דפוסי חוק, משפט ועבריינות בקרב אוכלוסיית יוצאי אתיופיה

פשיעה כפונקציה של השתייכות תרבותית העסיקה ועודנה מעסיקה קרימינולוגים וסוציולוגים. גם מחלקת המחקר במשטרת ישראל מלקטת נתונים אודות פשיעה תוך פילוח העבריינים על פי השתייכותם התרבותית.
פילוח זה מסייע לגלות את דבר ביצועה של עבירה, לתכנן פעולות מניעה בכל אוכלוסיה ולהציעו דרכי טיפול בקרב אוכלוסיות אלה. 

התחקות אחר סוגי העבירות והיקפן אינה עניין של מה בכך. הנתונים הרשמיים מבוססים בעיקרם על דיווח רשמי של קורבן לעבירה או של עובדים סוציאליים, המטפלים בו, (למעט עבירות, שבהן אין קורבן, כגון סחר בסמים, שהתחקות אחריהן מבוססת בעיקרה על עבודת מודיעין). לקורבן עשויים להיות (וכפי שיובהר בהמשך, אכן קיימים) מניעים משלו להתלונן נגד העבריין או להימנע מהגשת התלונה. מניעים אלה נעוצים אף הם ברוב המקרים השתייכותו התרבותית של הקורבן. 

מחקר אודות פשיעה תרבותית מחייב אפוא להביא בחשבון גם את התנהגותו של הקורבן לאחר ביצוע העבירה וגם את הלכי הרוח בחברה הסובבת אותו. התייחסות כזו עשויה להצביע על פערים (לשני הכיוונים) בין שיעור העבירות הפורמאלי לזה שקיים הלכה למעשה. הנתונים "היבשים" אינם חושפים את התמונה המלאה של הפשיעה התרבותית והם כשלעצמם טעונים מלאכת פרשנות תרבותית וחשיפת הסייגים הגלומים בתוכם.

עיבוד נתוני פשיעה מהמשטרה

משטרת ישראל הינה גוף המופקד על תפיסת עבריינים ועל מניעת פשיעה. המשטרה מפרסמת מדי שנה דוחו"ת פשיעה שנתיים הכוללים בעיקר נתונים סטטיסטיים אודות הפשיעה בישראל. הנתונים מובאים בצורה מעובדת על פי פילוחים שונים (כגון סוגי עבירות, פשיעה על-פי מחוזות וכו'). נתוני פשיעה רשמיים אלה אמורים לספק מידע או תמונה - ולו תמונה כללית - על סוגי פשיעה בישראל ועל מימדיה, ובמידה מסוימת גם להצביע על מגמות בפשיעה. עם זאת המידע שניתן לדלות מדוחות הפשיעה המשטרתיים מוגבל ביותר, ובמתכונתם הנוכחית הם אינם יכולים לספק את המידע המבוקש.

פשיעה לא מדווחת (ממדי פשיעה פורמאליים ובלתי פורמאליים)

דוחות הפשיעה המשטרתיים מכילים נתונים אודות תיקים שנתפתחו במשטרה. למעט עבירות שאין בהן קורבן (כגון שימוש בסמים) תלוי מספר התיקים הנפתחים במספר התלונות. תיקי משטרת ישראל אינם יכולים לתת ביטוי לשיעורי הפשיעה האמיתיים, שכן הם אינם כוללים את המקרים, בהם הקורבן נמנע מלדווח, או את המקרים, בהם לא נפתח תיק מהטעם שהקורבן והעבריין אינם בחיים, כגון במקרים משולבים של רצח והתאבדות. 

יש לציין כי שיעורי הדיווח (או שיעורי התלונות) נושאים אף הם מאפיינים תרבותיים (ושיעורי אי-הדיווח ואף דיווח-יתר משתנים מתרבות לתרבות), ולפיכך לא ניתן להעריך באופן זהה על ידי נוסחה כללית של "סטיית תקן" או הערכה שרירותית אחרת את שיעור הפשיעה האמיתי בכל תרבות.

נתונים אודות המתלונן

נתוני המשטרה (לרבות פילוח עבריינים על פי זהותם הדתית או הלאומית) אינם מכילים נתונים על המתלונן, לפיכך לא ניתן לאבחן את שיעורי הפשיעה ה"פנימיים" בתוך כל תרבות (כלומר פשיעה, בה גם הקורבן וגם העבריין נמנים על אותה תרבות) ואת שיעורי הפשיעה, המבוצעים כלפי קורבנות חיצוניים לתרבות. הבחנה זו חשובה מאד לצורך אפיון דפוסי פשיעה בקרב תרבויות (לצורך בחינת הטענה כי עיקר הפשיעה של תרבות מסויימת מכוונת כלפי קורבנות מאותה התרבות – טענה ממין זו נשמעת לא פעם בעיקר כלפי העולים מחבר העמים). 

נתונים אודות המתלונן חשובים ביותר לצורך ניסיון להתחקות אחר שיעור הפשיעה הבלתי-פורמאלי, האמיתי, גם מהטעם שקורבנות מתרבויות שונות נוטים להתלונן או להימנע מהגשת תלונה בשל אפיונם התרבותי. אם פשיעה במגזר מסוים מכוונת נגד קורבנות מאותו מגזר, הרי שאם נמצא שקורבנות במגזר זה אינם נוהגים להתלונן במשטרה, תתחזק ההשערה כי שיעורי הפשיעה האמיתיים גבוהים מהנתונים הרשמיים. גם ההפך הוא הנכון, אם במגזר מסוים תימצא נטיית יתר לתלונות, הרי ניתן יהיה לשער כי הפשיעה האמיתית נמוכה מזו שעולה מהנתונים הרשמיים.

מבנה הדוחו"ת משתנה כל שנה

על מנת לזהות מגמות בפשיעה דרוש בראש ובראשונה להשוות בין נתוני פשיעה משנה לשנה, ואולם דוחות הפשיעה השנתיים של משטרת ישראל אינם ערוכים בפורמט קבוע, ומכילים נושאים שונים בכל שנה. דרך זו של הצגת נתונים מקשה על השוואה בין נתונים משנה לשנה ואינה מאפשרת בחינה של שיעורי עליה או ירידה בפשיעה בעבירות מסוימות או שינויים בעבירות של עבריינים מסוימים וכדומה. החל משנת 2005 מקפידה המשטרה על מבנה קבוע של דוחות הפשיעה (אולם במבנה הקבוע והנוכחי אין כמעט התיחסות להבדלי הפשיעה בין קבוצות שונות באוכלוסייה).

הכנסת שינויים בדוחו"ת לאחר פרסומם

לאחרונה ערכה המשטרה מחדש את דוחות הפשיעה (גם את זה של שנת 2004) בפורמט חדש והציבה אותו במתכונתו הנוכחית באתר האינטרנט של המשטרה, כאשר נעדרים ממנו נתונים רבים, שבעת כתיבת פרק זה היו פתוחים בפני כל.
במיוחד בולטות בהיעדרן התייחסויות קונקרטיות לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, ובעיקר פילוח עבירות לסוגיהן על פי השתייכות דתית או קבוצתית אחרת (כגון, יהודים, ערבים, עולים וכיו"ב).

סוג התיקים, המובאים (ואלו שאינם מובאים) בחשבון בדו"ח

נתוני הפשיעה מתייחסים אך ורק לתיקי פ"א ("פרטי אירוע"), היינו תיקים בהם הוחלט לפתוח בחקירה משטרתית. הדוחות אינם מתייחסים לתיקי א"ת (אי-תביעה), תיקים בהם החליט מקבל התלונה בתחנת המשטרה שלא לפתוח בחקירה מסיבות שונות. בדרך כלל מדובר בעבירות קלות, שהמשטרה אינה מקצה להן כוח אדם או משאבים אחרים, כגון: גניבות רכב, סכסוכים בין שכנים על רקע רעש בשעות מאוחרות וכו'.

