אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 12 מדרגים

חדר האוכל בקיבוץ

חדר האוכל בקיבוץ
שירה הרפז פומרנץ
קיבוץ שריד
חדר האוכל בקיבוץ
שירה הרפז פומרנץ
קיבוץ משמר העמק
חדר האוכל בקיבוץ
שירה הרפז פומרנץ
קיבוץ משמר העמק
חדר האוכל בקיבוץ
שירה הרפז פומרנץ
קיבוץ משמר העמק
חדר אוכל בקיבוץ גשר
אייל יונאי ואילן שולמן
בקעת הירדן
חדר האוכל בקיבוץ גזית
דורית קלירין
חדר האוכל, קיבוץ יחיעם
משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D268-069
חדר האוכל, קיבוץ מעגן מיכאל
סער יעקב, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D274-077
חדר האוכל, קיבוץ משמר דוד
אריק חרמוני, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D348-121
ליל סדר בקיבוץ
שירה הרפז פומרנץ
חדר האוכל, קיבוץ שריד
שירות הגשה בחדר האוכל, כפר הנשיא
פריץ כהן, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D265-079
דלפק הגשה בחדר האוכל, קיבוץ גשור
משה מילנר, אוסף התצלומים הלאומי - קוד תמונה D605-081
מחברי המאמר
שירה הרפז-פומרנץ, מייק לבנה, עוז אלמוג

נוצר ב-3/17/2008  |  עודכן לאחרונה ב-8/28/2010

רקע

במשך שנים רבות שימש חדר-האוכל המשותף מרכז החיים בקיבוץ והיה אחד מתווי ההיכר והסמלים הבולטים ביותר שלו. בבתי החברים לא היה מטבח, או שהיה מטבח זעיר, ואת הארוחות העיקריות סעדו בצוותא. האוכל הוכן והוגש על ידי חברי הקיבוץ. חדרי-האוכל, שהיו במשך שנים רבות המבנים הגדולים והמהודרים במשקים, היו יותר מאולמות אכילה. הם היוו גם מרכזי חברה ותרבות. בחדר-האוכל התכנסה "אסיפת הקיבוץ". לחדר-האוכל נודעה חשיבות רבה כמוקד למפגש קהילתי ביומיום ובחג, וכמצע להפצת מידע בין חברי המשק. 

אכילה בצוותא של כל חברי הקיבוץ, והכנה משותפת של האוכל, היו נהוגים בקיבוצים מראשיתם. ברשמיה מביקורה בשנת 1917 בקיבוץ כפר גלעדי (עוד לפני שנקרא בשם זה, ובאתרו הזמני בחמארה) מספרת רחל ינאית בן-צבי על התנור שבנה אלכסנדר זייד לבישול האוכל המשותף. המבנה הציבורי הראשון שהוקם בכל קיבוץ היה חדר-אוכל. במקביל נבנו גם מקלחת ציבורית, בתי-שימוש (חפורים, בנויים מפח גלי, ללא מים), מחסן-מזון ומאפיה. הנוהג לאכול יחד נקבע בגלל סיבות שונות: האידיאולוגיה הקהילתית; היעילות הכלכלית והחיסכון – חדר-האוכל היה במובנים רבים תוצאה של כורח בתנאי המחיה והמגורים הקשים, ויש הגורסים שהאידיאולוגיה רק "התלבשה" מאוחר יותר על הרעיון הפרקטי; המבנה החברתי – כל קיבוץ היה מורכב בראשיתו בעיקר מחבורות של רווקים ורווקות; המבנה המקצועי – חברים רבים עבדו קשה ושעות ארוכות, בצורה שלא איפשרה להם להכין לעצמם אוכל.

כל זאת יש להבין על רקע של שני גורמים נוספים: הראשון הוא העוני הנורא, שקשה להבינו כיום. עוני, ולעיתים אף רעב ממש. השני, מעמד האישה, שהיא שנשאה בעיקר בעול הכנת האוכל והגשתו, לפחות בשנים הראשונות. רבים מציינים את המחוייבות החמורה והנוקשה של עבודת צוות הנשים במטבח. מקצת מהחברות נאבקו על עבודה משותפת, 'שכם אחד' עם הגברים, ואילו אחרות ראו בתרומתן להכנת מזון לחברים בעבודתם הקשה את יעודן. ביניהן, ויש הגורסים בראשן, אפשר לציין את חנה מייזל.

ראשוני החברים שעלו להתיישבות ראו בעבודה העצמית ערך עליון, ורבות מן העובדות במטבח לא חשו אז שהן עושות עבודה פשוטה, אלא חשובה מאד. מנגד, היו שראו בכך כבר אז משום פחיתות ערך והקפידו לעבוד בחקלאות. על מעמד האשה במטבח החלו לדון בשיח הציבורי בשנות השבעים כאשר התברר שהנשים רוצות לממש עצמן בעבודות אחרות ויוקרתיות לפי כישוריהן.

החברה הקיבוצית ראתה את עצמה כמשפחה גדולה, או כתחליף למשפחה המסורתית. במסגרת זו שימש חדר-האוכל כמוסד שסופקו בו לא רק הצרכים הפיזיים של אכילה, אלא התנהלו בו גם החיים החברתיים, הרוחניים, התרבותיים והפוליטיים של החברה. חברי הקיבוץ היו נשארים בחדר-האוכל אחרי ארוחת הערב ומאריכים לדון על ערכיהם ועתידם, וכן על ניהול המשק והעבודה מחר. דיונים אלו, שהיו לפעמים סוערים, נמשכו לא-פעם עד עמוק אל תוך הלילה. בביתניה עילית התנהלו בחדר-האוכל שיחות שנשאו אופי כמעט פולחני, עם וידויים אישיים ובירורים ערכיים נוקבים. תכופות קונחו שיחות אלו בריקודים שנמשכו עד אור הבוקר.

האירועים התרבותיים בחדר-האוכל, היוו חלק חשוב ממעגל החיים הפורמלי והבלתי פורמלי בקיבוץ.

בימים האפלים של הפילוג בקיבוץ המאוחד, בראשית שנות ה-50 למאה ה-20, היה חדר-האוכל מוקד לגילויי המחלוקת: בבית-השיטה נתלו על הקיר סיסמאות להאדרת דעות הרוב; בעין חרוד חולק חדר-האוכל בין שני הפלגים על-ידי גדר-תיל; ביפתח התנהלו קרבות-אגרופים בין הפלגים בחדר-האוכל. אבל אירועים אלה היו בבחינת יוצאים מן הכלל.

המשותף והשונה בין הקיבוצים

סדרי האכילה התגבשו בכל קיבוץ לפי תנאיו, והשתנו עם הזמן. בכל אחד מ-300 הקיבוצים התגבש נוהג משלו, שהשתנה מדי כמה שנים. לכן כל הנאמר להלן הוא בבחינת הכללה, שרבים היוצאים מכללה, ולכל קביעה יש חריגים. ההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ היו ניכרים, אך ההבדלים בין תקופות שונות, אף באותו קיבוץ עצמו, גדולים עוד הרבה יותר. גורמים רבים הביאו לידי יצירת שינויים עם הזמן – גורמים הקשורים בשינויים בתוך החברה של אותו קיבוץ (התבגרות החברים, התפתחות המשפחות, הבשלת דור שני ושלישי) והתפתחויות בארץ ובעולם. לעומת זאת פעלו מנגנונים שונים להאחדת הנוהג בין קיבוצים שונים ולצמצום ההבדלים ביניהם. 

גדוד-העבודה, שפעל בעיקר באמצע שנות העשרים של המאה העשרים, היה מקור השראה וחיקוי לקיבוצים רבים, ובכך גם מקור להאחדת נוהג. בכל אחת מפלוגות הגדוד אכלו החברים באוהל משותף ארוחות שבושלו במטבח משותף (ר' למשל בספרו של יהודה יערי "כאור יהל"). בהמנון גדוד העבודה היו שרים "במטבח בחורה, בקומונה שתים", וכן "במטבח רותח דוד, בליבי דודיים" – המטבח בהא היידוע, המטבח הפלוגתי. ויש שם גם רמזים לדלוּת האוכל: "תה ואורז יש בסין, ארץ הנידחת, ואצלנו יש חמסין וכל מיני קדחת", קדחת היא כאן דו-משמעית: קדחת כמחלה, מלריה; וקדחת במשמעות עממית של "לא כלום". ולסיכום "יש לי פת, אין לי פת – מאי לי נפקא מינה".

חברי קיבוץ חדש עברו תקופת-הכשרה בקיבוץ קיים, ולמדו את הנוהג בו, תכופות בבחינת "כזה ראה וקדש". כמו כן ביקרו חברים בקיבוצים אחרים, התעניינו מאוד "איך זה אצלכם", עקבו בשקיקה אחר ניסיונות מוצלחים וחיקו אותם. חברים נשלחו באורח ממוסד לקיבוץ אחר כדי ללמוד איך לנהל היבט זה או אחר של החיים, כולל ענף המזון. זאת ועוד, חברים מקיבוץ קיים, ותיק, נשלחו או שלחו את עצמם למשימה החלוצית לחיות עם קיבוץ צעיר וללמדו הלכות קיבוץ. לימים ארגנו התנועות הקיבוציות, כל אחת מהן לחוד או לעיתים אף כולן יחד, "השתלמויות" בנושא המזון, כולל השתלמויות ממוסדות מאוד בבישול בבית-הספר למלונאות במלון תדמור.

הבניין

מוקי צור מציע לראות במטבח הפועלים המשותף, שהוקם במושבות רבות עוד בתקופת העלייה השנייה, כמקורם של חדרי-האוכל הקיבוציים. הוא מציין כי המשמעות של הקמת בנין חדר-אוכל היתה שמתכוונים ברצינות לחיות בישוב בדרך שיתופית באורח של קבע. לכן לא הסכימו המוסדות הלאומיים להקים חדרי-אוכל של קבע בקיבוצים עד שש עשרה שנים לקיבוץ הראשון. עד כמה שזה נשמע מוזר, הרי מסתבר כי המוסדות לא האמינו באותה עת שקיבוץ יוכל להחזיק יותר מאשר כמה שנים, וכי השיתוף נועד להיות זמני. מאוחר יותר הוקם בכל קיבוץ עם העלייה לקרקע חדר-אוכל משותף. לשם כך הוקדש אוהל גדול, צריף או מבנה נטוש.

בשנים הראשונות נראה חדר-האוכל דל ופשוט (לרוב צריף או בית-סוכנות). על מסעדות פשוטות בעיר היו אומרים שהן "נראות כמו חדר-האוכל בקיבוץ". עם הזמן נבנה במרכז הקיבוץ מבנה גדול עבור חדר-האוכל, בתחום המגע בין אזור המגורים לאזור התעסוקה, ושבילים מרחבי הקיבוץ הובילו אליו. במבנים רבים עוטרה חזית הכניסה בתבליטים, תמשיחים ואלמנטים דקורטיביים אחרים.

ההסתדרות הציונית עזרה לקיבוצים להקים חדרי-אוכל של קבע. האדריכל הנודע ריכרד קאופמן מונה לתכנן את הקיבוצים מטעם המחלקה להתיישבות של ההסתדרות הציונית. את התכנון הוא עשה תוך התחשבות ברצונם של המתיישבים, אך בהתאמה לדרישת המוסדות לשפיות כלכלית. החזון היה לתכנן יישוב למופת, אך בתוצאה הסופית היה לחוסר במשאבים תפקיד מרכזי. לפי התוכניות של קאופמן ממוקם חדר-האוכל במעגל הפנימי של הקיבוץ. בקרבתו משתרע דשא רחב להתכנסות. בתי הילדים ובתי המגורים נבנים מסביב למרכז, והמשק היצרני בנפרד. עד שנות השלושים תכנן קאופמן כשישים קיבוצים לפי עיקרון אחיד עם מעט שינויים.

את חדרי-האוכל לא תכנן קאופמן בלבד. ארכיטקטים שונים משנות השלושים תבעו כי גם הם ישותפו במשימה היוקרתית של תכנון חדרי-אוכל בקיבוצים, ודרשו שיהיה מכרז. ואכן היו מכרזים שונים, וארכיטקטים רבים השתתפו בתכנון. המודלים היו שונים. הנפח של חדר-האוכל נקבע כמובן לא לפי מספר האוכלים בממוצע, אלא לפי הצורך להכיל את מספר האוכלים המקסימלי. לכן הוא נקבע על פי ארוחה אחת בשנה: סדר הפסח. לרוב נאלצו להתפשר בגלל חוסר כסף, מה שחייב אכילה במשמרות והתארגנות מיוחדת לחגים. היו וויכוחים תיאולוגים על כמות האנשים שיכול להכיל ספסל, ובשנות השלושים, כשקיבוצים ראשונים החליטו על כסאות, הם הוקעו בזעם על ידי שומרי העקרונות.

