דפוסי חוק, משפט ועבריינות בקרב האוכלוסייה הבדואית

פשיעה כפונקציה של השתייכות תרבותית העסיקה ועודנה מעסיקה קרימינולוגים וסוציולוגים. גם מחלקת המחקר במשטרת ישראל מלקטת נתונים אודות פשיעה תוך פילוח העבריינים על פי השתייכותם התרבותית.
פילוח זה מסייע לגלות את דבר ביצועה של עבירה, לתכנן פעולות מניעה בכל אוכלוסיה ולהציעו דרכי טיפול בקרב אוכלוסיות אלה. 

התחקות אחר סוגי העבירות והיקפן אינה עניין של מה בכך. הנתונים הרשמיים מבוססים בעיקרם על דיווח רשמי של קורבן לעבירה או של עובדים סוציאליים, המטפלים בו, (למעט עבירות, שבהן אין קורבן, כגון סחר בסמים, שהתחקות אחריהן מבוססת בעיקרה על עבודת מודיעין). לקורבן עשויים להיות (וכפי שיובהר בהמשך, אכן קיימים) מניעים משלו להתלונן נגד העבריין או להימנע מהגשת התלונה. מניעים אלה נעוצים אף הם ברוב המקרים השתייכותו התרבותית של הקורבן. 

מחקר אודות פשיעה תרבותית מחייב אפוא להביא בחשבון גם את התנהגותו של הקורבן לאחר ביצוע העבירה וגם את הלכי הרוח בחברה הסובבת אותו. התייחסות כזו עשויה להצביע על פערים (לשני הכיוונים) בין שיעור העבירות הפורמאלי לזה שקיים הלכה למעשה. הנתונים "היבשים" אינם חושפים את התמונה המלאה של הפשיעה התרבותית והם כשלעצמם טעונים מלאכת פרשנות תרבותית וחשיפת הסייגים הגלומים בתוכם.

עיבוד נתוני פשיעה מהמשטרה

משטרת ישראל הינה גוף המופקד על תפיסת עבריינים ועל מניעת פשיעה. המשטרה מפרסמת מדי שנה דוחו"ת פשיעה שנתיים הכוללים בעיקר נתונים סטטיסטיים אודות הפשיעה בישראל. הנתונים מובאים בצורה מעובדת על פי פילוחים שונים (כגון סוגי עבירות, פשיעה על-פי מחוזות וכו'). נתוני פשיעה רשמיים אלה אמורים לספק מידע או תמונה - ולו תמונה כללית - על סוגי פשיעה בישראל ועל מימדיה, ובמידה מסוימת גם להצביע על מגמות בפשיעה. עם זאת המידע שניתן לדלות מדוחות הפשיעה המשטרתיים מוגבל ביותר, ובמתכונתם הנוכחית הם אינם יכולים לספק את המידע המבוקש.

פשיעה לא מדווחת (ממדי פשיעה פורמאליים ובלתי פורמאליים)

דוחות הפשיעה המשטרתיים מכילים נתונים אודות תיקים שנתפתחו במשטרה. למעט עבירות שאין בהן קורבן (כגון שימוש בסמים) תלוי מספר התיקים הנפתחים במספר התלונות. תיקי משטרת ישראל אינם יכולים לתת ביטוי לשיעורי הפשיעה האמיתיים, שכן הם אינם כוללים את המקרים, בהם הקורבן נמנע מלדווח, או את המקרים, בהם לא נפתח תיק מהטעם שהקורבן והעבריין אינם בחיים, כגון במקרים משולבים של רצח והתאבדות. 

יש לציין כי שיעורי הדיווח (או שיעורי התלונות) נושאים אף הם מאפיינים תרבותיים (ושיעורי אי-הדיווח ואף דיווח-יתר משתנים מתרבות לתרבות), ולפיכך לא ניתן להעריך באופן זהה על ידי נוסחה כללית של "סטיית תקן" או הערכה שרירותית אחרת את שיעור הפשיעה האמיתי בכל תרבות.

נתונים אודות המתלונן

נתוני המשטרה (לרבות פילוח עבריינים על פי זהותם הדתית או הלאומית) אינם מכילים נתונים על המתלונן, לפיכך לא ניתן לאבחן את שיעורי הפשיעה ה"פנימיים" בתוך כל תרבות (כלומר פשיעה, בה גם הקורבן וגם העבריין נמנים על אותה תרבות) ואת שיעורי הפשיעה, המבוצעים כלפי קורבנות חיצוניים לתרבות. הבחנה זו חשובה מאד לצורך אפיון דפוסי פשיעה בקרב תרבויות (לצורך בחינת הטענה כי עיקר הפשיעה של תרבות מסויימת מכוונת כלפי קורבנות מאותה התרבות – טענה ממין זו נשמעת לא פעם בעיקר כלפי העולים מחבר העמים). 

נתונים אודות המתלונן חשובים ביותר לצורך ניסיון להתחקות אחר שיעור הפשיעה הבלתי-פורמאלי, האמיתי, גם מהטעם שקורבנות מתרבויות שונות נוטים להתלונן או להימנע מהגשת תלונה בשל אפיונם התרבותי. אם פשיעה במגזר מסוים מכוונת נגד קורבנות מאותו מגזר, הרי שאם נמצא שקורבנות במגזר זה אינם נוהגים להתלונן במשטרה, תתחזק ההשערה כי שיעורי הפשיעה האמיתיים גבוהים מהנתונים הרשמיים. גם ההפך הוא הנכון, אם במגזר מסוים תימצא נטיית יתר לתלונות, הרי ניתן יהיה לשער כי הפשיעה האמיתית נמוכה מזו שעולה מהנתונים הרשמיים.

מבנה הדוחו"ת משתנה כל שנה

על מנת לזהות מגמות בפשיעה דרוש בראש ובראשונה להשוות בין נתוני פשיעה משנה לשנה, ואולם דוחות הפשיעה השנתיים של משטרת ישראל אינם ערוכים בפורמט קבוע, ומכילים נושאים שונים בכל שנה. דרך זו של הצגת נתונים מקשה על השוואה בין נתונים משנה לשנה ואינה מאפשרת בחינה של שיעורי עליה או ירידה בפשיעה בעבירות מסוימות או שינויים בעבירות של עבריינים מסוימים וכדומה. החל משנת 2005 מקפידה המשטרה על מבנה קבוע של דוחות הפשיעה (אולם במבנה הקבוע והנוכחי אין כמעט התיחסות להבדלי הפשיעה בין קבוצות שונות באוכלוסייה).

הכנסת שינויים בדוחו"ת לאחר פרסומם

לאחרונה ערכה המשטרה מחדש את דוחות הפשיעה (גם את זה של שנת 2004) בפורמט חדש והציבה אותו במתכונתו הנוכחית באתר האינטרנט של המשטרה, כאשר נעדרים ממנו נתונים רבים, שבעת כתיבת פרק זה היו פתוחים בפני כל.
במיוחד בולטות בהיעדרן התייחסויות קונקרטיות לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, ובעיקר פילוח עבירות לסוגיהן על פי השתייכות דתית או קבוצתית אחרת (כגון, יהודים, ערבים, עולים וכיו"ב).

סוג התיקים, המובאים (ואלו שאינם מובאים) בחשבון בדו"ח

נתוני הפשיעה מתייחסים אך ורק לתיקי פ"א ("פרטי אירוע"), היינו תיקים בהם הוחלט לפתוח בחקירה משטרתית. הדוחות אינם מתייחסים לתיקי א"ת (אי-תביעה), תיקים בהם החליט מקבל התלונה בתחנת המשטרה שלא לפתוח בחקירה מסיבות שונות. בדרך כלל מדובר בעבירות קלות, שהמשטרה אינה מקצה להן כוח אדם או משאבים אחרים, כגון: גניבות רכב, סכסוכים בין שכנים על רקע רעש בשעות מאוחרות וכו'.

החלטה באילו סוגי תיקים לא לפתוח בחקירה נובעת משיקולי מדיניות. בעבר, למשל, סווגו תיקי אלימות (כמו אלימות בין בני זוג) כתיקי א"ת, אולם לאור המדיניות הנוכחית כיום, אין סוגרים עוד תיקי אלימות, אפילו אם המתלוננת (לרוב זו תלונה של אישה נגד בעלה) חזרה בה מהתלונה.

יתרה מכך, בחקירות מסוימות, כגון חקירות בגין הונאה, מקובל סיווג נוסף: תיקי ל"א. תיקים אלה מושעים עד לפתיחת החקירה בהם. לפעמים סיווגם ככאלה נעשה מתוך כוונה כי תיקים אלה לא ייכללו בסטטיסטיקה השנתית על מנת שמשטרת ישראל תוכל להציג ירידה בפשיעה מסוג זה, ורק לאחר חלוף השנה הקלנדארית תיפתח החקירה בתיקים אלה והם ייכנסו לסטטיסטיקה של השנה העוקבת. סיווג התיקים והכללתם בסטטיסטיקה נובעים איפוא לא פעם משיקולי מדיניות ויחסי ציבור של משטרת ישראל. המשמעות היא שגם אם התלונות מוצדקות, הן אינן מבשילות לכדי תיק חקירה, ובמילים אחרות: נתוני המשטרה אינם נותנים תמונה מדויקת אודות פשיעה בסוגי עבירות אלה אף אם הן התבצעו בפועל.

מאידך הנתונים אודות תיקי פ"א (התיקים בהם כן נתפתחה חקירה) אינם מתייחסים לתוצאות החקירה, ואינם מבחינים בין תיקי פ"א שבסוף החקירה הוחלט לסגרם, למשל מחוסר עניין לציבור, מחוסר ראיות או אף מחוסר אשמה (שמשמעה היא כי לדעת הפרקליט או התובע המשטרתי, לא בוצעה עבירה) ובין תיקים שהוחלט בסיום החקירה להעמיד את החשוד לדין.

