אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 6 מדרגים

נישואין וחתונה בחברה החרדית

מחברי המאמר
יוסי טישלר

הסעיף העוסק באיסור נישואין עם כהן עובד מתוך ערך בשם זה בויקיפדיה

נוצר ב-5/1/2008  |  עודכן לאחרונה ב-9/12/2009

איסור נישואין עם כהן

לפי חוקי ההלכה, כהן גדול רשאי להתחתן רק עם בתולה רווקה, (ויקרא פרק כ"א י"ג-ט"ו) וכהן פשוט רשאי להתחתן גם עם אלמנה, אך לא עם גרושה, חלוצה, זונה, חללה וגיורת (שם שם ז'). אמנם בספר יחזקאל (מ"ד כ"ב), שם מדובר על הכהנים בני צדוק, נאמר שגם אלמנה אסורה לכהן פשוט, אם זו אינה אלמנת כהן, אך התלמוד מוציא את הפסוק מפשוטו ומפרשו בדרך העולה בקנה אחד עם ההלכה המקובלת; ויש מן הפרשנים שסברו שאמנם האיסור הוא כפשוטו, אבל הוא קיים רק בתור נבואה לעתיד לבוא.

רשימת איסורים

איסור זונה

בתלמוד (יבמות דף סא עמוד ב) מובאות שש דעות מהי זונה, וההלכה היא כי זונה היא "גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות", דהיינו, נוסף לגיורת ולשפחה ששוחררה, כל מי שנבעלה למי שאסור לה להנשא לו, בין אם האיסור הוא חמור ועונשו כרת, כמו אשת איש שנבעלה לאחר או אישה שעשתה מעשה של גילוי עריות, ובין אם האיסור הוא קל ועונשו הוא מלקות, כמו אישה שנבעלה לממזר. גם אישה שנבעלה לגוי, דבר הנחשב חמור ביותר למרות שעונשו קל, נחשבת לזונה. 

אף שבת גיורת כשרה לכהן, יש כוהנים שנהגו שאם גם אביה הוא גר, לא להתחתן איתה. השאלה האם ילדיו של כהן שנשא גיורת הם חללים, כלומר פסולים מכהונה כדלעיל, שנויה במחלוקת הפוסקים. בכל מקרה אין הם ממזרים. איסור אנוסה איסור זונה לכהן חל גם על אשה שנאנסה. על כן אשה נשואה שנאנסה אסורה על כהן משום "זונה", שהרי נבעלה לאדם האסור לה. בכלל דין זה נכלל הדין של שבויה, שההנחה היא ששוביה אונסים אותה גם כן. מציאות זו שהייתה שכיחה יותר בעבר, גרמה למצוקות רבות, נוסף על השבי עצמו, ונכתבה סביבה ספרות הלכתית רבה. משמעותו של איסור האנוסה היא שאם אשת כהן נאנסה, עליו לגרשה. הלכה זו שנראית טראגית ובלתי צודקת זכתה לפרסום ומוזכרת אף בפולמוסים בין דתיים לחילוניים, והסופרת נעמי רגן השתמשה בה כמוטיב בספרה "עקדת תמר". עם זאת, בדרך כלל ניתן להתחמק מלהפריד בין בני זוג בשל אונס, שכן ההלכה מותירה פתחי מילוט. בשל החשש שאשת כהן תיטען שנאנסה בזמן שבעצם "נתנה עיניה באחר", והיא מעוניינת להתגרש מטעמיה שלה, אין היא נאמנת בהצהרתה על האונס. יותר מכך, גם אם בעלה יודה שהוא מאמין לה (ובמקרים רבים מן הסתם אכן כך יהיה), יש מהפוסקים שסוברים שגם הוא עצמו לא נאמן בהכרזה זו, כי הרי בשל תקנת רבנו גרשום, אין הוא יכול לגרש אשתו בעל כרחו וייתכן שהוא מחפש תירוץ להיפטר ממנה. סיבות אלו מאפשרות לפסיקה ההלכתית להקל במקרים מעין אלו (ראה שולחן ערוך אבן העזר ו').

איסור חללה

חללה היא בת שנולדה לכהן מנישואים האסורים עליו בגלל היותו כהן, או שנולדה לחלל. חללה אסורה להתחתן עם כהן, בהתאם לכתוב "אשה זונה וחללה לא יקחו". נישואיו של כהן עם אישה האסורה לו גורמים לכך שבניו יהיו חללים, ולא יחולו עליהם דיני הכהונה (פרט לאיסור החללות) ובנותיו תהיינה אסורות לכהן. הילדים של חלל זכר הם חללים. הילדים של ישראל וחללה אינם חללים והבנות מותרות להנשא לכהן. איסור גרושה בתורה נאמר (ספר ויקרא, כ"א, ז'): "ואשה גרושה מאישהּ לא יקחו" ומכאן שאסור לכהן לישא גרושה. יש מחלוקת בתלמוד האם האיסור הוא בנישואין או ביחסי האישות. העונש על הפרת האיסור הוא מלקות, מדין התורה. כהן שהתחתן עם גרושה, על פי ההלכה יש לכפות אותו לגרשה, ולנדות ולהחרים אותו. ויש אומרים שאף מצליפים בו בשוטים עד שיגרש אותה, והוא מאבד את כל זכויות הכהן שלו, כגון השתתפות בברכת כהנים ובכורה בעלייה לתורה, עד שיגרשה, ויידור נדר על דעת רבים שלא יחזור לשאת נשים האסורות לו. השלכה של איסור גרושה לכהן הוא שגרושה אינה יכולה לחזור לבעלה הכהן (בניגוד לגרושה מאדם שאינו כהן שיכולה לחזור לבעלה אם לא היה פרק ביניים של נישואים וגירושים עם אדם אחר). בהלכה יש החמרות רבות שמטרתן מניעת מגע בין הגרושה לבין בעלה הכהן, כדי שלא יעלה בהם חשק לשוב זה לזה. כדי שלא להגיע למצב שבו כהן רוצה להחזיר את גרושתו ואינו יכול, תיקנו חז"ל שכהן לא יגרש באמצעות גט פשוט, אלא באמצעות גט מקושר. בעוד גט רגיל נכתב על גיליון ונחתם על ידי שני עדים לפני מסירתו לאישה, הרי שגט של כהן נכתב קטע אחר קטע, כשבכל קטע מקופל הגיליון, נתפר ("נקשר") ונחתם. ההליך הזה אורך זמן רב הרבה יותר מאשר גט רגיל, ומטרתו למנוע גט שיימסר לאישה על ידי זעם רגעי של הבעל על אשתו. איסור חלוצה חלוצה היא אישה שבעלה הקודם מת ללא בנים, וכדי להתיר אותה להינשא ערכה חליצה לאחיו (ראו ייבום וחליצה). החלוצה אסורה לכהן רק בגלל תקנת חכמים, משום שהיא נראית כגרושה מאחי בעלה המת, שהרי הייתה צריכה את מעשה החליצה על מנת להיות מותרת להינשא לאחר.

איסור בת לאב לא יהודי

אף שעל פי ההלכה נקבעת היהדות לפי האם, אבהות של אב לא יהודי יכולה לפגום בייחוסם של ילדיו. כעיקרון, נהוג לאסור על בת שנולדה לאב לא יהודי להינשא לכהן, אך מכיון שאין לאיסור זה מקור מפורש, יש שהתירו נישואין כאלו בשעת הדחק. כך פסק בית הדין הרבני הגדול בראשות הרב שלמה עמאר במקרה שהובא בפניו ב-2006. השלכות הפרת האיסורים ישנו הבדל יסודי בין איסור הנישואים לעריות, דהיינו לאשת איש ולקרובי משפחה מדרגה ראשונה, לבין איסורי הנישואים לכהן. נישואים שנעשו עם אשת איש או עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה אינם תקפים כלל, ואילו נישואים של כהן לאישה האסורה לו תקפים ונדרש גט לסיימם, אך מהווים עבירה דתית. כל הצאצאים הבאים מכהן ואישה האסורה לו משום היותו כהן נקראים "חללים". כאשר מדובר בזכר משמעות הדבר היא שאין לו דיני כהונה: מותר לו להינשא לנשים האסורות לכהן, מותר לו להיטמא למת, אין הוא יכול לאכול תרומה והוא אינו זכאי לקבל את שאר מתנות הכהונה, אין הוא רשאי להשתתף בברכת כהנים ואין לכבדו להיות ראשון לכל דבר שבקדושה. פרט לייחוסו השבטי, הרי הוא כישראל לכל דבריו. כאשר מדובר בנקבה, משמעות הדבר הוא שהאישה אסורה להינשא לכהן, ואם נשאה באיסור לכהן, צאצאיה ממנו הם חללים כמו כל צאצאי כהן מאשה האסורה לכהונה.

איסורי נישואין לכהן במדינת ישראל

אף שאיסורי הנישואים לכהן מקורם בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים איסורים אלה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות. יהודי המבקש להתחתן בישראל עם אישה האסורה לכהן חייב להוכיח שאינו כהן. עם זאת, נישואים אלו יוכרו על ידי המדינה אם ייעשו בחו"ל. בפסק דין חקלאי נגד שר הפנים (בג"ץ 80/63) נדון מקרה של אדם אשר בית הדין קבע שהוא כהן ועל כן סירב לחתנו עם גרושה. על פי ההלכה שהקידושין תופסים, בני הזוג בצעו טכס נישואין פרטי ופנו למשרד הפנים שירשום אותם כנשואים. משסורבו, פנו לבג"ץ אשר דחה ברוב דעות את העתירה מכיון שמדובר בטכס פרטי. עם זאת, הביעו חלק מהשופטים את דעתם שאיסור כהן וגרושה הוא "איסור שכולו דתי פולחני, בהיותו מבוסס על מושגים עתיקי יומין על מעמד הבכורה של הכהן בעבודת הקודש. הטלת איסור כזה על אדם שאינו מאמין, קשה ליישבה עם חופש המצפון וחופש הפעולה הכרוך בו" (דברי השופט לנדוי, מצוטט מתוך "דעות" אביב תש"ל). בהמשך, פנו בני הזוג לבית הדין בבקשה שיכיר בנישואיהם. בית הדין סירב לעשות זאת, אולם קבע שהאשה חייבת בגט. על סמך פסיקה זאת של בית הדין קבע בג"ץ כי יש לרשום את בני הזוג כנשואים.