בשנות החמישים הוקמו קיבוצים רבים ברחבי הארץ – הן כתוצאה מהקמת המדינה והן כתוצאה מהפילוג בתנועה הקיבוצית. היה צורך למצוא פתרון יעיל, מהיר וזול להקמת מבנים מרכזיים ובהם חדרי-אוכל בקיבוצים. הפיתרון שהשתמשו בו בקיבוצים רבים היה העמדת צריפים מוכנים-להרכבה שהובאו משוודיה (וכונו על כן "הצריף השוודי"). אגב, מה שנקרא צריפים שוודיים לא היו למעשה צריפים שוודיים אלא גרמניים, שנקראו בשם זה בגלל החרם על מוצרים מגרמניה. הראשונים אמנם נבנו בשוודיה, כדי לעזור לסייע לגרמניה בשיקומה אחרי המלחמה, אבל אחר כך הם יובאו מגרמניה.

אחד הדברים המעניינים בחדר-האוכל הוא סגנונו המודרני. כבר בקיבוצים שנבנו בשנות השלושים אפשר לראות מבנים חדשניים למדי, ברוח ערי המערב (ובעיקר סגנון הבאוהוס). הם שונים בתיחכומם המבני ובהידורם גם מ"בתי-העם" ההסתדרותים שהוקמו באותה תקופה בערים. חדר-האוכל בתמונות הישנות כה בולט ליד הבתים הצנועים של חברי הקיבוץ, עד שהוא נראה לאדם מבחוץ כמעין ארמון בשכונת עוני. חדר-האוכל, שנבנה ברוח הארכיטקטורה המודרנית, ביטא את האוריינטציה המערבית–מודרנית של החלוצים, שחיתה בשלום לצד האידיאולוגיה האנטי-קפיטליסטית.

במשך השנים צמחו בתוך הקיבוצים בנאים וארכיטקטים מקומיים וארציים (אלה האחרונים פעלו במסגרת המחלקה לתכנון של התנועה הקיבוצית), שהשפיעו על תכנון המרחב הקיבוצי. מאמץ מיוחד הושקע בתכנון מבני-הציבור. אלה, ובעיקר חדר-האוכל על הפונקציות השונות שהוא ממלא, בולטים עד היום בכל הקיבוצים כמרכז מטופח.

בשנות החמישים והשישים למאה העשרים קיבלו חברי-קיבוץ רבים שילומים אישיים מגרמניה. חלק גדול מהם מסרו את הכסף לקיבוץ שלהם, אך לרוב התנו כי הסכום לא ייכנס לתקציב השוטף, אלא יוקדש להשקעות בתחום החברתי–צרכני. סכומים אלה עזרו בקיבוצים אחדים לממן בניית חדר-אוכל חדש, יעיל ויפה. בקיבוצים אחרים נבנו בכספים אלה בתי-תרבות ואולמות-מופעים, שהשפיעו גם הם בעקיפין על מוסד חדר-האוכל, בשחררם את בניין חדר-האוכל מפונקציות שאינן קשורות לתפקידו הראשי.

בגל האחרון של בניית חדרי-אוכל, שהחלוץ והדוגמה שלו היה בקיבוץ כפר הנשיא, ואחר כך גם בקיבוץ יפתח, כלל הבניין פונקציות ציבוריות רבות: אולם מופעים נפרד, ספריה, מועדון, מזכירות, מרכולית ועוד.

במבט לאחור נראה כי חדר-האוכל הוחלף מדי פעם, וכל 15 שנה נבנה חדר-אוכל חדש (כמובן שזו הכללה עם טווח גדול של תנודות וחריגות). הסיבות להחלפה היו רבות: גידול, התבגרות והזדקנות האוכלוסיה; עליית רמת החיים בארץ מסביב בכלל ובקיבוץ בפרט; אפשרויות כספיות שנפתחו ועוד. תהליך זה נעצר ברבע האחרון של המאה ה-20, ומאז לא הוחלפו עוד חדרי-האוכל בקיבוצים.

שינויים בבניית חדרי-האוכל

כבר בשנת 1927 הוקם בדגניה ב' חדר-אוכל גדול. מיד אחר כך הוקם חדר-אוכל בגניגר. עוד לפני כן נעשה ניסיון להקים חדר-אוכל גדול המכיל פונקציות רבות בגבע, דבר שלא יצא אל הפועל.

פעמים רבות לא הוקמו חדרי-האוכל כפי שתוכננו מסיבות תקציביות וכן מכיוון שהמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית לא היתה מעוניינת בהתחלה להקים מבני ציבור בקיבוצים. קיבוץ נתפס כצורת התיישבות ניסיונית שטרם הוכיחה את עצמה. היה חשש שכעבור זמן מה יהפכו הישובים למושבים, ומבני הציבור ייוותרו ללא שימוש. מרגע שנבנו חדרי-האוכל בגניגר ובדגניה ב' – גבר הלחץ מקיבוצים אחרים. המחלקה להתיישבות, במטרה לחסוך בעלויות, החליטה לאמץ דגם אחיד לחדרי-האוכל, ונבחר הדגם של האדריכל ריכרד קאופמן. חדרי-אוכל אחדים נבנו לפי דגם זה, אולם במשך הזמן נוספו דרישות שונות (ביטחוניות ותלויות מספר החברים), והתעורר צורך ליצור דגמים חדשים, שגם אותם תכנן לרוב קאופמן. לאופולד קרקאּור הוא אדריכל נוסף שהשפיע על סגנון הבניה. הוא בנה את חדרי-האוכל בבית-אלפא ובתל-יוסף, וכמה מהפתרונות שהציע הפכו לסימני היכר של חדרי-האוכל. בין הארכיטקטים חשוב גם מקומו של מסטצ'קין שבנה את רוב חדרי-האוכל של הקיבוץ הארצי. בשנות השלושים נפתחו מכרזים לתכנון חדרי-אוכל בקיבוצים מחוץ למחלקה להתיישבות. בתכנונים השתתפו טובי הארכיטקטים בארץ: אריה שרון, זאב רכטר, יעקב מטריקין, מוניו ויירויב ואחרים. אליהם הצטרפו מתכננים מבין המתיישבים. תכנון חדר-אוכל נחשב בקרב הארכיטקטים לפרויקט חשוב וגדול. חדרי-האוכל תוכננו ברוחב יד, אך בפועל נבנו ללא תקציב מספיק.

בשנים מאוחרות יותר (שנות השישים והלאה) החלו להיבנות בקיבוצים חדרי-אוכל חדשים מונומנטאליים ומפוארים. בשלב מסויים הוכנס חימום לחדרי-האוכל, ואחר-כך גם קירור (תחילה אוורור, אחר אפילו מיזוג-אויר). ב-1964 הוקם בכפר הנשיא חדר-אוכל משולב, שהוא חלק ממרכז ניהולי ובו שירותים מרוכזים לרבות מזכירות, הנהלת חשבונות, מרפאה, ספריה ומועדון. קיבוצים אחדים (יפתח, כברי ועוד) תכננו על פי המודל הזה את המבנה שכלל גם מזכירות, הנהלת חשבונות, מרכולית ומזכירות טכנית.  ב-1975 נחנך במעין ברוך חדר-האוכל האחרון, ומאז לא נבנו חדשים.

קישוט ועיטור

בכל קיבוץ נמצאו אנשים שהקדישו מחשבה ומאמץ לטיפוח האסתטיקה של המרחב הציבורי, ושל חדר-האוכל במיוחד. בעיטור חדרי-האוכל משמשים בערבוביה יסודות המאפיינים את הקיבוץ המסוים, יחד עם יסודות המקובלים בכלל התנועה הקיבוצית. יסוד ראשוני ברוב חדרי-האוכל הוא חלונות גדולים – לרוב עם מסגרות מאלומיניום (שהיו אז בבחינת חידוש מרענן). החלונות נועדו לא רק להכנסת אור ואויר, אלא גם לגאווה והשתלבות בנוף ובגינון הנאה שהוקפד לטפחו סביב חדר-האוכל. מצד שני נאלצו קיבוצים רבים לבנות לפחות קיר אחד, זה הפונה לעבר גבול מדינה עויינת, כשהוא אטום וחזק ("בנייה בטחונית"). במקומות רבים נבנה או צופה קיר אחד או יותר באורח דקורטיבי מחומרים טבעיים כגון עץ או אבן. לעיתים תוכננו מחיצות שאפשר להזיזן. לעומת זאת נדיר למצוא חלל-אכילה המחולק לפינות אינטימיות. קיר אחד הוקדש למסך הקולנוע. על יתר הקירות נתלה קישוט בהתאם לטעם של האמן המקומי. לפעמים נתלה קישוט קבוע, בעיקר צילומים מוגדלים מראשית חיי הקיבוץ וכן תמונות של אמנים ישראליים. לפעמים נתלה שטיח המורכב מריבועים, כל ריבוע נתרם על-ידי משפחה אחרת בקיבוץ. מדי פעם הוסרו זמנית קישוטים אלה כדי לפנות מקום לקישוט זמני, מתחלף: לקראת חגים קושטו קירות חדר-האוכל בציורים המתאימים לחג המסויים, כגון סמלי המזלות של חודשי השנה לראש השנה, או מכות מצריים לליל הסדר. מדי פעם מוצגות תערוכות מתחלפות של יצירותיהם של אמנים מקומיים. היתה תקופה, בשנות ה-60 בעיקר, שפשט נוהג להירשם כמנוי על ספריה של תערוכות מתחלפות של ציירים ידועים בנושאים שונים, וקירות חדר-האוכל היו הופכים לתערוכה "חינוכית". בכניסה לחדר-האוכל הוצב ארון-זכוכית, "הויטרינה", ובו תצוגות מתחלפות מענייני היום או העונה.

מִתְקָנִים ופונקציות נוספות

ליד חדר-האוכל, בחוץ, ליד הכניסה, הותקנה ברזיה עם ברזים נמוכים לשטיפת המגפיים לפני הכניסה לחדר-האוכל. היה בכך יותר מאשר צורך להפחתת כמות הבוץ המוכנסת לחדר-האוכל, ואפשר לראות בכך משום ביטוי ליחס הכבוד למוסד חדר-האוכל, התקדשות לקראת הכניסה אליו. בשולי ברזיה זו הונחו מברשות לניקוי נוסף של המגף, וליתר בטחון נקשרו המברשות בשרשרת לבל "יעלמו". לא תמיד זה עזר.

כמו-כן הותקן ליד הכניסה, לפעמים מחוץ לחדר-האוכל ולפעמים בתוכו, מתקן למים קרים, ועם ההתעשרות – אפילו מתקן למי-סודה, שהיה מושא לקנאתם של עירונים רבים. סמוך לכניסה, בפנים, עמד מיחם למים רותחים. כאן בסביבה הוצב גם תא הטלפון, שחשיבותו היתה עצומה לפני שהונהגו טלפונים פרטיים בבתי החברים.

סמוך לכניסה, מבחוץ, הותקן מרכז התקשורת: לוח-סידור-העבודה ולוח-המודעות. בלוח סידור העבודה ברר החבר מדי ערב היכן הוא עובד מחר. כאן הוא ברר גם איפה יוכל למצוא היום את החבר שהוא מחפש לצורך זה או אחר. סביב הכנת לוח העבודה למחר נערכו דיונים סוערים בין סדרן העבודה, מרכזי הענפים והעובדים. בחדרון שהוצמד בדרך הטבע למרכז החברתי, היינו לחדר-האוכל, פעל "סידור העבודה" – מוסד קיבוצי בפני עצמו, שלא כאן המקום לתנות את פרטיו, אך ראוי לציין כי הוא הוסיף רעש להמולה של חדר-האוכל. 

לוח-המודעות היה עשוי שעם, ועליו נתלו פתקים באמצעות נעצים. כאן יידעו את החברים על אירועים שונים, או בישרו על תמרון בטחוני, הפסקת-חשמל מתוכננת או ביקשו לא להשליך ארגזים ושקים ריקים. כאן עידכנו את החברים בכמות הגשם, בסיכומי היבול, בפרס שזכה בו ענף זה או אחר, או בתערוכת-בגדים צפויה. נמצא בו ברכות ללידה והשתתפות בצער, בקשות לעזרה בהשבת אבדה או הודעה על מציאה. כאן נתלו גם מפתחות שנמצאו בחצר.

עם הזמן נוספו לחדר-האוכל גם מלתחה למעילים, מקום למגפיים שנחלצו עם הכניסה לבית, כיורים לרחיצת ידיים, ולבסוף אפילו בתי-שימוש עם מים זורמים.

בין כותליהם של רבים מחדרי-האוכל החדישים ישנו משרד דואר, עם מערכת של תאי-דואר לכל משפחה. כאן מחולקים דברי-דואר, חוזרים פנימיים, עתונים ועלון-הקיבוץ. בעבר היו תאי הדואר פתוחים, ורק שמם של החברים היה רשום בתחתיתם. בהמשך נוספו מנעולים על התאים, שבישרו תקופה חדשה, ועדיין חברים רבים אינם נוהגים לנעול את תאיהם עד היום.

בימים של טרום טלפונים בבתי החברים (ה"חדר שלי"), אפשר היה למצוא בחדר-האוכל כמעט כל חברה וחבר. מי שנזקק לעזרה מבעלי תפקידים היה מוצא אותם בחדר-האוכל. סדרן העבודה שנקלע לבעיה בסידור העבודה היה נוהג לסור לחדר-האוכל ולארוב לחברים שיכולים לבצע עבודה או תורנות.

