אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 21 מדרגים

שירות הדרוזים בצה"ל

מפגש עם צמרת צה"ל
עותמאן לנא
אנשי העדה הדרוזית במפגש עם צמרת צה"ל וחבר הכנסת הדרוזי סאלח טריף
מפגש עם הרמטכ"ל
עותמאן לנא
מפגש בין אנשי העדה הדרוזית לרמטכ"ל אהוד ברק
טקס השבעת נשק
עזאת ביסאן
קבר נבי סבלאן, חורפיש, 2001
חיילים יוצאים מלבנון
נמר ביסאן
חיילי גדוד חרב ביציאתם מלבנון לאחר מלחמת לבנון השנייה.
טקס סיום טירונות
נאיף ביסאן
קבר נבי שועיב, 1992
חדר הנצחה לחלל צה"ל
עזאת ביסאן
חדר הנצחה לסא"ל חסיין עאמר, ג'וליס.
שוטר בטקס מצטייני נשיא
עזאת ביסאן
בית הנשיא, 1994
קיר הנצחה לחללי צה"ל הדרוזים
בית יד לבנים בדאלית אל כרמל
תמונות ותעודות מהשירות הצבאי
עזאת ביסאן
בית בג'ת
חייל מג"ב
סימונה טלקר
מחברי המאמר
ביסאן עזאת

נוצר ב-4/7/2008  |  עודכן לאחרונה ב-11/8/2010

שיתוף-פעולה בטחוני לפני קום המדינה

שיתוף-פעולה ביטחוני בין דרוזים ליהודים, התקיים עוד לפני הקמת מדינת-ישראל. שיתוף-פעולה זה, שראשיתו בתחילת שנות ה-30' של המאה העשרים , התמקד במספר תחומים עיקריים, המתוארים בספריהם של דוד קורן ושמעון אביבי:

מודיעין

דרוזים, תושבי כפרים בארץ-ישראל ובסוריה, שגויסו על ידי אנשי הש"י (שירות הידיעות של ההגנה), סיפקו מידע מודיעיני מגוון, ואף סייעו בשתילת סוכנים דרוזים סמויים בקרב המתנדבים לעזרת הכנופיות הערביות שפעלו באזור הגליל ושהופעלו והונחו על ידי חאג' אמין אלחוסייני. .

סיוע בחימוש

דרוזים מכרו נשק ותחמושת לאירגון 'ההגנה', שהוברח מסוריה ולבנון או שנקנה מכפרים ערביים בגליל (תת מקלעים מסוג סטן, אקדחים, רובי צייד, מקלעים מסוג ברן, רימונים). הסכם מכירת הנשק והתחמושת נחתם בין אבא חושי ולביב אבו רוקון מהכפר עוספיה.

תיאום ביטחוני

מנהיגי הכפרים הדרוזיים ברמת-הגולן והיישובים היהודיים בעמק החולה, הגיעו להבנות בדבר תיאום ביטחוני. גובשה תוכנית משותפת להגנת הכפרים הדרוזיים והיישובים היהודיים בצפון הארץ. כמו כן נקבעו נוהלי הגנה בין תחנות נוטרים (כוח משטרה יהודי לגאלי, שפעל בחסות הבריטים בתקופת המנדט) לבין הדרוזים בכרמל ובשפרעם.

התחום הפנים-יישובי

דרוזים תושבי פלשתינה הפיצו בקרב בני עדתם את רעיון הנייטראליות האוהדת ליהודים, יזמו שיחות בין יהודים לקצינים דרוזים מגדודו של שכיב והאב, קפיטן בצבא סוריה (שפלש מסוריה לארץ-ישראל במלחמת העצמאות, כחלק מ'צבא ההצלה' של קאוקג'י - כוח של מתנדבים עיראקים, סורים ודרוזים) ועודדו עריקה של חיילים דרוזים מגדוד זה אל שורות לוחמי 'ההגנה'.

מספרם של הדרוזים ששיתפו פעולה עם היהודים בתחום הביטחוני, הסתכם בעשרות ספורות בלבד, אך פעילותם היוותה בסיס להקמת היחידה הדרוזית בצה"ל. זו הוקמה לאחר תבוסתם של הפלסטינים בחודשים אפריל-מאי 1948 ובלימת הפלישה של צבאות ערב לארץ-ישראל.

לאחר תבוסת הגדוד הדרוזי של והאב בקרב על קיבוץ רמת יוחנן, באפריל 1948, נכרתה "ברית דמים" חשאית בין הדרוזים והיהודים, והם עברו מתמיכה בצד הערבי לתמיכה בצד היהודי. מייד אחר כך הם לחמו לצד כוחות 'ההגנה' בקרבות על רמת ישי. שמעון אביבי מציין שהיחידה מנתה בראשיתה 25 איש מבני הכפרים עוספיא ודלית אל כרמל. נמסרו להם 25 רובים באישור אל"מ משה כרמל מפקד חטיבת כרמל (חטיבה 2), ואחר כך מפקד חזית א' (צפון), לאחר שזייד שכנע אותו כי הדרוזים לא ימעלו באמון ולא יברחו עם הנשק. היחידה פעלה (במסגרת קרבות "עשרת הימים"-9 עד 18 ביולי 1948), בעיקר נגד פליטים ערבים שברחו מן השטח הנצור. כמו כן שותפה היחידה בתפקידי סיור וניווט עבור יחידות צה"ל שהתקיפו את הכפרים הערביים ג'בע ועין ע'זאלה בכרמל - כפרים שחלשו על כביש חיפה-תל-אביב והתקיפו כלי רכב יהודיים.

הקמת יחידה דרוזית מחוץ למסגרת צה"ל

זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות החל גיורא זייד, איש 'שירות הידיעות' של 'ההגנה' באזור חיפה (ובנו של אלכסנדר זייד, ממקימי אירגון 'השומר'), בגיוס מתנדבים דרוזים מכפרי הכרמל והגליל לשירות ביחידה חוץ-צה"לית. זייד, שדיבר ערבית רהוטה מגיל צעיר והיה בקיא בגינוני הכבוד ובמנהגים המקובלים בעולם הערבי, היה מעורב בזמנו, יחד עם משה דיין, בעידוד העריקה של גדודים דרוזים מסוריה ללחימה לצד ישראל תחת הסכם "ברית הדמים". בתום מלחמת העצמאות נעשה זייד לבכיר בממשל הצבאי, שהוקם כדי לפקח ולשלוט על ערבי מדינת ישראל. הוא עסק בשכנוע דרוזים ובדווים בני הגליל לשרת בצה"ל ונחל הצלחה לא מבוטלת, בשל קשריו עם תושבי האזור. גרעין היחידה הוקם בביתו של סלימאן שריף אבו-רוקן, בכפר עוספיא שעל הכרמל, והאחרון אף זכה להיות הקצין הראשון שלחם בשורותיה.

השמועה בדבר הגיוס לצה"ל פשטה ברחבי הצפון, ומתנדבים נוספים הגיעו מכפרי הדרוזים בגליל (ירכא וג'ולס) ואף מסוריה ולבנון (בהם לוחמים מגדודו של שכיב והאב, כמו אסמאעיל קבלאן). על פי שמעון אביבי ויהודה עזריאלי, היחידה לא קיבלה אוטומטית כל מי שביקש להתנדב לשורותיה, אלא רק לאחר מיון ובחינה מדוקדקת. המגויסים היו מוכרים אישית למפקד היחידה, גיורא זייד, ואלה שבאו מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, היו בני משפחה של מכריו.

יחידת המיעוטים בצה"ל

צירוף היחידה הדרוזית לצה"ל

נסיבות הקמתה ואופייה של היחידה הדרוזית מחוץ למסגרת צה"ל, יצרו גוף צבאי חריג וללא 'אבא'. לפיכך, נתקבלה ביולי 1948 החלטה לצרפה ליחידה צה"לית אורגנית - חטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה. על פי ספרו של מוסבאח חלבי, היחידה הדרוזית מוקמה במחנה ישראל (בסיס של הצבא הבריטי בתקופת המנדט, ומאוחר יותר מעברת עולים) ליד שדה-התעופה לוד, ושימשה כמפקדה לגיוס מתנדבים דרוזים.

