אוכלוסיית יוצאי אתיופיה - גבולות וממדים

מגזר יוצאי אתיופיה הוא מעצם הגדרתו מגזר של משפחות עולים. על פניו קל לתחום אותו ולאפיין את בני המגזר על פי ארץ מוצאם, כלומר כל מי שנולד באתיופיה ועלה לארץ. 

עם זאת גבולות המגזר אינם מצטמצמים לעולים בלבד, אלא גם לצאצאיהם. חלק ניכר מן העולים מאתיופיה הביאו לעולם ילדים לאחר עלייתם. צאצאים אלה, שמספרם נאמד בכ-32.7 אלף איש, נכון לשנת 2005 – אף שלא נולדו באתיופיה – חיים במסגרת הקהילה האתיופית, סופגים את אורחות חייה ואת דפוסי התרבות האופייניים לה, ומעל לכל הם מזהים את עצמם כבני הקהילה האתיופית ואף נתפסים ככאלה על-ידי חלקים רחבים בחברה הישראלית.

בהגדרת הלמ"ס במונח "עולי אתיופיה" נכללים הן העולים שהגיעו מאתיופיה והן אלה שנולדו בישראל לאב אתיופי. נתוני הלמ"ס אינם כוללים איפוא שתי קבוצות אוכלוסיה בתוך מגזר יוצאי אתיופיה: האחת - דור שלישי לעולי אתיופיה ששני הוריהם ילידי ישראל, והשנייה – מי שנולד לזוג הורים "מעורב", כלומר, אם ילידת אתיופיה או שנולדה לאב יליד אתיופיה, ואב שאינו יליד אתיופיה.

אנו סבורים כי מבחינת אפיונם התרבותי יש לסווגם כמי שנמנים על הקהילה האתיופית.

אמנם מספרם של אלו הנמנים על קבוצות אלה הוא נמוך יחסית. הזוגות המעורבים בישראל (שאחד מהם ממוצא אתיופי) הוא מזערי. גם מספר הילדים שהם דור שלישי הוא נמוך יחסית. הסיבה לכך היא, שילדים שנולדו בארץ להורים שעלו במבצע משה, נמצאים נכון לשנת 2007 בתחילת שנות העשרים לחייהם. לפי נתונים משנת 1999 הגיל החציוני בנישואין של יוצאי אתיופיה הוא כ-23 לבנות וכ-27 לבנים. המשמעות היא כי רוב בני הדור השני עוד לא הגיעו לגיל הנישואין ועל כן טרם הספיקו להוליד את הדור השלישי.

עם זאת אנו מעריכים כי במהלך השנים הקרובות יגדל מספרם של המשתייכים לקבוצות הנ"ל. יותר ויותר צעירים ממוצא אתיופי נטמעים בחברה הישראלית, משתלבים במערכת החינוך הממלכתית ובמוסדות להשכלה גבוהה, עובדים במקומות עבודה שונים שאינם בתוך "גטו" קהילתי, ומבלים במקומות הבילוי, בהם מבלים גם ילידי הארץ מעדות שונות. באופן זה נוצרים קשרים (גם רומנטיים) בין צעירים ממוצא עדתי מגוון לצעירים ממוצא אתיופי, ואפשר להניח שמקצת מהקשרים הללו יסתיימו בעתיד בקשרי נישואין, שבעקבותיהם ייוולדו ילדים לאם/אב ממוצא אתיופי ולאב/אם ממוצא עדתי אחר.

זאת ועוד במהלך השנים הקרובות יגיעו מרבית בני הדור השני בארץ לגיל הנישואין ויביאו לעולם את "הדור השלישי". יש לזכור כי הקהילה האתיופית בישראל נחשבת לצעירה. הילדים עד גיל 14 מהווים כ-37% (נכון לשנת 2005) לעומת כ-27% בקרב הנוצרים, 33% בקרב הדרוזים, כ-26% באוכלוסייה היהודית וכ-28% בכלל האוכלוסייה. לעובדה זו חשיבות רבה שכן קצב הריבוי של אוכלוסיות צעירות הינו גבוה יותר, ועל כן צפוי כי מספר הצאצאים שייוולדו כ"דור שלישי" יהיה גבוה.