הארוחות

את המזון הגישו לשולחן. רק מאוחר יותר הונהגה המהפכה של "הגשה עצמית". המזון הוגש בכלים שתוכננו ל-8 סועדים, ולכן הקפידו להביא אותו רק אחרי שהושלמו ואוישו כל 8 המקומות שליד השולחן. הדבר גרם למחלוקות ולקשיים, כאשר פלוני לא רוצה לשבת עם אלמוני, או כאשר נותר מקום פנוי אחד, ובאים 3 חברים הרוצים לשבת יחד ליד אותו שולחן, או כאשר 7 סועדים מחכים זמן רב לבואו של הסועד השמיני. אם נכנע ה"מגיש" התורן ומגיש לשולחן מנה ל-8 כשיושבים בו רק 6 – זוכים האוכלים למנה נוספת, אך לא יישארו מנות לאחרונים.

לא היה די מקום לכל הסועדים, ואכלו במשמרות. לשם כך האיצו באוכלים לסיים ולקום ממקומם, ואז היה צוות העובדים בחדר-האוכל "מתלבש" על השולחן להסיר את שיירי האוכל, לנקות ולערוך אותו מחדש עבור המשמרת הבאה.

בראשית דרכו היה חדר-האוכל בניין מפואר שחייב הוצאה חד-פעמית גדולה, אך התקציב לאחזקה השוטפת היה דל. כלי הבישול היו פשוטים ורמת המזון והמשקה היתה ירודה למדי. לכן הופרד האוכל של הילדים מהאוכל של המבוגרים. המטרה היתה לספק לחברים מספיק אוכל לקיום ותו לא, ואילו לילדים לתת מן המיטב. עם הזמן חל שיפור מתמיד ברמת האוכל.

אורחים מבחוץ, שבאו לבקר את ידידיהם חברי הקיבוץ, התקבלו בברכה ואכלו בחדר-האוכל יחד עם מארחיהם. עד שנות ה-40 של המאה ה-20 היה האוכל בקיבוץ דל לעומת מה שהאורח הממוצע רגיל מביתו. בשנות מלחמת העולם השניה התהפך הגלגל, ובשנות הצנע והמחסור בארץ, בראשית שנות ה-50, נחשב האוכל בקיבוצים לטוב יותר מבחינות מסויימות מן הממוצע מחוץ לקיבוץ, בזכות האספקה העצמית של חלב, מוצרי-חלב, ביצים, בשר-עוף, ירקות ופירות. עם עליית רמת החיים והמזון בארץ שוב פיגר הקיבוץ אחרי הממוצע הארצי.

בשנותיו הראשונות של הקיבוץ היה התפריט דל ביותר. לחם (במקרים רבים לחם יבש שנשאר מיום אתמול), חצאי ביצים קשות, זיתים, קציצות שעיקרן לחם במקום בשר, חיטה גרוסה, בצל, דג מלוח, דייסת קטניות, מרק דל תוכן, חמיצה וכוס תה. 'תרנגולת', אמר הפתגם שהיה שגור בהתיישבות העובדת (המקור הוא למעשה יידישאי), 'מופיעה על שולחנו של חבר קיבוץ ומושב רק כשהוא הולך למות או כשהיא הולכת למות'.

כשהיה חדר-האוכל עוד אוהל או צריף-עץ נהגו לבשל על פחמים, ואחר כך על פרימוסים ועל תנור מרכזי שהוסק בסולר. עם המעבר למבנה בטון מודרני שוכלל גם המטבח וכלל מקררים חשמליים, כיורים ושולחנות נירוסטה, סירי-קיטור, תנורי-חשמל גדולים, כיריים של גז ולימים (מאמצע שנות החמישים ואילך) גם מיקסרים חשמליים, מדיחי כלים, קולף ירקות חשמלי ומכונה חשמלית לחיתוך לחם.

בקיבוצים רבים היו ימים קבועים לתפריט זה או אחר. לפי התפריט ידעת שהיום יום ד'; או להיפך, אם ידעת שהיום יום ד' יכולת להיות בטוח שתקבל כמנה לארוחת הצהריים פשטידת גבינה. כל מבשלת התפרסמה במומחיותה בתבשיל מסוים.

בחדר-האוכל בקיבוץ אכלו 3 ארוחות עיקריות ליום, ועוד כמה ארוחות משניות, שחשיבותן החברתית רבה גם היא.
ארוחת הבוקר הוגשה בקיבוצים בין 6:30 (או 8.00) ל-9:00. ארוחה זו כללה ירקות שהוגשו לא חתוכים, זיתים, גבינה לבנה זולה, לחם, ביצה, ובחורף דייסה חמה (סולת או קואקר). יכולת לבחור בין ביצה קשה לרכה, אבל ביצה מטוגנת הוגשה רק בקיבוצים מעטים. הביצה הרכה לעולם לא היתה בדרגת הקושי הרצויה לחבר, לרוב קשה מדי, לעיתים רכה מדי, ובדיחות חוברו בנושא איך להמציא מתקן שיפיק ביצה רכה כהלכה. בכלל, סביב הביצים נוצרו בדיחות רבות. מיכה תמיר מספר על האמרה שתרנגולות הקיבוץ ידעו להטיל חצאי ביצים קשות לחברי הקיבוץ וביצים טריות שלמות למכירה.

מן הירקות היה כל חבר מכין לעצמו מעדן כלבבו – הסלט! היו חברים שהשקיעו רק מעט בטקס הכנת הסלט, אחרים הקפידו על הכנת סלט "מושקע", שלבד מהעגבניות, המלפפון והחסה הבסיסיים, כלל גם בצל ירוק, זיתים, צנונית, גזר, ותובל בשן שום, לימון, פלפל, מלח ושמן. לא היה הרבה אוכל מעניין נוסף, לכן השקיעו בהכנת הסלט. ייתכן שסלט זה, שהוא ממאפייני המטבח הישראלי הכללי, מקורו במגזר הקיבוצי, ומשם התאזרח בכל החברה. היו אף שמשכו את הכנת הסלט לאורך זמן רב, ונחשדו בכוונה להאריך את זמן הארוחה על חשבון החזרה לעבודה. המשפט "רק עכשיו סיימתי להכין את הסלט" הוא בעצם בקשה לעוד פסק-זמן בחדר-האוכל. היו חברים ובעיקר חברות שנהגו להכין סלט עבור כל היושבים עמם לשולחן.

ארוחת הצהריים הוגשה בין 11:30 ל-14:00. זו היתה הארוחה היומית העיקרית, החמה. הארוחה כללה "מנה" שהיתה פעם או פעמים אחדות בשבוע בשרית, לרוב עוף, לפעמים דג זול מיובא (בקלה), לעיתים רחוקות בקר. פעמים אחדות בשבוע היתה המנה צנועה יותר, כגון מנה כרובית או פשטידת אטריות או ירקות. היתה מנה מיוחדת לצמחונים ומנות דיאטה מותאמות להוראות האחות. לעיתים קרובות הוכנו מנות אלה ללא הרבה תשומת-לב ודמיון, מעין "אם הם מתעקשים לא לאכול מנה תקנית כמו כולם, אז מגיע להם לסבול". מי שלא רצה לאכול את המנה המסויימת של היום יכול תמיד לקבל "בִּמְקוֹם" (במלעיל): "מה המנה היום? עוף אפוי. ומה הבמקום? עוף מבושל במרק". להקת הנח"ל שרה ב"סרנדה לעדה" – לאה נאור / משה וילנסקי: "...אנחנו אותך אוהבים, עדה, עדה, / כמו לחם טרי עם ממרח שוקולדה. / ואם לא תגישי זאת, כלל לא נתרגזה, / נאהב אותך "במקום" כמו מיונזה...". היה גם סוג אחר של "במקום" או "דיאטה": מנה משופרת ומותאמת לבעיותיו של חבר זה או אחר, לרוב בעיות בריאותיות, לפי הוראת האחות. חברה בהריון או יולדת זכתה אף היא למנות מיוחדות. נשים רבות פרסמו את דבר הריונן בעצם הגעתן למטבח הדיאטה לקבל כבד עוף או בקר. בני זוגן חיכו אף הם לתקופה מאושרת זו, אשר העשירה את מזונם.

המנה בארוחת הצהריים היתה קצובה. מלבדה היו תוספות שהיו לרוב חופשיות בכמותן, לא קצובות: ירק חם ומנה פחמימנית. החלק הפחמימני נקרא "דיסה", לעיתים במלרע ולעיתים במלעיל: "מה הדיסה היום? אטריות" (או תפוחי-אדמה, וכיו"ב). קינוח היה נדיר, פרט לפרי סוג ג' מעודפי המטע המקומי.

מי שאיחר להגיע גילה לעתים שהמנות הנחשבות כבר לא היו זמינות. היו קיבוצים שהקפידו על כך שעובדי חדר-האוכל "ישמרו בצד" את "המנות השוות" לעובדים שאינם יכולים להגיע בזמן בשל אילוצי עבודה.

לא כל החברים יכלו להגיע לאכול בחדר-האוכל, אם בגלל מחלה ואם בגלל עבודה בשדה רחוק, והקיבוץ דאג להביא אליהם את הארוחות. היו כלים מיוחדים להבאת האוכל החם לשדה, אך תמיד היה נשפך לפחות חלק מן המרק בדרך. עובדי המטע אכלו יחד בסככה מיוחדת בתוך המטע, עם שולחנות וכלי-אוכל דומים לאלה של חדר-האוכל. שם הם אכלו גם את ארוחת הבוקר. תכופות זכו עובדי השדה לפריבילגיות, כגון יותר ביצים ולעיתים אפילו פרוסות של גבינה צהובה. אל בודדים בשדה, פלח או רועה, וכן לחולים הצמודים לביתם, הביאו את הארוחה בשלישיית-סירים תואמים שזכתה בקיבוצים רבים לכינוי "קונפייטר", שאיש לא ידע מה מקורו. משוררים כינו אותו "סיר הסירים". היו שכינו אותו "מנש'קה" או "נושא-אוכל". באינסטרומנט דומה, אך גדול יותר, הביאו אוכל מהמטבח אל חדרי-האוכל של הילדים, לרועה הביאו את האוכל על גבי סוס. תכופות נשפך מעט מן המרק החם על גבו של הסוס והוא נבהל והשתולל. הקונפייטרים נעלמו באורח מסתורי מדי פעם. מספרים על אקונומית ששמרה מכל משמר על שלושת הקונפייטרים שהיו לה כדי לשלוח אוכל לשדה, והנה בא הפרש ומבקש קונפייטר להביא אוכל לרועה. עונה האקונומית "אין לי קונפייטר פנוי כרגע" אומר הרועה "ומה זה הקונפייטר התלוי שם?" עונה האקונומית "זה רזרבה. אם אתן לך אותו, ויבוא מישהו הזקוק לקונפייטר, מה אתן לו?".

ארוחת הערב הוגשה בשעות 19:00 עד 20:00. בתוכנה היא דומה לארוחת הבוקר, אך אין היא מוגשת על-ידי עובדי חדר-האוכל במסגרת עבודתם, אלא על-ידי "סתם" החברים, בתורנות של כל החברים, אחרי שעות העבודה בענף הרגיל שלהם. אחרי ארוחת הערב לא קמו החברים ממקומם (אלא אם נאלצו לפנות מקום לאוכלים במשמרת השניה). הם המשיכו לשבת ולשוחח, להחליף מידע ורכילות ולדון בסוגיות הענף, הקיבוץ, הארץ והעולם.

נוסף ל-3 הארוחות העיקריות אכלו בחדר-האוכל עוד 3 ארוחות-ביניים:
קפה-של-שחר. עד שנות ה-60 למאה ה-20 לא היתה לחבר אפשרות להכין בביתו כוס משקה חם בקומו בבוקר. לכן השתרש נוהג להתכנס מיד עם הקימה בחדר-האוכל, לרוב במסגרת החברתית של ה"ענף", היינו מקום-העבודה, ולשתות יחד כוס קפה-של-בוקר לפני היציאה לעבודה. זאת היתה גם מסגרת לארגון העבודה היומית בענף. מי שנמנה על המשכימים קום זכה לכבוד, כיוון שהתחלת העבודה עם אור ראשון העידה על היותך חבר במעמד הפועלים והיצרנים העובדים קשה, ועבודה קשה משמעה יוקרה. בקיץ נהגו להתחיל את יום העבודה עם הנץ החמה – בעיקר העובדים בגידולי-שדה ('גד"שניקים'), הנוטעים וגם עובדי הנוי ('נויניקים'). זאת כדי לנצל את השעות הקרירות של היום. ארוחה זו כמעט שעברה מן העולם כיום. בקיבוצים שהיא מוגשת עדיין היא קרויה "הפרלמנט של הבוקר".

ארוחת-ארבע. נאכלה בשעה ארבע או חמש עם השיבה מהעבודה, לשם סתימת הפער הארוך בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. גם היא לא תובן בלי לזכור שאין לחבר כל דרך להשביע את רעבונו מחוץ לחדר-האוכל. לארוחה זו הוציאה האקונומית אוכל כדי לצאת ידי חובה: אם אתה באמת רעב – תאכל את מה שיש: לחם, ריבה זולה, תה בסכרין. את הריבה מהלו במים, יש אומרים שכאמצעי נגד אגירת הריבה בבית החבר, כי האמינו שריבה מהולה במים תוססת עד מהרה.
עם השנים והשיפור במצב הכלכלי זכתה ארוחה זו לשיפורים רבים. נוספו לה עוגות וחלבה ולעיתים גם גלידות. כאשר החלו החברים להכין ארוחות קלות בבתיהם – הפסיקו להגיש ארוחת ארבע משותפת בחדר-האוכל.