הקמת יחידת המיעוטים

בשלהי קיץ 1948 החליט המטה הכללי של צה"ל להקים יחידת מיעוטים סדירה, בפיקודו של סא"ל טוביה לישנסקי (בנו של יוסף לישנסקי, מראשי אירגון ניל"י). יחידה זו נועדה לקלוט עריקים רבים ככל האפשר משורות 'צבא ההצלה' הערבי.

הקמת יחידת המיעוטים וגיוס העריקים, היו פועל יוצא של החתירה להרחיב את החיץ בין הדרוזים והצ'רקסים לבין המוסלמים.

ב-18 בספטמבר 1948 הועברה היחידה הדרוזית למחנה נשר ליד חיפה, וסופחה למסגרת יחידת המיעוטים, אשר כללה גם לוחמים צ'רקסים ובדווים. יחידות-המשנה ביחידת המיעוטים אורגנו על בסיס אתני, ונקבע השם "יחידת המיעוטים".

גיוס מתנדבים דרוזים ליחידת המיעוטים

תנופת גיוס המתנדבים הדרוזים לצה"ל, הביאה להגדלת מצבת כוח-האדם של היחידה לפלוגה בת שלוש מחלקות. רובן אוישו בבני הכפרים דליית אל-כרמל, עוספיא ושפרעם. המחלקות אף נקראו על שם הכפרים. מפקד הפלוגה היה סרן מאיר ירושלמי ולצידו שירתו ארבעה קצינים יהודים. לאיש מהקצינים לא היה ניסיון צבאי פיקודי או קרבי, והם נבחרו בעיקר בשל ידיעת השפה הערבית והכרת המנטליות הערבית.

הגיוס ליחידה נוהל בידי נכבדי העדה, ראשי המשפחות החשובות והמנהיגים הרוחניים, אשר ביקשו להוכיח בכך נאמנותם למדינת ישראל. עם זאת, אליבא דה אביבי, הם לא גייסו את בניהם, אשר לרוב היו משכילים יותר, אלא את בני משפחות העניים שהיו נתונות להשפעתם ולחסותם. מסיבה זו, רוב המגויסים היו בני פלאחים חסרי השכלה, מהשכבות הנמוכות ביותר של העדה. גילם הממוצע של המתגייסים החדשים היה 17 ומעלה.

אביבי מספר שקירבתו של מחנה הפלוגה לכפרים הדרוזיים בצפון הארץ, גרמה להגברת ההשפעה של נכבדי העדה על החיילים ועל הפיקוד היהודי. הנכבדים הירבו לבקר במחנה נשר, התערבו בפעילות בנסותם להשפיע על קידום חיילים בסולם הדרגות, מתן חופשות למקורבים וכדומה, ובכך גרמו להפרות משמעת. לא פעם עסקו נכבדי העדה בתיווך ובהשכנת שלום בין החיילים לבין עצמם, או בינם לבין מפקדיהם. מעורבות זו הפכה את הפלוגה למכשיר פוליטי, הן בידי הדרוזים כלפי מדינת ישראל, והן בידי ישראל אשר ראתה בה מנוף לקירוב הדרוזים בישראל ובארצות ערב.

הלחימה בהר ע'אנקור בין יאנוח לג'ת

בסוף אוקטובר 1948 פתח צה"ל במבצע 'חירם', שבמהלכו נכבשו תוך שישים שעות הגליל ההררי המרכזי ואחד-עשר כפרים בדרום לבנון. אף-על-פי שהכפר הדרוזי יאנוח לא היה יעד עיקרי במבצע, הוחלט (משיקולים פוליטיים ושיקולי יוקרה) להטיל את משימת כיבושו על הפלוגה הדרוזית שסופחה לחטיבה 9 ('עודד'), כטבילת-אש ראשונה שלה. בעת שהכוח נע בפאתי הכפר,
ב-28 באוקטובר 1948, נפתחה לעברו אש עזה. חיילי הפלוגה הדרוזית, שציפו לכניעת הכפר ללא קרב, נתפסו בלתי-מוכנים ומופתעים. התוצאה הייתה קשה וכואבת. במכת האש נהרגו 14 לוחמים, מהם 11 דרוזים ושלושה יהודים, קצינים וחיילים.

רוב ההרוגים הדרוזים היו מבני הכרמל. משפחותיהם האשימו את הצבא שניתן היה למנוע את האסון, ותבעו לחקור את המחדל. הנוהל היה ששליח מגיע לכפר לפני הצבא, מודיע לנכבדים שכוח צבאי מתקדם לעברם. אם הם מסכימים להיכנע ללא קרב, אזי עליהם להניף דגל לבן. נוהל זה בוצע גם בכפר יאנוח, ונכבדיו הסכימו לתנאי הכניעה. מה שאיש לא ידע זה, שכנופיות של פליטים ערבים מכפרים באזור שנכבשו, ארבו לכוח ופתחו לעברו באש.

לפרשת יאנוח היו השלכות פוליטית על מאבק הכוחות הפנימי בקרב הדרוזים. היא גרמה לקרע ביחסים בין בני הכפרים והמשפחות המנהיגות, כמו גם בין הדרוזים והממסד הישראלי. זאת, חרף העובדה ששבועות ספורים אחרי הקרב, נערכה סולחה בין הכפרים בגליל ובכרמל.

יישובי הדרוזים תחת הממשל הצבאי

כיבוש יישובים ערביים במלחמת העצמאות, חייב מתן מענה לצרכים היומיומיים הדוחקים של תושביהם. הצבא, שכבר אז היה מערכת ארגונית יעילה, נראה כגוף המתאים ביותר לטיפול ענייני בבעיות אלה. ואכן, ב-3 בספטמבר 1948 פרסם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, מנשר בו הכריז על הקמת המימשל הצבאי, כגוף האחראי לטיפול ביישובים הערביים שנכבשו (והוגדרו באותה עת כ"שטחים מוחזקים"). הממשל הצבאי הוקם מתוקף "תקנות ההגנה לשעת חירום", שנחקקו ב-1945, בתקופת המנדט הבריטי , ופעל בשלושה פיקודים - הגליל, 'המשולש הקטן' והנגב). כמפקדו הראשון מונה אלוף אלימלך אבנר, מהמפקדים הראשונים של 'ההגנה'. כל ישובי הדרוזים, להוציא עוספיא, דליית אל-כרמל ושפרעם, היו כפופים לסמכות הממשל הצבאי.

יחידת המיעוטים כיחידה דרוזית בעיקרה

בנובמבר 1948 העלה בן-גוריון רעיון, להפוך את היחידה הדרוזית לז'נדרמריה (כעין משמר גבול). הרעיון אכן קרם עור וגידים, חרף התנגדות המושל הצבאי של הגליל, ועל היחידה הדרוזית הוטלה משימת שמירת הגבולות. היחידה התפצלה לשני בסיסים: בסיס צפוני בעפולה ודרומי בקיבוץ משמר הנגב. משימות היחידה הסתכמו בסיוע למושלים הצבאיים, ובכלל זה מלחמה במבריחים ובמסתננים.

בסוף מלחמת העצמאות מנתה יחידת המיעוטים כ-850 קצינים ובעלי דרגות אחרות, לפי חלוקה זו: 400 דרוזים (מהם 80 מסוריה ולבנון), 200 בדווים, 100 צ'רקסים ו-150 יהודים. כל הקצינים ומרבית הטכנאים ובעלי-המקצוע האחרים היו יהודים. כעבור תקופה קצרה, היוו הדרוזים רוב מוחלט ביחידה. זאת, משום שבאותה עת הקים אלוף דוד שאלתיאל את 'חיל הספר' - גילגולו הראשון של משמר הגבול. לצורך זה הוא דרש, וקיבל, את הסוסים והפרשים הצ'רקסים, שהועברו מאוחר יותר למשטרת ישראל.

יחידה 300

הניסיון לפרק את יחידת המיעוטים

לאחר מלחמת העצמאות שררה בקרב ההנהגה בישראל התחושה, שהסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב אינם אלא שלב-מעבר בדרך להסדרי שלום בני-קיימא. המדינה הצעירה, שעמדה בפני קליטת גלי עלייה המוניים, החליטה להקדיש למשימה זו את מירב משאביה המוגבלים, והנטייה הייתה לפרק כל גוף שאיננו חיוני.

