אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 23 מדרגים

בת מצווה במגזר הדתי לאומי

בת מצווה
צילם דוד אשור
כלת השמחה נושאת דרשה לאורחים
מחברי המאמר
סימה זלצברג, עוז אלמוג

נוצר ב-7/17/2008  |  עודכן לאחרונה ב-9/12/2009

רקע

מאמר זה אינו מתבסס על סקר מדעי, אלא בעיקר על אינטגרציה של מקורות כתובים ועל שיחות עם מומחים שונים הקשורים בנושא המחקר (מקצתם ביקשו להישאר בעילום שם). המאמר הוא בבחינת נסיון ראשוני בלבד לגבש תמונה בנושא מעניין זה. אין ספק שיש מקום למחקר נוסף כדי לאמת ולהשלים את התמונה ששירטטנו.

גיל קבלת עול מצוות אצל הנערה

בת-מצווה הוא טקס המציין את הגעתה של נערה יהודיה לגיל 12, היום שבו היא מקבלת על עצמה עול תורה ומצוות. על-פי ההלכה, נערה בת 12 ויום אחד נחשבת ל"בוגרת", ומיום זה ואילך היא מחויבת לקיים את כל המצוות שהתורה מורה לה. גיל המצוות של הנערה מקדים בשנה את זה של הנער, כמו שנאמר במשנה: "בן שלוש-עשרה למצוות, ובת שתיים-עשרה למצוות" (אבות ה', כ"ה). ההסבר המקובל הוא שנערות מתבגרות מוקדם יותר מנערים מבחינה גופנית. 

מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והשכלית. מצב זה הכביד מאוד על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב במצוות. כך נקבע גיל שתיים-עשרה לבנות כגיל המעבר מקטנה לגדולה, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולהיות אחראי, אי-אפשר גם להיענש).

באופן מסורתי לא צוינה הכניסה לגיל מצוות לבנות כפי שצוינה לבנים, בעיקר משום הפטור שיש לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות התלויות בזמן כגון תפילה, הנחת תפילין ולבישת טלית וציצית) ומכאן ההבדל בין תפקידיהם של נשים ושל גברים בבית-הכנסת. עם זאת, נערה שמלאו לה שתיים-עשרה שנים חייבת, בדיוק כמו נער בן שלוש-עשרה שנים, לקיים מצוות לא-תעשה (לא לאכול בצום יום הכיפורים, לא לגנוב, לא לחמוד וכדומה) וחלק ממצוות עשה (הדלקת נר חנוכה, שמיעת קידוש בשבת, צדקה, עונג שבת ועוד). כך גם לגבי מצוות ייחודיות לנשים, כגון הדלקת נרות, נידה והפרשת חלה, אשר חלק מתחילות ליישם לאחר בת-המצווה ואחרות, רק לאחר שנישאו.

בימים עברו נטו לחשוב, כי בגרות גופנית-מינית היא אמת-המידה היחידה להבחנה בין קטנה לגדולה. הופעתם של סימני בגרות כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית השחי או הערווה, תחילת הדימום הווסתי ("מחזור") ותופעות גופניות אחרות, לרוב בסביבות גיל שתיים-עשרה, הן שהעניקו לנערה את המעמד של "גדולה". אלא שחכמי ההלכה לא הסתפקו במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפו עוד תנאי - בגרות שכלית. 

לשיטתם, בגרות שכלית נמדדת על-פי היכולת לנדור נדרים, ליטול התחייבויות כספיות ועוד. היכולות הללו דורשות מן הנערה להבין מהם נדר או הבטחה ולהיות מסוגלת לעמוד בדברתה. רק לאחר הבגרות הגופנית והשכלית ניתן לסמוך על הנערה המתבגרת כי תשתמש ביכולותיה בחוכמה, ורק אז ניתן יהיה לבוא אליה בטענות אם הפרה את הבטחתה. נקבע, כי תהליך זה מבשיל בין הגילים אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, ובמהלכם חל המעבר מקטן לגדול.

חז"ל דרשו את הפסוק "וַיִבֶן ה' אֶלוֹקִים אֶת הַצֵלָע" (בראשית ב', כ"ב), המתאר את בריאתה של חווה: "וַיִבֶן, מלשון בינה; שבינה יתירה ניתנה באישה, אפילו יותר מאשר באיש". 

הרא"ש (רבנו אשר, מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים, חי בספרד ובאשכנז במאה ה-13) גרס, כי התפתחותה הרגשית של הבת קודמת לזו של הבן. הוא הסתמך על המדרש בבראשית רבא - "רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה (באישה) בינה יותר מן האיש" (פרשה יח, פסקה א) - ופירש זאת כך: "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באישה יותר מבאיש, היינו, הקדים בה בינה יותר מבאיש". אליבא דרבי אשר, בינה היא יכולת חשיבה בוגרת והתפתחות רגשית.

