בעלת חנות בגדים באום אל פחם, לומדת עיצוב אופנה בל"ח, ועם בעלה, חאלד, בן  53, רופא אא"ג בחדרה, שניהם תושבי חיפה, 2007.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על מאפייני לבוש בקרב גברים-מוסלמיים בישראל (3)

    מערכת

    יצא ב-2006 בהוצאת מט"ח הספר "לחיות בארץ הקודש להכיר ולכבד : מעגלי הזמן בשלוש הדתות", שבו מידע מקיף על אבלות ביהדות, באיסלאם ובנצרות.
    יום שני ה' באייר תש"ע 19 באפריל 2010

    מערכת

    העלית שאלות מעניינות מאוד, שבינתיים אין לנו עליהן תשובה. נשתדל להכניס בעתיד מאמר בנושא.
    יום שני ה' באייר תש"ע 19 באפריל 2010

    מאיה

    רציתי לדעם מהו הצבע המסמל אבל באסלאם ומהם מנהגי האבלות? האם ישנה חפיפה בין יהדות לאסלאם בכל הקשור למנהגי אבלות? האם מקובל כמו ביהדות ששכנים ובני משפחה מכינים ומביאים אוכל למשפחה האבלה? תודה
    יום ראשון ד' באייר תש"ע 18 באפריל 2010

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.