החלטה באילו סוגי תיקים לא לפתוח בחקירה נובעת משיקולי מדיניות. בעבר, למשל, סווגו תיקי אלימות (כמו אלימות בין בני זוג) כתיקי א"ת, אולם לאור המדיניות הנוכחית כיום, אין סוגרים עוד תיקי אלימות, אפילו אם המתלוננת (לרוב זו תלונה של אישה נגד בעלה) חזרה בה מהתלונה.

יתרה מכך, בחקירות מסוימות, כגון חקירות בגין הונאה, מקובל סיווג נוסף: תיקי ל"א. תיקים אלה מושעים עד לפתיחת החקירה בהם. לפעמים סיווגם ככאלה נעשה מתוך כוונה כי תיקים אלה לא ייכללו בסטטיסטיקה השנתית על מנת שמשטרת ישראל תוכל להציג ירידה בפשיעה מסוג זה, ורק לאחר חלוף השנה הקלנדארית תיפתח החקירה בתיקים אלה והם ייכנסו לסטטיסטיקה של השנה העוקבת. סיווג התיקים והכללתם בסטטיסטיקה נובעים איפוא לא פעם משיקולי מדיניות ויחסי ציבור של משטרת ישראל. המשמעות היא שגם אם התלונות מוצדקות, הן אינן מבשילות לכדי תיק חקירה, ובמילים אחרות: נתוני המשטרה אינם נותנים תמונה מדויקת אודות פשיעה בסוגי עבירות אלה אף אם הן התבצעו בפועל.

מאידך הנתונים אודות תיקי פ"א (התיקים בהם כן נתפתחה חקירה) אינם מתייחסים לתוצאות החקירה, ואינם מבחינים בין תיקי פ"א שבסוף החקירה הוחלט לסגרם, למשל מחוסר עניין לציבור, מחוסר ראיות או אף מחוסר אשמה (שמשמעה היא כי לדעת הפרקליט או התובע המשטרתי, לא בוצעה עבירה) ובין תיקים שהוחלט בסיום החקירה להעמיד את החשוד לדין.

לסיכום התמונה המתקבלת מנתוני הפשיעה אינה מדויקת. נתוני הפשיעה כוללים מחד תיקים בהם הסתבר כי לא בוצעה עבירה (כאלו שנסגרו למשל מחוסר אשמה) ומאידך אינם כוללים תיקים שבהם בוצעה עבירה אך משיקולי מדיניות הוחלט שלא לפתוח בחקירה.
(כמובן שגם מבין התיקים, שהבשילו לכדי הגשת תביעה, יימצאו כאלה שלאחר הדיון בבית המשפט יזוכה הנאשם).

ככלל לא פעם נשמעות טענות בדבר אפליה במידת אכיפת החוק מצד המשטרה כלפי אוכלוסיות מסוימות, דהיינו טענות בדבר "אכיפת יתר" או "היעדר אכיפה". במילים אחרות: לדברי אותם גורמים, נתוני המשטרה מושפעים ממידת האכיפה שהיא מפעילה באורח לא שוויוני כלפי אוכלוסיות שונות, ולפיכך אינה יכולה לשמש בסיס נאות למדידת רמת הפשיעה, לא כל שכן מדד להשוואה בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

תיקים גלויים

מבין כלל התיקים שנפתחים מדי שנה רק בחלקם אותר חשוד, ונפתחת נגדו חקירה. תיקים אלה נקראים תיקים גלויים. בשנת 2004 נפתחו 517,238 תיקים (לאחרונה שינתה המשטרה את הדו"ח, אשר נוקב נכון להיום ב-412,101 תיקים), שמתוכם כ-158,000 תיקים גלויים.
בדו"ח הפשיעה (במתכונתו המקורית) הציגה המשטרה פילוח לפי סוגי עבירה עבור כלל התיקים שנפתחו, וכן מספר פילוחים של התיקים הגלויים:

• תיקי יהודים (תיקים בהם החשוד הוא יהודי) מחולקים לפי סוגי העבירה.
• תיקי ערבים (תיקים בהם החשוד הוא ערבי) לפי סוגי עבירה.
• תיקי עולים (בהם החשוד הוא עולה ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות) לפי סוגי עבירה.

המשטרה לא ערכה פילוח של כלל התיקים הגלויים לפי סוגי עבירה, כך שפילוח התיקים הגלויים אינו כולל עבירות שבוצעו על ידי עבריינים שאינם ערבים, יהודים או עולים. אולם מאחר ותיקי יהודים וערבים מהווים את רוב התיקים הגלויים (151,191 מתוך כ-158,000 תיקים גלויים), ניתן להתייחס אליו כמשקף את כלל התיקים הגלויים ולהתייחס אליו כאל מקור השוואה.

עם זאת יש להדגיש כי העובדה שכ-2/3 מהתיקים שנפתחו אינם מפולחים (מאחר ואינם גלויים) עשויה להוליד סטייה של ממש בהשוואה בין הקבוצות. יתרה מכך אחוז התיקים הגלויים משתנה מעבירה לעבירה ולכן ישנן עבירות בהן הסטייה גדולה יותר מאחרות, כפי שממחישה הטבלה שלהלן. 

[ + ] טבלה 1 - פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *[ - ] טבלה 1

פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *

"תיקים שנפתחו" בשנה קלנדארית ולא "עבירות שבוצעו" באותה שנה

הקריטריון להכללת עבירות בדו"ח פשיעה שנתי הוא מועד התערבות המשטרה ולא מועד ביצוע העבירה. הנתונים, הכלולים בדוחות הפשיעה השנתיים, מתייחסים לתיקים שנפתחו באותה שנה, גם אם העבירה, עליה הוגשה התלונה, בוצעה בשנה מוקדמת יותר. במילים אחרות: דו"ח הפשיעה השנתי מציג את התיקים שנפתחו במשטרה בשנה קלנדארית מסוימת ולא את העבירות שבוצעו באותה שנה. להטיה זו יש משמעות בעיקר באותן עבירות ובאותן תרבויות, בהן הקורבן מהסס, משתהה ואף חושש להגיש תלונה (כגון עבירות מין, בעיקר כלפי קטינים, עבירות מצד בן משפחה וכו').

החלוקה לפי עבירות

דיני העונשין בישראל מגדירים מעשים רבים כעבירות פליליות, ומטבע הדברים לא ניתן להציג פילוח מפורט של התפלגות העבירות לפי כל עבירה. לפיכך מקובלת במשטרת ישראל חלוקה לפי סוגים עיקריים של עבירות: עבירות רכוש, מוסר וסמים, מין, גוף האדם, חיי אדם, סדר ציבורי, בטחון, מרמה ו"שאר העבירות".

אף שחלוקה זו - הגיון בצדה, היא אינה מספקת תמונה שלמה, לפחות לא כזו המאפשרת לעמוד על מאפיינים תרבותיים. כך למשל עבירות סמים מוסר נכללות באותה קטגוריה, וזאת למרות ההבדל העצום ביניהן.

מסיבה זו לא ניתן ללמוד מנתוני משטרת ישראל על שיעור עבירות מוסר וגם לא על שיעור עבירות סמים, שכן שני סוגי העבירות נכללים באותה קטגוריה ללא הבחנה ביניהם.

פילוח העבריינים והעבירות

דוחות הפשיעה המשטרתיים אכן מנסים להצביע על פילוחים שונים על פי סוגי עבירות וזהות העבריינים. פילוחים אלה כשלעצמם אינם מפורטים דיים, והמסקנות, שניתן לדלות מהם, מוגבלות.
פילוח סוגי העבירות מתייחס למספר העבירות ולא למספר העבריינים לפיכך ניתן להסיק מהדוחות את כמות העבירות מכל סוג המבוצעות באוכלוסיות מסוימות, אך לא את כמות העבריינים בכל סוג של עבירה.
 
