דפוסי חוק, משפט ועבריינות בקרב החברה הדרוזית בישראל

פשיעה כפונקציה של השתייכות תרבותית העסיקה ועודנה מעסיקה קרימינולוגים וסוציולוגים. גם מחלקת המחקר במשטרת ישראל מלקטת נתונים אודות פשיעה תוך פילוח העבריינים על פי השתייכותם התרבותית.
פילוח זה מסייע לגלות את דבר ביצועה של עבירה, לתכנן פעולות מניעה בכל אוכלוסיה ולהציעו דרכי טיפול בקרב אוכלוסיות אלה. 

התחקות אחר סוגי העבירות והיקפן אינה עניין של מה בכך. הנתונים הרשמיים מבוססים בעיקרם על דיווח רשמי של קורבן לעבירה או של עובדים סוציאליים, המטפלים בו, (למעט עבירות, שבהן אין קורבן, כגון סחר בסמים, שהתחקות אחריהן מבוססת בעיקרה על עבודת מודיעין). לקורבן עשויים להיות (וכפי שיובהר בהמשך, אכן קיימים) מניעים משלו להתלונן נגד העבריין או להימנע מהגשת התלונה. מניעים אלה נעוצים אף הם ברוב המקרים השתייכותו התרבותית של הקורבן. 

מחקר אודות פשיעה תרבותית מחייב אפוא להביא בחשבון גם את התנהגותו של הקורבן לאחר ביצוע העבירה וגם את הלכי הרוח בחברה הסובבת אותו. התייחסות כזו עשויה להצביע על פערים (לשני הכיוונים) בין שיעור העבירות הפורמאלי לזה שקיים הלכה למעשה. הנתונים "היבשים" אינם חושפים את התמונה המלאה של הפשיעה התרבותית והם כשלעצמם טעונים מלאכת פרשנות תרבותית וחשיפת הסייגים הגלומים בתוכם.

עיבוד נתוני פשיעה מהמשטרה

משטרת ישראל הינה גוף המופקד על תפיסת עבריינים ועל מניעת פשיעה. המשטרה מפרסמת מדי שנה דוחו"ת פשיעה שנתיים הכוללים בעיקר נתונים סטטיסטיים אודות הפשיעה בישראל. הנתונים מובאים בצורה מעובדת על פי פילוחים שונים (כגון סוגי עבירות, פשיעה על-פי מחוזות וכו'). נתוני פשיעה רשמיים אלה אמורים לספק מידע או תמונה - ולו תמונה כללית - על סוגי פשיעה בישראל ועל מימדיה, ובמידה מסוימת גם להצביע על מגמות בפשיעה. עם זאת המידע שניתן לדלות מדוחות הפשיעה המשטרתיים מוגבל ביותר, ובמתכונתם הנוכחית הם אינם יכולים לספק את המידע המבוקש.

פשיעה לא מדווחת (ממדי פשיעה פורמאליים ובלתי פורמאליים)

דוחות הפשיעה המשטרתיים מכילים נתונים אודות תיקים שנתפתחו במשטרה. למעט עבירות שאין בהן קורבן (כגון שימוש בסמים) תלוי מספר התיקים הנפתחים במספר התלונות. תיקי משטרת ישראל אינם יכולים לתת ביטוי לשיעורי הפשיעה האמיתיים, שכן הם אינם כוללים את המקרים, בהם הקורבן נמנע מלדווח, או את המקרים, בהם לא נפתח תיק מהטעם שהקורבן והעבריין אינם בחיים, כגון במקרים משולבים של רצח והתאבדות. 

יש לציין כי שיעורי הדיווח (או שיעורי התלונות) נושאים אף הם מאפיינים תרבותיים (ושיעורי אי-הדיווח ואף דיווח-יתר משתנים מתרבות לתרבות), ולפיכך לא ניתן להעריך באופן זהה על ידי נוסחה כללית של "סטיית תקן" או הערכה שרירותית אחרת את שיעור הפשיעה האמיתי בכל תרבות.

נתונים אודות המתלונן

נתוני המשטרה (לרבות פילוח עבריינים על פי זהותם הדתית או הלאומית) אינם מכילים נתונים על המתלונן, לפיכך לא ניתן לאבחן את שיעורי הפשיעה ה"פנימיים" בתוך כל תרבות (כלומר פשיעה, בה גם הקורבן וגם העבריין נמנים על אותה תרבות) ואת שיעורי הפשיעה, המבוצעים כלפי קורבנות חיצוניים לתרבות. הבחנה זו חשובה מאד לצורך אפיון דפוסי פשיעה בקרב תרבויות (לצורך בחינת הטענה כי עיקר הפשיעה של תרבות מסויימת מכוונת כלפי קורבנות מאותה התרבות – טענה ממין זו נשמעת לא פעם בעיקר כלפי העולים מחבר העמים). 

נתונים אודות המתלונן חשובים ביותר לצורך ניסיון להתחקות אחר שיעור הפשיעה הבלתי-פורמאלי, האמיתי, גם מהטעם שקורבנות מתרבויות שונות נוטים להתלונן או להימנע מהגשת תלונה בשל אפיונם התרבותי. אם פשיעה במגזר מסוים מכוונת נגד קורבנות מאותו מגזר, הרי שאם נמצא שקורבנות במגזר זה אינם נוהגים להתלונן במשטרה, תתחזק ההשערה כי שיעורי הפשיעה האמיתיים גבוהים מהנתונים הרשמיים. גם ההפך הוא הנכון, אם במגזר מסוים תימצא נטיית יתר לתלונות, הרי ניתן יהיה לשער כי הפשיעה האמיתית נמוכה מזו שעולה מהנתונים הרשמיים.

מבנה הדוחו"ת משתנה כל שנה

על מנת לזהות מגמות בפשיעה דרוש בראש ובראשונה להשוות בין נתוני פשיעה משנה לשנה, ואולם דוחות הפשיעה השנתיים של משטרת ישראל אינם ערוכים בפורמט קבוע, ומכילים נושאים שונים בכל שנה. דרך זו של הצגת נתונים מקשה על השוואה בין נתונים משנה לשנה ואינה מאפשרת בחינה של שיעורי עליה או ירידה בפשיעה בעבירות מסוימות או שינויים בעבירות של עבריינים מסוימים וכדומה. החל משנת 2005 מקפידה המשטרה על מבנה קבוע של דוחות הפשיעה (אולם במבנה הקבוע והנוכחי אין כמעט התיחסות להבדלי הפשיעה בין קבוצות שונות באוכלוסייה).

הכנסת שינויים בדוחו"ת לאחר פרסומם

לאחרונה ערכה המשטרה מחדש את דוחות הפשיעה (גם את זה של שנת 2004) בפורמט חדש והציבה אותו במתכונתו הנוכחית באתר האינטרנט של המשטרה, כאשר נעדרים ממנו נתונים רבים, שבעת כתיבת פרק זה היו פתוחים בפני כל.
במיוחד בולטות בהיעדרן התייחסויות קונקרטיות לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, ובעיקר פילוח עבירות לסוגיהן על פי השתייכות דתית או קבוצתית אחרת (כגון, יהודים, ערבים, עולים וכיו"ב).

סוג התיקים, המובאים (ואלו שאינם מובאים) בחשבון בדו"ח

נתוני הפשיעה מתייחסים אך ורק לתיקי פ"א ("פרטי אירוע"), היינו תיקים בהם הוחלט לפתוח בחקירה משטרתית. הדוחות אינם מתייחסים לתיקי א"ת (אי-תביעה), תיקים בהם החליט מקבל התלונה בתחנת המשטרה שלא לפתוח בחקירה מסיבות שונות. בדרך כלל מדובר בעבירות קלות, שהמשטרה אינה מקצה להן כוח אדם או משאבים אחרים, כגון: גניבות רכב, סכסוכים בין שכנים על רקע רעש בשעות מאוחרות וכו'.

החלטה באילו סוגי תיקים לא לפתוח בחקירה נובעת משיקולי מדיניות. בעבר, למשל, סווגו תיקי אלימות (כמו אלימות בין בני זוג) כתיקי א"ת, אולם לאור המדיניות הנוכחית כיום, אין סוגרים עוד תיקי אלימות, אפילו אם המתלוננת (לרוב זו תלונה של אישה נגד בעלה) חזרה בה מהתלונה.

יתרה מכך, בחקירות מסוימות, כגון חקירות בגין הונאה, מקובל סיווג נוסף: תיקי ל"א. תיקים אלה מושעים עד לפתיחת החקירה בהם. לפעמים סיווגם ככאלה נעשה מתוך כוונה כי תיקים אלה לא ייכללו בסטטיסטיקה השנתית על מנת שמשטרת ישראל תוכל להציג ירידה בפשיעה מסוג זה, ורק לאחר חלוף השנה הקלנדארית תיפתח החקירה בתיקים אלה והם ייכנסו לסטטיסטיקה של השנה העוקבת. סיווג התיקים והכללתם בסטטיסטיקה נובעים איפוא לא פעם משיקולי מדיניות ויחסי ציבור של משטרת ישראל. המשמעות היא שגם אם התלונות מוצדקות, הן אינן מבשילות לכדי תיק חקירה, ובמילים אחרות: נתוני המשטרה אינם נותנים תמונה מדויקת אודות פשיעה בסוגי עבירות אלה אף אם הן התבצעו בפועל.

מאידך הנתונים אודות תיקי פ"א (התיקים בהם כן נתפתחה חקירה) אינם מתייחסים לתוצאות החקירה, ואינם מבחינים בין תיקי פ"א שבסוף החקירה הוחלט לסגרם, למשל מחוסר עניין לציבור, מחוסר ראיות או אף מחוסר אשמה (שמשמעה היא כי לדעת הפרקליט או התובע המשטרתי, לא בוצעה עבירה) ובין תיקים שהוחלט בסיום החקירה להעמיד את החשוד לדין.

לסיכום התמונה המתקבלת מנתוני הפשיעה אינה מדויקת. נתוני הפשיעה כוללים מחד תיקים בהם הסתבר כי לא בוצעה עבירה (כאלו שנסגרו למשל מחוסר אשמה) ומאידך אינם כוללים תיקים שבהם בוצעה עבירה אך משיקולי מדיניות הוחלט שלא לפתוח בחקירה.
(כמובן שגם מבין התיקים, שהבשילו לכדי הגשת תביעה, יימצאו כאלה שלאחר הדיון בבית המשפט יזוכה הנאשם).

ככלל לא פעם נשמעות טענות בדבר אפליה במידת אכיפת החוק מצד המשטרה כלפי אוכלוסיות מסוימות, דהיינו טענות בדבר "אכיפת יתר" או "היעדר אכיפה". במילים אחרות: לדברי אותם גורמים, נתוני המשטרה מושפעים ממידת האכיפה שהיא מפעילה באורח לא שוויוני כלפי אוכלוסיות שונות, ולפיכך אינה יכולה לשמש בסיס נאות למדידת רמת הפשיעה, לא כל שכן מדד להשוואה בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

תיקים גלויים

מבין כלל התיקים שנפתחים מדי שנה רק בחלקם אותר חשוד, ונפתחת נגדו חקירה. תיקים אלה נקראים תיקים גלויים. בשנת 2004 נפתחו 517,238 תיקים (לאחרונה שינתה המשטרה את הדו"ח, אשר נוקב נכון להיום ב-412,101 תיקים), שמתוכם כ-158,000 תיקים גלויים.
בדו"ח הפשיעה (במתכונתו המקורית) הציגה המשטרה פילוח לפי סוגי עבירה עבור כלל התיקים שנפתחו, וכן מספר פילוחים של התיקים הגלויים:

• תיקי יהודים (תיקים בהם החשוד הוא יהודי) מחולקים לפי סוגי העבירה.
• תיקי ערבים (תיקים בהם החשוד הוא ערבי) לפי סוגי עבירה.
• תיקי עולים (בהם החשוד הוא עולה ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות) לפי סוגי עבירה.