טקס בת-המצווה, סקירה היסטורית

על-פי מקורות שונים, חגיגות בת-המצווה הראשונות נחגגו במאה ה-19, בקהילות מילאנו וטורינו באיטליה. חודשים ספורים לפני שמלאו להן שתיים-עשרה, החלו ילדות בקהילות אלו ללמוד הלכות ומצוות עם רב הקהילה. בחג השבועות, חג מתן תורה, נאספו בנות-המצווה, לבושות בגדי לבן וזרי פרחים לראשן, ליד ארון הקודש הפתוח בבית-הכנסת. רב הקהילה הציג להן שאלות הלכתיות ותורניות, והנערות נדרשו להפגין את ידיעותיהן ביהדות. לאחר מכן היו קוראות יחד ברכה שחוברה במיוחד לטקס, בזו הלשון:

בָּרוּךְ אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב וְהֶחְיַנִי וְקִיּמַנִי לַזְּמָן הַזֶּה לָבוֹא בַּאֲנָשִׁים וּלְקַבֵּל עוֹל מִצְווֹתֶיךָ. ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְאֱמֶת, הִנֵּה הַיּוֹם הֲחִילוֹתִי גֶּשֶׁת אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלָתֶךָ. גַּם כִּי נַעֲרָה אָנוכִי וְאֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי מוּל כְּבוֹד רוֹמְמוּתְךָ אַל נָא תִּמְאָסֵנִי, כִּי מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוז, וּתְנוֹבֵב לְשׁוֹן גְּמוּלֵי מֵחָלָב וְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִילָּתֶךָ.

אֵל אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, מִי כָמוֹךָ מוֹרֶה הַמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל דָּעַת. מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילָּת יַעֲקב, הִיא חַיֵּינוּ וְאוֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבַמֶּה תְּזַכֶּה נַעֲרָה אָרְחָהּ לִשְׁמוֹר כִּדְבָרֶךָ. יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶךָ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּחוּקֵּי צִדְקְךָ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּבְלִימּוּדֵי חָכְמָתֶךָ.

אֲדַבְּרָה נֶגֶד הַמְתַעְתְּעִים וְלא אֵבוֹשׁ. בְּשֵׁם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתַי אֶדְגּוֹל וְלא תִּכְבַּדְנָה יָדַי. תַּבַּעְנָה שְׂפָתֵי תְּהִילָּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ וְלא אֶחֱשֶׁה. אֶתְפָּאֵר בּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְלא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. בְּיָדְךָ עִתּוֹתַי וּבְיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. הַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד. חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי לִהְיוֹת מֵעֲבָדֶיךָ הַדְּבֵקִים בָּך לְהוֹדִיעַ בָּרַבִּים שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וּבֵיתְךָ יִקָּרֵא בֵית תְּפִילָּה לְכָל הָעַמִּים. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ.

יש גם תיעוד של טקס בת-מצווה קבוצתי, שהתקיים בשנת 1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השילטון המקומי. גם טקס זה הוקדש לבחינת הידע של הבנות בלימודי קודש. יהדות דנמרק הייתה קהילה יהודית קטנה יחסית, הראשונה מבין קהילות סקנדינביה.

קהילת יהודי צ'כיה היא מהוותיקות והמפוארות באירופה. במרוצת הדורות חיו ופעלו בה גדולי חכמי ישראל. בית-הקברות היהודי העתיק בפראג, ושרידיהם של בתי-כנסת מהמאות הקודמות, הם עדות אילמת לפעילות דתית ותורנית תוססת. הרבנית פאני נוידא (1819-1894), אשתו של רב הקהילה הצ'כי אברהם נוידא, חיברה מספר תפילות, ובהן "תפילת הנערה הצעירה", שאותה נשאה כלת בת-המצווה ביום שמחתה:

אֱלוֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הָאֵל הַטּוֹב. אַתָּה דּוֹאֵג לְכָל בְּרוּאֶיךָ, אָב נֶאֱמָן, בְּצֵל כְּנָפְךָ חוֹסִים כָּל יְצוּרֶיךָ. גַּם לִי קָרָאתָ בִּתְּךָ, גַּם אוֹתִי מְלַוָּה אַהֲבָתְךָ, אַהֲבַת עוֹלָם. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא מוֹרִיקִים חָלְפוּ עָלַי יְמֵי יַלְדוּתִי, אוֹדְךָ עַל נְעוּרַי הַמְאוּשָּׁרִים, אוֹדְךָ עַל מַה שֶּׁאֲנִי. נָתַתָּ לִי מִכָּל טוּב, אֵם וְאָב יְקָרִים לְצִדִּי, מַנְחִים אוֹתִי בְּרוֹך וּבְאַהֲבָה, בְּעֵצָה וּבְעֶזְרָה, מְטַפְּלִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתִי, מְעַטְּרִים אֶת חַיַּי בִּשְׂמָחוֹת מְתוּקוֹת וְרַבּוֹת חֵן... 

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַנְחֵה אֶת לִבִּי לִבְחוֹר בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְלא לִסְטוֹת מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי, הַחֲסֵרָה נִיסָּיוֹן, לא אֵדַע לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וָרַע, חֲנוֹן אוֹתִי בְּחָכְמָתְךָ, לַמְּדֵנִי לְהַכִּיר בָּאֱמֶת, לְמַעַן אֶשְׁמוֹר עַל צְנִיעוּת וּמִידּוֹת טוֹבוֹת, עַל דְּבָרֶיךָ וּמִצְווֹתֶיךָ אַקְפִּיד בֶּאֱמוּנָה וּבְאַהֲבָה, וּבְנִקְיוֹן כַּפַּיִם אֶתְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ... 

