אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 7 מדרגים

ערוץ 9 (לדוברי רוסית)

התוכנית "לאכול בבית"
ערוץ 9
בערוץ NTV הרוסי
התוכנית "מוכן לאכול"
ערוץ 9
התוכנית "סמאק"
ערוץ 9
בערוץ הראשון הרוסי
זכר רוזין
zman.com
יאן לוינזון
zman.com
ערוץ 9
יוסף שגאל
אתר הכנסת
ערוץ 9
ילנה יגוטינה
zman.com
ערוץ 9
קסניה סבטלובה
zman.com
ערוץ 9
מחברי המאמר
ליזה רוזובסקי

נוצר ב-7/8/2008  |  עודכן לאחרונה ב-9/16/2009

נתונים כלליים

זהות

ערוץ 9 נקרא במקור  ישראל פלוס. השם שונה ב-2003, עם כניסתו של המנכ"ל דאז, ראלי קוברסקי, לתפקיד. קוברסקי טען, כי המפרסמים לא קישרו את השם ישראל פלוס לטלוויזיה, וסברו כי מדובר במפלגה. בנוסף, הוא יזם את החלפת הלוגו המקורי ושינוי סיסמת הערוץ מ"אנחנו חיים כאן ל"הרוסים על 9".

ערוץ 9 הוא ערוץ טלויזיה נישה מובהק מבחינת קהל-היעד (דוברי רוסית בלבד), וערוץ ברודקסט (שידורים הפונים לקהל צופים רחב ביותר) מבחינת התכנים. ערוץ 9 משדר מגוון תוכניות בנושאים שונים - החל בחדשות ואקטואליה מקומית ועולמית, דרך תוכניות בישול, צרכנות, שעשועונים ובידור וכלה בסרטי דרמה וסדרות.

שפה

רוסית. חלק מהתוכניות שאינן משודרות בשידור חי (סרטים, תוכניות מוקלטות מסוימות), מלווה בכתוביות בעברית. סדרות רוסיות, תוכניות אקטואליה בשידור חי ותוכניות בידור, אינן מתורגמות לעברית בשל אילוצים שונים. 

יש מספר תוכניות, שבהן הרוסית נמהלת בעברית. לדוגמה: תוכניות חדשות ואקטואליה בהפקת חברת החדשות של ערוץ 2, בהן מופיעים לעיתים קרובות דוברי עברית המתורגמים לרוסית באמצעות כתוביות, ובתוכנית היכרויות, בהן הקונספט הוא דו-לשוני.

שנת הקמה

2002 (תחילת השידורים: 12 בנובמבר 2002)

מיקום

משרדי הערוץ ממוקמים ברחוב מיטב 6, תל-אביב. מרבית התוכניות משודרות מאולפני גלובוס גרופ בנווה אילן (ליד ירושלים)

מיקום הערוץ בממיר/שלט

מספרו של הערוץ הן בכבלים והן בלוויין הוא 9 (או 009), מספר שמאחוריו מסתתר סיפור: הנהלת הערוץ, יחד עם מועצת הכבלים והלוויין, נאבקה על מספר זה עם חברת הלוויין YES, אשר הייתה מעוניינת למקם את הערוץ באפיק 180 (ליד הערוצים הזרים בשפה הרוסית). להערכת ההנהלה, מספר חד-ספרתי מהווה יתרון אדיר לערוץ, היות והוא נגיש יותר לצופים.

שעות שידור

ערוץ 9 משדר כ-20 שעות ביממה - החל מ-7.00 בבוקר ועד סביבות 3.00 אחר חצות. שידורי הערוץ נקלטים רק באמצעות הלוויין או הכבלים.

בעלים

איש-העסקים לב לבייב וקונצרן אפריקה-ישראל (הנמצא אף הוא בבעלותו). בסוף 2007 העתיק לבייב את מרכז חייו ועסקיו ללונדון. בעקבות זאת פתחה מועצת הכבלים בבדיקה הנוגעת להמשך שליטתו בערוץ. זאת, על-פי החוק, הקובע כי בעל שליטה (מעל 51%) בערוץ מסחרי, חייב להיות תושב ישראל. בתחילת 2008 נפוצו שמועות, כי לבייב מחפש קונה לערוץ. נכון לאמצע 2008, הוא עדיין מחזיק בידיו את מלוא הבעלות על הערוץ.

צופי הערוץ

אחד האתגרים הקשים של הערוץ הייעודי ברוסית, הוא גיוס קהל-צופים צעיר. בני הדור השני או השלישי של העלייה הרוסית הגדולה מתחלקים לקבוצות רבות, אך רובם אינם מרותקים לשידורי הערוץ. צעירים רבים לאחר הצבא (בעיקר המבוססים שבהם) מעדיפים לשאוב את המידע ואת הבידור מהאינטרנט - מטעמי נוחות, בחירה רחבה יותר, עדכניות וחיסכון בזמן. חלק ניכר מבני העשרה אף הוא מחובר לאינטרנט.