המשטרה לא ערכה פילוח של כלל התיקים הגלויים לפי סוגי עבירה, כך שפילוח התיקים הגלויים אינו כולל עבירות שבוצעו על ידי עבריינים שאינם ערבים, יהודים או עולים. אולם מאחר ותיקי יהודים וערבים מהווים את רוב התיקים הגלויים (151,191 מתוך כ-158,000 תיקים גלויים), ניתן להתייחס אליו כמשקף את כלל התיקים הגלויים ולהתייחס אליו כאל מקור השוואה.

עם זאת יש להדגיש כי העובדה שכ-2/3 מהתיקים שנפתחו אינם מפולחים (מאחר ואינם גלויים) עשויה להוליד סטייה של ממש בהשוואה בין הקבוצות. יתרה מכך אחוז התיקים הגלויים משתנה מעבירה לעבירה ולכן ישנן עבירות בהן הסטייה גדולה יותר מאחרות, כפי שממחישה הטבלה שלהלן. 

[ + ] טבלה 1 - פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *[ - ] טבלה 1

פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *

"תיקים שנפתחו" בשנה קלנדארית ולא "עבירות שבוצעו" באותה שנה

הקריטריון להכללת עבירות בדו"ח פשיעה שנתי הוא מועד התערבות המשטרה ולא מועד ביצוע העבירה. הנתונים, הכלולים בדוחות הפשיעה השנתיים, מתייחסים לתיקים שנפתחו באותה שנה, גם אם העבירה, עליה הוגשה התלונה, בוצעה בשנה מוקדמת יותר. במילים אחרות: דו"ח הפשיעה השנתי מציג את התיקים שנפתחו במשטרה בשנה קלנדארית מסוימת ולא את העבירות שבוצעו באותה שנה. להטיה זו יש משמעות בעיקר באותן עבירות ובאותן תרבויות, בהן הקורבן מהסס, משתהה ואף חושש להגיש תלונה (כגון עבירות מין, בעיקר כלפי קטינים, עבירות מצד בן משפחה וכו').

החלוקה לפי עבירות

דיני העונשין בישראל מגדירים מעשים רבים כעבירות פליליות, ומטבע הדברים לא ניתן להציג פילוח מפורט של התפלגות העבירות לפי כל עבירה. לפיכך מקובלת במשטרת ישראל חלוקה לפי סוגים עיקריים של עבירות: עבירות רכוש, מוסר וסמים, מין, גוף האדם, חיי אדם, סדר ציבורי, בטחון, מרמה ו"שאר העבירות".

אף שחלוקה זו - הגיון בצדה, היא אינה מספקת תמונה שלמה, לפחות לא כזו המאפשרת לעמוד על מאפיינים תרבותיים. כך למשל עבירות סמים מוסר נכללות באותה קטגוריה, וזאת למרות ההבדל העצום ביניהן.

מסיבה זו לא ניתן ללמוד מנתוני משטרת ישראל על שיעור עבירות מוסר וגם לא על שיעור עבירות סמים, שכן שני סוגי העבירות נכללים באותה קטגוריה ללא הבחנה ביניהם.

פילוח העבריינים והעבירות

דוחות הפשיעה המשטרתיים אכן מנסים להצביע על פילוחים שונים על פי סוגי עבירות וזהות העבריינים. פילוחים אלה כשלעצמם אינם מפורטים דיים, והמסקנות, שניתן לדלות מהם, מוגבלות.
פילוח סוגי העבירות מתייחס למספר העבירות ולא למספר העבריינים לפיכך ניתן להסיק מהדוחות את כמות העבירות מכל סוג המבוצעות באוכלוסיות מסוימות, אך לא את כמות העבריינים בכל סוג של עבירה.
 
יתרה מכך בחישוב סך כל העבריינים (ללא פילוח לפי עבירות) מביאים הדוחות בחשבון כל עבריין פעם אחת בלבד על פי העבירה החמורה ביותר שביצע. לפיכך אפילו יובא פילוח של עבריינים על-פי סוגי עבירה, הוא לא ישקף נאמנה את המציאות, שכן מהסטטיסטיקה יושמטו העבירות הקלות יותר שביצע עבריין שנתפס ביותר מעבירה אחת. 

לדוגמא, שיעורי הפשיעה ופילוח סוגי העבירות, המבוצעות על ידי עולים, אינם מבחינים בין עולים מארצות מוצא שונות. אמנם, הדוחות עורכים חלוקה ופילוח של מספר העבריינים (להבדיל ממספר העבירות ותיקי העבירה) בין עולים מארצות מוצא שונות אולם לא ניתן להשליך מחלוקה פנימית זו של שיעור העבריינים גם על שיעור העבירות. (מהעובדה ש-7% מהעבריינים העולים הם מקרב העדה האתיופית אין מתחייבת המסקנה כי 7% מהעבירות, המבוצעות על ידי עולים, נעשות על ידי עולים מאתיופיה. לצורך חישוב מדויק של שיעור העבירות המבוצעות על ידי כל קבוצה יש לבדוק כמה מהעבריינים בכל קבוצה מבצעים יותר מעבירה אחת וכו').

פילוח על-פי קבוצות באוכלוסייה אינו מפורט דיו

משטרת ישראל אכן עורכת פילוח של עבירות לפי סוגי עבריינים. (אולם בעקבות עריכת הדוחו"ת מחדש, הוסרו הפילוחים הנ"ל). עם זאת חלוקת העבריינים לקבוצות נעשית ברמה ראשונית בלבד. הדוחות אמנם מציגים ניתוח נפרד לפשיעת עבריינים יהודים ופשיעת עבריינים ערבים, אך לא עורכים חלוקה פנימית בתוך כל אוכלוסייה. 

ההתייחסות אל המגזר הערבי נעשית כמקשה אחת ללא הבחנה בין דרוזים, בדואים, מוסלמים ונוצרים, אף כי בין קבוצות אלה קיימים הבדלים תרבותיים משמעותיים, שמשליכים על תפיסת החוק ודפוסי הפשיעה בקרבן.
גם ההתייחסות אל העולים במסגרת ניתוח שיעור העבריינות (על-פי מספר תיקים וסוגי עבירה) נעשית כמעט ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות. 

מיותר לציין, כי גם בתוך האוכלוסייה היהודית קיימות תרבויות משנה שונות, אולם דוחות המשטרה לא נותנים לחלוקה בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית ביטוי כלשהו בנתוני הפשיעה.
יתרה מכך לאחרונה הושמטה מדוח הפשיעה, המוצג באתר המשטרה, החלוקה לקבוצות בפילוח העבירות.

נתוני השב"ס

שרות בתי הסוהר מהווה מקור מידע חשוב באפיון עבריינים. בניגוד למידע המצוי בידי המשטרה והמתייחס לשלב שלפני ההעמדה לדין, היינו שלב בו קיים סיכוי כי החשוד שנגדו נפתח תיק המשטרה, יזוכה בדין או אף לא יועמד כלל לדין, הרי שנתוני השב"ס והמידע שברשות ממלאי תפקידים בו, מתייחס לעבריינים שהורשעו בדין.

נתונים אודות שיעור אסירים בפילוח לפי השתייכות תרבותית יכולים לתת אינדיקציה (חלקית) לשיעור עבריינות באותה תרבות. עם זאת יש לזכור כי המדובר באינדיקציה אחת בלבד, שמספר חסרונות טבועים בה:

• מספר האסירים הכולל בישראל נאמד בכ - 7,000 נפש בלבד. לא ניתן לגזור ממספר כה קטן מסקנה כוללת לגבי כלל האוכלוסייה. 
• מספר האסירים משקף את מי שנתפס, הועמד לדין, הורשע, ונגזר עליו עונש מאסר (להבדיל מעונשים אחרים), ולפיכך אין הוא מביא בחשבון עבירות פחותות ערך, או כאלה שבשל נסיבות אחרות, לא כללו עונשי מאסר (למשל עבירות שבוצעו בעטיו של חוסר שפיות או נסיבות אישיות של הנאשם, שפטרו אותו מעונש מאסר). 
• פילוח האסירים מבוצע על פי ארץ הלידה ואינו מתייחס לשנת העלייה, (עובדה שעשויה להיות רלוונטית למשל להבחנה בין עולים מאתיופיה שהגיעו במבצע משה ואלו שהגיעו במבצע שלמה, וכן עולים מחבר העמים, שעלו לארץ לפני התרחשות הכאוס בשלטון הקומוניסטי ואלו שהגיעו לאחריו). 
  עם זאת הדו"ח עורך אבחנה בין ארץ מוצא "ברית המועצות הישנה" לבין כל אחת מארצות חבר המדינות, כך שניתן באמצעות הבחנה זו להפריד בין העולים בגלי העלייה של שנות התשעים (על פי ארץ המוצא) והעולים מברית המועצות שעלו לפני שנות התשעים.
• פילוח האסירים מתייחס לארץ הלידה אך אינו מצביע על השתייכות עדתית (כגון ערבים, דרוזים, בדואים וכו'). 
• פילוח האסירים אינו מכיל את סוג העבירה, בגינה הורשעו או אורך תקופת המאסר (המהווה אינדיקציה לחומרת העבירה).

סקירת פסקי דין

פסקי דין מהווים כשלעצמם מקור מידע כמותי ואיכותני כאחד.
באמצעות סקירת פסקי דין בחתכים שונים של זמן, מקום וזהות הצדדים ניתן לנסות ולאפיין סוגי תיקים האופייניים לתרבות מסוימת וכו' (בין אם על פי סוגי העבירות בתיקים פליליים ובין על פי אפיון סוגי הסכסוכים האופייניים לתרבות על פי התיקים אזרחיים). 

באמצעות עיון בפסקי הדין עצמם ניתן ללמוד על מאפיינים ספציפיים בתוך הסכסוך או בדרך ביצוע העבירה (למשל עבירת מין המלווה באלימות, או עבירות אלימות המבוצעות בדרך כלל באופן קבוצתי וכו'), כמו כן ניתן ללמוד מהם על טענות אופייניות לתרבות (כגון טענת אפליה החוזרת על עצמה בפסקי דין אזרחיים, טענות הגנה כמו "הגנה תרבותית" המועלות בשלב הטיעונים לעונש במשפט פלילי, או אף היאחזות במנגנוני ענישה פנים-עדתיים, כגון חרם וסולחה כעילה להקלה בעונש או להימנעות מהרשעה). מבדיקת פסקי הדין ניתן להתחקות כמובן אחרי מאפייניהם של הצדדים בתיק (מי פונה לבית המשפט, פרטים או קבוצות, ארגונים או יחידים מבני התרבות, עשירי העדה או פשוטיה, נשים גברים וכו').