לסיכום התמונה המתקבלת מנתוני הפשיעה אינה מדויקת. נתוני הפשיעה כוללים מחד תיקים בהם הסתבר כי לא בוצעה עבירה (כאלו שנסגרו למשל מחוסר אשמה) ומאידך אינם כוללים תיקים שבהם בוצעה עבירה אך משיקולי מדיניות הוחלט שלא לפתוח בחקירה.
(כמובן שגם מבין התיקים, שהבשילו לכדי הגשת תביעה, יימצאו כאלה שלאחר הדיון בבית המשפט יזוכה הנאשם).

ככלל לא פעם נשמעות טענות בדבר אפליה במידת אכיפת החוק מצד המשטרה כלפי אוכלוסיות מסוימות, דהיינו טענות בדבר "אכיפת יתר" או "היעדר אכיפה". במילים אחרות: לדברי אותם גורמים, נתוני המשטרה מושפעים ממידת האכיפה שהיא מפעילה באורח לא שוויוני כלפי אוכלוסיות שונות, ולפיכך אינה יכולה לשמש בסיס נאות למדידת רמת הפשיעה, לא כל שכן מדד להשוואה בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

תיקים גלויים

מבין כלל התיקים שנפתחים מדי שנה רק בחלקם אותר חשוד, ונפתחת נגדו חקירה. תיקים אלה נקראים תיקים גלויים. בשנת 2004 נפתחו 517,238 תיקים (לאחרונה שינתה המשטרה את הדו"ח, אשר נוקב נכון להיום ב-412,101 תיקים), שמתוכם כ-158,000 תיקים גלויים.
בדו"ח הפשיעה (במתכונתו המקורית) הציגה המשטרה פילוח לפי סוגי עבירה עבור כלל התיקים שנפתחו, וכן מספר פילוחים של התיקים הגלויים:

• תיקי יהודים (תיקים בהם החשוד הוא יהודי) מחולקים לפי סוגי העבירה.
• תיקי ערבים (תיקים בהם החשוד הוא ערבי) לפי סוגי עבירה.
• תיקי עולים (בהם החשוד הוא עולה ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות) לפי סוגי עבירה.

המשטרה לא ערכה פילוח של כלל התיקים הגלויים לפי סוגי עבירה, כך שפילוח התיקים הגלויים אינו כולל עבירות שבוצעו על ידי עבריינים שאינם ערבים, יהודים או עולים. אולם מאחר ותיקי יהודים וערבים מהווים את רוב התיקים הגלויים (151,191 מתוך כ-158,000 תיקים גלויים), ניתן להתייחס אליו כמשקף את כלל התיקים הגלויים ולהתייחס אליו כאל מקור השוואה.

עם זאת יש להדגיש כי העובדה שכ-2/3 מהתיקים שנפתחו אינם מפולחים (מאחר ואינם גלויים) עשויה להוליד סטייה של ממש בהשוואה בין הקבוצות. יתרה מכך אחוז התיקים הגלויים משתנה מעבירה לעבירה ולכן ישנן עבירות בהן הסטייה גדולה יותר מאחרות, כפי שממחישה הטבלה שלהלן. 

[ + ] טבלה 1 - פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *[ - ] טבלה 1

פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *

"תיקים שנפתחו" בשנה קלנדארית ולא "עבירות שבוצעו" באותה שנה

הקריטריון להכללת עבירות בדו"ח פשיעה שנתי הוא מועד התערבות המשטרה ולא מועד ביצוע העבירה. הנתונים, הכלולים בדוחות הפשיעה השנתיים, מתייחסים לתיקים שנפתחו באותה שנה, גם אם העבירה, עליה הוגשה התלונה, בוצעה בשנה מוקדמת יותר. במילים אחרות: דו"ח הפשיעה השנתי מציג את התיקים שנפתחו במשטרה בשנה קלנדארית מסוימת ולא את העבירות שבוצעו באותה שנה. להטיה זו יש משמעות בעיקר באותן עבירות ובאותן תרבויות, בהן הקורבן מהסס, משתהה ואף חושש להגיש תלונה (כגון עבירות מין, בעיקר כלפי קטינים, עבירות מצד בן משפחה וכו').

החלוקה לפי עבירות

דיני העונשין בישראל מגדירים מעשים רבים כעבירות פליליות, ומטבע הדברים לא ניתן להציג פילוח מפורט של התפלגות העבירות לפי כל עבירה. לפיכך מקובלת במשטרת ישראל חלוקה לפי סוגים עיקריים של עבירות: עבירות רכוש, מוסר וסמים, מין, גוף האדם, חיי אדם, סדר ציבורי, בטחון, מרמה ו"שאר העבירות".

אף שחלוקה זו - הגיון בצדה, היא אינה מספקת תמונה שלמה, לפחות לא כזו המאפשרת לעמוד על מאפיינים תרבותיים. כך למשל עבירות סמים מוסר נכללות באותה קטגוריה, וזאת למרות ההבדל העצום ביניהן.

מסיבה זו לא ניתן ללמוד מנתוני משטרת ישראל על שיעור עבירות מוסר וגם לא על שיעור עבירות סמים, שכן שני סוגי העבירות נכללים באותה קטגוריה ללא הבחנה ביניהם.

פילוח העבריינים והעבירות

דוחות הפשיעה המשטרתיים אכן מנסים להצביע על פילוחים שונים על פי סוגי עבירות וזהות העבריינים. פילוחים אלה כשלעצמם אינם מפורטים דיים, והמסקנות, שניתן לדלות מהם, מוגבלות.
פילוח סוגי העבירות מתייחס למספר העבירות ולא למספר העבריינים לפיכך ניתן להסיק מהדוחות את כמות העבירות מכל סוג המבוצעות באוכלוסיות מסוימות, אך לא את כמות העבריינים בכל סוג של עבירה.
 
יתרה מכך בחישוב סך כל העבריינים (ללא פילוח לפי עבירות) מביאים הדוחות בחשבון כל עבריין פעם אחת בלבד על פי העבירה החמורה ביותר שביצע. לפיכך אפילו יובא פילוח של עבריינים על-פי סוגי עבירה, הוא לא ישקף נאמנה את המציאות, שכן מהסטטיסטיקה יושמטו העבירות הקלות יותר שביצע עבריין שנתפס ביותר מעבירה אחת. 

לדוגמא, שיעורי הפשיעה ופילוח סוגי העבירות, המבוצעות על ידי עולים, אינם מבחינים בין עולים מארצות מוצא שונות. אמנם, הדוחות עורכים חלוקה ופילוח של מספר העבריינים (להבדיל ממספר העבירות ותיקי העבירה) בין עולים מארצות מוצא שונות אולם לא ניתן להשליך מחלוקה פנימית זו של שיעור העבריינים גם על שיעור העבירות. (מהעובדה ש-7% מהעבריינים העולים הם מקרב העדה האתיופית אין מתחייבת המסקנה כי 7% מהעבירות, המבוצעות על ידי עולים, נעשות על ידי עולים מאתיופיה. לצורך חישוב מדויק של שיעור העבירות המבוצעות על ידי כל קבוצה יש לבדוק כמה מהעבריינים בכל קבוצה מבצעים יותר מעבירה אחת וכו').

פילוח על-פי קבוצות באוכלוסייה אינו מפורט דיו

משטרת ישראל אכן עורכת פילוח של עבירות לפי סוגי עבריינים. (אולם בעקבות עריכת הדוחו"ת מחדש, הוסרו הפילוחים הנ"ל). עם זאת חלוקת העבריינים לקבוצות נעשית ברמה ראשונית בלבד. הדוחות אמנם מציגים ניתוח נפרד לפשיעת עבריינים יהודים ופשיעת עבריינים ערבים, אך לא עורכים חלוקה פנימית בתוך כל אוכלוסייה. 

ההתייחסות אל המגזר הערבי נעשית כמקשה אחת ללא הבחנה בין דרוזים, בדואים, מוסלמים ונוצרים, אף כי בין קבוצות אלה קיימים הבדלים תרבותיים משמעותיים, שמשליכים על תפיסת החוק ודפוסי הפשיעה בקרבן.
גם ההתייחסות אל העולים במסגרת ניתוח שיעור העבריינות (על-פי מספר תיקים וסוגי עבירה) נעשית כמעט ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות. 

מיותר לציין, כי גם בתוך האוכלוסייה היהודית קיימות תרבויות משנה שונות, אולם דוחות המשטרה לא נותנים לחלוקה בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית ביטוי כלשהו בנתוני הפשיעה.
יתרה מכך לאחרונה הושמטה מדוח הפשיעה, המוצג באתר המשטרה, החלוקה לקבוצות בפילוח העבירות.

נתוני השב"ס

שרות בתי הסוהר מהווה מקור מידע חשוב באפיון עבריינים. בניגוד למידע המצוי בידי המשטרה והמתייחס לשלב שלפני ההעמדה לדין, היינו שלב בו קיים סיכוי כי החשוד שנגדו נפתח תיק המשטרה, יזוכה בדין או אף לא יועמד כלל לדין, הרי שנתוני השב"ס והמידע שברשות ממלאי תפקידים בו, מתייחס לעבריינים שהורשעו בדין.

