דפוסי חוק, משפט ועבריינות בקרב ערביי ישראל

פשיעה כפונקציה של השתייכות תרבותית העסיקה ועודנה מעסיקה קרימינולוגים וסוציולוגים. גם מחלקת המחקר במשטרת ישראל מלקטת נתונים אודות פשיעה תוך פילוח העבריינים על פי השתייכותם התרבותית.
פילוח זה מסייע לגלות את דבר ביצועה של עבירה, לתכנן פעולות מניעה בכל אוכלוסיה ולהציעו דרכי טיפול בקרב אוכלוסיות אלה. 

התחקות אחר סוגי העבירות והיקפן אינה עניין של מה בכך. הנתונים הרשמיים מבוססים בעיקרם על דיווח רשמי של קורבן לעבירה או של עובדים סוציאליים, המטפלים בו, (למעט עבירות, שבהן אין קורבן, כגון סחר בסמים, שהתחקות אחריהן מבוססת בעיקרה על עבודת מודיעין). לקורבן עשויים להיות (וכפי שיובהר בהמשך, אכן קיימים) מניעים משלו להתלונן נגד העבריין או להימנע מהגשת התלונה. מניעים אלה נעוצים אף הם ברוב המקרים השתייכותו התרבותית של הקורבן. 

מחקר אודות פשיעה תרבותית מחייב אפוא להביא בחשבון גם את התנהגותו של הקורבן לאחר ביצוע העבירה וגם את הלכי הרוח בחברה הסובבת אותו. התייחסות כזו עשויה להצביע על פערים (לשני הכיוונים) בין שיעור העבירות הפורמאלי לזה שקיים הלכה למעשה. הנתונים "היבשים" אינם חושפים את התמונה המלאה של הפשיעה התרבותית והם כשלעצמם טעונים מלאכת פרשנות תרבותית וחשיפת הסייגים הגלומים בתוכם.

עיבוד נתוני פשיעה מהמשטרה

משטרת ישראל הינה גוף המופקד על תפיסת עבריינים ועל מניעת פשיעה. המשטרה מפרסמת מדי שנה דוחו"ת פשיעה שנתיים הכוללים בעיקר נתונים סטטיסטיים אודות הפשיעה בישראל. הנתונים מובאים בצורה מעובדת על פי פילוחים שונים (כגון סוגי עבירות, פשיעה על-פי מחוזות וכו'). נתוני פשיעה רשמיים אלה אמורים לספק מידע או תמונה - ולו תמונה כללית - על סוגי פשיעה בישראל ועל מימדיה, ובמידה מסוימת גם להצביע על מגמות בפשיעה. עם זאת המידע שניתן לדלות מדוחות הפשיעה המשטרתיים מוגבל ביותר, ובמתכונתם הנוכחית הם אינם יכולים לספק את המידע המבוקש.

פשיעה לא מדווחת (ממדי פשיעה פורמאליים ובלתי פורמאליים)

דוחות הפשיעה המשטרתיים מכילים נתונים אודות תיקים שנתפתחו במשטרה. למעט עבירות שאין בהן קורבן (כגון שימוש בסמים) תלוי מספר התיקים הנפתחים במספר התלונות. תיקי משטרת ישראל אינם יכולים לתת ביטוי לשיעורי הפשיעה האמיתיים, שכן הם אינם כוללים את המקרים, בהם הקורבן נמנע מלדווח, או את המקרים, בהם לא נפתח תיק מהטעם שהקורבן והעבריין אינם בחיים, כגון במקרים משולבים של רצח והתאבדות. 

יש לציין כי שיעורי הדיווח (או שיעורי התלונות) נושאים אף הם מאפיינים תרבותיים (ושיעורי אי-הדיווח ואף דיווח-יתר משתנים מתרבות לתרבות), ולפיכך לא ניתן להעריך באופן זהה על ידי נוסחה כללית של "סטיית תקן" או הערכה שרירותית אחרת את שיעור הפשיעה האמיתי בכל תרבות.

נתונים אודות המתלונן

נתוני המשטרה (לרבות פילוח עבריינים על פי זהותם הדתית או הלאומית) אינם מכילים נתונים על המתלונן, לפיכך לא ניתן לאבחן את שיעורי הפשיעה ה"פנימיים" בתוך כל תרבות (כלומר פשיעה, בה גם הקורבן וגם העבריין נמנים על אותה תרבות) ואת שיעורי הפשיעה, המבוצעים כלפי קורבנות חיצוניים לתרבות. הבחנה זו חשובה מאד לצורך אפיון דפוסי פשיעה בקרב תרבויות (לצורך בחינת הטענה כי עיקר הפשיעה של תרבות מסויימת מכוונת כלפי קורבנות מאותה התרבות – טענה ממין זו נשמעת לא פעם בעיקר כלפי העולים מחבר העמים). 

נתונים אודות המתלונן חשובים ביותר לצורך ניסיון להתחקות אחר שיעור הפשיעה הבלתי-פורמאלי, האמיתי, גם מהטעם שקורבנות מתרבויות שונות נוטים להתלונן או להימנע מהגשת תלונה בשל אפיונם התרבותי. אם פשיעה במגזר מסוים מכוונת נגד קורבנות מאותו מגזר, הרי שאם נמצא שקורבנות במגזר זה אינם נוהגים להתלונן במשטרה, תתחזק ההשערה כי שיעורי הפשיעה האמיתיים גבוהים מהנתונים הרשמיים. גם ההפך הוא הנכון, אם במגזר מסוים תימצא נטיית יתר לתלונות, הרי ניתן יהיה לשער כי הפשיעה האמיתית נמוכה מזו שעולה מהנתונים הרשמיים.

מבנה הדוחו"ת משתנה כל שנה

על מנת לזהות מגמות בפשיעה דרוש בראש ובראשונה להשוות בין נתוני פשיעה משנה לשנה, ואולם דוחות הפשיעה השנתיים של משטרת ישראל אינם ערוכים בפורמט קבוע, ומכילים נושאים שונים בכל שנה. דרך זו של הצגת נתונים מקשה על השוואה בין נתונים משנה לשנה ואינה מאפשרת בחינה של שיעורי עליה או ירידה בפשיעה בעבירות מסוימות או שינויים בעבירות של עבריינים מסוימים וכדומה. החל משנת 2005 מקפידה המשטרה על מבנה קבוע של דוחות הפשיעה (אולם במבנה הקבוע והנוכחי אין כמעט התיחסות להבדלי הפשיעה בין קבוצות שונות באוכלוסייה).