שידוכין

הפגישות

גיל הנישואין בעולם החרדי, תלוי בשני גורמים: המיגדר (בן או בת) והשיוך החברתי. הבנות תתחלנה להיפגש לשם שידוך עם סיום התיכון, בגיל 18. בחוג החסידי יש המקדימים, אפילו, את המפגשים לגיל 17, כתה יב' (חסידי ברסלב מתחתנים כבר בגיל 16-17). הבנים, בחוג החסידי, גם הם מתחילים בפגישות שידוכין החל מגיל 18. בחוג הליטאי, הבנים מתחילים בפגישות בגילים 21-22 .

משהגיעו הבן או הבת לפירקם, מתחילות הצעות לשידוך לזרום אל ההורים. בחוג החרדי אין היכרויות בין הבנים והבנות, וההצעות יובאו קודם כל לידיעת ההורים. מציעי השידוכים הם או קרובי משפחה המכירים בן/בת שהגיע זמנם, או על ידי שדכנים מקצועיים. לפני שההורים מציגים את ההצעה לבן/בת הם מבררים פרטים ככל האפשר על הבן/הבת ועל משפחתם. הם יבררו על האופי, ההתנהגות, האישיות. כשמדובר בחתן יבררו בישיבה או בישיבות בהן הוא למד מהי מידת למדנותו. ככל שהבחור מוערך יותר על ידי הצוות בישיבה כתלמיד חכם, כעילוי, הרי מעמדו גבוה יותר והוא נחשב למבוקש יותר. הבירורים על המשפחה יכללו מידע על הרקע החברתי דתי של כל בני המשפחה, וכן על מצבם הכלכלי. מאחר ולא מקובל, בחוג החרדי, שהבעל יעבוד בשנים הראשונות שלאחר החתונה, הוא ממשיך את לימוד התורה בישיבה או ב'כולל', והאשה היא המפרנסת העיקרית, יש לדעת מי מבין ההורים יוכל לעמוד בהוצאות רכישת דירה לזוג.

בעולם החרדי ליטאי מקובל שהורי הכלה ירכשו דירה , או לפחות יתנו את החלק הארי ממחירה. ככל שהחתן נחשב יותר בעולם הישיבות כן הדרישות הכלכליות מצד משפחתו עולות. מאידך לא תמיד יש בידי הורי הכלה לתת מחיר מלא של דירה. כאן נכנס לעובי הקורה השדכן, שיצטרך לקרב את עמדות הצדדים בנידון. בעולם החסידי חלוקת העול הכספי מתחלקת, בדרך כלל שווה בשווה בין שני הצדדים. 

רכישת דירה לבני הזוג היא עול כלכלי כבד המוטל, בחוג החרדי, על ההורים. לא כל הורה יכול לשאת הוצאות אלו, ומה עוד שהמשפחות הן ברוכות ילדים. בנוסף לכך, במרכזי המגורים של החוג החרדי, הבניה רוויה והיצע הדירות מועט, דבר המייקר מאוד את מחיר הדירה. בעקבות זאת, נעשתה פריצה גדולה, בעיקר על ידי מנהיגי החוג החסידי, האדמו"רים, והם דחפו ויזמו פרוייקטים של בניית שכונות דתיות, מחוץ למרכזי היישוב החרדי. הראשון שדחף לכך היה אחד מאדמו"רי חסידות גור, שהורה על בניית שכונות לזוגות צעירים בחצור הגלילית, אשדוד וערד. ולא רק זאת אלא הוא חייב את חסידיו, גם בעלי הממון שבהם, שכל זוג צעיר חייב לגור במקומות אלו. בעקבותיו הלכו גם אדמו"רים נוספים, ובשלב מאוחר יותר הלך גם ציבור הליטאי בעקבותיהם. כך נוצרו ריכוזי אוכלוסיה חרדית בבית שמש, ביתר, עמנואל, אלעד, קרית ספר. בתקופה האחרונה ישנה יזמה לבנות עיר חרדית בנגב. פירוט והרחבה על הוצאות החתונה במגזר החרדי ראו ערך נפרד במדריך זה, שכותרתו "הפן הכלכלי של הנישואין".

לאחר שההורים הביעו את הסכמתם להצעת השידוך שהובאה בפניהם, מתחילים בני הזוג להיפגש ביניהם. צורת המפגשים שונה בין החוגים. בחוג החסידי המפגשים יערכו תמיד בבית, אם בבית השדכן או בבית אחר נייטרלי. בני הזוג ישוחחו ביניהם, כאשר, תמיד, יהיה עוד מישהו נוכח בבית, שאשר הוא, כמובן, לא מקשיב ולא מתערב בשיחתם. לא יווצר מצב שבו בני הזוג נמצאים ביחידות. על פי ההלכה גבר ואשה שאינם נשואים זה לזו לא ישהו לבדם במקום סגור – איסור 'ייחוד'. מספר המפגשים הוא מצומצם ביותר, שלושה או ארבעה, ואז הם צריכים להחליט לחיוב או לשלילה. מלבד ההורים ובני הזוג, יש בחברה החסידית משקל גדול לדברי הרבי, האדמו"ר. לעיתים הרבי הוא שדוחף לשידוך מסוים, וגם אם לא, מקובל שההורים הולכים אל הרבי להתייעץ עמו ולקבל את ברכתו. אם הרבי אישר את השידוך, השידוך יצא לפועל, ואם לא - לא.

בחוג הליטאי הדברים קצת שונים. לאחר שההורים הביעו את הסכמתם לפגישה, השדכן ייזום את המפגש הראשון. הפגישה תתחיל בבית אך המשכה יהיה במקום ציבורי. לעיתים יטיילו בני הזוג בפארק או גן ציבורי , או ישבו בלובי של מלון כלשהו. גם הם יקפידו שלא להיקלע למצב שבו הם יהיו לבד, בגלל איסור 'ייחוד', ולכן הם יפגשו תמיד במקום ציבורי. לפגישה יופיע כל אחד מהם במיטב בגדיו. מספר המפגשים תלוי במידת הצורך של בני הזוג. אם שניהם מעוניינים להמשיך להיפגש על מנת לברר ביניהם את הנקודות החשובות להם, הם רשאים להיפגש עד להחלטה הסופית ביניהם. השדכן ידאג להתעדכן, דרך ההורים, אם יש התקדמות בין בני הזוג. בשנים האחרונות חלה גם בציבור זה ירידה במספר המפגשים, וחלקו נוהג היום כמו הציבור החסידי, בנקודה זו. ההחלטה הסופית היא של בני הזוג . כאשר הם החליטו בחיוב, יש הורים הנוהגים ללכת אל רבנים גדולים, מקרב עולם התורה הליטאי, על מנת שיברכו את הזוג.

כשבני הזוג, לאחר מספר פגישות, החליטו לקשור את גורלם ביחד, עורכים את הבדיקה האחרונה לפני הסיכום הסופי. באמצעות חברה הנקראת "דור ישרים" נערכות בדיקות גנטיות לאיתור מחלות שונות. הבדיקות נערכות מבעוד מועד לכל הבנות ולכל הבנים. כל אחד מהם מקבל קוד. כאשר רוצים לבדוק התאמה גנטית בין בני זוג המועמדים לשידוך (על מנת למנוע פגמים גנטים ומחלות בילדים העתידים להיוולד), מוסרים לחברה את הקוד של הבחור והקוד של הבחורה. מהחברה מתקבלת תשובה המציינת האם ישנה התאמה גנטית או שעלולות להתעורר בעיות. אין ציון של סוג הבעיה, אצל מי מבני הזוג היא קיימת, או מה הסיכויים ללידת ילדים בריאים. רק כן או לא, על מנת לשמור על סודיות מקסימלית ולא לפגוע בסיכויי השידוך בעתיד. במידה והכל בסדר מגיע השלב שבו ההורים משני הצדדים נפגשים לשיחת היכרות ראשונה, ולשיחה בנושאים כלכליים. הם יתאמו ביניהם כמה כל אחד יכול לתת על מנת לקנות דירה לזוג, וכיצד הם יתחלקו ביניהם בהוצאות החתונה והריהוט ומוצרי החשמל עבור הזוג. יש כאלו אשר אף מעלים על הכתב סיכומים אלו, והוא מהוה עבורם מסמך מחייב. כאשר נתקלים בקשיים על רקע זה, נכנס השדכן לתמונה ומנסה לקרב ולפשר. בחוג החסידי פונים, לעיתים, אל הרבי והוא יסגור את הפערים.