סעודת-לילה. אחר חצות היתה מתארגנת בחדר-האוכל סעודה מיוחדת. השתתפו בה השומרים, השומרות בבתי-הילדים, הרפתנים, ולפעמים עוד מישהו. יתרונה של סעודה זו היה הזמן הרב שעמד לרשות המכינים, לכן ניצב לרוב במרכזה צ'יפס טרי, מעדן שדרש השקעה רבה בהכנתו ושכמותו היה דבר נדיר בארוחות הצהריים. לסעודה זו נוסף לפעמים נופך של פינוק מיוחד (שנקרא בכינוי "שחיתוּת"): כאשר רפתנים או נוקדים נאלצו לשחוט בהמה, או ציידים הביאו מפרי צידם, היו אוכלים בשר ממש, לרוב את הכבד, שנחשב בדרך-כלל מעדן בלתי-מושג, שאפשר רק לחלום עליו.

סביב המזון הקיבוצי נוצר פולקלור מקומי ותנועתי עשיר, רובו הומוריסטי. רות גפן-דותן מספרת שבקיבוצה נהגו להתבדח כי ישתילו לתרנגולת סכין גילוח, למען תטיל ישר חצאי ביצים. על המטפלות נאמר שהשמינו כי אכלו פעם עם הילדים ופעם עם הבעל. בספרי הקריקטורות הקיבוציים (דן גלברט, שמוליק כץ, גידי קייך ואחרים) מרבה לככב חדר-האוכל ונושא הארוחות בו.
שרה ארנסון תרמה לנו בדיחת "חדרוכל" ידועה בעניין הביצים הקלות: "רוצה קלה או קשה? יש רק קשות. אז למה שאלת? סדר צריך להיות"; ועל החברה שנכנסה ושאלה: "איפה כולם?", ומסתבר שכמעט כולם נמצאים, וחסר רק חבר אחד, שמסתבר שהוא-הוא מה שהיה עבורה "כולם".

מלים וביטויים שונים סביב המזון נכנסו לפולקלור הקיבוצי, ומקצתם תועדו והונצחו בספרות הקיבוצית הנוסטלגית. להלן מספר דוגמאות (רובן נשלחו על ידי מיכה תמיר לאתר מספרי הסיפורים של יהודה עצבה): "מנה מבריאה" – תוספת מזון למיוחדים לפי רשימה. כדי להיות מיוחד היית צריך להיות אחרי מחלה קשה או רפתן; "בשר עוף" – מוצר שהיגיע לשולחנות בדרך כלל לאחר שרב כבד ותמותה בלול; "עוף מכובס" – שבושל במים עד שנמאס למים, הוגש במצב התפוררות; "בשר צלי" – בשר שהוחרם בעודו בחיים משכנינו הערבים שהיו חודרים לשדותינו; "סמרטוטים" – בשר לכדורים או קציצות; "לחם יבש מושרה במים" – בשר לכדורים וקציצות; "פשטידה" – מה שלא היה טעים לכם אתמול תקבלו היום במצב צבירה חדש; "רכבת" – כלים עם תבשיל שהוקדח, המוחזרים בסך למטבח (ואז המבשלת נעלבת ופורצת בבכי מר); "תה קר מתוק על לימון" – מעדן מבוקש שליווה ילדים ומבוגרים, אף שהומתק לרוב רק בסוכרזית. לעיתים היו לוקחים כדים עם תה קר לעבודה.

כלי ההגשה והאכילה

תחילה אכלו בחדר-האוכל בצלחות-פח. לימים הן הוחלפו בצלחות פלסטיק, ואחר-כך בצלחות עשויות חרסינה גסה או זכוכית "בלתי שבירה". הסכו"ם (ראשי תיבות של "סכינים, כפות ומזלגות", מונח שהומצא בקיבוץ) לעולם לא הספיק. במיוחד הסכין, שלא נחשב לכלי-אוכל-אישי אלא כללי, ואשר הוקצב אחד או שניים לשולחן, ועבר לפי התור מסועד לשכנו-לשולחן. תמיד חסרו סכינים וכפיות. תמיד התלוננה האקונומית כי "רק בשבוע שעבר הכנסתי למחזור 20 סכינים חדשים, וכבר נעלמו רובם". בלית ברירה השלימו עם התעלומה לאן נעלמים הכלים. לקראת אירוע חגיגי, שדרש הרבה כלי-אוכל, נהגה האקונומית לצאת לסיבוב בין בתי הקיבוץ, ענפיו ודשאיו, וחזרה עם שלל של צלחות וספלים וסכו"ם ש"נעלמו" מחדר-האוכל מאז הסיבוב האחרון.
לכל שולחן הוגש קומקום שתיה. משהתרוקן הקומקום (או הסל של הלחם, או כל דבר אחר שהוגש לשולחן ולא היה מוגבל או מוקצב) היית מרים את הקומקום הריק, ועובד ההגשה אמור היה לחוש אליך ולהביא לך קומקום מלא. תחילה היו הקומקומים עשויים מאלומיניום דק, ותמיד היו מקומטים, לימים החליפו אותם בקומקומים טובים ויקרים מנירוסטה, ואלה היו נעלמים אט-אט, כמו הסכינים, אך יקרים מכדי שאפשר יהיה לעמוד בתחלופה.

את הירקות, האטריות, תפוחי-האדמה, האורז וכיו"ב הגישו לשולחן בקערת מתכת (גם היא תחילה מאלומיניום, אחר-כך מנירוסטה) שנקראה בשם "דייסיה", מלשון דייסה.

מוסד מיוחד היתה קערית (גם היא תחילה מאלומיניום, בהמשך מנירוסטה) שנועדה לשמש בית-קיבול לקליפות-מלפפון, גרעיני זית ושאר פסולת-מזון של כל היושבים בשולחן. קראו לה "כלבויניק", וניסיונות להדביק לה שם עברי (כגון "משיירת", "ציבורית") לא זכו להצלחה. חוקרים שונים הציעו פרשנויות שונות (פרקטיות וסמליות) להימצאות כלי זה על השולחנות. אחד ההסברים היותר פשוטים והגיוניים הוא שהכלי פטר את הצורך לקום מהשולחן כדי לפנות אשפה ואיפשר לסועדים להישאר על מקומם בכל זמן הארוחה. כך או כך היה הכלי חביבם של בעלי הכלבים והחתולים, אשר היו דולים מתוכו מעדנים עבור חיות המחמד שלהם. המושג "כלבויניק" חלחל מחדר-האוכל לחיי החברה והמקצוע, גם מחוץ לקיבוץ. כלבויניק – אם לחיוב, היינו אחד היכול לבצע עבודה מכל סוג; ואם לשלילה, אחד שאין לו שום מקצוע מסוים שהוא בקי בו לעומק.

יש הגורסים (אולי בהומור) שהוויכוחים על נחיצות הכולבויניק הקדימו את הוויכוחים על תרבות השיתוף בקיבוצים, והיעלמותו מחדר-האוכל בישרה את התפרקות הקיבוץ מנכסיו החברתיים, התרבותיים והערכיים בכלל. במילון המילים והמונחים הפנימיים שהוציא קיבוץ בית העמק, שנקרא "מאלף עד טיט", נכתב: 'הכולבויניק נעלם מהשולחן עם כניסתנו לחדר-האוכל החדש לפני עשרים ושלוש שנים, לתדהמתם של רוב חברי התנועה הקיבוצית. המחמירים ניענעו בראשם ואמרו "זה סוף הקיבוץ!"'. ב-1998 פורסמה כתבה על גסיסתו של חדר-האוכל הקיבוצי, שכותרתה 'אפילו הכלבויניק מת'. בין השאר נכתב בה: 'פעם היתה "הגשת חברים". תורנים היו דוחפים עגלות בין השולחנות ומחלקים את האוכל. עכשיו אפשר לראות עגלות כאלה במסעדות סיניות גדולות בחו"ל, המתמחות בדים-סאם. פעם היה מושג של לתפוס מקום. היום אין צורך, חדר-האוכל חצי ריק. פעם, לפני שכל לוקש נקרא פסטה, היתה עגלת נירוסטה מחולקת לתאים, כל תא מכוסה במכסה, ובתוך כל אחד סוג אחר של אטריות או פתיתים. גם היום יש. אז היתה רק מנה עיקרית אחת ולאלטרנטיבה קראו "במקום", במלעיל. אבל יותר מכל דבר היה הכלבויניק, אותו פח זבל קטן שניצב במרכז השולחן. הוא מת מזמן'.

נהגו שיטות שונות להגשת מלח, פלפל, שמן לסלט, חצצי-שיניים, כשם שיש כיום שיטות שונות לכך במסעדות שונות. מפיות לא הוגשו כלל עד שנות ה-80 למאה ה-20, זה נחשב בזבוז בורגני.

כלים נוספים, שזכו למעמד סמלי-מיתולוגי בתרבות הקיבוץ בכלל ותרבות האוכל בו בפרט הם: "הג'רה" – כד חרס ששימר מים צוננים על ידי הזעה – בכל חדר היתה ג'רה קטנה ובחדר-האוכל ג'רה גדולה; "פיילה" – סיר בישול גדול; "מרקייה" – קערה גדולה מאלומיניום למרק לכל שולחן.

קיבוצים אחדים הגישו שתייה נוספת. בגבעת חיים, שבו מפעל לרכז פרי מוקפא, הוגש מיץ טרי כמעט כל יום. באיילת השחר הוגש בעונת הבשלת הפרי של מטעי הקיבוץ מרק-פירות קר שכונה שם "לפת", כנראה מלשון לפתן.

כשסיימו האוכלים בשולחן מסויים את ארוחתם היה צוות העובדים בחדר-האוכל מוריד את הכלים המשומשים בעגלות אל שוטף הכלים. כדי להחיש את העבודה התבקשו הסועדים לרכז את כליהם על השולחן – כל סוג למינהו. לפעמים הניחו על השולחנות שלטים המבקשים לרכז את הכלים. לדברי רחל סבוראי לא זכתה בקשה זו להתייחסות מסיבה פשוטה: הראשון והשני בין יושבי השולחן, בסיימם לאכול, עוד לא היה להם עדיין מה לרכז. ואילו האחרונים לא נטו לרכז בשביל כולם (מה אני פראייער?). עד אשר מישהו, באחד הקיבוצים הגה את הרעיון הבא: כל אחד ואחד מהסועדים יביא אל כליו המשומשים שלו למקום מרכזי מסוים ויניחם בצורה מסודרת. אין יודע מי היה הגאון הנ"ל, אבל חידוש זה עבר כשריפה בשדה קוצים והתקבל כנוהג בכל התנועה הקיבוצית. 

המכונות לשטיפת כלים הן יצירה של חבר עין חרוד איחוד, שהיה מעובדי בית החרושת פלב"ם בקיבוץ. משה הרשליקוביץ-עופר ראה פרוספקט מכירות של מכונה לשטיפת כלים מארה"ב, נדלק, וייצר מכונה טובה מהמוצר המקורי. בית החרושת פלב"ם ייצר מכונות כאלה לפי הזמנת הצרכן, כלומר שליחיו בדקו את המקום המיועד ויצרו מכונות המתאימות למקום.

האולם וריהוטו

חדר-האוכל היה מרוהט תחילה בשולחנות גסים וכבדים מעץ, שולחן לכל 8 אנשים, ומשני צדדיו שני ספסלי-עץ נטולי משענת. בקריקטורות של אותה תקופה מצוייר אדם רביעי המנסה להידחק לספסל שיושבים בו כבר 3 חברים, והוא מיועד ל-4, אך בקושי יש בו מקום לכולם. מה גם שהחבר מנסה להיכנס באמצע, בין שני חברים אחרים, במגפיו המלאים זבל-רפת. היו גם שולחנות ל 6 אוכלים. הבעיות של מילוי מקום פנוי ושל חברותות שהתקבצו בשולחנות משלהן ויצרו מעין קליקות – היו נושא קבוע של שיח פנימי.

לימים, כאשר החליפו שולחנות וכסאות, עשו זאת בדרך כלל בפעם אחת. בקיבוץ הזורע ובקיבוץ צרעה ייצרו שולחנות וכסאות איכותיים ונוחים במיוחד עבור חדרי-האוכל הקיבוציים.

בחדרי-האוכל הקיבוציים נדיר למצוא שולחנות עגולים. במקומות שיש שולחנות עגולים הם מהווים פינה מוגבלת בתוך אולם האכילה. הסיבה לכך היא ככל הנראה יעילות ונוחות סידור חדר-האוכל הכללי. כמו כן שולחן עגול מבטא אמנם שיתוף ושוויון, אך הוא גם יוצר ניתוק של יושביו מהיושבים האחרים בחדר-האוכל.