לצאצאים אלה יש מספר מכנים משותפים עם הוריהם והורי-הוריהם, המצדיקים את ההתייחסות הקולקטיבית כלפיהם כאל בני אותו מגזר:

שורשים משפחתיים באתיופיה

לכל בני המגזר האתיופי יש סב או סבתא שנולדו באתיופיה. לרובם גם הורים ילידי אתיופיה. בחלק גדול מהמקרים הסב עודנו בחיים והנכדים נחשפים לחלק מאורחות חייו ותפישת עולמו. אפשר לשער שכאשר דור הסבים והסבתות ילך לעולמו, תתרופף הזיקה התרבותית לאתיופיה.

הקפדה על חלק מהלכות הנישואין המסורתיות מאתיופיה

בני המגזר של יוצאי אתיופיה מקפידים להימנע מנישואין עם בני קרבה משפחתית של פחות משבעה דורות. בני זוג הרוצים להינשא מפשפשים באילן היוחסין של כל אחד וחוזרים שבעה דורות אחורנית, ואם נמצאה קירבה משפחתית בין שניהם במהלך חיפוש מוגבל זה, הם פסולים להינשא זה לזו.

"נישואים בתוך הזמד" (איסור נישואים לקרוב-משפחה עד דרגה שביעית) נחשבים לטאבו כנישואי אח לאחותו. כפי שנאמר בספר ויקרא כ', י"ז: "ואיש אשר-ייקח את אחותו בת-אביו או בת-אמו וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו, חסד הוא, ונכרתו לעיני בני עמם, ערוות אחותו גילה, עוונו יישא".

הקפדה זו קיימת גם בקרב הצעירים שמנהלים אורח חיים חילוני. החומרה המיוחסת בעדה למי שמתחתן עם בן זוג בקרבה משפחתית אסורה חולשת גם על מי שנטמע בחברה הצברית ואימץ את אורח החיים המקובל בה.

לדברי הקֵס מלכה עזריה, "שבע הוא מספר מקודש בהלכה: שבת, שנת שמיטה בכל שבע שנים, שבעת השבועות של ספירת העומר. בדור השביעי כבר לא זורם אותו דם. זה מאבותינו. באתיופיה קרה שבטעות חיתנו קרובי-משפחה, אולם מרגע שהתבררה הטעות, הזוג התגרש מייד ולא המשיך להביא ילדים לעולם בחטא".

בני זוג שגילו קירבה משפחתית במסגרת בדיקת אילן היוחסין שלהם (אפילו היתה הקירבה רק בדור החמישי) נאלצו להיפרד או במקרים אחרים הוחרמו על ידי בני משפחותיהם וחבריהם, אשר לא הגיעו לחתונתם ואף התנכרו לצאצאיהם של בני הזוג.

בהקשר זה יש לציין תופעה חדשה יחסית של השנים האחרונות: קרובי-משפחה מתקשרים לתוכנית הרדיו באמהרית ומבקשים מבני קהילתם להחרים חתונה מסוימת, בשל מה שמוגדר על-ידיהם כ"נישואי קרובים".

ממרואיינים סופר לנו שכדי "להקדים תרופה למכה", יש הורים המנצלים אירועים משפחתיים על-מנת לערוך לילדיהם היכרות עם המשפחה המורחבת. אחד המרואיינים, צעיר אתיופי, סיפר כי אימו נהגה לקחת אותו עימה לאירועים, עברה איתו משולחן לשולחן והכירה לו את המסובים, בנוסח: "תכיר, זה סמאי, הבן של טהאי, שנשואה ליעקב, שהוא הנכד של פטיגו, הדוד של סבא".

יש גם עמדה הלכתית מקלה בסוגיית "הנישואין בתוך הזמד". הרב ד"ר אביעד סטולמן, מהיישוב אפרת, מפרסם באתר האינטרנט שלו "פלא יועץ" מאמרים ושאלות ותשובות בענייני הלכה. צעירה בת 21, יוצאת העדה האתיופית, כתבה לו על "בחור מדהים" שהכירה, "שאני מרגישה בלב שלם שהוא האחד, אבל הוא קרוב-משפחה מדרגה רביעית. אני והוא איננו יודעים מה לעשות, בפרט שהורינו יתנגדו שנתחתן".

