דפוסי מגורים באוכלוסיה הדתית-לאומית

דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, אינו עשוי מיקשה אחת, אלא משתנה בהתאם למיקום, קבוצת ההשתייכות הדתית, הגיל, העיסוק והמצב הכלכלי. כללית, קשת אפשרויות המגורים של הציבור הדתי-לאומי מגוונת למדי, החל במושב דתי או מעורב, קיבוץ דתי, התנחלות, מאחז, יישוב קהילתי דתי או מעורב, וכלה בעיר גדולה או בעיירת פיתוח. בניתוח דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, ניתן להצביע על מספר מאפיינים עיקריים.

מגורים בקיבוץ או במושב

דפוס מגורים שאינו שונה במידה רבה מזה שבמושבים ובקיבוצים במגזר החילוני, אם כי נוספים לו איפיונים בעלי אוריינטציה דתית-יהודית, כמפורט בהמשך. אוכלוסיית המושבים והקיבוצים הדתיים מורכבת מהזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי - תנועת הקיבוץ הדתי (טירת צבי, שדה אליהו, בית רימון, כפר עציון, ועוד), מושבי תנועת הפועל המזרחי (כפר הרוא"ה, נחלים, נוחם, זרחיה, שדמות מחולה, ועוד), אנשי גרעיני בני עקיבא (כפר מימון), וחלק מהמושבים והקיבוצים של פועלי אגודת ישראל (דוגמת המושב יסודות והקיבוצים חפץ חיים ושעלבים). בקיבוצים ובמושבים של פועלי אגודת ישראל מתגוררות גם משפחות מן הזרם החרד"לי (חרדי-לאומי).

מגורים בבתי-דירות חדשים בערים

בתי-דירות מסוג זה ניתן למצוא בשכונות בעלות ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרד"לית (כמו רכס שועפאת והר חומה בירושלים), בערים החדשות ובשכונות החדשות בערים הוותיקות (פתח תקווה, גבעת שמואל, שוהם, מודיעין), בהן קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה מן הזרם המרכזי ובשכונות מעורבות (דתיים וחילונים), בעיקר באזור המרכז וירושלים. בתי-הדירות הללו, רובם חדשים יחסית (משנות ה-80' ואילך), נבנו במסגרת מיזמי בנייה ייעודיים לציבור הדתי-לאומי, כמענה לצרכיו המיוחדים. לדברי שמואל בירנבאום, מנכ"ל חברת הבנייה משהב, המתמחה בבנייה לציבור זה, "הבנייה לציבור הדתי-לאומי שונה במספר מובנים....לדירה עצמה ישנם מספר מאפיינים ייחודיים, כגון מרפסת סוכה, כיורים כפולים במטבח ומעלית שבת".

חלק מן הבניינים החדשים נבנה בשכונות חדשות. רוב הדירות מרווחות ומודרניות, ובסטנדרט בנייה גבוה. בחלק ניכר מן הבניינים הגבוהים שמרבית דייריהם דתיים, המעלית מתוכנתת להפעלה גם כמעלית שבת. 

בכניסה לבניינים החדשים מותקנת בדרך כלל דלת אלומיניום וזכוכית, ובצמוד לה - תיבות הדואר ואינטרקום. מאחר שהשימוש באינטרקום אסור בשבתות ובמועדי ישראל, נוהגים דיירי הבניין להשאיר את דלת הכניסה הראשית פתוחה במשך כל השבת או החג, או להשתמש במפתח רגיל במהלך השבת.

בחלק מן הבניינים יש לובי/חדר כניסה מטופח ובו לוח מודעות של ועד הבית, לעיתים גם מראה גדולה או עציצים לקישוט. בבתי-דירות רבים, בעיקר באלה המאוכלסים במשפחות צעירות, מוקצה שטח לעגלות תינוקות. זאת, במטרה להקל על האימהות ולחסוך מהן את גרירת העגלה במעלה המדרגות.

מגורים בבתי אבן ישנים

מקצת מהאוכלוסייה הדתית-לאומית מתגוררת בבתי אבן ישנים (מראשית המאה הקודמת ואף קודם לכן) שניחנו לרוב בערך היסטורי. אוכלוסיה זו כוללת בעיקר את הציבור מן הזרם המרכזי או המודרני, המתגורר בשכונות הוותיקות והיוקרתיות בירושלים (רחביה, טלביה, קטמון הישנה). חלק מן הדירות בבניינים אלה שופץ ושודרג לדירות יוקרה, אחרות נותרו כפי שהיו, שמרניות וצנועות. רוב הבניינים בשכונות הללו עשויים אבן ירושלמית, חלקם בעלי אופי ייחודי ואלמנטים עיצוביים מרהיבים ביופיים. מדובר בבניינים הממוקמים על קרקע בעלת ערך נדל"ני גבוה ביותר, מה שמעלה מאוד את שווי הדירות, לרבות אותן דירות שמעולם לא שופצו. 

בחלק מהבניינים בשכונות הוותיקות והיוקרתיות, יש הקפדה על נעילת הכניסה לבניין בשעות הלילה, ובבתי-דירות רבים מותקן אינטרקום (בו נמנעים מלהשתמש בשבת, כמפורט לעיל).

מגורים בדירות שיכון

האוכלוסייה הדתית-לאומית המתגוררת בדירות שיכון היא מגוונת, וכוללת הן את הציבור מן הזרם המרכזי או המודרני, והן את הציבור החרד"לי בערים שונות ובשכונות שונות. שיעור בלתי מבוטל מהציבור החרד"לי הגר בדירות שיכון גרים בדירות קטנות (יחסית למספר הנפשות במשפחה), כאשר השיקול העיקרי הוא מיקום הדירה - ליד ישיבה או 'כולל' שראש המשפחה לומד בהם. שתי דוגמאות מובהקות הן הדירות בשכונת קריית משה בירושלים, סמוך לישיבת מרכז הרב, ובשכונת קריית יובל בירושלים, סמוך לישיבת הר המור. לדברי האדריכל דן עבודי, דירות אלה אינן מתוכננות למשפחה חרד"לית מבחינת גודלן, והן נרכשו מתוך כוונה להרחיב אותן מתי-שהוא בעתיד. "מדובר במהלך משתלם מבחינה כלכלית, משום שעלות ההשקעה בהרחבת הדירה תהיה נמוכה יותר מהשקעה בדירה, שמלכתחילה נבנתה לגודל זה".

בחלק ניכר מהבניינים הגימור החיצוני הוא טיח חלק או מותז ('שפריץ', בשפה העממית). גימור מסוג זה מתבלה ומתפורר עם השנים, אם לא מתחזקים אותו. מאחר שחלק ניכר מהדיירים אינו מקדיש תשומת-לב (ובעיקר משאבים) לשימור חזית הבניין, ניתן לזהות בבניינים רבים כתמים שחורים על הקירות החיצוניים, תוצאה של פטריות שהתפתחו עליהם. בבניינים שרוב דייריהם נמנים עם הזרם החרד"לי, יש בדרך כלל ריכוז של עגלות ילדים בקומת הכניסה.
ברוב השיכונים דלת הכניסה הראשית של הבניין פתוחה ואין אינטרקום.

בתים פרטיים ומדורגים בתוך הערים

הציבור הדתי-לאומי המתגורר בבתים פרטיים ומדורגים בערים (ארכיטקטורת מגירות) מפוזר הן בשכונות מעורבות (דתיים וחילוניים) והן בשכונות בעלות רוב דתי-לאומי, מהזרם המרכזי והחרד"לי גם יחד.

ניתן להצביע על שני סוגים עיקריים של בתים פרטיים: האחד, בתים פרטיים ישנים, בעיקר בירושלים, בשכונות הוותיקות והיוקרתיות, דוגמת נחלאות, שערי חסד, רחביה, טלביה, קטמון הישנה, המושבה הגרמנית ובקעה. רובם עשויים אבן ירושלמית והם בעלי ייחודיות, אופי וערך ארכיטקטוני, ונחשבים ליקרים במיוחד. מרביתם עברו שיפוץ יסודי, כולל עיצוב ואיבזור, והפכו דירות יוקרה. רווח מעין ניגוד בין חזותו החיצונית של הבית, המעניקה לו נופך עתיק וישן, ובין עיצוב הפנים המודרני והחדשני, אך מבליט את הייחודיות. רק מיעוט מהבתים הפרטיים בשכונות אלו לא עבר שיפוץ, והם משדרים עזובה והזנחה.

הסוג השני שכיח במיוחד בערים וביישובים חדשים דוגמת מודיעין, אפרת, שוהם, ובשכונות חדשות יחסית, דוגמת רמות והר חומה בירושלים. בתים אלה מרווחים ומודרניים, מרביתם בסטנדרט בנייה גבוה, חלקם בני יותר מקומה אחת. הכניסה לבית בדרך כלל מטופחת, וכוללת גינה. לחלקם פאטיו או חצר נוספת מאחור.

בתי-קבע ביישובים מעבר לקו הירוק

רוב רובם של בתי-הקבע בהתנחלויות וביישובים שמעבר לקו הירוק הם בתים פרטיים או מדורגים, מרווחים (ארבעה חדרים לפחות), מעוצבים בסיגנון ארכיטקטוני מודרני ובסטנדרט בנייה בינוני עד גבוה. כל בית מוקף גינה או חצר, בדרך כלל מטופחת. בתים ישנים רבים בהתנחלויות (כאלה שנבנו לפני עשר שנים ויותר) שופצו והורחבו, במקביל להרחבת המשפחה, ונוספו להם קומה או יחידת דיור צמודת-קרקע.

בחלק ניכר מיישובי יהודה ושומרון, יש תנופת בנייה מתמדת. חלק מהבתים בעיצוב צנוע וסולידי, אך שיעור בלתי-מובטל עומד בסטנדרט בנייה ועיצוב שאינם נופלים מבתי-יוקרה במקומות אחרים בארץ. האדריכל דן עבודי, המתכנן בין היתר בתים ביישובים הנחשבים ל'יוקרתיים' (דוגמת אלה שבגוש עציון), מגלה לנו כי מדובר בווילות מפוארות, המשדרות ראוותנות לשמה ומעידות על נטיית בעליהן להפגין את עושרם. לדעתו, הדבר משקף את רצונה של אוכלוסייה זו 'ליישר קו' עם המעמד הגבוה בחברה החילונית.

בבתים אלה אין 'בּוֹידֵעם' (חלל אִיחסון הממוקם בדרך-כלל מעל לחדר הרחצה). תחת זאת, ברובם יש חדר מחסן סגור, בו מאחסנים כלים לפסח, אביזרים לבניית סוכה, ציוד לקמפינג, בגדים, ולעיתים אף בגדי ילדים שאינם בשימוש 'המחכים' לילד הבא שייוולד למשפחה. בחלק מהבתים הוסבה קומת-הגג למחסן.

קרוואנים

הקרוואן, המכונה גם "מבנה יָבִיל" (ניתן להובלה ממקום למקום), הינו צורת מגורים נפוצה ביותר בהתנחלויות וביישובים שונים, בעיקר מעבר לקו הירוק. ביישובים מסוימים, לרוב מאחזים חדשים, הקרוואן הינו צורת המגורים היחידה או העיקרית. דוגמאות לכך הן עמונה, אביגיל, גבעת הראל, רחלים, מצפה דני ומיגרון. מנגד, יש יישובים (דוגמת נווה דניאל, עופרה, בת עין ואחרים) הנעזרים בקרוואן כפיתרון דיור זמני נוסף למגורי הקבע.

בחלק מן ההתנחלויות יש 'שכונות' של קרוואנים, חלקם שייכים למוסדות החינוך במקום ומשמשים למגורי התלמידים וסגל ההוראה. שתי דוגמאות: ישיבת מקור חיים בכפר עציון ותלמוד תורה ביישוב מעלה מכמש, צפונית-מזרחית לירושלים.

שטחו של קרוואן בסיסי 45 מ"ר, לתוכם נדחסים בדרך כלל שני חדרי שינה, מקלחון, שירותים, מטבחון וסלון המשמש גם כפינת אוכל. מטבע הדברים, מגוון אפשרויות העיצוב מוגבל ביותר ומסתכם בהרחבת חדר אחד על חשבון חדר אחר, כמו גם גמישות מסוימת בקביעת מיקום פתח הבית או הצנרת. לדברי הארכיטקט עבודי, סטנדרט הבנייה של הקרוואן נמוך במיוחד, ומתבסס על שימוש בחומרי-גלם זולים ועמידים לטווח קצר.

יש משפחות שלאחר תקופה מסוימת מרחיבות את הקרוואן. על-פי-הרוב, ההרחבה נעשית באמצעות חומרי בניה המורכבים בשטח ולא במפעל, כמו אלומיניום ולוחות מבודדים הנחתכים בהתאם. כמו כן, יש המרחיבים את הקרוואן באמצעות חיבור של קרוואן נוסף. באופן זה, כל המערך ניתן לפירוק ולהרכבה מחדש. הרחבת קרוואנים שכיחה במיוחד ביישובים שבהם הקרוואן הוא המבנה העיקרי או היחידי, וכן במשפחות המתגוררות בו דרך קבע.

עיצוב הפנים של הדירה מושפע ממיכלול של משתנים: טעם אישי, רמת החשיפה לתרבות ואמנות, השכלה כללית, סטאטוס מקצועי וכלכלי, נורמות וערכים של הפרט וקבוצת ההשתייכות הדתית-חברתית שלו. בשל היות הציבור הדתי-לאומי שומר מצוות, ניתן להצביע על מספר בלתי-מבוטל של מאפיינים משותפים, אשר נגזרים ממחויבותו להלכה.