הכנסת שינויים בדוחו"ת לאחר פרסומם

לאחרונה ערכה המשטרה מחדש את דוחות הפשיעה (גם את זה של שנת 2004) בפורמט חדש והציבה אותו במתכונתו הנוכחית באתר האינטרנט של המשטרה, כאשר נעדרים ממנו נתונים רבים, שבעת כתיבת פרק זה היו פתוחים בפני כל.
במיוחד בולטות בהיעדרן התייחסויות קונקרטיות לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, ובעיקר פילוח עבירות לסוגיהן על פי השתייכות דתית או קבוצתית אחרת (כגון, יהודים, ערבים, עולים וכיו"ב).

סוג התיקים, המובאים (ואלו שאינם מובאים) בחשבון בדו"ח

נתוני הפשיעה מתייחסים אך ורק לתיקי פ"א ("פרטי אירוע"), היינו תיקים בהם הוחלט לפתוח בחקירה משטרתית. הדוחות אינם מתייחסים לתיקי א"ת (אי-תביעה), תיקים בהם החליט מקבל התלונה בתחנת המשטרה שלא לפתוח בחקירה מסיבות שונות. בדרך כלל מדובר בעבירות קלות, שהמשטרה אינה מקצה להן כוח אדם או משאבים אחרים, כגון: גניבות רכב, סכסוכים בין שכנים על רקע רעש בשעות מאוחרות וכו'.

החלטה באילו סוגי תיקים לא לפתוח בחקירה נובעת משיקולי מדיניות. בעבר, למשל, סווגו תיקי אלימות (כמו אלימות בין בני זוג) כתיקי א"ת, אולם לאור המדיניות הנוכחית כיום, אין סוגרים עוד תיקי אלימות, אפילו אם המתלוננת (לרוב זו תלונה של אישה נגד בעלה) חזרה בה מהתלונה.

יתרה מכך, בחקירות מסוימות, כגון חקירות בגין הונאה, מקובל סיווג נוסף: תיקי ל"א. תיקים אלה מושעים עד לפתיחת החקירה בהם. לפעמים סיווגם ככאלה נעשה מתוך כוונה כי תיקים אלה לא ייכללו בסטטיסטיקה השנתית על מנת שמשטרת ישראל תוכל להציג ירידה בפשיעה מסוג זה, ורק לאחר חלוף השנה הקלנדארית תיפתח החקירה בתיקים אלה והם ייכנסו לסטטיסטיקה של השנה העוקבת. סיווג התיקים והכללתם בסטטיסטיקה נובעים איפוא לא פעם משיקולי מדיניות ויחסי ציבור של משטרת ישראל. המשמעות היא שגם אם התלונות מוצדקות, הן אינן מבשילות לכדי תיק חקירה, ובמילים אחרות: נתוני המשטרה אינם נותנים תמונה מדויקת אודות פשיעה בסוגי עבירות אלה אף אם הן התבצעו בפועל.

מאידך הנתונים אודות תיקי פ"א (התיקים בהם כן נתפתחה חקירה) אינם מתייחסים לתוצאות החקירה, ואינם מבחינים בין תיקי פ"א שבסוף החקירה הוחלט לסגרם, למשל מחוסר עניין לציבור, מחוסר ראיות או אף מחוסר אשמה (שמשמעה היא כי לדעת הפרקליט או התובע המשטרתי, לא בוצעה עבירה) ובין תיקים שהוחלט בסיום החקירה להעמיד את החשוד לדין.

לסיכום התמונה המתקבלת מנתוני הפשיעה אינה מדויקת. נתוני הפשיעה כוללים מחד תיקים בהם הסתבר כי לא בוצעה עבירה (כאלו שנסגרו למשל מחוסר אשמה) ומאידך אינם כוללים תיקים שבהם בוצעה עבירה אך משיקולי מדיניות הוחלט שלא לפתוח בחקירה.
(כמובן שגם מבין התיקים, שהבשילו לכדי הגשת תביעה, יימצאו כאלה שלאחר הדיון בבית המשפט יזוכה הנאשם).

ככלל לא פעם נשמעות טענות בדבר אפליה במידת אכיפת החוק מצד המשטרה כלפי אוכלוסיות מסוימות, דהיינו טענות בדבר "אכיפת יתר" או "היעדר אכיפה". במילים אחרות: לדברי אותם גורמים, נתוני המשטרה מושפעים ממידת האכיפה שהיא מפעילה באורח לא שוויוני כלפי אוכלוסיות שונות, ולפיכך אינה יכולה לשמש בסיס נאות למדידת רמת הפשיעה, לא כל שכן מדד להשוואה בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

תיקים גלויים

מבין כלל התיקים שנפתחים מדי שנה רק בחלקם אותר חשוד, ונפתחת נגדו חקירה. תיקים אלה נקראים תיקים גלויים. בשנת 2004 נפתחו 517,238 תיקים (לאחרונה שינתה המשטרה את הדו"ח, אשר נוקב נכון להיום ב-412,101 תיקים), שמתוכם כ-158,000 תיקים גלויים.
בדו"ח הפשיעה (במתכונתו המקורית) הציגה המשטרה פילוח לפי סוגי עבירה עבור כלל התיקים שנפתחו, וכן מספר פילוחים של התיקים הגלויים:

• תיקי יהודים (תיקים בהם החשוד הוא יהודי) מחולקים לפי סוגי העבירה.
• תיקי ערבים (תיקים בהם החשוד הוא ערבי) לפי סוגי עבירה.
• תיקי עולים (בהם החשוד הוא עולה ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות) לפי סוגי עבירה.

המשטרה לא ערכה פילוח של כלל התיקים הגלויים לפי סוגי עבירה, כך שפילוח התיקים הגלויים אינו כולל עבירות שבוצעו על ידי עבריינים שאינם ערבים, יהודים או עולים. אולם מאחר ותיקי יהודים וערבים מהווים את רוב התיקים הגלויים (151,191 מתוך כ-158,000 תיקים גלויים), ניתן להתייחס אליו כמשקף את כלל התיקים הגלויים ולהתייחס אליו כאל מקור השוואה.

עם זאת יש להדגיש כי העובדה שכ-2/3 מהתיקים שנפתחו אינם מפולחים (מאחר ואינם גלויים) עשויה להוליד סטייה של ממש בהשוואה בין הקבוצות. יתרה מכך אחוז התיקים הגלויים משתנה מעבירה לעבירה ולכן ישנן עבירות בהן הסטייה גדולה יותר מאחרות, כפי שממחישה הטבלה שלהלן. 