קיים קושי רב בהתחקות אחר פסקי דין בחלוקה על-פי תרבויות ומגזרים:

• מחלקת המחקר של בתי המשפט מפרסמת נתונים סטטיסטיים אודות כמות התיקים, סוגי התיקים ואורך חייו של תיק, אולם אינה כוללת מאפיינים כלשהם המתייחסים לצדדים בכל תיק. 
• ניסיון לערוך חתך כלשהו של תיקים באמצעות מאגרי המידע האלקטרוניים נחל כישלון, בעיקר בשל הקושי לסווג את פסקי הדין לפי השיוך המגזרי של הצדדים. לא כל פסק דין, בו מעורבים צדדים מקרב עדה מסוימת, מתייחס בהכרח לזהותם המגזרית, שכן זהותו המגזרית של נאשם במשפט פלילי או צד למשפט אזרחי אינה בהכרח רלוונטית לצורך הדיון, ההכרעה או הבנת העובדות. לפיכך שיטת איתור כזו אינה מבטיחה הגעה לכל פסקי הדין העוסקים באותו מגזר. 
• ניסיון לזהות את ההשתייכות המגזרית של הצדדים על פי שמם (שכן קיימים שמות אופייניים לעדות מסוימות) הסתבר אף הוא כלא יעיל. כך, למשל, כאשר מדובר בנאשמים קטינים, חל איסור פרסום על שמם.
• מגבלות אחרות כרוכות במועד פרסום פסק הדין. תיקים שנפתחים אינם מתועדים במאגרי המידע אלא כאשר הם מבשילים לכדי החלטה או פסק דין. לפיכך ניתן במידה מסוימת לערוך חתך של כמות פסקי הדין שניתנו בתקופת זמן מסויימת על פי פילוח מגזרי, אולם חתך זה אינו חופף את מספר התיקים שנפתחו באותה תקופה.

עיון בחומרים ביבליוגראפיים אחרים

פרוקטוקולים של דיוני ועדות הכנסת

פרוטוקולים של דיונים בוועדות הכנסת מספקים אף הם מידע רב, לא רק בשל הנתונים הנמסרים לוועדות על ידי אנשי מקצוע (כגון נציגי משטרה המוזמנים לדיון) אלא גם ובעיקר בשל הטענות המועלות כלפיהם מצד חברי כנסת ונציגי ארגונים המשתתפים בדיונים ושמייצגים מגזרים מסוימים.
טענות של נציגי ציבור וחברי כנסת כלפי הגורמים המקצועיים מציעים פרשנויות שונות לנתונים המוצגים ואף מצביעים על יחסה ותפיסתה של תרבות מסוימת את המשטרה.

סקירת עיתונות יומית, כתבי עת ובטאונים קהילתיים, ונתוני הלמ"ס

סקירת עיתונות יומית כתבי עת וביטאונים קהילתיים מאפשרת להשקיף על אירועים שונים הקשורים לתרבויות מזוויות שונות. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החל מנתונים דמוגראפיים אודות שיעור האוכלוסייה וכלה בפרסומים שונים, כגון נתוני דיווח על נפגעי עבירה וכו') מהווים מקור עזר חשוב לניתוח הנתונים האחרים.

השימוש במקורות מידע אלה חשוב וחיוני, שכן לא פעם הוא מכיל התבטאויות ספונטאניות ולא ערוכות של גורמים מסוימים (חברי כנסת המתבטאים ומתפרצים באופן ספונטאני בדיון, נציגי ציבור ומוזמנים שונים המתארים את רשמיהם וכו'). עם זאת מאחר ופרוטוקולים של דיוני ועדות הכנסת הינם תיעוד ותמלול של דיבור חופשי, לא פעם אין הקפדה על עריכה לשונית, ועל כן משמעות הדברים לא תמיד ברורה מקריאה מן הכתב.

גם את סקירת העיתונות יש לסייג. התקשורת אינה מחויבת לכללי מחקר אקדמי, ואופן הסיקור חוטא לא פעם בניפוח מימדים של אירועים שונים. יש להדגיש כי לתקשורת השפעה גדולה על היחס למגזרי אוכלוסיה שונים שכן היא מתארת את התכונות התרבותיות וההתנהגותיות שלהם באמצעות הצגת סיפורים אישיים או באמצעות תקשורת חוקרת. בדרך זו תכונות אחדות מתוארות כמסוכנות או כמאיימות על היבטים שונים של תרבות הרוב ולא פעם מעלה התקשורת או מחזקת תדמיות שליליות ודעות קדומות, כגון "רוסיות זונות", "מאפיה רוסית" "מרוקאי סכין" וכו'.
ביקורת רבה נמתחה על התקשורת כגורם המקבע סטריאוטיפים כלפי אוכלוסיות מסיימות, כגון הבדואים, העולים מחבר העמים והעולים מאתיופיה.

באשר לנתונים המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ראוי לציין כי אלו אינם מבחינים בין הבדואים והדרוזים אלא מתייחסים לכלל האוכלוסייה הערבית כמקשה אחת. עובדה זו מקשה על עיבוד וניתוח שיעורי הפשיעה המפורסמים על ידי המשטרה (אשר כשלעצמם אינם עורכים תמיד אבחנה) שכן לא ניתן לכמת ולחשב את שיעור העבריינות ביחס לחלקה של כל תרבות באוכלוסיה הכללית.

יתרה מכך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה כוללת כלל בפרסומיה את האוכלוסייה הבדואית בכפרים ה"לא מוכרים" הבדואים, בין היתר מהטעם כי הגבולות המוניציפאליים של ישובים אלה אינם ברורים ולכן לא ניתן לבצע בהם מיפוי של האוכלוסייה.

בהתחשב במגבלות הנ"ל מנסה ערך זה מנסה לסקור את תרבות-החוק במגזר הדרוזי מהיבטיה השונים, על נתוניה הכמותיים, על תפיסותיהם הסובייקטיביות של האנשים, המרכיבים אותו, ועל תובנותיהם של אנשי המקצוע מתחומים שונים הבאים במגע עם האוכלוסייה הדרוזית.

הדרוזים מכירים בחוקי מדינת ישראל ובחובת הציות להם. בתוך מכלול הנורמות והצווים המוסריים של העדה ניתן משקל גבוה לחוקי המדינה. יחד עם זאת קיימים מקרים, כמפורט להלן, בהם חובת הציות לחוקי המדינה פוחתת או אף נחשבת למגונה:

רצח על פגיעה בכבוד המשפחה והעדה

 רצח על פגיעה בכבוד המשפחה והעדה נחשב כמוסרי. בדרך כלל הנרצחת חטאה כאשר התרועעה עם גברים שאינם נמנים על העדה, או אף נישאה לאחד מהם. 

עבירות תנועה

עבירות תנועה, בעיקר בתוך תחומי הכפרים הדרוזיים אינן מגונות.

עבירות בנייה

עבירות בניה אינן נתפסות כדבר מגונה. הסיבה לכך היא המחסור בקרקעות ביישובים הדרוזיים, הנובע בעיקר מבניה צמודת קרקע וממיקום הישובים הדרוזים בסמיכות לשמורות טבע. העלויות הגבוהות הכרוכות בקבלת אישורי בנייה  וסרוב הוועדות לתכנון ובניה לאשר תוספת בניה (בדרך כלל, בשל סביבת המגורים הייחודית של הישובים הדרוזים באזורי טבע) מביאים חלק מבני המגזר הדרוזי להימנעות מהגשת בקשות להתרי בנייה. לפני מספר שנים אף הוכרז בדלית אל כרמל חרם על ועדת התכנון והבנייה ונאסר על התושבים לפנות אליה. (להרחבה עיינו בערך "בנייה בלתי חוקית במגזר הדרוזי" במדריך זה). 

נישואי תערובת

נישואי תערובת נחשבים לטאבו, והעובר על איסור זה מסולק מן העדה ואינו מוכר על ידה. עם זאת, אם יבוטלו הנישואין, יבוטל גם הגרוש מהעדה.
מן הראוי לציין כי לחוקי המדינה תוקף בכל המחלוקות, תהא זהותם האתנית של היריבים אשר תהא, למעט בנושאי אישות, הנדונים על פי כללי הדת הדרוזית ומוסדותיה. אם כל הצדדים בסכסוך הם בני העדה הדרוזית, מקובל לישב את המחלוקות בתוך העדה.

ההכרה במדינת ישראל אינה מסויגת, והשתלבות בני העדה הדרוזית בשירות המדינה בכלל, ובכוחות הביטחון בפרט, נחשבת ל"סמלה המסחרי" של העדה, המאבחן אותה מכלל הציבור הערבי.

בכפרים הדרוזים ברמת הגולן קיים חשש מפני הכרה במדינת ישראל מחשש שמא יבולע להם אם וכאשר יוחזרו השטחים לידי סוריה בהסכם שלום עתידי.
חשש זה הלך והתעצם בעקבות הסכם השלום עם מצרים ועל רקע עלית הליכוד לשלטון.

עד כה אין בידינו מידע מפורט על היקף השימוש שנעשה בפועל בשירותי הרשויות על ידי התושבים הדרוזים ברמת הגולן, ואולם ברור כי תושבים אלה עושים שימוש בבית הדין הדרוזי (שהוקם על ידי המדינה וממומן על ידה) הממוקם בכפר מסעדה. יש לציין כי תושבי הכפרים הדרוזים האחרים פונים לבית הדין הדרוזי בעכו .

רשויות המדינה השונות מקפידות על קשר קבוע עם ההנהגה הדרוזית.
נציגים בכירים של ממשלות ישראל, משרדי ממשלה, בכירי צה"ל, לרבות הרמטכ"ל ואף נשיא המדינה, מכבדים את הדרוזים בנוכחותם בטקסיהם העדתיים, בחגים, ואף בהלוויות ראשי העדה (למשל בהלוויית השיח אמין טריף).

שיתוף פעולה ניכר בעיקר עם כוחות הביטחון. לדוגמא במהלך מבצע ללכידת עריקים במהלך מרץ 2005, במסגרתו הסגירו עצמם רבים מבני העדה הדרוזית שנחשבו לעריקים וזאת תודות לשיתוף פעולה בן כוחות הביטחון ומנהיגי העדה.
אירועי פקיעין ב-2007 לכאורה סותרים טענה זו. עם זאת, נוכל להתייחס אליהם מאוחר יותר במדריך, כאשר יפורסמו מסקנות וועדת החקירה בנושא. 

למרות החוקים הקיימים שוררת בקרב קבוצה רחבה במגזר הדרוזי תחושה כי רשויות המדינה מפלות אותם בכל הנוגע להקצאת קרקעות (הפקעות, היתרי בנייה) ולניהול המוניציפאלי (למשל איחוד רשויות). 

ניתן להצביע על תופעות של פרוטקציוניזם ונפוטיזם בעיקר בתחומי השלטון המקומי. ביישובים הדרוזים קיים מחסור במקומות עבודה ובני העדה הדרוזית מתקשים להשתלב בשוק העבודה הארצי. אי לכך גדול מספר המתמודדים על מקומות העבודה המועטים בתוך היישוב ומכאן החשיבות המכרעת לזהות ראש הרשות המקומית, אשר לו נתונה השפעה גדולה על בחירת המועמד המתאים למשרות המועטות הקיימות.

הפניות לבתי המשפט הינן בנושאים מגוונים.
מטבע הדברים פניות לבית הדין הדרוזי נסבות על ענייני אישות, ובשאר הנושאים פונים הדרוזים לבתי הדין הכלליים אם לא הוסדר הנושא בתוך העדה.

ניתן להצביע על שני מאפיינים עיקריים לפניות לבג"ץ:

• האחד - עתירות וערעורים על החלטת בית הדין הדרוזי בענייני נישואין וגירושין (פסקי דין שנסבים בעיקר על היקף הסמכות העניינית של בית הדין הדרוזי לדון בעניינים הנלווים להתרת הקשר עצמו).
• השני – עתירות לבג"ץ בעניינים בעלי קשר ישיר או עקיף לענייני שליטה ומוקדי כוח בעדה, בין אם ברמה המקומית ובין אם ברמה הארצית.

העותרים לבג"ץ הינם אחד מבני הזוג כאשר מדובר בעתירה, שעניינה פסיקת בית הדין הדרוזי, או בעלי עניין אחרים (משפחות חמולות ונשאי תפקידים), כאשר מדובר בעתירה, שעניינה הסדרת ניהול נעדה, מוקדי כוח, הנצחת שמות, ניהול מוניציפאלי וכיו"ב. 