נתונים אודות שיעור אסירים בפילוח לפי השתייכות תרבותית יכולים לתת אינדיקציה (חלקית) לשיעור עבריינות באותה תרבות. עם זאת יש לזכור כי המדובר באינדיקציה אחת בלבד, שמספר חסרונות טבועים בה:

• מספר האסירים הכולל בישראל נאמד בכ - 7,000 נפש בלבד. לא ניתן לגזור ממספר כה קטן מסקנה כוללת לגבי כלל האוכלוסייה. 
• מספר האסירים משקף את מי שנתפס, הועמד לדין, הורשע, ונגזר עליו עונש מאסר (להבדיל מעונשים אחרים), ולפיכך אין הוא מביא בחשבון עבירות פחותות ערך, או כאלה שבשל נסיבות אחרות, לא כללו עונשי מאסר (למשל עבירות שבוצעו בעטיו של חוסר שפיות או נסיבות אישיות של הנאשם, שפטרו אותו מעונש מאסר). 
• פילוח האסירים מבוצע על פי ארץ הלידה ואינו מתייחס לשנת העלייה, (עובדה שעשויה להיות רלוונטית למשל להבחנה בין עולים מאתיופיה שהגיעו במבצע משה ואלו שהגיעו במבצע שלמה, וכן עולים מחבר העמים, שעלו לארץ לפני התרחשות הכאוס בשלטון הקומוניסטי ואלו שהגיעו לאחריו). 
  עם זאת הדו"ח עורך אבחנה בין ארץ מוצא "ברית המועצות הישנה" לבין כל אחת מארצות חבר המדינות, כך שניתן באמצעות הבחנה זו להפריד בין העולים בגלי העלייה של שנות התשעים (על פי ארץ המוצא) והעולים מברית המועצות שעלו לפני שנות התשעים.
• פילוח האסירים מתייחס לארץ הלידה אך אינו מצביע על השתייכות עדתית (כגון ערבים, דרוזים, בדואים וכו'). 
• פילוח האסירים אינו מכיל את סוג העבירה, בגינה הורשעו או אורך תקופת המאסר (המהווה אינדיקציה לחומרת העבירה).

סקירת פסקי דין

פסקי דין מהווים כשלעצמם מקור מידע כמותי ואיכותני כאחד.
באמצעות סקירת פסקי דין בחתכים שונים של זמן, מקום וזהות הצדדים ניתן לנסות ולאפיין סוגי תיקים האופייניים לתרבות מסוימת וכו' (בין אם על פי סוגי העבירות בתיקים פליליים ובין על פי אפיון סוגי הסכסוכים האופייניים לתרבות על פי התיקים אזרחיים). 

באמצעות עיון בפסקי הדין עצמם ניתן ללמוד על מאפיינים ספציפיים בתוך הסכסוך או בדרך ביצוע העבירה (למשל עבירת מין המלווה באלימות, או עבירות אלימות המבוצעות בדרך כלל באופן קבוצתי וכו'), כמו כן ניתן ללמוד מהם על טענות אופייניות לתרבות (כגון טענת אפליה החוזרת על עצמה בפסקי דין אזרחיים, טענות הגנה כמו "הגנה תרבותית" המועלות בשלב הטיעונים לעונש במשפט פלילי, או אף היאחזות במנגנוני ענישה פנים-עדתיים, כגון חרם וסולחה כעילה להקלה בעונש או להימנעות מהרשעה). מבדיקת פסקי הדין ניתן להתחקות כמובן אחרי מאפייניהם של הצדדים בתיק (מי פונה לבית המשפט, פרטים או קבוצות, ארגונים או יחידים מבני התרבות, עשירי העדה או פשוטיה, נשים גברים וכו').

קיים קושי רב בהתחקות אחר פסקי דין בחלוקה על-פי תרבויות ומגזרים:

• מחלקת המחקר של בתי המשפט מפרסמת נתונים סטטיסטיים אודות כמות התיקים, סוגי התיקים ואורך חייו של תיק, אולם אינה כוללת מאפיינים כלשהם המתייחסים לצדדים בכל תיק. 
• ניסיון לערוך חתך כלשהו של תיקים באמצעות מאגרי המידע האלקטרוניים נחל כישלון, בעיקר בשל הקושי לסווג את פסקי הדין לפי השיוך המגזרי של הצדדים. לא כל פסק דין, בו מעורבים צדדים מקרב עדה מסוימת, מתייחס בהכרח לזהותם המגזרית, שכן זהותו המגזרית של נאשם במשפט פלילי או צד למשפט אזרחי אינה בהכרח רלוונטית לצורך הדיון, ההכרעה או הבנת העובדות. לפיכך שיטת איתור כזו אינה מבטיחה הגעה לכל פסקי הדין העוסקים באותו מגזר. 
• ניסיון לזהות את ההשתייכות המגזרית של הצדדים על פי שמם (שכן קיימים שמות אופייניים לעדות מסוימות) הסתבר אף הוא כלא יעיל. כך, למשל, כאשר מדובר בנאשמים קטינים, חל איסור פרסום על שמם.
• מגבלות אחרות כרוכות במועד פרסום פסק הדין. תיקים שנפתחים אינם מתועדים במאגרי המידע אלא כאשר הם מבשילים לכדי החלטה או פסק דין. לפיכך ניתן במידה מסוימת לערוך חתך של כמות פסקי הדין שניתנו בתקופת זמן מסויימת על פי פילוח מגזרי, אולם חתך זה אינו חופף את מספר התיקים שנפתחו באותה תקופה.

עיון בחומרים ביבליוגראפיים אחרים

פרוקטוקולים של דיוני ועדות הכנסת

פרוטוקולים של דיונים בוועדות הכנסת מספקים אף הם מידע רב, לא רק בשל הנתונים הנמסרים לוועדות על ידי אנשי מקצוע (כגון נציגי משטרה המוזמנים לדיון) אלא גם ובעיקר בשל הטענות המועלות כלפיהם מצד חברי כנסת ונציגי ארגונים המשתתפים בדיונים ושמייצגים מגזרים מסוימים.
טענות של נציגי ציבור וחברי כנסת כלפי הגורמים המקצועיים מציעים פרשנויות שונות לנתונים המוצגים ואף מצביעים על יחסה ותפיסתה של תרבות מסוימת את המשטרה.

סקירת עיתונות יומית, כתבי עת ובטאונים קהילתיים, ונתוני הלמ"ס

סקירת עיתונות יומית כתבי עת וביטאונים קהילתיים מאפשרת להשקיף על אירועים שונים הקשורים לתרבויות מזוויות שונות. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החל מנתונים דמוגראפיים אודות שיעור האוכלוסייה וכלה בפרסומים שונים, כגון נתוני דיווח על נפגעי עבירה וכו') מהווים מקור עזר חשוב לניתוח הנתונים האחרים.

השימוש במקורות מידע אלה חשוב וחיוני, שכן לא פעם הוא מכיל התבטאויות ספונטאניות ולא ערוכות של גורמים מסוימים (חברי כנסת המתבטאים ומתפרצים באופן ספונטאני בדיון, נציגי ציבור ומוזמנים שונים המתארים את רשמיהם וכו'). עם זאת מאחר ופרוטוקולים של דיוני ועדות הכנסת הינם תיעוד ותמלול של דיבור חופשי, לא פעם אין הקפדה על עריכה לשונית, ועל כן משמעות הדברים לא תמיד ברורה מקריאה מן הכתב.

גם את סקירת העיתונות יש לסייג. התקשורת אינה מחויבת לכללי מחקר אקדמי, ואופן הסיקור חוטא לא פעם בניפוח מימדים של אירועים שונים. יש להדגיש כי לתקשורת השפעה גדולה על היחס למגזרי אוכלוסיה שונים שכן היא מתארת את התכונות התרבותיות וההתנהגותיות שלהם באמצעות הצגת סיפורים אישיים או באמצעות תקשורת חוקרת. בדרך זו תכונות אחדות מתוארות כמסוכנות או כמאיימות על היבטים שונים של תרבות הרוב ולא פעם מעלה התקשורת או מחזקת תדמיות שליליות ודעות קדומות, כגון "רוסיות זונות", "מאפיה רוסית" "מרוקאי סכין" וכו'.
ביקורת רבה נמתחה על התקשורת כגורם המקבע סטריאוטיפים כלפי אוכלוסיות מסיימות, כגון הבדואים, העולים מחבר העמים והעולים מאתיופיה.

באשר לנתונים המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ראוי לציין כי אלו אינם מבחינים בין הבדואים והדרוזים אלא מתייחסים לכלל האוכלוסייה הערבית כמקשה אחת. עובדה זו מקשה על עיבוד וניתוח שיעורי הפשיעה המפורסמים על ידי המשטרה (אשר כשלעצמם אינם עורכים תמיד אבחנה) שכן לא ניתן לכמת ולחשב את שיעור העבריינות ביחס לחלקה של כל תרבות באוכלוסיה הכללית.

יתרה מכך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה כוללת כלל בפרסומיה את האוכלוסייה הבדואית בכפרים ה"לא מוכרים" הבדואים, בין היתר מהטעם כי הגבולות המוניציפאליים של ישובים אלה אינם ברורים ולכן לא ניתן לבצע בהם מיפוי של האוכלוסייה.

בהתחשב בכל הסייגים והמגבלות שפרטנו לעיל, נפנה לאפיון תפיסת החוק ודפוסי פשיעה בקרב האוכלוסייה הבדואית.

בתפישה הבסיסית של הבדואים חוקי המדינה מחייבים. עם זאת, לצד חוקי מדינת ישראל דרים גם צווים מוסריים ונהגים עדתיים, שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם חוקי המדינה, כגון פוליגמיה (רבים מבין הבדואים הזכרים נשואים ליותר מאישה אחת), הלגיטימציה (ולעתים אף החובה) לרצוח על רקע "חילול כבוד המשפחה", לגיטמציה לפעולות נקמה, ובמקרים מסוימים הלגיטימציה לערוך טקסי מילה לנשים.

בהתנגשות בין חוקי המדינה והחוקים הפנימיים של העדה הבדואית, יגברו לא פעם החוקים הפנימיים. הדוגמא המובהקת לכך היא תופעת הרצח על רקע חילול כבוד המשפחה. בקרב הבדואים נחשב כבוד המשפחה לערך מקודש שאין לפגוע בו ושאין לעבור לסדר היום על כל פגיעה בו. במקרים בו מחולל כבוד המשפחה קמה חובה מוסרית על בן המשפחה לבצע פעולה (לרוב רצח) כנגד מי שאחראי לפגיעה זו (כגון: בחורה שמתרועעת בחברת גברים, או כזו שנישאת בניגוד לעמדת משפחתה, הבחור שעמו התרועעה בת המשפחה וכו'). 