בתשובה, כתב לה הרב סטולמן, כי למנהג הזמד אין מקור בתלמודים, ברמב"ם או בשולחן ערוך. אדרבא, ר' תנחומה, אמורא ארצישראלי, אמר: "נשא אדם אישה מקרובותיו - עליו הוא אומר 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'" (מדרש בראשית רבה, יח, כג). ואף אם ההורים מתנגדים לכך, ואפילו אם יהיה להם ביזיון בתוך העדה, הרי כבר פסק הרמ"א, בחיבורו יורה דעה: "וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אישה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע אל האב". והטעם לכך הוא שההורה אינו יכול לצוות את בנו שיצטער, להניח האישה אשר חפץ בה, ולקחת אישה אחרת אשר לא תישא חן בעיניו כל כך. זאת ועוד, חז"ל קבעו שאסור לאדם לקדש אישה עד שיראה אותה, יחפוץ בה ותמצא חן בעיניו - ולכאורה, אם שומע בקול אביו בעניינים אלו, נמצא שהאב ציווה עליו לעבור על דברי תורה. מכאן, שלדעת כל גדולי הפוסקים, אין הבן (והבת) צריך לציית להוריו בנושא זה.

ההמלצה של הרב סטולמן: בחור ובחורה אתיופים שהם קרובי-משפחה מדרגה רביעית ומבקשים להתחתן, רצוי שיעשו תחילה בדיקה גנטית, לשלילת מומים מולדים אפשריים. אם התוצאה תהיה חיובית, הם רשאים להינשא זה לזו - ויפה שעה אחת קודם, וזכות המצווה והקמת בית נאמן בישראל תגן עליהם מכל מרעין בישין, ושלום יהיה בבית.

עם זאת הנוהג המקובל אינו עולה בקנה אחד עם עמדתו של הרב סטולמן. מרבית בני המגזר האתיופי מקפידים על נישואין רק בין בני זוג שאין ביניהם קירבה משפחתית בטווח של שבעה דורות.

נישואין אנדוגמיים

רוב בני המגזר האתיופי נישאים לבני זוג מתוך העדה, ובכלל זה גם הצעירים שנולדו וגדלו בארץ. מספר הזוגות המעורבים נמוך. עם זאת, ראוי לציין כי נישואין לבן זוג מחוץ לעדה זוכה בדרך כלל לברכת ההורים, בין היתר בשל הביטחון כי אין המדובר בקרבה משפחתית הנמוכה משבעה דורות.

מגורים בריכוזי אוכלוסיה אתיופית וניהול חיי קהילה

הרוב המוחץ של בני המגזר מתגוררים ביישובים ובשכונות בהם קיים ריכוז של בני הקהילה האתיופית (שיעורם המדויק לא ידוע). חלקים רחבים גם בקרב הצעירים מנהלים אורח חיים קהילתי ומרבים לבלות גם (ולעתים בעיקר) במקומות בילוי הידועים כמקומות מפגש לבני המגזר של יוצאי אתיופיה (למשל מועדונים). במקומות אלה מתפתחת תרבות בילוי ומוזיקה ייחודית (כגון מוזיקת ראפ שחורה), המייחדת חלקים רחבים מצעירי המגזר.

שליטה בשפה האמהרית ושימור מספר מסורות תרבותיות מארץ המקור

בני המגזר של יוצאי אתיופיה דוברים את השפות האמהרית וטיגרינית בדרגות שונות של מיומנות. גם רבים מהצעירים שגדלו בארץ (לא כולם) יודעים לדבר (לפחות באופן חלקי) את השפה האמהרית והטיגרינית (באמצעותה הם מְתַקשרים עם זקני המשפחה שאינם בקיאים בשפה העברית) וזאת לצד היכרות טובה עם שפה העברית.

לעולי אתיופיה וצאציהם בישראל יש גם עדיין מספר מסורות הנשמרות במסגרת המשפחה והקהילה (למשל, בתחום האוכל והדת) - שמחזקים לעת עת את הגדרתם הסוציולוגית כמגזר בחברה הישראלית.

זיהוי עצמי של בני המגזר וזיהויים בידי מגזרים אחרים

מרבית בני המגזר האתיופי רואים בהשתייכותם המגזרית מרכיב מרכזי בהגדרת זהותם, ולצד זהותם הלאומית כישראליים וזהותם הדתית כיהודים, הם מגדירם את עצמם כ"אתיופים" או כמי שנמנה על "הקהילה האתיופית". גם הכינוי "ביתא ישראל" הוא כינוי מקובל לקהילה האתיופית, ורבים מבני המגזר רואים את עצמם חוסים תחתיו.