אך הבעיה המרכזית של הערוץ עם קבוצת-הגיל הזו, כמו גם עם קבוצות-הגיל האחרות, נעוצה בשפה, בעניין ובקודים התרבותיים. רובם המוחלט של העולים מברית-המועצות לשעבר, הגיעו לארץ בתחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת. במילים אחרות, רבים מצרכני הטלוויזיה הצעירים בני המגזר נולדו, או לפחות גדלו והתחנכו, בארץ, כך שהבעיות החברתיות הייחודיות לעולים, או תרבות ההמונים הרוסית, ממש לא בראש שלהם.

העובדה, שחלק מהתוכניות בערוץ 9 מלווה בכתוביות בעברית, אינה פותרת את הבעיה. המפיק הראשי של הערוץ, אלכס גולצקר, סירב למסור לנו נתונים אודות שיעורי הצפייה לפי קבוצות-גיל. עם זאת הודה, כי הערוץ נאבק על ליבו של הדור הצעיר. בסופו של יום, הקהל הצעיר הוא שיחרוץ את תוחלת חייו של הערוץ.

"הרישיון של הערוץ תקף ל-16 שנים. קשה להעריך כמה זמן תשרוד הטלוויזיה הרוסית בארץ, אך ניתן לשער, שמדובר בסדר-גודל של שמונה עד חמש-עשרה שנים", אומר גולצקר. "קהל הצופים יילך ויצטמצם בהתמדה. דור הילדים שנולדו בארץ גדל, והם זקוקים פחות ופחות לטלוויזיה ברוסית. לכן, אנחנו משתדלים לשבץ עוד ועוד תוכניות הקשורות לתרבות הישראלית. יותר ויותר שומעים עברית בערוץ. וזה לא מקרי - זוהי המדיניות שלנו. זה לא אומר בהכרח, שהרוסית תיעלם לחלוטין מהערוץ, אבל נעשה כל מאמץ להחזיר אלינו את הקהל הצעיר, אשר כיום צופה בערוצים 2 ו-10. הדרך עוד ארוכה, ובשלב זה הצופים הקבועים שלנו לא שלמים עם השינוי".

לדבריו, קהל הצופים הרוסי רבגוני הרבה יותר מהישראלי. צעירים בני 18-17 לא מתעניינים בתוכניות, אשר רלוונטיות עבור ההורים והסבים שלהם, כגון תוכניות אקטואליה העוסקות בבעיות חברתיות-כלכליות של העולים. מכאן שהערוץ במילכוד מסוים. "אם נתאים את תכני השידורים לצרכים של הצעירים שנולדו בארץ, אנו עלולים לאבד לחלוטין את דור המבוגרים".

בשנת 2006 הפיץ ערוץ 9 מצגת למפרסמים, ולפיה, "הערוץ משדר שידורים מלאים בישראל, בארצות-הברית, מדינות חבר העמים, אוסטרליה וניו-זילנד (ובקרוב, גם קנדה וגרמניה)". השידורים מתבצעים באמצעות חבילות לטלוויזיה רב-ערוצית. לדברי ליאוניד בלחמן, מנכ"ל ערוץ 9, "השידורים שם הם עדיין פחות מ־10% מסך ההכנסות שלנו, אבל יש שם פוטנציאל אדיר".

שיעורי צפייה

מבחינת שיעורי הצפייה, חדשות פלוס (מהדורות החדשות של הערוץ) הן העוגן של ערוץ 9. באירועי שיא, כגון בחירות, מלחמה, פיגועים, ביצוע תוכנית ההתנתקות וכדומה, הרייטינג של חדשות פלוס נגע לא אחת ב-7% מכלל משקי-הבית היהודיים. הסידרה אל תיוולדי יפה (גירסה רוסית של "בטי המכוערת"), המשודרת מאז 2006, מרקיעה לשחקים של 6% ואף יותר. בדרך כלל, שיעורי הצפייה בשעות השיא עומדים על 3.5-4% בממוצע ממשקי-הבית (לפי נתונים לשנת 2005). אם מתרגמים את זה לשיעורי צפייה בקרב עולים בני 18 ומעלה, מדובר בצפייה של 10.8-12% בתוכנית שיא הפריים-טיים, כלומר, החדשות (לפי נתונים לשנת 2007).

יחד עם זאת, הנהלת הערוץ מתגאה בנתוני ה-share הגבוהים של הערוץ. כלומר, באחוז הצופים מקרב קהל-היעד (עולים בני 18 ומעלה), אשר צופים בערוץ, כאשר מדליקים את הטלוויזיה. המספר הזה נע בשנת 2007 סביב 25% (כל הנתונים נמסרו לנו על-ידי הנהלת הערוץ).