חוקי הבניה אינם נחשבים כלל לחוק מחייב, ותופעת הבניה ללא רישיון נפוצה במיוחד בקרב האוכלוסיה הבדואית בנגב מסיבות שונות (ראו בהרחבה בערכים "בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי" ו"ישובים בלתי מוכרים בישראל" במדריך זה). אדם הבונה ללא רישיון אינו חשוף להוקעה חברתית ואף פקחי בניה זוכים ליחס עוין במיוחד מצדם של הבדואים.

אכיפת חוקי הבניה כלפי הבדואים הינה מורכבת ובדרך כלל נזקקים גורמי האכיפה לליווי משטרתי מאסיבי בשל ההתנגדות האלימה המופגנת כלפיהם.
יש הגורסים שבקרב הבדואים בנגב השתרשה נורמה של זלזול מסוים בחוקי התנועה (יותר מהמקובל בציבור הישראלי הרחב), ובעיקר בכל האמור לעקיפה ושמירה על מהירות חוקית. עם זאת, צריך להדגיש שבינתיים אין בידינו נתונים לאושש גרסה זו.

באופן פורמאלי החוק הישראלי חל באופן שווה על כל הבדואים ללא הבדלי מעמד או השתייכות חמולתית. בפועל לא אחת נהנים ראשי החמולות מ"הנחות" באכיפה - למשל, סיפוח שטחים, שאינם שייכים להם – בהשוואה לפשוטי העם.

כאשר מדובר בסכסוך בתוך העדה הבדואית, יעדיפו בדרך כלל אנשים מתוכה להסדיר את הסכסוך ללא מעורבות חיצונית של המשטרה, ומחלוקות ילובנו לרוב על ידי שיח מכובד מטעם העדה. זאת ועוד, אם כבר נפתח תיק במשטרה ובמקביל נפתח הליך גישור פנים-עדתי נוטים בתי המשפט לכבד את ההסדר של הצדדים ולסגור את התיק או לפחות להביא את הסולחה הפנימית כשיקול להקלה בעונש וכו'.

בכל מרחב של המשטרה יושב יועץ לענייני ערבים הדואג לקשר בין האוכלוסייה למשטרה ולייעץ למשטרה כיצד לפעול בקרב קבוצה זו או אחרת.
קיים קשר שוטף בין רשויות המדינה (בעיקר פוליטיקאים ובעלי שררה אחרים) וראשי העדה הבדואית (בדרך כלל ראשי חמולות). קשר זה הולך ומתהדק בתקופת בחירות פוליטיות.
כאשר מתעורר סכסוך בקנה מידה רחב בתוך העדה מתערבים פוליטיקאים בכירים (דוגמת בנימין בן אליעזר, שמעון פרס או עמי איילון) על מנת לגשר בין הצדדים ולמנוע התלקחות אלימה.

רשויות האכיפה של מדינת ישראל מרבות לעשות שימוש במשתפי-פעולה מקרב הבדואים, ותופעת ההלשנות די נפוצה בקרב אוכלוסיה זו.
המניע להלשנות אינו נובע מאמון בחשיבותה של פעילות המשטרה אלא בדרך כלל הוא נעוץ ברצון לנקמה בבן שבט מתחרה או בן לחמולה עוינת לאלו של המלשין.
בקרב הבדואים (בדומה למיעוטים אתניים נוספים במדינת ישראל) רווחת התחושה כי רשויות המדינה מפלות אותם לרעה, במיוחד בכל הנוגע לרישיונות בניה ולחיבורי תשתיות (טלפון, חשמל, מים), וזאת בעיקר בישובים בלתי מוכרים.
יש לציין כי טענת האפליה עולה לא פעם מצד בדואים העותרים לבית המשפט אולם במקרים רבים נדחית הטענה מהטעם כי העותרים לא הניחו תשתית עובדתית וראייתית לאפליה, לה הם טוענים.

עיקר הפניות לבית המשפט נעשה על רקע סכסוכי קרקעות ורישויי בניה. זו התופעה המעסיקה ביותר את המגזר הבדואי. פניות בנושאי משפחה נעשות לבית הדין השרעי.

העתירות לבג"ץ של בדואים נסבות בעיקר על ענייני קרקעות (עתירות נגד תכניות מתאר, בעלות על קרקעות, הקצאת קרקעות, הפקעות, זכויות מרעה וכו'); על ענייני חינוך (בעיקר טענות הפליה בתשתיות ובמיוחד בישובים הבדואים הלא מוכרים); עתירות למתן שירותי בריאות בישובים לא מוכרים; עתירות נגד הקצאה לא שוויונית של תקציבים והפעלת שירותי רווחה; עתירות למתן רשיון שהות של קבע לפרטים.

עתירות מוגשות על ידי בודדים (בעלי אינטרסים בעתירה), שבטים שלמים, מועצות מקומיות (בעיקר בנגב) ארגונים שהוקמו במיוחד לשמירת זכויות הבדואים בנגב וארגוני זכויות אדם המצטרפים לעתירה (דוגמת עדאללה, האגודה לזכויות האזרח, הפורום לדו קיום בנגב, ועדת המעקב העליונה לערביי ישראל וכו'), ועדי הורים ועוד.

השוטרים הבדואים

שיעור בני העדה העוסקים בכוחות הביטחון גבוה יחסית ובכלל זה במשטרה.
כמות הסוהרים הבדואים עומדת על 30 (נכון לשנת 2005) המהווים כחצי אחוז מכלל הסוהרים. שיעור זה נמוך מחלקם של הבדואים באוכלוסייה.
כל השוטרים הבדואים הינם גברים. לאחרונה מגייסת המשטרה גם נשים במסגרת מרכזי השיטור הקהילתי.

הסיבות העיקריות לעיסוק במקצוע השיטור באוכלוסיה הבדואית הן היותו של המקצוע מקור פרנסה בטוח (במיוחד על רקע בעית אבטלה קשה בקרב אוכלוסיית הבדואים) ויכולת להתקדם ולמצות פוטנציאל ללא קשר להשתייכות החמולתית.
השירות בכוחות הביטחון מסמל נאמנות למדינה. יש לציין כי התערערות ערך זה בשנים האחרונות על רקע הקרבה לדת ולפלסטינים מחלישה תחושה זו.

תחום המומחיות העיקרי של הבדואים הינו גששים, אך חלקם עוסקים גם בתפקידים אחרים. הבדואים אינם מוצבים בתפקידי מפתח רגישים.
יתרה מכך, קיים קונפליקט בין העסקתם כגששים לבין העובדה כי מרבית הגששים נמנים על משפחת אלעדבנה, אשר חלקה המצרי של המשפחה נוטל חלק בהברחות ממצריים לישראל.

השוטרים מקרב הבדואים אינם עובדים בהכרח בתחום ישובייהם, ואינם מופקדים בהכרח על עניינים הקשורים בבדואים עצמם.

בישובים הבדואים קיים שיטור קהילתי, וזאת כחלק מהניסיון המשטרתי להעמיק את שיתוף הפעולה עם הקהילה בכל המגזרים.

שיתוף פעולה עם המשטרה

האוכלוסיה הבדואית מכירה בסמכותה של המשטרה, וכאמור, חלקים מבני העדה אף נמנים על שורותיה (הן במסגרת המשטרה "הכחולה" והן במסגרת מג"ב).

בשעת הצורך נעזרים בני העדה בשירותי המשטרה ופונים לעזרתה.
באופן עקרוני המוסכמה היא שמותר להיעזר למשטרה, אולם במקרים רבים הפנייה למשטרה אינה נעשית בהכרח מתוך אידיאל של שמירת החוק והכרה בחשיבות המשטרה אלא מתוך חשש מהמשטרה או מהרצון לנקום באחר.

מקובל להשתמש בשירותי המשטרה גם בעניין פנימי, המתרחש בתוך העדה, כגון גניבה. עם זאת, מנגנון הנקמה המושרש בקרב העדה, נחשב לדומיננטי, ועל כן במקרים, כגון רצח, אונס וכו', לא ימתינו מקורבי הנפגע לפעילות המשטרה, ולא ישקטו, עד שיבצעו את הנקמה. זאת גם אם יחלוף זמן רב מביצוע העבירה.

ככלל מעדיפים הבדואים להסדיר את הסכסוכים הפנימיים בתוך העדה, אולם בשנים האחרונות חל שיפור במערכת היחסים בין הבדואים למשטרה, והסממן הבולט ביותר לכך הוא תופעה של נשים בדואיות, המתלוננות נגד בעליהן, המפעילים אלימות כלפיהן. במקרה כזה תעז המתלוננת להגיש תלונה למשטרה רק אחרי שקיבלה אישור לכך מאביה או מאחיה או במקרים שבהם האב או האח אינם בין החיים אישור מאחיו של האב. לאחר התלונה תעבור לבית אביה לשם הגנה, עד שבעלה יגיע להסדר עם אביה. לעתים ההסדר כרוך בתשלום של הבעל לאביה של האישה. אם לא יגיעו השניים להסדר, היא תגורש.

חרף ההכרה בסמכותה של המשטרה, שיתוף הפעולה עמה מצטמצם כאשר מדובר במצב, בו מי מהעדה הינו בגדר חשוד, בעיקר בעבירות בנייה. כאשר רשויות האכיפה פועלות להריסת מבנים בלתי חוקיים, מגיעים כוחות משטרה גדולים להבטיח את הפעולה, שכן האוכלוסייה המקומית מתנגדת באופן פיזי היורד לעתים לפסים אלימים.