גם בני מגזרים אחרים נוטים לזהות את יוצאי אתיופה כמגזר נפרד, בשל מספר אפיונים בולטים, אשר עדיין מבדילים אותם מרוב האוכלוסייה בארץ (מקצתם סטריאוטיפים ומקצתם משקפים מציאות אמיתית). 

הדעת נותנת שעם הזמן, דור העתיד של יוצאי אתיופיה לא יוכל להיות עוד מוגזר מבחינה סוציולוגית כמגזר נפרד ויטמע באוכלוסיה הוותיקה, כמקובל בקרב מהגרים בכל העולם. סביר להניח שתוך מספר דורות ישחקו המאפיינים הייחודיים היום למגזר  - בין השאר בשל פטירתו של "דור המדבר", היוולדם של דורות חדשים של צברים והתפוגגות ריכוזי האתיופים במרחב הגיאוגרפי בישראל.

בתוך מגזר יוצאי אתיופיה ניתן להצביע על חלוקה לקבוצות משנה לפי מספר קריטריונים:

אבחנה לפי גיל

אוכלוסיית הצעירים, ילידי הארץ או מי שנולדו בסמוך לעלייתם, נבדלת מדור הוריהם. הצעירים במגזר יוצאי אתיופיה פחות דתיים, ואינם סרים באופן אוטומטי למרות הקייסים. דפוסי הלבוש שלהם דומים לאלו של מגזרים אחרים בחברה הישראלית, השפה העברית שגורה בפיהם כשפת אם, והם משתלבים במקומות עבודה מגוונים יותר מאשר הוריהם (אם כי, גם להם קשיים לא מבוטלים).

אבחנה לפי ארץ לידה או מועד עליה

הנתונים הרשמיים הנאספים על המגזר האתיופי מבחינים בין מי שעלה לארץ ומי שנולד בה וכן בין מי שעלה בתקופת מבצע משה (בשנות השמונים) ומי שעלה בתקופת מבצע שלמה (1991) ולאחריו. ההבדלים מתבטאים ביו היתר במבנה הגילים (העולים הוותיקים מבוגרים יותר מעולי השנים המאוחרות) בדפוסי הפריון (שיעורי הפריון של הנשים הוותיקות נמוכים יותר מאלו של העולות בשנים המאוחרות), ובמקומות המגורים בארץ.

אבחנה לפי זיקה ליהדות (בקרב ילידי אתיופיה)

רובן המוחץ של יהודי אתיופיה המשכיו לשמור על יהדותם במשך השנים, וזאת למרות ניתוקם משאר חלקי עם ישראל. עם זאת פיתחו היהודים באתיופיה נהגים אופייניים לקהילתם. 

הספר המקודש ליהודי אתיופיה הוא ספר האורית (כנראה מלשון "אורייתא", תורה בארמית), הכתוב בשפת הגַעַז (GA'AZ), שפת קודש מקומית ממשפחת השפות השמיות. בספר זה נכללים חמשת חומשי התורה. בנוסף מקודשים להם כל ספרי התנ"ך, המכונים "מצהף קדוס" וכן רבים מהספרים החיצוניים. מלבד ספרים אלו נכללים עוד ספרים מקודשים, ספרים ייחודיים לקהילה האתיופית, כגון: תאזז סנבת (מצוות השבת), אבא אליאס (ספר אבא אליהו), ארדאת (ספר התלמידים) ועוד. 

הקייסים (כוהני הדת) היו המורשים היחידים לערוך את התפילות, לגעת בספר האורות ולבצע שחיטה. תפקידם לא עבר בירושה וכל אחד יכול ללמדו. היהודים באתיופיה הקפידו על שמירת השבת ונהגו לקרוא במהלך התפילה פרשה בשפת הגעז ולתרגמה לאמהרית. חלה הקפדה מיוחדת על הלכות טומאה וטהרה ועל הימנעות מאכילת מאכלים אסורים. 