ב-20 בספטמבר 1949 קיים ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, דיון בהשתתפות בכירי המערכת הצבאית והפוליטית, בדבר המשך קיומה של היחידה הדרוזית. חיים הרצוג, ראש מחלקת המודיעין במטכ"ל, והרמטכ"ל יעקב דורי, היו בדעה שיש לפרק את היחידה הדרוזית. שר החוץ משה שרת ובן-גוריון סברו שיש להשאיר חלק מן היחידה, בטענה כי פירוקה המוחלט עלול לקומם את העדה הדרוזית בארץ ולהזיק לתדמית ישראל בקרב הדרוזים בארצות השכנות. לבסוף הוחלט כי היחידה הדרוזית תמשיך להתקיים, אך מספר לוחמיה יוגבל.

בסוף שנת 1949 צומצמה, איפוא, יחידת המיעוטים והושארה בה פלוגה סדירה אחת בלבד. המשך גיוס המתנדבים נעשה בעיקר מקרב העדה הדרוזית. החיילים הדרוזים ששוחררו מהשירות בצה"ל, הועברו לשרת במילואים.

הגדלת יחידת המיעוטים

בשנת 1951 הוחלט על הגדלת יחידת המיעוטים, ושמה הוסב ליחידה 300.
ב-1953 הפכה יחידת המיעוטים לגדוד חי"ר המורכב מחמש פלוגות רובאיות (אחת סדירה וארבע במילואים) ופלוגת מיפקדה. הפיקוד המבצעי על הפלוגה הרובאית הסדירה היה נתון בידי מפקד המרחב, שבו הוצבה במסגרת פעילותה השוטפת. ואולם, מפקדת היחידה הדרוזית הקדישה את עיקר פעולתה לטיפול בחיילי המילואים ובנכבדי העדה הדרוזית האזרחיים.

מיפקדת היחידה הייתה מעורה בבעיות העדה הדרוזית, והשתדלה לסייע לה בפתרונן. היא שימשה כגורם מקשר בין צה"ל לעדה והתאמצה לרכוש את אמונם של ראשי העדה, לשם הצלחת פעולתה בקירבה. יתר על כן, היא ראתה בהצלחת קשריה עם העדה הדרוזית בישראל, תנאי למימוש המטרה ארוכת-הטווח של יצירת קשרים עם האחים הדרוזים בארצות השכנות.

מפקדת היחידה ייחסה, לפיכך, חשיבות מרובה להחלטת המטכ"ל בתחילת שנת 1953, בדבר גיוס לשירות מילואים של צעירי העדה שלא שירתו בסדיר. הנחת-העבודה הייתה, כי גיוס מאסיבי של דרוזים מכל רובדי העדה בישראל יסייע להרחיק את בניה ממדינות ערב ויקרבם למדינה.
היענותם של הצעירים הדרוזים להתנדבות לשירות מילואים, הייתה תלויה במידה רבה בקבלת ברכתם של מנהיגי העדה. הייתה זו, לפיכך, שעת מבחן להנהגה באשר למידת נכונותה לשיתוף-פעולה מלא עם ישראל ולקשירת גורלם עם עתידה, במקביל לרצון שלא לנתק לחלוטין את הקשרים עם העולם הערבי.

באותה תקופה החמיר המצב בעדה הדרוזית, שהייתה נתונה למחלוקות פנימיות קשות. שייח' צאלח ח'ניפס ואוהדיו נקטו מלכתחילה עמדה חיובית כלפי הגיוס, בעוד ששייח' אמין טריף וחסידיו שללו זאת מכל וכל. שייח' ג'אבר מעדי החזיק בחבל בשני קצותיו: לאחר שמיפקדת יחידת המיעוטים שיתפה אותו במערכת הגיוס, ומתוך הבנה שהתנגדות עלולה לפגוע במעמדו, הוא החל לתמוך בגיוס בגלוי.

בעוד ששייח' ח'ניפס ואנשיו סבבו בכפרי הדרוזים וניהלו תעמולה למען הגיוס, שליחיו של שייח' טאריף קראו לערוך כינוס עדתי לדיון בנושאים השנויים במחלוקת. שייח' טריף העלה מספר נימוקים להתנגדותו: ראשית, כל צעיר דרוזי המתגייס לצה"ל יוצא לתרבות רעה; שנית, השירות בצה"ל מכתים את שם העדה בארצות ערב; שלישית, אם תפרוץ מלחמה עם אחת ממדינות ערב השכנות, ישראל תעמיד את הדרוזים בקו האש ובכך תכפה עליהם להילחם באחיהם.
שייח' לביב אבו-רוקן האשים את שייח' אמין בכך, שהוא מנהל תעמולה בקרב הנשים הדרוזיות נגד גיוס בניהן לצה"ל, מאיים שלא לאשר נישואים של חיילים דרוזים המשרתים בצבא ומכריז כי ירחיק משורות העדה כל מי שמתגייס לצה"ל.

צבי לביא מציין בספרו שבעקבות פרסום מאמרים בעיתונות הישראלית בגנות ההתנגדות של חלק ממנהיגי הדרוזים לגיוס, ריכך שייח' ג'בר מעדי את עמדתו וביקש משייח' אמין טריף להימנע מניהול תעמולה גלויה נגד הגיוס.

למרות ההתנגדויות, מבצע הגיוס למילואים החל בחודש יוני 1953. לקריאה נענו כ-200 צעירים דרוזים. הצלחת המבצע חיזקה את מעמדם של השייח'ים ח'ניפס ואבו-רוקן, אשר פעלו נמרצות בשכנוע צעירים להתגייס לצבא. יתירה מזאת, ראשי המתנגדים עשו תפנית של 180 מעלות, ושיגרו לנשיא המדינה מכתב, שבו הכחישו את פעילותם למען הימנעות מגיוס. הם הצהירו:
"...הדת הדרוזית מטילה חובת משמעת עיוורת לממשלה ושמירה מעולה על המולדת... על נשיאי העדה הדרוזית וכוהני-הדת מוטלת החובה לעודד את ההקפדה במילוי שתי החובות האמורות לעיל, ולהשריש אותן בלב כל בני העדה בכל הדרכים".

רישום לגיוס בני מיעוטים לצה"ל

התפישה הרווחת בצמרת מערכת הביטחון מאז קום המדינה היתה, שבני המיעוטים מהווים סיכון ביטחוני, שבגינו יש להימנע מלגייסם לשירות בצבא. זאת, למעט הדרוזים והצ'רקסים, שנחשבו כמיעוטים שאפשר לסמוך עליהם.
ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, הביע את דעתו בעניין גיוס בני מיעוטים לצה"ל, במהלך ישיבת הוועדה לענייני חוץ וביטחון של הכנסת, שהתקיימה ב-6 ביוני 1949. לדבריו:
"...בחוק הכללי לא יכולה להיות הפליה, ואי-אפשר לומר שמגייסים רק יהודים. חובת הגיוס חלה על כל תושבי הארץ או אזרחי הארץ. יש בארץ מיעוטים כאלה שאין כל חשש [מהם] ואפשר לסמוך עליהם, פחות או יותר, כמו הצ'רקסים והדרוזים. אבל ישנם מיעוטים, שבתנאים מסוימים יכולים להיות סכנה..."

בן-גוריון התלבט בין החלת חובת גיוס על כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת ולאום, כיאה למדינה דמוקרטית, לבין החלתה רק על יהודים, דרוזים וצ'רקסים, בראותו בהם אזרחים נאמנים למדינה.

בדיונים על "שירות הביטחון", שהתקיימו בכנסת הראשונה (בשנת 1950), לא דרשו חברי הכנסת הערבים (בכנסת הראשונה היו רק שני ח"כים ערבים, חברי מפלגה שנקראה "רשימה דמוקרטית של נצרת") להחיל את חובת הגיוס על המגזר הערבי. לעומתם, ארבעת חברי המפלגה הקומוניסטית (מק"י), דווקא צידדו במהלך זה. בסופו של דבר, החליטה ממשלת ישראל להימנע מגיוס ערבים לצה"ל, כדי לשלול מצב שבו ייאלצו להילחם נגד אחיהם. עמדה זו התקבלה בסיפוק רב אצל הערבים.