הדרוזים מכירים בסמכות המשטרה, ןרבים מבני העדה אף משרתים בכוחות הביטחון השונים.
עם זאת לא תמיד ימהרו להיזקק לשירותיה. כך, למשל, כאשר מדובר בסכסוך פנים עדתי משתדלים בני העדה לפתור את הסכסוך בתוך העדה מבלי לערב את המשטרה , אולם במקרים כגון רצח בהם התערבות המשטרה הכרחית על פי החוק לצורך חקירה והבאת הרוצחים לדין, ישתפו בני העדה שיתוף פעולה הדוק עם המשטרה.

ההיזקקות למשטרה לא תחליף בהכרח את מנגנון ישוב הסכסוכים הפנימי, שכן בעוד המשטרה חוקרת את הפשע עצמו, הרי שיחסי הטינה שנוצרו בין הצדדים המעורבים (למשל משפחת הקורבן ומשפחת הרוצח) עשויים לבוא על פתרונם במסגרת סולחה פנים עדתית.

פעילות המשטרה נתפסת כלגיטימית ועל כן לא ידוע על תופעת התנגדות למשטרה וסיכול פעולתה, גם כאשר מישהו מבני העדה הינו בגדר עצור או חשוד. ארועי פקיעין בשנת 2007 סותרים מסקנה זו אולם יש להמתין למסקנות ועדת החקירה על מנת לנתח ארועים אלה.

לימודי האזרחות נלמדים בהיקף 2 יחידות לימוד בחטיבת הביניים. תכנית הלימודים הכללית באזרחות מכסה שני תחומים: לימודי האזרחות, המשטר ומוסדות השלטון במדינת ישראל ו"תולדות עמנו" בדורות האחרונים. התחום הראשון אחיד ומשותף לכל המגזרים, ואילו התחום השני ייחודי.
בשעה שבבתי-ספר יהודיים מלמדים את תולדות עם ישראל בדורות האחרונים, ובבתי-ספר ערביים – את תולדות הערבים, בבתי-ספר דרוזיים מלמדים את תולדות הדרוזים בזמן החדש.
שאלת הציות לחוק נלמדת במסגרת השיעורים.

לפני מספר שנים הוצעה תכנית לימודים חדשה לכל המגזרים – היהודי, הערבי והדרוזי. ועדת המעקב העליונה הטילה וטו על תכנית הלימודים, ובפועל ישובים רבים במגזר הערבי נמנעו מלמד תכנית זו. תלמידים דרוזים הלומדים בישובים מעורבים, כגון שפרעם וראמה, לא למדו תכנית זו. 

למקצוע האזרחות לא מיוחסת חשיבות רבה בחברה הדרוזית, והוא נחשב ככל מקצוע חובה אחר החוץ לשם קבלת תעודת בגרות.
מחקרים מראים כי רמת השליטה של הדרוזים במקצוע האזרחות הינה ממוצעת. העובדה כי התלמידים הדרוזים נתונים למרותה של מערכת החינוך הממלכתית (וחלקם אף לומדים בבתי ספר יהודיים) מקנה להם שליטה זהה לזו של מרבית התלמידים בארץ. 

לימודי משפטים, כמקצוע, נחשבים כמכובדים ואף כבעלי פוטנציאל כלכלי ועל כן בני העדה מעודדים את ילדיהם לרכוש השכלה משפטית ולעסוק במקצוע זה. עם זאת, רק מעטים מבני העדה עובדים כעורכי דין.

התנהגויות הנחשבות לסטייה בחברה הדרוזית

מתוקף הכרתם בחוקי מדינת ישראל יראו הדרוזים עבריין בכל מי שעובר על חוקי המדינה. עם זאת עבירות על חוקי העדה (ובמיוחד פרישה מהעדה או נישואי תערובת) נחשבות לסטייה חמורה וכמעט בלתי נסלחת. נקמה בעבריין מסוג זה, ובמקרים מסוימים גם פגיעה פיזית ואף גרימה למותו, תתקבל בהבנה, ולא יראו בה עבירה. 

עבירות מין נחשבות למגונות במיוחד ומעשי נקם על עבירות מין הינם דבר שבשגרה ומחויב המציאות בתפיסת בני העדה.

ענישה פנימית בתוך העדה

בתוך העדה הדרוזית קיימים מנגנונים עדתיים פנימיים אפקטיביים ביותר, ועבירות על חוקי העדה זוכות ליחס מחמיר והוקעה חריפה כחרם, נידוי, אי-הכרה ואף לפגיעה בנפש. החשש ממעשי נקם ומחרמות אפקטיבי יותר מהענישה של רשויות החוק 

מנגנוני הפיקוח העדתיים

החברה הדרוזית חרדה לשמירה על זהותה האתנית, היא חברה סגורה ל"מצטרפים" חיצוניים, ורואה בחומרה תופעות של פרישה ממנה. 

אחד ממנגנוני הפיקוח וההרתעה השכיחים בקרב העדה הדרוזית הוא ניהול "רשימות שחורות" של פסולי חיתון של כל מי שסטה, פרש מן העדה או נישא נישואי תערובת. אדם כזה לא יזכה לסעד ממוסדות העדה ולא יוכל לקבל אישור נישואין מבית הדין הדרוזי. 

התנהגויות אחרות הקשורות ב"כבוד העדה" מפוקחות על ידי בני המשפחה, וכך לא פעם תופעות של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה מבוצע על ידי קרובים מדרגה ראשונה, ובכלל זה הוריה של הנרצחת.

היחס לעבריין (על חוקי המדינה) בחברה הדרוזית

החברה הדרוזית מוקיעה עבריינים על חוקי המדינה.
במקרים חמורים (כגון עבירות מין או בגידה) יופעלו נגד העבריין סנקציות בלתי פורמאליות כגון חרם ונידוי.
עם זאת ממשיכים בני המשפחה והחברה לתמוך בעבריין בעת ריצוי העונש ולאחריו.
ענישה של בתי המשפט כלפי עבריינים מקרב העדה הדרוזית נתפסת לא פעם כמעוררת זעם ולא הוגנת.

מדידה ואפיון של פשיעה וסטייה במגזר הדרוזי

נתוני משטרת ישראל אינם מתייחסים באופן נפרד לבני העדה הדרוזית, ובמסגרת סטטיסטיקה על נתוני פשיעה נכללים הדרוזים במסגרת כלל התושבים הערבים במדינת ישראל.
יש לציין כי הדרוזים מהווים חלק קטן באוכלוסיה הערבית, ועל כן לא ניתן לגזור עבורם גזירה שווה מנתוני המשטרה על ערביי ישראל, לפיכך נסמך פרק זה לפי שעה על ראיונות עם ממלאי תפקידים שונים במערכת המשפט בעבר ובהווה ועם בני העדה הדרוזית.

עבירות תנועה

תפישת העבירות

עבירות על חוקי התנועה אינן נחשבות  לחמורות, ובמקרים רבים עוברים עליהן לסדר היום. חשוב לזכור כי עבירות מסוג זה אינן מדווחות כל עוד לא גרמו לנפגעים, ולכן לא תמיד יודעים על עצם ביצוען, ומכאן גם היעדר הגינוי למבצעיהן. בדומה לקבוצות אחרות באוכלוסייה הישראלית, גם בקרב הדרוזים יש הרואים בחוקי התנועה "המלצה" בלבד.
עברייני התנועה אינם נחשבים לעבריינים של ממש ואינם זוכים לגינוי, אלא אם גרם ביצועה של עבירת התנועה לפגיעות בנפש.

מספר העבריינים

אין בידינו נתונים מדוייקים אודות מספר עבירות התנועה המבוצעות על ידי דרוזים. עם זאת מראיונות שערכנו עם גורמים בתוך המגזר הדרוזי עולה כי שיעור עברייני התנועה במגזר גבסוה בהשוואה לכלל האוכלוסייה הישראלית, אולם הערכות אלה מתיחסות בעיקר לעבירות קלות כגון נהיגה ללא חגרות בטיחות, בעיקר בתוך תחומי הכפפר הדרוזי. 

יש אף לשער כי שיעור העבריינים הפורמאלי גבוה ככל הנראה משיעורו הבלתי פורמאלי.
מטיבן של עבירות תנועה, הן אינן מדווחות כל עוד אין הם גובות קרבנות (אז מחויבת המשטרה להתערב) או כל עוד עבריין התנועה לא נתפס על ידי משטרת התנועה. 

יש לציין כי בתוך הישובים הדרוזים אין כלל אכיפה, ועל-כן עבירות תנועה בתוך הישובים כלל לא מדווחות.

אפיון העבריינים

עיקר עברייני התנועה הינם גברים מהסיבה הפשוטה ששיעור הנשים הנוהגות קטן בהרבה משיעור הגברים.
יש לציין כי הרשאתן של נשים לשבת ליד ההגה היא תופעה יחסית חדשה בחברה הדרוזית, ובאופן כללי ניתן לומר כי הנהגות הדרוזיות אינן מעורבות באופן משמעותי בעבירות תנועה.

הסיבות לעבירות

ניתן לשער כי אחת הסיבות לביצוע עבירות התנועה בעדה הדרוזית הינה היעדר אכיפה (בעיקר בתוך תחומי הישובים הדרוזים). סיבה אחרת היא התפיסה כי עבירות אלה כשלעצמן אינן מסוכנות, אך אם עבירות אלה גרמו לפגיעה בנפש הן מגונות ומבציעהן זוכים לגינוי.

רצדיבזם

בשל נפוצותה של תופעת עבריינות התנועה, הרי ששיעור הרצידיביזם בה הוא גבוה שכן אנשים ממשיכים לבצע את העבירות בשל החומרה הפחותה המיוחסת להן.

עבירות בניה

תפישת העבירות

עבירות הבנייה הינן תופעה די נפוצה במגזר הדרוזי. בשל מקיומי היישובים מצוקת הדיור, אופי הבנייה וסיבות נוספות (ראו להלן) הופכות עבירות הבנייה בחלק מהמקרים לכורח המציאות. במקרים אלה מתקבלות עבירות אלה בהבנה במגזר ואינן זוכות להוקעה.בעבר היו מקרים בהם אף הוטל חרם על וועדות התכנון ונאסר על התושבים הדרוזים לפנות אליהן.  במובן זה סותרת הנורמה הפנימית של העדה את חוקי המדינה.

במקרים אלה עברייני הבניה אינם נתפסים בעדה הדרוזית כעבריינים, ואין מוקיעים אותם. נהפוך הוא.

לפני מספר שנים עקב סירובה של הוועדה לתכנון ובניה להיעתר לבקשות לאישורי בנייה, ניהלו ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות מאבק ממושך, זאת לאחר שכ-50 משפחות נתבעו לשלם סכומי עתק של עשרות אלפי שקלים בגין חריגות בנייה. בשיאו של המאבק הטילו אנשי דת חרם נגד כל מי שמגיש בקשה לביצוע בניה לוועדה לתכנון בנייה.

מספר העבריינים

קיים קושי להתחקות אחר היקף עבריינות הבנייה במגזר הדרוזי, בין היתר בשל קשיי אכיפה, היעדר אכיפה בכפרים הדרוזים ואף בשל שיתוף פעולה מוגבל עם רשויות התכנון.