ה'וורט'

לאחר שההורים סגרו את העניינים ביניהם, מתקיים בבית הורי הכלה, טכס הנקרא 'וורט'. זו מלה באידיש שפירושה המילולי הוא – מילה. בהשאלה נקרא כך הטכס שבו כל צד, החתן, הכלה וההורים נותנים את הסכמתם לשידוך, ואת מילת הכבוד שלהם שהם מתחייבים לחתן את הזוג. טכס זה נעשה בחוג המצומצם של המשפחה: החתן, הכלה וההורים. ההורים מסכימים ביניהם בתקיעת כף, ולאחר מכן שותים 'לחיים'- כוסית משקה חריף, או יין, ומאחלים אחד לשני 'מזל טוב'. לאחר מכן מתחילים לטלפן לכל בני המשפחה, להודיע על השמחה, ולהזמינם להרמת כוסית. בני המשפחה הגרים בסמיכות לבית הורי הכלה יבואו לבית הורי הכלה, להרים כוסית ושם יציגו אותם בפני הצד השני. לבני המשפחה הקרובה, כגון סבים סבתות אחים ואחיות הגרים בריחוק מקום, מודיעים מראש שהולכים להיפגש עם הצד השני, וזאת כדי שיוכלו לצאת לדרך ולהיות קרובים למקום מגורי הכלה, ובהתראה קצרה יוכלו לבוא להצטרף להרמת כוסית. הרמת הכוסית מלווה בכיבוד קל, ובעיקר בשירה . 

פרסום מודעת אירוסין

אחד הדברים המקובלים בחוג החרדי הוא פרסום העובדה שבני הזוג החליטו להתחתן, על ידי פרסום מודעת אירוסין מיוחדת בעיתונות המיגזרית, 'המודיע' – לחוג החסידי, ו'יתד נאמן' – לחוג הליטאי. המתכונת הלשונית של המודעה נראית כך:

ראובן כהן רחל בלומה לוין
בן הרב יעקב מאיר הי"ו בת הרב אברהם הי"ו
ישיבת פוניבז' סמינר החדש
ירושלים. בני ברק.
מאורסים
בס"ד אור לג' כסלו תשס"ז

עד לפני כשני עשורים הסתפקו במודעה קצרה יותר, שאינה מכילה את שמות האבות ואת מקום לימודיהם של בני הזוג. בעקבות הריבוי הטבעי הגבוה של החוג החרדי, קורה, לא פעם, שישנם הרבה שמות דומים במשפחות שונות. בעקבות פירסום המודעה בעתון, החלו חברים ומכרים להתקשר לאחל 'מזל טוב' למשפחה הלא נכונה, והדבר גרם מבוכה הן בקרב המתקשרים והן למשפחה הלא נכונה שאליה התקשרו. לכן החלו לכתוב פרטים רבים יותר כדי לצמצם את האפשרות לטעות.

אפשר להבחין בעובדה שבמודעה זו לא מופיעה השם של האמהות (בשורה השניה) אלא רק שם האב. בחוג החרדי לא נהוג לפרסם בעתונות את שמות נשים, ולכן יתפרסם רק שם האב. גם כאשר אחד מבני הזוג יתום מאביו, לא יפרסמו, בדרך כלל, את שם האם, אלא יכתבו: "בת.....ז"ל". ולא רק בפרסום פומבי כמו עתון הם נוהגים כך. גם בהזמנות לאירועים לא יופיע שם האמא . תמיד ייכתב שהמזמינים לאירוע הם: "אברהם יצחק כהן ורעיתו". רק אם אכן המזמינה לאירוע היא אלמנה או גרושה יופיע שמה המלא כמזמינה לאירוע. מלבד במודעת אירוסין, יופיע שמה של אשה במודעת אבל על פטירתה. התפיסה העומדת מאחורי מוסכמה זו היא ש"כל כבודה (של האשה) בת מלך פנימה".

מלבד הפרסום בעתונות, מודיעים בני הזוג, עוד באותו ערב, לחבריהם במוסדות הלימוד על שמחתם. כשהחתן יחזור לישיבתו באותו ערב, יחכו לו חבריו, ישירו וירקדו עמו. לכלה תחכה השמחה עד למחרת בבוקר. אם היא עדיין תלמידת סמינר, תחכינה לה חברותיה וישירו וירקדו עמה שעה ארוכה. מקובל בהרבה מקומות שהחתן הטרי או הכלה הטריה מחלקים לחבריהם וחברותיהן סוכריות או מיני מתיקה אחרים.

טקס האירוסין

ימים מספר לאחר ה'וורט', מקובל בחוגים אלו לעשות מסיבת אירוסין. מסיבה זו מוטלת על הורי הכלה. המסיבה תיערך במבנה ציבורי או באולם אירועים. למסיבה זו מוזמנים המשפחה המורחבת משני הצדדים וכן חברים של החתן וחברות של הכלה.

שטר אירוסין

עיקר המסיבה הוא הקראת 'שטר אירוסין'. שטר זה הוא למעשה ההתחייבות של החתן והכלה להינשא זה לזו, והתחייבות ההורים לעשות הכל כדי להוציא אל הפועל התחייבות זו. אין בשטר זה את פרטי ההסכם שסיכמו בינים ההורים בליל ה'וורט', אלא מחויבות כללית. מחתימים על השטר שני עדים וכן ממנים שני ערבים, אחד מכל צד, שיערבו לביצוע ההתחייבויות. ערבות זו היא בעיקר הצהרתית מוסרית ולא משפטית. למעשה, מעמדו של 'שטר האירוסין' הוא בעיקרו הצהרתי, כי בני הזוג וגם ההורים התחייבו כבר אחד בפני השני בטכס ה'וורט'. את 'שטר האירוסין' קורא ראש הישיבה של החתן או כל אישיות תורנית אחרת המקורבת להורים. לאחר הקראת 'שטר האירוסין' נוהגים לשבור צלחת, לפגום מעט בשמחה, זכר לחורבן בית המקדש. שתי האמהות אוחזות את הצלחת ומטיחות אותה לרצפה. יש כלות הנוהגות לאסוף מספר שברים ולתת אותם לחברותיהן הרווקות כסגולה לארוסיהן בקרוב.

סעודה

לאחר מכן יושב הקהל לסעודה. המוזמנים יושבים גברים לחוד ונשים לחוד, בדרך כלל יש גם מחיצה ביניהם. הסעודה מלווה בשירים המיוחדים לאירוע זה וכן בשירי חתונה. מקום מרכזי בסעודה תופסים דברי תורה הנאמרים על ידי רבנים וקרובי המשפחה משני הצדדים. מלבד דברי תורה ישלבו הדוברים דברים בשבחם של החתן או הכלה, כדי לחבב את האחד על השני . יש שישלבו דברי שבח על המשפחות, כדי לתת לצד השני אפשרות לשמוע מעט על הצד השני שאותו הם לא מכירים, ולקרב את המשפחות. הדוברים הם כולם גברים. אין ייצוג נשי בין הדוברים באירועים. בשבח הכלה ידברו הדוברים מצד משפחת הכלה.

מתנות

לערב זה ישנן מתנות אופייניות. החתן שולח לכלתו סדור פרחים גדול עד ענק, הזר מוצג באגף הנשים בעת המסיבה. מלבד זאת תקבל הכלה מהורי החתן שעון זהב או כל תכשיט יקר. החתן יקבל, גם הוא, מהורי הכלה שעון זהב, או שעון יקר ערך אחר. ההוצאות על המתנות מותנות ביכולתם הכלכלית של ההורים. בני המשפחה יביאו בדרך כלל מתנות לבית העתידי, לסמל שהיום מתחיל להתהוות בית חדש.

יחסי הזוג המאורס לפני החתונה


הקשרים בין החתן לכלה, וכן אורך תקופה זו שונים בין החסידים לליטאים. אצל הליטאים נמשכת תקופה זו כשלושה עד ארבעה חדשים. המגמה היא לקצר תקופה זו כדי לא להביא את בני הזוג, שהקשרים מתהדקים ביניהם, למצבים אינטימיים שלא יוכלו לעמוד במגבלות ההלכה.

בתקופה זו מתחילים בני הזוג לטוות את הקשרים ביניהם. מאחר ובדרך כלל שני בני הזוג לומדים, או שהכלה עובדת, הרי שההזדמנות להיפגש היא בעיקרה בסופי שבוע. במשך השבוע יתנהלו ביניהם הרבה שיחות טלפון. חלק מהשיחות הן טכניות, סביב ארגון החתונה, וחלקן הן שיחות של הבעת רגשות. מקובל שהחתן והכלה נוסעים לשהות בשבת אחד אצל השני. פעם בבית החתן ופעם בבית הכלה. כאשר החתן או הכלה מתארחים אחד בביתו של השני, נהוג שבן הזוג המארח לא לן בביתו, הוא הולך לישון אצל שכנים או קרובים, מתוך מטרה שבני הזוג לא יגיעו למצבים אינטימיים האסורים לפי ההלכה. חלק מהשבתות ממשיך החתן להיות בישיבה.

בני הזוג גם באים ביחד לאירועים משפחתיים של כל צד. כך כל צד מכיר את המשפחה המורחבת של בן זוגו. זו גם הזדמנות להיפגש ולשוחח על דברים משותפים ולהעמיק את הקשר האישי ביניהם. במשך תקופה זו קונים בני הזוג מתנות אחד לשני, כדי להביע קרבה והערכה. פגישות אלו נמשכות עד שבוע לפני החתונה, ובמשפחות מסוימות עד שבועיים לפני החתונה. בשבוע-שבועיים אלו בני הזוג לא נפגשים ולעיתים אף לא משוחחים ביניהם, מתוך מטרה להעצים את המפגש ביניהם בליל החתונה.