בה בעת, מאחר שציבור זה מורכב ממגוון קבוצות וזרמים השונים זה מזה במידת ההקפדה הדתית, בנורמות ובערכים, במידת החשיפה לתרבות ואמנות, בהשכלה, במשלח-היד ובמידה רבה גם במצב הכלכלי - ניתן לזהות קשת רחבה של מגמות בכל הנוגע לעיצוב הפנים של הדירה.

נתייחס תחילה לקווים המשותפים לדירות/בתים של כלל הציבור הדתי-לאומי, ולאחר מכן נדון במאפיינים המייחדים כל מגזר ומגזר.

אלמנטים כלליים בעלי נופך דתי

מזוזה

כל יהודי מצווה לקבוע מזוזה בפתח ביתו וחדריו, כאמור בפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו' ט'; דברים י"א כ'). הדבר נועד לשמש תזכורת תמידית לאמונה באל ולגמול על קיום מצוות ("למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם"). חז"ל ראו במזוזה סממן זיהוי יהודי מובהק, וכן סגולה להרחקת האדם מן החטא ולהגנה על הבית ודייריו.

על-פי ההלכה, יש לקבוע מזוזה בפתחי בתים וחדרים המשמשים לאכילה או לשינה, ולכן חדרי השירותים והאמבטיה פטורים. את המזוזה יש לקבוע בתחתית השליש העליון של הקורה האנכית הימנית בדלת הכניסה לבית או לחדר. האשכנזים נוהגים לקבוע את המזוזה באלכסון, ואילו הספרדים קובעים אותה בקו אנכי ישר.

בתוך בית המזוזה מצוי קלף מגולגל ובו כתובות, על-ידי סופר סת"ם, שתי פרשיות מן התורה שבהן נזכר הציווי: האחת, "שמע ישראל" (דברים ו', ד'-ט'), השנייה "והיה אם שמע" (דברים י"א, י"ג-כ"א). על קלף המזוזה נהוג (אך אין חובה) לכתוב מאחור את האותיות שדי - שהינן אחד משמות ה', והן ראשי-תיבות של "שומר דלתות ישראל", כך שהמילה שדי מופיעה בחזית המזוזה. את הקלף המגולגל עוטפים (בדרך כלל בניילון), כדי להגן עליו מפגעי מזג האוויר, ומכניסים ל"בית מזוזה" .

בית המזוזה עשוי ממגוון חומרים, חלקם יקרים יותר וחלקם פחות, החל במתכות לסוגיהן, פלסטיק, עור, קרמיקה או פורצלן שעליהם עיטורים וציורים שונים במגוון צבעים, וכלה בעץ המעוטר באבני חן ו/או חריטות למיניהן. יש המתייחסים למזוזה כאל פריט אמנות מושקע. אחרים קובעים אותה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא מוצאים בה מאומה זולת המשמעות הדתית.

הציבור הדתי-לאומי, על מגוון קבוצותיו וזרמיו, מקפיד על קביעת מזוזה. עם זאת, ניתן להבחין בשונות מסוימת בקרב הזרמים השונים. אורכה של מזוזה סטנדרטית נע בין 10 ל-12 סנטימטרים. אך המהדרים יעדיפו מזוזה ארוכה יותר, המכילה קלף גדול בהרבה. הסיבה: בקלף הסטנדרטי אותיות הפרשיות זעירות, ולכן קיים חשש גדול יותר לכשרות המזוזה (זו מותנית בין היתר באופן כתיבת האותיות, וכשהן קטנות קשה יותר להקפיד על כתיבה נכונה, מחד, ולזהות שגיאות באותיות, מאידך). החרד"לים, הנוטים להחמיר במצוות, יעדיפו מזוזות ארוכות יותר.

השונות המסוימת בין הזרמים, מתבטאת גם בבית המזוזה. באופן כללי, המזוזות החביבות על אנשי הזרם המרכזי או המודרני הן בעלות נופך אמנותי יותר, ולעיתים גם יקרות יותר, מאלו של הציבור החרד"לי. האחרונים נוטים להסתפק בבתי מזוזה בעיצוב סטנדרטי ושבלוני. הבדלים אלו הם פועל יוצא של מספר גורמים:

א. הציבור החרד"לי נוטה להסתגר מפני העולם החילוני והתרבות החילונית, ונמנע מרכישת השכלה כללית רחבה. בעקבות זאת הוא נחשף פחות לאמנות, ומוגבל ביכולתו לזהות פריטים בעלי ערך אמנותי. הדבר מתבטא בבחירת פריטים נטולי עידון, רובם ככולם חיקויים, ובכלל זה גם בתי מזוזה.

ב. אסטטיקה אינה בראש מעייניו של החרד"לי, ועל כן רבים בציבור זה אינם טורחים להשקיע מזמנם ומכספם בבית מזוזה מסוגנן ובעל מטען אמנותי.

ג. מחירו של בית מזוזה מעוצב ובעל ערך אמנותי, גבוה למדי (המחיר נע מכמה עשרות שקלים, עבור בתי מזוזות מחומרים פשוטים – כמו פלסטיק ועץ - ובלתי מעוצבים, ועד מאות ואף אלפי שקלים, עבור בתי מזוזות בעלי עיצוב אומנותי, העשויים מחומרים יקרים כמו כסף ולעיתים גם זהב). ככלל, הציבור החרד"לי נמצא במעמד כלכלי נמוך מזה של אחיו מהזרם המרכזי או המודרני, ולכן אינו יכול להרשות לעצמו רכישת מזוזה יקרה.

ד. מבחינה ערכית, החרד"לים מקפידים לנהל אורח-חיים צנוע, נטול ראוותנות וחומרנות. בית מזוזה יקר ויוקרתי עומד, אפוא, בניגוד לערכים אלה.

ואולם, לא יהיה זה נכון לקבוע מסמרות ולטעון לחלוקה דיכוטומית חד-משמעית בנדון בציבור הדתי-לאומי. שכן, ישנן משפחות חרד"ליות המשקיעות בתשמישי קדושה, חרף מצבן הכלכלי הדחוק ונטייתן לאורח-חיים צנוע. מבחינתן, השקעה כספית גבוהה ברכישת מזוזה ובית מזוזה אין פירושה ראוותנות, חומרנות ובזבזנות, אלא הידור במצווה.

מנגד, גם בבתים רבים בזרם המרכזי והליברלי, ניתן למצוא מזוזות סטנדרטיות, בחלקם בשל היעדר טעם או תקציב, בחלקם בשל מתן עדיפות לפונקציונליות.

הבדל נוסף בין שני הזרמים במגזר נוגע למנהג נישוק המזוזה. רוב רובם של החרד"לים נוהג לנשק למזוזה באמצעות העברת אצבעות כף-היד על השפתיים והחלקתן לאחר מכן על המזוזה. בקרב אנשי הזרם המרכזי ובמיוחד בקרב אנשי הזרם המודרני, שיעור הנוהגים כך נמוך למדי.

קטע לא-מסויד כ"זכר לחורבן"

חז"ל תיקנו מספר תקנות, כדי להזכיר לעם ישראל את חורבן בית-המקדש. הם הדגישו כי דווקא בעת שאדם שמח מאוד על שזכה להקים לעצמו בית, עליו לזכור שהשמחה אינה שלמה, בשל חורבן הבית. מסיבה זו תיקנו חכמים כי בשעה שאדם הבונה את ביתו הפרטי מגיע לשלב הסיוד, עליו להותיר קטע לא-מסויד שגודלו אמה על אמה (אמה הינה מידה עתיקה, המתייחסת למרחק שבין המרפק לקצה האצבע הארוכה. פוסקים שונים נחלקו במרוצת הדורות בדבר אורכה המדויק של האמה, ופסיקתם נעה מ-45 סנטימטרים ועד 58 סנטימטרים).

הקטע החשוף אמור להימצא במיקום בולט, ולכן קבעו חכמים למקמו מול הפתח, כלומר, בקיר הנמצא מול דלת הכניסה. היו פוסקים שהבינו כי הכוונה היא מעל לפתח, כדי שהקטע הלא-מסויד יהיה תמיד לנגד עיניהם של יושבי הבית. ואולם, לדעת רוב הפוסקים, המיקום המדויק הינו מול הפתח, כדי שכל הנכנס לבית יבחין בו מייד. רק בבית בו לא ניתן למקם את האמה מול הפתח, מותר למקמה מעל לפתח (שו"ע [שולחן ערוך] או"ח [אורח חיים] דף תקס, עמ' א; מ"ב ג; ערוה"ש ה) .

השארת "זכר לחורבן" הינה מנהג ולא הלכה, ועל כן לא כל הציבור הדתי-לאומי מקפיד לקיימו. ההקפדה רווחת בעיקר בבתי משפחות חרד"ליות, שעצם הווייתן הדתית מבטאת משיחיות, גאולה וכמיהה לבניין בית-המקדש במהרה בימינו. השארת "זכר לחורבן" על קיר הבית, יש בה משום ביטוי לתפישה זו.

ניתן לראות "זכר לחורבן" גם בבתים של בני הזרם המרכזי, אך כמעט שלא באלה של הזרם המודרני/ליברלי. זאת, משום שהאבל על חורבן הבית והכמיהה לבניינו במהרה, אינם בראש מעייניהם ולפיכך, הם אינם חשים צורך לתת לכך ביטוי כה בולט.
יש דיירים הנוהגים לעטר את שולי קטע הקיר החשוף באלמנטים אמנותיים (ציור של חומות ירושלים, מרכיבים הקשורים בבית-המקדש, וכדומה), הן מטעמים אסטטיים והן כביטוי לכמיהה לבניין הבית השלישי. אחרים מפרשים את ה"זכר לחורבן" כפשוטו ונמנעים מלהוסיף לקטע הלא-מסויד נופך אסטטי, שלדעתם מטשטש את ייעודו המקורי.

ארון/כוננית ספרי קודש

כמעט בכל בית דתי, חרדי ודתי-לאומי כאחת, יש ארון או לפחות כוננית של ספרי קודש בסיסיים, 'קלאסיים', בהם ש"ס (שישה סדרי משנה), תלמוד בבלי, משנה תורה לרמב"ם, ש"ס שטיינזלץ (עם פירוש של הרב עדין שטיינזלץ), משניות קהתי (עם פירוש של הרב פנחס קהתי), שמירת שבת כהלכתה (מאת הרב יהושע ישעיה נויבירט), ועוד. בהגדרה כוללת, זהו "ארון הספרים היהודי", מטבע-לשון שאמצעי התקשורת עושים בו בשנים האחרונות שימוש שוטף ותכוף, אם כי לא תמיד בהקשר הדתי בלבד.

במרבית הבתים, הארון או הכוננית ממוקמים במקום גלוי לעין בסלון או בחדר העבודה, כמעין הצהרת כוונות של בעל-הבית: אני קובע עיתים לתורה, ועל כן זקוק לגישה יומיומית לספרים הללו. 

"קביעת עיתים לתורה" הינה מושג המופיע פעמים רבות כחלק מחיובו של אדם מישראל בקיום מצוות תלמוד תורה. בעניין זה כתב הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה' (משנה תורה, תלמוד תורה פ"א).
כמות הספרים ותכניהם, אף הם מעידים על היקף למדנותו.

בבתים חרד"ליים, בדומה לבתים חרדיים, ארון הספרים ימוקם תמיד בחדר המרכזי והגלוי של הבית, שהוא בדרך כלל הסלון או חדר האוכל. בצורה זו הם מפגינים את היותם קובעים עיתים לתורה, וחלקם גם את העובדה שתורתם היא אומנותם.
מיקום הארון בסלון או בחדר האוכל, נובע גם מסיבה פונקציונלית: שטח הדירה של משפחה חרד"לית טיפוסית, שהיא לרוב גם מרובת ילדים, קטן יחסית למספר הנפשות המתגוררות בה. לפיכך, החדר היחידי בבית בו ניתן למקם ארון ספרים, יהיה בדרך כלל הסלון/החדר המרכזי.

בקרב בני הזרם המרכזי/הליברלי, יש הממקמים את ארון ספרי הקודש בחדר העבודה או בחדר אחר בדירה. לכך מספר טעמים: ראשית, בבתים של ציבור זה יש על-פי-הרוב יותר חדרים ביחס למספר הנפשות, מאשר בציבור החרד"לי, לעיתים גם חדר עבודה, ועל כן מתאפשר להם למקם את ארון הספרים בחדרים אחרים בבית. בנוסף, יש מהם הסבורים כי בהצגת ספרי הקודש בחדר המרכזי, הגלוי לעין כל, יש מן הגאווה, ו"אני לא צריך להראות לכולם שאני לומד תורה", כפי שאמרו לנו מספר אנשים.

הסבר אפשרי נוסף להבדלים במיקום ארון הספרים, נעוץ בתכולתו. על-פי-הרוב, תכולת ארון הספרים החרד"לי דלה בהרבה מזו של בני הזרמים האחרים במגזר. שכן, הראשונים אינם מכניסים הביתה ספרות פופולארית או ספרות יפה, שתכניה מנוגדים להשקפת-עולמם. בנוסף, שיעור אנשי-המקצוע והאקדמאים בקרבם נמוך בהרבה בהשוואה למגזרים האחרים. לפיכך, ארון הספרים החרד"לי מכיל בעיקר ספרות תורנית (במיוחד ממשנתם של הרב אברהם יצחק קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק) וכן ספרים הקשורים בארץ-ישראל ועם ישראל. לעומת זאת, על מדפי הספרים בבתים דתיים-לאומיים רבים ניתן למצוא ספרות תורנית לצד ספרות יפה ופופולארית, ספרי עיון, הגות ומחשבה, ספרי אמנות והיסטוריה, וכן ספרות מקצועית. טבעי, אם כן, שספרייה מגוונת זו תמוקם בחדר העבודה.