הקהילה היהודית באתיופיה אף התנהלה לפי לוח שנה משלה, שנמשך 50 שבועות ומניין הימים לבריאה היה שונה. חג השבועות נחוג 50 יום לאחר שביעי של פסח, (ולא חג ראשון כבקהילות אחרות). בחודש אב היה נהוג לצום במשך 17 יום לזכר חורבן בית המקדש. בכ"ט בחשוון, 50 יום לאחר יום הכיפורים, נחוג הסיגד - יום צום בו מתפללים לבניית בית המקדש ולזכות לעלות לארץ ישראל עד לצהרי היום, ולאחר מכן היתה נערכת סעודת חג גדולה.

לעומתם חלק מהיהודים המירו את דתם והתנצרו, לרוב בשל אילוצים כלכליים שנבעו מגזירות השלטונות באתיופיה, למשל איסור להוריש קרקעות לצאצאים אלא אם המוריש נוצרי, איסור להתקבל לאוניברסיטאות וכיו"ב. יש המספרים על גזירות שאסרו מסחר עם יהודים או שקבעו כי יום המסחר יתקיים בשבת בלבד, באופן שיהודים שעסקו למשל בקדרות לא יכלו למכור את פרי מלאכתם. 

קבוצה זו שהתנצרה נקראת "פלשמורה". למרות המרת דתם, הם לא התערו באוכלוסיה הנוצרית, ולמעשה לא התבוללו, ועם תחילת גלי העלייה התעוררה בישראל שאלת יהדותם לצורך התרת כניסתם לארץ.

מרבית בני הקהילה האתיופית אינם רואים בהם יהודים, אולם חלקים אחרים במגזר, בעיקר מי שיש לו קרבה משפחתית לחלקים מבני הפלשמורה, מתייחסים אליהם כאל יהודים לכל דבר. גם הרבנים בישראל נוטים לראות בהם יהודים מבחינה הלכתית, בעיקר לאור העובדה כי מרביתם נולדו לאמהות יהודיות.

אף שחלקים רחבים בקרב עולי אתיופי, במיוחד הקייסים, אינם רואים בבני הפלשמורה חלק מקהילת "ביתא ישראל" (הכינוי המקובל ליהודי אתיופיה), אנו סבורים כי מבחינה אתנוגראפית, יש לראות בהם חלק ממגזר יוצאי אתיופיה, אף אם חלק מאורחות חייהם (בעיקר הדתיים) שונה.

אבחנה על פי מקום המגורים בארץ המקור (אתיופיה)

יהדות אתיופיה התגוררה בשלושה מחוזות עיקריים:
מחוז וולו- כלל את האזורים לאסטה ווג.
מחוז תיגרי- כלל את האזורים שירה, תמצ'ה.
מחוז גונדר- כלל את האזורים ווגרה, וולקייט, טגדה, סמיין, קווארה, גונדר.
85% מכלל ביתא ישראל התגוררו במחוז גונדר. הרוב התגוררו בכפרים וקיימו אורח חיים הדומה בבסיסו לשאר האוכלוסיה
 

בשל גודלה של אתיופיה ( פי 51 מישראל ) היו המרחקים בין ישובי היהודים גדולים מאוד. עובדה זו, לצד העובדה שלא הייתה רשת תחבורה מפותחת, הקשתה על האינטראקציה בין הכפרים. הדבר גרם לשונות באורחות החיים בין כפר לכפר ומסביר גם את ריבוי השפות הקיים באתיופיה ואת מספר הניבים הגדול- כ-72 ניבים שונים (קבוצת השפות החשובה בהן היא קבוצת השפות ה"שמיות" ואילו הקבוצה השנייה כוללת שפות "כושיות").
סביר להניח שההבדלים התרבותיים (דפוסי התנהגות, מסורות וכו') בין קהילות שונות באתיופיה השפיעו ועדיין משפיעים על השונות בין הקבוצות שהגיעו לישראל.

עם זאת, עד היום טרם נערך מחקר עומק שבוחן עד כמה ההבדלים הללו באמת עמוקים או שמדובר בניואנסים קלים בתרבות אחת משותפת. יש לקוות שחסר מחקרי  זה יתמלא במהלך השנים הבאות.

נכון לסוף שנת 2005 חיים בישראל 105.5 אלף איש ממוצא אתיופי (נתון זה כולל את כל מי שנולד באתיופיה וילידי הארץ שנולדו לאב יליד אתיופיה).