[ + ] טבלה 1 - פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *[ - ] טבלה 1

פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *

"תיקים שנפתחו" בשנה קלנדארית ולא "עבירות שבוצעו" באותה שנה

הקריטריון להכללת עבירות בדו"ח פשיעה שנתי הוא מועד התערבות המשטרה ולא מועד ביצוע העבירה. הנתונים, הכלולים בדוחות הפשיעה השנתיים, מתייחסים לתיקים שנפתחו באותה שנה, גם אם העבירה, עליה הוגשה התלונה, בוצעה בשנה מוקדמת יותר. במילים אחרות: דו"ח הפשיעה השנתי מציג את התיקים שנפתחו במשטרה בשנה קלנדארית מסוימת ולא את העבירות שבוצעו באותה שנה. להטיה זו יש משמעות בעיקר באותן עבירות ובאותן תרבויות, בהן הקורבן מהסס, משתהה ואף חושש להגיש תלונה (כגון עבירות מין, בעיקר כלפי קטינים, עבירות מצד בן משפחה וכו').

החלוקה לפי עבירות

דיני העונשין בישראל מגדירים מעשים רבים כעבירות פליליות, ומטבע הדברים לא ניתן להציג פילוח מפורט של התפלגות העבירות לפי כל עבירה. לפיכך מקובלת במשטרת ישראל חלוקה לפי סוגים עיקריים של עבירות: עבירות רכוש, מוסר וסמים, מין, גוף האדם, חיי אדם, סדר ציבורי, בטחון, מרמה ו"שאר העבירות".

אף שחלוקה זו - הגיון בצדה, היא אינה מספקת תמונה שלמה, לפחות לא כזו המאפשרת לעמוד על מאפיינים תרבותיים. כך למשל עבירות סמים מוסר נכללות באותה קטגוריה, וזאת למרות ההבדל העצום ביניהן.

מסיבה זו לא ניתן ללמוד מנתוני משטרת ישראל על שיעור עבירות מוסר וגם לא על שיעור עבירות סמים, שכן שני סוגי העבירות נכללים באותה קטגוריה ללא הבחנה ביניהם.

פילוח העבריינים והעבירות

דוחות הפשיעה המשטרתיים אכן מנסים להצביע על פילוחים שונים על פי סוגי עבירות וזהות העבריינים. פילוחים אלה כשלעצמם אינם מפורטים דיים, והמסקנות, שניתן לדלות מהם, מוגבלות.
פילוח סוגי העבירות מתייחס למספר העבירות ולא למספר העבריינים לפיכך ניתן להסיק מהדוחות את כמות העבירות מכל סוג המבוצעות באוכלוסיות מסוימות, אך לא את כמות העבריינים בכל סוג של עבירה.
 
יתרה מכך בחישוב סך כל העבריינים (ללא פילוח לפי עבירות) מביאים הדוחות בחשבון כל עבריין פעם אחת בלבד על פי העבירה החמורה ביותר שביצע. לפיכך אפילו יובא פילוח של עבריינים על-פי סוגי עבירה, הוא לא ישקף נאמנה את המציאות, שכן מהסטטיסטיקה יושמטו העבירות הקלות יותר שביצע עבריין שנתפס ביותר מעבירה אחת. 

לדוגמא, שיעורי הפשיעה ופילוח סוגי העבירות, המבוצעות על ידי עולים, אינם מבחינים בין עולים מארצות מוצא שונות. אמנם, הדוחות עורכים חלוקה ופילוח של מספר העבריינים (להבדיל ממספר העבירות ותיקי העבירה) בין עולים מארצות מוצא שונות אולם לא ניתן להשליך מחלוקה פנימית זו של שיעור העבריינים גם על שיעור העבירות. (מהעובדה ש-7% מהעבריינים העולים הם מקרב העדה האתיופית אין מתחייבת המסקנה כי 7% מהעבירות, המבוצעות על ידי עולים, נעשות על ידי עולים מאתיופיה. לצורך חישוב מדויק של שיעור העבירות המבוצעות על ידי כל קבוצה יש לבדוק כמה מהעבריינים בכל קבוצה מבצעים יותר מעבירה אחת וכו').

פילוח על-פי קבוצות באוכלוסייה אינו מפורט דיו

משטרת ישראל אכן עורכת פילוח של עבירות לפי סוגי עבריינים. (אולם בעקבות עריכת הדוחו"ת מחדש, הוסרו הפילוחים הנ"ל). עם זאת חלוקת העבריינים לקבוצות נעשית ברמה ראשונית בלבד. הדוחות אמנם מציגים ניתוח נפרד לפשיעת עבריינים יהודים ופשיעת עבריינים ערבים, אך לא עורכים חלוקה פנימית בתוך כל אוכלוסייה. 

ההתייחסות אל המגזר הערבי נעשית כמקשה אחת ללא הבחנה בין דרוזים, בדואים, מוסלמים ונוצרים, אף כי בין קבוצות אלה קיימים הבדלים תרבותיים משמעותיים, שמשליכים על תפיסת החוק ודפוסי הפשיעה בקרבן.
גם ההתייחסות אל העולים במסגרת ניתוח שיעור העבריינות (על-פי מספר תיקים וסוגי עבירה) נעשית כמעט ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות. 

מיותר לציין, כי גם בתוך האוכלוסייה היהודית קיימות תרבויות משנה שונות, אולם דוחות המשטרה לא נותנים לחלוקה בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית ביטוי כלשהו בנתוני הפשיעה.
יתרה מכך לאחרונה הושמטה מדוח הפשיעה, המוצג באתר המשטרה, החלוקה לקבוצות בפילוח העבירות.

נתוני השב"ס

שרות בתי הסוהר מהווה מקור מידע חשוב באפיון עבריינים. בניגוד למידע המצוי בידי המשטרה והמתייחס לשלב שלפני ההעמדה לדין, היינו שלב בו קיים סיכוי כי החשוד שנגדו נפתח תיק המשטרה, יזוכה בדין או אף לא יועמד כלל לדין, הרי שנתוני השב"ס והמידע שברשות ממלאי תפקידים בו, מתייחס לעבריינים שהורשעו בדין.

נתונים אודות שיעור אסירים בפילוח לפי השתייכות תרבותית יכולים לתת אינדיקציה (חלקית) לשיעור עבריינות באותה תרבות. עם זאת יש לזכור כי המדובר באינדיקציה אחת בלבד, שמספר חסרונות טבועים בה:

• מספר האסירים הכולל בישראל נאמד בכ - 7,000 נפש בלבד. לא ניתן לגזור ממספר כה קטן מסקנה כוללת לגבי כלל האוכלוסייה. 
• מספר האסירים משקף את מי שנתפס, הועמד לדין, הורשע, ונגזר עליו עונש מאסר (להבדיל מעונשים אחרים), ולפיכך אין הוא מביא בחשבון עבירות פחותות ערך, או כאלה שבשל נסיבות אחרות, לא כללו עונשי מאסר (למשל עבירות שבוצעו בעטיו של חוסר שפיות או נסיבות אישיות של הנאשם, שפטרו אותו מעונש מאסר). 
• פילוח האסירים מבוצע על פי ארץ הלידה ואינו מתייחס לשנת העלייה, (עובדה שעשויה להיות רלוונטית למשל להבחנה בין עולים מאתיופיה שהגיעו במבצע משה ואלו שהגיעו במבצע שלמה, וכן עולים מחבר העמים, שעלו לארץ לפני התרחשות הכאוס בשלטון הקומוניסטי ואלו שהגיעו לאחריו). 
  עם זאת הדו"ח עורך אבחנה בין ארץ מוצא "ברית המועצות הישנה" לבין כל אחת מארצות חבר המדינות, כך שניתן באמצעות הבחנה זו להפריד בין העולים בגלי העלייה של שנות התשעים (על פי ארץ המוצא) והעולים מברית המועצות שעלו לפני שנות התשעים.
• פילוח האסירים מתייחס לארץ הלידה אך אינו מצביע על השתייכות עדתית (כגון ערבים, דרוזים, בדואים וכו'). 
• פילוח האסירים אינו מכיל את סוג העבירה, בגינה הורשעו או אורך תקופת המאסר (המהווה אינדיקציה לחומרת העבירה).

סקירת פסקי דין

פסקי דין מהווים כשלעצמם מקור מידע כמותי ואיכותני כאחד.
באמצעות סקירת פסקי דין בחתכים שונים של זמן, מקום וזהות הצדדים ניתן לנסות ולאפיין סוגי תיקים האופייניים לתרבות מסוימת וכו' (בין אם על פי סוגי העבירות בתיקים פליליים ובין על פי אפיון סוגי הסכסוכים האופייניים לתרבות על פי התיקים אזרחיים). 

באמצעות עיון בפסקי הדין עצמם ניתן ללמוד על מאפיינים ספציפיים בתוך הסכסוך או בדרך ביצוע העבירה (למשל עבירת מין המלווה באלימות, או עבירות אלימות המבוצעות בדרך כלל באופן קבוצתי וכו'), כמו כן ניתן ללמוד מהם על טענות אופייניות לתרבות (כגון טענת אפליה החוזרת על עצמה בפסקי דין אזרחיים, טענות הגנה כמו "הגנה תרבותית" המועלות בשלב הטיעונים לעונש במשפט פלילי, או אף היאחזות במנגנוני ענישה פנים-עדתיים, כגון חרם וסולחה כעילה להקלה בעונש או להימנעות מהרשעה). מבדיקת פסקי הדין ניתן להתחקות כמובן אחרי מאפייניהם של הצדדים בתיק (מי פונה לבית המשפט, פרטים או קבוצות, ארגונים או יחידים מבני התרבות, עשירי העדה או פשוטיה, נשים גברים וכו').

קיים קושי רב בהתחקות אחר פסקי דין בחלוקה על-פי תרבויות ומגזרים:

• מחלקת המחקר של בתי המשפט מפרסמת נתונים סטטיסטיים אודות כמות התיקים, סוגי התיקים ואורך חייו של תיק, אולם אינה כוללת מאפיינים כלשהם המתייחסים לצדדים בכל תיק. 
• ניסיון לערוך חתך כלשהו של תיקים באמצעות מאגרי המידע האלקטרוניים נחל כישלון, בעיקר בשל הקושי לסווג את פסקי הדין לפי השיוך המגזרי של הצדדים. לא כל פסק דין, בו מעורבים צדדים מקרב עדה מסוימת, מתייחס בהכרח לזהותם המגזרית, שכן זהותו המגזרית של נאשם במשפט פלילי או צד למשפט אזרחי אינה בהכרח רלוונטית לצורך הדיון, ההכרעה או הבנת העובדות. לפיכך שיטת איתור כזו אינה מבטיחה הגעה לכל פסקי הדין העוסקים באותו מגזר. 
• ניסיון לזהות את ההשתייכות המגזרית של הצדדים על פי שמם (שכן קיימים שמות אופייניים לעדות מסוימות) הסתבר אף הוא כלא יעיל. כך, למשל, כאשר מדובר בנאשמים קטינים, חל איסור פרסום על שמם.
• מגבלות אחרות כרוכות במועד פרסום פסק הדין. תיקים שנפתחים אינם מתועדים במאגרי המידע אלא כאשר הם מבשילים לכדי החלטה או פסק דין. לפיכך ניתן במידה מסוימת לערוך חתך של כמות פסקי הדין שניתנו בתקופת זמן מסויימת על פי פילוח מגזרי, אולם חתך זה אינו חופף את מספר התיקים שנפתחו באותה תקופה.

עיון בחומרים ביבליוגראפיים אחרים

פרוקטוקולים של דיוני ועדות הכנסת

פרוטוקולים של דיונים בוועדות הכנסת מספקים אף הם מידע רב, לא רק בשל הנתונים הנמסרים לוועדות על ידי אנשי מקצוע (כגון נציגי משטרה המוזמנים לדיון) אלא גם ובעיקר בשל הטענות המועלות כלפיהם מצד חברי כנסת ונציגי ארגונים המשתתפים בדיונים ושמייצגים מגזרים מסוימים.
טענות של נציגי ציבור וחברי כנסת כלפי הגורמים המקצועיים מציעים פרשנויות שונות לנתונים המוצגים ואף מצביעים על יחסה ותפיסתה של תרבות מסוימת את המשטרה.

סקירת עיתונות יומית, כתבי עת ובטאונים קהילתיים, ונתוני הלמ"ס

סקירת עיתונות יומית כתבי עת וביטאונים קהילתיים מאפשרת להשקיף על אירועים שונים הקשורים לתרבויות מזוויות שונות. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החל מנתונים דמוגראפיים אודות שיעור האוכלוסייה וכלה בפרסומים שונים, כגון נתוני דיווח על נפגעי עבירה וכו') מהווים מקור עזר חשוב לניתוח הנתונים האחרים.

השימוש במקורות מידע אלה חשוב וחיוני, שכן לא פעם הוא מכיל התבטאויות ספונטאניות ולא ערוכות של גורמים מסוימים (חברי כנסת המתבטאים ומתפרצים באופן ספונטאני בדיון, נציגי ציבור ומוזמנים שונים המתארים את רשמיהם וכו'). עם זאת מאחר ופרוטוקולים של דיוני ועדות הכנסת הינם תיעוד ותמלול של דיבור חופשי, לא פעם אין הקפדה על עריכה לשונית, ועל כן משמעות הדברים לא תמיד ברורה מקריאה מן הכתב.