בָּרְכֵנִי, אֵלִי, בְּבִינָה וּבִתְבוּנָה, בְּבְרִיאוּת גּוּף וָנֶפֶשׁ, בְּלֵב שָׂמֵחַ וּשְׂבַע רָצוֹן. תֵּן שֶׁלְּעוֹלָם לא אָסוּר מִמִּצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁלּא אֶפְגַּע וְלא אַכְעִיס אֶת הוֹרַי הָיְקָרִים, שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי לְשַׂמֵּחַ אוֹתָם בְּמַעֲשַׂי. שִׂים בִּרְכָתְךָ, אֱלוֹהַי, עַל יַקִּירַי, שֶׁלְּעוֹלָם אַל יִהְיוּ חוֹלִי, צָרָה וַחֲרָדָה מְנָת חֶלְקָם, שֶׁיִשְּׂאוּ בְּרָכָה בַּעֲמָלָם וּבְמִשְׁאֲלוֹת לִבָּם, וּבְמִשְׁלַח יָדָם וּבְעִסּוּקָם יִשְּׂאוּ פֵּירוֹת לָרוֹב. בָּרֵךְ אוֹתָם, אֵלִי, בַּאֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁבְּכוֹחַ וּבִבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ יִשְׂמְחוּ בְּחַיֵּיהֶם, אָמֵן.

חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארצות-הברית, בצרפת ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבית המשפחה, ועם הזמן חדרו אל בית-הכנסת. הנערה הראשונה שציינה את יום חגה בבית-כנסת הייתה, ככל הידוע, יהודית קפלן מניו-יורק, בשנת 1922.

בקהילות צפון אפריקה נהגו שביום השביעי של חנוכה עורכים "טקס חינוך לבנות". הבנות לובשות לבן ושרות במקהלה. במהלך הטקס מנשקות הבנות את ספר התורה ורב הקהילה מברכן. בחלק מן הקהילות נוהגים לצבוע את ידי כלת הבר-מצווה באבקת חִינָה, ולחגוג איתה את שאר מנהגי החינה, כמקובל אצל כלה ערב חופתה.

ציון בת-המצווה לאורך המסורת היהודית

במשך אלפי שנים לא היה נהוג במרבית קהילות ישראל, לציין באופן מיוחד את הגעת הנערה לגיל בת-מצווה. מהמאה ה-19 החלו לחגוג את התאריך בחוגים אורתודוקסיים-מודרניים וליברליים. אופי החגיגה התפתח במהלך הדורות, במקביל להתפתחות היחס כלפי נשים ומעמדן בחברה. 

תמר ביטון, תושבת ירוחם, ממקימות במדבר (בית-מדרש יוצר בירוחם), קמה (בית ספר על-יסודי לבנות), וראש מדרשת הבנות באר, פירסמה ב-2007 מאמר בפורום אירגון הנשים קולך, תחת הכותרת "סיבת עילויה. טקס בת-מצווה כמחולל שינוי בקהילה". הפולמוס סביב בת-המצווה, היא כותבת, החל לפני פחות ממאה שנה, על רקע המאבק של היהדות הדתית ברפורמים ובקונסרבטיבים. שוללי החגיגה, ובראשם הרב משה פיינשטיין (1986-1895), מחשובי הרבנים והפוסקים האורתודוקסים בארצות הברית במאה ה-20, שראה בכך "דברי רשות והבל בעלמא", התנגדו מכמה טעמים עיקריים. ראשית, הם ראו בחגיגת בת-המצווה חיקוי של מנהגי הנוצרים. ואכן, הזרמים 'המתחדשים' העתיקו במידה רבה את טקס הקונפירמציה הנוצרי, שבו מתקבלים נערים ונערות כחברים בוגרים בקהילה. 

שנית, מסבירה ביטון, הם יצאו נגד עצם החדשנות המשנה מנהג אבות, באמצם את גישתו של החת"ם סופר - "חדש אסור מן התורה". טיעון נוסף נגד ציון יום בת-המצווה נוגע לאי-נחיצותו. הואיל והבת אינה מצטרפת לתפילה במניין ואינה עולה לתורה כמו הבן, הרי שאין הבדל בין היום שלפני הטקס ליום שאחריו, ולפיכך מיותר לקיים טקס ריק מתוכן מהותי. 

מנגד, תומכי טקס בת-המצווה טענו, כי עצם המעבר התודעתי משלב של קיום מצוות ברשות לשלב של "מצווה ועושה", הוא סיבה למסיבה. התומכים, ובהם הרב יחיאל יעקב ויינברג (רב ופוסק, 1966-1885. נולד ברוסיה, חי רוב שנותיו בגרמניה), הרב יוסף חיים (1909-1834), פוסק ומקובל שחי בבגדאד, מחבר ספר ההלכות בן איש חי והרב עובדיה יוסף (מנהיגה הרוחני של ש"ס, לשעבר הרב הספרדי הראשי לישראל), מדגישים דווקא את החשיבות שבחינוך הבנות למצוות, אינם חוששים מחוקות הגויים, מאחר שהמוטיבציה שלהם למסיבה שונה, ואינם חוששים מחידוש. 

הרב ויינברג, מגדולי הפוסקים האורתודוקסיים, כתב כי: "שורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי, שחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצוות. והפליה זאת שעושים בין בנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות, פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת" (שרידי אש, חלק ב' סימן צג).