יתרה מכך בחישוב סך כל העבריינים (ללא פילוח לפי עבירות) מביאים הדוחות בחשבון כל עבריין פעם אחת בלבד על פי העבירה החמורה ביותר שביצע. לפיכך אפילו יובא פילוח של עבריינים על-פי סוגי עבירה, הוא לא ישקף נאמנה את המציאות, שכן מהסטטיסטיקה יושמטו העבירות הקלות יותר שביצע עבריין שנתפס ביותר מעבירה אחת. 

לדוגמא, שיעורי הפשיעה ופילוח סוגי העבירות, המבוצעות על ידי עולים, אינם מבחינים בין עולים מארצות מוצא שונות. אמנם, הדוחות עורכים חלוקה ופילוח של מספר העבריינים (להבדיל ממספר העבירות ותיקי העבירה) בין עולים מארצות מוצא שונות אולם לא ניתן להשליך מחלוקה פנימית זו של שיעור העבריינים גם על שיעור העבירות. (מהעובדה ש-7% מהעבריינים העולים הם מקרב העדה האתיופית אין מתחייבת המסקנה כי 7% מהעבירות, המבוצעות על ידי עולים, נעשות על ידי עולים מאתיופיה. לצורך חישוב מדויק של שיעור העבירות המבוצעות על ידי כל קבוצה יש לבדוק כמה מהעבריינים בכל קבוצה מבצעים יותר מעבירה אחת וכו').

פילוח על-פי קבוצות באוכלוסייה אינו מפורט דיו

משטרת ישראל אכן עורכת פילוח של עבירות לפי סוגי עבריינים. (אולם בעקבות עריכת הדוחו"ת מחדש, הוסרו הפילוחים הנ"ל). עם זאת חלוקת העבריינים לקבוצות נעשית ברמה ראשונית בלבד. הדוחות אמנם מציגים ניתוח נפרד לפשיעת עבריינים יהודים ופשיעת עבריינים ערבים, אך לא עורכים חלוקה פנימית בתוך כל אוכלוסייה. 

ההתייחסות אל המגזר הערבי נעשית כמקשה אחת ללא הבחנה בין דרוזים, בדואים, מוסלמים ונוצרים, אף כי בין קבוצות אלה קיימים הבדלים תרבותיים משמעותיים, שמשליכים על תפיסת החוק ודפוסי הפשיעה בקרבן.
גם ההתייחסות אל העולים במסגרת ניתוח שיעור העבריינות (על-פי מספר תיקים וסוגי עבירה) נעשית כמעט ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות. 

מיותר לציין, כי גם בתוך האוכלוסייה היהודית קיימות תרבויות משנה שונות, אולם דוחות המשטרה לא נותנים לחלוקה בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית ביטוי כלשהו בנתוני הפשיעה.
יתרה מכך לאחרונה הושמטה מדוח הפשיעה, המוצג באתר המשטרה, החלוקה לקבוצות בפילוח העבירות.

נתוני השב"ס

שרות בתי הסוהר מהווה מקור מידע חשוב באפיון עבריינים. בניגוד למידע המצוי בידי המשטרה והמתייחס לשלב שלפני ההעמדה לדין, היינו שלב בו קיים סיכוי כי החשוד שנגדו נפתח תיק המשטרה, יזוכה בדין או אף לא יועמד כלל לדין, הרי שנתוני השב"ס והמידע שברשות ממלאי תפקידים בו, מתייחס לעבריינים שהורשעו בדין.

נתונים אודות שיעור אסירים בפילוח לפי השתייכות תרבותית יכולים לתת אינדיקציה (חלקית) לשיעור עבריינות באותה תרבות. עם זאת יש לזכור כי המדובר באינדיקציה אחת בלבד, שמספר חסרונות טבועים בה:

• מספר האסירים הכולל בישראל נאמד בכ - 7,000 נפש בלבד. לא ניתן לגזור ממספר כה קטן מסקנה כוללת לגבי כלל האוכלוסייה. 
• מספר האסירים משקף את מי שנתפס, הועמד לדין, הורשע, ונגזר עליו עונש מאסר (להבדיל מעונשים אחרים), ולפיכך אין הוא מביא בחשבון עבירות פחותות ערך, או כאלה שבשל נסיבות אחרות, לא כללו עונשי מאסר (למשל עבירות שבוצעו בעטיו של חוסר שפיות או נסיבות אישיות של הנאשם, שפטרו אותו מעונש מאסר). 
• פילוח האסירים מבוצע על פי ארץ הלידה ואינו מתייחס לשנת העלייה, (עובדה שעשויה להיות רלוונטית למשל להבחנה בין עולים מאתיופיה שהגיעו במבצע משה ואלו שהגיעו במבצע שלמה, וכן עולים מחבר העמים, שעלו לארץ לפני התרחשות הכאוס בשלטון הקומוניסטי ואלו שהגיעו לאחריו). 
  עם זאת הדו"ח עורך אבחנה בין ארץ מוצא "ברית המועצות הישנה" לבין כל אחת מארצות חבר המדינות, כך שניתן באמצעות הבחנה זו להפריד בין העולים בגלי העלייה של שנות התשעים (על פי ארץ המוצא) והעולים מברית המועצות שעלו לפני שנות התשעים.
• פילוח האסירים מתייחס לארץ הלידה אך אינו מצביע על השתייכות עדתית (כגון ערבים, דרוזים, בדואים וכו'). 
• פילוח האסירים אינו מכיל את סוג העבירה, בגינה הורשעו או אורך תקופת המאסר (המהווה אינדיקציה לחומרת העבירה).

סקירת פסקי דין

פסקי דין מהווים כשלעצמם מקור מידע כמותי ואיכותני כאחד.
באמצעות סקירת פסקי דין בחתכים שונים של זמן, מקום וזהות הצדדים ניתן לנסות ולאפיין סוגי תיקים האופייניים לתרבות מסוימת וכו' (בין אם על פי סוגי העבירות בתיקים פליליים ובין על פי אפיון סוגי הסכסוכים האופייניים לתרבות על פי התיקים אזרחיים). 

באמצעות עיון בפסקי הדין עצמם ניתן ללמוד על מאפיינים ספציפיים בתוך הסכסוך או בדרך ביצוע העבירה (למשל עבירת מין המלווה באלימות, או עבירות אלימות המבוצעות בדרך כלל באופן קבוצתי וכו'), כמו כן ניתן ללמוד מהם על טענות אופייניות לתרבות (כגון טענת אפליה החוזרת על עצמה בפסקי דין אזרחיים, טענות הגנה כמו "הגנה תרבותית" המועלות בשלב הטיעונים לעונש במשפט פלילי, או אף היאחזות במנגנוני ענישה פנים-עדתיים, כגון חרם וסולחה כעילה להקלה בעונש או להימנעות מהרשעה). מבדיקת פסקי הדין ניתן להתחקות כמובן אחרי מאפייניהם של הצדדים בתיק (מי פונה לבית המשפט, פרטים או קבוצות, ארגונים או יחידים מבני התרבות, עשירי העדה או פשוטיה, נשים גברים וכו').