אצל החסידים הנוהג שונה. תקופת האירוסין נמשכת כשנה, דבר המאפשר להתכונן בניחותא לחתונה מכל הבחינות. גם הקשרים בין בני הזוג מתנהלים בצורה אחרת. בני הזוג כמעט ואינם נפגשים. הקשרים הם יותר בין החתן להורי הכלה ובין הכלה להורי החתן. כאשר הכלה תבוא להתארח בשבת אצל משפחת החתן, החתן עצמו לא יהיה באותה שבת בבית הוריו; או שהוא נשאר בישיבה או שהוא נוסע אל משפחת הכלה. וכן להיפך. מתנות יקבלו בני הזוג מההורים של הצד השני. מאחורי התנהגות זאת נמצאת מגמה להפריד, ככל האפשר, בין המינים. מגמה זו מקבלת, אצל החסידים, ביטוי חזק מאוד המשליך גם על כללי ההתנהגות בתקופה זו.

ההכנות לפני החתונה

כמו בכל משפחה אחרת בחברה הישראלית, טרודות המשפחות בהכנות לחתונה: מציאת דירה, קנית ריהוט ראשוני, מוצרי חשמל, בגדים לחתונה לכל בני המשפחה, נדוניה לזוג, שכירת אולם וכל המתלווה לאירוע החתונה. מידת מעורבותם של בני הזוג בהכנות אלו משתנה מדבר לדבר וממשפחה למשפחה. יש השואלים את בני הזוג היכן הם רוצים לגור, ויש שהתנאים הכלכליים מכתיבים את מקום קניית הדירה.

בחירת אולם

מגוון אולמות האירועים, העונים על דרישות הכשרות המחמירות של החוג החרדי הינו מצומצם. התאריכים הפנויים באולמות אלה יכתיבו בסופו של דבר את מועד החתונה.

מלבד כשרות המזון שמוגש בחתונה, מקפידים אולמות האירועים החרדים כי גם כלי האוכל עצמם, ובכלל זה גם קנקני השתייה, יזכו לחותם כשרות של בד"צ.. מחוץ לאולם קיימת רחבה תחת כיפת השמיים, בה תיערך החופה. אולמות יכילו שתי דלתות כניסה לפחות: האחת כניסה לעזרת הגברים, והשניה - לעזרת הנשים. בכניסה לאולם יוצב כיור לנטילת ידים, ובו "נטלה" (כלי לנטילת ידים). נטלה כזו תימצא גם בחדרי השירותים של האולם. בתוך האולם תוקם מחיצה להפרדה בין עזרת הגברים ועזרת הנשים. 

מטבע הדברים רוב אולמות האירועים, העונים על דרישות הכשרות המחמירות, מרוכזים בירושלים או בבני ברק

כאשר אחת המשפחות או שתיהן מרוכזות בישוב אחר מקובל להעמיד לרשות הבאים אוטובוס שיביא אותם אל האולם. ההסעות בחזרה יוצאות מהאולם עוד בטרם הסתיימה החתונה אך לאחר מסכת הריקודים הראשונה ואכילת המנה העיקרית.

חיפוש שמלת כלה

לקראת החתונה עסוקה הכלה בחיפוש אחרי שמלת כלה לבנה. בגלל יוקר השכירות, ובודאי קניית שמלה כזו, התפתחה בחוג החרדי, בצורה חזקה, התופעה של גמ"ח שמלות כלה - שבו אפשר לשכור שמלות כלה משומשות, שמותאמות לכלה באופן אישי, תמורת סכומים נמוכים משמעותית מהמקובל. מלבד זאת זקוקה הכלה לשמלות חדשות לקראת האירועים שאחרי החתונה – 'שבע ברכות'.

השגת בגדים לחתן

אצל החתן מהחוג הליטאי הדברים יותר פשוטים. הוא קונה מספר חליפות ומגבעות, ושאר כל הביגוד. אין ביגוד אופייני לחתונה. בשנים האחרונות התפתח מנהג שהחתן תופר/קונה לחתונה בגד עליון ארוך, בצבע שחור – הנקרא 'פראק'. בדרך כלל לובשים בגד כזה רבנים מכהנים או הצוות החינוכי בישיבות. החתן ילבש בגד זה בחתונה ובשבעת ימי 'שבע הברכות', ואחר כך רק בחגים.

אצל החסידים קונים/תופרים לחתן את ה'קפטן' – מעיל עליון ארוך עד מאחרי הברכיים, מבד שחור מיוחד. יש 'קפטן' מבד חלק ויש 'קפטנים' מבדים עם הדפסים שונים: פרחים או צורות גיאומטריות שונות. יש 'קפטן' מיוחד להליכה לבית הכנסת ויש 'קפטנים' המיועדים לישיבה ליד שולחן השבת. כמות ה'קפטנים' שיכינו לחתן מושפעת מהיכולת הכספית של הוריו. מלבד זאת קונים לחתן החסידי 'שטריימל' – כובע עגול העשוי מזנבות של בעלי חיים. עד החתונה חובש החתן, כמו כל הגברים, מגבעת אופיינית לחסידות שאליה הוא משתייך. החל מהחתונה הוא יחבוש את ה'שטריימל'. החתן יחבוש אותו בחתונה ובשבעת הימים שאחריה, ואחר כך, בשבתות, בחגים ובאירועים משפחתיים.

לימוד דיני טהרת המשפחה

מלבד ההכנות הטכניות לחתונה, יש לחתן ולכלה משימה נוספת בתקופה זו: לימוד דיני טהרת המשפחה. לפי ההלכה היהודית, גם זוג נשוי צריך להימנע מיחסי אישות ומכל מגע גופני אחר, כשבועיים בכל חודש. מתחילת המחזור של האשה ועוד שבוע אחרי שהוא פסק לחלוטין. עם סיום השבוע על האשה לטבול במקוה טהרה, ורק אז מותר להם שוב לחיות חיי אישות וכל מגע גופני אחר. נושא זה נקרא בציבור הדתי – טהרת המשפחה. הדבר אינו כה פשוט כפי שזה הוצג כאן. הדבר דורש לימוד רציני כדי לדעת את כל הפרטים. בציבור החרדי לומדים נושא זה רק בני הזוג לפני החתונה. מקובל שבכל ישיבה ישנו אחד מאנשי הצוות, או אחד האברכים, שהם אלו שלומדים ומכינים את החתנים. הבנות – הכלות לומדות נושא זה אצל נשים בקהילה שלהן שהשתלמו בהדרכת כלות. אולם בשנים האחרונות, מכיני החתנים והכלות אינם מסתפקים בלימוד הלכות טהרת המשפחה בלבד, אלא הם מרחיבים את היריעה ועוסקים גם בהדרכה ליצירת זוגיות ובהכנה לחיי המשפחה על רבדיה השונים.

השבת שלפני החתונה – אויפרוף

מנהג אשכנזי קדום, ממרכז אירופה, שהשבת שלפני החתונה היא שבת חגיגית לחתן. בדרך כלל, היה החתן עוזב את עירו וקהילתו לאחר החתונה והיה עובר להתגורר ליד הורי אשתו. לכן בשבת שלפני עזיבתו את העיר, היו עושים לו מעין מסיבת פרידה. בבוקר יום השבת היו חברי הקהילה מתאספים ליד בית החתן, לפני התפילה ומלווים אותו בשירה לבית הכנסת. בעת קריאת התורה, אחרי תפילת שחרית, היו מכבדים את החתן ומעלים אותו לתורה. ומכאן הכינוי - " אויפרוף", שהוא סלנג באידיש, שמשמעותו – להיות נקרא לתורה. לאחר שהוא גמר לברך את הברכה שאחרי קריאת התורה, היו שרים לפניו ומשמחים אותו.

מנהג זה עבר גלגולים שונים ונחוג כיום בצורה הבאה, בקהילה החרדית. לשבת זו מוזמנת משפחת החתן – סבים, סבתות, אחים ואחיות נשואים, ולפעמים גם מרחיבים את המעגל גם לדודים ודודות. בחוג הליטאי מוזמנים גם מספר חברים של החתן. גם משפחת הכלה מוזמנת לשבת זו, מלבד הכלה עצמה, שהרי בני הזוג לא נפגשים שבוע לפני החתונה. יש קהילות בהם באים מצד הכלה רק הגברים שבמשפחה – אבא סבא ואחים. אמא ושאר נשות המשפחה נשארות להיות עם הכלה בשבת רווקותה האחרונה. יש משפחות בהם מצטרפות גם הנשים לאירוע אצל החתן, והכלה נשארת בבית עם חלק מהאחיות / חברות קרובות.

אירוח כזה דורש הרבה עבודת הכנה: מציאת חדרים בסביבה הקרוב לשכן את האורחים הרבים, מציאת מקום גדול שאפשר לסעוד בו, הכנת אוכל. בדרך כלל, משפחות הקהילה שאליה משתייכים הורי החתן, עוזרים ברצון, אם בנתינת חדרים לאירוח, אם בהכנת עוגות ומאפים, ואם בעזרה פיזית של הבאת שולחנות, כסאות וכו' כדי לארגן את המקום ששם יאכלו בשבת. משפחות בעלות יכולת כלכלית גבוהה יותר, יורידו מעצמן את כל נושא הארגון. הם ישכרו בית הארחה או פנימיה כלשהי, ושם יארחו את אורחיהם, ויסעדו שם את סעודות השבת. אנשים אמידים יותר יעבירו את האירוע לבית מלון. יש קהילות, בעיקר אצל חסידי גור, בהן ישנן מגבלות על מספר המוזמנים לאירועים ועל סטנדרט הכיבוד המוגש בהם, מתוך מגמה לא להעיק על התקציב המשפחתי, ומתוך רצון להתחשב במשפחות שמצבן הכלכלי קשה יותר.