בשנת 2006 נאספו במרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים אודות הבנייה הבלתי חוקית במגזר הדרוזי. לצורך כך נתבקשו הוועדות המרחביות לתכנון ובנייה שבתחומי אחריותן נמצאים היישובים הדרוזים להציג את הנתונים. הנתונים שהוצגו התייחסו רק לחלק מהיישובים, ומהם עולה כי ממדי התופעה במגזר הדרוזי הינם כדלקמן:

• בעיר הכרמל (איחוד של דליית-אל-כרמל ועוספיא) כ-4,100 מתוך כ- 5,800 מבנים בעיר (70%) נבנו בלא היתר. כ-80% מכלל הבנייה הבלתי-חוקית (3,297 מבנים) הם באזורים שאפשר לקבל בהם היתר בנייה (בתחום השטחים המיועדים לפיתוח ובתוך תוכניות מאושרות). מבנים בלתי חוקיים שנבנו מחוץ לתוכניות מאושרות קיימים באזור שכונת ואדי-אלפש ושכונת הזיתים, המיועד לפיתוח.
  חשוב לציין כי בדצמבר 2004 הוקמה בוועדת הפנים של הכנסת ועדת משנה מיוחדת בראשות ח"כ עמרם מצנע לטיפול בבעיות הבניה הבלתי חוקית בעוספיא ובדלית אל כרמל. מנתונים שהובאו בפי ועדת הפנים באותה שנה (2004) הסתבר שלכ-4900 מתוף 7000 הבתים בישוב המאוחד אין היתרי בניה וכנגד חלקים מהם עומדים צווי הריסה או מתנהלים דיונים משפטיים. מספרים אלה גבוהים מאלו שהוצגו למרכז המחקר והמידע של הכנסת בשנת 2006.
• בחורפיש נפתחו תיקים פליליים נגד 750 תושבים (מתוך 1,100 בתי-אב), על חריגות בנייה קטנות מאוד, כך עולה מדיווחו של מר מאלק באדר, יושב-ראש ועד ראשי הרשויות הדרוזיות.
• בכסרא-סמיע ויאנוח-ג'ת היקף עבריינות הבניה (שידועה) נמוכה יותר. על-פי נתונים שהוצגו למרכז המידע והמחקר של הכנסת (בשנת 2006) על-ידי אלי שמחון, יושב-ראש הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה-הגליל, ביישובים שבמרחב הוועדה קיימים כמה מבנים שנבנו מחוץ לגבולות תוכנית המיתאר המאושרת של היישוב, על פי הפירוט שלהלן:
  כסרא – עשרה מבנים בלתי חוקיים בשלבי בנייה שונים.
  סמיע – אין בנייה מחוץ לתחום.
  יאנוח – עשרה מבנים בשלבי בנייה שונים.
  ג'ת – שני מבנים בשלבי בנייה שונים.
  לדברי מר שמחון, לכל המבנים האמורים יש תוכניות מפורטות בשלבי דיון בוועדה של מחוז הצפון.
• ביישוב מע'אר נמאו בשנת 2005 חריגות בנייה בכ-700 מבנים מתוך כ-2500 מבנים ביישוב. כ-80 מבנים נבנו בתחומי היישוב מחוץ לתחום המורשה לבנייה – בלא היתר בנייה. נתונים אלה מבוססים על בסקר שקיימה הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה גליל מזרחי בשנת 2005.

הנתונים הנ"ל חלקיים ואינם מקיפים את כל היישובים הדרוזיים (לא מכל הוועדות המרחביות העבירו נתונים בעניין זה למרכז המידע והמחקר של הכנסת).

נראה כי שיעור העבריינים הפורמאלי נמוך מהמציאות. בהיעדר אכיפה אפקטיבית של חוקי הבניה ובהנחה שהיא מקיפה את מרבית האוכלוסייה יש לשער כי רק חלק קטן ממספר העבירות אכן מתועד על ידי רשויות הבניה. יתרה מכך גם שיתוף הפעולה המוגבל של הדרוזים עם רשויות הבניה מקשה על תיעוד מדויק של כלל העבירות.

אפיון העבריינים

בדרך כלל עבירת הבניה משרתת את כלל המשפחה אולם הטיפול הישיר בענייני הבניה (בדרך כלל בניית בתי מגורים) מסור בידיהם של הגברים. 

הסיבות לעבירות

הסיבות לבנייה הבלתי חוקית במגזר הדרוזי הן מגוונות, ורובן דומות לאלו של המגזר הערבי, כמו: גידול טבעי מול מחסור באדמות, בעיקר על רקע צורת הבניה צמודת הקרקע המקובלת במגזר; היעדר אכיפה, הנובע בין היתר ממגבלות רשויות התכנון והבנייה לפעול בכפרים, ממגבלות הרשויות המקומיות, המונעות משיקולים חמולתיים לאכוף את החוק, ומהעובדה כי הקרקעות הן פרטיות ולכן חריגות בנייה אינן פוגעות ישירות בציבור ומכאן שאין מי שיתלונן עליהן; אפליה בהקצאות הקרקע, ובעיקר היעדר נכונות להגדיל את תחומי השיפוט של הרשויות הדרוזיות וכיו"ב.

טענה נוספת המשותפת לישובים דרוזים וערביים כאחד היא טענת היעדר ייצוג של תושביהם בוועדות התכנון. טענה זו הושמעה למשל על ידי נציגי היישובים הדרוזים פקיעין חורפיש ובית ג'אן, אשר יחד עם היישובים הערביים, מעיליא, גוש-חלב ופסוטה, נמצאים באחריות הוועדה לתכנון ובנייה מעלה-נפתלי. מסתבר שליישובים אלה אין אף נציג בוועדה, והטענה היא שהוועדה מקדמת אך ורק את תוכניות הבינוי של היישוב מעלות-תרשיחא.

במצב דברים זה אכיפת חוקי הבנייה כלפי האוכלוסייה ביישובים אלה נתפסת על ידם כלא הוגנת.
לדברי מר רקאד טאפש ממחוז הצפון של משרד הפנים, מספר התושבים בששת היישובים הלא-יהודיים המיוצגים בוועדה (מעיליא, פקיעין, חורפיש, בית-ג'אן, גוש-חלב ופסוטה) הוא 29,064, ומבחינת החוק הם זכאים לוועדת תכנון ובנייה מקומית משלהם. לדברי מר טאפש, משרד הפנים מסכים להפריד את ששת היישובים מהוועדה המחוזית מעלה-נפתלי ואף החל לפעול בכיוון זה.

יש לציין כי ועדת הפנים של הכנסת המליצה בשנת 2006 לשר הפנים לנתק מייד את היישובים הללו מהוועדה המחוזית מעלה-נפתלי, ולהקים עבורם ועדה מרחבית ומקומית על-פי חוק, שבראשה יעמוד האדם הראוי והמתאים לאחר התייעצות עם ראשי הרשויות, כדי לנווט את הוועדה ולהבנות את תוכנית התכנון והבנייה ביישובים אלה מחדש. בינתיים עוד חזון למועד.

למרות הדמיון לתופעת הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי, לבניה הבלתי חוקית במגזר הדרוזי יש גם סיבות קונקרטיות המייחדות אותה:

• בעיית הבעלות על הקרקעות - בחלק מהישובים הדרוזים, בעיקר בכרמל, מרבית הקרקעות הפרטיות הן בבעלותם של פחות ממחצית התושבים. ל-60% מכלל התושבים אין בעלות על קרקע.
  בניגוד למקובל במגזר הערבי, שבו מעניק האב לבנו חלק מהאדמה על מנת שיבנה עליה את ביתו, הרי במגזר הדרוזי אין ברשות רוב התושבים קרקעות אלה והבנים הצעירים פונים לבנות את ביתם על שטחים שאינם ברשותו של איש (אדמות מחוץ לתחומי השיפוט, אדמות המיועדות לשמש כשטחי ציבור וכו').
• קרקעות המוגדרות כשמורות טבע - רוב היישובים הדרוזים ממוקמים היום באזורים הנחשבים לשמורות טבע מוגנות ועל כן אפשרויות ההרחבה של הישובים מוגבלת: הכפרים דלית אל-כרמל ועוספיא נמצאים בתוך שמורת פארק הכרמל, ואדמות רבות הרשומות בטאבו כאדמות היישוב הוכרזו כשמורות טבע, שלא ניתן לבנות עליהן. בית ג'אן ממוקם בלב שמורת הר מירון. הישובים חורפיש, פקיעין,עין אלאסד, ראמה וסאג'ור גובלים בשמורה זו. הכפר מג'דל שמס גובל בשמורת חרמון. היישוב מסעדה גובל בשמורת יער אודם. הכפרים ג'ת וירכא סמוכים לשמורת טבע נחל בית העמק. הישוב עין קיניה נמצא בין שמורת חרמון ושמורת יער אודם, והכפר יאנוח ממוקם בסמוך לשמורת נחל יחיעם.
  כאמור, המתח בין הצורך של הדרוזים להרחיב את יישוביהם ובין הרצון של הרשויות השונות להגן על שמורות הטבע יוצר קונפליקטים עזים בין התושבים לרשויות התכנון. לפני מספר שנים אף הוכרז בדלית אל כרמל חרם על ועדת התכנון והבנייה, ונאסר על התושבים לפנות אליה, וזאת על רקע סירוב עיקש של הוועדה להתיר בנייה על קרקעות הנמצאות בשמורת הטבע פארק הכרמל.
• סרבול הליכי האישור - הסרבול של הליכי אישור הבנייה מביא אנשים לידי התחלת הבנייה עוד בטרם ניתנו היתרי הבניה. כך למשל לכל המבנים הבלתי חוקים שנמצאו ביישובים כסרא-סמיע ויאנוח-ג'ת, היו תוכניות מפורטות בשלבי דיון בוועדה של מחוז הצפון.
  לדברי מר אלי סבג מהאגודה לזכויות האזרח, במקום שהכנה של תוכנית מתאר תארך שנה וחצי עד שלוש שנים, היא נמשכת שש ואף עשר שנים. ברוב המקרים התוכנית מתעכבת בוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
  יש לציין כי סרבול הליכי האישור מקשה על כלל המגזרים ולאו דווקא על הדרוזים. עם זאת, בקרב הדרוזים בולטת התופעה של בניה בלתי חוקית במקומות ובמבנים, שבעליהם דווקא הגישו בקשות להיתרי בניה. במילים אחרות: במקרים רבים, בהם מבוצעת בניה בלתי חוקית במגזר הדרוזי, היא אינה נעשית מתוך כוונה לעבור על החוק אלא מתוך רצון לחסוך בזמן, מתוך הנחה כי ההיתרים אכן יינתנו.

רצדיבזם

שיעור הרצדיבזם בעבירות הבניה הינו גבוה שכן במרבית המקרים מדובר בעבריות שמבוצעות בשל כורח המציאות.

אופן המגורים של הדרוזים, צרכיהם והמצוקות האובייקטיביות, הנלוות אליהם, נשארים בעינם גם אם אדם מסוים נענש בגין עבירת בניה. 

עם זאת בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של שיתוף פעולה עם רשויות התכנון מצד המגזר הדרוזי, ובמקביל נעשים תהליכים של הקצאת קרקעות ומכירתן במחירים נמוכים יחסית, למשל בשכונות חיילים משוחררים. 

עבירות רכוש וקניין

תפיסת העבירות

עבירות הרכוש נחשבות לפסולות בקרב העדה הדרוזית ובאופן זה חופפת תפיסת העדה הדרוזית את הנורמה הרשמית המעוגנת בחוקי המדינה.

עברייני הרכוש בחברה הדרוזית זוכים להוקעה.
במקרים מסוימים יכול דבר העבירה לגרום לסכסוך רחב יותר, המערב את בני המשפחה של הצדדים.

מספר העבריינים

אין בידינו מידע מדויק על מספר עברייני הרכוש ועל היקף עבירות הרכוש בחברה הדרוזית.

עבירות מין

עבירות המין נחשבות מגונות במיוחד בחברה הדרוזית.
אדם שנתפס בעבירות מין עשוי לסבול מנידוי ומחרם ואף להיות חשוף לנקמה מצד משפחת הקורבן.

כאשר הקורבן אינו מקרב העדה, חשיפתו של העבריין למנגנוני הענישה העדתיים נמוכה יותר.