הרב יוסף חיים קבע: "גם הבת, ביום שתיכנס בחיוב המצוות... תהיה שמחה גדולה באותו היום, ותלבש בגדי שבת, ותברך ברכת שהחיינו ותכוון על כניסתה בעול המצוות" ("בן איש חי", פרשת ראה, סעיף י"ז). החרה-החזיק אחריו הרב עובדיה יוסף, שקבע כי יש לקיים מסיבה וסעודה לבנות-מצווה: "בוודאי שיש מצווה לערוך סעודה ושמחה לבת-מצווה" (יביע אומר, חלק שישי, סימן כט), ובמקום אחר אמר: "וראוי לחוג את כניסתה למצוות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער ונערה, בהגיעם לחיוב מצוות".

יתירה מזאת, לנוכח תמורות הזמן והחשיפה לעולם המודרני, על חילוניותו והשינויים שחלו בו במעמד האישה, אין מנוס לטענתם מלחדש חגיגה זו "לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי", כדברי הרב ויינברג. רבות מהתשובות ההלכתיות בעניין בת-מצווה משתמשות בנימוק של שיוויון זכויות לבנות. כך, לדוגמה, הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל-אביב משנת 1973 ועד פטירתו ב-1998, וזוכה "פרס ישראל" לספרות תורנית, צידד בקיום חגיגת בת-המצווה, "על-מנת שלא להטיל קנאה בין הבן לבת". 

באורתודוקסיה המודרנית ובציבור הדתי-לאומי, מקובל זה עשרות שנים לערוך חגיגת בת-מצווה. אירוע זה עובר בשנים האחרונות תהליכי שינוי והתחדשות. מציינים אותו במגוון טקסים, המשקפים יותר מכל את תפישתו של הציבור הדתי-לאומי ביחס למקומה של האישה ולמחויבויותיה הדתיות וההלכתיות.

אירועים וטקסים לציון חגיגות בת-המצווה כיום

תהליכי השינוי וההתחדשות בטקסי בת-המצווה מוצאים את ביטוים בשלוש זירות החיברות העיקריות של הבנות. על כך ניתן ללמוד ממחקרה של שירה סורקיס-וייל (2007), שבדק את משמעותו של אירוע בת-המצווה בציבור הדתי לאומי:
א. הממסד החינוכי הממלכתי. שיעורי בת-מצווה ותוכניות נוספות בבית-הספר.
ב. הקהילה. השתתפות בתוכנית לימוד וולונטרית של מכון תורני או מדרשה ללימודי יהדות, לקראת בת-המצווה.
ג. המשפחה. חגיגות המתקיימות בחיק המשפחה.

תוכניות בת-מצווה במסגרת בית-הספר

במרבית בתי-הספר במגזר הדתי-לאומי, תוכנית הלימודים של כיתות ו' לבנות עומדת בסימן חגיגת בת-המצווה. במהלך שנת הלימודים, משתתפות התלמידות בשיעורי "בת-מצווה", שגם בבתי-ספר דתיים מעורבים, מיועדים לבנות בלבד. במסגרת שיעורים אלה, מרחיבות הבנות את ידיעותיהן בתחומים תורניים הקשורים בעיקר לאישה, להליכותיה, למידותיה ולתפקידיה.

במסגרת עבודת התזה שלה בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, צפתה סורקיס-וייל על תלמידות כיתות ו' וסימנה את תכני הלימוד המרכזיים, ובהם: ארון הספרים היהודי (סוגי טקסטים, פרשנים וכדומה), מידות (צניעות, ענווה מול גאווה), המצוות וסיווגן (מיפוי המצוות לפי עשה/לא תעשה, דאורייתא או דרבנן, מצוות לנשים ומצוות לגברים), מצוות הדלקת הנר, לימוד המזמור "אשת חיל" ועוד.

בדומה, דעת (אתר ללימודי יהדות ורוח), מציע תוכנית לימודים לבנות כיתה ו' לקראת אירוע בת-המצווה. התוכנית, המוגשת מטעם משרד החינוך והתרבות, נבנתה על-ידי צוות של אנשי חינוך ובהנחייתה של הוועדה לתיכנון תושב"ע (תורה שבעל-פה) לבתי-הספר הממלכתיים-דתיים, באוניברסיטת בר-אילן. נלמדים בה הנושאים הבאים: חובת הבת בקיום מצוות (מצוות עשה ולא תעשה, מצוות שהזמן גרמן, פטור נשים ממצוות שהזמן גרמן), מצוות המיוחדות לנשים (הדלקת הנר, הפרשת חלה, נידה), חובת התפילה לאישה ולבת, מידות טובות בבת ובאישה, גמילות חסד של נשים, צניעות הבת, גבורת נשים, המזמור "אשת חיל", חגיגת בת-המצווה (מקורות ומנהגים).

נושאים אלה ודומים להם, מועברים לבנות המגזר הדתי-לאומי במסגרת של שיעורי "בת-מצווה", כשהלמידה מתבצעת בדרכים מגוונות: מתוך דפי מקורות ודפי עבודה, באמצעות דיון, ולעיתים נסב הלימוד סביב סיפור הקשור לנושא.