שבת זו היא מפגש ארוך ראשון בין משפחות החתן והכלה, שלרוב לא הכירו קודם, והיא מהווה הזדמנות לקשור קשרים ולקרוב המשפחות. בשבת זו הארוחות נמשכות הרבה זמן. יושבים ושרים שירי שבת ושירי חתונה. כמו כן יאמרו דברי תורה, ובהם משלבים דברי שבח על החתן ומשפחתו, כדי להאהיב את החתן על משפחת הכלה. אצל החסידים לובש החתן בשבת זו לראשונה את ה'שטריימל' – כובע עגול העשוי מזנבות בעלי חיים, ואת ה'קפטן' החדש שנתפר לכבוד החתונה. אצל הליטאים החתן לובש חליפה ומגבעת חדשים.

בשבת בבוקר מלווים האורחים והחברים את החתן בשירה לבית הכנסת. ישנה נעימה מיוחדת לאירוע זה. בעת קריאת התורה מכבדים את החתן בעליה לתורה. לאחר שבירך החתן את הברכה שלאחר קריאת התורה, זורקות עליו הנשים, מעזרת הנשים, סוכריות. כל הילדים הקטנים הנמצאים בבית הכנסת נהנים מאוד מאיסוף הסוכריות הפזורות על הרצפה.

לאחר סיום התפילה עורכים הורי החתן מסיבה לכבוד החתן אליה מוזמנים מתפללי בית הכנסת, האורחים שבאו לשבת, וכן אורחים נוספים שבאים, אחרי שהתפללו בבתי הכנסת שלהם, לאירוע זה. מסיבה זו נקראת אצל הציבור הדתי – 'קידוש'. ה'קידוש' נערך ליד שולחנות ערוכים, אם בבית הכנסת, או באולם אירועים קרוב לבית הכנסת. עושר הכיבוד תלוי, כמובן, ביכולתם הכלכלית של ההורים, או במקובל באותה קהילה. ישנם מאכלים מסויימים המוגשים, כמעט, בכל 'קידוש' – דג מלוח עם מציות, ופשטידת איטריות, הנקראת באידיש – 'קוגל'.
גם שתי הסעודות הבאות, ארוחת צהרים וסעודה שלישית, תערכנה בחוג המשפחה והאורחים , כמו סעודת ליל שבת. גם כאן מרכז הכובד יהיו השירים ודברי התורה.

שבת כלה

כאמור, הכלה לא משתתפת בשבת ה'אויפרוף', והיא נשארת בביתה. בדרך כלל מזמינה הכלה מספר חברות טובות להיות איתה בשבת זו. כבר הוזכר קודם שישנן אמהות הנוסעות לשבת 'אויפרוף', ובמקרה כזה החברות תארגנה את השבת שמכונה 'שבת כלה'. סעודות השבת, גם כאן, תמשכנה הרבה זמן, כשאת החלק הארי יתפסו שירי השבת ושירי החתונה.

עליה לקבר הרבי מליובאויטש

אצל חלק גדול מחסידי חב"ד נהגו שהחתן עולה לתורה בשבת שלפני החתונה בבית מדרשו של האדמו"ר מליובאויטש בניו-יורק. החתן, גם אם הוא לומד בישיבות החב"דיות בארץ, היה נוסע במיוחד לשם כך אל האדמו"ר. למרות פטירתו של הרבי והיעדר יורש ממשיכים החסידים לנסוע לניו–יורק ולעלות לתורה בבית מדרשו של הרבי. בשהייתו של החתן שם הוא עולה לקברו של הרבי, באחד מימי החול, ומתפלל שם להצלחת דרכו החדשה.

החתונה

ערב לפני החתונה

תמו כל ההכנות והגענו לערב החתונה. בלילה שלפני החתונה ישנה חובה המוטלת על הכלה – לטבול, לראשונה בחייה, במקווה טהרה, כדי שתהיה אפשרות למגע גופני אחרי החופה. בדרך כלל הולכת הכלה לטבול כשהיא מלווה באמה בלבד. לחתן אין חובות מיוחדים בערב זה.

יום החתונה

ביום המחרת, יום החתונה, ישנם מספר מנהגים, אשר בציבור החרדי מקפידים לקיימם במלואן. נוהגים שהחתן והכלה אינם שוהים לבדם. אל החתן יתלווה אחד מבני המשפחה בצאתו מהבית, ואל הכלה – אחת מבנות משפחתה. כמו כן נוהגים החתן והכלה לצום מהבוקר עד אחרי החופה. המסורת רואה את החופה כדבר בעל משמעות חשובה מאוד, ועל כן צמים ביום זה, כדי לא להסיח את דעתם של החתן והכלה מחשיבות העניין. המסורת רואה ביום זה מקבילה ליום הכיפורים. ביום זה מרבים החתן והכלה להתפלל להצלחת נישואיהם. נהוג שהחתן טובל במשך היום במקוה טהרה, כסמל לזיכוך והתחלה חדשה. על פי המסורת , החתן והכלה פותחים את חייהם, נקיים מעבירות, כמו אדם שצם ביום הכיפורים. מאותה סיבה תלבש הכלה לקראת החופה בגד לבן, והחתן אך הוא ילבש בגד לבן, כפי שיפורט בהמשך. אחר הצהרים מתפללים בני הזוג תפילת מנחה. שונה תפילת מנחה זו, מתפילת מנחה רגילה שכל אדם דתי מתפלל יום-יום. החתן והכלה מוסיפים לתפילה זו תוספת הלקוחה מתפילת יום כיפור – וידוי. ביום כיפור מתוודה האדם בקטע זה על חטאי השנה שעברה. החתן והכלה מתוודים על חטאי כל השנים עד כה.

קבלת הפנים

בהתקרב שעת החתונה מגיעים החתן ומשפחתו והכלה עם משפחתה, לאולם החתונה. הם עדיין לא נפגשים. הכלה מקבלת את פני הבאות באגף נשים ומצטלמת עם קרובותיה למזכרת. החתן מקבל את פני הבאים באגף הגברים. בהגיע הרב הוא ישב עם החתן והאבות וימלאו את הפרטים שיש להשלים ב'שטר הכתובה' . שטר זה הוא מסמך ההתחייבויות שהבעל מקבל עליו ביחס לאשתו. הנוסח הוא סטנדרטי, ויש להשלים את פרטי החתן והכלה, ואת הסכום שהחתן מתחייב לתת לאשתו במקרה של גירושין. החתן חותם על הכתובה, ומלבדו חותמים גם שני עדים על הכתובה. עדים אלה יהיו בהמשך הערב עדים על מעשה הקידושין – ענידת הטבעת.

לאחר חתימת הכתובה נוהגים לעשות עוד שני דברים. האחד, שהחתן לובש בגד עליון לבן – 'קיטל'. בגד זה הוא סמל לזוך וטוהר, והוא גם בגד שנהוג ללבוש ביום כיפור. אצל החסידים החתן ילבש את הבגד מעל ל'קפטן'. אצל הליטאים , יש שילבשו את הבגד מעל לחליפה, ויש שילבשוהו מתחת למעיל החליפה. במקרה זה הם יקפלו את ה'קיטל' כך שלא יבלוט מחוץ לחליפה. השני, הרב לוקח מעט אפר ושם על ראש החתן מתחת למגבעתו או מתחת ל'שטריימל' של החתן החסידי - זכר לחורבן ירושלים.

החופה

אירוע החופה מתחיל בכך שהחתן, שעד כה היה בחלק המיועד לגברים, הולך לכסות את פני הכלה. החתן אינו הולך לבד, אלא מלווה בידי שני האבות. מצדו האחד אוחז בידו אביו ומצדו השני – אבי הכלה. כל אחד מהם אוחז בידו השניה, נר דולק. כל נר כזה נתון בתוך עששית - מגן דקורטיבי מזכוכית שקופה - כדי שלא יכבה תוך כדי ההליכה. את החתן והאבות מלווים הגברים משתתפי החתונה בשירה. ישנן מנגינות/שירים המיוחדים למעמד זה. קיימות מסורות שונות אצל החסידים ואצל הליטאים.

הכלה, לבושה בלבן ונמצאת בחלק המיועד לנשים, יושבת על כסא עטוף בלבן ומעוטר בפרחים, מחכה בדריכות לבוא חתנה לכסות את פניה בהינומה. מצידה האחד תעמוד אמה עם קרובותיה ומצדה השני – אם החתן עם קרובותיה. בשלב זה ההינומה מוצמדת לראש הכלה ומופשלת לאחור.
ישנו הבדל בין ההינומה אצל החסידים לבין ההינומה אצל הליטאים. אצל הליטאים ההינומה עשויה משתים או שלוש שכבות של אריג קל, ולעיתים די שקוף, התפורות יחד רק בחלק העליון. כאשר הכלה מתארגנת לקראת החתונה מצמידים לה את ההינומה בחלקה העליון אל תסרוקתה, כאשר כל האריגים מתבדרים מאחורי ראשה. אצל החסידים לא מסתפקים בהינומה כזו מאחר והיא שקופה. לפי תפיסת עולמם , אין זה נאה שכל הציבור יביט בפניה של הכלה, מה עוד שהיא נמצאת במרכז הטכס, וכל המשתתפים מסתכלים עליה. אצלם מכסים את ראש הכלה עם אריג לבן אטום המכסה אותה עד צווארה. בשנים האחרונות נוהגים גם אצל חלק מהליטאים לכסות את ראש הכלה באריג אטום.

הופעת החתן ומלוויו בפתח עזרת הנשים מעלה את מפלס ההתרגשות, ולא אחת נפרץ מעין הדמעות של האמהות והקרובות. דמעות של התרגשות ואושר. החתן, מלוה באבות, מגיע אל הכלה, אוחז בהינומה בשתי ידיו, ומעביר אותה מאחור לפנים ומכסה את פניה של הכלה. ישנן הינומות שהחלק הקדמי מופרד כליל מהחלק האחורי. במקרה כזה אוחז החתן בחלק  הקדמי שאינו מוצמד לראשה של הכלה ומצמיד אותו לראשה. 