היסטוריה

מערכת החדשות ברוסית

ב-11 בספטמבר 2001, ביום בו נפלו מגדלי התאומים בניו-יורק בעקבות פיגוע הטרור הרצחני, נפל דבר בישראל - הערוץ הייעודי בשפה הרוסית קיבל רישיון שידור. הקבוצה שזכתה במכרז להפעלת הערוץ, וָאש טֶלֶקָנָל ("הערוץ שלך"), כללה שלושה גופים מסחריים: אפריקה-ישראל של לב לבייב, הממד החמישי מקבוצת IGB ומרל"ז תקשורת. עם הזמן רכש לבייב משותפיו את השליטה בערוץ.

שידורי הערוץ, שנקרא במקור ישראל פלוס, החלו ב-12 בנובמבר 2002, לאחר מספר חודשי הרצה. עד מהרה הצליח הערוץ, שרבים צפו לו כישלון חרוץ, לבסס את מעמדו בקרב דוברי הרוסית. הסיבות לכך היו, ככל הנראה, צמא כללי של עולי חבר העמים לתוכן טלוויזיוני מקומי, ובעיקר לדיווחים שוטפים על אירועי אינתיפאדת אל אקצה, שהייתה בשיאה באותה התקופה.

מהדורות החדשות העדכניות ו'הפריצות' הרבות לשידורים מייד עם קבלת הדיווח הראשוני על פיגוע, הן אלה שעשו את ההבדל בין הערוץ למתחריו הישירים (ערוצי הלוויין מרוסיה) והעקיפים (רדיו רק"ע והעיתונות הישראלית בשפה הרוסית) גם יחד. מה שאיפשר לערוץ הצעיר להגיע לרמה גבוהה של סיקור חדשותי, היה שיתוף-הפעולה עם חברת החדשות של ערוץ 2. למעשה, הוקמה מערכת חדשות נפרדת בשפה הרוסית, אשר ניזונה מהחומרים המצולמים ומהאמצעים הטכנולוגיים (כולל עמדות שידור בשטח) של המערכת בעברית. התמונות הגיעו מערוץ 2, הטקסטים נכתבו ברוסית על סמך מידע ממגוון מקורות, הכתבים והפרשנים תרמו את זווית הראיה שלהם, וכל זה הוגש לצופה, לרוב בזמן אמת.

השידור החי מזירת הפיגוע ובמקביל, הדיווח בזמן אמת על הפצועים וההרוגים, הקווים החמים ושירותי התמיכה וההצלה - והכל ברוסית - היקנו לערוץ 9 יתרון אדיר על מתחריו. העידכונים מסביב לשעון מחזית המלחמה בעיראק, שפרצה במרץ 2003, חודשים ספורים לאחר תחילת שידורי הערוץ ועוררה לא מעט חששות בקרב הישראלים - גם הם תרמו לביסוס מעמדו של ערוץ 9 ככלי התקשורת הדומיננטי ברחוב הרוסי.

עליית הערוץ, ירידת העיתונות הכתובה

בתקופה בה עלה ערוץ 9 לאוויר, נרשמה ירידה חדה בתפוצת העיתונים בשפה הרוסית. עם זאת, ערוץ 9 לא נתפש כ'אשם' היחיד בירידה. היו מו"לים שתלו את הקולר בערוצי הלוויין המשדרים מרוסיה דווקא. לדעת אחרים, הסיבה העיקרית לירידת העניין במילה המודפסת הייתה פריחתו של האינטרנט הרוסי-ישראלי, אשר הגיעה לשיאה בערך באותן שנים.

אלכס גולצקר, המפיק הראשי של הערוץ מיום הקמתו, אמר לנו בשיחה: "מהרגע שהופיע ערוץ 9, הצורך בעיתונות כתובה הרוסית פחת. ייתכן וזה קשור גם לאיכות העיתונים. ידיעות אחרונות, לדוגמה, לא נפגע מהופעתו של ערוץ טלוויזיה חדש בעברית, כי הוא שומר על האיכות. הוצאת עיתון טוב בשפה העברית משתלמת כלכלית, מה שקשה להגיד על עיתון בשפה הרוסית".

כשהוא מתבקש להשוות בין ערוץ 9 לעיתון וסטי, המוביל במגזר הרוסי, הוא עונה ללא היסוס: "את החדשות שאנו משדרים לא תמצאו בוסטי. הם מתבססים על תרגום ידיעות וכתבות מכלי תקשורת בעברית. אמנם, גם אנחנו מתבססים במידה רבה על תכני חברת החדשות של ערוץ 2, אך מעבדים אותם ומקנים להם את האופי הייחודי שלנו. בעילעול בעיתונות המודפסת בשפה הרוסית אפשר למצוא שלושים-ארבעים שמות של כתובים", הוא מוסיף. "בפועל, כל עיתון מעסיק לא יותר מחמישה עיתונאים בממוצע. כלומר, כל עיתונאי עושה שם עבודה של חמישה-שישה עיתונאים. הרמה הנמוכה של העיתונים נובעת, כנראה, מהירידה הדראסטית בתפוצה והכנסות מפירסום. כשאין כסף, אי-אפשר להעסיק עיתונאים מקצועיים", אומר גולצקר ומוסיף באותה נשימה: "אנחנו השתלטנו על חלק-הארי של עוגת הפירסום".