קיים קושי רב בהתחקות אחר פסקי דין בחלוקה על-פי תרבויות ומגזרים:

• מחלקת המחקר של בתי המשפט מפרסמת נתונים סטטיסטיים אודות כמות התיקים, סוגי התיקים ואורך חייו של תיק, אולם אינה כוללת מאפיינים כלשהם המתייחסים לצדדים בכל תיק. 
• ניסיון לערוך חתך כלשהו של תיקים באמצעות מאגרי המידע האלקטרוניים נחל כישלון, בעיקר בשל הקושי לסווג את פסקי הדין לפי השיוך המגזרי של הצדדים. לא כל פסק דין, בו מעורבים צדדים מקרב עדה מסוימת, מתייחס בהכרח לזהותם המגזרית, שכן זהותו המגזרית של נאשם במשפט פלילי או צד למשפט אזרחי אינה בהכרח רלוונטית לצורך הדיון, ההכרעה או הבנת העובדות. לפיכך שיטת איתור כזו אינה מבטיחה הגעה לכל פסקי הדין העוסקים באותו מגזר. 
• ניסיון לזהות את ההשתייכות המגזרית של הצדדים על פי שמם (שכן קיימים שמות אופייניים לעדות מסוימות) הסתבר אף הוא כלא יעיל. כך, למשל, כאשר מדובר בנאשמים קטינים, חל איסור פרסום על שמם.
• מגבלות אחרות כרוכות במועד פרסום פסק הדין. תיקים שנפתחים אינם מתועדים במאגרי המידע אלא כאשר הם מבשילים לכדי החלטה או פסק דין. לפיכך ניתן במידה מסוימת לערוך חתך של כמות פסקי הדין שניתנו בתקופת זמן מסויימת על פי פילוח מגזרי, אולם חתך זה אינו חופף את מספר התיקים שנפתחו באותה תקופה.

עיון בחומרים ביבליוגראפיים אחרים

פרוקטוקולים של דיוני ועדות הכנסת

פרוטוקולים של דיונים בוועדות הכנסת מספקים אף הם מידע רב, לא רק בשל הנתונים הנמסרים לוועדות על ידי אנשי מקצוע (כגון נציגי משטרה המוזמנים לדיון) אלא גם ובעיקר בשל הטענות המועלות כלפיהם מצד חברי כנסת ונציגי ארגונים המשתתפים בדיונים ושמייצגים מגזרים מסוימים.
טענות של נציגי ציבור וחברי כנסת כלפי הגורמים המקצועיים מציעים פרשנויות שונות לנתונים המוצגים ואף מצביעים על יחסה ותפיסתה של תרבות מסוימת את המשטרה.

סקירת עיתונות יומית, כתבי עת ובטאונים קהילתיים, ונתוני הלמ"ס

סקירת עיתונות יומית כתבי עת וביטאונים קהילתיים מאפשרת להשקיף על אירועים שונים הקשורים לתרבויות מזוויות שונות. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החל מנתונים דמוגראפיים אודות שיעור האוכלוסייה וכלה בפרסומים שונים, כגון נתוני דיווח על נפגעי עבירה וכו') מהווים מקור עזר חשוב לניתוח הנתונים האחרים.

השימוש במקורות מידע אלה חשוב וחיוני, שכן לא פעם הוא מכיל התבטאויות ספונטאניות ולא ערוכות של גורמים מסוימים (חברי כנסת המתבטאים ומתפרצים באופן ספונטאני בדיון, נציגי ציבור ומוזמנים שונים המתארים את רשמיהם וכו'). עם זאת מאחר ופרוטוקולים של דיוני ועדות הכנסת הינם תיעוד ותמלול של דיבור חופשי, לא פעם אין הקפדה על עריכה לשונית, ועל כן משמעות הדברים לא תמיד ברורה מקריאה מן הכתב.

גם את סקירת העיתונות יש לסייג. התקשורת אינה מחויבת לכללי מחקר אקדמי, ואופן הסיקור חוטא לא פעם בניפוח מימדים של אירועים שונים. יש להדגיש כי לתקשורת השפעה גדולה על היחס למגזרי אוכלוסיה שונים שכן היא מתארת את התכונות התרבותיות וההתנהגותיות שלהם באמצעות הצגת סיפורים אישיים או באמצעות תקשורת חוקרת. בדרך זו תכונות אחדות מתוארות כמסוכנות או כמאיימות על היבטים שונים של תרבות הרוב ולא פעם מעלה התקשורת או מחזקת תדמיות שליליות ודעות קדומות, כגון "רוסיות זונות", "מאפיה רוסית" "מרוקאי סכין" וכו'.
ביקורת רבה נמתחה על התקשורת כגורם המקבע סטריאוטיפים כלפי אוכלוסיות מסיימות, כגון הבדואים, העולים מחבר העמים והעולים מאתיופיה.

באשר לנתונים המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ראוי לציין כי אלו אינם מבחינים בין הבדואים והדרוזים אלא מתייחסים לכלל האוכלוסייה הערבית כמקשה אחת. עובדה זו מקשה על עיבוד וניתוח שיעורי הפשיעה המפורסמים על ידי המשטרה (אשר כשלעצמם אינם עורכים תמיד אבחנה) שכן לא ניתן לכמת ולחשב את שיעור העבריינות ביחס לחלקה של כל תרבות באוכלוסיה הכללית.

יתרה מכך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה כוללת כלל בפרסומיה את האוכלוסייה הבדואית בכפרים ה"לא מוכרים" הבדואים, בין היתר מהטעם כי הגבולות המוניציפאליים של ישובים אלה אינם ברורים ולכן לא ניתן לבצע בהם מיפוי של האוכלוסייה.

בהתחשב בכל הסייגים והמגבלות שפרטנו לעיל, נפנה לאפיון תפיסת החוק ודפוסי פשיעה בקרב מגזר יוצאי אתיופיה.

חוקי המדינה מהווים את הנורמה העליונה בקרב יוצאי אתיופיה, ולמעשה אין בקרב אוכלוסיה זו חוקים פנים-עדתיים, הגוברים על חוקי המדינה. גם עבירות ספציפיות, שנפוצות בקרב מגזר זה, אינן נתפסות כדבר שמותר להשלים איתו (למשל רצח בין בני זוג, אלימות וסמים בקרב נוער וכו'). רבים משוועים לטיפול נאות של רשויות הרווחה למיגור תופעות אלה.

מאידך, יש כלל פנימי, שאינו סותר את חוקי המדינה, ושיוצאי אתיופיה ברובם מקפידים עליו כמעט בחירוף נפש, למרות שחוקי המדינה אינם מחייבים לעשות כן. מדובר בהימנעות מנישואין בין בני זוג, שיש ביניהם קרבה משפחתית כלשהי הנופת משבעה דורות, או בלשון בני העדה האתיופית, יש לוודא היעדר קרבה משפחתית של "שבעה גלגולים לפחות". 

יוצאי אתיופיה משתדלים לעשות ברשויות המדינה שימוש בהתאם לצרכיהם היומיומיים. עם זאת, בשל קשיי שפה ופערים תרבותיים (בעיקר אצל המבוגרים) הנגישות אל הרשויות בפועל קשה, ולעתים בלתי אפשרית. לרוב המבוגרים ילווו על ידי ילדיהם, הבקיאים יותר ברזי השפה העברית, בעת שייזקקו לשירותי הרשויות. 

קשיי השפה והבירוקרטיה גורמים לא אחת למשפחות אתיופיות ולבודדים, לוותר על מימוש זכויותיהם מחוסר אמונה כי יצליחו למצותן. על רקע זה נשמעת לא פעם טענת אפליה מצד גורמים בקבוצה זו כלפי הרשויות.
עם זאת, מאחר שיוצאי אתיופיה אינם עשויים מקשה אחת (צעירים ומבוגרים, יוצאי הכפרים ויוצאי הערים, פלשמורה ושאינם פלשמורה) לא ניתן לדלות תשובה חד משמעית בשאלת תחושת הקיפוח.
עיקר הטרוניות בפי אלה הסבורים כי הרשויות אכן מפלות אותן, מתבסס על קשיי שפה, הבדלי מנטאליות ובירוקרטיה, שמלכתחילה מונעים מהם להתחרות כשווים בין שווים או לזכות בשירות זהה לעמיתיהם ילידי הארץ.