עבירות שכרות וסמים

שכרות אסורה על פי הדת הדרוזית, אם כי התופעה קיימת בעיקר בקרב גברים צעירים, היוצאים לבילויים בפאבים ובמקומות הבילוי השונים מחוץ ליישוב.

אף כי אין מוקיעים את מי ששתה, עשוי השותה ליתן את הדין על מעשיו, למשל במקרה בו יגרש את אשתו באמצעות אמירת ה"טאלק" יתפסו הגירושין ולא ניתן יהא לבטלם אף אם נעשו ללא כוונה ותחת השפעת האלכוהול.
הטעם להחמרה יתרה זו הוא בין היתר בכך שממילא חל איסור על שתייה ומי שעבר על איסור זה שלא יבקש את רחמיה של הדת. יש לציין כי שכרות אינה עבירה בספר החוקים הישראלי.

אין בידינו מידע מומסך על היקף עבירות סמים בקרב המגזר הדרוזי.

עבירות בתחום הגוף

תפישת העבירות

עבירות נגד הגוף נחשבות לחמורות במיוחד בחברה הדרוזית.
עבירת אלימות עשויה במקרים רבים לגלוש לסכסוך רבתי, בו מעורבות משפחות וחמולות משני הצדדים ואף למעשי נקם.
עם זאת בחברה הדרוזית המניע לביצוע העבירה מהווה מרכיב חשוב (ולעתים מכריע) בקביעת היחס הערכי כלפי מוסריות המעשה:

• כאשר עבירת אלימות מבוצעת כנקמה על מעשה קודם מצד הקורבן (כגון עבירת אלימות קודמת, רצח, גניבה ובמיוחד עבירת מין) תיחשב הנקמה כראויה ואף רצויה.
• רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, יתקבל אף הוא בהבנה ואף באהדה, ובמקרים מסוימים אף יזכו מבצעי העבירה לעידוד. (לא פעם מבצעי הרצח על רקע חילול כבוד המשפחה הם קרובי הנרצח/ת מדרגה ראשונה).
• כבוד העדה (ולא רק המשפחה) נחשב לציפור הנפש של הדרוזים, ומעשים המתפרשים כפגיעה בכבוד העדה כולה יכולים להתפתח במהירות למעשי אלימות "מובנים", התפרעויות, פגיעה ברכוש ואף פגיעות בנפש.
  בפברואר 2005 הופצה שמועה כי כמה בני נוער נוצרים בכפר מע'ר הפיצו תמונות ערום של נערות דרוזיות. עקב כך פרצו מהומות קשות בכפר שכללו שריפת חנויות בתים ומכוניות.
• עבירות אונס נחשבות לחמורות מכל, ולעולם לא יעברו ללא נקמה מצד משפחת הקורבן.

מבצעי עבירות אלימות למיניהן זוכים להוקעה אם אין באמתחתם מניע "מוצדק" לביצוע המעשה.
עבריינים אלה חשופים למעשי נקם מצד משפחת הקורבן ולעתים לחרם ונידוי ואף להרחקה מהישוב (במסגרת הסדר סולחה שיכול לחלץ אותם מהחשיפה למעשי הנקם) תוך תשלום פיצוי כספי למשפחת הקורבן.
 
כאשר מבצעי עבירות אלימות עושים זאת כנקמה על מעשה קודם או מהטעם של שמירה על כבוד המשפחה או העדה לא ייתפסו כעבריינים, יזכו להבנה ולאהדה.
 
אנסים זוכים להוקעה החריפה מכל, והם חשופים לנקמה מצד משפחת הקורבן גם אם תעבור תקוםפה ארוכה מביצוע מעשה האונס עד ביצוע הקמה.

מספר העבריינים

כאמור, אין נתונים מדויקים אודות שיעור העבריינות בקרב החברה הדרוזית, אולם ניתן להעריך כי בשל הסנקציות הפנים-עדתיות (חרם נידוי וחשיפה למעשי נקם) שיעור עברייני הגוף מקרב הדרוזים הינו נמוך יחסית. בהתאם לאותה הערכה כמות האנסים נמוכה, ובמיוחד כאשר הקורבן הינו דרוזי .

מאידך הלגיטימציה למעשי נקם על רקע חילול כבוד העדה או המשפחה עשויה לתרום להעלאת כמות עברייני האלימות ממניעים אלה.

ניתן לשער כי שיעור העבריינים הפורמאלי אינו משקף את שיעורם הלכה למעשה וכי בפועל שיעור העבריינים גובה מזה המדווח. 

ניתן להציע מספר סיבות להבדלים בשיעור העבריינים הפורמאלי והבלתי פורמאלי:

• מנגנון הענישה הפנים עדתי (נקמה, פיצוי הקורבן וכו') מייתר במידה מסויימת את הצורך בדיווח לגורמי אכיפת החוק שכן העובדה כי מדובר באוכלוסיה קטנה בה "כולם מכירים את כולם" מבטיחה כי העבריין ייתפס ויבוא על עונשו, הגם שמלבד מילוי תחושות הנקם מבטיח מנגנון הענישה הפנים עדתי במקרים מסויימים פיצוי כספי למשפחת הקורבן (פיצוי שאינו משוג במסגרת ההליך הפלילי הרשמי של המדינה).
• שיעור הדיווח של קורבנות בעירות אונס הינו נמוך בכלל, ובחברה הערבית בפרט. קורבן עבירת אונס בחברה הדרוזית חוששת להתלונן שמא יכתים המעשה את מוסריותה ועקב כך תקשה במציאת חתן ואף תיחשד בתנהגות לא מוסרית ש"הזמינה, את ביצוע האונס, דבר שיכול להתפרש כפגיעה בכבוד משפחתה, על כל השלכות המשתמעות מכך.

אפיון העבריינים

בדרך כלל עברייני האלימות הינם גברים.
כאשר עבירת האלימות באה כתגובה (לחילול כבוד המשפחה) או כנקמה (על עבירה שבוצעה קודם לכן על ידי מי שלימים הפך לקורבן עבירת האלימות), מבצעי העבירה הינם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של הקורבן (למשל הורי הנערה שחיללה את כבוד המשפחה) או קרובי משפחה של מי שכנגדו בוצעה עבירה בידי הקורבן הנוכחי.

הסיבות לעבירות

ניתן לשער כי הסיבה המרכזית לעבירות האלימות בחברה הדרוזית הינה תפיסה הרואה במעשי נקם אמצעי הרתעה ופיקוח יעיל. כאשר הקורבן הינו דרוזי יהא מבצע העבירה חשוף כמעט באופן וודאי למעשי נקם מצד משפחת הקורבן. 

כאשר העבריין הינו דרוזי והקורבן אינו דרוזי הסבירות למעשה נקם נמוך יותר (אלא אם משפחת הקורבן נמנית על עדה בה מקובלים מעשי נ'קם כגון החברה המוסלמית או הבדואית).
במקרים אלה חרף החומרה המיוחסת לדבר העבירה כשלעצמו וחרף ההסתייגות מביצוע העבירה תעמוד משפחתו של העבריין מאחוריו ותתמוך בו.
כדוגמא ניתן להביא את התפרעויות משפחות נאשמי האונס ביערות הכרמל, אונס בו היו מעורבים מספר צעירים דרוזים שאנסו באופן קבוצתי צעירה יהודיה שבאה להתיחד עם חברה ביערות הכרמל. עם הרשעתם וגזירת דינם של הנאשמים התעוררה התפרעות אלימה במיוחד באולם בית המשפט מצד משפחות הנאשמים.

נקמה

עבירות אלימות, המתה ואונס, יזכו כמעט תמיד למעשי נקם מצד משפחת הקורבן. 
נקמה תתבצע ע"י רצח העבריין ואף פגיעה בקרובי משפחתו, אפילו מדרגה שניה ושלישית. מעשי הנקם עשויים להתבצע גם אם חלף זמן רב מאז ביצוע העברה ואף אם העבריין סיים לרצות את עונשו בבית הכלא.

מנגנוני סליחה וכפרה

אף כי עבירות אלימות, ובעיקר אונס, נחשבות כבלתי נסלחות, במקרים מסויימים תיתכן עריכת סולחה בין משפחות שני הצדדים. סולחה זו תיעשה בעיקר כאשר קיים חשש כי מעשה הנקם ייתפס אצל משפחת העבריין כפתיחת "חשבון" דמים חדש וחוזר חלילה.
במקרים כאלה נערכת סולחה על מנת למנוע מרחץ דמים, ובדרך כלל נאלצת משפחת הקורבן במסגרת ההסדר להעתיק את מקום מגוריה, לעקור מהיישוב ולפצות את משפחת הקורבן בסכום כסף רב (בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים).

עבירות נגד הסדר הציבורי

אין בידינו מידע מדויק אודות עבירות נגד הסדר הציבורי במגזר הדרוזי.
עם זאת, ניתן להעריך כי לאור הפיקוח העדתי הפנימי מצד אחד ולאור נאמנותם המופגנת של הדרוזים כלפי המדינה מצד שני,  עבירה זו אינה שכיחה במגזר הדרוזי (בניגוד לשכיחותה הגבוהה בקרב המגזר הערבי ככלל כפי שעולה מנתוני המשטרה).

תרבות עבריינית

עד כה אין בידינו מידע על תרבות עבריינית בקרב הדרוזים.
יש לציין כי בתוך בתי הכלא קיימת מבוכה במפגש בין סוהרים דרוזים (שמספרם בקרב הסוהרים גדול יחסית לחלקם באוכלוסיה) והאסירים בני העדה. 

בניגוד לקבוצות אחרות, כגון עולים מאתיופיה או עולים מחבר העמים, אין מצמידים לאסירים אלה סוהרים ואנשי מקצוע הנמנים על המגזר , עליו הם נמנים.

פישור וגישור בתוך העדה

בעדה הדרוזי מקובל לנסות לפתור סכסוכים בתוך העדה ולהשתדל שלא לערב גורמים מבחוץ (אם כי יש מקרים שהמשטרה מתערבת בכל מקרה, כגון רצח וכדומה). 

המנגנון המקובל בעדה הוא ה"סולחה" המתקיימת בין הצדדים הנצים.
סולחה נערכת כאשר קיים סכסוך בין שני צדדים, הגורר בדרך כלל את משפחותיהן.
אין המדובר הסכסוך על זוטי דברים אלא בסכסוך משמעותי (לעתים אף על רקע של עבירות רכוש או עבירות גוף), הגולש בדרך כלל לסכסוך בין משפחות הצדדים.

לעתים הסולחה מותנית בהעתקת מקום המגורים של אחת המשפחות או בתשלום כופר.
כך למשל לפני מספר שנים ארע רצח בדלית אל כרמל, ומשפחת הנרצח נאלצה לעקור לאבו סנאן (מדלית אל כרמל), עד שאחד השיחים קבע כי תשלום כופר של 300,000 ₪ יאפשר להם לחזור לכפר ולערוך סולחה בינם ובין משפחת הנרצח. כל עוד לא בוצעה הסולחה או במידה והמו"מ פוצץ, חשופים בני המשפחה של הרוצח לנקמת דם (בד"כ היא מכוונת כלפי בני דודים).
היוזמה לסולחה מגיעה בד"כ מנציג של אחת המשפחות המעורבות, והיא מבוצעת על ידי אחד השיחים של העדה בנוכחות נציגים של שתי המשפחות המעורבות בסכסוך.

גישור ופישור עם מי שאינו דרוזי

הסולחה הינו מנגנון פנים עדתי, ומטבעו מתבצע בין צדדים הנמנים על העדה. עם זאת ולאור קיומו של מנגנון דומה גם בקרב עדות אחרות, למשל הערבים-המוסלמים והבדואים, ייתכן קיום של הליך סולחה בין משפחות שלא נמנות על אותה עדה, ובלבד שבעדות, אליהן הן משתייכות, מקובל הליך הסולחה.