הפסדים כבדים בשנים הראשונות

ערוץ ישראל פלוס עלה לאוויר ב-12 בנובמבר 2002. על-פי סקר שערכה קבוצת ואש טלקנאל ("ערוץ הטלוויזיה שלכם") של לב לבייב שזכתה במכרז, אמורים היו הרוב מבין עולי ברית-המועצות לשעבר לצפות בערוץ, וכך למשוך מפרסמים שיכניסו לו שבעה מיליון דולר כבר בשנה הראשונה. אלא שבשני חודשי הפעילות הראשונים (נובמבר-דצמבר 2002) הפסיד הערוץ 26 מיליון שקל. בריבעון הראשון של 2003 גדל ההפסד עוד ב-15 מיליון שקלים.

בראיון לעיתון הארץ, באפריל 2003, האשימה מנכ"לית הערוץ דאז, יוליה שָמָאלוב-ברקוביץ', את משרדי הפירסום במצבו העגום של הערוץ. "הפירסומאים עדיין לא הפנימו שיש פה אוכלוסייה גדולה ושהם צריכים לחלק את תקציב הפירסום אחרת, כך שחלקנו באוכלוסייה, 17%, ישתקף גם בחלק שלנו בעוגת הפירסום. היום אנחנו מקבלים רק 3% מעוגת הפירסום, שזה 25 מיליון דולר".

ההפסדים המשיכו להיערם, ובסוף אותה שנה נאלצה שָמָאלוב-ברקוביץ' לפנות את כיסאה. במקומה מונה לתפקיד, בדצמבר 2003, ראלי קוברסקי, בעל חברת ייעוץ לניהול. בשנתיים שבהן כיהן בתפקיד, הוביל קוברסקי שינוי תדמיתי רחב-היקף (שם, לוגו וסיסמה חדשים) וחולל מהפך בהתייחסות המפרסמים לערוץ.

כשנכנס לתפקיד, בשלהי 2003, מצא, לדבריו, בורות אדירה בקרב הפירסומאים והמפרסמים בכל הנוגע להרגלי הצריכה של המגזר הרוסי ("מפרסם אחד אמר לי שהרוסים שותים רק מי ברז, ולכן אין טעם לשדר אצלנו פירסומת למים מינרלים"), אליה נוספו גם חוסר עניין וחוסר רצון להתמודד עם שפה נוספת. במאמץ רב עלה בידו לשכנע אותם, כי ציבור דובר הרוסית צורך מוצרים ומותגים בדיוק כמו הישראלים הוותיקים, ובקטגוריות מסוימות (כבלים ולוויין, סלולר ומיחשוב) אף יותר מהם.

בראיון הפרישה שלו, בדצמבר 2005, גילה קוברסקי כי בעלי המניות בערוץ הפסידו בארבע השנים הראשונות לקיומו, סכום של יותר מ-100 מיליון שקלים. הוא הצליח לצמצם את ההפסדים, ולשמור על ממוצע מכירות יציב של תשדירי פירסום (כמיליון דולר בחודש), אך המאזן נותר עדיין שלילי. לדבריו, חסרים לערוץ עוד 2 מיליון דולר הכנסות בחודש, כדי לשנות את התמונה ולהציג מאזן רווחי.

את מקומו של קוברסקי תפס ליאוניד בלחמן, ממקימי הערוץ ועורכו הראשי בשלוש השנים הראשונות לפעילותו. ב־2007, לראשונה מאז הקמתו, עבר ערוץ 9 לרווחיות. "הרווחנו כמיליון וחצי דולר, ולערוץ בסדר-גודל שלנו, זה רווח יפה", אמר בלחמן בראיון לעיתון הכלכלי כלכליסט (אפריל 2008). "המפרסמים מבינים היום שהם לא יכולים לוותר עלינו", הסביר והוסיף: "יש מפרסמים שמשקיעים אצלנו עד 15% מסך-כל תקציב הטלוויזיה שלהם".