ככלל הרושם הכללי (אין בידינו נתונים מסקרים) הוא שהמשטרה נתפסת על ידי הבדואים כהוגנת וקיים שיתוף פעולה עמה לפחות על פני השטח. עם זאת תחושת חוסר ההגינות צפה ועולה כאשר מתבצעות פעולות של הריסת מבנים בלתי חוקיים.

הבדואים לומדים אזרחות במסגרת בית הספר התיכון, ונבחנים במבחן הבגרות בכיתה יא' כמו עמיתיהם בחינוך הממלכתי.
עם זאת שיעור הנשירה מבתי הספר במגזר הבדואי הוא הגבוה היותר בישראל, ועל כן באופן טבעי רבים מהתלמידים בני העדה אינם משלימים את לימודיהם, ובכלל זה את לימודי האזרחות.

בני העדה הבדואית אינם מייחסים למקצוע האזרחות חשיבות רבה, אלא כמו כל מקצוע שיש להצליח בו על מנת לזכות בתעודת הבגרות.

עיקר הנושאים הנלמדים קשורים למבנה הרשויות במדינה והחוקים. שאלת הציות לחוק לא נלמדת במסגרת לימודי האזרחות.

רמת הידע של הבדואים בנושא אזרחות ממוצעת. ייתכן כי שיעור הנשירה הגבוה מבית הספר מוריד את רמת השליטה אך מאידך שירותם של רבים מבני העדה בכוחות הביטחון והחוק מעלה את רמת שליטתם בתחום זה.

החברה הבדואית מייחסת חומרה שונה לקודים מסוימים של התנהגות, ללא קשר לשאלה אם קודים אלה עולים בקנה אחד עם חוקי המדינה. כך למשל, הומוסקסואליות נחשבת לתופעה מגונה, למרות שאינה אסורה בחוק. דוגמא אחרת היא תפישת מעמדה של האישה בין הגברים, ובמיוחד אי ציות של נשים לגברים במשפחה. בחורה שאינה סרה למרות אביה או אחיה או משפחתה, במיוחד בכל האמור לענייני צניעות או חילול כבוד המשפחה, נחשבת ל"עבריינית" ועלולה להיענש בדרכים המנוגדות לחלוטין לחוק – עד כדי רצח.

גם מידת החומרה שמייחסים הבדואים לעבירות מסוימות אינה נגזרת מהחומרה של עבירות אלה בחוק, אלא מתפישה תרבותית. למשל, גניבה (ובמיוחד גניבת כבשים) של בדואי מבדואי, נחשבת לחמורה במיוחד. רצח ועבירות מין בתוך העדה נחשבות לחמורות מכל, והן לעולם לא יעברו ללא נקמה, או לחילופין סולחה. 

חשוב להדגיש שהחברה הבדואית נשלטת על ידי הגברים. הנשים חייבות בציות לאביהן, לאחיהן, וברבות הימים לבעליהן, ואל להן לעשות מעשה בניגוד לרצונם של אלה. המשמעות היא כי מנגנוני הפיקוח והמניעה אצל הבדואים מבוססים כולם על שליטה גברית באופן ניכר ובולט יותר ממגזרים אחרים בחברה הישראלית, ובעיקר מהחברה היהודית. ככלל הגברים מפקחים על בני משפחתם במובן הרחב. בתוך המשפחה המצומצמת יותר מפקחים הגברים על נשותיהם ובנותיהן. בנות המשפחה אף נתונות לפיקוח מצד אחיהן. יש לציין שבמסגרת חלוקת התפקידים בתוך המשפחה מפקחות גם הנשים על בנותיהן אולם בפועל בעל הסמכות, אשר אליה צריך לציית ולהישמע, היא הגבר. 

בקרב הבדואים נפוצות סנקציות לא פורמאלייות כגון: חרם, נקמה, רכילות, ואף פגיעה ברכוש (שריפת מכונית על רקע סכסוך בנושאים פעוטים, כגון סכסוך עבודה). מנגנוני הענישה הפנימיים של העדה נחשבים לאפקטיביים במיוחד. תופעות כגון נקמה (על גניבה או על פגיעה באדם אחר), רצח על רגע חילול כבוד המשפחה, ואף חרם קולקטיבי על אדם מסוים שנחשד בביצוע עבירה (ולפעמים די בשמועות על ביצוע דבר עבירה) משמשים את הבדואים כדבר שבשגרה. מנגנונים ענישה לא-פורמאליים אלה עומדים בצד הסנקציות הפורמאליות של פניה למשטרה.

להוציא עבריינות בתחום הבנייה החברה הבדואית מוקיעה עבריינים אם כי אין מתנתקים מהעבריין וממשיכים לשמור על קשרי משפחה עמו אף אם הוא מרצה את עונשו בין כותלי בית הכלא.

יש לציין במיוחד את עבירות המין, הנחשבות למגונות במיוחד בחברה הבדואית, ובמקרים רבים בהם נעצר חשוד מקרב הבדואים בביצוע עבירת מין, הוא מבקש מגורמי האכיפה ומפרקליטיו לשמור על חשאיות כדי שדבר ביצוע העבירה לא ייחשף לבני משפחתו.

קשיים באפיון פשיעת הבדואים

נתוני משטרת ישראל אינם עורכים הבחנה בין קבוצות המשנה המרכיבות את הציבור הערבי בישראל (המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים והבדואים), ומתייחסים אליהן כאל מקשה אחת.

עם זאת קיימים הבדלים תרבותיים מובהקים בין תרבויות משנה אלה, ובכלל זה גם בדפוסי העבריינות והפשיעה. הבדלים אלה נוגעים הן לסוגי העבירות הנפוצות בכל אחת, כמות העבירות, מבצעיהן ואפיונים נוספים אחרים.
לפיכך אין ביכולתנו כעת להציג נתונים מספריים אודות הפשיעה בקרב האוכלוסייה הבדואית אלא לנסות לאפיין אותה ולהבדילה מהפשיעה בארץ בכלל, ומהפשיעה במגזר הערבי בפרט.
לצפייה בנתוני הפשיעה במגזר הערבי (כולל בדואים מוסלמים נוצרים ודרוזים) ראו בערך: "חוק, משפט ועבריינות במגזר הערבי".

תפיסת העבירה

עבירות התנועה נפוצות בקרב האוכלוסיה הבדואית. אמנם הנהגים הבדואים מודעים לכך כי אי-ציות לחוקי התנועה מהווה עבירה על החוק, אולם אין מייחסים לו חומרה יתרה, ואין מוקיעים את עבריני התנועה. 

במידה ועבירת תנועה גובה קורבנות, נהוג לפצות את הנפגעים. בדרך כלל כאשר עבירת תנועה מולידה נפגעים, ומי מהצדדים אינו בדואי, הצדדים יערבו את המשטרה, אולם אם כל הצדדים נמנים על האוכלוסייה הבדואית, ינסו הצדדים לסיים את הסכסוך ללא התערבות חיצונית, ובלבד שאין מדובר בפגיעה פיזית קשה או במוות, שאז מעורבות המשטרה בלתי נמנעת.

העבריינים

נראה כי שיעור העבריינים הפורמאלי נמוך משיעורם במציאותי, שכן לא כל עבירת תנועה מדווחת. יתרה מכך: עבירות תנועה המסבות נזק לאנשים אחרים מובילות בדרך כלל להסכם בין הצדדים לפיצוי ללא מעורבות של חברות ביטוח או משטרה וכו' ועל כן שיעור הדיווח על התאונות נמוך יחסית.

מרבית עברייני התנועה הינם צעירים אשר "פורקים עול" ומתערטלים מכל מערכת חוקים, על רקע היחלשות המבנה השבטי של העדה. מרביתם גברים. אמנם גם נשים נוהגות אולם מעורבותן בעבירות תנועה נמוכה.

בשל נפוצותה של תופעת עבריינות התנועה, הרי ששיעור הרצידיביזם בה הוא גבוה שכן אנשים ממשיכים לבצע את העבירות בשל תפיסת חוקי התנועה כדבר של מה בכך.

תפיסת העבירה

עבירות הבניה נחשבות לנפוצות, במיוחד בקרב הדואים בנגב. עובדה זו עשויה ללמד כי הנורמה הקבוצתית המקובלת בחברה הבדואית מנוגדת לחוקי המדינה. עבריין בניה (אדם הבונה ללא רשיון) אינו נחשב כלל לעבריין, ואכיפת החוק כלפיו עשויה להיתקל בהתנגדות קבוצתית רחבה מצד האוכלוסייה המקומית עד כדי אלימות של ממש. 

בדרך כלל עבירת הבניה משרתת את כלל המשפחה אולם הטיפול הישיר בענייני הבניה מסור בידיהם של הגברים.
כאשר עבירת בניה כרוכה בפגיעה בשטחה או רכושה של משפחה אחרת, יוסדר הסכסוך באמצעות הסדר כספי. אם מדובר בצדדים מחוץ לעדה תעורב המשטרה. 

כאשר משפחה מסוימת נפגעת מעבירת בניה של משפחה אחרת תיערך סולחה, ואף יונהג הסדר כספי לפיצוי ולסיום הסכסוך.

העבריינים

נראה כי שיעור עברייני הבניה הפורמאלי נמוך מהמציאות. אמנם רשויות המדינה מודעות לתופעה, אך קשה לאמוד אותה. הסיבות לקושי זה הן שיעורן הגבוה של העבירות והעובדה, שהן מקיפות את מרבית האוכלוסייה, והדבר מקשה על מיגורן או על איסוף מידע אודותיהן. 

שיעור הרצידיביזם בעבירות הבנייה גבוה במיוחד, בעיקר לאור העובדה כי הצורך בהקצאות הקרקע נובע מצרכי מחייה בסיסיים (מגורים, מקורות פרנסה וכיו"ב). יש להדגיש בהקשר זה את הריבוי הטבעי הגבוה של הבדואים, נתון שמסביר את הצורך בבניית מבני מגורים בטווח מיידי ואת ההשתלטות על אדמות לצרכי מבנים אלה.