פריטים הקשורים לשבת וחג

פריטי יודאיקה

בכל בית דתי, בין אם חרדי ובין אם דתי-לאומי, יימצאו תשמישי קדושה. לרוב מדובר בגביע יין לקידוש בשבתות וחגים, פמוטים לנרות שבת, חנוכייה, פמוט לנר הבדלה וקופסת בשמים להרחה בהבדלה. לרוב, פריטים אלו מונחים על שידה, מדף פתוח או מדף עם דלת זכוכית שקופה (ויטרינה), ומשמשים לנוי לא פחות מאשר לקיום מצווה.

רבים מן הפריטים הללו עשויים כסף טהור. כיוון שכך, כמותם ואיכותם עשויות להעיד על מצבה הכלכלי של המשפחה. עם זאת, ניתן למצוא תשמישי קדושה מכסף טהור גם במשפחות שמצבן הכלכלי אינו מזהיר. חלקן קיבלו את הפריטים הללו כמתנת חתונה או בר-מצווה, אחרות חסכו פרוטה לפרוטה ורכשו אותם לשם הידור מצווה.

נהוג כי אֵם המשפחה מדליקה בערב שבת נרות כמספר ילדיה. בדרך-כלל, משפחות חרד"ליות ברוכות ילדים יותר ממשפחות מן הזרם המודרני ולעיתים גם מן הזרם המרכזי, ולכן הדעת נותנת שבביתן יימצאו יותר פמוטים להדלקת נרות שבת. בבתים רבים מותקן מדף מיוחד לפמוטים, הממוקם על-פי-הרוב בסלון או בפינת האוכל.

בדומה להבדלים בין הזרמים בכל הנוגע למזוזה, קיימת שונות גם באשר לחפצי היודאיקה ותשמישי הקדושה. באופן כללי, נמצא יותר פריטי יודאיקה בעלי נופך אמנותי (לאו דווקא מכסף, אלא מחומרים איכותיים ויקרים אחרים), ולרוב גם יקרים יותר, בבתי הזרם המרכזי, ובמיוחד המודרני, לעומת בתי החרד"לים. הבדלים אלה נובעים, כאמור, מהיכרות והערכה רבה יותר של הראשונים ביחס לאמנות ולחפצי אמנות, ובכלל זה פריטי יודאיקה. לכך יש להוסיף שתי נקודות חשובות: האחת, לחרד"לים יש פחות אמצעים לרכוש חפצי יודאיקה יקרים במיוחד. השנייה, הצגת פריטי יודאיקה יקרים, נתפשת כמנוגדת לערכי הצניעות והפשטות שלאורן הם חיים.

ערכת לחם משנה

במרבית הבתים שומרי תורה ומצוות, בכל המגזרים, מקובל לברך בסעודות שבת וחג על שני לחמים, בדרך כלל חלות. מנהג זה (המכונה "לחם מִשְנֶה") מהווה זכר לכמות הכפולה של המָן, לחם המידבר שהוריד ה' לבני ישראל ביום שישי. בימי חול ירד מן בכמות שהספיקה ליום אחד, ואילו ביום שישי ירדה כמות כפולה, גם ליום השבת (שמות ט"ז, כ"ב-כ"ז).

"לחם המִשְנֶה", כלומר שתי החלות, מונחות זו לצד זו על שולחן סעודת השבת. מקובל להניחן על קרש חיתוך, בדרך כלל מיוחד לשבת, ובצמוד להניח סכין חיתוך, שאף היא מיוחדת לשבת. את החלות מכסים במפה קטנה המיועדת לכך, עד לאחר הקידוש.

מנהג כיסוי החלות נובע ממספר סיבות. האחת, בשל המצווה לברך על הלחם לפני היין. ואולם, מאחר שבסעודת ליל שבת מקדשים על היין תחילה, מכסים את החלות ובכך 'מעלימים' אותן מן העין. השנייה, הכיסוי הינו זכר למן שכוסה בשיכבת טל מלמטה ושיכבת טל מלמעלה. השלישית, בכיסוי החלות יש משום מתן הדרת כבוד לסעודת השבת. מרבית המשפחות משתמשות במפית שעליה רקום או מודפס הכיתוב "שבת שלום", לעיתים בתוספת עיטורים. אחרות, מסתפקות במפית אסתטית ללא כיתוב כלשהו.

"ערכת לחם מִשְנֶה" כוללת, אפוא, קרש חיתוך, סכין ומפה קטנה לכיסוי החלות. בעניין זה אין כמעט הבדלים בין הזרמים השונים. באופן כללי ניתן לומר שמשפחות מבוססות יותר כלכלית, יכולות להרשות לעצמן סכין חיתוך ייחודית לשבת, שהקת שלה עשויה כסף טהור. מעבר לכך, סוג הקרש, המפית, והסכין הם נגזרת של טעם אישי.

תמונות וקישוטי קיר

בקרב הציבור הדתי-לאומי ניתן לזהות שתי גישות ביחס לתליית תמונות של בני משפחה: האחת מצדדת בתליית תמונות שכאלה, במיוחד של הילדים והנכדים, המהווים מקור גאווה למשפחה. השנייה נמנעת מכך, מחשש עינא בישא (עין הרע), אך מתפשרת על תמונות של יקיריה שהלכו לעולמם. בנוסף, ישנן משפחות המסתייגות מכך משיקולים 'אמנותיים'. לגבי דידן, צילומים ממוסגרים של בני משפחה פוגמים באופי העיצובי של הבית.

סוג נוסף של תמונות המאפיין משפחות מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי, הן תמונות נוף ישראלי (המעידות על הזיקה העמוקה לארץ), ציורים מופשטים בגווני פסטל מאופקים (המעידים על עידון וצניעות) וציורים ורישומים של דמויות יהודיות ותנ"כיות - חלקם מקוריים וחלקם רפרודוקציות. בנוסף, ניתן למצוא עבודות יד של האם וכן עבודות-יד קנויות.

האוכלוסייה היאפית בציבור הדתי-לאומי, בדומה למקבילתה החילונית, מנסה לשוות לסלון ניחוחות של גלריה. התמונות הנבחרות אמורות להעיד על אנינות טעם, וחיבור לצעקה האחרונה באופנה.

מאפיינים ייחודיים לבתים בזרם המרכזי ובזרם הליברלי

עיצוב הדירה במגזר הדתי-לאומי אינו הומוגני, וניתן להצביע על לא מעט הבדלים, בהתאם לסולם הערכים ולסדר-העדיפויות של כל זרם. לדירות ולבתים של החרד"לים מאפיינים ייחודיים, השונים מאלה של בני הזרם המרכזי/הליברלי. לפיכך, בניתוח המאפיינים העיצוביים של דירות במגזר הדתי-לאומי, נערוך הבחנה ברורה בין שני הזרמים, על מגוון הפלגים שלהם.

באופן כללי, ניתן להצביע על הבדלים בעיצוב הדירה בין אנשי הציונות הדתית הקלאסית, בעיקר הדור הבוגר הנמנה עם הזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי, לבין הדור הצעיר יותר מן הזרם המרכזי או הליברלי.

ותיקי הציונות הדתית הקלאסית, ביקשו להידמות לבני דורם, ותיקי הציונות החילונית המודרנית, בתחומים רבים ובכלל זה עיצוב הפנים של הדירה. הם אימצו לחיקם את הספרטניות הצברית, ונמנעו מהחצנת עושר ועיצוב מנקר עיניים. בראש סדר העדיפויות ברכישת הריהוט עמדו שיקולים פרגמטיים וכלכליים, כאשר לאסתטיקה ניתנה חשיבות משנית ולרוב שולית. מסיבות אלו, הריהוט הוא לרוב סולידי ולא צעקני, ודומה במידה רבה לסיגנון המאפיין את המעמד הבינוני הוותיק (להרחבה ראו "סיגנון המעמד הבינוני הוותיק" בערך ה"דירה במגזר הצברי הלא-דתי").

התמורות בעיצוב הפנים, המאפיינות את המעמד הבינוני החילוני, כמו גם התחזקות הלגיטימיות להפגנת עושר באמצעות הבית (בעיקר חפצי-נוי יקרים ולא בהכרח שימושיים), מאפיינות הרבה פחות את ותיקי הציונות הדתית הקלאסית, שמרביתם עודם דוגלים באורח-חיים צנוע. שינויים אלה ניכרים יותר בקרב בני הדור הצעיר של הזרם המרכזי, וביתר שאת הליברלי. הללו אינם בוחלים בהפגנת עושרם באמצעות הבית, המהווה עבורם סמל סטאטוס. משפחות מבוססות, ובעיקר בעלות נטייה יאפית, אף שוכרות את שירותיהם של אדריכלים ומעצבי פנים מקצועיים.

החצנת העושר, לצד עליית ערך הפרטיות בקרב בני הזרם המרכזי (מקרב הדור הצעיר יותר) והזרם הליברלי, בדומה למצב בקרב בני המעמד הבינוני החילוני, הביאו לפיצול הבית או הדירה לחדרים נפרדים לכל פונקציה - סלון וחדר משפחה, חדר לכל ילד (כמובן בכפוף ליכולת הכלכלית ולגודל המשפחה), מספר חדרי שירותים וכדומה.

הסלון של הציונות הדתית הקלאסית

חדר האורחים המרכזי בביתה של משפחה ציונית דתית קלאסית ותיקה, מעוצב ומרוהט בדרך כלל באיפוק סולידי נטול ראוותנות: מערכת ישיבה סטנדרטית (ספה תלת-מושבית, ספה דו-מושבית וכורסה ליחיד), לרוב בגווני חום טבעיים, מרופדת בבד בצבעים סולידיים, שולחן קפה, שולחנות-צד נמוכים להגשת כיבוד, מנורה עומדת, שידה נמוכה ומיזנון. הטלוויזיה ממוקמת על המיזנון, או על שידה מיוחדת, ולרוב ניתן למצוא בקירבתה מערכת שמע.

בדרך כלל, השולחן בסלון יהיה מכוסה במפה בצבעים סולידיים ועליו, במקרים רבים, קערת פירות טריים או אגרטל פרחים (בשנת שמיטה, יש המתפשרים על פרחים מלאכותיים). יש המציבים עציץ גדול באחת הפינות. בחלק ניכר מן הדירות יש בסלון שטיח ווילונות בצבעים שקטים, כיאה לאופיים הסולידי של הבעלים. יש מיזנונים המשמשים בחלקם לתצוגת פריטי יודאיקה (כמפורט לעיל, בפרק "פריטי יודאיקה"), מזכרות מחו"ל וקומץ פריטי אמנות, מרביתם לא יקרים במיוחד.

תמורות בזרם המרכזי והזרם הליברלי

חשיבותו של הסלון כמתחם התכנסות לצפייה משותפת של בני הבית בטלוויזיה ולשיחות ערב משפחתיות, נמצאת בעשור האחרון במגמת ירידה, במיוחד במשפחות מהזרם המרכזי או הליברלי במגזר. בחלק מהמקרים זו תוצאה של העברת הטלוויזיה לפינת צפייה, ובחלק אחר, הכנסת טלוויזיה לחדרי השינה הן של הילדים והן של ההורים. זאת, בדומה לאופנה הרווחת בקרב המעמד הבינוני בחברה החילונית.

מנגד, הסלון זוכה לעדנה כמתחם אירוח של מכרים וחברים-לעבודה. בעלי הבית מנצלים אותו כבמה להצגת נכסיהם החומריים והתרבותיים, החל בריהוט יקר ויוקרתי, ספרים וחפצי אמנות וכלה במיטב חידושי הטכנולוגיה. לא אחת, השיקול האסתטי בתיכנון הסלון ועיצובו, גובר על שיקולי הנוחות.

מגמה נוספת המאפיינת משפחות בזרם המרכזי (מקרב הדור הצעיר יותר) ובזרם הליברלי, הינה "הוטליזציה", קרי, עיצוב הבית בדומה ככל האפשר ללובי של מלון-פאר. בבתים רבים, הסלון מתמזג עם פינת האוכל והמטבח. באחרים, הסלון הוא 'חלל פתוח' רחב ולא בהכרח מרובע, המסתיים בדלת הזזה המובילה לגן (בבתים צמודי-קרקע) או למרפסת רחבת ידיים.

יש משפחות צעירות בציבור הדתי-לאומי, המעדיפות קו עיצובי נקי: פריטי ריהוט בגוונים אחידים ובקווים סימטריים, נוסח רשת הריהוט השוודית איקאה . נקל לזהות את 'המגע האיקאי' במערכות הישיבה, השטיחים, המדפים, גופי התאורה, וכיוצא באלה פריטים.

סלון הבית הדתי-יאפי

עיצוב הסלון של משפחה דתית בעלת אוריינטציה יאפית, מאופיין בהרמוניה ובהקפדה על התאמה בין פריטי הריהוט, ובכלל זה הווילונות, השטיח, מערכת הישיבה והכונניות. הריהוט עשוי לרוב חומרים טבעיים, נראה על פניו פשוט וזול, אך זו אשליה אופטית. בדרך כלל מדובר בריהוט יקר, איכותי וממותג, פועל יוצא של מודעות לסטנדרטי עיצוב גבוהים וליכולת כלכלית. נופך מיוחד מוסיפים צמחיה טבעית, כמו גם חפצי-נוי ממקומות אקזוטיים כמו המזרח הרחוק, אפריקה ודרום אמריקה. כל אלו משקפים רגישות אמנותית, אהבה לטבע ולטיולים.