עד תחילת שנות השמונים מנתה האוכלוסייה ממוצא אתיופי אלפים בודדים. מבצע משה בשנת 1984 וגלי העלייה עד 1989 הגדילו את האוכלוסייה האתיופית בישראל בכ-16.5 אלף עולים. במהלך גלי העלייה המאוחרים יותר משנת 1989 עד 1999 עלו לארץ עוד 38.8 אלף עולים, כשליש מהם במבצע שלמה.

גלי עלייה אלה, יחד עם שיעור הפיריון הגבוה של הנשים האתיופיות, הביאו את מגזר יוצאי אתיופיה לקצב גידול גבוה במיוחד (בשנות התשעים הוא עמד על 6% לשנה לעומת 1.8% בכלל האוכלוסייה היהודית). כתוצאה מכך מנתה אוכלוסיית יוצאי אתיופיה בסוף שנת 1999 מעט יותר מ-76 אלף איש. בסוף שנת 2001 מנתה הקהילה האתיופית כבר 85,500 איש, ונכון לשנת 2004 חיו בישראל כ-100 אלף אזרחים ממוצא אתיופי. כאמור, מספרם של יוצאי אתיופיה בישראל הגיע לכ-105.5 אלף בסוף שנת 2005.

על-פי נתוני הלמ"ס, הקהילה האתיופית בישראל מונה, נכון לסוף שנת 2005, כ-105,500 נפשות, מתוכם:
32.7 אלף הם ילידי ישראל (שנולדו לאב יליד אתיופיה) ו-72.8 אלף הם ילידי אתיופיה שעלו לישראל בתקופות שונות.
15.9 אלף עלו עד שנת 1989, 43.6 אלף עלו בין השנים 1990 – 2001, ו-13.2 אלף עלו בין השנים 2002 – 2005.
סך הכל מהווה הקהילה האתיופית (נכון לשנת 2005) כ-1.5% מכלל האוכלוסייה בישראל.

יש להדגיש כי בהגדרת הלמ"ס נכללים הן העולים שהגיעו מאתיופיה והן אלה שנולדו בישראל לאב אתיופי. הנתונים אינם כוללים שתי קבוצות אוכלוסיה בתוך הקהילה האתיופית: האחת - דור שלישי לעולי אתיופיה ששני הוריהם ילידי ישראל, והשנייה – מי שנולד לזוג הורים "מעורב", כלומר, אם ילידת אתיופיה או שנולדה לאב יליד אתיופיה, ואב שאינו יליד אתיופיה.
אנו סבורים כי מבחינת אפיונם התרבותי יש לסווגם כמי שנמנים על הקהילה האתיופית.

אמנם מספרם של אלו הנמנים על קבוצות אלה הוא נמוך יחסית. הזוגות המעורבים בישראל (שאחד מהם ממוצא אתיופי) הוא מזערי. גם מספר הילדים שהם דור שלישי הוא נמוך יחסית. הסיבה לכך היא, שילדים שנולדו בארץ להורים שעלו במבצע משה, נמצאים נכון לשנת 2007 בתחילת שנות העשרים לחייהם. לפי נתונים משנת 1999 הגיל החציוני בנישואין של יוצאי אתיופיה הוא כ-23 לבנות וכ-27 לבנים. המשמעות היא כי רוב בני הדור השני עוד לא הגיעו לגיל הנישואין ועל כן טרם הספיקו להוליד את הדור השלישי.

עם זאת אנו מעריכים כי במהלך השנים הקרובות יגדל מספרם של המשתייכים לקבוצות הנ"ל. יותר ויותר צעירים ממוצא אתיופי נטמעים בחברה הישראלית, משתלבים במערכת החינוך הממלכתית ובמוסדות להשכלה גבוהה, עובדים במקומות עבודה שונים שאינם בתוך "גטו" קהילתי, ומבלים במקומות הבילוי, בהם מבלים גם ילידי הארץ מעדות שונות. באופן זה נוצרים קשרים (גם רומנטיים) בין צעירים ממוצא עדתי מגוון לצעירים ממוצא אתיופי, ואפשר להניח שמקצת מהקשרים הללו יסתיימו בעתיד בקשרי נישואין, שבעקבותיהם ייוולדו ילדים לאם/אב ממוצא אתיופי ולאב/אם ממוצא עדתי אחר.