פישור וגישור בתוך תחומי בית הדין הדרוזי

בבית הדין הדרוזי לא קיים הליך פישור רשמי.
עם זאת על פי סעיף 47 לחוק האישות הדרוזי, אם נתגלעה מריבה בין בני זוג או מחלוקת ואחד מהם פנה לבית הדין, ימנה הקאדי בורר ממשפחת הבעל ובורר ממשפחת האישה , ואם אין בעלי כישורים מקרב המשפחה, ימנה בורר אחר.

בפועל מלבד הליך רשמי זה נוהג מנהל בית הדין הדרוזי, השיח סלמאן באדר, לנסות ולגשר בין הצדדים היריבים אף טרם תחילת המשפט.

הואיל והעדה הדרוזית היא עדה קטנה ומרבית בניה ובנותיה מכירים זה את זה, ועל רקע האמון הנתון על-ידיהם לאנשי בית הדין, נוהג השיח סלמאן באדר לנהל הליכים בלתי פורמאליים אלה בלשכתו עוד טרם התחילו הדיונים בבית הדין, ולעתים אף בטרם נפתח תיק רשמי בבית הדין. השיח באדר מזמן את הצדדים ונציגיהם ללשכתו, יושב עמם ביחד, ובמידת הצורך יושב לסירוגין עם כל אחד מהצדדים או נציגיהם, ומנסה להביאם לעמק השווה. לדבריו, במקרים רבים מסתיים הליך זה במהירות, והצדדים מוותרים על ההתנצחות בבית הדין.

הסכסוכים הטיפוסיים לבני העדה הדרוזית הם בעיקר נושאי קרקעות ונושאים שעניינם שלטון מקומי.

הרקע התרבותי העומד בבסיס הסכסוכים הוא המחסור החמור בקרקעות במגזר הדרוזי (בעיקר לצרכי בניה צמודת קרקע) והמחסור במקומות עבודה במגזר הדרוזי, ההופכים את הצורך בקרבה למוקדי כוח (בעיקר שלטון מוניציפאלי) לצורך קיומי של ממש.

תופעת חרם ונידוי הינה תופעה מוכרת בחברה הדרוזית ונושאת משמעות רבת משקל.
חרמות ונידויים מוטלים על-ידי השיחים של העדה בנסיבות של עניינים הנוגעים בלב לבה של העדה, כמו נישואי תערובת, או אף במחלוקת עקרונית בין העדה לבין הרשויות (למשל בנושא ההיזקקות לועדת התכנון והבניה, הוטל חרם על מי ששיתף פעולה עם רשויות התכנון).
הציות לחרם מקיף את כל בני-העדה או תושבי המקום על פי העניין.

משמעותו של חרם הוא איסור קיום יחסי חברות כלשהם עם המוחרם, לרבות שתיית קפה בחברתו. החרם אינו אוסר על בתי עסק למכור לו את מרכולתם.

משמעותו של נידוי היא שלא מכירים כלל בבן העדה, אין נחלצים לעזרתו, ולא מאפשרים לו גישה כלשהי לאף אחד ממוסדות העדה, לרבות לא לבתי הדין הדרוזיים.

החרם והנידוי מוסרים כאשר אותו אדם חזר למוטב (נטש את נישואי התערבות או חדל מהפעולה שמנוגדת היתה להחלטת קברניטי העדה).

רקע היסטורי

העדה הדרוזית הוכרה כעדה רשמית רק בשנת 1957. בתוקף סמכותו לפי פקודת העדות הדתיות (ארגונן) 1926 התקין שר הדתות, משה חיים שפירא , את תקנות העדות הדתיות (ארגונן) (העדה הדרוזית) תשי"ז –1957.
 
על-פי תקנות אלה הפכה העדה הדרוזית לעדה מוכרת בישראל. המשמעות העקרונית הנודעת להכרה בעדה הדרוזית היא יצירת אפשרות חוקית לקיום אוטונומיה שיפוטית נפרדת.

עד להכרה זו נאלצו הדרוזים להידרש לבתי הדין השרעיים במדינה, ומעתה זכאים הדרוזים לשיפוט דתי משלהם. ההכרה בעדה הדרוזית ביטלה את ההיזקקות של בני העדה לבתי הדין השרעיים, אך מאחר ולא היה באותה עת בית דין דתי דרוזי, נוצר מצב, שבו לא קיימת ערכאה שיפוטית שתדון בענייניה הדתיים של העדה.

רק בשנת 1962 – כחמש שנים לאחר ההכרה בעדה - נחקק חוק בתי הדין הדתיים הדרוזים.
הצעות חוק לכינון בית הדין הונחו על שולחן הכנסת כבר משנת 1959, אולם השלמת החקיקה עוכבה במשך שנים. 

הסיבה לעיכוב בחקיקה אינה חד משמעית:

• לפי דעה אחת, הסיבה לעיכוב בחקיקת החוק היא חוסר מציאות חוק מעמד אישי לדרוזי ארץ ישראל (הממשלה לא נתנה דעתה מהו החוק שעל-פיו ידון בית הדין הדרוזי), ואכן השיח' אמין טריף אף הפנה את תשומת לב ראש הממשלה לעניין זה, והציע לאמץ את החוק הדתי של המעמד האישי מלבנון. 
• דעה אחרת גורסת כי הסיבה לעיכוב בחקיקת החוק נבעה משיקולים פוליטיים, הקשורים במעמדו של השח' אמין טריף. כך למשל ההבדל המרכזי בין הצעות החוק השונות הוא הרכב ועדת המינויים של קאדי מד'הב. בעוד שבהצעה הראשונה (סעיף 5(א)) כללה את "הראש הרוחני של העדה" (שהוא השיח' אמין טריף), הרי שהצעת החוק משנת 1960 נקבה במונח "חכם דת בכיר". אמנם הנימוק הפורמאלי היה כי "הראש הרוחני של העדה" אינו מוסד סטטוטורי ואין לו הגדרה בחוק, אולם כאמור יש הטוענים כי המדובר הוא בהחלשת מעמדו הפוליטי של השיח' אמין טריף.  
  גם בהרכב ועדת המינויים נחלקו הדעות במהלך חקיקת החוק וגם כאן נדחתה עמדתו העקרונית של השיח' אמין טריף.

הדיינים

הדיינים בבתי הדין הדרוזים הם קאדים מד'הב.
על-פי החוק, כשיר להתמנות קאדי-מד'הב:

• כל דרוזי שהוא בעל הכשרה מתאימה בדין הדרוזי.
• בעל אורח חיים ואופי ההולמים את מעמדו של קאדי-מד'הב במדינת ישראל.
• בן שלושים שנה לפחות ונשוי או היה נשוי.
• אין למנות קאדי מד'הב שאינו אזרחי ישראל, ואם ברשותו אזרחות זרה נוספת, הוא ימונה רק לאחר שעשה כל שיכול על מנת להשתחרר מאזרחותו הזרה (ככל שהמדינה הזרה מאפשרת זאת).

קאדי-מד'הב מתמנה על ידי נשיא המדינה לפי הצעת ועדת מינויים שתובא לפני הנשיא על ידי שר הדתות.
ועדת המינויים מורכבת מתשעה חברים: 

• יושב ראש המועצה הדתית הדרוזית.
• ראש בית הדין לערעורים, ואם הוא מכהן גם כיושב ראש המועצה — קאדי מד'הב שייבחר על ידי חבר הקאדים-מד'הב לשלוש שנים.
• שני קאדים מד'הב, שייבחרו על ידי חבר הקאדים-מד'הב לשלוש שנים.
• שר המשפטים וחבר אחר של הממשלה שייבחר על ידיה.
• חבר כנסת דרוזי שייבחר על ידי הכנסת בבחירה חשאית ויכהן כל עוד הוא חבר הכנסת. (אם תמה כהונת הכנסת - עד שתבחר הכנסת החדשה חבר אחר במקומו). אם אין בכנסת חבר כנסת דרוזי, ימונה דרוזי שייבחר על ידי הכנסת בבחירה חשאית, ויכהן כל עוד לא בחרה הכנסת דרוזי אחר במקומו. אם בכנסת מכהן חבר כנסת דרוזי אחד בלבד, יכהן הוא כחבר הוןעדה, ותקופת כהונתו תהא כתקופת כהונתו של חבר כנסת דרוזי שנבחר על ידי הכנסת. אם ח"כ דרוזי מסרב או אינו יכול לפי חוק לכהן בועדת המינויים, ינהגו כאילו אין ח"כ דרוזי בכנסת.
• חבר כנסת דרוזי נוסף או דרוזי שאינו חבר הכנסת, שייבחר על ידי הכנסת בבחירה חשאית ויכהן כל עוד לא בחרה הכנסת דרוזי אחר במקומו.
• עורך דין, שייבחר על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לשלוש שנים.
• שר הדתות משמש יושב ראש הועדה.

הוועדה רשאית לפעול אף אם פחת מספר חבריה, כל עוד לא פחת מששה.

הסוגיות הנידונות בבית הדין הדרוזי

הסוגיות הנידונות בבית הדין הדרוזי הן אלו הקשורות בדיני האישות בלבד של דרוזים אזרחי ישראל בלבד:

• מזונות.
• החזקת ילדים.
• מינוי אפוטרופוס.
• ציות האישה.
• ירושות וצווי ירושה.
• רישום וקיום צוואות.

סמכויות השיפוט של בית הדין הדרוזי

לבית הדין הדרוזי סמכות שיפוט ייחודית (כלומר הוא היחידי המוסמך לדון) בסוגיות שלהן:

• ענייני נישואין וגירושין של דרוזים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה (כולל מינוי עורכי נישואין).
• עניינים הנוגעים ליצירתו או להנהלתו הפנימית של הקדש דתי, שנוסד בפני בית דין על פי הדין הדרוזי או של הקדש דרוזי שנוסד לפני תחילת חוק  בתי הדין הדרוזיים לפי מנהג דרוזי שלא בפני בית דין דתי או בית משפט (ובכלל זה מינוי אחראי הקדש).

לבית הדין הדין הדרוזי סמכות לדון בסוגיות אחרות הנוגעות לדיני אישות, רק אם ניתנה הסכמה של כל הצדדים הנוגעים בדבר.

בפועל דנים בתי הדין בסוגיות הנכרכות לנישואין גם אם לא ניתנה הסכמה של הצדדים, ובית המשפט העליון אף אישר בעבר נוהג זה, בנימוק שסוגיות אלה הכרחיות להכרעה עקב הפקעת קשר הנישואין.

לאחרונה שינה בג"ץ את מדיניותו, וקבע כי המושג "נישואין וגירושין" כולל אך ורק את התרת הקשר עצמו ולא את העניינים האחרים, אלא אם נתקבלה הסכמה של הצדדים להעניק לבית הדין הדרוזי סמכות לדון בהם. בכך השווה בג"ץ את הגדרת המושג "נישואין וגירושין" לזו שמקובלת בבתי הדין הרבניים, אלא שחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואים וגירושין) מכיל הוראה המאפשרת לכרוך לתביעת הגירושין גם נושאים נלווים, ובלבד שהכריכה נעשית בתום לב. הוראה כזו אינה קיימת בחוק בתי הדין הדרוזיים, ולכן הסמכות הייחודית של בית הדין הדרוזי מצומצמת אך ורק להתרת הקשר עצמו.

המתדיינים בבית הדין הדרוזי

המתדיינים הינם דרוזים אזרחי מדינת ישראל.
מתוך 462 תיקים שנפתחו בכל בתי-הדין הדרוזיים בשנת 2005, 342 נפתחו על ידי גברים ו-120 נפתחו על ידי נשים.