עיצוב הבית של המעמד הדתי-לאומי החדש

בציבור הדתי-לאומי, בעיקר מן הזרם המרכזי, צמח מעמד בינוני חדש, המעצב את ביתו ממש כמו מקבילו בחברה החילונית (להרחבה ראו "סיגנון המעמד הבינוני החדש" בערך "הדירה במגזר הצברי הלא-דתי"): בני מעמד זה נוטים לרהט את הבית, ובעיקר את הסלון, באביזרים מפנקים המשדרים תחושה של "גדול", "זוהר", "מהודר" ו"יקר". הצניעות מהם והלאה, ולתפישתם, אין כל בושה בהחצנת עושר חומרי.

ספת עור היא פריט חובה בסלון של הדתי-לאומי החדש, לא כל-כך בגלל איכות חומר-הגלם, כמו בגלל המסרים הסמויים שהיא משדרת: עושר, פינוק, נוחות, הצלחה וסקס-אפיל. עקרונית, אין כל מניעה לרכוש מערכת ישיבה עם ריפוד דמוי עור ולא את 'הדבר האמיתי' (ככלל, המעמד הבינוני החדש חי בשלום עם חיקויים). בנוסף, הסלון מאובזר במיטב חידושי הטכנולוגיה (צג טלוויזיה שטוח, וידאו DVD, מערכת קולנוע ביתית וכיוצא באלה), כורסת טלוויזיה מרווחת ופריטי ריהוט נוספים השכיחים בסלון החילוני.

בני מעמד זה נוטים יותר להחצין סמלי סטאטוס חומריים ופחות סמלי השכלה. אחד הביטויים לכך הם אותם מדפי תצוגה מיוחדים המותקנים במקומות שונים בסלון. התמונות שעל הקירות הן לרוב בסיגנון ריאליסטי ופחות מופשט. יש המקשטים את קירות הבית בתמונות של מקובלים, או בחפצי-נוי למזל וברכה (חאמסה, ברכת הבית וכדומה).

סצנת העיצוב השכיחה במגזר החילוני הבורגני (להרחבה ראו "סיגנון המעמד הבינוני הוותיק" בערך ה"דירה במגזר הצברי הלא-דתי"), קונה לה אחיזה בבתים רבים בזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי, ובמידה פחותה בהרבה בבתי הציונות הדתית הקלאסית. עם זאת, העלייה ברמת החיים והעיצובים החדשניים משפיעים במידה זו או אחרת גם על האחרונים. הדבר ניכר בנטייתם לשפץ את הבית, ובעיקר המטבח וחדר הרחצה - אם כי בסיגנון סולידי ומאופק.




 

רקע

המגמה של חישמול הבית ומיחשובו, חילחלה זה מכבר לציבור הדתי-לאומי בכללו וביתר שאת - לזרמים המרכזי והליברלי. מכשירי החשמל הביתיים המיועדים להקל את חייה של עקרת-הבית, קונים להם אחיזה בקרב חלק ניכר מן המשפחות בפלחים אלה. כך גם מערכות הקירור והחימום המתקדמות והפיתוחים הטכנולוגיים. משפחות רבות מן הזרם המרכזי והליברלי הן בבואה של החברה הבורגנית החילונית, שבה כמעט לכל ילד טלוויזיה ומחשב משלו. הסלון מאבד את מעמדו כזירת ההתרחשות העיקרית, ובמשפחות רבות כל אחד מהילדים ספון בחדרו, עסוק בענייניו (צפייה בטלוויזיה, האזנה למוסיקה, הפעלת מחשב ועוד). בדומה, גם ההורים נוטים להסתגר בחדר השינה המאובזר שלהם. הפיצול מבטא עלייה ברמת החיים והתחזקות ערך הפרטיות.

אחד האביזרים המקובל גם על ותיקי הציונות הדתית הקלאסית, שיש בו לשדרג רבות את תנאי המגורים, הוא המזגן הביתי. מאחר שהציבור הנמנה עם זרם זה הוא ברובו בגיל השלישי, התקנת מזגן ביתי נתפשת בעיניו יותר כצורך חיוני לבריאות, ופחות כמותרות.

המחשב הביתי נפוץ ביותר בקרב הזרם המרכזי/ליברלי. המבוגרים משתמשים בו לצרכי עבודה, גלישה באינטרנט ובידור, הצעירים משתמשים בו גם לצרכי לימודים וכאמצעי-עזר לכתיבת עבודות-בית. במרבית הבתים יש מחשב אחד נייח לפחות ובנוסף, גם מחשב נישא

ההלכה מכלילה הפעלה, הדלקה וכיבוי של מערכות ומכשירי חשמל, בין ל"ט מלאכות האסורות בשבת. לפיכך, משפחות מכל הזרמים במגזר מאמצות מגוון רחב של פיתרונות ו'מעקפים', על-מנת שלא לחלל את השבת על-ידי הפעלת/כיבוי חשמל. להלן הפירוט:

מקרר

חלק ניכר מן המקררים מיוצר כך, שמנועי תא הקירור ותא ההקפאה מתחילים לפעול רק עם פתיחת דלת התא. בנוסף, עם פתיחת דלת המקרר נדלקת תאורה פנימית וכבה עם סגירתו, פעולות המהוות חילול שבת. יצרניות המקררים הגו פיתרון בדמות דגם, המאפשר ניטרול של הלחצנים האחראיים על הפעלת המנועים והדלקת האור עם פתיחת דלת המקרר. ניטרול הלחצנים גורם לכך שהמנועים 'חושבים' שדלת המקרר סגורה כל הזמן, ולכן שומרים על טמפרטורה קבועה. בנוסף, הדבר גם מונע את הדלקת האור במקרר עם פתיחתו. ואולם, רוב רובן המשפחות בציבור הדתי-לאומי, מכלל הזרמים והקבוצות, מסתפקות במקרר הסטנדרטי, ומסלקות את המיכשול ההלכתי באמצעות ניטרול ידני של תאורת המקרר ו'הלבשת' פקקים מיוחדים על הלחצנים לפני כניסת השבת.

במטבחי הציבור הדתי-לאומי ניתן למצוא מקררים במגוון גדלים, לרוב בכפוף למספר הנפשות במשפחה, רמת החיים וגודל המטבח. משפחות חרד"ליות, אשר רובן ברוכות ילדים, רוכשות מקרר גדול (בנפח של 500-600 ליטר). ואולם, בציבור זה יש לא מעט משפחות צעירות המתגוררות בדירות שכורות עם מטבח קטן יחסית, והן נאלצות להסתפק במקרר קטן יותר. בנוסף, רוב המשפחות החרד"ליות רוכשות מקפיא גדול. גם אלה שברשותן מקרר קטן, מצטיידות במקפיא הממוקם לעיתים מחוץ למטבח. משפחות מן הזרם המרכזי והליברלי, נהנות בדרך כלל מרווחה כלכלית רבה יותר, ומרביתן רוכשות מקרר בנפח 500-600 ליטר, בלי קשר למספר הנפשות בבית.

שעון שבת

לנוכח האיסור לבצע בשבת כל פעולה היוצרת פתיחה או סגירה של מעגל חשמלי, הונהג כבר לפני שנים רבות הפיתרון של "שעון שבת". מדובר בהתקן המתוכנת מבעוד מועד להדלקה ולכיבוי אוטומטיים של מערכות החשמל בבית. שעון שבת פועל כקוצב זמן (טיימר) המתחבר למערכת החשמלית, ומכוון לפני כניסת השבת בהתאם ללוח-הזמנים של הדיירים.

שעון השבת הנפוץ ביותר פועל מכאנית. במרבית בתי המגזר, שעון השבת מחובר ללוח החשמל הראשי של הדירה. בגלגל החיצוני של השעון מותקנת מערכת זיזים, אשר באמצעותם ניתן לקבוע את שעת ההפעלה או הכיבוי. באמצע השעון מותקן מפסק קטן המאפשר שלושה מצבים. כשמעבירים את המפסק למצב שעון שבת, ניתן לראות זיזים אדומים קטנים מסביב לשעון ולידם סימונים של עשרים-וארבע שעות היממה. על-ידי לחיצה החוצה של הזיז ניתן לקבוע מתי יופעל המפסק ולכמה זמן. לחיצה פנימה תגרום להפסקת הפעולה. בהתקנת השעון ניתן להפריד בין השליטה על התאורה לבין השליטה על השקעים, כך שמכשירי החשמל יופעלו בשעון נפרד.

פוסקי הלכה מתירים שימוש בשעון שבת גם במכשירי חשמל, כגון מזגן או תנור אפייה, ולכן מרבית יצרניות המכשירים הללו מציעות תוספת מובנית של שעון שבת בכל מכשיר .

משטח חימום חשמלי

בשל האיסור להדלקה וכיבוי מערכת חשמלית בשבת, ובשל האיסור להבערת אש בשבת, לא ניתן לחמם אוכל על-ידי הפעלת תנור, מיקרו או כיריים גז. הפיתרון המצוי כמעט בכל בית דתי-לאומי הוא משטח חימום חשמלי ("פלטה חשמלית", בלשון העם), המופעל כל השבת, או לפרקי-זמן קצובים באמצעות שעון השבת, בהתאם לרצונם של בני-הבית. על הפלטה מניחים סירים עם תבשילים שהוכנו מראש. יש המכסים אותם במגבת, השומרת על חומם.

פיתרון נוסף לחימום האוכל בשבת מציעים אותם תנורים, שניתן להפעילם במתכונת של "מקרר שבת". כלומר, מנוע התנור אינו מתחיל לפעול בתגובה לפתיחת דלת התא וכניסת אוויר קר, אלא שומר על טמפרטורה קבועה.

מֶחַם חשמלי

מאחר שהרתחת מים אסורה בשבת, מרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מחזיקות מֵחַם חשמלי המופעל מכניסת השבת ועד צאתה. ואולם, המחמירים טוענים כי שימוש במֵחַם חשמלי רגיל אינו מונע חילול שבת, וזאת משלושה טעמים: מזיגת המים עלולה לזרז הפעלה חשמלית; קיים חשש להרתחת המים הכלואים במדיד (צינורית המחוון לכמות המים שבמֵחַם); קיים חשש להפעלת מנגנונים נלווים.

רבני מכון צומת (העוסק במתן פיתרונות לבעיות הקשורות בטכנולוגיה והלכה) נדרשו לעניין, ולאחר בדיקה התירו לשימוש דגמים של מחמים שאין בשימוש בהם חשש חילול שבת. לכל מֵחַם כזה מוצמדת תווית 'כשרות'. החרד"לים, הנוטים להחמרה במצוות, מקפידים להשתמש אך ורק במחמים אלה. הציבור מהזרם המרכזי והליברלי, פחות מודע לחשש חילול שבת עקב שימוש במֵחַם רגיל, ואצלו ניכרת פחות הקפדה בעניין.

מזגן

דתיים-לאומיים מהזרמים המרכזי והליברלי, אינם נמנעים מהפעלת מזגן 'רגיל' בשבתות וחגים. יש המפעילים אותו למשך כל השבת, ויש המווסתים את פעולתו באמצעות שעון שבת, כמתואר לעיל. ואולם, גם כאן יש מחמירים במצווה קלה כחמורה הטוענים, כי הפעלת מזגן 'רגיל', גם באמצעות שעון שבת, עלולה לגרום לחילול שבת. שהרי, עוצמת המנוע משתנה בהתאם לשינויים בטמפרטורת החדר, הנובעים ממספר הנוכחים בחדר או מפתיחת דלתות וחלונות.

עקב זאת, בסוף שנת 2006 הוציאה חברת תדיראן לשוק "מזגן שבת" יחיד מסוגו, פרי פיתוח בלעדי שלה: במזגן זה יש מנגנון המאפשר פעולת מנוע רציפה ואחידה, ללא תלות בשינויים בטמפרטורת החדר. מכון צומת (ראו לעיל) אישר את השימוש במזגן זה בשבת, כמובן לאחר שהופעל באמצעות שעון שבת, או הודלק למשך כל השבת.
בדיעבד התברר, כי מיעוט קטן בלבד של דתיים-לאומיים רכש את "מזגן השבת" של תדיראן. יתירה מזאת, רובם הגדול לא שמעו על קיומו, זאת כנראה משום שמדובר במוצר חדש יחסית.

נייר טואלט / טישו

במשפחות דתיות רבות מכל הזרמים, מקפידים שלא לתלוש נייר בשבת, ובכלל זה נייר טואלט. המקור לכך הוא איסור מלאכת מְתַקַן. במשנה נכתב: "אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר לצלות בו מליח" (מסכת ביצה, דף ל"ב), וזאת משום שיש בכך תיקון כלי, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ש"מ, סעיף י"ג). כיוון שכך, משפחות המקפידות בקלה כחמורה, נוהגות להכין מבעוד מועד נייר טואלט חתוך, לקנות חבילות נייר טואלט חתוך, או לפתוח חבילת ממחטות נייר (טישו) ולהניחה בסמוך לשירותים.

סבון ומשחת שיניים נוזליים

משפחות דתיות רבות אינן נוהגות להשתמש בסבון מוצק בשבת, בשל איסור מלאכות מְמַרֵח (מורח) ומְמַחֵק (מוחק). התחליף הזמין הינו סבון נוזלי. מאותה סיבה, יש משפחות המשתמשות בשבת רק במשחת שיניים נוזלית או במי פה. חשוב לציין כי בעניין זה אין לעשות הכללה, ונכון יהיה לומר שהדבר משתנה ממשפחה למשפחה, כשבקרב החרד"לים קיימת הקפדה רבה יותר.

מתקן לאיחסון בירכונים

מרבית המשפחות הדתיות, ובכלל זה משפחות מן הציבור הדתי-לאומי, מחזיקות מגוון רחב של בירכונים. בירכון הוא מעין חוברת מודפסת המחולקת כמזכרת בחתונה, בר/בת-מצווה ושמחות אחרות, והכוללת בתוכה את ברכת המזון ולעיתים גם קידוש של שבת, זמירות של שבת והבדלה. בחזיתו של הברכון מצוינים בדרך כלל פרטי האירוע ושמות בעלי השמחה (לדוגמה: "מזכרת משמחת הבר-מצווה של יואל כהן, ז' בתשרי, התשנ"ג").