בחדרי-האוכל הראשונים נמרחה הרצפה בחורף בשכבה עבה של בוץ שהביאו איתם האוכלים מהשדה או מהרפת. ניסו להתגבר על כך בשתי דרכים הפוכות: על-ידי פיזור נסורת על רצפת חדר-האוכל (מדי יום ששי היו מחליפים את הנסורת וריחה הטרי תרם לחגיגיות קבלת השבת); או על-ידי השלטת נוהג שיש לחלוץ את הנעליים בכניסה לחדר-האוכל. בעשורים הראשונים שטפו את האולם יום-יום בעזרת צינור מים ומגבים. אחר כך עברו למכונת שטיפת רצפה, שלא אחת התקלקלה. ככלל היתה הקפדה (ויש הטוענים ממש אובססיה) לשמירה על ניקיון חדר-האוכל. אולי תרם הדבר לתחלואה הנמוכה של חברי הקיבוצים.

יחס הכבוד שהגו כלפי חדר-האוכל התבטא בין היתר באיסור מוחלט להיכנס לחדר-האוכל ללא חולצה או ברגליים יחפות. האיסור נאכף באמצעות "דעת-קהל" תוקפנית. מאבק מתמיד נערך נגד כניסת כלבים לחדר-האוכל.

האוכל לילדים

הילדים של הקיבוץ גדלו ב"חברת-ילדים", שנועדה להקנות להם חינוך הולם לרעיונות הקיבוץ ותנאים פיזיים סבירים גם כאשר החברים המבוגרים לא יכלו להרשות לעצמם תנאים כאלה. במסגרת זו נעשה מאמץ גדול לתת לילדים אוכל טוב ומזין, גם כאשר לא היתה אפשרות כלכלית לספק זאת לכלל החברים. גם בשנים של עוני ורעב הקפידו לתת לילדים אוכל יותר טוב ובכמות גדולה יותר. לא בכדי זכו ילדי הקיבוץ בשנות החמישים לכינוי "ילדי שמנת" (או "ילדי תנובה"). הם נחשבו לבני-מזל המשופעים באוכל בריא ומזין, ובמיוחד במוצרי חלב. לעומתם חיו רבים משאר ילדי הארץ בצמצום יחסי ונאלצו לאכול (כמו כל בני משפחתם) מזון מוגבל שנמכר רק על סמך תלושים שחולקו בהקצבה.

עד שנות השבעים אכלו הילדים ברוב הקיבוצים בחדרי-אוכל נפרדים משלהם, לא בחדר-האוכל של המבוגרים. עיתים היה זה בבית-הילדים של כל אחת מקבוצות-הגיל, עיתים היה חדר-אוכל נפרד, משותף לכל ילדי בית-הספר. נאסר על הילדים להיכנס לחדר-האוכל הקיבוצי. הם אומנם נהנו מאוכל טוב יותר, אך חדר-האוכל נתפס בעיניהם כמקום נכסף, של מבוגרים בלבד. מדי פעם התנהלו דיונים האם ואיך יצורפו ילדים לארוחות בחדר-האוכל, ויכולת לראות על לוח המודעות מודעה (שרק במאוחר עמדו על הדו-משמעות שלה) בזו הלשון "הערב אסיפה. על סדר היום: אכילת ילדים בחדר-האוכל". בכיתה ז' הותר לילדים בחלק מהקיבוצים להגיע לחדר-האוכל, והיה זה אישור סמלי לקבלתם לעולם המבוגרים.

הילדים ישבו לשולחן בדרך כלל במקומות קבועים, בגילים מעורבים. בכל שולחן היה אחד המורים או מטפלת יושבים כאחראים. הנוהל היה שהילדים לוקחים לעצמם מהצלחות הכלליות, אבל את האוכל שלקחו חובה היה לסיים עד תום, כדי למנוע בזבוז ולהבטיח תזונה טובה.

את ארוחת הצהריים הביאו לבית הילדים ממטבח מיוחד, מובלעת בתוך המטבח הכללי. לדברי רחל סבוראי היה האוכל שהוגש לילדים אמנם עשיר, אך בלתי מתובל, ולכן משעמם ולא טעים. אפשר שהדבר נבע מעקרון, שהרי רווחה אז הנחה שמזון לילדים צריך קודם כל ולפני הכל להיות מזין ובריא. הממתקים העיקריים באותה עת היו ענבים, אבטיחים ופירות, שלוקטו על ידי הילדים ובני הנוער בשדות ובמטעים.

את העבודה בחדר-האוכל של בית הספר היו מנהלות המטפלות, אך תורנים מבין הילדים היו רשומים להכנת הארוחה, לעריכת הכלים על השולחנות ולפינוי ושטיפת הכלים. מקרר היה שם, אך נאסר על הילדים לפתוח אותו. בבתיהם של הילדים הבוגרים הוקצה לכל ילד תפקיד שהשתנה בכל שבוע. למשל להאכיל את החיות במשק החי, להביא כביסה ולחלקה. מקצת מהתפקידים היה קשור בארוחת הבוקר, וכלל הבאת לחם טרי ופריסתו במכונת הלחם שבחדר-האוכל של המבוגרים. תורנים מונו לרישום מי אוכל איזה סוג ביצה, לעריכת השולחנות לארוחה ולפינוי ושטיפת הכלים. התורניות הללו החדירו בילדים משמעת עצמית ומחויבות לקבוצה.

חדר-האוכל מילא עבור ילדי בית ספר תפקידים נוספים, כגון אספות של חברת הילדים. בפתח חדר-האוכל היה לוח מודעות ובו לפעמים גם עלון שבועי בכתב-יד (בעין חרוד קראו לו 'יומן'). בערבי שבת נהוג היה לשים מפות לבנות על השולחנות, והארוחה נפתחה בנגינה ושירה. היו תלמידים שהיו באים לחדר-האוכל גם מחוץ לשעות הארוחות כדי לקרוא ספרים, כי הוא היה פתוח תמיד והיה בו קריר ונעים בימי הקיץ.

דרך נוספת לחשוף את הילדים לחובות הקשורות לענף המזון היה במשימות שנת בר המצווה. כל ילד שהגיע לכיתה ז' מילא 13 משימות. אחת המשימות היתה הכנת ארוחת ליל שבת (או ארוחה אחרת) לחברי המשק.

מכיתה ח' ואילך היה לנערים יום בשבוע שהוקדש לעבודה במשק. במסגרת זו היה ענף המזון, על כל הבעייתיות הקשורה בו, ענף מועדף על נערות רבות.

אחד ממנהגי המזון, שאפשר שמקורו בבתי הילדים בקיבוצים, מוסיף להתקיים עד היום: הכנת חלה לשבת על ידי הילדים בבית הילדים.

ארוחות חריגות וחגיגיות

הקיבוצים החילוניים הקדישו לחגים מאמץ, תשומת-לב, יוזמה ויצירתיות, ואפילו מידה של קדושה – בין אם מדובר בסדר פסח ובין אם זה "חג המשק", היינו יום ההולדת של היישוב. רוב החגים נערכו בחדר-האוכל, והיו כרוכים בארוחה משותפת של כל החברים, לרוב עם הרבה אורחים מבחוץ, ולרוב עם הילדים (פרט לחג פורים, שנאסר על הילדים להשתתף בו, כדי שהמבוגרים יוכלו להשתטות כאוות נפשם).

הרבה ישראלים חילוניים מחוץ לקיבוץ לא ידעו איך לחוג את החגים, והרבו לבוא אל חבריהם בקיבוץ כדי לזכות בחוויית-חג המשלבת מסורת עם אופי חילוני וציוני מודרני. הדבר דרש מעובדי חדר-האוכל התארגנות מיוחדת, כדי לכנס את כל החברים והילדים והאורחים יחד. הן גם ביום רגיל לא היה מקום לכל החברים לאכול יחד בחדר-האוכל, ואכלו במשמרות. ואילו בחג צירפו שולחנות מאולתרים, צופפו את היושבים, והיתה אוירה חמה אך צפיפות מעיקה. לימים התקינו שולחנות מתקפלים מיוחדים, ששכנו בימות החול במחסן מיוחד. היו חדרי-אוכל שתוכננו מראש לאפשרות של הרחבה בחגים. היו קיבוצים שערכו את ליל הסדר באולם-הייצור של בית-החרושת או באסם-התבואות מחוסר מקום בחדר-האוכל לקהל הרב. 

בערב שבת הוגשה ארוחה חגיגית ומושקעת. על גבי שולחנות חדר-האוכל, שהיו חשופים במשך השבוע, פרסו מפות. בחלק מן הקיבוצים אף שמו פרחים על השולחנות. לפני הגשת האוכל הושלך הס, ונערך טקס קצר של הדלקת נרות, קריאה, ושרו שירי שבת. מאבק מתמיד נערך כדי לעצור כניסת מאחרים לחדר-האוכל במשך הטקס. החברים לבשו בגדים חגיגיים. "מה תלבשי ליום שישי בערב" היתה שאלה אופיינית בין חברות. הגיעו לארוחה זו גם כדי להיפגש, לראות ולהיראות.

תפקידים נוספים פרט לאכילה

חדר-האוכל שימש לצורכי ציבור והתכנסות הציבור, לא רק לאכילה. שם נערכו הדיונים בנושאי הציבור ("האסיפה"), שהיו מתקיימים בקביעות בשעות הערב (והלילה, לפעמים) כל שבוע, לרוב במוצאי-שבת, וכמעט כל החברים השתתפו בהם בנאמנות; שם נערכו הפעילויות התרבותיות, החל ב"קבלת-השבת" וכלה בסרט-הקולנוע השבועי (שערכו החברתי, הציבורי והאישי היה גדול במיוחד בימים של טרום טלביזיה). שם התקיימו ערב-ריקודים וערב שירה בציבור, הילולת המסיכות בפורים וליל הסדר בערב פסח. בימי בחירות הוצב הקלפי המקומי בחדר האוכל.

ליד חדר-האוכל נתלה ה"פעמון". זה לא היה פעמון ממש, אלא דיסקוס מתכת, חלק שנשבר מתוך מחרשת-דיסקוס, או קטע קצר מצינור-מתכת רחב-קוטר, והיו מכים עליו במוט מתכת. צלילו החזק הזכיר פעמוני כנסיות. בפעמון היו מכריזים על אירועים שגרתיים, כמו קימה בבוקר, ועל אירועים חריגים. בפעמון היו מזעיקים את החברים לכבות אש, או לפרוק משאית עם שקי דשן, או לצאת לאסוף חבילות חציר מהשדה למתבן עם התקרב הגשם. בפעמון היו מודיעים לחברים שהארוחה מוכנה (כי לא תמיד הספיקו להשלים להכין את הארוחה לשעה היעודה), או מזעיקים אותם לאסיפה או לערב-שירה. מוסד הפעמון יצא משימוש במשך שנות ה-50 של המאה ה-20.

בימים של טרום-טלביזיה שימש סרט-הקולנוע השבועי כאירוע התרבותי-בידורי העיקרי בקיבוץ. חדר-האוכל הותאם לצפיה בסרט, וקיר אחד בו הוקדש למסך גדול. לפני הקרנת הסרט היו מזיזים את השולחנות, עורכים את הכיסאות לצפיה, וחברים אחדים כבשו לעצמם מסורת של חזקה על מקום קבוע. אחרי ההקרנה התבקשו הצופים בסרט לסדר חזרה את השולחנות לקראת ארוחת הבוקר של מחר, אך לא תמיד נותרו עד סוף הסרט מספיק בעלי-מצפון וחרוצים ולא-עייפים. עובדי חדר-האוכל ידעו כי בבוקר שאחרי ערב הסרט תהיה להם עדיין עבודה רבה להכשיר שוב את חדר-האוכל לאכילה.

גם רוב יתר אירועי התרבות והבידור נערכו בחדר-האוכל. בכך נתקבע מודל שעיצב את חדר-האוכל בתור מוסד רב-תכליתי, המשמש לא רק לאכילה אלא גם כאולם-מופעים, אולם-ריקודים ועוד. הדבר מצא את ביטוייו הן בתכנון המבנה, הן באביזריו והן בסידורו. לפעמים הותקנו קירות פנימיים שאפשר להזיזם לפי הצורך. נוסף לקיר שהוקדש למסך הקולנוע היתה פינה מוקדשת לפסנתר, ומחסן מיוחד נועד לאביזרים שיהפכו את חדר-האוכל למשהו שונה משימושו היומיומי: במה הניתנת לפירוק ולהרכבה; מערכת הגברה אלקטרונית; שולחנות וספסלים מאולתרים להוספה בארוחות חגיגיות משותפות בליל-שבת ובחג; מפות-שולחן ועוד.

החגים היהודיים קיבלו בקיבוץ החילוני צביון ייחודי. לרוב צמצמו בהם את היסודות הדתיים, והדגישו לעומתם יסודות חקלאיים, חברתיים וקהילתיים. חלק מן החגיגות התנהלו בחוץ, בשדה, אך רוב החגים, שכללו ישיבה בצוותא ואכילה, נחגגו בחדר-האוכל. תשומת לב רבה במיוחד הוקדשה לליל הסדר, ועיצובו בקיבוץ החילוני מעיד על התפיסה שהקיבוץ הוא המשפחה. במשך שנים רבות היה ליל הסדר בקיבוץ אבן שואבת גם לעירונים רבים, חילונים שאיבדו את זיקתם לחג בצורתו המסורתית-הדתית, וחיפשו דרך ציונית חדשה לחוג אותו. רבים מאלה שמחו להיענות להזמנת ידידיהם חברי הקיבוץ להסב עמם לליל הסדר בקיבוץ.