גם את סקירת העיתונות יש לסייג. התקשורת אינה מחויבת לכללי מחקר אקדמי, ואופן הסיקור חוטא לא פעם בניפוח מימדים של אירועים שונים. יש להדגיש כי לתקשורת השפעה גדולה על היחס למגזרי אוכלוסיה שונים שכן היא מתארת את התכונות התרבותיות וההתנהגותיות שלהם באמצעות הצגת סיפורים אישיים או באמצעות תקשורת חוקרת. בדרך זו תכונות אחדות מתוארות כמסוכנות או כמאיימות על היבטים שונים של תרבות הרוב ולא פעם מעלה התקשורת או מחזקת תדמיות שליליות ודעות קדומות, כגון "רוסיות זונות", "מאפיה רוסית" "מרוקאי סכין" וכו'.
ביקורת רבה נמתחה על התקשורת כגורם המקבע סטריאוטיפים כלפי אוכלוסיות מסיימות, כגון הבדואים, העולים מחבר העמים והעולים מאתיופיה.

באשר לנתונים המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ראוי לציין כי אלו אינם מבחינים בין הבדואים והדרוזים אלא מתייחסים לכלל האוכלוסייה הערבית כמקשה אחת. עובדה זו מקשה על עיבוד וניתוח שיעורי הפשיעה המפורסמים על ידי המשטרה (אשר כשלעצמם אינם עורכים תמיד אבחנה) שכן לא ניתן לכמת ולחשב את שיעור העבריינות ביחס לחלקה של כל תרבות באוכלוסיה הכללית.

יתרה מכך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה כוללת כלל בפרסומיה את האוכלוסייה הבדואית בכפרים ה"לא מוכרים" הבדואים, בין היתר מהטעם כי הגבולות המוניציפאליים של ישובים אלה אינם ברורים ולכן לא ניתן לבצע בהם מיפוי של האוכלוסייה.

הערך להלן סוקר את תפיסת החוק והמשפט וכן דפוסי עביירנות במגזר הערבי תוך דגש על האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית. פירוט לגבי האוכלוסייה הבדואית ולגבי המגזר דרוזי ניתן למצוא בערכים: "חוק, משפט ועבריינות בקרב האוכלוסייה הבדואית" ו"חוק ומשפט במגזר הדרוזי" במדריך זה.

חוקי המדינה (למעט חוק השבות וחוקי קרקעות, שבהם נדון בהמשך) נתפסים כלגיטימיים ומחייבים בקרב הערבים, ומשקלם במכלול החוקים והצווים המוסריים משמעותי. במיוחד אמורים הדברים לגבי האוכלוסיה הנוצרית, שכן הדין הנוצרי אינו מתערב בעניינים אזרחים ולכן ההתנגשות בין חוקים פנימיים וחוקי המדינה אינה שכיחה.

עם זאת, במקרים של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה, רבים (שיעורם עדיין אינו ידוע) מגלים הבנה כלשהי ואף אהדה לדבר הרצח שאינו נתפס בנסיבות אלה כעבירה. בעיקר אמורים הדברים לגבי תושבי הכפרים, שם האוכלוסייה היא ברובה מוסלמית ודתית יותר מאשר תושבי הערים. בקרב אותה אוכלוסיה מוסלמית דתית ההכרח לשמור על כבוד המשפחה ולחסל את מי שחיללה את כבוד המשפחה גובר על הצורך לציית לחוקי המדינה האוסרים רצח מכל סוג שהוא.

עבירות בניה הן דבר שבשגרה, ומתקבלת בהבנה על-ידי חלקים נרחבים (או רוב) בציבור הערבי. חובת הציות לחוק בתחום זה נחשבת לפחותה. הצורך בהרחבת מקום מגורים וקשיי הבירוקרטיה שנערמים על אלו המבקשים להרחיב את בתיהם, מביאה את הציבור לויתור על ניסיון להשיג את ההיתרים הנדרשים.

יש הגורסים (גרסה שעדיין טעונה הוכחה מדעית) שהיחס לחוקי התנועה בקרב האוכלוסיה הערבית (בעיקר זו הצעירה) גמיש יותר בהשוואה למקובל במגזרים היהודיים. זה גם אחד ההסברים הניתנים לשכיחות הגבוהה יותר של עבירות תנועה בציבור הערבי, בהשוואה לציבור היהודי.

בקרב המוסלמים הקיצונים (קבוצה קטנה ושולית מבחינה מספרית במגזר הערבי) רווחת הבנה (בעיקר שבשתיקה) לעבירות מסוימת נגד בטחון המדינה (למשל, הסגרת סודות). החומרה שמייחסים בקרב חוגים אלה למי שעובר על חוקים אלה הינה נמוכה יחסית.

רשויות המדינה מוכרות על ידי האוכלוסיה הערבית, והאזרחים הערבים עושים בהן שימוש, בעיקר בשירותים העירונים ובשירותי הרווחה כגון המוסד לביטוח לאומי.

יחד עם זאת האמונה, כי יזכו לטיפול שווה ליהודים, הינה נמוכה, ועל כן לא פעם נמנעים הערבים מפניה לרשויות המדינה מהטעם כי ממילא לא יזכו למיצוי זכויותיהם.

בקרב האוכלוסיה הערבית רווחת תחושת אפליה המיוחסת לזהותם הדתית-לאומית ולאי-שירותם בצה"ל. רוב הערבים שוללים את התפישה המקובלת בין רוב היהודים בישראל (למעט החרדים) – לפיה צריך להיות קשר בין זכויות לחובות. לדידם הזכויות האזרחיות מוקנות להם על פי עקרון השוויון האזרחי, וללא שום קשר לשירות צבאי או לאומי.

בקרב הציבור הערבי בארץ שוררת תחושה קשה כי רשויות המדינה מפלות אותו חרף החוקים הקיימים, ואשר לכאורה חלים באופן שווה על כלל התושבים. התושבים הערבים חשים כי חרף לשון החוק, הרי אכיפתו ויישומו בפועל נעשים באופן מפלה כלפיהם, ולמעשה הסיכוי כי ימוצו זכויותיהם הינו נמוך.

בקרב המוסלמים גוברת תחושת הקיפוח ככל שנבחנות סוגיית החינוך וסוגיית היתרי הבניה. התושבים הנוצרים מדגישים את האפליה בנושאי משכנתאות אשר מטיבה עם יוצאי צבא ומפלה אותם לרעה.
הציבור הערבי חש כי השרות הצבאי משמש תירוץ לאפלייתם, והרשויות משתמשות בו כקריטריון גם במקומות שאין הוא רלוונטי כלל.

התושבים הערבים מועסקים במשרדי הממשלה השונים, ברשויות השונות ובכל הגופים הסטטוטוריים. עם זאת חלקם היחסי במקומות עבודה אלה נמוך באופן ניכר מחלקם באוכלוסיה. סיכוייהם להשתלב במקומות עבודה ממשלתיים נמוכים בהרבה ביחס ליהודים, הן בשל קשיי השפה ובעיקר בשל היעדר "סיווג בטחוני" הנדרש למקומות עבודה רבים, ובראשם משרדי ממשלה. וכמובן גם קשרים אישים וקבוצתיים, מקנים עדיפות ברורה ליהודים על פני הערבים. 