שילובם של יוצאי אתיופיה הולך ומתרחב בכל שדרות החברה, אם כי בקצב איטי יותר מזה של עולי רוב המדינות האחרות.
אמנם ניתן להבחין ביוצאי אתיופיה, אשר תופסים יותר ויותר תפקידים ברשויות המדינה ככלל.
עם זאת עדין רבים מיוצאי אתיופיה - ובכלל זה בעלי תארים אקדמיים - נתקלים בקשיים להתקבל למקומות עבודה. רבים מקרב צעירי העדה מעידים כי הם נתקלים ביחס מזלזל באשר ליכולתם האישית וכישוריהם המקצועיים.

תופעות כגון פרוטקציוניזם ועקיפת הנורמות אינן נפוצות בקרב המגזר של יוצאי אתיופיה.
למעשה המנטליות האתיופית, המדגישה יושר, כנות וצניעות, אינה עולה בקנה אחד עם עקיפות, הידחפות לתורים וכו'. למעלה מזה, גם במקרה שבו נותן השירות נמנה על המגזר האתיופי, תתנהל לרוב השיחה בינו לבין הלקוח בשפה העברית ולא האמהרית, כל עוד נוכח בחדר אדם נוסף שאינו יוצא אתיופיה (בניגוד לעולים מחבר העמים למשל).

בני המגזר האתיופי אינם מרבים לפנות לסעד משפטי. קשיי שפה ובירוקרטיה ולעתים גם חוסר מודעות לזכויותיהם מונעים מהם לא פעם לעמוד אפילו על זכויותיהם הבסיסיות.
לדוגמא, לפני מספר שנים תקיפה מינית של עובדת הסוכנות במרכז קליטה ממוצא אתיופי נסתיימה בפיצוי בסכום כסף זעום ללא תלונה במשטרה, זאת, כיוון שהקורבן לא הייתה מודעת לזכויותיה ולדרכי אכיפת החוק, וסבורה הייתה כי זהו מנגנון הענישה המקובל בישראל.

עם השנים החלו האתיופים להשתלב בלימודים האקדמיים השונים ואט אט החלו להקים עמותות וארגונים המובילים מאבקים ציבוריים, ובהם גם מאבקים משפטיים.
התביעות המשפטיות של ארגונים אלה נסבות בעיקר על הפליה בקליטה או בנושאי העלאת בני משפחה נוספים מאתיופיה ובכלל זה הפלשמורה.
פניות של פרטים לבית המשפט נעשות בדרך כלל במקרים של גירוש מהארץ על רקע ספק ביהדותם של המגורשים. 

עתירות לבג"ץ נעשות בדרך כלל על ידי ארגונים הפועלים לזכויות העולים מאתיופיה.
מרבית העתירות נסבות על הכרה ביהדותם או בנישואיהם של אנשים מסוימים, וזאת על מנת לאפשר את העלאתם לארץ, את הישארותם בארץ או את זכאותם לזכויות, המוקנות לעולים.
עתירות רבות נסבות גם על נושאים עקרוניים הנוגעים לקבוצות רחבות בעדה, כגון העלאת בני הפלשמורה.

באופן עקרוני, רוב יוצאי אתיופיה משתפים פעולה עם המשטרה, ולא ידוע לנו על תופעות של התחמקות מאורגנת מהמשטרה וחיפוי על עבריינים נמלטים. שיתוף הפעולה עם המשטרה עומד בעינו גם במקרים, בהם החשוד נמנה על המגזר.
עם זאת קיים חשש טבעי ממנגנוני החוק, ועל כן לא בנקל יפתחו בני המגזר את הדלת בפני שוטרים הבאים לבצע חקירה, אלא אם השוטרים מתעקשים על חיפוש בבית. 

סכסוכים בין צדדים, שכולם נמנים על המגזר, נסגרים במידת האפשר בתוך המגזר ללא התערבות גורם חיצוני, אף אם מדובר בעבירה, כגון גניבה וכו'.
זאת ועוד, משטרת ישראל אימצה מדיניות של פתרון משותף של סכסוכים, בין אם על ידי מתווכים מתוך המגזר ובין שבאמצעות ה"שמאגלאוץ" (זקני עדה בעלי סמכויות רוחנית, שקרנם ירדה לאחר העלייה לארץ). 

טרם נערך מחקר מוסמך שבדק האם האוכלוסייה האתיופית חשה שהמשטרה ובתי המשפט נוהגים בהגינות ובשוויוניות עם האזרח הישראלי בכלל ועם בני העדה האתיופית בפרט.
משיחות רבות שהיו לנו עולה כי לא מעט סבורים שכל המערכת מיסודה בנויה ופועלת באופן שאינו מעמיד את בני המגזר בנקודת פתיחה זהה לעמיתיהם מהמגזרים האחרים.
יחד עם זאת אין טענות קונקרטיות של אפליה, למעט תלונות על כשלון בטיפול שירותי הרווחה במצוקותיהם, דבר שמביא, לטענתם, לידי מעשי רצח, ותלונות על אפליה בנושאי גיור והכרה ביהדותם.

עם עלייתם ארצה השתלבו העולים מאתיופיה במסגרות החינוך השונות, רובם בחינוך הממלכתי-דתי וחלקם בפנימיות. לפיכך מרביתם למדו את מקצוע האזרחות בדומה לשאר ילדי ישראל. כיוון שהמבוגרים לא למדו בבית הספר נוצר פער בינם ובין הצעירים בכל הקשור ללמודעות לזכויות האזרח וחובותיו ולתפקיד המדינה בעולם הדמוקרטי.

במגזר יוצאי אתיופיה אין ההורים מעודדים באופן מיוחד את ילדיהם ללמוד משפטים, אך תלמידי המשפטים והמוסמכים לעריכת דין מביאים גאווה רבה למשפחותיהם, בשל יוקרתו הגבוהה של המקצוע ודימויו המודרני.

החברה "האתיופית" עברה שינויים מרחיקי לכת מאז הגעתה לארץ. הצעירים משתלבים בהדרגה בחברה הישראלית, ודפוסי התנהגות, שבאתיופיה נחשבו לטאבו, הולכים ונעשים מקובלים ומובנים או לפחות כאלו שהמבוגרים משלימים עמם בשתיקה.

למשל, בעבר, נחשב עישון בקרב בנות המגזר כדבר מגונה. גם לבוש אירוטי על פי צו האופנה התקבל במורת רוח. היום, הרוב משלימים עם התופעה ורבים אף גאים בהופעתם האופנתית של הצעירים, שמדגישה את יופיים הטבעי ואת חיבורם לעולם הרחב. חילול שבת נחשב בעבר אף הוא לטאבו. כיום, אף שמרבית יוצאי אתיופיה מסורתיים, הסובלנות לאי קיום מצוות גדלה.

עבריינות (על חוקי המדינה) נחשבת לסטייה. יש לזכור כי ביצועה של עבירה מכה גלים בתוך המגזר, שכן מדובר בקהילה קטנה שעדיין חולקת תחושה של שותפות גורל.

עם זאת הִתְרַבּות מעשי הפשיעה בקרב בני נוער יוצאי אתיופי בשנים האחרונות הביאה למצב, בו למשפחות רבות יש לפחות קרוב משפחה אחד, שמעורב היה בביצוע של עבירות. השכיחות הזאת גרמה להפחתת כתם העבריינות ולמעין השלמת גורל.

עם ההגעה לישראל התערערו מנגנוני הפיקוח והענישה בתוך הקהילה של יוצאי אתיופיה.
באתיופיה היה מעמדו של האב רם ומעורר יראת כבוד. כיום, עם התערערות מעמדם של המבוגרים בכלל (עקב קשי השפה והמנטאליות מחד, והשתלבותם והתערותם של הצעירים מאידך), התערער מעמדו של האב והתערערה יכולתו לכפות את מרותו על ילדיו ולהעניש את מי מהם שסטה מהתלם.