על-מנת שהבירכונים יהיו זמינים לברכת המזון בסיום הארוחה, יש משפחות המניחות אותם במתקן מיוחד בסמוך לשולחן האוכל. מי שהאסתטיקה יקרה לליבו, ירכוש מתקן מעוצב שניתן לתלותו על קיר המטבח. אחרים עשויים להסתפק בניילונית התלויה על הקיר או המונחת בסמוך.

ספרי בישול

נשים מכלל הקבוצות במגזר מחזיקות בביתן ספרי בישול, בדומה לאחיותיהן החילוניות, ובהתאם למידת העניין שהן מגלות במתכונים חדשים לבקרים. ברם, בעוד שבזרם המרכזי/ליברלי, שבו מנשבות רוחות פמיניסטיות, יותר ויותר נשים מעדיפות להשקיע בקריירה, החרד"ליות רואות במטבח את מבצרן וייעודן.

מסיבה זו, ספרי בישול, לדבריה של מיכל, מורה חרד"לית, "הם חלק בלתי-נפרד מהספרייה שלנו. בכל בית חרד"לי תמצאי אותם בספריה בסלון או על מדף במטבח. הם מבטאים את היות האשה 'אשת חיל' - עושה לביתה ועמלה במטבח לבעלה ולילדיה".

מיקומם של ספרי הבישול כפוף לאילוצים. יש נשים המציבות אותם על מדף במטבח, ואילו אחרות, שמטבחן קטן מדי או שאין בו מדף מתאים, מציבות אותם בארון הספרים בסלון.

מאפיינים הקשורים להפרדה בין בשר וחלב

משפחות שומרות מצוות, מכלל הזרמים והקבוצות, לרבות הציבור הדתי-לאומי, מקפידות על הפרדה בין בשר לחלב, גם בכלי האוכל והבישול. מכך נגזרים אלמנטים שונים בעיצוב המטבח, שחלקם נובע מדרישות ההלכה וחלקם ממסורת ומנהגים. עם מאפיינים אלה נמנים האלמנטים הבאים:

כיורים נפרדים

מרבית המשפחות מן הציבור הדתי-לאומי, המתגוררות בבית חדש או בבית ישן ששופץ, התקינו במטבחן שני כיורים נפרדים, האחד בשרי, השני חלבי. המהדרים, והם המיעוט, מתקינים כיור שלישי לכלי פרווה. בעבר, מרבית הכיורים היו צמודים זה לזה, אך בשנים האחרונות, בדירות החדשות או המשופצות, ניכרת מגמה של הרחקת הכיורים זה מזה, וזאת כדי לצמצם למינימום את הסיכוי ל'תאונת עבודה' בעת הבישול או הדחת הכלים. מיקום הכיורים תלוי במידה רבה בגודלו של המטבח, במצבה הכלכלי של המשפחה, ובסדרי העדיפויות שלה. משפחות שבמטבחן כיורים נפרדים מצוידות לרוב גם במגשים נפרדים לייבוש כלים.

על אף ההעדפה לשני כיורים נפרדים, חשוב לציין כי מספר לא-מבוטל של משפחות דתיות-לאומיות מסתדרות עם כיור אחד. מדובר בעיקר במשפחות המתגוררות בבתים ישנים, או שעברו לדירה שהיה בה כיור אחד ולא שיפצו את המטבח. מאחר שאין הלכה המחייבת כיורים נפרדים, אלא הדבר נעשה מטעמי נוחות (וכסייג למניעת בילבול), מי שבמטבחו כיור אחד, יקפיד שלא להניח בו כלים חלביים ובשריים בעת ובעונה אחת. בנוסף, קיים מגוון פיתרונות להדחת כלים באותו כיור, כגון: הנחת תחתית/ רשת/ גיגית נפרדת לכלי בשר ולכלי חלב, וכך נמנע מגע ישיר שלהם עם הכיור; שטיפת הכלים 'באוויר' ללא הנחתם בכיור, ועוד.
באופן כללי ניתן לומר שרוב רובם של החרד"לים יקפידו על כיורים נפרדים, גם אם הדבר כרוך בהוצאה כספית נוספת ובשיפוץ קל של המטבח. בה בעת, מאחר שחלקם מתגורר בשכירות או בבית ישן שלא שופץ, הם מסתפקים בלית ברירה בכיור אחד.

משפחות מן הזרם המרכזי/המודרני נוטות אף הן להעדיף כיורים נפרדים, אך לפחות חלקן אינו קובע זאת כקריטריון מרכזי בעת חיפוש דירה.

מערכות כלים נפרדות

מבחינה הלכתית, חל איסור להשתמש באותם כלים לבשר ולחלב (פרט לכלי זכוכית) ומכאן ההקפדה הגורפת על מערכות נפרדות של כלים שאינם עשויים זכוכית. נוסף על כך, יש מספר כלי פָּארְוֵוה, קרי, כלים שאינם בשריים ואינם חלביים. לדוגמה: סכין פארווה לחיתוך לחם, קערות לפירות וירקות או תבניות לאפיית עוגות פארווה. בכלים אלה ניתן להכין או לאחסן מזון שאינו בשרי או חלבי, ולצרוך אותו בארוחות חלביות ובשריות כאחת.

שטחי איחסון נפרדים

על אף שאין איסור הלכתי חד-משמעי לאחסן כלי חלב וכלי בשר זה לצד זה, מרבית המשפחות הדתיות משתדלות לאחסן כלים אלה בנפרד, בעיקר כדי למנוע בילבול. הדבר מותנה, כמובן, בגודל המטבח ובשטחי האיחסון. בדרך כלל יש ארונות נפרדים, או לפחות מדפים נפרדים, וכן מגירות נפרדות לאיחסון הסכו"ם. יש משפחות, בעיקר חרד"ליות, הנוהגות להצמיד מדבקת "בשרי" ו"חלבי" על דלת הארונות והמגירות, ליתר ביטחון.

תנור אפייה

מרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מצוידות בתנור אחד, המשמש לבישול ולאפייה של מאכלי בשר וחלב גם יחד, אם כי כמובן בנפרד. מקובל להמתין זמן-מה, לפחות עד שהתנור מתקרר, קודם שמכניסים לתוכו מאכל חלבי לאחר אפיית מזון בשרי, ולהיפך. משפחות בעלות אמצעים, בעיקר מן הזרם החרד"לי, ירכשו תנור ובו שתי יחידות אפייה נפרדות ללא דפנות משותפות, ובנוסף, הפרדה באמצעות אוויר או חומר מבודד כלשהו.

במטבחן של משפחות מבוססות במיוחד (בעיקר מן הזרם המרכזי והזרם המודרני), ניתן למצוא לעיתים שני תנורי אפייה, האחד למאכלי חלב והאחר למאכלי בשר. בנוסף, הן נוטות לרכוש תנור המתנקה מעצמו, שמחירו גבוה בהרבה מהממוצע. זאת, מטעמי נוחות ובעיקר משום שהדבר מקל מאוד את ניקוי התנור והכשרתו לפסח. 

מיקרוגל

רוב המשפחות בציבור הדתי-לאומי מסתדרות עם מיקרוגל אחד. משפחות הנמנות עם הזרם המרכזי או המודרני, משתמשות בדרך כלל באותו מיקרו למאכלי חלב ולמאכלי בשר. בעת השימוש מקפידים לכסות היטב את המזון עם מכסים נפרדים לבשר ולחלב, וכן דואגים לנקות את המיקרו היטב לפני ואחרי השימוש. בקרב הציבור החרד"לי, יש משפחות הנמנעות מלהשתמש באותו מיקרו לבשר ולחלב. בעלות האמצעים ירכשו שני מכשירים נפרדים, ואילו הפחות מבוססות יסתפקו במיקרו אחד, למזון חלבי או בשרי, בהתאם להחלטתן.

טוסטר-אובן

מבחינה הלכתית, אין להשתמש באותו טוסטר-אובן (תנורן, בעברית תקנית) למאכלי חלב ובשר כאחד. בשונה מתנור האפייה הגדול, גם אם משתמשים במגשים נפרדים או נוטלים פסק-זמן בין חימום מאכלי חלב לבשר, ולהיפך, אסור להשתמש בטוסטר-אובן לשני סוגי המאכלים. מאחר שמרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מחזיקות ברשותן טוסטר-אובן אחד, רוב רובן משתמשות בו לחימום ואפיית מאכלי חלב.

מדיח כלים

שיעור לא-מבוטל מקרב משפחות הזרם המרכזי והליברלי, הן בעלות מדיח כלים. מי שידה משגת, תרכוש מדיחים נפרדים לכלי חלב וכלי שר. כשיש מדיח אחד, מייעדים אותו בדרך כלל להדחת כלים בשריים. חלק רוכשות שתי מערכות נפרדות של סלסלות ומגשים להנחת הכלים במדיח, אחת לכלים חלביים ואחת לבשריים, וזאת בהתאם לאישור של מכון צומת.

הארכיטקט דן עבודי, המתכנן ומעצב דירות רבות במגזר, מציין כי בדומה למצב בחברה החילונית, גם בציבור הדתי-לאומי, לרוב הזוגות הצעירים המתגוררים בדירות שכורות וצנועות יחסית, אין מדיח כלים. לעומתם, לרבים מגילאי הביניים, משפצי הדירות או אלה הבונים בית ביישובים ובהתנחלויות, יש מדיח כלים.

הצורך במדיח כלים מוכתב במידה רבה על-ידי המצב הכלכלי ומספר הנפשות בבית. מרבית המשפחות החרד"ליות מרובות ילדים, ועל כן, על אף העלות הגבוהה, רבות מהן מתאמצות ורוכשות מדיח כלים.

בדומה למכשירי החשמל הביתיים האחרים, ניתן לפעיל גם מדיח כלים בשבת באמצעות שעון שבת. ואולם, ישנם חרד"לים, בעיקר חסידי הרב מרדכי אליהו, לשעבר הרב הראשי לישראל, הנמנעים מכך. הרב אליהו פסק כי אין להשתמש במדיח בשבת גם באמצעות שעון שבת, לא משום שיש בכך חילול שבת, אלא משום מראית עין לחילול שבת (הכוונה לפעולה שאסור לעשותה לא משום שבמהותה יש מן החטא, אלא משום שהיא יוצרת רושם כאילו יש בה חטא).

מגבות כלים נפרדות

על אף שאין הלכה המחייבת מגבות נפרדות לכלי בשר וכלי חלב, מרבית המשפחות הדתיות מן המגזרים השונים, ובכלל זה מן הציבור הדתי-לאומי (בכל הזרמים והקבוצות), נוהגות להקפיד על הפרדה. יתירה מזו, רבים מצטיידים במגבות בצבעים שונים, כדי למנוע בילבול. הצבעים השכיחים הם אדום לכלי בשר, כחול או ירוק לכלי חלב.

כריות ספוג נפרדות

הן משפחות בעלות כיורים נפרדים והן בעלות כיור אחד משותף, תקפדנה על שימוש בכריות ספוג (סקוץ' ברייט) נפרדות לשיפשוף ולניקוי כלי בשר, כלי חלב וכלי פרווה. על-מנת למנוע בילבול, ובדומה לנהוג לגבי המגבות, הן יצטיידו בכריות בצבעים שונים לכל סוג כלי.

מאפיינים הקשורים לנטילת ידיים

נטלה

לפי ההלכה, יש ליטול ידיים (קרי, טיהור הידיים באמצעות שטיפה) לפני סעודה הכוללת לחם שברכתו "המוציא לחם מן הארץ". נטילת ידיים נעשית באמצעות כלי אותו ממלאים במים מהברז, ויוצקים על כל יד בנפרד. ניתן להשתמש בכוס או ספל רגילים, אך במרבית המשפחות מעדיפים להשתמש בנָטְלָה, מעין ספל גדול בעל שתי ידיות. הנטלה מונחת על שפת הכיור, כדי שתהיה נגישה דרך קבע.

יש המסתפקים בנטלה פשוטה מפלסטיק, אחרים יקיימו את המצווה באמצעות נטלה אסתטית עשויה קרמיקה, פלסטיק דקורטיבי ומעוטר, נחושת רקועה או מתכות אחרות. יש נטלות מכסף טהור, המיועדות לשימוש באירועים חגיגיים בלבד, וברוב ימות השנה מונחות כאביזר נוי בוויטרינה, לצד יתר פריטי היודאיקה.

במשפחות המייחסות חשיבות לאסתטיקה נמצא נטלות מעוצבות ודקורטיביות, ואילו משפחות המדגישות בעיקר פונקציונליות, יסתפקו בנטלה פשוטה ובסיסית. כפי שצוין לעיל (ראו פרק המזוזות), רבים מן הפריטים בבתי הדתיים מהזרם המרכזי או המודרני, הם בעלי נופך אמנותי יותר, ולעיתים גם יקרים יותר, מאלו של הציבור החרד"לי. אצל האחרונים נמצא בעיקר נטלות פשוטות, בעיצוב סטנדרטי ושבלוני.

פינה לנטילת ידיים

לאחר נטילת הידיים ולפני הסעודה, יש לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוות וציוונו על נטילת ידיים". הואיל ואין מברכים בחדר הרחצה או השירותים, מקובל ליטול ידיים בכיור במטבח או ב"פינה לנטילת ידיים". פינה מעין זו קיימת בעיקר בדירות חדשות יחסית או משופצות, וממוקמת בדרך-כלל סמוך לחדר האוכל. בדרך זו גם נחסך מהסועדים הצורך להיכנס למטבח. הפינה לנטילת ידיים כוללת כיור, נטלה התלויה על וו ליד הכיור או מונחת בשוליו הרחבים, מגבת קטנה ולעיתים סבון.