יש המסתייגים מן המסרים המועברים לבנות במסגרת שיעורים אלה. לדידם, מדובר במסרים מסורתיים בעלי מאפיינים פטריארכאליים, באשר לתפקידיה של האישה. המורות, במהלך שיעורי הבת-מצווה, מחזקות את התפישה השלטת בנוגע לתפקידה של האישה ביהדות, כמי שנועדה לדאוג לזולת ולטפל בו. סימוכין לתפישה זו הן מוצאות בסיפור בריאת חווה (מצלע אדם), 

בהדגשת פעילות החסד בחיי האישה היהודייה ובמזמור "אשת חיל", שיר המביע כבוד והערכה לאם ולאישה, שמקורו בספר משלי פרק ל"א, י"ג-ל"א. נהוג לשיר את המזמור בליל שבת, לפני הקידוש. להלן מילותיו: 

אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה/ בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר/ גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה/ דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה/ היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה/ ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה, וחוק לנערותיה/ זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם/ חגרה בעוז מתניה, ותאמץ זרועותיה/ טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה/ ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך / כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון / לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים / מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה / נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ / סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני / עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון / פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה / צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל / קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה / רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה / שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל / תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה.

באמצעות שינון חומרים אלה ודומים להם, מסבירה סורקיס-וייל, מפנימות התלמידות מסרים ברורים לגבי כללי התנהגות נאותים, ובעיקר לגבי אופי הלבוש. הצניעות, יש לציין, מוגדרת כתכונה טבעית וכמעט מולדת של האישה.

הביקורת על שיעורי בת-המצווה, באה מן הזרם הליברלי בציונות הדתית. מנגד, נשים במחנה החרד"לי (חרדי לאומי), הביעו שביעות-רצון רבה מתוכנית בת-המצווה בבתי-הספר בהם לומדות בנותיהן. אחת מהן, עליזה בן-דוד, תושבת בית אל, ציינה בסיפוק כי "מלמדים את הבנות מה שהן צריכות לדעת - על תפקידן ברוח היהדות". עוד הוסיפה בן-דוד, כי שיאה של כיתה ו' היא הצגת בת-המצווה שמכינות הבנות, ואשר מועלת בדרך כלל בסביבות פסח.

ואכן, 'הצגת הסיום' מהווה נקודת-שיא מרגשת עבור המורות והתלמידות כאחת. רוב רובן של ההצגות המועלות משדרות מסר דתי-רוחני, הנוגע למקומן ותפקידן של נשים בחברה היהודית. בכיתתה של אחת הבנות של בן-דוד, העלו את ההצגה טוביאנה (מעין גירסה מגוירת של פוליאנה, ספר ילדים קלאסי פרי עטה של הסופרת האמריקנית אלינור פורטר. הגיבורה, פוליאנה, היא ילדה מאומצת פקחית ומלאת שמחת חיים). טוביאנה נגזר מהמילה "טוב", על שום המעשים הטובים של הגיבורה הראשית. 

בהצגת סיום בבית-ספר אחר ייהדו את הנסיכה הקטנה, עוד ספר ילדים קלאסי, שכתבה פרנסס ברנט בתחילת המאה הקודמת (סיפורה של ילדה יתומה בפנימיית בנות בניו-יורק, שבעזרת אומץ, דימיון וחביבות, מתגברת על הקשיים ומשנה את חייהם וגורלם של הסובבים אותה). בדרך זו, מעבר לחוויות, לאתגר ולריגושים הנלווים להצגה, מטמיעים בנשים הצעירות מסרים וערכים באשר לתפקידיה וסגולותיה של הבת היהודייה.

תוכניות בת-מצווה במסגרת הקהילה

מכונים תורניים רבים ומדרשות ללימודי יהדות, מציעים בשנים האחרונות לאמהות ולבנותיהן להשתתף בתוכניות בת-מצווה. מדובר בלימוד חווייתי משותף של סוגיות הקשורות לאורח-חייה של בת ישראל. ההשתתפות בתוכניות שכאלה רווחת במיוחד בקרב נשות הזרם הליברלי והזרם המרכזי בציונות הדתית, ופחות בקרב הציבור החרד"לי.

לפופולאריות רבה זוכה תוכנית הלימודים של מת"ן (מכון תורני לנשים), הנקראת האישה היהודית לדורותיה. חלקה הראשון של התוכנית מוקדש ללימוד בחברותא של אם ובת, מתוך דפי מקורות המחולקים להן, ומלווה בשאלות מנחות. החלק השני כולל פעילות משותפת וסיכומים. 

כל מפגש מתמקד בדמות מופת אחת של אישה יהודייה, מהתנ"ך ועד ימינו: רבקה אמנו, מרים הנביאה (אחות משה), דבורה הנביאה, בנות צלפחד, חנה הגיבורה (אם שבעת הבנים), הצדקת אסתר ברוריה (אשת רבי מאיר בעל הנס), דונה גרציה (נדבנית ומדינאית יהודיה, בת למשפחת אנוסים במאה ה-15), נחמה ליבוביץ (פרשנית מקרא, מורה ומחנכת. אחותו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ) והרבנית ברכה קאפח (יוזמת ומנהלת מפעלי גמילות חסדים רבים ובהם "קמחא דפסחא". כלת "פרס ישראל" 1999 על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה). בכל המפגשים מלווה הלימוד בפעילויות כגון: ריקוד, שירה, יצירה ודראמה.

במפגש האחרון בתוכנית מתקיימת מסיבת סיום, ובה מוצגת תערוכת עבודות שהבנות הכינו על דמויות נשיות שהן מעריכות. בנוסף, כוללת המסיבה ברכות, לימוד משותף של המזמור "אשת חיל", שירה של להקת נשים דתיות, הופעת מחול, ותפילה משותפת של בנות לקראת בת-המצווה. תוכניות ברוח זו מתקיימות במרבית המכונים והמדרשות, המכינים בנות לקראת בת-המצווה.