חלקם של ערביי ישראל העובדים בשירות המדינה נמוך מחלקם באוכלוסייה. לפי דוחות נציבות שירות המדינה, בשנת 2006 היה חלקם של ערביי ישראל העובדים בשירות המדינה נמוך מ-6% (כשליש מחלקם היחסי באוכלוסייה). חלקם של הערבים העובדים בחברות ממשלתיות לא עלה על אחוז אחד מתוך כלל העובדים בחברות אלה.  גם חלקם של העובדים הערביים במשרדי הממשלה נמוך באופן ניכר מחלקם באוכלוסייה מלבד משרד הפנים, שבו קיים ייצוג פרופורציונאלי לעובדים הערבים. כאשר בודקים את שיעור הערבים שנקלטו לעבודה בשנת 2006 במשרדי הממשלה מתוך כלל העובדים החדשים, עולה כי גם בתהליך הקליטה קיים תת ייצוג לערבים, ובחלק מהמשרדים הוא עומד על אפס (לא נקלט אף עובד ערבי). חלקם של הדירקטורים הערבים במועצות המנהלים של החברות הממשלתיות נמוך אף הוא בהשוואה לחלקם באוכלוסייה, והוא לא עלה מעולם על 10% (כמחצית מחלקם של האזרחים הערביים בכלל האוכלוסייה).

בשנת 2005 מונה לראשונה אזרח ערבי לתפקיד מנכ"ל משרד ממשלתי, כאשר שר הפנים דאז, אופיר פינס, מינה את אוסקר אבו ראזק לתפקיד מנכ"ל משרד הפנים.

בשנת 2006 קיבלה הממשלה החלטה על אפליה מתקנת כלפי הציבור הערבי בארץ (בד בבד עם ציבורים אחרים מופלים, ובהם העולים מאתיופיה והנכים). בין היתר הוחלט כי משרדים שיעסיקו תושבים לא-יהודיים יתוגמלו בהוספת תקנים.

עקיפות והנחות, פרוטקציוניזם ונפוטיזם מקובלים ונפוצים בחברה הערבית-המוסלמית, בעיקר בתחומים המוניציפאליים, ובמקרים רבים הם מתנגשים עם החוק היבש (למשל, הוצאת מכרזים בלתי מוטים). במקרים רבים, ראש רשות שנבחר ממנה את אנשי החמולה שלו לתפקידי מפתח ביישוב. הסיבה לכך אינה אך ורק אופיה הנפוטיסטי של החברה המוסלמית הכפרית, אלא גם ולמעשה בעיקר, המחסור החמור במקומות עבודה ושיעורי אבטלה גבוהים. משרות מוניצפאליות הן בגדר המוצא הכמעט יחיד מאבטלה ומעוני לרבים.

תופעת הנפוטיזם קיימת גם בחברה הערבית-נוצרית אך ממדיה נמוכים יותר מהמקובל בקרב המוסלמים. ניתן להעריך בזהירות כי אחת הסיבות לכך היא עובדה שמרבית האוכלוסיה בכפרים, שם ניתן לממש את הנפוטיזם, הינה מוסלמית. נוצרים אינם מהווים רוב מספרי ופוליטי בכפרים, ורבים מהתושבים הנוצרים מתגוררים בערים גדולות ומעורבות, שם יכולת ההשפעה של הקשר המשפחתי נמוכה יותר.

פניות לבית הדין השרעי נעשות על ידי יחידים, הפונים אליו בענייני גירושין ולעתים מערערים על החלטותיו לבית הדין השרעי לערעורים ואף לבג"ץ.

עתירות לבג"ץ הינן בנושאים עקרוניים הנוגעים לכלל החברה הערבית, ובדרך כלל נעשים על ידי ארגונים, כגון האגודה לזכויות האזרח, מוסווה, עדאללה, וועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל.

בין העתירות הנפוצות לבג"ץ, עתירות בנושא זכות לבחור ולהיבחר (פסילת מועמדות של מפלגה או ח"כ ערבי), אפליה בהקצאת משאבים ציבוריים לציבור הערבי, אפלייה בסיווג ישובים ערבים כאזורי עדיפות לאומית, אפליה בקבלה לישובים הדורשים מבחני קבלה, יצוג במוסדות השלטון, מעמד השפה הערבית, חינוך, הפקעת קרקעות, עתירות נגד השב"כ בנושא עינויים וכן עתירות בענייני מינויים דתיים בבתי הדין השרעיים.

קיים קשר קבוע ורשמי בין מנהיגי הציבור הערבי ואנשי מפתח בממשל הישראלי. בשנים האחרונות נעשים יותר ויותר מאמצי הידברות ושיתופי פעולה מסוג זה, מתוך נסיון ליישם את לקחי מהומות אוקטובר 2000. למשל, ריסון התערבות משטרתית בהפרות סדר תוך גיוס מנהיגי הציבור הערבי.
בקרב קברניטי העדה הנוצרית מקובל להזמין ראשי רשויות מקומיות לביקורים טקסיים ולא פעם לצורך קידום הליכי אישור של בנית כנסייה וכו'.

ככלל החוק הישראלי חל באופן שווה על כל האזרחים הערבים, ללא קשר למעמדם החברתי או תפקידם הציבורי. אולם, מטבע הדברים האכיפה כנגד אנשים הנמצאים בעמדות מפתח הינה נמוכה יותר, למשל בעבירות הקשורות בחופש הביטוי. בשנים האחרונות ניכרת מגמה של אכיפת החוק בתחומים אלה גם על מנהיגים בקרב הציבור הערבי, ולמשל ההליכים המשפטיים שננקטו נגד השיח ראאד סאלח, מנהיג התנועה האיסלאמית, בגין עבירות הסתה והמרדה.

לחוקי המדינה תוקף זהה ללא קשר לזהות הצדדים המעורבים. עם זאת, בקרב המוסלמים תהיינה הסנקציות החברתיות שונות. למשל כאשר הנרצח אינו מוסלמי, אזי לא תהא תביעת נקם או דרישה ממשפחת הרוצח להעתיק את מקום מגוריה בניגוד למקרה בו הנרצח נמנה על המוסלמים.

שוטרים ערבים

בקרב שוטרי ישראל משרתים גם שוטרים ערבים, מוסלמים ונוצרים. חלק מהנוצרים משרתים אף במג"ב. המשטרה נתפסה ועודנה נתפסת כעויינת את החברה הערבית, ועל כן מספר המתגייסים לשורותיה מקרב המגזר הערבי נמוך.