בני העדה מגנים מעשי עבריינות ואינם מגבים אותם. יחד עם זאת לא פעם מפנים אנשים מתוכה אצבע מאשימה אל רשויות המדינה שלא מנעו את העבירות או את הנסיבות שהביאו את העבריינים לבצע את העבירה.

כיום לא קיימות סנקציות פורמאליות בתוך המגזר (כגון חרם רשמי וכו'). עם זאת, רכילות הינה עדיין אחת הסנקציות הבלתי פורמאליות האפקטיביות, אם כי גם בה חל כרסום, שכן הצעירים חוששים פחות מהוריהם ומהפגיעה בשם הטוב של משפחתם (בניגוד לאתיופיה, שם חששו מרכילות שלרוב הייתה מופנית כלפי האב, כדוגמת האשמות כי "הבת של דוד מעשנת, הבן של יצחק גנב")

נתוני משטרת ישראל אינם עורכים הבחנה בין העולים מאתיופיה לבין העולים מחבר העמים ומתייחסים אליהם כאל מקשה אחת. כלומר, פילוח העבירות נעשה לגבי כלל העולים ללא הבחנה ביניהם. חלקם היחסי של יוצאי אתיופיה באוכלוסיה (ובאוכלוסיית העולים בפרט) ומאפייניהם הייחודיים כמגזר, אינם מאפשרים לערוך גזירה שווה מהנתונים המוצגים לפי כלל העולים. 

אמנם המשטרה מציגה נתון אחד המתייחס לעולים מאתיופיה, ולפיו 14.3% מהעבריינים העולים הינם עולים מאתיופיה, אולם מנתון זה לא ניתן לגזור כי זהו חלקן של העבירות המבוצעות בידי עולים מאתיופיה. 

נבהיר: בעת חישוב מספר העבריינים מחשיבה המשטרה כל עבריין פעם אחת (לפי העבירה החמורה ביותר שביצע). המשטרה אינה מספקת מידע אודות מספר העבירות שביצע כל עבריין, אולם קיימות אינדיקציות לכך כי מרבית העבירות של עולים הן אקלקטיות, היינו עבריינים המבצעים יותר מסוג עבירה אחת. לפיכך אין בהכרח מתאם בין שיעור העבריינים לשיעור העבירות.

בערך זה נעשה ניסיון לרכז את המידע שניתן להפיק אודות העולים מאתיופיה. הוא נסמך בעיקר על ספרות מקצועית, מסמכים שונים וראיונות עם אנשי מקצוע ועם אנשים מקרב המגזר.

להלן הנתונים הפומביים המפורסמים על ידי המשטרה והמתייחסים לכלל העולים נכון לשנת 2004: 

• על פי נתוני המשטרה לשנת 2004, מתוך 27,747 תיקים שנפתחו נגד עולים,8893 (32%) הן עבירות רכוש, 7,392 (26%) עבירות מרמה, 6444 (23%) הם תיקים בגין עבירות נגד הסדר הציבורי, 5632 (כ-20%) הם בגין עבירות מוסר וסמים, 5102 (כ-18%) עבירות נגד גוף האדם, 436 (כ-2%) הם עבירות מין, 177 (פחות מאחוז) עבירות נגד בטחון המדינה ו-96 עבירות נגד חיי אדם.
• קיימת מגמת עליה בשיעור העבריינות בקרב העולים.
  בשנת 2004 חל גידול של 4.5% בכמות התיקים שנפתחו נגד עולים בהשוואה ל-2003. (בדוח 2003 דיווחה המשטרה על עליה של 10% במספר התקיים שנפתחו נגד עולים בהשוואה לשנת 2002).
• חלקם של תיקי הנוער העולה ביחס לסך תיקי עולים נשאר קבוע ועומד על 19 אחוזים, וכחלק מעבריינות העולים אף הוא מצוי בעליה מתמדת.

הנתונים המתייחסים באופן קונקרטי לבני המגזר האתיופי נכון לשנת 2004 הינם כדלקמן:

• מתוך 20,240 עבריינים בשנת 2004 1,377 (7%) הינם בני המגזר של יוצאי אתיופיה (מעט גבוה משיעורם בקרב כלל העולים).
• בשנת 2005 צמח שיעור העבריינים מהמגזר האתיופי לכ-8%. (פי 1.5 מחלקם באוכלוסיה).
• שיעור האסירים יוצאי אתיופיה עומד על 1% (מעט נמוך מחלקם באוכלוסיה), ומספרם הכולל עומד על 190. מתוכם 182 גברים המהווים כ-0.9 אחוז מכלל האסירים הזכרים ו-8 נשים המהוות 2.3 אחוזים מכלל האסירות (שיעור העולה על חלקן באוכלוסיה).
• רבע מהנרצחות על ידי בני זוגן הן בנות העדה האתיופית.

רקע

עד כה אין בידינו נתונים עדכניים לגבי פשיעת בני הנוער מהמגזר של יוצאי אתיופיה. הנתונים שלהלן נדלו מתוך ניתוח דיונים בועדות הכנסת, מסמכי רקע שונים וספרות מקצועית, וחייבים לציין שלא אחת מצאנו ממצאים סותרים. בחלק מהמסמכים אין הפרדה בין עולים מחבר העמים ועולים יוצאי אתיופיה. יש אפוא לקחת בחשבון שהתייחסות זהה אליהם עשויה לגרום לעיוותים משמעותיים.

שיעור העבריינות (כלל הנוער העולה)

נכון לשנת 2003 שיעור העבריינות הכללי של נוער עולה הינו כפול מחלקו באוכלוסיה.
חלקו של כלל הנוער העולה מתך כלל הנוער בישראל עמד על 11.9% בעוד ששיעור הנוער העבריין העולה מקרב כלל עברייני הנוער עמד על 22% ושיעור העבירות, בהן מעורב נוער עולה, היווה 26% מכלל עבירות הנוער שמבוצעות.

מגמות פשיעה

ניתוח מגמות הפשיעה בקרב הנוער העולה מצביע על מגמת עלייה בפשיעה, הן במספר התיקים הנפתחים לנוער עולה מחבר העמים ומאתיופיה והן בשיעור התיקים הללו מכלל תיקי הנוער.

סוגי עבירות בהן מעורב נוער עולה

לפשיעת הנוער העולה (לא רק מאתיופיה) מאפיינים ייחודיים בהשוואה לפשיעת הנוער באוכלוסיה הכללית.
עבריינות הסמים בקרב הנוער העולה מהווה 19% מכלל עבריינות הנוער בקרב העולים בעוד שבקרב ילידי הארץ עבריינות הסמים מהווה רק 13% מכלל העבירות של נוער זה. גם לאופן שימוש בסמים וסוגי הסם מאפיינים ייחודים לתרבות זו (ראו להלן: "מאפייני השימוש בסמים בקרב נוער עולה מאתיופיה").
 
חלקו של הנוער העולה בעברות רכוש הוא 54%, וחלקו של הנוער הוותיק הוא 33%.
מאידך טבעי שבתחומים אחרים, כגון בעבירות מחשב, שיעור העבריינות של הנוער העולה נמוך מזה של הנוער יליד הארץ.
הסיבות להבדלים קשורות לכך ש נוער מהגר מעורב יותר בעברות של הישרדות, פריצות וגנבות, ופחות בעברות מחשב והונאה כלכלית. (הנתונים נכונים ל-2003).

גיל הכניסה לעולם העבריינות

אחד ממאפייני עבירות נוער עולה (הן העולים מחבר העמים והן העולים מאתיופיה) הינו גיל העבריינים.
העבריינים מקרב העולים הינם צעירים יותר בהשוואה לעמיתיהם ילידי הארץ. לכ-13% מהעולים מחבר העמים, שלהם נפתח תיק פלילי, נפתח התיק הראשון בגיל 12-13 לעומת 11% בכלל עבריני הנוער.