ציון האירוע במסגרת המשפחה

בזרמים המרכזי והליברלי

אופן ציון אירוע בת-המצווה בחיק המשפחה נגזר מן הקהילה אליה שייכת המשפחה, מצבה הכלכלי וכמובן משאלת-הלב של כלת השמחה. בשנים האחרונות ניכרת מגמה, בחלק מן המקרים, לשוות לאירוע נופך דתי, וזאת בלי לחרוג מהמוסכמות בדבר תפקידי נשים בתפילה. לדוגמה, בבתי-כנסת מסוימים, בעיקר מן הזרם הליברלי ולעיתים מן הזרם המרכזי, מקובל שאבי בת-המצווה עולה לתורה בשבת שלאחר האירוע, ומברך את בתו בזו הלשון: "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך את ... שמלאו לה שתיים-עשרה שנה והגיעה למצוות, ועלה אביה לתורה לתת שבח והודיה לה' יתברך על כל הטובה שגמל עם בתו. ישמרה הקדוש-ברוך-הוא ויחיה, ויכונן את לבה להיות שלם עם ה' וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו כל הימים, ונאמר אמן".

בחלק קטן מבתי הכנסת מקובל כי כלת השמחה עצמה נושאת דרשה לאחר התפילה. יש בנות שאת הדרשה כותב/ת להן בן/בת משפחה בוגר/ת (אחד מן ההורים או האחים הגדולים יותר) והיא אך מקריאה אותה, ויש הרואות בכתיבת הדרשה אתגר, ומשקיעות את מירב מרצן ומאמציהן בכתיבת דרשה מרשימה. הדרשה בדרך כלל פותחת או מסיימת בדברי תודה לבני המשפחה. לאחר, פותחת הבת בדברי תורה, הקשורים בצורה זו או אחרת לפרשת השבוע ו/או להפטרה, תוך חיבורם לסוגיות אקטואליות עכשוויות בחברה הישראלית, ובפרט במעמדן של נשים בחברה היהודית, בזכויותיהן ובחובותיהן.

יש לציין, כי מידת מעורבותן של בנות בפולחן הטקסי בבית-הכנסת, הינה נושא שנוי במחלוקת הלכתית וציבורית. ידוע על מקרים בודדים של נשים שהניחו נשים תפילין ועלו לתורה, אך בדרך כלל ולאורך הדורות, נשים לא נטלו חלק בטקסי קריאה ועלייה לתורה, לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין. לפיכך, גם טקס כניסת הבת לגיל מצוות, לא כלל מרכיבים טקסיים ופולחניים בבית-הכנסת.

בעשורים האחרונים, ועם התרחבות ההשכלה התורנית של נשים בעולם הדתי, חלו תמורות גם במידת מעורבות הנשים בתוככי בית-הכנסת. תופעה זו השפיעה על אופן חגיגת בת-המצווה, בכך שהכלילה בה מרכיבים טקסיים-פולחניים - דרשת בת-המצווה בבית-הכנסת בסיום התפילה וסעודת מצווה. מרכיבים אלה, שכאמור שנויים במחלוקת רבנית וחברתית, מקובלים על חלק מן הקהילות ופחות על אחרות.

במספר מצומצם של בתי-כנסת, בדרך-כלל בתנועות הליברליות ביהדות, כולל טקס בת-המצווה גם עלייה לתורה, קריאה בתורה בפני הציבור ולעיתים אף התעטפות בטלית. תופעה אחרת היא "תפילת הנשים", במסגרתה פורשׁות נשים מן הקהילה לזמן הקריאה בתורה, ובת-המצווה קוראת בתורה ועולה לתורה בפני נשים בלבד. בחלק מן הקהילות (בעיקר בזרמים הרפורמי והמסורתי) מאפשרים לנערה לקרוא בתורה במניין מעורב, גברים ונשים כאחת.

שיעור בלתי מבוטל של משפחות מהזרמים הליברלי והמרכזי, נוהג לציין את האירוע בחגיגה גדולה באולם אירועים, שלרוב אינה נופלת מחגיגת בר-המצווה לבנים. על פי רוב מקובל כי בדומה לבנים, גם כלת הבת מצווה, נושאת דרשה קצרה במסגרת חגיגית זו.

על השינויים והתמורות הבין-דוריים בחגיגת בת-המצווה, ניתן ללמוד מדברים שכתבה תמר ביטון במאמרה בר מצווה ובת מצווה (2004). להלן קטעים נבחרים מהמאמר:

"...שאלתי את סבתא שלי אם היא חגגה בת-מצווה. היא צחקה צחוק קצר, נאנחה אנחה ארוכה וקבעה: 'כל העניין של ימי הולדת הוא המצאה חדשה'. אחר נזכרה בגעגועים בהכנות לבר-מצווה של האח שלה וסיפרה כמה טרחו אז אִמה והאחיות, ייצרו יין תפוחים וישניאק, אפו פשטידות וכבשו דג מלוח, והביאו הכל לבית-הכנסת בעיירה, לחגוג עם כחמישה מניינים של בני משפחה ושכנים.

בחלוף דור הגיעה אמי לגיל בת-מצווה, ולכבודו זכתה בטקס משפחתי נשי: היא נלקחה אחר כבוד על-ידי אמה ודודתה לסיבוב קניות חגיגי בעיר הגדולה בני-ברק, ושם קנו לה חולצת שבת עם נקודות תכלת וחצאית כחולה כהה.