בתגובה על השמועות ולפיהן לב לבייב מתכוון למכור את מניותיו בערוץ בשל ההפסדים המצטברים, אמר בלחמן בראיון הנ"ל: "ממה שאני יודע, אין לבעלים כל כוונה לוותר על הערוץ, במיוחד לא עכשיו כשאנחנו במצב פיננסי מאוזן". לדבריו, לבייב גם כמעט שאינו מעורב בערוץ: "הוא איש-עסקים ומה שמעניין אותו זה רק התוצאות העסקיות. הוא לא דיבר איתי מעולם על תכנים. אני חושב שהוא אפילו לא רואה את הערוץ, כי הוא חרדי ולא רואה טלוויזיה".

בג"ץ הפירסומות

תחילת המהפך הכלכלי נרשמה במאי 2006, בסיוע פסיקה של בית-המשפט העליון. ארבע שנים קודם לכן עתר ערוץ 9 לבג"ץ, נגד ערוצי הלוויין הרוסיים המשודרים בישראל ונגד מועצת הכבלים והלוויין, המתירה להם לשדר פירסומות ישראליות. ערוץ 9 טען, כי ערוצים שאינם כפופים למרותו של הרגולטור הישראלי (היינו, מועצת הכבלים והלוויין), לא זכאים להרוויח מפירסומות ישראליות. בית-המשפט העליון קיבל את העתירה, ואסר באופן גורף על הערוצים המתחרים בשפה הרוסית לשדר פירסומות כחול-לבן.

החלטה זו סתמה את הגולל על התפתחות התכנים הפונים לאוכלוסיית יוצאי חבר העמים בישראל, בערוצים כגון RTVi, ORT, NTV, ו-RTR. ערוץ NTV - אחד הערוצים היותר פופולאריים בקרב דוברי הרוסית בארץ - אף נקט צעד מרחיק לכת, ובאמצע 2007 הפסיק את שידוריו הפתוחים בישראל ואיפשר את קליטתם למנויים בלבד.

תשובה לאתרי האינטרנט

ומה עם אתרי האינטרנט בשפה הרוסית, הצצים ברשת כפטריות אחר הגשם? ראשי הערוץ לא רואים בהם איום מיידי, אך בהחלט משתדלים להיות עם האצבע על הדופק. עד שנת 2008 היו שידורי הערוץ נגישים לגולשי הרשת רק במסגרת הפורטל zahav.ru http://9.zahav.ru/live. ב-2008 הרחיב הערוץ את פעילותו המקוונת והקים פורטל בלעדי לערוץ, תחת הדומיין Zman.com (בשיתוף פעולה עם Zahav.ru).

הפורטל מאפשר צפייה בשידורים חיים של הערוץ, וכן קריאת כתבות המבוססות ברובן על חומרי הערוץ (חלקן מלוות בסרטי וידיאו). נכון לאפריל 2008, האתר פועל עדיין בגירסת beta (גירסה ניסיונית), ומוקדם להעריך את מידת הצלחתו בקרב הגולשים, כמו גם את איכויותיו העיתונאיות.

מחוץ לחבילת שידורי החינם

בינואר 2008 דנה ועדת הכלכלה של הכנסת בהצעת האוצר, להנהיג חמישה ערוצי חינם: 1, 2, 10, 33 ו-99 (ערוץ הכנסת). כל המעוניין, יוכל לקבל חבילה זו בחינם, למעט עלות חד-פעמית של רכישת ממיר. החבילה נועדה לפטור רבבות צרכנים מהצורך להתחבר לכבלים או ללוויין, ולשלם דמי מנוי חודשיים, רק כדי לצפות בערוצים הפתוחים הנ"ל.

כאן נכנסה לתמונה קבוצת ח"כים יוצאי חבר העמים, ממספר מפלגות, בדרישה להוסיף לחבילת החינם גם את ערוץ 9. ח"כ מרינה סולודקין ("קדימה") נתנה לדרישה ביטוי פוליטי. "אם הערוץ הרוסי לא ייכלל בחבילת ערוצי החינם, זה סימן שכנראה הציבור הרוסי לא מעניין את קדימה ואת מפלגת העבודה...לנוכח האפשרות להקדמת הבחירות, המפלגות הללו צריכות להיות מעוניינות לסייע לעולים מרוסיה, ולא להיכנע לחברות הלוויין והכבלים, המתנגדות לדרישה".

בשלב זה, המחאה לא עזרה. ועדת הכלכלה של הכנסת דחתה את הדרישה, ואישרה רק את החבילה המקורית. אבל 'הלובי הרוסי' לא נכנע, וממשיך להיאבק על הכללת ערוץ 9 בהסדר.

הקרב על השליטה

בסוף 2007 נקט לב לבייב, בעל השליטה בערוץ 9, צעד שהפתיע את עולם העסקים הישראלי: הוא העתיק את מגוריו ואת מרכז פעילותו העסקית ללונדון. מהלך זה יצר בעיה חוקית, הנוגעת לבעלותו על הערוץ. על-פי החוק, בעל שליטה (מעל 51%) בערוץ מסחרי, חייב להיות בעל אזרחות ישראלית ותושב ישראל.