גם בקרב החסידים נהוג כי החתן מקבל את האריג הלבן ומניח אותו על ראש הכלה. עם סיום הכיסוי, כשהחתן ומלוויו פונים ללכת אל החופה, נוהגות הנשים לזרוק פתיתי נייר על ראש החתן. החתן ומלוויו עוזבים את עזרת הנשים וצועדים תוך כדי שירה אל החופה, שם ימתינו וישירו עד לבוא הכלה. 

החופה תתקיים מחוץ לאולם
, תחת כיפת השמיים, כסימן ברכה לזוג הצעיר שירבה זרעו ככוכבים.

לאחר עזיבת החתן, הכלה אינה ממהרת ללכת אל החופה. מנהג הוא שהכלה מסירה בשלב זה את תכשיטי הזהב, כפי שנהוג ביום הכיפור, שלא לובשים תכשיטי זהב. לאחר החופה, היא תשוב לענדם. היא ממשיכה לשבת במקומה ומתפללת בלחש תפילה מיוחדת שבה היא מבקשת מאלוקים שיצליח את דרכה החדשה. החתן יאמר תפילה דומה בעמדו תחת החופה ממתין לכלתו. מלבד תפילתה האישית נוהגים לבקש ממנה שתתפלל במעמד זה על אנשים שונים הזקוקים לרפואה, או על רווקות שתתחתנה במהרה, או על זוגות שאין להם ילדים. נותנים לה פתקים שמכינים מראש ובה שמות האנשים והיא מתפללת גם עליהם. בקשות אלו מתבססות על התפיסה שלבני הזוג - יום חתונתם הוא כמו יום כיפור ונמחלו להם כל חטאיהם, ותפילתו של אדם נקי מעבירות, חזקה עליה שתתקבל.

עם סיום התפילות קמה הכלה, ושתי האמהות אוחזות בה משני צידיה בידן האחת, ובידן השניה אוחזות גם הן נר דולק בתוך עששית, והן צועדות יחד אל החופה יחד עם כל הנשים הנוכחות. אך בניגוד להולכת החתן המלווה בשירה על ידי הגברים, הולכת הכלה נעשית ללא ליווי בשירה. לא מקובל בחוגים אלה שהנשים תשרנה בפני הגברים, ולא מקובל שהגברים יבואו לעזרת הנשים ללוות את הכלה בשירה.
בדרך כלל ההורים משני הצדדים הם המלווים את ילדיהם אל החופה. במקרה שאחד הצדדים הוא משפחה חד הורית, בעקבות גירושין או פטירה, לא מקובל שבן הזוג הבודד יוביל לבדו לחופה. רק זוג מוביל אל החופה. לכן מבקשים מזוג אחר קרוב משפחה, אח או אחות נשואים או כל קרבה אחרת, שהם יובילו את הזוג, וההורה הבודד הולך לידם.

כשהכלה עם האמהות המלוות מגיעות לחופה זזים האבות הצידה ורק החתן נשאר עומד במרכז. הכלה עם האמהות מסתובבות סביב החתן שבעה סיבובים, בתנועה נגד כיוון השעון. ישנן מנגינות מיוחדות המושרות על ידי הקהל במעמד זה. לאחר מכן נעמדת הכלה לימין החתן. מימין לה אמה ומימין לה אם החתן. משמאל לחתן עומד אביו ומשמאלו אבי הכלה, וכולם עומדים כאשר פניהם לכיוון ירושלים. בשלב זה מתחיל טכס החופה.  

החרדים הספרדים נוהגים לפרוש טלית מעל ראשי החתן והכלה. הסיבה לכך נעוצה במחלוקת באשר לצורך בברכת "שהחיינו". ברכה זו הנאמרת על כל דבר חדש שנרכש, אולם בין הפוסקים רוחחת מחלוקת באשר לצורך של החתן לברך ברכה זו גם על כלתו. החתן פורש מעל כלתו טלית חדשה, שלא מכבר נרכשה, ומברך עליה את ברכת "שהחיינו". בכך יוצא ידי חובת הברכה.

הטכס מורכב מארבעה שלבים: א. שתי הברכות הראשונות הנקראות ' ברכות האירוסין'. ב. טכס הקידושין – ענידת הטבעת ג. הקראת הכתובה ד. שבע 'ברכות הנישואין' או בלשון עממית 'שבע ברכות'. 

שלב א' של הטכס: שתי הברכות הראשונות - ברכות האירוסין

בעולם הישיבות הליטאי נהוג שראש הישיבה בה למד החתן הוא העורך את טכס החופה, אך בפועל הוא לא עושה את כל השלבים הנ"ל. בדרך כלל הוא מברך את שתי הברכות הראשונות ומנחה את החתן והכלה בענידת הטבעת ובשאר השלבים נוהגים לכבד מוזמנים שונים. לשם כך נוהגים למנות כרוז שיכריז על המוזמנים לכל שלב. זכות הבכורה בכיבודים אלו שמורה לרבנים מהישיבה או הישיבות בה למד החתן וככל שיש יותר רבנים, זה מכובד יותר ומראה על מעמדו של החתן בישיבה. לעיתים הרבנים המתכבדים בטכס אינם באים דווקא מעולם הישיבות אלא מעולם הרבנות, מהעיר או מהשכונה בה גרים הורי החתן והכלה. גם כאן, ככל שהרבנים הינם יותר חשובים בהיררכיה הרבנית, זה מראה על מעמדם המכובד של המשפחות.

תפקיד הכרוז אינו רק טכני. יש בו הרבה רגישויות. אפשר ללמוד על הכבוד שרוחשים לאישיות תורנית זו או אחרת לפי התארים שמכנים אותו בעת שמכבדים אותו בטכס החופה. חס וחלילה שהכרוז יטעה בתארים, ימעיט בערכו של מי שבעיני הציבור ראוי לכבוד גדול, או יפריז בערכו של מי שבעיני הציבור אינו ראוי לכבוד הזה. כאשר יקרא ראש הישיבה לעריכת החופה, יקדים הכרוז לשמו של ראש הישיבה את התואר: "מרן ראש הישיבה הגאון....מכובד בעריכת החופה". (לעיתים גם יכריזו "...הגאון הגדול..."). לרב מהישיבה יקדימו את התואר: "הגאון הרב...". לרב בישיבה שאינו נותן שיעורים בתלמוד בישיבה, אלא אחראי על ההתפתחות הרוחנית מוסרית התנהגותית של התלמידים – המשגיח - יקדימו את התואר: "הרב הצדיק...". לרב עיר או שכונה שאינו מקובל בעולם הישיבות הליטאי, יקדימו את התואר: "רב העיר/ השכונה הרב..". 

לעיתים מכבדים גם כאלו שאינם נמנים על העולם התורני, אלא קרובי משפחה או כאלה שההורים של החתן או הכלה רואים כבוד לעצמם לשתפם בכיבוד בחופה. במקרה כזה משתדלים לשמור על איזון בין משפחות החתן והכלה ולתת לכל צד מספר זהה של כיבודים.

אצל החסידים נוהג קצת שונה. גם אצלם מקובל לכבד אישיות מכובדת בעריכת טכס החופה. אצל החסידים אישיות זו הוא הרבי של החסידות אליה משתייכים משפחת החתן או הכלה, האדמו"ר. אם משפחות החתן או הכלה מקורבות אל הרבי הוא יערוך לזוג את החופה. חלק מהאדמו"רים לא הולך אל אולם החתונה, אלא החופה תיערך בחצרו של האדמו"ר, ולאחר החופה יעברו המוזמנים לאולם, לסעודת המצוה. ישנם אדמו"רים שיבואו לאולם ויערכו שם את החופה. ברוב המקרים יערוך האדמו"ר את החופה על כל שלביה, ולא יהיו כיבודים של אנשים נוספים. החסידים רואים כבוד לעצמם שהאדמו"ר יערוך להם את כל החופה. ישנם אדמו"רים המאפשרים כיבודים נוספים, תוך תיאום מראש עם האדמו"ר. גם כאן המכובדים יהיו או מהישיבה של החתן או קרובי משפחה. הרב או האדמו"ר שהתכבד בעריכת החופה אוחז בידו כוס מלא יין ומברך את שתי הברכות הראשונות. בסיומן הוא נותן לחתן לשתות קצת יין מכוס של ברכה. גם על הכלה לשתות מכוס זה. אך מאחר והזוג עדיין אינו נשוי, אין החתן נותן לכלה לשתות מידיו, אלא מחזיר את הכוס לרב וזה האחרון מעביר את הכוס לאם הכלה והיא נותנת לכלה לשתות מתחת להינומה, ולאחר מכן מחזירה את הכוס לעורך החופה.

שלב ב' של הטכס: הקידושין

הקידושין - טכס ענידת הטבעת - הוא לב החופה. עורך החופה יקרא לשני העדים שחתמו על הכתובה ויבקש מהחתן שייעד אותם להיות עדים על הקידושין – נתינת הטבעת. החתן יוציא את הטבעת מכיסו ויראה אותה לרב. בדרך כלל, ישאל הרב את העדים אם יש לטבעת השווי המינימלי הנדרש בהלכה. העדים יתבוננו בה ויאמרו שכן (במציאות הכלכלית של ימינו כל טבעת, ולו הפשוטה ביותר, שווה הרבה יותר מהערך המינימלי, ולכן כל הקטע הזה הוא פורמלי בלבד). הרב ינחה את החתן לומר את המשפט "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ואז, לעיני העדים, יענוד החתן את הטבעת על אצבע יד ימין של הכלה. בסיום הענידה יכריזו הרב והעדים "מקודשת, מקודשת". מרגע זה הזוג נשוי. 