אני זכיתי לגדול בתקופת מעבר, בחברה המודעת לכוחה לחולל שינוי, המביטה אחורה בעין בוחנת וקדימה בעין צופיה; חברה השואפת לשמור על ההלכה, אך לא בהכרח על המסורת; חברה דתית, שהקפידה לחולל שינויים במעמד האשה כמעט בכל תחומי החיים, אך חרדה מלהכניסם אל הקודש פנימה - אל תוך בית-הכנסת, אל לב הטקסיות. משפחתי ביקשה למוסס את המחסום הזה, וחגיגת בת-המצווה שלי התקיימה בבית-הכנסת של ילדותי, במהלך תפילתה שבת ואחריה.

הייתה זו בריאה חדשה, יש מיש: מיד עם תום התפילה. לאחר שאחד הילדים שר "אנעים זמירות", נתבקש הקהל לשוב ולשֶׁבֶת, והמחיצה המפרידה בין גברים לנשים נפתחה. בביישנות הוּבלתי ממקומי המוגן ליד אמא בעזרת הנשים אל הקו הדימיוני התוחם בין העֲזרות, ומשם, מנקודת האמצע המשקיפה על הציבור, נשאתי את הדרשה שלי. האווירה הייתה עדיין אווירת התפילה, שובל של הוד וקודש עוד נמשך על המקום, נעימת התפילה עוד ריחפה בחלל, אך מבחינה הלכתית היה זה מעמד חדש - לא תוספת לתפילה, לא פלישה בוטה למסורת אבות, אלא מעין הערת שוליים שמוסיף הדור שלנו... 

הדרשה בין שתי העזרות הצטרפה לחידוש נוסף: בשעה שנתכבד אבי בעלייה לתורה, דבר הכי קרוב שאפשר להענקת מקום לבת-המצווה עצמה בתוככי הטקס הדתי, נזרקו סוכריות נגד כיוון הגרביטציה המסורתית, דהיינו מעזרת הגברים אל עבר עזרת הנשים. במקום שהנשים יזרקו אותן על 'החתן' (האב, ממלא המקום של הבת שמאחורי המחיצה) כפי שהיה מקובל במקומותינו, נזרקו הסוכריות על-ידי כמה בני דודים 'שתולים' בעזרת הגברים אל 'הכלה' הנוכחת-נפקדת. שינוי זה... סימן את מקומה הפיזי של בת-המצווה כנוכחת בטקס שלה.

שני החידושים הללו, שבשניהם מרכיב של טישטוש גבולות, אם על-ידי היפוך תפקידים ואם על-ידי עמידה על הסף - עברו יחסית בשלום, ופרט למשפחה אחת שהביעה את מחאתה ופרשה מן הקהילה, נתקבלו המנהגים החדשים מאותה שבת, פרשת תולדות, לכל בנות המצווה בבית-הכנסת שלנו.

היום, כמעט עשרים שנה אחרי שנהייתי לבת-מצווה, אני מדפדפת שוב באלבום בת-המצווה שלי... בעמוד השני של ההזמנה, שתי ציטטות קצרות, כדלהלן: 

'מי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת בחיוב המצוות, נראה לי דהוא סעודת מצווה... וכן עושים סעודת מצווה ויום שמחה בערי צרפת ושאר עיירות, לבן וכן לבת' (תשובת ר' בנימין מוספיא). 

'הבת עד גיל של שתיים-עשרה היא מתייחסת ביחס קטנה לפי התורה, ובגיל שתיים-עשרה מתייחסת ביחס נערה, ולכן - כיוון שעלתה בדרגא, יש לעשות לה חגיגה, לסיבת עילויה' (שו"ת 'ישכיל עבדי, ר' עובדיה הדאיה). 

היום נראית לי ההזמנה הזו טקסט מרתק למחקר סוציולוגי: הזמנה אפולוגטית ומתפתלת, נושאת חומר נפץ, משקפת חוסר ביטחון מעורב בנחישות, חדשנות עטופה בשמרנות, שמבטאת צורך להיאחז באילנות גבוהים, בעוד חתרנותה זועקת בין שורותיה. יש בה רצון להיות קשור לעבר, מאושר על ידו, מרופד בדברי תורה. אך עצם הצורך לספק הסבר, מראה עד כמה לא מובן מאליו הוא המעשה. הרי המוכר והבנאלי אינו דורש הצהרה: בארוחת הערב הביתית אינך מזמין תפריט, ברחוב שלך אינך מנווט עם מפת דרכים...

הצורך בעוגן ההלכתי שהודפס על ההזמנה שלי, מסמן את הנקודה המרתקת בתולדותיה קצרות השנים של חגיגת בת-המצווה. זהו שלב המעבר מדור ההורים, שברובו לא קיים כל טקס לבנות, לדור הנוכחי, שבו הפך הטקס מקובל. ... כמו בתחומים רבים אחרים שנולדו בעקבות המפגש עם המודרנה, ניכר כי חכמי ארצות המזרח פחות מאוימים מן העולם החיצוני ואינם נמצאים בעימות מתמיד על גבולות היהדות עם יריב שכן בדמות הרפורמה. כתוצאה מכך, פסיקתם בסוגיות חדשות העולות בהתאם למצב הדור היא מתונה יותר ונוטה לאפשר חידוש. לפיכך, ברי כי לא מקריות היא שעיטרה את הזמנתי דווקא בדברי פוסקים ספרדים.
... עברו כבר קרוב לשני עשורים מאז שחילחל פנימה מנהג הדרשות של בנות מצווה בתום התפילה. הדבר הפך מקובל, ורוב הבנות נושאות דברי תורה מול פני הקהל בבית הכנסת..."