בתחילת 2008 פנתה מועצת הכבלים והלוויין לערוץ 9, על-מנת לבדוק את ההשלכות המשפטיות של הסטאטוס החדש של לבייב. יו"ר מועצת הכבלים והלוויין, יגאל לוי, הבטיח ליידע את הציבור לאחר שתתקבל חוות-הדעת המשפטית.

בתגובה מסר דוברו של איל-ההון, כי לב לבייב ממשיך להחזיק בדרכון ישראלי בלבד. הוא תושב ואזרח ישראל, ולכן אין כל מניעה חוקית להמשך שליטתו בערוץ 9.

כוכבים ותוכניות בולטות

סקר שערך ערוץ 9 העלה, כי כל עולה שלישי במדינה אינו צופה בערוצים ישראליים. "הטלוויזיה בארץ אומנם טובה מאוד", מסביר המנכ"ל, ליאוניד בלחמן, "אבל חלשה בתכנים שעקרוניים לצופה דובר הרוסית כמו סדרות וקולנוע. הציבור הרוסי פחות מתחבר לז'אנר הריאליטי והשעשועונים, שמציפים את הפריים-טיים של הערוצים המסחריים".

זו הסיבה לכך שערוץ 9 מקצה משאבים רבים לרכש תכנים רלוונטיים, רובם ישירות ממפיצים ברוסיה. ב-2007, לדוגמה, הכיל סל הקניות של הערוץ כ־2000 שעות דראמה ו־300 סרטי קולנוע באורך מלא. מעניין לציין, כי שידורי ספורט פחות מעניינים את הקהל הרוסי. "רק כשמכבי תל-אביב בכדורסל משחקת מול צסק"א מוסקבה, יהיה לזה רייטינג אצלנו", אומר בלחמן.

שני האישים המזוהים יותר מכל עם ערוץ 9 במהלך שנות קיומו הראשונות, היו העיתונאים דוד קון ויוסף שגאל. שניהם ילידי באקו, בירת אזרבייג'אן. לשניהם עבר בעיתונות הכתובה הן בארץ מולדתם, הן בארץ. בנוסף, שניהם שלחו ידם בכתיבת ספרות יפה. שגאל חיבר את רומן המתח הבידיוני ק.ג.ב. לבוש מקטורן, שעל-פיו הופקה סידרת טלוויזיה רוסית מצליחה. קון כתב את הספר אותה הבת האחרת והיה שותף בכתיבת התסריט לסידרה תחת שמי ורונה (הפקה משותפת של ערוץ 9 וחברה רוסית).

בארץ עבד שגאל בעיתונים נָאשָה סְטְרָנָה ונוֹבוֹסְטִי נֶדֶלִי ושימש עורך ראשי של העיתונים 24 שעות ופנורמה. משנת 1997 היה העיתון 24 שעות היה שייך באופן בלתי-פורמאלי לגרגורי לרנר (איש-עסקים רוסי-ישראלי מפוקפק, שהואשם בפרשיות שונות של הונאה והלבנת כספים בישראל, ברוסיה ובצרפת. ב-1998 נידון לשש שנות מאסר. ב-2007, ארבע שנים לאחר שיחרורו, הורשע שוב בעבירות הונאה ונשלח לשש שנות מאסר נוספות). שותפו ובעליו הפורמאלי של העיתון היה אזרח רוסי בשם אחמט-פאשה אלייב, המעורב על-פי פירסומים שונים בסחר בלתי-חוקי בנשק.

העיתון פשט רגל כשנה לאחר שנקנה על-ידי אלייב ונסגר, מבלי שעובדיו קיבלו את משכורתם. מכל הידוע, שגאל נתפש כאחראי על חובות העיתון, ועקב כך נאלץ לעזוב את הארץ לזמן-מה. טימור ואולין, עורך-משנה בעיתון וסטי, סיפר כי שגאל הפסיד בתביעת פיצויים שהגישו נגדו עובדי העיתון 24 שעות, ונאלץ לשלם להם סכומים נכבדים מכיסו.

עננת 24 שעות העיבה אולי על תדמיתו של שגאל בקרב עמיתיו העיתונאים, אך לא חיבלה בפופולאריות שלו בקרב צופי ערוץ 9. עובדה: תוכנית האקטואליה היומית הספירה לאחור, בהגשתו, רצה במשך קרוב לארבע שנים. במהלכן ריאיין מאות אנשי-ציבור, פוליטיקאים, פרשנים וידוענים. סביר להניח, כי במסגרת זו נרקמה הידידות בינו לבין אביגדור ליברמן, מנהיג מפלגת ישראל ביתנו. הקשר הוביל להכללתו של שגאל במקום הרביעי ברשימת ישראל ביתנו, לקראת הבחירות לכנסת ה-17. באפריל 2006 נשבע שגאל אמונים כחבר כנסת מן המניין, והפך ממראיין אישי-ציבור לנבחר ציבור.