התפלגות עבירות הנוער מהמגזר האתיופי נכון לשנת 2002

על פי נתונים שליקט מרכז המחקר והמידע של הכנסת, התפלגות העבירות בקרב הנוער העולה מאתיופיה בשנת 2002 היא כדלהלן:

• עבירות רכוש 51.4% (310 תיקים מתוך 599)
• עבירות אלימות 36.4% (220 תיקים)
• עבירות סמים 9.6% (58 תיקים)
• עבירות מין 1.8% (11 תיקים) 

נתונים עדכניים יותר לגבי בני הנוער מהמגזר האתיופי

בשל השינויים שערכה משטרת ישראל בהצגת דוחות הפשיעה של 2005 ואילך מסתמכים הנתונים שלהלן על העיתונות היומית בישראל. מתחילת 2006 ועד חודש מאי 2006 פתחה המשטרה לבני נוער אתיופי 82 תיקי אלימות גופנית ואלימות נלווית (איומים או אחזקת סכין), המהווים עלייה של למעלה מחמישה אחוזים ביחס לתקופה המקבילה ב-2005. כמו כן נפתו בתקופה זו 20 תיקי סמים ו-76 תיקי עבירות רכוש - אלה שני תחומים שבהם מסתמנת ירידה ביחס לשנת 2005.

מאפייני העבריינות של נוער עולה מאתיופיה

מחקרים שונים שבוצעו בקרב העולים מאתיופיה הביאו למספר תובנות:
ככל ששנת העלייה מוקדמת יותר, כך גוברת הנטייה להתמחות בעבירות רכוש. ייתכן כי חסך חומרי, שאפיין את עולי מבצע משה יותר מעולי מבצע שלמה, מהווה את הסיבה המרכזית לכך. עולי מבצע משה נטשו את כל רכושם בדרכם לארץ ישראל ופער הציפיות היה גדול ביחס לעולי מבצע שלמה אשר קיבלו מידע על ארץ ישראל לפני בואם.

בגרעין הקשה של עברייני הנוער (נערים שעברו 10 עבירות ויותר) היה ייצוג גדול באופן ניכר לעולי מבצע משה על פני עולי מבצע שלמה ועל פני ילדי הארץ.
בקרב הנוער האתיופי התגלו דפוסי שוטטות לבד או בחבורות, נשירה מבית הספר, אבטלה, ביצוע גניבות "הישרדות" (גניבות לצורך קיום בסיסי) התמחות בפריצות, הבעת רצון להתנתק ממחויבויות לתרבות ולחברה הישראלית, כגון השירות הצבאי, וכן עליה בשימוש באלכוהול ובסמים. 

חלק מהעבריינים העולים יוצאי אתיופיה מגלים ניכור תרבותי, הן מהתרבות הישראלית והן מתרבות המוצא שלהם. ניכור זה מתבטא בין השאר באימוץ סגנון חיים אפרו-אמריקאי: לבוש האופייני לשחורים בארה"ב, האזנה למוסיקת ראפ ולמוסיקת רגיי ג'מיקאית, והתחברות עם אחרים שכמותם בעלי צבע עור כהה (ערבים ובדוויים) תחת הסיסמה "אנחנו כאן כמו הכושים של אמריקה". 

הסיבות לפשיעת הנוער מהמגזר האתיופי

ניתן להצביע על מספר סיבות לפשיעת הנוער במגזר האתיופי, הייחודיות למגזר זה ושאינן מאפיינות בהכרח מגזרים אחרים:

• התערערות הפיקוח החברתי. הקהילה האתיופית הפכה למפולגת ואיבדה את כוחה וסמכותה כמערכת מפקחת.
• חוסר שליטתם של ההורים בשפה העברית והירידה בסמכותם (בעיקר של האב) ערערו את עוגן הפיקוח על מעשיהם של הילדים. הורים רבים חסרים מיומנות הורית בסיסית כמו יכולת לנהל שיחה עם ילדיהם או לקרוא מכתב בעברית. במחקרים נמצא קשר בין גילו המאוחר של האב והיחלשות התפקוד של התא המשפחתי לבין עבריינות ילדי המשפחה והצטרפותם ל"גרעין הקשה" של נוער עבריין.
• הרקע המשפחתי של הנערים עולי אתיופיה קשה באופן יחסי לכלל האוכלוסייה: חמישית מהם בנים למשפחות חד הוריות, רבע מהם מתגוררים במשק בית, בו שישה ילדים ויותר, בכשני-שלישים מהמשפחות אין מפרנס.
• שיעור גבוה של נשירת ילדים מבית הספר, היעדרויות תכופות ומעברים בין בתי ספר.
• ניתוק מהסביבה הביתית. רבים מעולי אתיופיה נשלחו עם הגיעם ארצה ללימודים בפנימיות (בין השאר בשל היתרון הכלכלי הטמון בכך). עובדה זו ניתקה אותם מהוריהם והחלישה אף היא את סמכות ההורים. הנערים גם נותקו מסביבתם המקומית כך שמי שחזר לאזור המגורים של משפחתו בסופי שבוע לא מצא את מקומו, כי לא היו לו חברים בקרב תושבי השכונה. מצב זה יצר תסכול וחידד את תחושת חוסר השייכות בקרב בני הנוער – מה שהוביל נערים רבים להידרדרות לעולם הפשע.
• משבר זהות חמור בקרב בני הנוער האתיופים. משבר זה נוצר בשל קשיי הקליטה, בשל היותם דתיים או מסורתיים בתוך סביבה חילונית, בשל השוני בצבע עורם, בשל הפנייתם לתרבות העירונית אל מול התרבות הכפרית ממנה באו, בשל הספקות שהוטלו ביהדותם, ומעל לכל – בשל היחס של דחייה, לו זכו מהתלמידים ילידי הארץ, אשר גרמו לרבים מהם לנשירה ממוסדות החינוך, לשוטטות ולהתחברות עם אחרים הסובלים מאותן מצוקות.

תופעת הסמים והשתייה בקרב בני נוער אתיופי

על פי נתונים משנת 1999, היוו בני הנער יוצאי אתיופיה 7% מסך בני הנוער המופנים לטיפול אמבולטורי ו-3% מסך בני הנוער המופנים לטיפול פנימייתי שעה שחלקם באוכלוסיית הנוער עמד על 1% בלבד.
בניגוד לעולי חבר העמים, המשתמשים בסמים בקרב הנוער העולה מאתיופיה החלו את השימוש מספר שנים לאחר הגעתם ארצה, וצורת השימוש דומה לזו של ילידי הארץ (שימוש נפוץ בקנביס ולאחר מכן אקסטזי ול.ס.ד)

תוצאות מחקר שבוצע בשנת 2003 בקרב בני נוער עולים מאתיופיה העלה את הממצאים הבאים:

שימוש בסמים

• כרבע מהנבדקים התנסו בעצמם בסמים. 
• ההתנסות ראשונה ברוב המקרים (77%) נעשתה לפני גיל 15.
• ב-80% מהמקרים נעשתה בנסיבות חברתיות (הסם סופק על ידי חבר) ואילו הספקת הסם בהמשך נעשתה על מי שאינו בן העדה (ישראלי ותיק, ערבי או יוצא חבר העמים)
• 22% דיווחו על ביצוע עבירות לצורך מימון הסם, ומרביתם לא דיווחו להוריהם על הסם מחשש לתגובתם הקשה (אלימות גירוש מהבית) או מתוך בושה.
• רק 10% מהם דיווח ועל שימוש בתרופות שלא למטרה רפואית.
• הסמים המועדפים היו חשיש/מריחואנה (81%) אקסטזי 23%) חומרי הרחה (13%) קוקאין-קראק-קריסטל (8%).