חשוב לציין, כי לפי ההלכה יש ליטול ידיים גם ביציאה מן השירותים, ולאחר מכן לברך את ברכת "אשר יצר" ("ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם ייפתח אחד או ייסתם אחד מהם, אי-אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות"). גם ברכה זו, בדומה לאחרות, אין לומר בחדר הרחצה או השירותים, ולכן הפינה לנטילת ידיים משמשת גם לנטילה לאחר השירותים.

כיוון שכך, יש בתים, בעיקר חרד"ליים, התולים בסמוך, מעל או ליד הכיור, את נוסח ברכת "אשר יצר". בשל חיוניות הפינה לנטילת ידיים גם ליוצאים מן השירותים, יש הממקמים אותה בין המטבח לשירותים, או בסמוך לשירותים. ניתן למצוא פינה כזו בכל הפלחים במגזר, ובעיקר בבתי החרד"לים, וזאת בדומה לציבור החרדי.

סוכה

סוכה היא מבנה ארעי המשמש בעיקר לאכילה ולשינה בשבעת ימי חג הסוכות. מפרט ההקמה כפוף לכללים הלכתיים מוגדרים, החל מהמימדים (יש גודל מינימום ומקסימום), המשך בסכך (חומר צומח תלוש, שאינו מקבל טומאה ומכסה מעל מחצית שטח התקרה, כך ש"צילה יהיה מרובה מחמתה") וכלה במיקום (עליה להיות פתוחה לשמיים, כך שמי שמקיים מצוות שינה בסוכה, לא יישן תחת קורת-גג כלשהי).

גודל הסוכה בציבור הדתי-לאומי נקבע בהתאם לדרישות ההלכה ובנוסף, בכפוף לגודל המשפחה ולשטח שעליו היא מוקמת. רבים בונים "סוכה לנצח" - מבנה המורכב ממוטות מתכת המתחברים זה לזה ועליהם נמתחות יריעות בד. סוכה זו קלה ומהירה לבנייה. אחרים, בונים פרגולה בחצר או במרפסת, כבסיס לדפנות הסוכה.

מאחר שהסוכה חייבת להיות תחת כיפת השמיים, ניתן לבנותה בחצר, על הגג, או במרפסת שאין תקרה מעליה, מה שמכונה "מרפסת סוכה". "מרפסת סוכה" מהווה פיתרון התואם להלכה ולבנייה המודרנית, שאינה מאפשרת הקצאת שטח אישי לכל משפחה בחצר הבניין. מרפסת סוכה בולטת מהבניין ועם זאת אינה מהווה גג בנוי למרפסת שבקומה מתחתיה. הנחיית משרד השיכון בשנת 2000, היא לבנות מרפסת סוכה בגודל 3.6 עד 4 מ"ר. מקובל לבנות מרפסת סוכה גדולה יותר, כאשר לפחות 5 מ"ר משטחה פתוחים לשמיים.

מיקומה של מרפסת הסוכה מבחינת הקשר אל הדירה, אינו קבוע. משרד השיכון ממליץ, כי הגישה אליה תהיה מחדר הדיור בעדיפות הראשונה, מהמטבח (שלא דרך מרפסת השירות) בעדיפות השנייה, ומחדר השינה המרכזי בעדיפות השלישית. יש משפחות המנצלות את מרפסת הסוכה לאיחסון, כחדר כביסה וכשטח משחקים לילדים.

השלב הבא הוא קישוט הסוכה. משימה זו מוטלת בדרך כלל על הצעירים במשפחה, ואלה נרתמים לה בנפש חפצה ובהתלהבות. אחרים יסתפקו בשלל קישוטים מוכנים לסוכה, הנמכרים בדוכנים בשוק, בחנויות לכלים חד-פעמיים וברשתות למוצרי פנאי.

כלי פסח

האיסור על חמץ בפסח חל על אכילה, ראייה ושימוש בכלים שבהם אוכלים במשך השנה. כיוון שכך, אנשים שומרי מצוות, ובכלל זה גם אנשי הציבור הדתי-לאומי, משתמשים במערכת כלי אוכל ייחודית לפסח, המאוחסנת כל ימות השנה בארון מיוחד או במחסן. ליל הסדר נערך בדרך כלל בהרכב נרחב של בני משפחה וחברים, ולכן, מי שידו אינה משגת לרכישת מערכת כלים וסכו"ם ייחודית לפסח, ישתמש בכלים חד-פעמיים או יגעיל את כליו. הגעלת כלים מתבצעת על ידי הטבלת הכלים במים רותחים, האמורים לנקות את הכלי מטעם המאכלים שבושלו בו, ובאופן זה ניתן להכשיר כלי חמץ לפסח, קרי, להשתמש בפסח בכלים שהשתמשו בהם כל השנה. בשיטה זו מכינים כלי גדול (הרבנות הראשית לישראל נוהגת להציב לפני פסח חביות ענק במקומות שונים בארץ לרווחת הציבור), ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם. את הכלים הטעונים הכשרה מכניסים לתוך החבית/הסיר הגדול באופן שהמים הרותחים יגעו בכל חלקי הכלי. ברגע שכל הכלי נגע במים הוא הוכשר והחמץ שבו נפלט למים (או נשרף, לדעות אחרות). על המים לרתוח בשעת הכנסת הכלי, שכן זוהי הטמפרטורה שבה בלעו את טעם המאכל הקודם.

ספירת העומר

ספירת העומר היא פרק-הזמן שבין חג הפסח לחג שבועות, ארבעים ותשעה ימים שתחילתם בהקרבת קורבן העומר, ביום השני של חג הפסח. ביום החמישים לספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה.

מקור המצווה הוא בספר ויקרא (כ"ג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עומֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימות תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'", וכן בספר דברים (ט"ז, ט-י): "שִׁבְעָה שָׁבועות תִּסְפָּר לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפור שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבועוֹת לַה' אֱלוהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוהֶיךָ".

המנהג הוא לשלב את ספירת העומר בבית-הכנסת בסוף תפילת ערבית. נהוג להקדים לספירה את האמירה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם..."

לפני הספירה יש לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". המנהג הוא ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו. לאחר הברכה סופרים כדלהלן: ביום הראשון אומרים "היום יום אחד לעומר", וכך הלאה.

בחלק מן המשפחות עם ילדים, בעיקר מן הזרם החרד"לי, יש התולים על קיר במטבח או בפינת האוכל את "ספירת העומר" - לוח הכולל את 49 הימים של ספירת העומר, ובו מסמנים כל יום שעובר במסגרת "ספירת העומר". למשך כל שבעת השבועות, כתזכורת לבני-הבית שעליהם לקיים את מצוות ספירת עומר מדי יום ביומו.

מטעמי צניעות, נוהגים בציבור הדתי-לאומי שלא לשכן בנים ובנות באותו החדר, גם כשמדובר באחים ואחיות. במשפחות חרד"ליות, ההפרדה נעשית כבר בגיל צעיר, כאשר הילדים הם בני שש-שמונה בערך. בקרב משפחות מן הזרם המרכזי או הליברלי, מתחילים להפריד בין המינים רק כשהילדים מגיעים לשלב ההתפתחות המינית (החל מגיל 10-11)

פער שנים זה הינו ביטוי להחמרה המאפיינת את הזרם החרד"לי בכל הנוגע להפרדה בין המינים, ולא רק בין כותלי הבית. החרד"לים מקפידים על חינוך נפרד לבנים ובנות, תנועת-נוער נפרדת ומוסדות נפרדים להשכלה גבוהה (תורנית וחילונית כאחד). בזרמים המרכזי והליברלי, לעומת זאת, אין מפרידים בין המינים במסגרות הללו.

במקרים רבים, הקפדה על הפרדה בין בנות לבנים עלולה לפגוע באיכות החיים. לדוגמה, משפחה מרובת ילדים עם יותר בנות מבנים, או להיפך, המתגוררת בבית קטן יחסית. הדבר יוצר חלוקה לא-שיוויונית של הנפשות המאכלסות כל אחד מהחדרים. אסתר, אם לארבעה משכונת קריית משה בירושלים, שלושה מהם בנים, נאלצת לשכן את שלושתם בחדר אחד, בעוד אחותם נהנית מחדר נפרד משלה. "נכון שהחדר של מיכל יותר קטן מזה של שלושת הבנים, אבל עדיין, הרבה יותר נעים לה להיות לבד, לעומת שלושת הבנים ביחד", סיפרה לנו. "אבל מה לעשות? יש לנו רק שלושה חדרי שינה ולא נלין את מיכלי עם בן באותו החדר".

בבתים רבים במגזר הדתי-לאומי יש כיתוב ליד דלת הכניסה או עליה, המבטא במידה רבה מסר זה או אחר שמבקש הבעלים או הדייר להעביר. יש כיתובים המתייחסים לנושאים אמוניים-דתיים, אחרים לעמדות מדיניות; יש מסרים 'חילוניים' ויש מעורבים.

משפחת קוטלר משכונת רמות בירושלים, לדוגמה, הדביקה על ארון החשמל בכניסה את "שבעה יסודות באמונה שמהם יצמח הביטחון בה'", "מזמור לתודה" (מעין מכתב תודה שבני המשפחה קיבלו על פעילות חסד שעשו) ולצידם גם סטיקר הקובע "פשוט לצחוק".

על דלת של קרוואן באחד המאחזים, מצאנו כיתוב של "אהבה", "אמונה", "אחדות ישראל". כיתוב שכיח שהופיע על דלתות רבות הוא: "יהודי לא מגרש יהודי" – כיתוב שהודבק בעקבות ההתנתקות וטרם הוסר מהדלתות. בדומה, מצאנו כיתוב של : "אני בעד התנתקות הערבים מארץ ישראל", "מתנתקים מהעקירה מתחברים לשורשים",ו "עקירת ישובים קורעת את העם". כיתובים אלה ודומים להם מעידים על תפישת-עולמם של הדיירים, הדוגלים באחדות העם, באמונה וביטחון באל, בעמדותיהם הפוליטיות ויחסם לאי-מסירת שטחי ארץ-ישראל לערבים.

משפחות רבות מן הזרם המרכזי (בעיקר הדור הצעיר יותר) והזרם הליברלי, בדומה למעמד הבינוני החילוני, גולשות מן הסלון אל חדרי הרחצה והשירותים ומאבזרות אותם במילה האחרונה בתחום - כיורים, ברזים, אסלות, ארונות וארוניות, אמבטיות, ג'אקוזי ומקלחונים.

בנוסף, הן מנצלות את ההיצע העשיר של גופי תאורה לחדרי רחצה, ולא פחות מכך שלל אביזרים משלימים - סבוניות, מתלי מגבות, מחזיק נייר טואלט, כוסות למברשות שיניים וכדומה. כל אלה משמשים לא רק לתכלית פונקציונלית, אלא מהווים חלק בלתי-נפרד ממערך העיצוב הכולל (להרחבה ראו "חדרי רחצה" בערך "הדירה במגזר הצברי הלא-דתי").

בבתים רבים של בני הזרם המרכזי והמודרני, ניתן למצוא חדרי רחצה אולטרה-מודרניים, המשופעים באיבזור פונקציונלי ואסתטי גם יחד. לעומת זאת, בדירות של ותיקי הציונות הדתית, אגף הרחצה והשירותים מאופק ושמרני,

חדר שינה הורים

ניתן למצוא מגוון רחב של עיצובי חדר שינה הורים בזרם המרכזי ובזרם הליברלי, בהתאם לטעמם האישי של בני-הזוג ולמצבם הכלכלי. באופן כללי לא ניתן להצביע על מאפיינים הייחודיים לחדרי שינה של ציבור זה, והם די דומים לאלה שבבתים חילוניים (להרחבה ראו "חדר הורים" בערך ה"דירה במגזר הצברי הלא-דתי").

חדר השינה של אוכלוסייה זו עבר אף הוא תהליך 'הוטליזציה': חדר האמבטיה והשירותים הצמודים הפכו את חדר השינה של ההורים למה שמכונה "יחידת הורים", בדומה לחדר בבית-מלון או לדירת נופש. ואולם, חדר השינה של ותיקי הציונות הדתית הקלאסית (מן הדור הוותיק יותר), פשוט, צנוע ופונקציונאלי.

חדר הילדים

עיצוב חדר הילדים בזרמים המרכזי והליברלי, נתון לטעמם האישי של הילדים והוריהם ומוכתב ממצבה הכלכלי של המשפחה. זאת, בדומה למצב בחברה החילונית (להרחבה ראו "חדר ילדים" בערך "הדירה במגזר הצברי הלא-דתי").
עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים ייחודיים לחדרי הילדים במגזר, ובראשם קישוטי הקירות.

חדרים רבים מעוטרים בפסוקים, אמרות חז"ל וברכות. לדוגמה, הפסוק מספר שמואל א', "אל הנער הזה התפללתי", בתוספת איורים, התלוי מעל מיטת התינוק. מעל מיטות הילדים הגדולים יותר, שכבר עומדים על דעתם ויודעים קרוא וכתוב, נהוג לתלות 'הודעות' בנוסח "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (תזכורת לאמירת "קריאת שמע" לפני השינה) ו"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" (תזכורת לאמירת ברכת "מודה אני" עם קומם). תזכורת מקורית נוספת מספק השעון המעורר המונח ליד המיטה. במקום צילצול טורדני, בוקעים ממנו צלילי השיר "מודה אני".

הפסוקים והברכות המתוארים לעיל, שכיחים במיוחד בחדרי ילדים מהזרם החרד"לי, ובמידה פחותה, בחדרי ילדים מן הזרם המרכזי והזרם הליברלי.