הסיבות לעבירות הבנייה

הסיבות לעבירות הבנייה במגזר הבדואי הן משולבות. ראשיתן בצרכי מחייה בסיסיים, כמו מגורים ופרנסה. הריבוי הטבעי הגבוה של הבדואים מצריך מציאת פתרון מיידי למצוקת המגורים (בניית מבני מגורים, הקצאת שטחים למבנים אלה וכו'), ואינו מאפשר המתנה להתמשכות הליכי הבירוקרטיה הקשורים בהיתרי הבנייה. יתרה מכך, בהתחשב באורח החיים הבדואי, השליטה על הקרקעות חיונית למחייתם, שכן חלק ניכר מכלכלת הבדואים (בעיקר בנגב) נשען על מרעה, והקמת עסקים (כגון תחנות דלק ובתי מלאכה שונים). 

לצרכים טבעיים אלה מצטרפת טענה משפטית, שעניינה תביעת בעלות על השטחים, בהם מתגוררת האוכלוסייה הבדואית. הבדואים בנגב סבורים כי הם בעלי הזכות על הקרקע ובחלק מהמקרים הם מחזיקים במסמכים שלטענתם מעידים על זכותם מדורי דורות, בעיקר בנגב. (להרחבה ראו בערך: "ישובים בלתי מוכרים בישראל"). במידה מסוימת תחושת האפליה וחוסר הצדק השורר בקרב האוכלוסייה הבדואית בנוגע למדיניות רישוי הבניה המופעלת כלפיהם, וחוסר האמון ברשויות הבנייה מצדיק מבחינתם בניה ללא רשיון.

תפיסת העבירה

החברה הבדואית מוקיעה את עברייני הרכוש, ולרוב עבריינים הנתפסים בשעת מעשה עשויים לשאת בעונשים וסנקציות הנהוגות בחברה הבדואית, ובכלל זה פיצוי הנפגע, חשיפה למעשי נקם (פגיעה ברכושם או אף בגופם), רכילות וכיו"ב. לעיתים אף יורחק העבריין וייאלץ לעקור את מגוריו למקום אחר. עבירות הרכוש הן מסוג העבירות המובהקות ביותר, בהן נהוגה הנקמה (בין על ידי פגיעה ברכושו של העבריין, ובין על ידי פגיעה בגופו או גניבה - בבחינת "עין תחת עין").

בשל דרך החיים המבוססת על מרעה וצאן כמקור פרנסה מייחסים הבדואים חומרה יתרה לגניבת בקר (כבשים עזים וכו') על פני גניבה של פריטים אחרים.

עברייני הרכוש בקרב הבדואים לרוב לא יגנבו מבדואי אחר אלא מאנשים שמחוץ לעדה. גניבה ממי שאינו בדואי אינה חשופה למעשי נקם ואינה נתונה להסדרה של מנגנוני הענישה הפנימיים בעדה ועל כן החשש מפניה קטן יותר.
כאשר מדובר בסכסוך בתוך העדה (כששני הצדדים משתייכים לעדה הבדואית) לרוב לא יערבו את המשטרה, ועיקר הענישה תהא בלתי פורמאלית, בדמות חרם, נידוי ואף מלחמת חמולות, שיכולה לגלוש לפסים אלימים. 

כאשר שני הצדדים נמנים על האוכלוסייה הבדואית, ייעשו ניסיונות להסדיר את הסכסוך באמצעות סולחה ופיצוי הנפגע.
כאשר הנפגע אינו בדואי, לא חלים הסדרים אלה (אם כי במקרים שהצד האחר נמנה על האוכלוסיה הדרוזית או הערבית, בהם נהוגים מנגנוני סולחה, ייתכן שיונהג הסדר זה כלפיו). כאשר העבריין אינו בדואי והנפגע בדואי, ייתכן שהעבריין יהיה חשוף למעשי נקם מצד הנפגע.

קורבן לעבירת רכוש זוכה לאמפטיה ולהבנה מצד הסביבה. כשם שעבירת הגניבה (בעיקר בתחום הבקר) נחשבת חמורה, כך גוברת האמפטיה שחשים הבדואים כלפי מי שנפל קורבן למעשה זה.

העבריינים

האוכלוסייה הבדואית מורכבת מפלגים שונים, שביניהן שוררת הירארכיה מסוימת, המשליכה על האינטראקציה ומערכות היחסים ביניהם, ובכלל זה גם על ביצוע עבירות. 

עבירות של גניבה אינן מאפיינות במידה שווה את כל הבדואים, והן עשויות להיות נפוצות יותר בקרב אותם פלגים הנהנים ממעמד הירארכי גבוה בעדה. אדם הנמנה על פלג הנחשב לנחות יותר, לא יעז לגנוב ממי שנמנה על פלג גבוה יותר. 

חלק מהמרואיינים ציינו בפנינו כי תופעות הגניבה נפוצה יותר בנגב מאשר בקרב הבדואים בצפון הארץ. אין בידינו נתוני המאששים קביעה זו. עם זאת, במידה והיא נכונה, ניתן להסבירה בכך שיכולת הפיקוח של השלטונות בנגב (הניחן בשטחים רחבים) נמוכה יותר בהשוואה לצפון, וכן בהרכב האוכלוסייה הבדואית בנגב, שמרביתה נממנה על הפלגים הנמצאים בראש ההירארכיה הפנימית בעדה. ייתכן שגם הפרופיל הסוציו-כלכלי של האוכלוסיה הבדואית בצפון משפיע על כך. האוכלוסיה הבדואית בצפון מבוססת יותר ומשכילה יותר בהשוואה לאוכלוסיה הבדואית בנגב, ורבים מבניה משרתים בכוחות הביטחון. 

יש לציין כי כל עברייני הרכוש הם גברים. באשר לכמות העבריינים – קיים קושי לאמוד את מספרם המדויק, לאור העובדה שנתוני המשטרה אינם עושים הבחנה בין בדואים למגזרים ערבים אחרים, אלא רואים בהם כמקשה אחת. יתרה מכך, גם הנתונים הפורמאליים שניתן לדלות אינם מספקים תמונה מלאה, שכן ייתכן כי שעור העבריינים הפורמאלי נמוך יותר משיעורם הלכה למעשה, וזאת בשל ההסדרים הפנימיים הנהוגים כאשר מדובר בסכסוך פנים-עדתי, המייתרים את ההליך הפלילי.

הסיבות האופייניות לעבירות

קשה להצביע על סיבות ייחודיות לבדואים המביאות פרטים מסוימים בחברה הבדואית לידי ביצוע עבירות רכוש. ייתכן כי עוני (המאפיין את האוכלוסייה הבדואית) מהווה סיבה אחת לגניבה, אולם עד כה אין ממצאים המאששים הנחה זו. סיבה אפשרית אחרת לעבירות הרכוש הינה הצורך במימון סמים בקרב נרקומנים. 

יש לציין כי חלק מהגניבות (בעיקר אלה הנחשבות לרחבות היקף ומתוחכמות) מבוצע על ידי משפחות פשע, שרואות בפעולות אלה את שגרת יומם, אולם אין הדבר מעיד בהכרח על כלל החברה הבדואית. על כל פנים הנושא טעון בדיקה מעמיקה.

תפיסת העבירות

עבירות מין הינן מגונות ונחשבות לחמורות ביותר. ככאלה הן חופפות את חוקי המדינה גם בעצם האיסור על ביצוען וגם בבחינת החומרה שמייחסים להן.

עבריין מין זוכה להוקעה חריפה בחברה הבדואית, גם אם ביצע את העבירה כלפי קורבן שאינו בדואי. לרוב חשוד או נאשם בעבירת מין ינסה להסתיר עובדה זו אפילו מפני בני משפחתו. 

במידה וביצע העבריין את זממו כנגד קורבן, הנמנה על האוכלוסיה הבדואית, הוא צפוי לנקמה קשה (לרוב רצח), אף לאחר שירצה את עונשו הפורמאלי בבית הכלא. כאשר הקורבן הוא מחוץ לעדה, החומרה המיוחסת למעשהו פחותה יותר. במקרה כזה העבריין לא יהא צפוי לנקמה אולם ייתכן כי עדין יהיה צפוי לנידוי מקרב העדה ואף מקרב בני משפחתו בשל הקלון, שהמית עליהם ועל כל העדה במעשהו המביש. 

בשל החומרה המיוחסת לעבירות המין, כמעט ולא קיים מנגנון סולחה, והעבריין נושא אות קין על מצחו לשארית ימיו. עבירת המין היא עבירה "בלתי נסלחת" כאשר היא מבוצעת כלפי קורבן בדואי, וקרובי משפחת הקורבן לא קופאים על השמרים ולא מוותרים על הנקמה. 

בשל שמרנותה של החברה הבדואית בכל הנוגע למעמדה של האישה, לא פעם סובלת גם הקורבן מיחס עוין של הסביבה כלפיה. עובדת היותה קורבן לעבירת מין יסתום את הגולל על אפשרות החיתון שלה מחד, ועשוי אף להחשידה בהתנהגות מתירנית ש"הזמינה" עליה את המעשה ובכך לחשוף אותה לרצח על רקע כבוד המשפחה.

העבריינים

אין בידינו נתונים מדויקים אודות עבריינות המין בקרב הבדואים. עם זאת מראיונות שביצענו עולה כי שיעור עבירות המין (אונס מעשה מגונה וכו') בקרב הבדואים הוא נמוך יחסית לעבירות אחרות.
עיקר העבריינים הינן בדרך כלל גברים צעירים (בגילאי 17 - 30) ורווקים.