שימוש באלכוהול

• 63.7% דיווחו על שתית אלכוהול בשנה האחרונה שלפני המחקר. 
• 43% הגיעו למצב שכרות.
• ההיכרות הראשונה עם המשקה נעשתה בנסיבות חברתיות אך חלק מהם ציין כי הם נוהגים לשתות גם כשהם לבד.
• יין ובירה הם המשקאות המועדפים עליהם וכ-10% מהם ציינו כי ביצעו עבירות לשם רכישת המשקאות.
• יש לציין כי בקרב האתיופים נפוצה ה"טאלה" (בירה תוצרת בית, המהווה חלק מהתרבות האתיופית), וייתכן כי מכאן נובעים האחוזים הגבוהים של הנוער הטוען כי ההיכרות הראשונית עם משקה אלכוהולי נעשה על ידי קרוב משפחה. 
  כאשר נשאלו הנחקרים לגבי שתיית אלכוהול לא כולל ה"טאלה", נמצא כי עדין מייחסים מרביתם (90%) את ההיכרות עם המשקה לחבריהם למגזר: 51% דיווחו כי קיבלו את המשקה מחבר ו-30% מקרוב משפחה.

סכסוכים ומחלוקות טיפוסיים

קשה להצביע על סכסוכים טיפוסיים בעלי רקע תרבותי המאפיין את המגזר של יוצאי אתיופיה.
עם זאת, ניתן להצביע על שיעור גבוה של מריבות בין בני זוג בתוך המשפחה המגיעות כדי עבירות אלימות. זאת על רקע ירידת במעמדו של האב, רצונה של האישה להתפתח ולהיות עצמאית, ולאור העובדה כי במקרים רבים הופכת האישה למפרנסת היחידה או העיקרית בבית. נכון לשנת 2005, רבע מהנרצחות בידי בני זוגן נמנו על מגזר יוצאי אתיופיה, שיעור הגבוה באופן ניכר מחלקן באוכלוסיה.

פישור וגישור

במגזר האתיופי לא שכיחים הליכי פישור רשמיים. בפועל מקובל כי סכסוכים בין צדדים, הנמנים כולם על המגזר האתיופי, מיושבים במידת האפשר בתוך העדה ללא התערבות גורם חיצוני. לעתים נעשה הדבר באמצעות זקני העדה המכובדים (המכונים "שמאגלאוץ" - מוסד עדתי שבאתיופיה נשא סמכות רוחנית קהילתית גדולה) המתווכים בין הצדדים הנצים ומסדירים את הסכסוך.

לעולים מאתיופיה אין מוסדות משפטיים משל עצמם, והם פונים לשירותי בתי הדין הכלליים.

נכון להיום, אין עדין שופטים מקרב מגזר יוצאי אתיופיה. יש לזכור כי פרק הזמן הנדרש למועמד לשיפוט על מנת להגיע לתפקיד זה הינו ארוך (מינימום 4 שנים של עיסוק בפועל בעריכת דין + 3.5 שנות לימוד + שנת סטאז' + תקופת מבחני הלשכה), ועל כן ראשוני עורכי הדין מקרב העדה טרם הגיעו לכשירות הצגת מועמדותם. לא מן הנמנע שבטווח של שנים אחדות ימונה לראשונה שופט (או שופטת) מקרב יוצאי אתיופיה.

אין בידינו מידע מדויק אודות מספרם של תלמידים יוצאי אתיופיה הפונים ללימודי משפטים. עם זאת, ההערכה הנשמעת מפי גורמים, המעורים בפקולטות למשפטים בארץ, היא כי מספרם הולך וגדל בהתמדה.

לא ניתן להצביע על סיבה מסוימת המניעה אנשים מהמגזר לעסוק בעריכת דין. נראה כי מדובר בחלק ממגמה הולכת וגוברת של התערות בחברה הישראלית והשתלבות בכל מערכי החיים, על שלל המקצועות שהם מציעים.

בין עורכי הדין מקרב העולים מאתיופיה ניתן למנות גם בנים וגם בנות. רובם ככולם קיבלו את חינוכם היסודי והעל-יסודי בארץ.
ככל הידוע לנו, לעורכי הדין יוצאי הקהילה האתיופית, אין תחומי מומחיות מסוימים, ועם סיום לימודי המשפטים הם אינם פונים בהכרח לעיסוק בענייני המגזר.
מטבע הדברים לקוח אתיופי יפנה לעורך דין מהמגזר, ועמותות וארגונים, הפועלים למען העצמת יוצאי אתיופיה, יורכבו מעורכי דין הנמנים על המגזר.

בקרב יוצאי אתיופיה יש תחושה חזקה של סולידריות ושותפות גורל. הדבר בא לידי ביטויי הן באופן המגורים בריכוזים הומוגניים והן בהיכרות האינטימית של בני המגזר. לפיכך יוצאי אתיופיה כקהילה גאים בכל הישג של מי מבניה או מבנותיה. מטבע הדברים, לומדי המשפטים – מקצוע שנחשב לאחד היוקרתיים בחברה - מביאים גאווה למשפחותיהם. 

בוגרי לימודי המשפטים, בני המגזר האתיופי, נתקלים בקשיים במציאת מקום עבודה לאחר לימודיהם.
רק בשנה האחרונה הצליחה מתמחה אתיופית להתקבל לראשונה לפרקליטות המדינה.
אין הסבר חד משמעי לתופעה זו, אולם בקרב רבים שוררת התחושה כי הציבור מייחס את הצלחתם ל"אפליה מתקנת" ולא לכישוריהם.
לא ניתן לתלות זאת גם בקשיי שפה, שכן מרבית התלמידים יוצאי אתיופיה, שפונים ללימודי אקדמיים בכלל, הם בוגרי החינוך הממלכתי, וכבר שולטים ברזי השפה העברית (במיוחד אם סיימו בהצלחה את הלימודים האקדמיים במכללות ובאוניברסיטות בארץ).

מספר העולים מאתיופיה העוסקים בשיטור הינו גבוה יחסית לעיסוקם במקצועות אחרים.
השירות הצבאי והתפקידים המוצעים במשטרה מאפשרים לבני המגזר האתיופי להוכיח את כישוריהם חרף הבדלי התרבות (בניגוד לטענות שנשמעות כנגד כל מבחני הקבלה למוסדות לימוד ולתפקידים אחרים).

על פי נתונים שהוצגו בוועדת הקליטה בכנסת בנובמבר 2003, נכון לאותה תקופה שירתו במשטרת ישראל 336 שוטרים יוצאי אתיופיה ו-248 שח"מיסטים (שוטרים שמשרתים במשטרה במקום שירות צבאי)
12 חוקרי נוער דוברי אמהרית הועסקו במשטרה נכון לשנת 2003 .

בשב"ס מהווים העולים מאתיופיה 3.3% מכלל הסוהרים (יותר מחלקם באוכלוסיה) - סה"כ 195 מתוך 5,924.

השוטרים מקרב המגזר האתיופי הינם ברובם גברים, שכן מקצועות השיטור בשטח נחשבים לגבריים ומושכים מטיבם את הגברים (או יוצאי שירות צבאי קרבי וכו').

בני המגזר, העובדים במשטרה, עוסקים במגוון תפקידים, ולאו דווקא בעניינים הנוגעים למגזרם. עם זאת, חלקם ישמשו בתפקידים ספציפיים הקשורים לקהילה האתיופית (למשל חוקרים, עובדים סוציאליים בבתי כלא וכו'), במסגרתם ינוצלו כישוריהם והיכרותם עם השפה, המנטאליות וכו'.

משטרת ישראל מפעילה שירות קהילתי במגזרים שונים באוכלוסיה, ובכלל זה גם בקרב המגזר של יוצאי אתיופיה. לשם כך מערבת המשטרה גורמים שונים בקהילה האתיופית במסגרות שונות, כדוגמת המשמר האזרחי, התנדבות במחויבות אישית של תלמידי תיכון וכן ייזום הליכי הסדרת סכסוכים באמצעות ה"שיגמלאץ".