כמו שגאל, גם עמיתו דוד קון צבר אלפי שעות מסך. שעתיים ביום בממוצע, זו הייתה המיכסה שלו מאז תחילת שידורי ערוץ 9, כמגיש מראיין ועורך התוכנית היומית אולפן פתוח (דיונים במגוון נושאים חברתיים הקשורים לעלייה ולעולים). אורך התוכנית התקצר בהמשך לשעה, אך קון לא שקט על שמריו. בחמש השנים הראשונות לעבודתו בערוץ, הוא הספיק להנחות ולערוך את השעשועון 5X5, את תוכנית התחקירים קניית ביקורת, את התוכנית מכת שמש ורבות אחרות. כיום, לאחר פרישתו של שגאל, בהחלט ניתן לומר כי דוד קון הוא הכוכב בה"א הידיעה של ערוץ 9.

שם בולט נוסף ופנים מוכרות בערוץ הוא יאן לוינזון, קומיקאי שקנה את עולמו במשחק הטלוויזיה האהוב על יוצאי ברית-המועצות לשעבר, ק.וו.אן (КВН, KVN), שנקרא גם "מועדון השמחים והפיקחים" (ראו בהרחבה במדריך זה). לוינזון היה חבר בקבוצת KVN האגדית, "מועדון הג'נטלמנים מאודסה", שהצחיקה את אזרחי ברית-המועצות בשנות ה-80. כיום הוא הבעלים של רשת מסעדות בארץ ומנחה תוכנית האירוח 7:40, בימי שישי. שם התוכנית מרמז על שעת תחילתה, כמו גם על שיר יהודי-רוסי ידוע אודות רכבת שלעולם אינה מגיעה. הפיזמון החוזר בשיר אומר: "הרכבת תבוא ב-7:40..."

בתוכנית מתארחים לא רק דוברי רוסית, אלא גם ישראלים ילידי הארץ, שסיפור חייהם או עיסוקם עשויים לעניין את קהל הצופים. אחד מהם, פרופסור עוז אלמוג, צבר חיפאי, הוזמן בראשית 2008 לספר על מחקריו. את רשמיו מהתוכנית סיכם כך:

"האולפן עוצב כמו מסעדה, עם שולחנות ועליהם צלוחיות של כרוב כבוש, סלט תפוחי-אדמה וכמובן וודקה טובה. היינו שישה אורחים. ראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, אחד האורחים, פתח על ההתחלה וודקה ומזג לכולנו. התוכנית צולמה בבוקר, היינו על בטן ריקה ולא קשה לנחש מה הייתה התוצאה: תוך זמן קצר היינו לגמרי מסטולים והתחלנו לדבר שטויות. למזלי, כשהגיע תורי לענות לשאלות המראיין, השפעת האלכוהול פגה במקצת... הופתעתי לגלות שמרואיין יכול לתת, במקום תשובה קצרה, נאום ארוך, אבל המראיין לא יקטע אותו. מצד אחד, זה מאוד טרחני ומייגע, ומצד שני, זה ביטוי של כבוד למרואיין. דבר כזה לא קורה בתוכניות אירוח בטלוויזיה הישראלית".

מגישי מהדורת החדשות המרכזית, הצמד זָכֶר רוֹזִין ויֶלֶנָה לגוטינה, הם מטבע הדברים פנים מוכרות לכל צופי ערוץ 9, אם לא לכל דוברי הרוסית בישראל (רוזין, אגב, עזב את הערוץ באמצע 2008). כך גם שאר מגישי החדשות - אולגה רזניקובה (שהחלה לעבוד בערוץ 9 עם פתיחתו, עזבה לפני מספר שנים לטובת ערוץ RTVI הבינלאומי וכעת חזרה לחיק הערוץ), מריה ירמולייבה וגיא פרנקוביץ'. הכתבת והפרשנית לעניינים ערביים, קסניה סבטלובה, זוקפת לזכותה מספר הישגים עיתונאיים במהלך הקריירה הטלוויזיונית שלה: היא ביקרה בלבנון, סוריה, לוב ומאלזיה, וחזרה משם עם כתבות מצולמות. היא גם ריאיינה את מנהיגי החמאס בעזה, השייח אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי, זמן קצר לפני חיסולם הממוקד בידי צה"ל.