מיקום בית הדין

בתי הדין הדרוזים ממוקמים בשני ישובים: האחד בעכו (אליו פונים הדרוזים, תושבי הכפרים, שהיו בתחומי מדינת ישראל לפני 1967) והשני במסעדה (המשרת את תושבי הישובים הדרוזיים ברמת הגולן).
בית הדין הדרוזי לערעורים יושב בעכו.

תפיסת הדרוזים את בית הדין והדיינים

בית הדין הדרוזי והקאדים-מד'הב נתפסים כסמכות רוחנית ודתית עליונה, ויש הנוהגים לפנות אליהם באופן בלתי פורמאלי בבקשה לפתרון סכסוכים שלא במסגרת בית הדין או שלא במסגרת דיון רשמי. ככלל סמכות בית הדין מקובלת על המדיינים.
בנושאים שאינם התרת קשר הנישואים עצמו, נדרשת הסכמת כל הצדדים על מנת שלבית הדין תהא סמכות לדון בנושא.

סירוב להתדיין בבית הדין הדרוזי

בד"כ האישה היא שמסרבת לדון בנושאים אלה בפני בית הדין ומעדיפה לפנות לבתי המשפט האזרחיים מהטעם שפסיקתם מושתתת על חלוקה שוויונית של הרכוש ועל הלכות השיתוף. בעדה הדרוזית מכירים בזכותה של האישה לעשות כן, אולם מותחים ביקורת על כך בטענה שפסיקת בתי המשפט האזרחיים אינה מביאה בחשבון את המציאות הרווחת בעדה הדרוזית, לפיה עיקר הרכוש, ובכלל זה דירת המגורים, מובא אל חיי הנישואין על ידי הבעל, ועל כן חלוקה מוחלטת של הרכוש אינה הוגנת.

מחלוקות טיפוסיות המגיעות לבית הדין

בספרות קיימת סטטיסטיקה לא עדכנית המפלחת את תיקי בית הדין על פי הסוגיות הנדונות.
בית הדין הדרוזי אינו מאפשר גישה לסטטיסטיקה עדכנית.

ניהול הדיון בבית הדין הדרוזים

הדיונים מתקיימים בדלתיים סגורות הצדדים יכולים להיות מיוצגים על ידי עורכי דין, אפילו שלא מקרב בני העדה הדרוזית.

פסקי דין מיוחדים הקשורים בבית הדין

קשה להצביע על פסקי דין שניתן להגדירם כמיוחדים, אולם מנהל בתי הדין הדרוזים, השיח סלמאן באדר, מצביע על פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת ברקאת שבו עתרו שני בני העדה הדרוזית נגד מינויו של השיח מוופק טריף לכהונה בבית הדין הדרוזי, כנגד התכנסותה של וועדת המינויים בשל מספר חברים, הנמוך מהקבוע בחוק, וכן כנגד כינונו של הקאדי מד'הב הינו כחבר בוועדה. בית המשפט העליון דחה את כל הטענות מהטעם שטענות אלה ראויות להישמע בפני ועדת המינויים עצמה ולא בפני בית המשפט. בית המשפט העליון אף התיחס לטענות לגופם ודחה את חלקן לגופו של עניין.

אפיון עורכי הדין הדרוזים

עיקר העוסקים בעריכת הדין הם בנים. ניתן להצביע על שתי סיבות אפשריות לכך:

• האחת - הבנות ממהרות להשתלב בעבודות בתחומי הישוב כגון מסחר בתי מאפה וכו' על מנת לסייע למשק הבית. 
• השנייה - תהליך החילון, העובר על העדה הדרוזית ואשר עתיד לאפשר התערות גדולה יותר של בנות בשוק העבודה והלימודים, מתרחש באיטיות יחסית.

תחומי העיסוק של עורכי הדין הדרוזים

בשל המצוקה הכלכלית והמחסור במקומות תעסוקה עוסקים הדרוזים (בדומה לתושבים הערביים) בכל הענפים המשפטיים ופונים ללקוחות מכל המגזרים.
עורכי הדין הדרוזים אינם פונים דווקא לעבודה בתחומים הקשורים לעדה הדרוזית.
במקרים מסוימים, כגון ייצוג לקוחות בבית הדין הדרוזי, עשויה היכרותם את העדה להוות יתרון עבורם, ומרבית עורכי הדין המופיעים בפני בית דין זה אמנם דרוזים, אך סדרי הדין בבית הדין מאפשרים גם לעורכי דין, שאינם בני העדה, להופיע בו. 

בשנת 2006 קיבלה הממשלה החלטה להקצות תקנים מיוחדים במגזר הציבורי עבור האוכלוסייה הערבית והדרוזית, ואף להעדיף מועמדים לעבודה מקרב מגזרים אלה במקרה של שוויון בתנאים של מועמדים. על פי ההחלטה, במשך שלוש שנים תקצה נציבות שירות המדינה מדי שנה 37.5 משרות חדשות במשרדי הממשלה, שיועסקו בהם, ככל האפשר, רק מועמדים כשירים לתפקיד שהם מקרב האוכלוסייה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית. במסגרת החלטת הממשלה על העדפה מתקנת, התקבלה גם הצעת משרד המשפטים לקיים העדפה מתקנת גם בקבלתם של בוגרי לימודי משפטים להתמחות בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים. כך, יוקצו 45 תקנים למתמחים מקרב האוכלוסייה הדרוזית (כמו גם למתמחים מקרב האוכלוסייה הערבית, האתיופית, הצ'רקסית, וכן למועמדים בעלי מוגבלות חמורה).

אפיון לקוחותיהם של עורכי הדין הדרוזים

לקוחותיהם של עורכי הדין הדרוזים אינם בהכרח מתוך העדה, אם כי מטבע הדברים היכרות אישית ומשפחתית עם אנשים מתוך העדה, הינה פוטנציאל טוב להרחבת מעגל הלקוחות.

מעמד מקצוע עריכת הדין בעדה

בקרב הדרוזים נחשב מקצוע עריכת הדין ליוקרתי וכבעל פוטנציאל כלכלי רב. בני המשפחה תומכים ומעודדים את ילדיהם לרכוש השכלה משפטית ולעסוק במקצוע זה.

המניע העיקרי של בני העדה לעסוק במקוע זה הוא פוטנציאל ההשתכרות והיוקרה הטמונים בו. ההשכלה המשפטית נרכשת על פי רוב באוניברסיטאת בישראל, עם עדיפות לאוניברסיטת חיפה, אשר קרובה מבחינת גיאוגרפית ליישובים הדרוזים בהשוואה לפקולטות האחרות למשפטים הנמצאות ברובן במרכז הארץ.

קשיים מיוחדים, בהם נתקלים עורכי דין דרוזים

בדומה למקצועות אחרים בשוק העבודה האזרחי גם מקצוע עריכת הדין אינו מאפשר לדרוזים להשתלב באופן שווה במערך העבודה. עם זאת במסגרת החלטת הממשלה משנת 2005, שנועדה להגדיל את מספר העובדים מקרב האוכלוסיה הערבית הדרוזית והצ'רקסית (כמו גם האתיופית) בשירות הציבורי, הוחלט על אפליה מתקנת של מועמדים מקרב אוכלוסיות אלה בקבלתם להתמחות בפרקליטות המדינה ובמשרד המשפטים, החלטה אשר יש בה כדי לפתוח פתח להשתלבותם גם במשרות משפטיות גם לאחר התמחותם.

בבתי המשפט האזרחיים בישראל מכהנים מספר שופטים דרוזים. עם זאת מרבית המרואיינים שראיינו לא ידעו זאת ואף האמינו כי אין כלל שופטים מקרב המגזר. מסיבה זו לא ידעו מרביתם לנקוב בשמם של שופטים בני העדה. הדבר עשוי להעיד על כך כי חרף היוקרה שמייחסים ללימודי המשפטים ולעיסוק בתחום המשפט, משרת שופט אינה נתפסת כהישג של העדה (להבדיל מדרגה צבאית או משרת שר) או כסמכות ציבורית (להבדיל מהקדאים-מד'הב בבתי הדין הדרוזיים).

על פי רישומי הרשות השופטת, מכהנים בישראל ארבעה  שופטים דרוזים (נכון לשנת 2005):

1. ח'יר כמאל
2. חסן נוהאד
3. סאלח ג'יאד
4. סעב כמאל

שיעור בני העדה הדרוזית הנמנים על כוחות הביטחון ככלל הוא גבוה. מלבד תכונות הגבורה והאומץ המיוחסות למקצועות אלה, השירות בכוחות הביטחון פותח עבורם אפשרויות קידום על בסיס כישוריהם באופן גבוה משוק העבודה האזרחי.

הניתוק מההווי המקומי של הישוב הדרוזי מאפשר לפרט הדרוזי להפגין את כישוריו ולהתקדם על בסיסם במנותק מהשתייכותו החמולתית או הפוליטית-העדתית (אשר הינה דומיננטית מאד בסיכויי השתלבותו בשוק העבודה האזרחי בתחומי הישוב).

30-40 אחוזים מכוח העבודה הדרוזי נמנים על כוחות הביטחון בהשוואה ל-15 אחוזים במגזר היהודי.
כ-40% משוטרי מג"ב הינם דרוזים, כ-18% מהשוטרים בשב"ס הינם דרוזים. 

יש הטוענים כי הדבר נובע גם מהיעדר עידוד מצד קברניטי העדה, אשר אינם דוחפים את בניהם להשתלבות בתחומים נוספים.

העוסקים בשירותי הביטחון הינם בנים בלבד. הבנות הדרוזיות פטורות מן השירות הצבאי ועל-כן אינן צוברות רקע צבאי.
הדרוזים משתלבים בכל מערכי המשטרה, בעיקר במערך הלוחמה (מג"ב, שב"ס) ובמקרים רבים בלוחמה מול הפלסטינים הן במסגרת מג"ב והן בשב"ס, הנדרש לשמור על אסירים ביטחוניים. 

העובדה שהינם דוברי ערבית כשפת אם מאפשרת לצה"ל, למג"ב ולשב"ס לעשות שימוש יעיל יותר בנתוניהם מול האוכלוסייה הפלסטינית דוברת הערבית.

לפי נתוני השב"ס נכון לשנת 2006, 1,060 מתוך 5,924 עובדי שב"ס הינם דרוזים (כמעט 18 אחוזים מכלל עובדי השב"ס). שיעור זה עולה באופן ניכר על חלקם באוכלוסיה. הדרוזים מתייחסים אל מקצועות השיטור בכבוד. עבורם השירות בכל כוחות הביטחון כרוך בתכונות של אומץ וגבורה, ומהווה סמל לנאמנותם למדינה. בנוסף מהווה השירות בכוחות הבטחון השונים מקור פרנסה המבטיח יציבות כלכלית וסוציאלית.

ככלל שירותם של הדרוזים בכוחות הביטחון מגוון וכמעט כל היחידות פתוחות בפניהם, ובהתאם לכך הם משתלבים בכל מערכי השיטור והביטחון.
מטבע הדברים, מוקדי התעסוקה הביטחוניים ותפקידי הלוחמה בפרט מתבצעים בשטחים המרוחקים מפאתי יישוביהם (יו"ש, עוטף עזה, הגבולות, בתי הכלא הביטחוניים והאחרים), למעט תפקידי השיטור המקומי.

מרבית הדרוזים מופקדים על מגוון תחומים שברובם אינם קשורים בעדה. בשרות בתי הסוהר ניכרת מבוכה כאשר סוהרים דרוזים נדרשים לפעול מול אסירים בני העדה, ועל כן ממעטים להטיל עליהם משימות ממין זה.