כמו בכל חדר ילדים, גם זה של ילדי המגזר מקושט לעיתים ביצירות שמכינים הילדים בגן. מאחר שמרביתם לומדים בגנים דתיים, 'היצירות' שלהם נושאות אופי יהודי-דתי, לעיתים בתוספת פסוקים או אמרות חז"ל.

בחלק מהחדרים יש טלוויזיה, ובחלק רק DVD. בדרך זו יכולים ההורים לפקח על התוכניות, הסדרות והסרטים בהם צופים צאצאיהם, ולמדר את מה שאינו לרוחם. יש, כמובן, חדרי ילדים ללא טלוויזיה או DVD.

ילדים בגיל הרך מרבים לשמוע דיסקים של שירי דודו פישר לילדים, סיפורי התורה בשירים, מוסיקה חסידית ומוסיקת הנשמה של הרב שלמה קרליבך ("הרבי המרקד").

הארכיטקט דן עבודי מציין, כי בחדרי ילדים רבים יש מדף ספרים או ספרייה המחזיקים, בנוסף לספרות ילדים ונוער 'חילונית' קלאסית (איה פלוטו, מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, דירה להשכיר, בייגלה וכיו"ב), ספרים העוסקים בדת ובמסורת, מדרשים ואגדות חז"ל (שלום לך אורחת, כה עשו חכמינו ועוד). בחדרי ילדים בוגרים יותר יימצאו גם ספרי עיון ולימוד (שישה סדרי משנה, ספר האגדה וכדומה), חלקם מתנות שקיבלו לבר-המצווה שלהם.

המתבגרים נוהגים לקשט את דלת הכניסה לחדרם בכרזות, פוסטרים וסטיקרים, לרוב כאלה שיש בהם אמירה (סטיקרים פוליטיים, סטיקרים של מותגים ואף סטיקרים הקשורים לשירות הצבאי). במקרים אחדים, הסטיקרים חוצים את הסף ומוצמדים לקיר, לדלת הארון, השולחן או הספרייה. הסטיקרים, הכרזות והפוסטרים של נערים הגדלים בבית בעל אוריינטציה ימנית והפעילים בתנועת-נוער דתית (בני עקיבא, עזרא, או אריאל), נושאים בדרך כלל סיסמאות ברוח שלמות ארץ-ישראל ו"תורה ועבודה". בנוסף, ניתן למצוא בחדרם תמונות של נופי הארץ, ולעיתים גם את מפת ארץ-ישראל השלמה.

חשוב לציין כי גם צעירים המכירים היטב את גיבורי התרבות החילונית, ואולי אף מעריצים אותם בסתר, יימנעו בדרך כלל מתליית פוסטרים חושפניים או פרובוקטיביים.

ספריה וספרות

השכלתם ועולמם התרבותי של בני הזרם המרכזי והזרם הליברלי, משתקפים גם מתוך הספרייה הביתית העשירה, הכוללת ספרי קודש לצד ספרי הגות ומדע (אנציקלופדיות, מילונים, ספרי היסטוריה, בוטניקה וארכיאולוגיה).

משפחות רבות ממקמות ספרים בנקודות גלויות לעין בסלון, כמו שולחן הקפה או המדף התחתון המחובר אליו. לעיתים קרובות נערמים עליו כתבי-עת בתחומים שונים ביהדות, ספרות עברית וארץ-ישראל, כמו אקדמות (כתב-עת למחשבה יהודית), ארץ אחרת (כתב-עת לישראליות ויהדות), ועוד. היאפים הדתיים יוסיפו להם גם מדריכי טיולים, מפות ומגזינים בנושאי עיצוב וגיאוגרפיה (ניישונל ג'יאוגרפיק, מסע אחר). 

מקום המגורים 

מתוך מגוון דפוסי המגורים הרווחים בציבור הדתי-לאומי, אשר פורטו לעיל, ניתן להצביע על ארבעה דפוסים מרכזיים המאפיינים את הציבור החרד"לי:

• דירות חדשות בלב הערים. בדרך כלל, בשכונות הנחשבות מעוזים חרד"ליים. מדובר בדירות מרווחות ומודרניות, על-פי-הרוב בשכונות חדשות, בסטנדרט בנייה גבוה למדי.
• דירות שיכון בלב הערים. רבות מהן מוזנחות, לעיתים עד כדי עליבות. חלקן מיועד להשכרה. לרוב מדובר בדירות קטנות (יחסית למספר הנפשות בהן), שהסיבה העיקרית לבחירה בהן היא מיקומן - ליד ישיבה או 'כולל' שראש המשפחה לומד בהם.
• בתי-קבע בהתנחלויות או ביישובים ותיקים. רובם בתים פרטיים, מרווחים ומודרניים, בסטנדרט בנייה בינוני-גבוה.
• קרוואנים. יחידת מגורים קטנה (45 מ"ר), ובה שניים-שלושה חדרונים, המיועדת בעיקר למגורים זמניים. הקרוואנים נפוצים במיוחד במאחזים, התנחלויות או יישובים שזה לא מכבר הוקמו.
  
  על אף ההבדלים בין ארבעת דפוסי המגורים, לכולם מספר קווים משותפים, כמפורט להלן.

מאפיינים כלליים של סגנון החיים 

המאפיין המרכזי בבתים/דירות של מרבית הציבור החרד"לי, בלי קשר למקום מגוריו, הוא פשטות והימנעות ממותרות ומהחצנת עושר מנקר עיניים. מבחינה ערכית, אוכלוסייה זו דוגלת באורח-חיים צנוע ונטול ראוותנות. כך או אחרת, מצבן הכלכלי של מרבית המשפחות החרד"ליות (אשר בחלק ניכר מהן האב אינו עובד לפרנסת המשפחה, אלא לומד ב'כולל') והיותן ברוכות ילדים, אינו מאפשר להן לרכוש ריהוט ואביזרים יקרים.

בנוסף, בשל נטייתם של החרד"לים להסתגר מפני העולם החילוני, והימנעותם מרכישת השכלה כללית רחבה, הם אינם נחשפים למגמות חדשות באמנות ובעיצוב ונעדרים יכולת לזהות יצירות בעלות ערך אמנותי, כמו גם להבחין בינן לבין חיקויים. כפועל יוצא, שיקולי תועלת וחיסכון ממלאים תפקיד מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות על רכישת ריהוט ופריטים נוספים. העיצוב והריהוט של הבית החרד"לי הינו אפוא סולידי ומאופק, פעמים רבות סטנדרטי, ולעיתים חף מאסתטיקה.

מעניין לציין כי חרד"לים רבים הם בנים להורים מהזרם המרכזי בציבור הדתי-לאומי, לרבות מתנחלים שהתברגנו, שגדלו בבתים מבוססים מהמעמד הבינוני ומעלה. כלומר, מושגים כמו בית מרווח, אביזרי נוחות ואפילו פריטי יוקרה, אינם זרים להם. מכאן שאורח-החיים וצורת המגורים הסגפניים שבהם בחרו מהווים מעין קריאת תיגר על המבוגרים שהתברגנו, כמו גם על בני גילם מהזרם המרכזי והזרם הליברלי, שלשיטתם 'יצאו לתרבות רעה'.

אורח-החיים הסולידי והצנוע ממצב אותם, לפחות לפי השקפתם, כקבוצת התייחסות נעלה מזו של הוריהם, של הדור הקודם, כמו גם של משפחות מזרמים אחרים בציונות הדתית. הם תופשים את מי שאינם מסתפקים במועט כחומרניים יותר ובמידת-מה גם ערכיים פחות.

תהליך 'ההוטליזציה' (קרי, עיצוב הבית בדומה למלון, כמתואר לעיל) רווח בעיקר בבתי קבע בהתנחלויות, ביישובים ותיקים (בית אל, שילה וכדומה), או בדירות חדשות בעיר (בשכונות רכס שועפאת או הר חומה בירושלים, לדוגמה). שכן, מדובר בדירות מרווחות למדי המאפשרות זאת. הדבר מתבטא בעיקר במיזוג המטבח עם פינת האוכל וביצירת 'יחידת הורים'. מטבע הדברים, סיגנון עיצוב זה אינו רלוונטי למשפחות המתגוררות בקרוואן או בדירה קטנה.

הסלון

שולחן האוכל המרכזי

פריט הריהוט המרכזי בבית החרד"לי, בדומה לבית החרדי, הוא שולחן האוכל הממוקם בסלון. רהיט זה מכונה גם "שולחן השבת", משום שסביבו מתכנסת כל המשפחה בשבת ובחג לקיום מצוות "שלוש סעודות" (בשבת נהוג לאכול שלוש סעודות - בליל שבת, למחרת בבוקר/צהריים וסעודה שלישית לפנות ערב).

השולחן הטיפוסי הוא בגודל 1.8X1מטר (עם אפשרות להרחבתו במטר נוסף באמצעות שליפת מדף נסתר). השולחן מיועד לשישה עד שמונה סועדים לפחות, ולאחר שהוגדל יכולים להסב אליו עוד ארבעה אנשים. ברוב הבתים, כיסאות הישיבה נטולי משענת לידיים, משום שאלה נחשבים ליקרים וראוותניים, והם בגדר מותרות המנוגדות לערכי המשפחה החרד"לית.

"שולחן השבת" משרת משפחות רבות גם בימי חול, כמוקד של פעילות משפחתית, בעיקר של הילדים. עליזה בן-דוד, תושבת בית אל ב', סיפרה לנו כי ילדיה יושבים כל ערב סביב שולחן האוכל, אחד קורא ספר, השני מכין שיעורי-בית ואף אחד לא מסתגר בחדרו. "בדרך זו אני זמינה לכולם ויכולה לעזור לכולם בו-זמנית בשיעורי-הבית, מבלי להתרוצץ מחדר לחדר. לכן, השולחן בדרך כלל מבולגן, לא שטח סטרילי". מנגד, יש משפחות המפרשות את "שולחן השבת" כפשוטו, ונמנעות מלהסב אליו בימי חול.

ארון הספרים

ארון הספרים הוא פריט מרכזי נוסף בסלון המשפחה החרד"לית. לרוב, זהו רהיט סטנדרטי, ללא קימורים, פיתוחי עץ או עיטורים. הארון עשוי חומרי-גלם זולים (פורניר או מלמין), ומעוצב בקווים ישרים ונקיים. גודלו כפוף לכמות הספרים ולגודל הסלון. מיקומו בסלון נועד לאפשר גישה נוחה לספרים, ולא פחות מכך, לרמז על למדנותו של בעל-הבית. ההשכלה התורנית הרחבה שבאה על חשבון ההשכלה הכללית, משתקפת בספרייה העשירה ביצירות תורניות, ופה ושם גם ספרים הקשורים בעם ישראל ובארץ-ישראל.

משפחות רבות מחזיקות את כל כרכי האנציקלופדיה לבית ישראל, מאת הרב רפאל הלפרין, המשלבת ערכים תורניים עם ערכים מדעיים וכלליים. הערכים התורניים כתובים באריכות ובפירוט רב, שעה שמרבית הערכים הכלליים קצרים יחסית ולא ממצים. בנוסף, האנציקלופדיה נמנעת מלהרחיב בערכים המתנגשים או המתנגשים לכאורה בדת ובאמונה היהודית .

הוויטרינה

בחלק מהסלונים יש ארון עם מדפי תצוגה מאחורי דלת זכוכית (ויטרינה), המהווה לעיתים חלק בלתי-נפרד מארון הספרים. בוויטרינה נחים אחר כבוד פריטי היודאיקה של המשפחה, בדרך כלל פמוט לנר הבדלה, גביע לקידוש וכיוצא באלה (להרחבה ראו בפרק-המשנה "פריטי יודאיקה" בפרק "פריטים הקשורים לשבת וחג", לעיל). כאמור, ידם של מרבית החרד"לים אינה משגת לרכוש פריטי יודאיקה יקרים, ובנוסף, הם אמונים על אורח-חיים צנוע. לפיכך, תכולת הוויטרינות תהיה ברוב המקרים צנועה בהתאם.

הספה/פינת ישיבה

במרבית הדירות של המשפחות החרד"ליות, בכל דפוסי המגורים, הספות (כמו גם חלק ניכר מהרהיטים הנוספים) הן בדרך כלל יד שנייה, לפחות בשנים הראשונות של הנישואין. חלקם קיבל את הספה מבית ההורים, לאחר שאלה רכשו ספה חדשה, אחרים קונים ספה יד שנייה, מתוך אילוצים כלכליים או שיקולים אידיאולוגיים. הספה תהיה כמעט תמיד בצבעים סולידיים (חום, אפור, כחול, ירוק כהה וכדומה).

בדירות החרד"לים המתגוררים בעיר, או בקרוואן ביישובים, ספת הישיבה מוצמדת לרוב לאחד הקירות בחדר, כדי לאפשר מרחב תנועה גדול יותר. בדרך כלל זו מיטה בעלת כריות (או כרית אחת ארוכה), אשר משמשת כמיטה לאורחים בשעת הצורך. לעיתים, זו ספה תלת-מושבית.

מערכת ישיבה סלונית סטנדרטית, המורכבת מספה תלת-מושבית, ספה דו-מושבית ושולחן נמוך, הינה חיזיון נדיר במרבית הדירות העירוניות או הקרוואנים, וזאת משני טעמים עיקריים: הראשון, בתים אלה הם בדרך כלל קטנים יחסית למספר הנפשות המתגוררות בהם, והסלון הקטן אינו יכול להכיל הרבה מעבר לשולחן האוכל. השני, חלק מהחרד"לים רואה ברביצה על הספה משום ביטול זמן שמשמעו בפועל ביטול תורה. לפיכך, בני הבית ואורחיהם כמעט שאינם יושבים על הספה, ומעדיפים להסב אל שולחן האוכל המרכזי.