יש לציין כי קבוצה מסוימת בתוך הבדואים מנהלת הברחות (סמים ונשים). מדובר במשפחות מסוימות החולשות על אזור מצפה רמון ואשר עוסקת גם בהברחות נשים. עבירות מין במקרים אלו הינן תוצר לוואי של עבירות ההברחה.

שיעור הדיווח והתלונות בעבירות מין הינו נמוך בכלל, ונמוך במיוחד בקרב המגזר הערבי (הכולל את הבדואים), ולכן ניתן להעריך כי שיעור העבריינים הבלתי פורמאלי גבוה משיעורם הרשמי. בין היתר נובע שיעור התלונות הנמוך החשש כי היותה קורבן לעבירת מין ימנע מאישה להתחתן, ואף יחשיד אותה בהתנהגות לא צנועה ש"הזמינה" את ביצוע העבירה כלפיה, ובכך תהא היא חשופה לנידוי ואף לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה. יתרה מכך, עבירות מין בהסכמה, כמו בעילת קטינה בהסכמה, אינן מדווחות בדרך כלל כי לרוב מדובר בהסכמה של הקטינה או בחשש מוגבר שלה מדיווח על המעשה.

תפיסת העבירות

בישראל עצם השתייה והשימוש העצמי בסמים אינם מהווים עבירה. סחר בסמים ועבירות הנעשות תוך כדי שכרות מהווים עבירות בפני עצמן. 

ברמה ההצהרתית נחשבות תופעות השכרות והשימוש בסמים למגונות בחברה הבדואית. היחס לתופעת השימוש בסמים כמו גם לשתייה הוא חמור מזה של חוקי המדינה. שתיה לשכרה מנוגדת לחוקי האיסלאם אולם תופעת הסמים אינה עניין זר לחברה הבדואית. נגע הסמים פשה בחברה הבדואית בדומה למגזרים אחרים. הכמות הגדולה ונפוצותה מביאים לידי השלמה עם קיומה של התופעה ולכן אף שהיא נחשבת לבלתי רצויה ומזיקה, אין היא מובילה לנידוי או חרם של העבריינים.

במקרים בהם נלווית לעבירת הסם עבירה נוספת (כגון עבירת רכוש לצורך מימון הסם) יזכה העבריין להוקעה ואף לנקמה אולם בשל ביצועה של העבירה הנלווית ולא בגין עבירת הסם.

לאחרונה ניכרת פעילות למיגור תופעת השימוש בסמים בחברה הבדואית אולם אין מדובר בפעילות כנגד הברחות וסחר בסמים אלא למוכנות הציבור הבדואי לפעילות הסברה וחינוך בקרב הצעירים על מנת למגר את תופעת השימוש העצמי בסמים.

העבריינים

נתוני משטרת ישראל אינם מתייחסים בנפרד לאוכלוסיה הבדואית ועל כן אין כרגע מידע מדויק על שיעור עברייני הסמים בקרב אוכלוסיה זו. להערכתם של מרואיינים מקרב העדה ומקרב אנשי מקצוע שעובדים עם האוכלוסיה הבדואית, כמות עברייני הסמים והמכורים לשתייה הינה גדולה ביחס למגזרים אחרים באוכלוסיה הישראלית.

עברייני הסמים והשכרות הינם גברים בלבד. נשים אינן משתמשות בדרך כלל בסמים ואינן שותות לשכרה.סחר בסמים והברחתו מאפיין משפחות פשע מסוימות ומהווה מקור הכנסה חשוב. השימוש בסמים מאפיין את כל הפלגים הבדואים, אולם הסחר בסמים והברחתו אופייניים בעיקר לפלג ה"אותנטיים" ובמידה מועטה גם לפלג "אל-עבד". הסיבה לכך נעוצה בשליטתם בנתיבי ההברחות.

הסיבות האופייניות לעבירות

חלק מהבדואים בנגב עוסקים בהברחות (ובהן: הברחת נשים לעיסוק בזנות, הברחת אמל"ח וגם סמים). הנגישות למושא ההברחה (במקרה זה הסמים) מובילה לשכיחות השימוש בסם עצמו. 

הסחר בסם והברחתו מהווה עבור פלגים מסויימים מקור הכנסה מרכזי (בעיקר עבור משפחות החולשות על דרכי ההברחות ועל שטחים נרחבים בנגב). 

ניתן לשער שסיבות אחרות לשימוש בסם נעוצות ב"בריחה" מהמציאות על רקע אבטלה, שעמום וכיו"ב.

דרכי טיפול לא ענישתיות

ישנן מסגרות שיקום וגמילה בקרב האוכלוסיה הבדואית אולם שעור ההצלחה בהן נמוך. שיעור הרצידיביזם בעבריות הסמים הוא גבוה מאוד בדומה לכלל האוכולסיה. יש לציין כי הנגישות לסם, השליטה על דרכי ההברחות והעובדה כי הברחות וסחר מהווה עבור חלקים מסויימים בחברה הבדואית מקור הכנסה חשוב תורמות לשכיחות התופעה והחזרה אליה.

תפיסת העבירות

הנורמה הרווחת בחברה הבדואית באשר לעבירות נגד הגוף (כולל אלימות ועבירות המתה) אינה חופפת את חוקי המדינה.
תופעת אלימות נפוצה באופן יחסי בקרב החברה הבדואית, במיוחד בתחום המשפחה, כגון: אב המכה את אשתו או את בתו, אחים המכים את אחיותיהן ואף אמהות המכות את בתן. 

כמו כן תופעות אלימות הבאות בתגובה לביצוע עבירה אחרת (נקמה על אונס/גניבה/רצח) מקובלות בקרב העדה ומבצעיהן זוכים להערכה ולגיבוי ממשפחותיהם.

היחס לעבריינים בעבריות נגד הגוף בחברה הבדואית תלוי בסיבה ובמניעים שהובילו את העבריין לכדי ביצוע העבירה.
בנסיבות מסויימות (כגון: נקמה על גניבה, נקמה על רצח, נקמה על עבירות מין או על חילול כבוד המשפחה וכו') תופעת הפגיעה בגופו של אדם ואף גרימה למותו אינה נחשבת למגונה ומבצעי העבירה אינם זוכים להוקעה - נהפוך הוא. מבצעי העבירה זוכים להבנה ואף להוקרה על מעשיהם. 

אם מדובר באב שמכה את בתו או בעל שמכה את אשתו, אין מוקיעים את העבריין. כאמור, במקרים רבים אף זוכה להערכה על כך ששומר על כבוד המשפחה ועל מעמדו. 

כאשר אחד הצדדים אינו מתוך העדה, תעורב המשטרה בעניין. כאשר הקורבן לעבירת אלימות הינו בדואי נפוצה מאד תופעת נקמה, ואם גם העבריין הינו בדואי יכולה הנקמה לגלוש עד כדי סכסוך רבתי בין חמולות.

כאשר עבירת האלימות באה על רקע סכסוך קודם, ייעשו ניסיונות לארגן סולחה ולהגיע להסדר פנימי, לעתים אף ללא עירוב המשטרה. 

כאשר הקורבן אינו נמנה על העדה לא תיערך סולחה (למעט במקרים בהם מדובר בישובים מעורבים עם אוכלוסיה ערבית נוספת, בעיקר בצפון הארץ).

העבריינים

עיקר העבריינים הינם גברים, לרוב אנשי משפחה המקורבים לקורבן (אב המכה את בתו, בעל המכה את אשתו, או אף אחים המכים את אחיותיהן) או כאלה המקורבים לקורבן עבירה ומבצעים כעת עבירת אלימות כנקמה. 

ניתן להניח ברמה גבוהה מאד של וודאות כי שיעור העבריינות הפורמאלי אינו משקף את המציאות, וכי כמות עבירות הגוף בחברה הבדואית גבוה מזה שמדווח לרשויות האכיפה. 

כאשר מדובר בעבירת אלימות המבוצעת בין בעל לאשתו (ובכלל בין גברים במשפחה לנשים במשפחה) אין הדבר נחשב לעבירה על פי חוקי העדה ולכן נטיית הקורבן להתלונן נמוכה יותר. 

יתרה מכך: עצם הגשת התלונה תיחשב כעבירה על חוקי העדה ואשה, שתעז להתלונן , תהא חשופה לחרם ונידוי ואף לסיכון כי לא תינשא.

לאחרונה חלה התקדמות בנושא דיווח נשים על אלימות מצד בעליהן, ויותר נשים בדואיות מעזות להגיש תלונות נגד בעליהן במשטרה. עם זאת הגשת תלונה כזו נעשית רק לאחר שאביה של האישה או אחיה (ובמקרים מסויימים אחיו של אביה) התירו לה להגיש את התלונה ואף הבטיחו לה מקום מקלט בביתם עד שיוסדר הסכסוך בין הבעל לבין משפחת האישה.

ההשלמה עם מעשי נקם ושכיחותם של מעשים אלה כמו גם ההשלמה עם השליטה המלאה של גברים על נשות המשפחה מעלות את הסברה כי כמות העבירות בתחום הגוף בחברה הבדואית גדולה מאד ביחס לחברה הישראלית.

הסיבות האופייניות לעבירות

ניתן להציע מספר סיבות אפשריות הייחודיות חברה הבדואית בעניין עבירות הגוף:

• מנטאליות התומכת במעשי נקם.
• תפיסת האלימות כאמצעי לחץ לסיום סכסוך.
• תפיסה פטריארכלית המעמידה את הזכרים במקום נישא מעל נשים והמתיחסת לנשים כאל רכוש הגברים.

מנגנוני סליחה וכפרה

בחברה הבדואית מקובל לערוך סולחות במקרים של עבירות גוף. עריכת הסולחות עשויה למנוע את מעשי הנקמה ובדרך כלל מלווה בהסדר כספי או פיצוי למשפחת הקורבן.