שלב ג' של הטכס: הקראת הכתובה

הכתובה היא מסמך ההתחייבויות שהבעל מתחייב כלפי אשתו. המסמך הוא סטנדרטי, ולפני החופה ממלאים את שמות החתן והכלה ואת סכום הכסף שתקבל האשה במקרה של גירושין, וכן את שמות העדים. יש הנוהגים להחתים את העדים לאחר סיום הקראת הכתובה. עורך החופה או מכובד אחר קורא את כל הכתובה, הכתובה בשפה הארמית.

שלב ד' של הטכס: שבע ברכות הנישואין

יש המכבדים בשבע הברכות את האורחים. כל מכובד מוזמן אל החופה, ומברך, בדרך כלל ברכה אחת. ויש נוהגים, בעיקר אצל החסידים שהאדמו"ר מברך את כל הברכות. 

עם סיום הברכות נותן עורך החופה את כוס היין לשתות ממנה, ואחר כך משקה החתן בעצמו את כלתו – אשתו, כסמל לכך שמיד עם חתונתם הוא מתחיל לדאוג למזונותיה.

שבירת הכוס

לאחר חורבן בית המקדש השני נכנס מנהג נוסף לחתונה – שבירת כוס בעת הנישואין, להזכיר לנו שעדיין אין שמחתנו שלמה, כי חסר לנו בית מקדש. מניחים את הכוס על הרצפה והחתן אומר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהילים קלז' ה'-ו'), ואז הוא שובר את הכוס. 

בכך מסתיים טכס החופה. בדרך כלל עם שבירת הכוס פורצת השמחה בברכת "מזל טוב" קולני מכל משתתפי החתונה.

יש הנוהגים לשבור את הכוס לאחר ענידת הטבעת ולא בסיום טקס החופה. 

חדר הייחוד

לאחר החיבוקים והנשיקות בסיום החופה צועד הזוג הטרי כשהם אוחזים יד ביד לשהייה ראשונה לבדם כזוג נשוי בחדר שיועד לכך - 'חדר הייחוד' (בכל אולם חתונות דואגים לכך). זו הפעם הראשונה שבני הזוג נוגעים אחד השני. על פי ההלכה לא מתקיים מגע גופני כל שהוא בין גבר ואשה שאינם בני זוג. השהייה בחדר הייחוד היא להם גם הפעם הראשונה שהם נמצאים לבדם בחדר סגור. על פי ההלכה נאסר על גבר ואשה שאינם זוג לשהות יחד במקום סגור, ולכן עד כה, אם וכאשר נפגשו בני הזוג הם לא היו לבדם. תמיד היה בסביבה עוד מישהו. זמן השהייה בחדר זה קצוב. מקובל אצל החסידים ואצל הליטאים לתת להם להיות יחד כשעה, כאשר בינתיים, המוזמנים לחתונה אוכלים את המנה הראשונה של סעודת החתונה, הנחשבת כסעודת מצוה.

בחדר הייחוד מחכה לבני הזוג ארוחה קלה, כדי לשבור את צומם. מנהג הוא שבני הזוג צמים ביום חופתם מהבוקר עד אחרי החופה. בחדר הייחוד יכולים עתה בני הזוג לברך אחד את השני, וגם להביע לראשונה את רגשי אהבתם במגע פיזי של חיבוק ונישוק. על מנת לחזק את הקשר בין בני הזוג מקובל שהחתן נותן לאשתו הצעירה מתנה, בדרך כלל תכשיט, בעת שהייתם בחדר הייחוד.

במשך שהייתם בחדר הייחוד מקובל כי אחד המכרים או יותר עומדים כשומרים מחוץ לדלת. השומרים משמשים כעדים לכך שהזוג נכנס לחדר הריק, החתן נעל את הדלת מבפנים, והם עומדים בחוץ זמן קצוב על פי ההלכה (כ-10 דקות), ואז הולכים לדרכם. מנהג זה מקובל בעדות אשכנז בלבד.

כשבני הזוג יוצאים מחדר הייחוד, יחכו להם מחוץ לחדר חברי החתן והם ירקדו לפניהם עד כניסתם לאולם. שם יופרדו החתן והכלה ויצטרפו לריקודים במעגלים נפרדים. החתן עם הגברים באגף הגברים באולם, והכלה עם הנשים, באגף הנשים. האגפים מופרדים במשך כל החתונה על ידי מחיצה. מקובל כי עם כניסת החתן לאולם נושא אותו אחד החוגגים על כתפיו אל רחבת הריקודים.

בחתונות רבות משתתפים, בעולם החסידי, נערכת החתונה באולמות נפרדים, לעיתים בקומות נפרדות, ולעיתים אפילו במבנים נפרדים, מתוך מגמה להימנע ככל האפשר מערבוב בין גברים ונשים. 

הריקודים מלווים בתזמורת המנגנת את סוגי המוזיקה המקובלים בעולם החסידי או הליטאי. החוגגים רוקדים במעגל, אחד אחרי השני כשכל אחד נותן יד לזה שלפניו ומושיט יד לזה שלאחריו. בחוג הליטאי ירקדו גם הורה. בשלב מסוים מתישב החתן על כסא במרכז המעגל כאשר שאר החוגגים רוקדים ומפזזים מסביבו. ככלל החתן נמצא במרכז המעגל לאורך כל הריקודים. בחלק מהערב רוקדים החוגגים בשורות עומדות זו מול זו ולסירוגין מתקרבות ומתרחקות האחת מהשניה. 

בחלק מהקהילות נהוג כי החתן רוקד עם הרב של הקהילה. הרב והחתן אוחזים זה בזה ומרקדים הלוך וחזור כשהם משלהבים את קהל החוגגים המריע משני הצדדים. לאחר דקות ארוכות של ריקוד משותף, מצרף הרב אדם נוסף מקרב החוגגים (לרוב את אחד מהרבנים או את מי מבני המשפחה הקרובים, אחד האבות או האחים), וזה האחרון מצטרף אל הרב והחתן לריקוד משולש.

החרדים הספרדים נחשבים לפלורליסטיים יותר, בין היתר בשל העובדה כי רבים מהם חוזרים בתשובה ועל כן קשורים הם גם לעולם החילוני. מסיבה זו ניתן להבחין במקרים רבים באורחים חילוניים בחתונה. אולמות האירועים ערוכים בהתאם, ומעניקים לאורחים אלו כיפות עם שם האולם, במידה ואין באמתחתם כיפה.

צילום הריקודים בחתונה

התפישה המחייבת הפרדה בין גברים לנשים עוררה שתי בעיות בקשר לצילום בחתונה: צילום ריקודי הנשים בכלל (העומד בסתירה לאיסור צפייה בנשים רוקדות) וצילומם בידי צלם (זכר) בפרט.

בהיעדר נשים, צלמות מקצועיות, היה מקובל בעבר שהצלם מצלם גם בעזרת הנשים. בשנים האחרונות יותר נשים דתיות מהציבור הדתי-לאומי רכשו הכשרה מקצועית בצילום, והן אלו שמצלמות בעזרת הנשים בחתונות החרדיות. מלבד יכולתן המקצועית הן ניחנות בהיכרות טובה עם הציבור החרדי והלכותיו, והן מקפידות להתלבש בהתאם.

גם על איסור הצפייה בנשים רוקדות התגברו אנשי הצילום במגזר החרדי, וכיום מקובל לערוך שתי קלטות וידאו שונות מאירוע החתונה: האחת שאינה מכילה את ריקודי הנשים, ובה צופים הגברים, והשניה – מכילה הן את ריקודי הגברים והן את ריקודי הנשים, ובה יצפו הנשים. יש אשר מסתפקים בצילומי סטילס בלבד מריקודי הנשים.

חלקים בציבור החרדי כלל לא מצלמים את ארוע החתונה בוודיאו, ומסתפקים בצילומי סטילס בלבד. הטעם לכך נעוץ באיסור על אחזקת מכשיר טלוויזיה בבית, כך שממילא אין להם דרך לצפות בקלטת. ההימנעות מצילום וידאו נועדה גם למנוע את הצורך או את הלגיטימציה להשגת מכשיר טלוויזיה.
ואולם גם בקרב ציבור זה חלה נסיגה בהקפדה זו לאור כניסתם של המחשבים לבתים החרדים, והאפשרות לצפות בסרטים דרך מסך המחשב.

סדר הישיבה באולם

הישיבה באולם היא סביב שולחנות עגולים או מרובעים המכילים כעשרה מושבים כל אחד. לרוב ירוכזו סביב אותו שולחן מוזמנים, אשר מכירים זה את זה או שהינם בעלי רקע חברתי משותף (שולחן לחברי החתן, שולחן לקהילת בית הכנסת שבו הוא מתפלל, שולחן למשפחת הורי החתן, שולחן למשפחת הורי הכלה וכו').
מקובל לסמן מראש את השולחנות באמצעות שלט המוצב על גבי השולחן, והמציין את הקטגוריה אליה משתייכים המוזמנים, המיועדים לשבת סביבו.
בניגוד למקובל ברבות מן החתונות החילוניות ואף מאלו שבמגזר הדתי-לאומי, אין זה מקובל לסמן מראש מקום ישיבה מסויים עבור אדם מסויים, ובפועל יוכל כל אורח להתיישב בכל מקום פנוי שימצא. הסעודה נחשבת למצווה ואין היא בגדר "מפגש חברתי" גרידא, ועל כן יוכל כל אורח להשתלב בין יושבי השולחן אף אם אין הוא מכיר את יושביו.