בינואר 1954 פרש בן-גוריון מהממשלה. משה שרת החליפו כראש הממשלה ופנחס לבון החליפו כשר הביטחון. ב-7 בפברואר 1954 הודיע לבון, כי הוא "מחייב גיוסם של ערבים". לבון קידם את יוזמתו וב-9 ביולי 1954 פורסם צו הרישום לגיוס בני מיעוטים לצה"ל. החלטתו זו נבעה מרצונו של השר "לשחרר את האוכלוסיה הערבית מהרגשת הפליה, ולהשוותה בזכויות ובחובות אל כלל תושבי הארץ".

בימים הראשונים ניכרה התלהבות כלשהי אצל הצעירים הערבים, לנוכח האפשרות ללבוש מדים, לשאת נשק ולחרוג משגרת החיים. לעומתם, זקני הציבור הערבי הביעו למן הרגע הראשון חששות כבדים ומורת-רוח מהכוונה לגייס בנים, ומחו נמרצות נגד גיוס בנות לשירות צבאי.

אצל הדרוזים עלה חשש שצירופם של ערבים לשורות צה"ל יפגע במעמדה המיוחס של העדה, מעמד שהגיעה אליו בזכות רבים מבניה שהתנדבו לצבא שנים קודם לכן. תגובתם הראשונה הייתה סירוב לשרת ביחידה אחת עם מוסלמים. מנהיגי העדה סברו כי על אנשיהם להתייצב במיפקדת יחידת המיעוטים, ובכך לשמור על 'ייחוסם' הדרוזי. ואכן, בניגוד להוראות הרישום כפי שפורסמו בצו, התייצבו הדרוזים בגדוד המיעוטים, שבו משרתים בני עדתם, ולא אצל חוליות הרישום של כלל הצעירים הערבים. מנגד, צעירים ערבים רבים חששו לשרת ביחידה אחת עם דרוזים.

ההיענות הייתה גבוהה: מתוך 4520 צעירים בני מיעוטים שעליהם חל הצו, נרשמו למעלה מ-4000 איש. אך לאחר הרישום לא אירע דבר. הצעירים הערבים לא גויסו. פנחס לבון, שתמך בגיוס הערבים לצה"ל, נאלץ להתפטר בפברואר 1955 מתפקידו כשר הביטחון, בעקבות הפרשה שנודעה בכינויה "העסק הביש" (מבצע חבלה כושל של חולייה יהודית על אדמת מצריים)). בן-גוריון, אשר הסתייג מגיוס ערבים לצבא, חזר לכהן כשר הביטחון, והטיפול בסוגיה זו ירד מסדר-היום.

גיוס חובה של הדרוזים לצה"ל

החלת חוק גיוס חובה לצה"ל על הדרוזים בישראל, הייתה אינטרס של ממשלת ישראל. הממשלה ראתה במימושו תרומה חשובה למדיניותה, הדוגלת בחידוד ההפרדה בין הדרוזים לבין מיעוטים אחרים, במקביל לקירובם למדינה. כמו כן, גיוס חובה נתפס ככלי המשרת את הכוונה להקנות לדרוזים 'תודעה עדתית'.

ב- 12 בדצמבר 1955 נשלח מכתב על ידי שיח ג'אבר מועדי בשם נכבדי העדה הדרוזית (לצד ג'בר מעדי חתמו כמאל מעדי, צאלח ח'ניפס, לביב אבו-רוקן, פרחאן טאריף, סלמאן טריף, תופיק יוסף ופאיז יוסף מהכפר ג'ת) לבן גוריון שבו חודשה הדרישה להחלת חוק גיוס חובה על הדרוזים, תוך הבעת תקווה כי ב- 1 ינואר 1956 יכריז ראש הממשלה ושר הביטחון כי החוק ימומש הלכה למעשה. מכתבי הבקשה של נכבדי העדה עוררו מורת-רוח והציתו דיונים סוערים בקרב הדרוזים. מימשל צבאי צפון סיכם בינואר 1956 את המצב, בקובעו: "רוב בני העדה מתנגד לגיוס חובה; אף אלה שחתמו בעד הגיוס, חוששים כיום לומר זאת".

בסוף ינואר 1956, ועל סמך פניות הנכבדים הדרוזים, קיבלה הממשלה החלטה להחיל את חוק גיוס חובה על הצעירים הדרוזים.

ההחלטה לא עברה בשקט. אחד המתנגדים לחוק החדש, שייח' נג'יב מנצור, כינס את תומכיו והשפיע עליהם לפנות בעצומה לרמטכ"ל בה יבקשו לשמר את הסטאטוס קוו, היינו, התגייסות לצה"ל מרצון ובהתנדבות. מתנגד נוסף, שייח' פרהוד קאסם פרהוד, מכפר ראמה, יזם כינוס בכפר יאסיף של נכבדים מכפרי הדרוזים, שבמהלכו קראו לממשלה לבטל את גיוס החובה.

מכתבי התנגדות נשלחו לראשי המדינה ומערכת הביטחון, גם מתושבי כפרים דרוזים רבים. היו שלא הסתפקו בשיגור מכתבי מחאה, ונקטו גם בצעדים משפטיים. אחד מהם, עורך-הדין מחמד נמר הוארי, פנה ב-22 במרס 1956 במכתב אל ראש הממשלה, בשם 16 צעירים דרוזים משפרעם שנקראו לשירות צבאי, ופירט את הנימוקים לסירוב מרשיו להתגייס. יש לציין, כי לעומת גל מכתבי המחאה, הגיעו מעט מאוד מכתבי תמיכה.

על אף ההתנגדות הנרחבת, הוחלט במשרד הביטחון לקדם את ביצוע החוק. נקבע כי בשלב הראשון, שיתקיים ב-3 באפריל 1956, יגויסו רק בעלי סוג בריאות כ/ק (כושר קרבי). שלב הגיוס השני נקבע לחודש יוני 1956. צווי ההתייצבות בלשכות הגיוס נמסרו בידי ממשל צבאי צפון למח'תארי (מוכתרים) הכפרים, והללו חילקו אותם לחייבי הגיוס.

בתחילת מרס 1956 התייצבו רק כ-28% מכלל חייבי הגיוס, בתחילת אפריל הגיע שיעור המתייצבים ל-45% (במספרים: 154 מתוך 342 צעירים שקיבלו זימון), ולקראת סוף אותו חודש עלה השיעור ל-75% (במספרים: 258 מתוך 342 איש).

משנות החמישים עד שנות השמונים של המאה העשרים התקיימה בארץ וועדה בכירה לדיון וקביעת מדיניות ביחס למיעוטים בישראל - בשם "הוועדה המרכזית". חבריה הקבועים היו יועץ רוה"מ לענייני ערבים (הוא היה גם יו"ר), נציג מטה השב"כ, נציג המטה הארצי של משטרת ישראל וראש מחלקת ממשל צבאי במטכ"ל (עם ביטול הממשל הצבאי בשנת 1966 מינה צה"ל לוועדה נציג מאגף מבצעים במקום ראש מחלקת ממשל צבאי).

ב-24 באפריל 1956 התכנסה הוועדה המרכזית לדיון בלשכת היועץ לענייני ערבים בירושלים. על הפרק עמדה שאלת ההכרה בדרוזים כעדה דתית עצמאית. בשל הקשיים לממש את ההחלטה על גיוס חובה של הדרוזים לצה"ל, החליטה הוועדה כי "עד לסיום פרשת גיוס החובה לצה"ל, אין לנקוט עמדה לגבי מעמד העדה או ההכרה בראשותה". במילים אחרות, קידום ההכרה בדרוזים כעדה עצמאית (נושא חיוני מבחינתם) הותנה בהירתמות מנהיגי הדרוזים למען יישום חוק גיוס החובה לצה"ל גם על בני עדתם (נושא שבעיני השלטונות היה חיוני למימוש).

המחזור הראשון של בני העדה שהתגייסו במסגרת גיוס חובה, בחודש אפריל 1956, מנה 32 איש. ב-3 במאי 1956 התגייסו עוד 73 צעירים, ובסך-הכל מנתה היחידה 105 מגויסים (מעל המכסה של 90 מגויסים, שנקבעה על-ידי צה"ל).

נחישותה של מערכת הביטחון ליישם את גיוס החובה, הפעולה הנמרצת של משטרת ישראל נגד סרבני הגיוס, והלחץ שהופעל על מנהיגי הדרוזים לשתף פעולה, הניבו את התוצאה המיוחלת. מאז אפריל 1956 מגויסים הגברים הדרוזים לשירות חובה בצה"ל, על-פי אותו חוק המחייב את אזרחי המדינה היהודים.