נקמה

תופעת הנקמה במי שביצע עבירות (אלימות, מין והמתה) הינה שכיחה ומקובלת בקרב החברה הבדואית (כל עוד העבירה המקורית לא בוצעה מתוך מניעים המקובלים בחרה הבדואית, כגון נקמה על חילול כבוד המשפחה, אב המכה את אשתו או את בנותיו וכיו"ב).

למרות שעבירות נגד הסדר הציבורי הן הנפוצות ביותר בקרב הציבור הערבי בישראל (על פי נתוני משטרת ישראל המתייחסים להתפלגות תיקי הציבור הערבי לפי עבירות בשנת 2004 – ראו בערך "תפישת החוק והמשפט במגזר הערבי" במדריך זה), הרי שעבירה זו אינה מאפיינת כלל את הציבור הבדואי, ובמיוחד לא את הציבור הבדואי בנגב (לא קיימים נתונים ספציפיים בנושא זה על המגזר הבדואי, אלא על המגזר הערבי בכללותו). אופי המגורים השבטי, החמולתי והמקומי של הבדואים הופך את הפרת הסדר הציבורי לבלתי רלוונטית.

תפיסת העבירות

עבירות נגד המדינה הינן מגונות בתוך החברה הבדואית, אשר רבים מבניה משרתים בכוחות הביטחון. ככזו חופפת הנורמה הקבוצתית את חוקי המדינה.

עבריין נגד בטחון המדינה זוכה בדרך כלל לגינוי. עם זאת בשנים האחרונות מתחולל גל של התקרבות אל הדת, ומתחזקת תחושת שותפות הגורל עם הפלסטינים וערביי ארץ ישראל (תחושת האפליה), דבר המקטין במעט את עוצמת הגינוי לעבירות נגד בטחון המדינה ואולי אף יוצר הזדהות שבשתיקה עם האלימות הפלסטינית כלפי ישראל.

העבריינים

שיעור עבריינות נגד בטחון המדינה בקרב הבדואים נמוך ורובם מגלים נאמנות כלפי המדינה, לפחות מהפה לחוץ.
נראהכי אין הבדל משמעותי בין שיעור העבריינים הפורמאלי וזה הבלתי פורמאלי. כיוון שעבירות נגד בטחון המדינה אינן שכיחות בקרב האוכלוסיה הבדואית, ולאור העובדה כי אין בעבירות אלה קורבן ישיר שיכול להתלונן, הרי שהאינדיקציה העיקרית לשיעור העבריינים היא זו הרשמית, בדרך כלל על פי הצלחת שירותי הבטחון לשים את ידם על עבריינים אלה.

עבריינות נגד בטחון המדינה הינה בעיקרה נחלתם של גברים בודדים העושים זאת ממניעים כספיים ולא ממניעים אידיאולוגיים. לרוב מדובר בבודדים מהפלג ה"אותנטי" של הבדואים הבקיאים בדרכי הברחות (נשק, שבחי"ם וכו') ואשר חולשים על דרכי ההברחות, ומקושרים למשפחות בדואיות אחרות מהצד האחר של הגבול.

סיבות אופייניות לעבירות

בדומה לעברות הסמים ייתכן כי מעורבותם של חלקים מהם בהברחות אמל"ח ושוהים בלתי חוקים מובילה אותם למעורבות בעבירות נגד בטחון המדינה. המניע העיקרי בקרב אוכלוסיה זו לביצוע עבירות אלה הוא כלכלי (תשלום כסף תמורת הברחות וכו').

עד כה אין בידינו מידע מדויק על פשיעת הנוער בקרב ערביי ישראל בכלל, ובקרב האוכלוסיה הבדואית בפרט. משיחות עם גורמי משטרה לשעבר שפעלו מול האוכלוסיה הבדואית עולה כי פשיעת הנוער באוכלוסיה הבדואית אינה שונה מכלל הפשיעה באוכלוסיה זו, ואינה נושאת מאפיינים ייחודיים. יתרה מכך במידה מסויימת עבריינות הנוער "מְחַקָה" את דרכה של פשיעת הבוגרים, ולו באותן עבירות הנחשבות למקובלות (אלימות נגד נשים) או בעבירות שביצוען מהווה מקור הכנסה (הברחות שבחי"ם, הברחות סמים או נשק וסחר בהם).

חבורת עבריינים (להבדיל מעבריינים הפועלים באופן אישי) קיימות בעיקר בגילים הצעירים (15-18). בקרב האוכלוסיה הבוגרת לא ניתן להצביע על חבורות עבריינים, אולם קיימות משפחות פשע החולשות על תחומים מסויימים בתחום העבריינות (סחר בנשים, הברחת סמים ונשים וכו'). לא קיימת תופעה של מאפיה בקרב האוכלוסיה הבדואית.

בקרב העבריינים הבדואים מושרשים נהגים וקודים הנשמרים בקפידה יתירה:

• הראשון בהם הוא כי לא ילשינו אחד על השני. (עם זאת כאשר מדובר בחשוד, הנמנה על משפחה יריבה, לא יהסס בדואי להלשין עליו).
• בדואי הנמנה על פלג "אל-עבד" לעולם לא "יתעסק" עם בדואי שאינו אל עבד. (זהו כלל הנשמר בהקפדה יתירה ובדואי מפלג זה לא יחצה אותו).
• בדואי לא-אותנטי לעולם לא "יתעסק" עם בדואי אותנטי (אפילו נישואין ביניהם לא יתרחשו אלא במקרים נדירים, כדוגמת השופט ה"לא-אותנטי" בבאר-שבע שרק לאחר מינויו לשופט, אישרו לבחירת לבו ה"אותנטית" להינשא לו).

סכסוכים ומחלוקות טיפוסיים

עיקר המחלוקות והסכסוכים בקרב הבדואים (בין בתוך העדה ובין מחוצה לה) הינה על רקע שליטה ובעלות על קרקעות.
נושאים אלה הם בלב לבו של הקיום היומיומי של האוכלוסייה, וחולשים על אפשרויות המרעה, התעבורה (לצרכי הברחות) הקמת מבנים או בתי מלאכה וכיו"ב. 

מול רשויות המדינה נאבקים הבדואים בנוסף על ענייני הקרקעות גם בהשגת זכויות שנפגעו עקב תופעת הישובים הבלתי מוכרים או עקב העברתם לישובי קבע. (ראו פירוט בערך: "ישובים בלתי מוכרים בישראל" במדריך זה).

הסולחה

מנגנון הפישור המקובל בקרב הבדואים הינו ה"סולחה". הסולחה מבוצעת על ידי ראשי חמולות או אף על ידי אנשים הנחשבים למוכרים ומפורסמים בעדה, כגון עורכי דין. בדרך כלל מוגש בטקס קפה מר, אשר אין נוגעים בו אלא רק לאחר שהסולחה הושלמה. 

נהוג לקיים סולחה בכל סכסוך אשר השפעתו על מרקם החיים של הצדדים גדולה, כגון סכסוך רכוש, גניבה, פגיעה ברכוש או בקרקעות וכדומה. כאשר מדובר ברצח תיאלץ בדרך כלל משפחת העבריין לעקור למקום אחר כחלק מהסדר הסולחה.
היוזמה לסולחה יכולה לבוא מהצדדים עצמם ממקורביהם, מראשי העדה ואף מהמשטרה את הסולחה עורכים מכובדים מקרב העדה, גברים בלבד. בדרך כלל מתווכים בסולחה צדדים מפורסמים מקרב העדה, עורכי דין ראשי משפחה וחמולות עשירי העדה, נושאי תפקידים בכירים וכו'. כל המתווכים הינם גברים.

חרם ונידוי הינם תופעות מקובלות בקרב העדה הבדואית. משמעות החרם היא כי אנשים נמנעים מלדבר או לבוא במגע מסחרי עם המוחרם, ואף נישואיו יימנעו, אם טרם נישא. את החרם מטיל בדרך כלל אדם, הנמנה על מנהיגי הקהילה: ראש משפחה, ראש חמולה, ראש שבט או אף ראש מועצה. חרם יוטל בעיקר בעקבות סכסוך שלא נפתר, עבירת רכוש (בעיקר גניבת בקר) או אף בגין ביטול אירוסין.

מטיל החרם פועל לצירוף כמה שיותר אנשים להטלתו, ולרוב הציות אליו גבוה (תלוי כמובן במידת מנהיגותו של מטיל החרם ובהשתייכותו החמולתית, שכן מרבית הציות לחרם בא מקרב בני המשפחה והחמולה, ופחות מאנשים, שקרבתם המשפחתית רחוקה). המשכילים בקרב העדה נוטים פחות לציית לחרם. 

בדרך כלל מוסר החרם עם הגעת הצדדים הנצים להסכם המקובל על כולם.

בתי הדין העדתיים של הבדואים הינם בתי הדין השרעיים, המוסמכים לדון בענייני האישות של כל הנמנים על מאמיני האיסלאם. לפירוט ראו נושא זה בערך "תפישת החוק והמשפט במגזר הערבי" במדריך זה.

בקרב השופטים בערכאות האזרחיות מכהנים גם שופטים בני העדה הבדואית.
נכון לשנת 2006 מכהנים בבתי המשפט בבאר שבע שני שופטים מהעדה הבדואית: השופט אבו טהה נסר והשופט אחמד אבו פריחה. 

עורכי הדין הבדואים הינם בנים. הם עוסקים במכלול התחומים. העיסוק בעריכת הדין נחשב למכובד ומוערך מאד בקרב החברה הבדואית. המניעים העיקריים של בני העדה לעסוק במקצוע עריכת הדין הוא היוקרה והפוטנציאל הכלכלי הטמון בו. רוב עורכי הדין הבדואים רכשו את השכלתם בישראל.

מטבע הדברים מרבית לקוחותיהם יבואו מקרב החמולה שלהם. בדומה לעורכי דין ערבים, מתקשים עורכי הדין הבדויים למצוא מקומות עבודה על רקע יחס חשדני של מעסיקים.