אין בידינו נתונים אודות כמות השוטרים המוסלמים אולם בשירות בתי הסוהר משרתים 25 סוהרים מוסלמים, המהווים פחות מחצי אחוז מכלל הסוהרים ו-22 סוהרים נוצריים, המהווים אף הם פחות מחצי אחוז מכלל הסוהרים (נכון לשנת 2005). במילים אחרות שיעורם של הסוהרים הערביים בשירות בתי הסוהר נמוך מחלקם היחסי של הערבים באוכלוסייה.

החל מסוף שנות התשעים, עם הקמת המרכזים לשיטור קהילתי, יותר ויותר מוסלמים החלו להתגייס למשטרה ולמשמר האזרחי. (ראו להלן).

היחס של התושבים הערביים לעיסוק בשיטור

כוחות הביטחון אינם אהודים בקרב האוכלוסיה הערבית במדינת ישראל, ובדרך כלל נחשב אדם המתגייס לשורות המשטרה נחשב כמי שחצה את הקווים ועבר לצד השני. עם זאת בשנים האחרונות, עם התרחבות השיטור הקהילתי מתרחש תהליך של פתיחות כלפי מקצוע השיטור, ויותר מוסלמים מכירים בחשיבותו ורואים פירות בשיתוף פעולה עם המשטרה. 

מממצאי סקר, שבוצע ביוני ‎99' ע"י חברת "סמית ייעוץ ומחקר בע"מ", לבחינת צרכי המגזר הערבי בתחום שירותי המשטרה, עולה, כי ‎91% מהנשאלים רואים בהקמת מרכז שיטור קהילתי ביישוביהם אפשרות למתן שירותי משטרה טובים יותר, ואפשרות לשיתוף פעולה גבוה יותר עם המשטרה; ‎80% מהנשאלים מוכנים להתנדב לפעילות קהילתית ביישוביהם; ‎63% מהנשאלים טוענים שהמשטרה היא גוף, שכדאי לשתף עמו פעולה במידה רבה מאוד ובמידה רבה, ול-‎72% מהנשאלים יש אמון (מסוים עד מלא) במשטרת-ישראל, לעומת ‎28% שטוענים, שאין להם אמון (כמעט עד כלל לא) במשטרת-ישראל.

אפיון השוטרים הערביים

רובם המוחץ של השוטרים הערביים הינם גברים. עם זאת בשנים האחרונות מצליחה המשטרה לגייס לשורותיה גם נשים. גורמים מסוימים במגזר לא רואים בעין יפה את גיוס הנשים וטוענים כי המשטרה מנצלת את מצבן הכלכלי או האישי הרעוע.
בעקבות התפתחות השיטור הקהילתי מרבית השוטרים החדשים מגויסים לתפקידי השיטור הקהילתי, שהיווה את הטעם המרכז לגיוסם. השוטרים הקהילתיים בהגדרת תפקידם מופקדים על ענייני הקהילה, אך לא בהכרח לקהילה הספציפית, עליה הם נמנים. יש לציין כי בקרב הנוצרים מגוון התפקידים רב יותר ואינו מצטמצם לשיטור הקהילתי, ויש אשר אף משרתים כלוחמים במג"ב.

שיטור קהילתי

בכפרים ערבים רבים מונהג שיטור קהילתי. אחד מיעדי אגף קהילה ומשמר אזרחי עם הקמתו בתחילת ‎1999, היה הרחבת פריסת המש"קים במגזר הערבי. עד סוף שנת ‎1998 מנתה מצבת מתנדבי המשמר האזרחי מקרב המגזר הערבי ‎358 מתנדבים בלבד, בעשרים ושבעה ישובים.
 
במהלך ‎98' נפתחו מש"קים ביישובים כפר קאסם, טירה, קלנסואה, מועצה מקומית זמר, ג'לגוליה - כפר ברא ואבו-גוש. כמו כן התקיימו תהליכים של יישום שיטור קהילתי ופיתוח מודלים ייחודים כמודל "ועדת סולחה" בבקה אל גרבייה.
במהלך המחצית הראשונה של שנת ‎99' הוקמו מש"קים חדשים ביישובים הערבים ג'דדה, טוראן, מכר, מנדא, עראבה, נצרת (בעיר העתיקה), כפר קנא וטייבה, והקמתם הביאה לתנופה משמעותית בגיוס מתנדבים למשמר האזרחי.

בשנת 2005 פתחה המשטרה במבצע גיוס נרחב בקרב ערביי ישראל בכלל מהטעם כי יש בכך כדי להעלות את הבטחון בישובים, למנוע גניבות פריצות ופשיעה ובכדי להגביר את השוויון בינם ובין הדרוזים והבדואים אשר משרתים בכוחות הבטחון.

לפי אתר משטרת ישראל, נכון לשנת 2008, פועלים בישראל 65 מרכזי שיטור קהילתי ב"יישובי המיעוטים". במקביל, מנתב אגף קהילה ומשמר אזרחי כוחות ומשאבים רבים להגדלת מספר המתנדבים מקרב אוכלוסייה זו למשמר האזרחי. מספר המתנדבים עומד על כ-7,000 מתנדבים. למרכזי השיטור הקהילתי הפועלים ביישובים אלה הוקצו כלי-רכב, שעליהם כתוביות מזהות בשפה הערבית, ופותחו מודלים קהילתיים, המותאמים לצורכי אוכלוסייה זו בדגש על תחום המניעה. במסגרת זו מיושמות תכניות מניעה כדלקמן: "אני והשוטר שלי" – תוכנית מניעה לגני חובה בשיתוף אגף חינוך קדם יסודי, במטרה לקרב את הילדים לעבודת המשטרה. "בטוחים מהיסוד" – תוכנית מניעה לבתי ספר יסודיים, בשיתוף האגף לחינוך יסודי. התוכנית כוללת הסבר על תפקידי המשטרה, מניעת אלימות ומשמעות אחריות פלילית. "בית ספר בטוח משודרג" - תכנית מניעה מערכתית לחטיבות הביניים למניעת אלימות ושימוש בסמים. 

ועדת המעקב העליונה של ערבי ישראל מתנגדת ליוזמה ורואה שירות בכוחות הבטחון צעד פסול.