חדר-האוכל שימש במה גם עבור יוזמות נוספות של ועדת התרבות, כגון הופעת אמן או מרצה מבחוץ, ריקודי-עם, ערב תרבות של עם או עדה אקזוטית זו או אחרת (כולל כמובן ממאכלי העם הנדון) וערב-מסיכות בפורים.

העבודה בענף המזון

האוכל הוכן בידי צוות, שבראשו עמד טבח. תחילה היתה זו לרוב חברה, שנקראה "מבשלת". הקיבוץ לא השקיע מחשבה רבה בהכשרת הטבחים. במרכז התנועה הקיבוצית הוקמה וועדת מטבחים, שיזמה משלוח חברות ללמוד בישול בישובים קיבוציים אחרים, ומאוחר יותר גם במלון 'תדמור'. אבל לא הרבה יותר. לאחרונה רבים הגברים בתפקיד ה"שף", לעיתים קרובות אין זה חבר הקיבוץ אלא שכיר, מומחה שלמד טבחוּת. למרות מיעוט ההכשרה המקצועית לקחו המבשלות עצמן את תפקידן ברצינות רבה. פעמים הרבה נמצאו חברות שיחסן לחדר-האוכל היה הרבה מעבר לסתם עבודה. הן עבדו שנים רבות בחדר-האוכל, במסירות ובהשקעת מחשבה. רחל סבוראי, בת עין חרוד, סיפרה לנו על דודתה רבקה יצקר-שף, שהבינה כבר בימי העליה השלישית שהמעשה החשוב ביותר הוא להכין לעובדים אוכל טוב. היא הגיעה עם השנים גם לרעיון שיש להקים גן ירק מיוחד, שיספק ירקות טובים ובשפע למטבח. יחד עם עוד חבר היא הקימה בעין חרוד גן ירק, שסיפק לאורך השנה ירקות מגוונים למטבח. ילדי בית הספר היו עובדים בעישוב הגן הזה, שכונה 'גן בית', בניגוד לגן הירקות המסחרי שנועד ל"חוץ".

תכנון תפריט הארוחות, קניית המזון והשימוש בו נעשו בידי חבר שנקרא "אקונום", לרוב חברה, "אקונומית". ביצוע רכישת המזון נעשה בעיקר בעיר הסמוכה בידי אדם, לרוב גבר, שנקרא "רכז הקניות". מחסן המזון נקרא "אקונומיה" או "מחסן-פרודוקטים". במידת האפשר השתמשו במזון מתוצרת עצמית, ותכנון המשק והייצור החקלאי הותאם לכך. לאחרונה הצטמצם מאוד תפקיד רכז-הקניות, ורוב האוכל מובא לקיבוץ בידי סוכנים של יצרני המזון. אספקה עצמית מפרי המשק פחתה מאוד.

מחסן הפרודוקטים היה נעול היטב, ושימש מדי-פעם יעד לפריצה, אם של חברי הקיבוץ ואם של בני נוער ששהו בקיבוץ. הם עשו זאת לפעמים מתוך שובבות ואולי מחאה, ולפעמים מתוך רעב או כמיהה לממתקים או למעדנים אחרים. הדבר פגע קשות בקיבוץ הן מבחינה כלכלית והן מבחינת האמון ההדדי, והוא נשמר בסוד (ללא הצלחה) והיווה חדשות מסעירות.

השרות לאוכלים בארוחת הערב נעשה בדרך של תורנות, שהקיפה את כל החברים, מהלולן ועד לגזבר. הרעיון היה ראשית-כל שזו עבודה בשעות לא-נוחות, שאין להטילה דרך-קבע על מעטים, אלא יש לחלקה באורח שוה בין כל החברים; ושנית כי גם בבית פרטי מתבצעת העבודה שסביב ארוחת הערב אחרי שעות העבודה הרגילות ונוסף להן, וגם אצלנו ישרת החבר את עצמו. לא אחת נוצר פער ומתח בין העיקרון השוויוני של התורנויות בחדר-האוכל לבין המציאות בשטח, והדבר עורר תרעומת וויכוחים. את העבודה בחדר-האוכל בשבת חילק בין חבריו צוות מורחב, ותמורת זאת קיבל כל מי שעבד בפועל בשבת זכות לקחת לעצמו יום חופשי ביום חול, מה שנקרא בסלנג הקיבוצי "ביום שלישי אני אקח שבת, ממילא מגיעות לי 12 שבתות".

יוקרה

יוקרתו של עובד חדר-האוכל היתה נמוכה למדי בדרך כלל. עם המעבר לבניין חדר-אוכל חדש ומפואר במעיין ברוך ביולי 1975, הוחלט להיטיב את השרות, ולהעלות לצורך זה באופן מלאכותי את רמת היוקרה של העבודה בענף המזון. ענף המזון חולק ל-2, מטבח להכנת המזון לחוד וחדר-אוכל להגשת המזון לחוד. את צוות חדר-האוכל החליטו אז להרכיב דוקא מאנשים שנהנו מפרסטיז'ה אישית גבוהה, בניגוד למה שהיה בעבר. הם הכניסו לעבודה בחדר-האוכל סטנדרטים גבוהים של שרות ושל אחזקה. במשך השנים התפוגג מעט יחס זה של החֶברה ושל המוסדות הממונים על הקצאת אנשים לעבודות השונות במשק (ועדת-העבודה וסדרן-העבודה), אך נותרה הגישה כי לפחות רכז חדר-האוכל חייב להיות אישיות מרכזית ומוערכת במערך העבודה בקיבוץ. כן הונהגו שגרות של ניקוי סדיר של רגלי השולחנות והכסאות (שהתחככו בנעלי הסועדים המבוצבצות), ושל ניקוי סדיר (לעיתים הרבה יותר רחוקות, כמובן) של לוחות התקרה האקוסטית. אבל זאת היתה כנראה תופעה חריגה, נסיון מודע ללכת נגד המגמה הטבעית, של הפקרת השרות בחדר-האוכל בידי מי שלא הצליח להשתלב בעבודות יוקרתיות יותר.

גילה אדר ערכה ב-1981 סקר יוקרה תעסוקתית בקיבוץ. הסקר מתייחס למצב טרום ההפרטה. אדר ציינה 40 סוגי עבודה בקיבוץ והעריכה את יוקרתם. על פי סקר זה ממוקם תפקיד האקונום במקום ה-11 במדרג הכללי, אחרי רכז ענף חקלאי. מבשלת ממוקמת במקום 31 במדרג הכללי, אחרי מטפלת, מכונאי ועוד. עובד מטבח וחדר-אוכל מדורג במקום ה-40, היינו במקום האחרון.

בסקר משכורות בקיבוצים מופרטים שנערך ב-2006 נמצא מצב דומה. לעומת רכז המשק, המרוויח 17,952 שקל לחודש, הרי שכרו של עובד פשוט בענף המזון הוא 3,930 שקל לחודש. זה השכר הנמוך ביותר בקיבוץ, והפער הוא של 357%. בסקר מופיעים נתונים נוספים: מנהל ענף מזון (בקיבוץ גדול) מרוויח 9,900 ₪; מנהל חדר-אוכל (בקיבוץ גדול) משתכר 6,770 ₪. טבח מקצועי מקבל 6,790 ₪. קופאי חדר-אוכל משתכר 4,010 ש"ח. עובד חדר-אוכל מקבל את המשכורת הנמוכה ביותר, כאמור 3,930 ₪. לא פלא כי בקיבוצים רבים עובדים היום בענף המזון הרבה עובדים שכירים מבחוץ.

הגשה עצמית

במהלך שנות ה-70 למאה ה-20 הונהגה בחדרי-האוכל בקיבוצים הגשה עצמית. הדבר חייב הקצאה של מרחב, הפקעת חלק מחדר-האוכל לצרכי ההגשה. הושקעו מחשבה ואמצעים כדי שהשיטה החדשה תפעל היטב, לשביעות רצונם של החברים. נרכשו עגלות-חימום מנירוסטה, עם מבחר של אפשרויות חימום וקירור לשמירה של מזונות שונים טריים וטעימים, עם אפשרות לכל חבר לקחת אוכל ככל כמות שירצה – פרט ל"מנה", שהוקצבה והונחתה לצלחתך בידי טבח העומד מצידה השני של עגלת ההגשה, תכופות שכיר ולא חבר. גם ב"מנה" גדל המבחר. גם התקציב לאוכל גדל ורמת האוכל השתפרה בהתאם.

את המזון מההגשה העצמית אל השולחן מביא לעצמו הסועד על גבי מגש. בקיבוצים המציאו עגלה מיוחדת לנשיאת המגש. הדבר איפשר לקחת את האוכל לשולחן בקלות גם על-ידי מבוגרים המתקשים בהליכה וגם על-ידי ילדים המתקשים בנשיאה. בחלק מן הקיבוצים מצוידת עגלה זו בוו המאפשר לתלות עליו "סל פן" (סל קטן או גדול שחברות קיבוץ וותיקות היו נוהגות להצטייד בו: "פן יבוא הנכד, פן יחלקו משהו").

חדר-האוכל עבר גם שינויים חזותיים. על השולחנות נפרסו מפות, ובוטל מוסד הכלבויניק. הסרת הכולבויניקים מהשולחנות נחשבה לאבן דרך – סמל להתפוררות הקיבוץ הישן ומוקד לדיונים וויכוחים סביב נושא ההפרטה.
מרגע שהונהגה הגשה עצמית כבר אין צורך "למלא שולחן" (לאייש את כל המקומות ליד השולחן) ולא לשבת בשולחן התורן לפי הסדר. הדבר פגם בפיזור האקראי של המפגש בין חברי הקיבוץ, על יתרונותיו וחסרונותיו. במקביל הונהג כי הילדים אוכלים בחדר-האוכל הכללי – בבוקר ובצהריים עם חבריהם לכיתה, בערב עם הוריהם.

ההגשה העצמית שינתה הרבה מנוהגי הפגישה החברתית, כפי שהוסבר בספר נוסטלגי של קיבוץ עין גב: 'בשיטה הקודמת, בה התורן הגיש את האוכל ותבע מן החברים למלא שולחנות, ישבו חברים כל פעם על יד מישהו אחר. עם ההגשה העצמית ארוחת בוקר היא כמעט במקומות קבועים, על פי השתייכות של מוצא, ענפים וגיל. ארוחת צהרים יותר על פי ענפים, וארוחת הערב על פי משפחות'.

ירידת קרנו של חדר-האוכל

האכילה המשותפת ענתה על צרכים ואילוצים בראשית דרכו של הקיבוץ והתאימה לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. חברי הקיבוצים הראשונים היו צעירים ללא משפחה, והאכילה בחברותא היוותה תחליף לסעודה המשפחתית. המחיר היה אובדן האינטימיות. הסעודה בחדר-האוכל הקיבוצי מדגישה את חוסר הפרטיות שאפיין בעבר במידה מסוימת את כלל החיים בקיבוץ.

יש הגורסים שהמשפחה הגרעינית היא זו שהכריעה בסופו של דבר את הקומונה הקיבוצית. אפשר שסיפורו של חדר-האוכל הקיבוצי מגלם חלק חשוב מהתהליך הזה. כאשר החלו להיווצר משפחות בקיבוץ והופיעו צרכים בדלניים נוספים, נתפס הדבר כאיום על האידיאולוגיה. אנשים שפרשו מהכלל, ולו רק לצורך שתיית תה בנפרד, נחשבו כחוטאים בעיני הכלל ובעיני עצמם. בזמנו שררה טענה, כאילו "הקומקום החשמלי חיסל את הקיבוץ", או לפחות את היחד בקיבוץ. שהרי מרגע שחבר יכול להרשות לעצמו – מבחינה כלכלית ומבחינת האוירה הציבורית – להכניס קומקום חשמלי לחדרו, הוא לא נאלץ עוד ללכת לחדר-האוכל בשביל כל כוס תה או קפה, ויכול להתבודד בחיק משפחתו.

השימוש בקומקום פרטי בביתו של החבר ("החדר שלי") נעשה תחילה בהיחבא. מקובל היה לבוא אחר הצהריים לחדר-האוכל לארוחת ארבע, שכללה תה ותחליפי קפה עם לחם, מרגרינה וריבה. מי שנעדר מארוחה זו לאורך זמן נחשד בהחזקת קומקום בחדרו. את ה"פרודוקטים" להכנת התה בפרטיות לקחו במקרים רבים בסתר (לעתים הכניסו לכיסים בזמן הארוחה) או לחילופין קיבלו ב"פרוטקציה" מחבר שעבד באקונומיה.

בספר הנוסטלגיה של קיבוץ עין גב מסופר על קומקומים שהגיעו לקיבוץ באמצע שנות ה-40, במיוחד על-ידי חברים שהשתחררו מן הצבא הבריטי: 'בואו של הקומקום קומם הרבה חברים, משום שהוא סימל את תהליך שקיעתו של חבר הקיבוץ בתוך החומרנות... היה חשש גדול שעם בוא הקומקום יתחילו חברים ובמיוחד משפחות לא לצאת מחדרם ורק לשתות תה או קפה. עד כדי כך רבו הויכוחים, עד שהיו שהגדירו את התקופה, ששיאה היה בראשית שנות החמישים, כתקופת הקומקומיזם'.

בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים החל ציבור הולך וגדל של חברי קיבוצים לסעוד את ארוחת הערב המשפחתית בביתם. ארוחת הערב בדירת המשפחה הפכה באופן הדרגתי לנחלת הרוב. חברי הקיבוץ נזקקו לאמצעים להכנת הארוחה בביתם. הקיבוץ סיפק לחבריו אמצעים אלה, ובהדרגה נוצרה ב"חדרים" פינת מטבח וחדר-אוכל. במהרה הפכה פינה זו לנורמה בבניית הדירה המשפחתית בקיבוץ. האכילה בבית המשפחה היתה תחילה במקרים רבים ממזון שנלקח מוכן או כפרודוקטים מהמטבח המשותף.

הכנסת מכשירים חשמליים גדולים ויקרים, כגון מקרר ותנור אפיה, דרשה החלטת אסיפה ועוררה לא אחת ויכוחים סוערים. טענת המתנגדים היתה, שמקרר יגרום לחברים לשבת בבית ולא להגיע לחדר-האוכל. משנות השמונים של המאה העשרים פחתו אט-אט הפונקציות של חדר-האוכל. תחילה נפלו קורבן ארוחות-הביניים: ארוחת-ארבע, קפה-של-שחרית, סעודת השחיתות של השומרים והרפתנים בלילה. אחר כך הורידו את ארוחת יום שישי בצהרים. אחריה את ארוחת הבוקר. בחלק מהקיבוצים נסגר חדר-האוכל לחלוטין. בהדרגה הפסיקו גם עם התורנויות ועברו לאכול עם מנהל וצוות קבוע פחות או יותר בחדר-האוכל. לעיתים הורכב לפחות חלק מהצוות משכירים, שאינם חברי הקיבוץ.

עם הזמן חלו שינויים רבים ושונים בקיבוצים, שתוצאה משנית שלהם היתה פגיעה במרכזיותה של האכילה בצוותא בחדר-האוכל. בכל אחד מהגורמים היתה זו תוצאה צדדית בלתי מכוונת, אך מכל הגורמים השונים יחד הצטרפה תוצאה משולבת כאילו במכוון נגד חדר-האוכל המשותף. להלן נמנה כמה מהם:
יותר ויותר חברים לא יכלו להגיע לארוחת הצהריים בחדר-האוכל של הקיבוץ, כי עבדו הרחק מחוץ לשטח הפיזי של הקיבוץ: בעבודות-חוץ שונות בעיר הסמוכה, במועצה האזורית, במרכזי התנועה הקיבוצית בתל-אביב, או למדו במוסדות להשכלה גבוהה. ירידת משקלה של החקלאות בכוח-העבודה בעולם ובארץ לא פסחה גם על הקיבוצים, והמעבר לפרנסות אחרות חייב לפעמים ניתוק מהאפשרות להגיע לחדר-האוכל בזמן לארוחה. במקרים אחדים אכלו גם עובדי התעשיה ("המפעל") בחדר-אוכל נפרד משלהם, עם תקציב-מזון עשיר יותר מאשר בחדר-האוכל.

התחזקות הקן המשפחתי על חשבון היחד הקיבוצי, והמעבר ללינה משפחתית, פעלו בין היתר גם לכיוון של נטיה לאכול במסגרת משפחתית ולא קיבוצית. המעבר ללינה משפחתית חייב הרחבת דירות החברים וכך הפסיקה הדירה להיות חדר והפכה לדירה של ממש או בית קטן. יחד עם המעבר ללינה המשפחתית הפסיקו במספר קיבוצים להגיש ארוחת ערב בחדר-האוכל. כך נאלצו להרחיב את פינת המטבח ופינת חדר-האוכל בבתים הפרטיים גם אצל חברים שהיו מעדיפים להמשיך ולאכול בחדר-האוכל.

לחץ כלכלי כבד מאוד מצד הממשלה, הסוכנות היהודית, הבנקים ושאר המוסדות המעורבים ("הֶסְדֵּר הקיבוצים") – גרם בעשור האחרון למאה העשרים לקיבוצים רבים מאוד להוריד את רמת חייהם, דבר שהתבטא קודם-כל ברמת המזון ובתקציב שהוקדש לכך. האוכל והשרות בחדר-האוכל סבלו מקיצוצים שמקורם הראשוני בקימוצים בתקציב, אך בסופו של דבר הם הפכו את האכילה בחדר-האוכל לבלתי-מושכת, אם להתבטא בעדינות. מצד שני נוצרו תנאים יותר ויותר נוחים (שלא היו כמותם קודם) לאכילה בבית החבר. זה אחד הביטויים למצב שנודע בשם "קיבוץ עני, חברים עשירים". סייעה לכך מגמת ההפרטה שפשטה באותה תקופה, ואיפשרה לחבר לתמרן בתקציבו במסגרת הפרטית, למשל לחסוך בחשמל, בכביסה, בנסיעות, בבילוי, בנופש, ולהיות פזרן יותר בסעיף המזון. לא רק פזרן, אלא גם לבחור את החביב עליו אישית.

רמת האוכל בארץ מחוץ לקיבוץ עלתה, כולל כל הסממנים של חברת-צריכה אמריקאית. במקביל פחתו הניתוק מן הנעשה בעיר והחיים בבועה בקיבוץ. הסתירה בין עליית רמת החיים בעיר לבין הורדתה בקיבוץ חלחלה לתודעת החבר.

חל גם תהליך של משוב חיובי: ככל שאכלו פחות בחדר-האוכל בגלל הרעת התנאים בו, כך הורעו עוד יותר התנאים, כי לא היה בשביל מי להתאמץ.

כמו-כן הסתבר שלפעמים היה במסגרת הכללית של ענף המזון גם משום בזבוז רב – אוכל שנזרק, מזגנים ענקיים שהופעלו למען חברים בודדים ועוד. במעין ברוך, קיבוץ קטן שנאלץ להדק את החגורה היטב כדי להחזיר חובות, חישבו ומצאו כי סגירתו של חדר-האוכל תחסוך מיד סכום משמעותי ביותר של כחצי מיליון שקל לשנה בנושאים כגון חשמל, חומרי ניקוי, מים ותשלום לשכירים, נוסף על החיסכון בימי-עבודה של החברים.

אבי לפידות מקיבוץ צרעה, שהיה שותף בכיר לתהליך הדיונים והחקיקה סביב הנושא, בתוקף תפקידו כחבר בהנהלת משרד החקלאות, מדגיש את הרקע הכלכלי להפרטת חדר-האוכל. לטענתו היה חדר-האוכל המשותף בעבר, עת מרבית החברים עבדו בבית, הדבר היעיל ביותר כלכלית להספקת המזון. היום, בשל תהליכים כלכליים פנימיים, הפך חדר-האוכל המשותף לנטל כלכלי כבד. כאשר מרבית הקיבוצים הבינו זאת הם הפריטו בהדרגה את חדר-האוכל. קודם בוטלו חלק מהארוחות, אחר-כך נעשו ניסיונות לעבור לקייטרינג חיצוני. חנן סבר מיפתח גורס שבראשית הדרך אכלו במשותף למען החיסכון, אבל בסופו של דבר נוצר מצב שהאכילה המשותפת הביאה לבזבוז של 20 עד 40 אחוזים בחומרי המזון. במלים אחרות, היה הגיון כלכלי לסגור את חדר-האוכל.

אופייני הדבר כי במקביל להקטנת ההשקעות במטבח המשותף התפתחה נורמה של מטבחים מצויידים היטב בחדרי החברים (חברים רבים ממשיכים עדיין לקרוא לדירה בשם "החדר", זכר לימים שהמשפחה בקיבוץ גרה בדירה עם חדר אחד בלבד): בכל דירת-משפחה יש מקרר גדול למדי עם מקפיא, יש כירה ותנור-אפיה, מיקרו-גל ומיקסרים למיניהם. את המנגל עושים בגינה הפרטית. מהפכת הדיור, האסתטיקה הביתית והבישול, שעברה על החברה הישראלית כולה, הקרינה גם על הקיבוצים. בשוק הופיעו מטבחים בעיצובים נוחים ויעילים, מגוונים ומרהיבים, ומשפחות צעירות רבות בקיבוץ בנו לעצמן מטבח יפה ומשוכלל, כחלק מהבניה הפרטית החדשה.

האמנם סופו של חדר-האוכל הקיבוצי?

תהליך ההפרטה העובר בעשורים האחרונים על הקיבוצים, והמעמיק בהדרגה, מושפע מגורמים רבים, מהם פנים-קיבוציים, מהם כלל-ארציים ואף כלל-עולמיים. לא כאן המקום לנתח תהליך זה, אבל ברור שהוא הטביע את חותמו על מוסד חדר-האוכל בקיבוץ, בעיקר על-ידי צמצום הפונקציות שממלא חדר-האוכל, עד כדי סגירתו המוחלטת. לא מעט חדרי-אוכל נסגרו כליל, או שהוסבו למסעדה הפתוחה בתשלום לציבור הרחב, לא רק לחברי הקיבוץ.

כעשור אחרי המעבר להגשה עצמית, ובעקבות התפתחויות כלליות בקיבוץ, שאינן קשורות רק לאכילה – הונהגה הפרטת הארוחות בחדר-האוכל. משמעותה היא שהחבר משלם על מה שהוא צורך בפועל, לא יותר וגם לא פחות. זו כמובן פגיעה בגישה המקורית של קיבוץ ("לכל אחד לפי צרכיו"), אך מקובל כיום כי זו התפתחות סבירה והגיונית, וכי אינה סותרת בהכרח את אושיות הקיבוץ. הביצוע המעשי נעשה על ידי קופאי (חבר או שכיר) הרושם לכל חבר את מחיר הפריטים שלקח. כמובן שחשבון החבר הסועד מזוכה בתקציב מתאים לשם כך. הוא יכול לחסוך, או להיפך: להוציא על אוכל יותר ממה שהוקצב לכך ולחסוך בסעיף אחר.

ברוב הקיבוצים מופרטות כיום הארוחות המוגשות בחדר-האוכל, כלומר הלקוח מחויב בתקציבו על כל ארוחה שהוא אוכל בחדר-האוכל, לפי חישוב זה או אחר. יש קיבוצים שבהם התשלום הוא גלובלי, כלומר רושמים את החבר מבלי להתייחס מה שם בצלחתו. לעומת זאת יש קיבוצים שנעשה בהם רישום מפורט של מרכיבי הארוחה, עד לספירה מדויקת של פרוסות הלחם. לא מעט אנשים, בעיקר הוותיקים, חשים מושפלים ומדוכאים מדפוס זה, המסמל אולי יותר מכל את דיוקנו הקר והמנוכר של הקפיטליזם. 


הפרטת שרותים, צמצום שרותים (% מבצעים) – נכון ל-2004
  שיתופי משולב שכר דיפרנציאלי % ממוצע סה"כ מספר הקיבוצים
ביטול ארוחות הבוקר 29 61 86 55 96
ביטול ארוחות הערב 49 94 91 70 123
ביטול ארוחת ליל שבת 6 17 48 23 41
סגירת חדר-אוכל 1 17 38 17 30
תשלום עבור ארוחות 60 94 100 79 138
הפעלת ענף המזון על ידי קבלן 5 17 44 21 37
תשלום עבור צריכת חשמל 62 85 100 79 138
לימודים ארוכים בתקציב 9 40 94 40 70
נסיעות לחו"ל בתקציב 69 80 100 82 144
תשלום עבור כביסה 21 58 100 55 96
הגדלת שטח הדירה באופן פרטי 33 65 66 49 86
 

בקיבוצים רבים הוקמו בתי מלון ובתי הארחה. האורחים אוכלים לפעמים יחד עם החברים בחדר-האוכל. לאורחים זה מהווה אטרקציה, ולחברים זה מהווה תעודת-ביטוח שהאוכל והשרות יהיו טובים.

בקיבוצים אחדים יש מפעלי מזון ומשקה, ומקצתם מאפשרים לאורחים ליהנות ממוצריהם. בשיווק מוצרי המזון הללו מרבים המפרסמים מרבים להדגיש את הקשר לקיבוץ כסימן לטריות, קרבה לטבע וקשר ל"ישראל של פעם".

בדיחה שהתהלכה פעם בקיבוצים שאלה "מה ההבדל בין התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) לבין הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר)?" או בנוסח אחר: מה ההבדל בין קיבוץ "מחדש" לקיבוץ שמרני? והתשובה: 5 שנים. היינו אל תתגאו בשמרנותכם, בעוד חמש שנים גם השמרנים ילכו בעקבות המחדשים. מעניין כי בדיחה זו התאמתה לגבי גורמים רבים, למשל הלינה המשותפת של הילדים, אבל בהחלט לא באופן מוחלט לגבי האכילה המשותפת בחדר-האוכל. כאן נותר עדיין מגוון של צורות, ואין השמרנות מתמסמסת לאט בעקבות החדשנות לכיוון של סגירת חדר-האוכל.