בדרך כלל, בתי-הקבע של החרד"לים ביישובים ובהתנחלויות ותיקות, הרבה יותר מרווחים. כיוון שכך, הם יכולים להרשות לעצמם סלון המחולק לפינת ישיבה עצמאית ולחדר אוכל. פינת הישיבה כוללת מערכת ישיבה סלונית סטנדרטית, לעיתים שטיח, שולחן הסבה במרכז החדר, וכדומה.

פינת הישיבה פעילה בדרך כלל רק בשבתות. "אחרי הדלקת הנרות אני משתרעת על הספה כדי לנוח מעט. הילדים מצטרפים אלי אחרי הסעודה. במשך השבוע האור בחלק הזה של הבית מכובה, ולא נכנסים לשם", כדבריה של עליזה בן-דוד.

תמונות וקישוטים

אופיין של התמונות והקישוטים בבית החרד"לי מושפע מהגורמים הבאים:

גורם דתי. בתורה מופיעים האיסורים הבאים: "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם" (שמות כ', ג-ד); "לא תעשון אתי. אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ', כ'); "אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא י"ט, ד'). האיסור על עשיית חפצי פולחן, נובע מחשש עבודה זרה והליכה ב"חוקות הגויים".

בפרשנותו על איסורים אלה כתב הרמב"ם: "אסור לעשות צורות לנוי ואף-על-פי שאינה עבודת כוכבים… כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודת כוכבים. ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד. לפיכך אין מציירים לא בעץ לא בסיד ולא באבן צורת אדם… אבל הצורות שעל גבי הלוחות והטבליות או הצורות שרוקמין באריג, הרי אלו מותרות" (הלכות עבודת כוכבים, ג', י').

איסורים אלה מכתיבים מגבלות על אופי יצירות האמנות שהחרד"לי יכניס לביתו.

גורם תרבותי. כדי לרכוש יצירת אמנות איכותית, נדרשים הבנה וחוש אסתטי. בשל החשיפה המועטת (אם בכלל) של הציבור החרד"לי לאמנות טובה ולידע בתחום (בעקבות הימנעותו מחשיפה לתרבות החילונית), מרביתו נעדר יכולת לזהות יצירות בעלות ערך אמנותי, כמו גם להבחין בינן לבין חיקויים וקלישאות.

גורם כלכלי וערכי. עלותן של יצירות אמנות איכותיות גבוהה מאוד, ומרבית הציבור החרד"לי אינו יכול להרשות לעצמו לרכשן. בנוסף, ערכיו המרכזיים של ציבור זה הם צניעות, הסתייגות מחומרנות והסתפקות במועט. לפיכך, גם מי שידו משגת לרכוש יצירת אמנות יקרה, בדרך כלל יימנע מכך.

מרבית התמונות המעטרות את הבית החרד"לי הן, אפוא, תמונות נוף מקומי (סימטה בצפת, העיר העתיקה בירושלים, החומה וכדומה) המבטאות את הזיקה לארץ, וכן צילומים, ציורים ורישומים של דמויות ומוטיבים יהודיים ותנ"כיים - מרביתם רפרודוקציות. אחד הציירים המבוקשים הוא ברוך נחשון, המשחזר במיכחולו תמונות מסיפורי המקרא, ממדרשי חז"ל ומחזיונות הנביאים. יש ביצירותיו השפעות מהאמנות הפרסית וההודית, והוא מרבה להשתמש בדימויים יהודיים כמו בית-המקדש, מנורת שבעת הקנים, נרות, רימונים ושופרות .

תמונות נוספות הם דיוקנאות של רבנים מן העבר וההווה, הנתפשים בעיני החרד"לים כמנהיגים רוחניים, ובהם: הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865-1935, הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ-ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. מייסד ישיבת מרכז הרב. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית); בנו, הרב צבי יהודה קוק (1891-1982, ראש ישיבת מרכז הרב במשך שלושה עשורים); הרב מרדכי אליהו (הרב הראשי הספרדי בשנים 1993-1983. סמכות דתית-רוחנית מרכזית בציבור החרד"לי); והרב יוסף חיים מבגדד (1834-1909, פוסק, מקובל, דרשן ומנהיג. נקרא "הבן איש חי", על שם ספרו המפורסם ביותר).

עוד ניתן לראות על הקיר פסוקים, ברכות ואמרות של רבנים (במיוחד של הרב קוק), רקומים או כתובים בעיצובים גראפיים שונים. בולטת במיוחד היא "ברכת הבית", התולה בדרך כלל ליד דלת הכניסה, בפרוזדור או בסלון, ומופיעה במספר ניסוחים. להלן שניים מהשכיחים ביותר :

יהא זה המקום
נווה, משכן, לשלום
פה תנוח לה, שלווה
כאן תדרוך האחווה
פה יפגשו נחת ושמחה
עם ברכה והצלחה
בצל זאת הקורה
יתרונן קול תורה
בזה המעון בזו הפינה
תהא שרויה
השכינה

בזה השער
לא יבוא צער
בזאת הדירה
לא תבוא צרה
בזאת הדלת
לא תבוא בהלת
בזאת המחלקה
לא תבוא מחלוקת
בזה המקום
תהי ברכה ושלום

משפחות שבהן האם או הבנות מיומנות במלאכת-יד (רקמה, אפליקציות, מחרוזות ועוד), יציגו לראווה בסלון את התוצאה. אחרות ירכשו עבודות-יד מוכנות מחנויות פנאי. בנוסף, בבתים חרד"ליים לא מעטים יש צמחיה, עציצים וגם פרחים טריים - בעיקר לשבת.

מה אין בסלון

מעבר לפריטים המצויים בסלון החרד"לי, כמפורט לעיל, מסקרן לא פחות לדעת מה אין בו. בחלק מהמקרים, מדובר בפריטים הנחשבים מוקצים מחמת מיאוס.

טלוויזיה. הרוב המכריע של החרד"לים נמנע מרכישת מכשיר טלוויזיה, הנחשב בעיניו למשוקץ, לנוכח המסרים שהוא מעביר. משפחות שהחליטו ללכת נגד הזרם, ממקמות את הטלוויזיה בדרך כלל בחדר השינה של ההורים, לא בסלון. בכך הם מצניעים את נוכחותה ומשדרים לילדים שהיא 'מחוץ לתחום' עבורם. בנוסף, המיקום בחדר ההורים מקל עליהם לסנן את התוכניות בהן צופים הילדים.

קיומה או היעדרה של טלוויזיה בבית, מהווה בעיני רבים בציבור החרד"לי מעין מדד דתיות. משפחה השוללת טלוויזיה נחשבת בעיני עצמה ובעיני סביבתה כ"יותר מקפידה", "יותר מחמירה", ובאופן כללי, "יותר דתית". ואכן, מספר חרד"לים עימם שוחחנו, ציינו בגאווה: "אין אצלנו בבית טלוויזיה. אנו לא מחזיקים את המכשיר הזה!"

מחשב. מערכת היחסים של החרד"לים עם המחשב הביתי, מורכבת וסבוכה. המחשב נחשב כלי-עבודה עיקרי עבור בוגרים רבים, מחד, אך בעייתי ביותר בשל הגישה הקלה למידע 'אסור' והחשיפה לעולם החילוני, מאידך. בדומה למשפחות חרדיות רבות, ישנן משפחות חרד"ליות הנמנעות מהכנסת מחשב לביתן, משום הסכנה הגלומה בו, לשיטתן, ולא פחות מכך, בשל משמעותו הסמלית. במידה שבוגר במשפחה זקוק למחשב לצרכי עבודתו, ימוקם המחשב במקום-העבודה ולא בבית.

חנה מלמד, תושבת אחד הישובים החרד"ליים, סיפרה לנו כי במשך שנים נמנעה מלהכניס מחשב הביתה. רק בחודשים האחרונים, לאחר ששברה רגל ולא יכלה להגיע לעבודה, הביא לה אביה מחשב נישא. "אין אצלנו אפשרות להתחבר מהבית לאינטרנט, אבל בנותי מצאו פיתרון: הן מתחברות דרך השכנים ובדרך זו יכולות לצפות בכל סידרה המשודרת בטלוויזיה", סיפרה. "אני מרשה להן לצפות רק בנוכחותי, אז אני גם מדליקה להן את המחשב".

מנגד, יש משפחות חרד"ליות המחזיקות מחשב ביתי, תוך בקרה על השימוש שעושים בו בני-הבית הצעירים. ואולם, אין זה גורע מאומה מהנחת-היסוד שמדובר במכשיר 'מסוכן' ולפיכך, אין להציבו לראווה לעין כל, קרי, בסלון. או כפי שניסחה זאת עליזה בן-דוד: "לא תראי ביישוב שלנו [בית אל] וביישובים דומים לו, מחשב בסלון. מי שיש לו, ישים אותו בחדר העבודה או בחדר השינה".

חדר הרחצה

המגמה של שידרוג חדרי הרחצה והשירותים, באמצעות אביזרי סניטציה וגופי תאורה איכותיים ממיטב התוצרת העולמית, רווחת במידה מועטה בבית החרד"לי, לעומת יתר הקבוצות בציבור הדתי-לאומי. חדר הרחצה החרד"לי משדר בעיקר פונקציונליות, וניכרת בו התייחסות והשקעה זניחות באסתטיקה ובאביזרים.

במרבית הדירות, הן הישנות והן החדשות, ישנם שני חדרי שירותים. האחד כולל אסלה בלבד, והשני גם כיור רחצה ואמבטיה. המשפחות החרד"ליות הן ברובן ברוכות ילדים, ושני חדרי שירותים הם מינימום הכרחי.

בבתים רבים (בעיקר בתים חדשים או משופצים) מותקן בפתח חדר השירותים כיור, המשמש לנטילת ידיים לאחר עשיית הצרכים. על שפת הכיור מונחת נָטְלָה ולעיתים סבון, וכן מגבת קטנה. יש התולים על הקיר את ברכת "אשר יצר", אותה יש לומר לאחר עשיית הצרכים (להרחבה ראו פרק-המשנה "פינה לנטילת ידיים").

חדרי הילדים

חדר הילדים בבית החרד"לי אינו שונה מהותית מזה של הזרם המרכזי או הזרם הליברלי (ראו הרחבה לעיל), להוציא מספר מאפיינים ייחודיים, כדלקמן:

מיטות

סוג המיטות ומספרן תלוי בגודל החדר ובמספר הילדים המאכלסים אותו. הארכיטקט דן עבודי, המכיר את הנושא מקרוב, מסביר כי לרוב מדובר במיטת קומתיים או מיטה נפתחת. זאת, מאחר שמרבית המשפחות החרד"ליות הן ברוכות ילדים, חיות בצניעות ולעיתים בצפיפות יחסית לכלל האוכלוסייה. פיתרון קומפקטי זה מאפשר הכנסת מספר גדול של מיטות יחסית לשטח החדר.

קישוטי קיר

כפי שצוין לעיל, הפסוקים והברכות התלויים על הקיר בצורה דקורטיבית ובליווי ציורי ילדים, שכיחים הרבה יותר בחדריהם של ילדים מן הזרם החרד"לי. פוסטרים ותמונות של גיבורי תרבות חילוניים, כוכבי טלוויזיה וקולנוע ואלילי זמר, כמו גם דוגמנים ודוגמניות נוצצים, הם מחוץ לתחום. בנים לא יתלו בחדרם פוסטר של אישה, ובנות לא יתלו פוסטר של גבר. קירות חדר הבנים מעוטרים לרוב בתמונות של רבנים הנחשבים בעיניהם רועים רוחניים.

המתבגרים מרשים לעצמם לגוון את הקישוטים. את דלת הכניסה, ולעיתים גם את קירות החדר, דלתות הארון, השולחן או הספרייה, מעטרים כרזות, פוסטרים וסטיקרים, המבטאים עמדות פוליטיות (ניציות, כמעט ללא יוצא מן הכלל), מחאה על פינוי גוש קטיף, ביקורת על אוזלת-ידה של הממשלה וכיוצא באלה. הסטיקרים הפופולאריים: "לא נשכח ולא נסלח", "אנו באנו ארצה להתפנות", "נעצרת וניצחת" ו"יהודי לא מגרש יהודי". יש נערים התולים על קיר חדרם את החולצה שלבשו ביום פינוי הגוש, לאחר שעשו בה "קריעה" (קריעת בגד במסגרת דיני אבלות על מותו של בן-משפחה. הסמליות כפולה - הן אבלות על הפינוי, הן המחשה של קריעת אנשים מאדמתם ומביתם).

ספרים וספרייה

ספרייתו של ילד חרד"לי משופעת לרוב בספרות תורנית, ודלה בתכנים כלליים-חילוניים. אלה מתמקדים בעיקר בספרי טבע ובאנציקלופדיות המוקדשות לארצות או לבעלי-חיים. הספרות התורנית עוסקת במדרשים ובאגדות חז"ל, וגלומים בה מסרים דתיים-חינוכיים. רוב רובם של הספרים הם של הוצאות-לאור חרדיות, הבודקות כל מילה בשבע עיניים.

מגיל בר-מצווה, ולעיתים גם קודם לכן, מתחיל הנער המתבגר בבניית הספרייה האישית שלו, המתבססת במידה רבה על ספרות תורנית שקיבל כמתנת בר-מצווה. הספרות 'הכללית' אף היא לעיתים קרובות בהוצאה-לאור חרדית, והכל כמובן בפיקוח ובאישור ההורים.

אחד מרבי-המכר לצעירים, הוא המהפך - המדע מגלה את האמת שבתנ"ך, מאת הרב זמיר כהן. מדובר באלבו