זאת ועוד במהלך השנים הקרובות יגיעו מרבית בני הדור השני בארץ לגיל הנישואין ויביאו לעולם את "הדור השלישי". יש לזכור כי הקהילה האתיופית בישראל נחשבת לצעירה. הילדים עד גיל 14 מהווים כ-37% (נכון לשנת 2005) לעומת כ-27% בקרב הנוצרים, 33% בקרב הדרוזים, כ-26% באוכלוסייה היהודית וכ-28% בכלל האוכלוסייה. לעובדה זו חשיבות רבה שכן קצב הריבוי של אוכלוסיות צעירות הינו גבוה יותר, ועל כן צפוי כי מספר הצאצאים שייוולדו כ"דור שלישי" יהיה גבוה.

תחזיות הלמ"ס אינן מתייחסות באופן נפרד לעולים מאתיופיה. עם זאת ניתן להעריך כי במרוצת השנים הקרובות יותר ויותר צעירים במגזר יוצאי אתיופיה יינשאו ויביאו לעולם ילדים. ילדים אלה ברובם לא ייכללו במסגרת נתוני הלמ"ס כשייכים למגזר (מאחר ולפי הגדרת הלמ"ס נכללים במגזר יוצאי אתיופיה רק מי שנולד באתיופיה או שאביו יליד אתיופיה, כלומר ילידי ישראל שאביהם נולד בארץ לא יסווגו כעולי אתיופיה לצורך נתוני הלמ"ס). לפיכך מספרם של יוצאי אתיופיה בנתונים הרשמיים יקטן.

אנו סבורים כי לעת עתה, אפשר להכליל צאצאים אלה במסגרת המגזר, ומכאן יש לצפות כי מגזר יוצאי אתיופיה דווקא יגדל בשנים הקרובות. הסיבה העיקרית לגידול תהיה מספר הלידות של בנות המגזר. אמנם שיעורי הפריון של הנשים במגזר יוצאי אתיופיה בשנים האחרונות זהים לאלו שבכלל האוכלוסייה היהודית, עם זאת לאור שיעורם הגבוה של צעירים במגזר האתיופי, צפוי שיעור הלידות במגזר זה להיות גבוה באופן יחסי בהשוואה למגזרים האחרים באוכלוסיה היהודית (יותר ויותר צעירים יינשאו ויגיעו לגיל הפריון). 
 
במילים אחרות: אישה ממגזר יוצאי אתיופיה תלד בימי חייה בממוצע מספר ילדים זהה לזה שתלד כל אישה יהודיה אחרת, אך מאחר ושיעור הנשים שתלדנה בפועל במגזר גבוה משיעור הנשים שתלדנה בפועל בשאר האוכלוסייה היהודית, אזי שבמבט כולל, תהיינה יותר לידות במגזר יוצאי אתיופיה באופן יחסי לגודלו של המגזר בהשוואה למגזרים אחרים.
כתוצאה מכך צפוי חלקו של המגזר בתוך האוכלוסייה היהודית לגדול במעט. 

לכל אלה יש להוסיף את העלאת בני הפלשמורה שנותרו באתיופיה. קיימת מחלוקת בשאלת מספרם, אך נראה כי כמות בני הפלשמורה שנותרו באתיופיה ושעלייתם אושרה מסתכם במספר בודד של אלפים. הממשלה התחייבה להעלותם עד סוף שנת 2007 אולם במרוצת השנים חלו עיכובים שונים ועל כן נראה שהעלאתם תימשך לפחות בתקופה הקרובה (עם זאת מספרם הסופי ידוע מראש, והוא אינו צפוי לעלות). עליית בני הפלשמורה צפויה להגדיל את חלקו של מגזר יוצאי אתיופיה בארץ. יתרה מכך, מאחר והעולים הם לרוב אוכלוסיות צעירות, ואוכלוסיות צעירות מתאפיינות בקצב ריבוי טבעי גבוה, שכן אחוז גדול יותר באוכלוסיה הוא בגיל הפיריון (15 – 48 שנים), אזי פתיחת שערי הארץ בפני עולים נוספים עשויה להצעיר את אוכלוסיית מגזר יוצאי אתיופיה ולהגדיל גם את שיעורי הפריון בהתאם.