המנהיג הרוחני של העדה, שייח' אמין טריף, ביקר אצל הטירונים הדרוזים בבסיסם במחנה צריפין, עודד אותם וקרא לאיחוד מלא ביניהם לבין חיילי צה"ל. הוא קרא לזקני העדה ואמר להם כי הגיוס לצה"ל אינו נופל בחשיבותו מתפילה והתייחדות, ויש להחילו על כל צעיר דרוזי. השייח' אמין ראה בגיוס החובה סיכוי של ממש להשגת שיווין זכויות וחובות לבני עדתו. התשובה לשאלה מדוע שינה שייח' אמין טריף את עמדתו המקורית, טמונה בהבנת הסיטואציה. השייח' היה בעל גישה פרגמאטית. לאחר שנוכח כי גיוס החובה לדרוזים הוא עובדה קיימת, הוא הצטרף למחנה התומכים וסילק בכך עננה שהעיבה על יחסיו עם השלטונות.

מחלוקת בעדה בענין השירות הצבאי

נכבדים דרוזים חזרו וביקשו להציב חיילים דרוזים בכל יחידות צה"ל, אך רוב זקני העדה התנגדו לכך. נימוקי המצדדים בהמשך שירותם של הדרוזים ביחידת המיעוטים, היו:
א. החיילים הדרוזים מרגישים נוח יותר מבחינה חברתית ביחידה נפרדת.
ב. הם מעדיפים מפקדים דרוזים על-פני יהודים.
ג. מיפקדת יחידת המיעוטים קרובה לכפרי הדרוזים, וכך קל יותר לטפל בבעיותיהם האישיות והכלכליות של החיילים.
נימוקי השוללים:
א. ביחידה דרוזית נוצרים עיוותים במערכת היחסים בין המפקד והחייל, בגלל קשרי משפחה או יחסי ידידות/יריבות בין משפחות.
ב. המסגרת הייחודית מנציחה את המשרתים בה כמיעוט, כמו גם את אי-השוויון בינם לבין חיילי צה"ל האחרים.
ג. המסגרת הייחודית מגבילה את התפתחות הידע והרחבת האופקים.

פתיחה הדרגתית של היחידות בפני הדרוזים

בשנת 1962 הוחלט לאפשר לדרוזים הרוצים בכך, לשרת במשטרה צבאית, חיל חימוש, חיל תובלה ונח"ל. זאת, במקביל לשינויים שנעשו ביחידת המיעוטים, במטרה להעלות את מוראל המשרתים בה: שינוי השם ל"יחידת סיור 300", (במקום יחידה 300) והגדרתה בפועל כיחידת סיור איפשרה חבישת כומתה שחורה במקום חאקי, קורס צניחה, וכן העברת אימון הקיץ לצפון הארץ כדי להיות בקרבת המשפחות.

במלחמת ששת הימים (1967) השתתפה פלוגה אחת מיחידה 300, בפיקודו של סרן סעיד עבד אל-חק, בקרבות בשומרון. שאר הלוחמים לא שותפו בלחימה ברמת הגולן מול הצבא הסורי, מחשש לעימות ישיר עם אחיהם הדרוזים בלבנון ובסוריה. מפקד היחידה, רס"ן מחמד מולא, ושני קצינים נוספים, עלו על ג'יפ וירדו לחזית הלחימה בדרום. בשובם, הועמדו למשפט צבאי והושעו מתפקידם באשמת הפקרת היחידה. בעקבות זאת שיגר מולא מכתב לרמטכ"ל, בו ביקש לבטל את שירות החובה לדרוזים ולהחזיר את שיטת ההתנדבות, בטענה שלא משתפים אותם בפעולות קרביות.
לאחר המלחמה הורחב שירות הדרוזים בצה"ל גם ליחידות ביטחון שוטף, יחידות מימשל צבאי בשטחים וחיל רפואה.

בשלב זה נאמנות הדרוזים למדינה כבר לא היתה מוטלת בספק. ב-1971 שכנע דוד אלעזר, אז אלוף פיקוד הצפון, את המטכ"ל לאפשר לדרוזים לשרת גם בגולני, שריון, חיל הים, בה"ד 1 ובמשלחות צה"ל לחו"ל.

בשנת 1979 הוכרזה "יחידה 300" כחטיבה. לראשונה מונה מח"ט דרוזי בצה"ל, אלוף-משנה האיל צאלח, שעבר מאוחר יותר הסבה לשריון ומונה מח"ט שריון. לימים יהיה הדרוזי הראשון שיקיבל דרגת תת-אלוף.

בשנת 1982 פתח הרמטכ"ל, רפאל איתן, את שערי מכללת פיקוד ומטה (פו"ם) בפני הקצינים הדרוזים. באותה שנה החליט שר הביטחון, משה ארנס, על פתיחת מרבית יחידות צה"ל בפניהם. בעקבות זאת, החלו צעירים דרוזים רבים להתגייס ליחידות קרביות, ולאו דווקא ליחידת המיעוטים. אחת התוצאות הישירות הייתה מחסור גובר והולך בכוח-אדם ביחידת המיעוטים, שנעשתה עם הזמן פחות מרכזית בכל הקשור לשירות הצבאי של בני העדה הדרוזית.

שירות בצה"ל כתו היכר של העדה

במקביל לתהליך פתיחתו של צה"ל בפני המתגייסים הדרוזים החל תהליך מואץ של נורמליזציה של השירות הצבאי בחיי העדה עד כדי הפיכתו לאחד מסימני ההיכר שלה. הדבר נעשה בין השאר באמצעות חשיפת הצעירים הדרוזים לצה"ל עוד לפני גיוסם. קציני צבא מגיעים לבתי-הספר ביישובים הדרוזיים, ומרצים בפני הצעירים על הציפיות מהם כחיילים, וכן מספקים להם מידע על החילות השונים.

תפקיד חשוב ממלא הגדנ"ע (גדודי נוער) הדרוזי, שהוקם לפני כשני עשורים על ידי אל"מ לביב טריף. אנשיו מעבירים הרצאות וסדנאות כהכנה לגיוס, בסיוע בתי-הספר והמועצות המקומיות.

כיום, שיעור המתגייסים מקרב הדרוזים גבוה יותר יחסית מזה של המגזר היהודי. בשנת 2007 עמד אחוז המתגייסים הדרוזים על 86%, מתוכם התגייסו למערך הקרבי 57%. תופעת ההשתמטות אינה מוכרת, כי משתמט נחשב כמי שמטיל דופי בעדה כולה. עם זאת, דרוזים אדוקים ובנות פטורים משירות צבאי מטעמי דת.

לחייל הדרוזי אין בעיה ערכית עם השירות בצה"ל. הוא מבצע את המשימות המוטלות עליו על הצד הטוב ביותר, הן בשל חובת הנאמנות המובנית והן מתוך רצון שלא להיכשל, דבר שעלול לפגוע בו, במשפחתו ובתדמיתה של כל העדה. לכן, אין בעדה הדרוזית סרבני שירות מטעמים ערכים או מצפוניים כלשהם.

הנופלים הדרוזים במערכות ישראל

מספר הנופלים הדרוזים במערכות ישראל הלך וגדל, ככל שהעמיקה מעורבותם במלחמות ובתקריות בגזרות השונות. מספר המשפחות השכולות גדל בהתאם, והיה צורך מיידי לטפל בענייניהם. אלמנות צעירות, יתומים והורים שכולים שעולמם חרב עליהם, הסתגרו בבתיהם, מתקשים לעכל את גודל האסון. לרבים היתה תחושה שהם אינם שותפים מלאים ב"משפחה השכול הישראלית"

השינוי התחולל בשנת 1982. ח"כ לשעבר אמל נאסר אל-דין, ממנהיגי העדה הדרוזית ובעצמו אב שכול (בנו הבכור לוטפי, קצין עטור שבחים, נהרג בשנת 1969, בהיתקלות עם מחבלים באזור הערבה), יזם את הקמת בית "יד לבנים" לחללים דרוזים בכפר דלית אל כרמל. המטרה: להנציח את זכר הנופלים בכל ימות השנה, ובעיקר ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ובמקביל - לדאוג לרווחת המשפחות השכולות ולשמש להן פה במגעים עם המוסדות השונים במדינה. בנוסף, בית "יד לבנים" מהווה מוקד משיכה למבקרים רבים מכל רחבי הארץ ומחוצה לה. כיום, אמל נסר אלדין משמש כיושב-ראש בית "יד לבנים". בנוסף, אושרה במהלך שנת 2007 הקמת שלוחות נוספות של בתי "יד לבנים" בכפרים מגאר, חורפיש, בית ג'אן ועוספיא.