בעניין המהדורה המרכזית מבהיר ליאוניד בלחמן, מנכ"ל הערוץ, כי אומנם ערוץ 2 מספק לערוץ 9 את הכתבות המצולמות, אך סדר הכתבות והנושאים של המהדורה שונה. "כשיש פיגוע או כשצה"ל נכנס לעזה, אז ברור שגם בערוץ 2 וגם אצלנו זה יפתח את המהדורה, אבל בתחומים אחרים אנחנו שונים מאוד". לדבריו, הצופה הרוסי לא ממש מכיר את משפחות הפשע בישראל, ושמות כמו אלפרון או אבוטבול לא אומרים לו הרבה. לכן, ידיעה חדשותית עליהם, שבערוץ 2 יכולה לפתוח את המהדורה, עשויה להיות משובצת לקראת סיום המהדורה, או לא משודרת כלל. מנגד, תעלומת רצח הילדה תאיר ראדה בבית-הספר ברמת הגולן (דצמבר 2006) מסוקרת בהבלטה, בגלל שהחשוד ברצח (רומן זאדורוב) הוא רוסי, "וזה מעניין מאוד את הצופים שלנו". 

אנה שוליק היא הכתבת והפרשנית הפוליטית והמדינית של הערוץ, אחת המגישות של תוכנית האקטואליה השבועית פוסט-פקטום ושל התוכנית היומית הרוסים על חדשות. שוליק נחשבת עיתונאית חוקרת מוערכת בקרב הצופים ועמיתיה גם יחד. אגב, תוכנית האקטואליה הרוסים על חדשות היא חריג בלוח השידורים של הערוץ, מבחינה זו שכל מנחיה מדברים אך ורק בעברית. יש הרואים בכך פזילה של ראשי הערוץ לקהל הצופים הצעיר, דור שני ושלישי של יוצאי חבר העמים, ששולט בעברית יותר מאשר בשפת-אימו. 

אלכס גולצקר, המפיק הראשי של הערוץ, הוא גם אחד המגישים הידועים בו. בשנת 2007 החל להגיש את תוכנית התחקירים זכותך. לפני כן הגיש תוכניות תעודה על צה"ל וחילותיו וכן על משטרת ישראל. 

אך הדמות שבעיני הישראלים הוותיקים, מסמלת את ערוץ 9 בפרט ואת עולם הזוהר הרוסי-ישראלי בכלל, היא אנסטסיה מיכאלי. סיפור החיים הפרטי שלה יכול לשמש בסיס לטלנובלה: היא נולדה ב-1974 בעיר סנט פטרבורג, להורים רוסים נוצרים, ובגיל 18 זכתה בתואר מלכת-היופי של עירה. סיפור אהבה סוער עם יוסי מיכאלי, עולה ותיק מרוסיה ולשעבר אלוף ישראל באיגרוף, הוביל לגירושיו מאשתו ולנישואיהם (בטקס אזרחי) בשנת 1997. זמן קצר לאחר מכן עלו לישראל. כשנולד בנם השני החליטה להתגייר. גיזרתה הדקיקה אינה מסגירה את העובדה שבשנת 2008, אחרי אחת-עשרה שנות נישואים בלבד, היא כבר אם לשבעה ילדים! 

היא החלה את הקריירה כדוגמנית צילום ודוגמנית מסלול (בין ההריונות). ב-2003 התקבלה לערוץ הטלוויזיה הרוסי הטרי ישראל פלוס (לימים, ערוץ 9). התוכנית היומית תענוגות החיים, שאותה הגישה במשך מספר שנים, לצידו של שחקן התיאטרון והבמאי מיכאל טפליצקי, כבשה את צמרת הרייטינג. כיום (2008) היא מגישה את תוכנית הבוקר יום חדש, ביחד עם ולאד זרניצקי (מגיש ב"רדיו ראשון"). 

החשיפה הראשונה שלה לצופי הטלוויזיה הישראלית, הייתה בתפקיד האחות בעונה השנייה של סידרת הדראמה מילואים (2006, ערוץ 2). מיכאלי, אשת קריירה פעלתנית, החליטה לנצל את הפופולאריות שלה כקרש קפיצה לתחומים נוספים. בבחירות לכנסת השבע-עשרה (2006) היא נכללה ברשימת מועמדי מפלגת קדימה, אך בשל מיקומה הנמוך ברשימה (44) לא נבחרה. 

בינואר 2007 חוללה סערה ציבורית, בתוקף חברותה בוועדת הארו-ויזיון של רשות השידור. מיכאלי צוטטה כמי שאמרה לחבריה לוועדה, כי אסור לבחור בזמר בעל מראה ערבי כנציג ישראל לתחרות-הזמר האירופית. "בבחירת מועמד לארו-ויזיון, אסור לשכוח את הפן הפוליטי. צריך לבחור אנשים שיכולים לייצג אותנו לא רק ברמה האמנותית". בעקבות פירסום הדברים, נשמעו גינויים מצד אירגונים שונים, קריאות לפיטוריה מהוועדה ואף מערוץ 9

ביביליוגרפיה

כתבות ומאמרים בעיתונות

אתרי אינטרנט

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.