יש קיבוצים שחדר-האוכל משמש בהם גם כיום בכל 3 הארוחות היומיות, רמת האוכל והשרות טובים מאוד, וחברים רבים נהנים משרות חדר-האוכל המשותף, למרות שיש להם דירה נאה עם כל הסידורים הדרושים לבישול ולהכנת האוכל באופן פרטי. יש קיבוצים שחדר-האוכל משותק בהם כל ימות השנה ובכל שעות היממה, והוא משמש להתכנסות ואכילה רק בחגים, או אפילו אז לא. ויש כל אפשרויות הביניים: רק ארוחת צהריים, או רק סעודת ליל שבת וכיו"ב. יש קיבוצים שארוחת הצהריים מוגשת בהם, אך המטבח אינו פעיל, והארוחה מובאת מבחוץ (קייטרינג, אאוטסורסינג). חברים רבים, גם בקיבוצים שחדר-האוכל עודנו פועל בהם, מעדיפים לאכול את כל הארוחות בביתם. יותר ויותר חברים עובדים מחוץ לקיבוץ, וחלק מהם אוכלים לפחות את ארוחת הצהריים במסגרת עבודתם.

בלא-מעט קיבוצים עדיין משמש חדר-האוכל מוסד מכובד, נוח ומועיל. מבחר סוגי המזון המוגש גדל בכל חדר-אוכל הפועל עדיין, רמת הבישול עולה בהתמדה, והאווירה היא תחרותית, למשוך את האוכלים, שאם לא כך ייסגר חדר-האוכל כמו בקיבוץ השכן. חדרי-האוכל הפעילים נהנים מהערכה ומאהדה רבה של לקוחותיהם, והם מגישים אוכל טוב ומגוון בצורה נעימה, וממלאים תוך כדי כך חלק מן הפונקציות החברתיות המקוריות של היחד הקיבוצי. אולם להרגשתם של חברים אחדים הם ממלאים רק חלק קטן מדי: "זה כבר לא חדר-אוכל קיבוצי, זו סתם מסעדה". כמעט בכל הקיבוצים נעלמה תחושת החברים כלפי מוסד חדר-האוכל כאל בית. את מנהלי חדר-האוכל מנחים לראות את המקום כמוסד כלכלי, ומהלכיהם מכוונים בהתאם. כשם שהתקציב הדיפרנציאלי נוגד את הוויית הקיבוץ ואת בסיס קיומו האידיאולוגי, בהיותו מבטל את השוויון בין חבריו – כן מהוה הפרטת חדרי-האוכל את אחד הביטויים המובהקים והכואבים לתהליך זה. גם בקיבוצים שחדר-האוכל בהם פעיל וחברים רבים אוכלים בו, חדל חדר-האוכל לשמש מוסד חברתי במידה ששימש בעבר.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אדר גילה, יוקרה תעסוקתית בקיבוץ: הגורמים המשפיעים עליה ותרומתה לסטטוס של היחיד, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ, 1981.
  • אדר גילה וחנה לואיס, חברות בקיבוץ, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, 1988.
  • בן רפאל אליעזר, מהפכה לא טוטלית, יד טבנקין, 1996.
  • בן רפאל אליעזר וסוקר זאב (עורכים), החברה הקיבוצית - שינוי והמשכיות, האוניברסיטה הפתוחה, יחידה12, 1992.
  • ברקאי חיים, התפתחות המשק הקיבוצי, המכון למחקר כלכלי בישראל ע"ש מוריס פאלק, 1980.
  • גביש עפר ואדר עדי, שיר לדרך: טיולים בשירים ובסיפורים, עם עובד, 2005.
  • גבתי חיים, מאה שנות התיישבות א, הקיבוץ המאוחד, תשמ"א.
  • גליק יעקב, הסתפקות במועט כערך מרכזי בצריכה הקיבוצית, שנוי ויציבות דפוסים, אוניברסיטת חיפה, 1981.
  • טל עמנואל, התיכנון האדריכלי של הקיבוץ - 1920 - 1930, א.ב. תיכנון - חברה קיבוצית לאדריכלות ייעוץ והנדסה בע"מ, 1991.
  • טלמון – גרבר יונינה, יחיד וחברה בקיבוץ – מחקרים סוציולוגיים, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1970.
  • כלימור תגית, המקום הציבורי בקיבוץ – מחקר טיפולוגי, עבודת מאסטר – טכניון, 1985.
  • כץ שמואל, ארץ הקיבוצים: חמישים שנות חיי קיבוץ בעין שוחקת, ספרית הפועלים, 1998.
  • ליבליך עמליה, קיבוץ מקום, שוקן, 1984.
  • לויתן אוריאל, הקיבוץ במבט חוקר, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, 1995.
  • לויתן אוריאל, הקיבוץ המשתנה: מבט חוקר על הקיבוץ העכשווי, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, 1999.
  • לשם נורית, שירת הדשא, יד טבנקין, 1991.
  • לפיד שולמית, חוות העלמות, כתר, 2006.
  • מימון–פישמן עדה, חמישים שנות תנועת הפועלות, עיינות, 1958.
  • מן נדב (עורך), שריד – ימים ראשונים ושנים, 2006.
  • ניר הנרי, הקיבוץ והחברה, הקיבוץ המאוחד, 1984.
  • סגל גדעון וקידר דני, קיבוץ ושות]ות בתיכנון הפיזי, עבודת מ"א, הטכניון, חיפה, 1984.
  • סובול יהושע, ליל העשרים, פרוזה, 1980.
  • סמיש-טלאור שלומית, ארוחות ילדות כחוויות מעצבות התפתחות, אח, 2006.
  • ענר זאב (עורך), סיפורי קיבוצים: סיפורם של 40 קיבוצים, משרד הבטחון, 1998.
  • פלגי מיכל ואורחן אליאט, סקר דעת קהל בקיבוצים בשנת 2005, אוניברסיטת חיפה, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, 2005.
  • פינמסר ישראל, הקיבוץ בתכנונו, ספריית הפועלים, 1984.
  • פינס מרדכי, הקיבוץ כדרך חיים, הקיבוץ המאוחד, תשל"ה.
  • פלד ניצן, חדר-האוכל כמשקף את תהליך השינוי בקיבוץ, עבודה סמינריונית במסגרת המכללה למנהל בתל-אביב, 2003.
  • צור מוקי, קהילתנו, יד יצחק בן צבי, תשמ"ח.
  • רגב אליהו, הקיבוץ מת יחי הקיבוץ, הוצאת קיבוץ ברעם, 1996.
  • רוזנטל רוביק (עורך), ירוק בעיניים: הקיבוץ בעיני ההומור, הקיבוץ המאוחד, 1979.
  • רוזנר מנחם ושלמה גץ, הקיבוץ בעידן של שינויים, הקיבוץ המאוחד, 1996.
  • Beardsworth Alan, Keil Teresa, Sociology on the Menu, Routledge, London, 1997

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • גורביץ מיכאל ולוי ציפורה, "טלוויזיה בקיבוץ: מחקר בהתפשטות של חידוש", הקיבוץ 1, 103, 1973.
  • טל עמנואל, "פרקים בהתהוותו ועיצובו של חדר-האוכל הקיבוצי (1935-1926)", קתדרה 70, 1994.
  • גורני ישראל, "השינויים במבנה החברתי והפוליטי של העלייה השניה", הציונות א, 1970, 213.
  • ויינשטין רבקה, "המטבח הקיבוצי ושאלותיו", חברות בקיבוץ, עין חרוד, 1944.
  • פוגל סילביה, "מהפכת הקומקום החשמלי", החברה הקיבוצית – שינוי והמשכיות, האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
  • ידין אמנון, "בית האכילה הישן", "אל הגבעה שלנו" – ששים שנה לגבע, תרפ"ב-תשמ"ב 1921-1981, דוד שטנר (עורך), קיבוץ גבע 1982, 194.
  • שור שמעון, "קומונאליות, דימה וטלוויזיה, הדילמה של אי התאמה ערכית בהקשר תפוצת הטלוויזיה בתנועה הקיבוצית", הקיבוץ 11, 1985, 28.

פרסומים מדעיים מקצועיים ודו"חות

  • הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר מגורים בקיבוצים 1969, סדרת פרסומים מיוחדת מספר365, תשל"ב.
  • הצובאית חיה, חדר-האוכל הקיבוצי כמרכז קהילתי, עבודת גמר באמנות, המדרשה למורי ציור ואמנות – הרצליה, תשל"ז.
  • הצעה לשינוי מערך המזון, עין כרמל, 1996.
  • וילמן גד, ניהול המטבח הקיבוצי והמוסדי, הבאה לדפוס – דפי זהב שיווק וניהול בע"מ.
  • התנועה הקיבוצית, שנתון התנועה הקיבוצית 4, 2005.
  • משרד השיכון - אגף הפרוגרמה, האוכלוסיה והבניה בישראל 1948 - 1973, 1975.
  • שאלונים שחולקו לקיבוצים בנושא חדר-האוכל ותפקודו וסיכום דיון שנערך בבית השיטה על נושא חדר-האוכל. נמצא בארכיון יד טבנקין: אק"מ/2-חברה/6/3.
  • שור שמעון ורוזנר מנחם, שוויון מבני הקיבוץ, המכון לחקר הקיבוץ והרעיון השיתופי, חוברת 46, 1982.

מילונים, אנציקלופדיות ולקסיקונים

  • אברהמי אלי (עורך), לקסיקון הקיבוץ, יד טבנקין, 1998.
  • בר-סיני בוריס (עורך), דברי ערך: לכסיקון ערכים מקומיים של קיבוץ בארי 1946-1996, קיבוץ בארי, 1997.
  • לינדר אורן, סימני דרך: מילון מושגים מעגן-מיכאל – 1949-1999, 2000.
  • קיבוץ עין גב, כל ההתחלות, 1937-1987, 52.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). לאופולד קרקואר. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 17:47, פברואר 20, 2008.
  • תורמי ויקיפדיה (2008). ריכרד קאופמן. ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. אוחזר בתאריך 18:00, פברואר 20, 2008.

ארכיונים ומאגרי מידע

  • טל עמנואל, מגורים בקיבוץ, דף מידע 23, התק"מ, 1986. 

מאמרים וכתבות בעיתונות

אתרי אינטרנט

קולנוע וספרות יפה

  • חלפון איל – במאי ותסריטאי, האיטלקים באים, 1995.
    (הסרט עוסק בקבוצת כדור מים איטלקית הבאה להתאמן בקיבוץ בשנות התשעים של המאה העשרים. המאמן היה בקיבוץ לפני שנים רבות ודרך עיניו מסתמן השינוי הגדול שעבר על הקיבוץ. לחדר-האוכל, המתרוקן מסועדיו ועובר להיות מסעדה בתשלום, תפקיד מרכזי בסימול השינוי, צולם בגבעת השלושה).
  • טבת עקיבא – במאי, קרצנר צבי – תסריטאי, עתליה, 1984.
    (הסרט עוסק באלמנה בקיבוץ בשנים 1972-3 ומכיל קטעים רבים בחדר-האוכל כולל הצגת חג מחזור, אסיפות, תורנות חדר-אוכל. התחושה שמקבל הצופה מחדר-האוכל היא של מקום צפוף בו כולם מסתכלים זה בצלחתו של זה. צולם ביקום).

רדיו וטלוויזיה

  • ערוץ 2, ארץ נהדרת, 30.3.2007. 
    (בתכנית מופיע חבר קיבוץ שמגיע לחדר-האוכל ומופתע לגלות שם מסעדה בסגנון "שנקינאי").

ראיונות

  • ראיון עם בארי יושי, חבר קיבוץ עין כרמל,. מילא מספר תפקידים בענף המזון, ביניהם טבח ואקונום.
  • ראיון עם דיאמנט טובה, חברת קיבוץ משמר העמק. מילאה מספר תפקידים בענף המזון, ביניהם טבחית מטבח ילדים ומטבח דיאטה, ואקונומית.
  • ראיון עם מנשה מורד, חבר קיבוץ עין כרמל. מילא מספר תפקידים בענף המזון, ביניהם אקונום ומנהל ענף המזון.
  • ראיון עם עצמון ארז, בן וחבר קיבוץ משמר העמק. מנהל ענף המזון בקיבוצו בין השנים 2004-2007.

 

כמו כן נוהלו שיחות רבות עם בני וחברי קיבוץ בגילאים שונים מקיבוצים במצבי הפרטה שונים, והתקבלו משובים והערות. להלן התורמים העיקריים:
רנה ומשה הרפז, עדה ועמי פומרנץ, מאיה קוסט, עידית ויהודה מושקוביץ, נורית ואורי דוכין, ישעיהו גביש, אבי לפידות, גילה אדר (חוקרת במכון לחקר הקיבוץ באונ' חיפה), רות גפן-דותן, חנן סבר, שרה ארנסון, דרורה אלסטר. תרומה גדולה במיוחד היתה לרחל סבוראי ולמוקי צור.


מילות מפתח

קיבוץ | קיבוצניק | חדר-אוכל | תורנות | הגשה | שירות-עצמי | לוח-מודעות | תא-דואר

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על חדר האוכל בקיבוץ (1)

    ללא שם

    שבת ט' בכסלו תשס"ט 6 בדצמבר 2008

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.