עד לינואר 2008 נמנו 346 חללים דרוזים במערכות ישראל (חיילים, שוטרי מג"ב, שב"ס, משטרה כחולה). הכפר ששכל את המספר הגבוה ביותר של לוחמים, הינו כפר בית ג'אן שעל רכס הרי מירון. החלל הבכיר ביותר - אל"מ נבי מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה, שנהרג מאש צלף פלסטיני במוצב טרמית, בספטמבר 1996.

ניעות מעמדית של הדרוזים בצה"ל

פורצי המחסומים

1992 – דרוזי ראשון סיים קורס חובלים
1997 - דרוזים ראשונים בקורס טייס (ב-2003 ראשון הדרוזים שסיים קורס טייס, מונה לתפקיד נווט ).
2001 – עמאד פרארס הוא המח"ט הראשון של חטיבה סדירה - חטיבת גבעתי
2001 - אלוף דרוזי ראשון, יוסף מישלב.
2003 - דרוזי ראשון לוחם בקומנדו הימי.
2007- דרוזי ראשון בסיירת מטכ"ל, תמיר נבואני. ב-1.1.08 נהרג תמיר במהלך אימון ניווט בדרום הארץ.
2008 - אל"מ חסון חסון מונה למזכירו הצבאי של נשיא המדינה. פרופיל השירות של חסון ממחיש את מהפכת ההשתלבות של הדרוזים בצה"ל. חסון התגייס ב-1981 כלוחם קרבי בגולני, עבר קורס קצינים, מונה למ"פ בגולני ולאחר מכן שירות כמפקד בבית ספר לקצינים. עם תום שירותו בבה"ד 1 מילא שורת תפקידי פיקוד רגישים בחיל המודיעין.

קצינים דרוזים בכירים בזרועות הביטחון

אלוף יוסף מישלב (מתאם פעולות הממשלה בשטחים).
תת-אלוף בשירות פעיל: עימאד פארס (לשעבר מח"ט גבעתי, מספטמבר 2007 מפקד עוצבת הגליל).
תתי-אלופים במילואים: האיל צאלח, אמל אסעד, מע'דא חצבאני, כמיל אבו-רוקון.
קצינים בכירים בשירות פעיל: עשרה בדרגת אלוף-משנה, 38 בדרגת סגן-אלוף.
גונדר נז'ים סביתי (בכיר בשירות בתי-הסוהר).
ניצב חסין פארס (ראש אגף תכנון ולוגיסטיקה במשטרת ישראל, לשעבר מפקד משמר הגבול).
למעשה, ניתן לומר כי התחום היחיד בו נהנים כיום הדרוזים בישראל משוויון מלא, הוא השירות בצה"ל. כל יחידות הצבא (לרבות קורס טייס, קורס חובלים, חיל המודיעין, המכללה לביטחון לאומי ועוד) פתוחות בפניהם, והקידום בסולם הדרגות נקבע על-פי כישוריהם וביצועיהם, כמו כל האחרים.
אין ספק, ישראל עברה כברת-דרך ארוכה מהימים בהם פקפקה בנאמנותם של הדרוזים למדינה, ועד לשותפות גורל מלאה ושילובם המלא ב"קודש הקודשים הישראלי" – הוא צה"ל.

המניעים לשירות צבאי

עיקרון "התקייה"

הדרוזים, שהתפצלו מהאסלאם במאה ה-11, היו בראשית דרכם עדה קטנה, מסוגרת ונרדפת, שסבלה מיחס עוין במיוחד. במסגרת מאמצי ההישרדות הם אימצו את "עיקרון התקייה" (הישמרות): הסתרת הדת בעת צרה ומשבר בעזרת טשטוש של סממני אמונתם, ואישור להשתייך לדת אחרת, ובלבד שינצרו את אמונתם האמיתית בליבם.

בשנת 1043, בתקופת שלטונה של השושלת הפאטימית (השיעית), הפך המטיף הדרוזי האחרון,
בהאא אל-דין, את 'התקייה' לעיקרון דתי. עיקרון זה הטביע את חותמו על התנהגותם הדתית והפוליטית של הדרוזים במשך מאות בשנים, והבטיח את הישרדותם. הם מחויבים להופיע כלפי חוץ כמאמינים בדת השלטת, לצד נאמנותם הפוליטית לשליטי הארץ.

עיקרון 'התקייה' מסביר את סתגלנותם ואת נכונותם של בני העדה הדרוזית לשתף פעולה עם שכניהם ועם השלטון במדינה שבה הם חיים, כל עוד הם מפיקים מכך תועלת וכל עוד עקרונותיהם והאינטרסים החיוניים שלהם נשמרים. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בנכונותם לשרת בכוחות הביטחון של אותה מדינה.

הזדהות עם ההיסטוריה של היהודים כמיעוט נרדף

רוב הדרוזים חשים ההזדהות עם היהודים כמיעוט נרדף. תחושה זו, של שותפות גורל, מתעצמת על רקע העוינות שמפגינים המוסלמים לדרוזים מקדמת דנא – זאת עוד לפני שיתוף הפעולה בין הדרוזים ליהודים. במלים אחרות, היהודים והדרוזים נמצאים במזרח התיכון באותו צד של המתרס – מיעוטים השנואים ומאוימים על ידי הרוב המוסלמי.
זאת ועוד, הדרוזים מייחסים מאז ומתמיד חשיבות לכוח צבאי שיסייע להם לשרוד כעדה לאורך שנים. מבחינה זו הם מאמצים את אתוס היסוד הציוני, לאמור: תנאי לקיום – עוצמה פיזית.

אומץ-לב והאמונה בגלגול נשמות

הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות ובגזירה משמיים. יש הטוענים כי זו הסיבה לכך, שהלוחמים הדרוזים מעריכים ומטפחים אומץ-לב. האמונה מבוססת על ההכרה כי האל ברא מספר קבוע ולא משתנה של נשמות, ובשלב מסוים הן לובשות גוף של בן-אדם. כשאדם נופח את נשמתו, היא עוברת מייד לתינוק שנולד באותה שנייה ממש. מכאן, התפישה את הגוף כבגד, שפושטים ומחליפים ברגע המוות. כיוון שהנשמה נותרת דרוזית וממשיכה להתקיים - אין מקום לפחד מהמוות. עוד מאמינים הדרוזים, כי הנשמה בגלגולה הנוכחי יכולה לזכור את קורותיה בגלגולה הקודם.

ברית וסולידריות עם החברה היהודית

השירות בצה"ל הוא הבסיס הראשוני והחשוב ביותר לברית, שנכרתה בין העדה הדרוזית לבין מדינת ישראל והעם היהודי. השירות הצבאי הוא לא רק ביטוי לנאמנותם למדינה, אלא גם קרש קפיצה להשתלבותם בחברה הישראלית, מחד, ולחשיפתם של יהודים לציבור הדרוזי ואורח-חייו, מאידך. זאת ועוד, השירות הצבאי נחשב מקור גאווה, והדרוזים מרבים להתהדר בדרגותיהם ובתפקידיהם השונים במערכת הביטחון. בין היתר מתלווה לשירות הביטחוני של החיילים והקצינים הדרוזים גם הילה של גבריות, אומץ וגבורה.