מלבד שולחנות האורחים, מוצב בעזרת הגברים שולחן מלבני ארוך וחגיגי יותר משולחנות האורחים. על השולחן מוצבת חלה גדולה וסידורי פרחים. השולחן עטוף במפה לבנה. לשולחן זה יסבו במהלך הערב החתן, אביו, מחותנו, קרובי משפחה מדרגת קרבה ראשונה, כגון: אחיו של החתן או בעלה של אחותו, ואף אחיה של הכלה או בעליהן של אחיותיה. כמו כן מכובדים בישיבה בשולחן זה הרבנים.
במהלך הערב ניגשים האורחים ולוחצים את ידי החתן ואת ידי הרבנים.
בעזרת הנשים נמצא שוחן דומה לכלה ומשפחתה.

האוכל

כבר בתחילת הערב, עוד לפני טקס החופה מונחים על השולחן מספר סלטים, לחמניות ובקבוקי שתיה קלה. כיום מקובל להניח על השולחן גם תפריט כתוב על מנת שהאורחים יכולו לבחור מראש את מנת הבינים ואת המנה העיקרית שתוגשנה מאוחר יותר. בדרך כלל מוצעות שתי אפשרויות, מהן כל אוחר בוחר אחת. בשלב זה פתוח בפני האורחים בר מנות ראשונות ("בּוֹפֵה"), המוצב במקביל למחיצה, ובו מוגשים מאכלים קלים, כגון סלטים, פסטלים, נקניקים וכו'. 
לאחר החופה ובטרם כניסת החתן לאולם, מוגשת מנת הביניים, אשר לרוב תהיה בורקס או דג.
לאחר מסכת הריקודים הראשונה, תוגש המנה העיקרית, עוף או בשר אחר עם תוספות כגון תפוחי אדמה ואורז.
המנות מוגשות בצלחות אישיות ואילו התוספות מוגשות בצלחות משותפות לכל יושבי השולחן.
כלי האוכל בחתונה מהודרים.

ברכת המזון ושבע ברכות

בסיום הסעודה מתכנסים הגברים ליד השולחן בו יושב החתן לברך ברכת המזון. ברכה זו מברך היהודי הדתי אחרי כל ארוחה שאוכלים בה לחם. אך בחתונה יש לברכה זו תוספות חגיגיות לפניה ולאחריה. גם כאן נוהגים לכבד בברכה זו אישים מכובדים מהעולם התורני או מקרובי המשפחה.

בסיום ברכת המזון נוהגים להוסיף עוד שבע ברכות. ברכות אלו נאמרו כבר בטכס החופה, אך נוהגים לאמרן גם במשך השבוע שאחרי החתונה בכל סעודה שהזוג הצעיר משתתף, ולכן מברכים אותן גם בסיום סעודת החתונה. לפני התחלת הברכות מכניסים את הכלה, מלווה בשתי האמהות, לעזרת הגברים על מנת שגם היא תשמע את שבע הברכות.

בדרך כלל ברכת המזון הנאמרת במקום שבו אכלו לפחות עשרה גברים , מלווה עם כוס יין. כך גם במקרה זה. אך לברכת 'שבע ברכות' מוזגים כוס נוספת, מיוחדת. בסיום ברכת המזון שותה המברך מעט מכוס ברכת המזון, ואז מערבבים את היין שבשתי הכוסות, נותנים כוס אחת לחתן שישתה ממנה מעט ואת הכוס השניה נותנים לכלה שגם היא תשתה מכוס היין – מ'כוס של ברכה'.

ריקוד מצוה – 'א מצוה טאנץ'

כאמור לעיל, במשך הריקודים,הגברים רוקדים עם החתן והנשים רוקדות עם הכלה. למרות זאת ישנו מנהג אצל המשפחות החסידיות, ובעיקר אצל משפחות האדמו"רים, שבשלב מאוחר של החתונה רוקדים הגברים לפני הכלה. לצורך הריקוד פותחים את המחיצה המפרידה בין הגברים לנשים והכלה ניצבת בצד אחד של האולם, והאדמו"ר מנגד. הוא אוחז בידו את הקצה של אבנט – חגורה ארוגה וארוכה – והכלה אוחזת בידה את הקצה השני והאדמו"ר רוקד לפניה. ריקוד זה נעשה כדי לשמח גם את הכלה. ריקוד זה נחשב כאחד משיאי השמחה בחתונה. ישנן נעימות ושירים מיוחדים למעמד זה. עם סיום הריקוד מסתיימת בדרך כלל החתונה.

שבעת ימי שבע ברכות

הימים אחרי החתונה

שבעת הימים הראשונים שאחרי החתונה הם ימי חג לחתן ולכלה. הם נמצאים בביתם יחד כל הזמן ולכל מקום הולכים ביחד, מלבד כשהחתן הולך לתפילה בבית הכנסת. לא מקובל בחוגים אלו לבלות בבתי מלון, אלא דווקא בביתם, על מנת ליצור קרבה ולהתחיל לבנות את הקשר ביניהם כשכל תשומת הלב נתונה אחד לשני. בצאתם מהבית הם לבושים כל השבוע בגדים חגיגיים.

מדי ערב נערכת לכבודם סעודת 'שבע ברכות', בדרך כלל בבית קרובי משפחה הרואים זכות לעצמם לקיים סעודה זו. בסעודה זו נוכחים מלבד החתן והכלה גם הוריהם, במידת האפשר, ומספר מצומצם של חברי המשפחה המארחת. בכל סעודה כזו חייבים להיות לפחות עשרה גברים כאשר אחד מהם לא היה בחתונה – 'פנים חדשות'. הישיבה גם בסעודה זו היא בהפרדה בין גברים ונשים. רק כאשר מגיעים בסוף הסעודה, לאחר ברכת המזון לשלב שבו מברכים את שבע הברכות, נכנסת הכלה ומלוותיה לאגף הגברים כדי לשמוע את שבע הברכות ולשתות בסופן מכוס היין.

שבת 'שבע ברכות'

לשבת שבתוך שבעת ימי משתה, יש משהו מיוחד בחוגים אלו. בשבת זו המארחת היא משפחת הכלה. מלבד הזוג הצעיר והמשפחה המארחת, מוזמנים לשבת זו גם הורי החתן וילדיהם ועוד משפחות נוספות משני הצדדים. ארגון שבת שכזו הוא מבצע לוגיסטי לא קטן. יש לדאוג לאירוח כל המשפחות. בחוג זה המשפחות הן ברוכות ילדים, וזה מקשה מאוד על מציאת הרבה משפחות שתהיינה מוכנות לארח. ישנן קהילות שבהן ניתן למצוא דירות גמ"ח למטרת אירוח, ללא תשלום. בהיעדר דירות כאלו, ישנן משפחות בסביבה החברתית של הורי הכלה המפנים בביתם חדרים, כפי יכולתם, לארח את אורחי השבת. מלבד זאת יש למצוא מקום שבו אפשר לארח כמות גדולה של אנשים לשלוש סעודות השבת. וכמובן, ארגון האוכל עצמו, אם בבישול עצמי או על ידי הזמנתו מחברת הסעדה (קייטרינג). מספר המוזמנים לשבת כזו מותנה בפתרון כל הבעיות הנ"ל, וכמובן ביכולתם הכלכלית של המארחים. משפחות בעלות יכולת כלכלית, פותרות לעצמם את כל הבעיות על ידי עריכת השבת בפנימיה של מוסד חינוכי, ובעלי יכולת גבוהה יותר – באירוח בבתי מלון.

לכלה שבת זו מיוחדת בכך שזו לה הפעם הראשונה שהיא מדליקה נרות שבת ביום שישי לקראת שבת. אצל האשכנזים נהוג שרק אשה נשואה מדליקה נרות שבת, וזו לה השבת הראשונה כנשואה.

גם בסעודות השבת הישיבה היא נפרדת, גברים לחוד ונשים לחוד. יש המוסיפים אף מחיצה שתפריד בין המינים. כאשר האורחים הם בעיקר בני המשפחה הקרובה, יש המסתפקים רק בישיבה נפרדת ללא מחיצה. סעודות השבת הנמשכות, מטבע הדברים, הרבה זמן, משמשות ליצור קרבה והיכרות יותר מעמיקה בין המשפחות משתי הצדדים. יחסים טובים בין המשפחות מקרינים גם על החיים של הזוג הצעיר בתחילת דרכו. בסעודות אלו מוקדש הרבה זמן לשירה, כדי ליצור אווירה נעימה. בסעודה מתכבדים בני המשפחה משני הצדדים לברך את הזוג הצעיר. הברכות אינן עומדות בפני עצמן, אלא הן משולבות בדברי תורה, על פרשת השבוע או על ענייני חתונה. ככל שהדובר משלב בצורה טובה יותר את דברי התורה עם הברכה הרי זה משובח.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על נישואין וחתונה בחברה החרדית (3)

    קרן

    האם מאמר זה פורסם באיזה כתב עת אקדמאי?? או שמחבר המאמר הוסיף את ערך זה לאחר שכתב על הנושא? אם כן, האם אפשר לדעת מהיכן המקורות? או היכן פורסם? בתודה מראש
    יום רביעי כ"ז בסיון תש"ע 9 ביוני 2010

    ללא שם

    תודה רבה על ההערות
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    ללא שם

    1) חשוב לדעת שכאשר אתה מקבל הזמנה לחתונה חרדית אין זה ברור שאתה מוזמן לסעודה. רבים רבים מן המוזמנים באים לחופה ואחר כך הולכים או מגיעים בסוף וזוכים למנות "משמחים" ולא לסעודה
    יום חמישי י"ח בחשון תש"ע 5 בנובמבר 2009

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.