בזרם החרד"לי

מנהג הדרשות של בנות-המצווה בתום התפילה, קידוש לרגל האירוע בבית-הכנסת ועלייה לתורה לנשים, כמתואר לעיל, אינם מקובלים בקהילות הזרם החרד"לי. כמו כן, משפחות הנמנות עם זרם זה כמעט שאינן מקיימות חגיגת בת-מצווה באולם גדול לנשים ולגברים. תחת זאת, חלק ניכר מהחגיגות נערך במסגרת נשית: מארגנים לבת מסיבה על טהרת המין הנשי, שבמהלכה, הבת ובדרך כלל גם אמה נושאות דרשה. הדרשה, כפי שמתארת אותה עליזה בן-דוד, מהיישוב בית אל, היא "ללא פילפולים הלכתיים. בדרך כלל היא עוסקת במידות, גמילות חסדים ובתפקידיה המסורתיים של האישה".

המוזמנות הן בנות המשפחה הקרובה וחברותיה של הבת. האירוע מתקיים בדרך כלל בבית, בחצר הבית או באולם קטן ביישוב. על אף שאין מדובר באירוע המוני וראוותני, הוא בהחלט מושקע, הן מבחינת הביגוד שקונים לכלת השמחה ולבנות משפחה, הן באוכל המוגש והן בתוכנית. בתוכנית האמנותית: מוסיקה מתוך דיסקים, שירה וריקודים, וכן פעילות יצירתית - סדנאות יצירה או מלאכת יד (המועברות בדרך כלל על-ידי אשת מקצוע מן החוץ), מופע או מחזה קצר שמביאים מן החוץ, וכיוצא באלה.

קיימים אירגונים ומדרשות תורניות המציעים מגוון תוכניות והפעלות לחגיגת בת-המצווה, כגון הצגות קצרות העוסקות בדמותן של נשים מן התנ"ך; מבחר סדנאות ללימוד חווייתי של עם ישראל כעם סגולה, על האבות והאמהות, על קבלת עול המצוות ועוד (באמצעות סיפור, פאזל ענק, גלגל המזל, משחק סיטואציות ודיון בקבוצות(; ומבחר הפעלות לבנות (כמו "מסע בעקבות ר' אריה לוין", פעילות להכרת דמותו הייחודית של ר' אריה לוין, 1969-1885, עילוי שנודע בכינויו "רב האסירים"); סדנה להיכרות עם מצוות הפרשת חלה (אחת משלוש המצוות שניתנו לנשים) ועוד.

אופיים השונה של אירועי בת-המצווה בזרם החרד"לי לעומת אלה שבזרם המרכזי או הליברלי, אינו דבר של מה בכך. הוא משקף את הבדלי התפישה ביחס למקומן ותפקידן של בנות ונשים במרחב הביתי והציבורי גם יחד. בעוד שבזרם החרד"לי דבקים יותר בתפקידי המגדר המסורתיים, ביתר הקבוצות טוענים, לפחות ברמה ההצהרתית, ליתר שיוויון ומעורבות של נשים בכל התחומים.

ביביליוגרפיה

ספרי עיון ומדע

  • כהן אהרון, זבד הבת, כנה, 1990.
  • לאו מאיר, יהדות הלכה למעשה,מסדה, 1978.
  • משרד הביטחון, מן המסד, ילקוט מושגים ביהדות, 1986.

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • צחורי שרון, "להתבגר בגוף ובנפש", מכביתון 103, 2002. (פורסם גם באתר מט"ח).

ספרי קודש והלכה

  • בראשית ב', פס' כ"ב.
  • סדר נזיקין, אבות ה', כ"ה.
  • סופר משה, ספר הזיכרון ממרן החתם סופר, ירושלים: נערך, נסדר ויצא לאור על ידי מכון להוצאת ספרים וחקר כתבי-יד ע"ש החתם סופר ז"ל, פעיה"ק ירושלים, תשמ"ח

מאמרים בכתבי עת ובספרים

  • נוידא פאני, "תפילת הנערה הצעירה", תפילת נשים : פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, משכל 2005. 
  • סורקיס וייל שירה, "בת המצווה כזירה לכינון זהות נשית דתית, אשה ויהדותה", להיות אשה יהודיה, כהן ט' (עורכת), גרפית, 2007, 313.

מילונים, לקסיקונים ואינציקלופדיות

  • תורמי ויקיפדיה, "בת מצווה," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר יולי 17, 2008).
  • תורמי ויקיפדיה, "יהדות דנמרק," ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית, (אוחזר יולי 17, 2008).

אתרי אינטרנט

ראיונות

  • ראיון עם בן דוד עליזה, מפיקה בערוץ 7, תושבת בית אל, 2008.
  • ראיון עם עבודי דן, בוגר ישיבה תיכונית "נחלים", בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי, ארכיטקט ב"מגזר, פעיל בבית הכנסת השוויוני בבית הכרם בירושלים, 2008.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על בת מצווה במגזר הדתי לאומי (1)

    נגר איילה

    המאמר בעל ערך רב ומעשיר את הקורא והאדם המעוניין להרחיב דעת בנושא
    יום ראשון ה' באלול תשע"ג 11 באוגוסט 2013

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.