מניעים כלכליים

דרוזים רבים ממשיכים לשרת בצבא הקבע, לרוב ממניעים כלכליים. העדה הדרוזית היא ברמה כלכלית נמוכה עד בינונית.
השירות בצה"ל פתח בפני הדרוזים אפשרויות תעסוקה נוספות בזרועות הביטחון השונות, שנשארו חסומות ברובן בפני בני שאר המיעוטים. במחקר שערך ד"ר יוסף אבו חסן בשנת 1994 על מבנה התעסוקה ביישובים הדרוזיים הוא מצא כי ב-12 יישובים ענף מערכת הביטחון הוא הגדול ביותר מבחינת שיעור המועסקים בו. ביישובים הדרוזיים ברמת הגולן אין מועסקים בענף זה, בגלל מעמדם השונה של הדרוזים בכפרים אלה, שטרם השתלבו בחברה הישראלית וחוק גיוס חובה לא חל עליהם. זו הסיבה לכך שהתעסוקה בתחום הביטחוני נותרה חסומה בפניהם.

הדרוזים בוחרים להשתלב בתעסוקה בתחום הביטחוני למרות תנאי העבודה הקשים הכוללים משמעת נוקשה, סיכון פיזי, ריחוק מהבית והיעדרות ממושכת מהמשפחה. בחירה זו נובעת בעיקר מהגורמים הבאים:
א. העבודה בשירותי הביטחון מציעה תנאים כלכליים טובים, כגון שכר גבוה, הלוואות, מענקים, רכב, מזון, ביגוד וביטחון סוציאלי.
ב. המועסקים במערכת הביטחון פורשים לגמלאות בגיל צעיר יחסית לגיל הפרישה במשק, ותנאי הפרישה טובים יותר מאלה שבמגזר הציבורי ובמגזרים אחרים במשק.
ג. רוב החיילים המשוחררים משירות חובה חסרי הכשרה מקצועית ומקצתם אף חסרי השכלה תיכונית. משום כך קשה לקולטם בענפי כלכלה הדורשים הכשרה מקצועית והשכלה גבוהה. לעומת זאת, עונים מרבית החיילים הדרוזים המשוחררים על תנאי הקבלה לזרועות הביטחון.
ד. רבים מן המועסקים במערכת הביטחון, ובייחוד בשירות בתי הסוהר, במשמר הגבול ובמשטרה, מעדיפים סוג תעסוקה זה משום שהעבודה במשמרות וסדר החופשות הקבוע מאפשרים להם למצוא תעסוקות משניות כגון בנייה, מסחר וחקלאות.
ה. התעסוקה בענף הביטחון מעניקה לדרוזים יוקרה ותו שייכות לחברה הישראלית ויוצרת קשרים חשובים עם אנשי מפתח בממשל ובכלכלה בישראל.

השפעת הצבא על היחיד ועל הכלל

שירות סדיר

השירות הצבאי הממושך מעתיק את הצעיר מכפרו למסגרת חיים שונה בתכלית, שבה אין כל משמעות ליריבויות ולעימותים בין חמולות. הדרוזים הצעירים מתחככים עם בני-גילם היהודים בכל היחידות, לומדים להכירם ונחשפים לתרבות המערב. השירות הממושך מציב אתגרים מורכבים, משנה את סולם הערכים של הדור הצעיר, מנפץ מוסכמות ושופך אור אחר על המסורת, המנהגים והאמונות שעל ברכיהם גדלו.

צה"ל פותח בפני החייל הדרוזי אופקים מעניינים ומרתקים, ובכלל זה ערכים מנהיגותיים. הוא מתוודע אל המדרג הפיקודי, תחילה כלוחם מן השורה ולאחר מכן כקצין שחיילים סרים למרותו. התנסויות אלו גורמות לו להתייחס באופן שונה להנהגה המסורתית ("עוקאל"), ולא אחת לפקפק בסמכותה. זה הרקע לתהליך החילון המזורז בקרב צעירי העדה הדרוזית. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת מגמה של חזרה בתשובה בקרב דרוזים שפשטו את מדיהם.

שירות צבאי מאיץ את השתלבותם של הדרוזים בחברה הישראלית. ראשית, השירות מדגיש את מעמדם המועדף בהשוואה למיעוטים אחרים, ומעמיק את הזדהותם עם המדינה. שנית, צה"ל נחשב מאז ומתמיד ציר מרכזי בחברה הישראלית, מקפצה לקשרים חברתיים-אישיים בין המיעוט הדרוזי לרוב הישראלי. שלישית, השירות מבגר את החייל, מחשל אותו ונותן לו כלים שיסייעו לו בהמשך דרכו בחיים. החייל הדרוזי המשוחרר יוצא ללימודים אקדמאיים, לעבודות-חוץ, מחפש תעסוקות מכניסות יותר, עם רמת חיים גבוהה יותר, עובד קשה, מגלה יוזמה, מפגין חריצות ועצמאות.

משפחות אנשי הקבע

מרבית המגויסים הדרוזים מקבלים את ההחלטה להמשיך לשירות קבע, כבר בשלבים הראשונים של שירותם הצבאי. המסגרת המשפחתית המורחבת מסייעת להתגבר על הקושי הכרוך בשירות הרחק מהבית, ועל הנתק מהמשפחה הגרעינית. כידוע, מרבית הדרוזים הנשואים גרים ליד הוריהם, באותו הכפר, כך שתמיד יש מי שיעזור וידאג למשפחתו של איש הקבע.

בעבר, הנשים הדרוזיות היו ספונות בביתן, לא יצאו ללמוד, לא עבדו מחוץ לכפר, לא הוציאו רישיון נהיגה וכדומה. בשנים האחרונות, מתחולל מהפך בזהות התא המשפחתי, לא מעט בזכות העובדה שדרוזים רבים משרתים בזרועות הביטחון ונחשפים לאוכלוסייה היהודית. הם מאמצים תפישות-עולם מערביות ומאפשרים לנשותיהם ללמוד, לצאת לעבוד בחוץ (בין היתר, בגלל תרומתה החשובה של משכורת שנייה לתקציב המשפחתי) וגם להוציא רישיון נהיגה. התוצאה: שיפור משמעותי במעמדה של האישה הדרוזית - במיוחד נשות אנשי-הקבע, שהפכו עצמאיות, משכילות ויותר מודרניות. ניתן לומר, כי משפחות אנשי-הקבע הופכות בהדרגה לכוח המוביל של העדה הדרוזית.

תהליכי השינוי בחברה הדרוזית יצרו דגם משפחתי חדש, פחות מסורתי ויותר ישראלי באופיו. זה מתבטא בסגנון הבתים שבונים אנשי-הקבע בכפרם (השפעה מערבית), בלבוש, בשפת הדיבור בבית (בעיקר עברית), מעורבות רבה יותר של ההורים בחינוך ילדיהם, כולל הרשמתם לבתי-ספר ולחוגים במגזר היהודי (בין היתר, עקב מחסור במועדונים ובפעילויות וחוגים בכפרים). כמו כן, הם מעודדים את ילדיהם הבוגרים, בנים ובנות כאחת, להמשיך ללימודי תואר אקדמי.

לרוב, משרתי-הקבע אינם אוסרים על ילדיהם לגלוש באינטרנט. תופעה חדשה יחסית: אנשי-קבע עושים מנוי על עיתונים וירחונים בשפה העברית ובנוסף, קונים ספרים בעברית עבור ילדיהם.
הודות למעמדם הכלכלי המשופר, הם גם מרשים לעצמם לרכוש מעת לעת מוצרי מותרות.

השירות בקבע מעמיק את חשיפתה של המשפחה הדרוזית לתרבות ולמנהגים של המשפחה הישראלית המודרנית. אנשי-קבע דרוזים וישראלים יוצאים לנופש משפחות משותף, ימי עיון משותפים, טיולים, קייטנות, ימי כיף, ביקורי בית, אירועים (חתונה, ברית מילה, בר/בת מצווה), ונחשפים למסורות ולמקומות חדשים שלא היו מוכרים להם.

עם זאת, אין להתכחש למתח הפנימי הקיים בין החיים בחברה מסורתית לחיים בחברת מתירנית. החייל הדרוזי נדרש, לא אחת, לתמרן בין שני הקטבים. לרוב, הוא אינו להוט לשרוף את הגשרים המחברים אותו לשורשיו, ולכן הוא הולך בין הטיפות, נוצר בליבו את המנהגים והמסורת שעליהם גדל. יחד עם זאת, חיילים דרוזים רבים מקיימים מערכות יחסים עם ישראליות שהכירו במהלך השירות. ועוד תופעה שקנתה לה אחיזה בשנים האחרונות: מרביתם מעברתים את שמם, על-מנת לטשטש את מוצאם העדתי.

כשהדברים נוגעים למשפחה הגרעינית, העניינים מורכבים הרבה יותר. לדוגמה: איש-קבע דרוזי צריך לדעת איך להסביר לבתו מדוע אסור לה ללבוש בגד-ים בבריכה, בעוד שלחברתה היהודייה מותר. לרוב, הוא גם לא ירשה לבתו להביא חבר הביתה. חרף הלחצים החיצוניים, הם מצליחים לרוב להציב גבולות, בעיקר בנושאים הנחשבים טאבו. ברוב המקרים, הם נצמדים למנהגים ולמסורת בתוך היישוב.

קשיים לא מבוטלים מתגלעים למשפחות אנשי-הקבע, אשר הולכות בעקבות ראש המשפחה ועוברות להתגורר בקרבת הבסיס שבו הוא משרת. משפחה כזו עוברת משבר זהות, המתפרץ בכל עוצמתו עם שובה להתגורר בכפר שאותו עזבה שנים קודם לכן.

לאנשי-הקבע הדרוזים אין קושי עם מה שחושבים עליהם ערביי ישראל. בעיני חלק מהערבים, הדרוזים נחשבים כבוגדים, אך רבים אחרים מביטים בהם בקנאה סמויה. הם היו מוכנים להיכנס לנעליהם, להשתלב כמותם בחברה הישראלית.

הקצינים הדרוזים, הנהנים מדימוי חברתי גבוה ומעמד מכובד, מהווים מודל חיקוי עבור רבים מצעירי העדה. מרבית הקצינים הדרוזים פונים למסלולים קרביים, כביטוי למוטיבציה החזקה להצטיין ולהוכיח את עצמם.

לאחר הפרישה מצה"ל, הם, בדומה לעמיתיהם הישראלים, מנסים להשתלב במסגרת אזרחית, המציעה תנאים דומים לאלה שמהם נהנו בחממה הצבאית (משכורת, תנאים, רכב צמוד, הטבות וכדומה). הבעיה, שלמגזר הדרוזי אין כמעט מה להציע ברמות ההכנסה הגבוהות. זאת ועוד, מרבית היישובים הדרוזיים מרוכזים בגליל, שאף הוא אינו משופע במקורות תעסוקה. אם אותו קצין שפרש ימצא לעצמו תעסוקה באזור המרכז, ויעקור לשם עם משפחתו, הוא שוב יגזור על עצמו ניתוק מהכפר ומהמשפחה המורחבת. תהיה לו בעיה גם עם ילדיו הבוגרים, שבנו לעצמם חוג חברים וסביבה מוכרת, ועתה עליהם לעקור לסביבה חדשה וזרה.

זאת ועוד, הדרישות של מקום-עבודה אזרחי, לרוב שונות וגבוהות בהרבה מהסטנדרט הצה"לי, בעיקר כשמדובר במשרות בכירות. זה מחייב השקעה לא מבוטלת של זמן ומשאבים בסגירת פערים, בהשתלמויות מקצועיות ועוד. לכן, מרבית הקצינים הדרוזים שפרשו משירות פעיל, מעדיפים להקים עסק פרטי ו/או להתמודד על משרה ציבורית (ראש מועצה, מנהל בית-ספר, תפקיד בשירות המדינה וכדומה). מעטים בלבד משתלבים במגזר הפרטי, בחברות היי-טק, שירותים או מסחר.

כאן יש לציין, כי חלק נכבד מהמנהלים במגזר העסקי הם קצינים בכירים בדימוס, אשר במהלך שירותם הביטחוני 'אכלו מאותו מסטינג' עם עמיתיהם הדרוזים. מהם ניתן היה לצפות כי יפעלו לקליטת יוצאי-צבא דרוזים בחברות שהם מנהלים. זאת, גם לנוכח המגמה המסתמנת באחרונה, לטענת משוחררים משירות, להעסיק בני מיעוטים אחרים (שלא שירתו בצה"ל) בתפקידים בנציבות שירות המדינה, דבר שבעבר היה שמור רק לדרוזים.

אכזבות לנוכח הציפיות

ההיסטוריון ד"ר שמעון אביבי, המתמחה בחקר העדה הדרוזית, מגיע בספרו האחרון, "טס הנחושת", לשתי מסקנות חשובות: האחת, ייתכן שוויון מלא למיעוט אתני במדינת ישראל (אם כי שוויון זה טרם הושג). השנייה, בהחלט תיתכן נאמנות מלאה של מיעוט למדינת ישראל.
יישום השוויון בין הדרוזים ליהודים ושילובם בחברה הישראלית, הולידו ציפיות רבות אצל הדרוזים, ולעתים כגודל הציפיות כך גודל האכזבות (במיוחד כאשר דברם לא מסתדרים בספירה האישית). בעיות רבות נותרו ללא פיתרון, וחלקן אף הלכו והחריפו. דרוזים רבים מצאו עצמם מתוסכלים מכך שהם ממלאים את כל חובותיהם למדינה, אך אינם נהנים מכל הזכויות. הם משוועים לשילובם במערכות השלטון ובתפקידים בכירים במינהל הציבורי, להקצאת משאבים, לשיפור התשתיות ביישוביהם, לפיתוח מקורות תעסוקה ועוד.

הואיל והדרוזים קשרו את גורלם בעתיד המדינה, והם שותפים מלאים בהגנה על ביטחונה – לטענתו ישראל חייבת לנקוט מדיניות של אפליה מתקנת כלפיהם. לא ניתן, כמובן, להגיע לפיתרון כולל ומלא של כל הבעיות והמצוקות, אך חשוב להעביר את המסר כי יש אוזן קשבת ורצון כן ואמיתי לצמצם את הפערים בינם לבין החברה הישראלית. רק כך ניתן יהיה להקהות את תחושת הקיפוח, לחזק את תחושת השוויון ולהבטיח את המשך הנאמנות הבסיסית של הדרוזים למדינה.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • אביבי שמעון, המדיניות כלפי המגזר הדרוזי בישראל ויישומיה: עקביות ופערים, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2002.
  • אביבי שמעון, טס נחושת, יד בן צבי, 2007.
  • קורן דוד, קשר נאמן הדרוזים וההגנה, משרד הביטחון, 1991.
  • זרקא חוסין, הדרוזים וייחסם לשירות בצה"ל, עבודת גמר המוגשת כחלק ממילוי הדרישות לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1994.
  • עזריאלי יהודה, אחוה שעמדה במבחן, ההסתדרות הציונית העולמית, 1989. 
  • חלבי מוסבאח, העדה הדרוזית, אסיה, 2003.
  • פלאח סלמאן, הדרוזים במזרח התיכון, משרד הביטחון, 2000.
  • פרג' רגא, גת אלגליליה, מח'ול, 1995.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • שיף יהודה (עורך ראשי), ארז יעקב וכפיר אילן (עורכים), צה"ל בחילו: אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, רביבים, 1983, הערך "מיעוטים" (צבי לביא).

ארכיונים ומאגרי מידע

  • בית יד לבנים הדרוזים דליית אל כרמל, תרומה והקרבה, 1998.

ראיונות

  • ראיון עם סא"ל במיל' נור, 2008.
  • ראיון עם סא"ל במיל' מנצור, 2008.
  • ראיון עם סא"ל במיל' עאטף, 2008.

מילות מפתח

דרוזים | צהל | נופלים | שירות-צבאי | יחידת-מיעוטים | מתנדבים | עולם-ערבי | תעמולת-גיוס | מגזר-ערבי | תודעה-עדתית | נאמנות | ברית | דימו-חברתי | תחושת-שיוויון

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על שירות הדרוזים בצה"ל (3)

    עילם

    מאמר מצוין ומעמיק הנותן סקירה רחבה לקשר ההדוק בין המדינה וצה"ל לעדה הדרוזית
    יום שני כ"ד בחשון תשע"ד 28 באוקטובר 2013

    מערכת

    ומה רע בשיעור היסטוריה. מה שחשוב זה השיעור יהיה מעניין....
    יום שני א' בכסלו תשע"א 8 בנובמבר 2010

    מעין

    המאמר ממש מרגיש כמו שיעור היסטוריה. האמת שהמידע הזה כן חשוב, אבל די מלאה לקרוא אותו בצורה הזאת.
    שבת כ"ט בחשון תשע"א 6 בנובמבר 2010

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.