עימותים קבוצתיים עם המשטרה

ניתן להצביע על מספר מאורעות היסטוריים מכוננים שהתוו ועיצבו את היחסים בין המשטרה והאוכלוסייה הערבית - כקולקטיב:

•  מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה סופחו למדינת ישראל שטחים מאוכלסים בפלסטינים. ומספרם של הערבים הנשלטים על ידי מדינת ישראל גדל.
• אירועי יום האדמה בשנת 1976, במהלכם נהרגו ששה ערבים בהפגנות נגד הפקעת קרקעות. שנים נהרגו בידי המשטרה וארבעה בידי צה"ל. אירועים אלה הביאו, לדעת רבי במגזר הערבי, לשבר עמוק בתפיסת הערבים את המשטרה.
• פרוץ האינתיפאדה הראשונה, אשר הביאה לגלי הזדהות של אזרחי מדינת ישראל הערבים עם מאבקם של הפלסטינים ביו"ש ובעזה.
• אירועי אוקטובר 2000, במהלכם נהרגו 13 ערבים בהפגנות הזדהות של אזרחי ישראל הערבים עם המאבק הפלסטיני בפרוץ האינתיפאדה השנייה.
• מבצע עופרת יצוקה, במהלכו נערכו הפגנות סוערות במגזר הערבי נגד המבצע. במהלך ההפגנות עצרה המשטרה עשרות מפגינים שהפרו את הסדר. לטענת המפגינים, בחלק מהמקרים עשתה המשטרה שימוש מוגזם בכוח. לטענת המשטרה שימוש בכוח נעשה כאשר הסדר הופר. חשוב להדגיש כי במשך כל תקופת המבצע  אפשרה המשטרה קיומן של הפגנות רבות ברחבי הארץ כנגד המבצע ואף איבטחה אותן בהיקף נרחב.

המשטרה נתפסת בעיני הציבור הערבי ככלל כאלימה ולא הוגנת. היד הקשה שהונהגה כלפיהם ביום האדמה ובאירועי אוקטובר 2000 נתפסת כמכוונת ולא מדודה. יש לציין כי האוכלוסייה הערבית כמעט שאינה נתקלת בשוטרים בתוך הישובים, למשל באכיפת חוקי התנועה, בהסדרת תנועה וכו', ולרוב המפגש של התושבים הערבים עם המשטרה מתרחש בסיטואציות טעונות, כגון הפגנות, בהן בא לידי ביטוי השימוש הרב בכוח למשל לפיזור הפגנות.

עד כמה מוצדקות טענות הערבים כלפי המשטרה – את זאת קשה למדוד, כיוון שמטבע הדברים רוב המקרים שבהן מתרחשת אפליה, במידה והיא מתרחשת, אינם מדווחים. על רקע סקרים שונים החושפים דעות קדומות כלפי הערבים מצד האוכלוסיה היהודית, אפשר להניח בביטחון ניכר שאכן קיימת אפליה כלשהי בהתנהגות המשטרה ביחס לערבים. אך באותה מידה של בטחון אפשר להניח שטעון האפליה מוגזם וכי הוא משמש לעתים קרובות תירוץ לאי ציות לחוק.

חרף תחושת האפליה הקיימת ובעיקר בעקבות השבר שנוצר באירועי יום האדמה ובאירועי אוקטובר 2000 ממשיכים רוב בני המגזר הערבי להכיר בסמכות העקרונית של מנגנוני האכיפה הישראלים. בשנים האחרונות אף נעשים ניסיונות לערב את הציבור הערבי בעשיה המשטרתית על ידי הקמת שיטור קהילתי ומבצעי גיוס רחבים.

באופן טבעי כאשר אחד מבני המקום נחקר או חשוד, הנטיה לשתף פעולה פוחתת. ניתן להצביע כדוגמא על התנגדות הציבור הערבי ומנהיגיו לחקירת המשטרה את הריגתו של המחבל היהודי, נתן זאדה, בידי המון זועם בשפרעם לאחר שזה רצח 4 ערבים ביישוב. סיבות אפשריות לכך הן בין היתר חשש מהמשטרה הנתפסת ככוחנית ובלתי הוגנת ומחוסר אמון בצעדיה.

כאשר מעורבים בסכסוך כלשהו שני אנשים הנמנים על אותה חמולה, קיימת נטייה להסדיר את הסכסוך באופן פנימי ללא התערבות המשטרה. תופעה זו אופיינית בעיקר לאוכלוסיה בכפרים, ושכיחותה נמוכה יותר בערים. כאשר מעורבים צדדים מעדות אחרות ייתכן שייעשו ניסיונות להסדיר את הסכסוך על ידי נציגים של כל המעורבים, אולם הסיכוי כי המשטרה תעורב גבוה יותר.

התלמידים במגזר הערבי לומדים את מקצוע האזרחות בחטיבת הביניים בד"כ בכיתה י' - י"א. היקף הלימודים הוא יחידת לימוד לבגרות, וכמו כן קיימת יחידת לימוד פנימית (שאינה לבחינת הבגרות) שנקראת "חוקי המשחק". לא מקובל לייחס למקצוע האזרחות חשיבות מרובה. עם זאת, רמת השליטה הממוצעת בנושאי אזרחות של התלמידים הערבים הינה ממוצעת ודומה לזו הקיימת בקרב האוכלוסייה היהודית.

הנושאים הנלמדים בבתי הספר הינם שיטת הממשל ומוסדות המדינה.
לפני מספר שנים כוננה ועדה מיוחדת (ועדת גוטמן) אשר המליצה על ספר לימודי-אזרחות מחייב לכלל תלמידי ישראל בחינוך הממלכתי (לרבות החינוך הערבי), אולם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל איימה כי תחרים את תכנית הלימודים, הכלולה בספר, מאחר והיא מבוססת על הנרטיב הציוני, ולא אפשרה בפועל לבתי הספר במגזר הערבי ללמד את תכנית הלימודים שהוצעה.
שאלת הציות לחוק אינה נלמדת ואף חוקים ככלל אינם כלולים בתוכנית הלימודים בבתי הספר הערביים.

בעיני האוכלוסייה הערבית ייחשבו לסוטים אנשים אלכוהוליסטים, גנבים, שקרנים פתולוגיים, הומוסקסואלים ואנסים. בקרב החברה הכפרית, ובעיקר בקרב המוסלמים, רואים בחומרה גם בחורות שאינן נוהגות בצניעות. בחברה הנוצרית נחשבה התנהגות מתירנית (לבוש אופנתי שאינו שמרני) בעבר לדבר מגונה, אולם לאחרונה גדלה הפתיחות ללבוש מתירני.

נתוני המשטרה אינם עורכים הבחנה בין תתי-הקבוצות בתוך האוכלוסיה דוברת הערבית, ולפיכך הם כוללים את הבדואים, הדרוזים, הערבים-המוסלמים ואת הערבים הנוצרים.

נתוני המשטרה לשנת 2004

• 58,330 תיקים נפתחו נגד ערבים (לעומת 92,861 יהודים) המהווים 38.58% מכלל התיקים (כמעט פי 2 מחלקם באוכלוסיה).
• 38.8% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (22,655 תיקים) הם בתחום הסדר הציבורי (לעומת 31.9% אצל היהודים).
• 14.2% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (8,278 תיקים) הם בתחום הבטחון (לעומת 0.6% אצל היהודים). 
• 8.7% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (5,070 תיקים) הם בתחום עבירות נגד גוף האדם (לעומת 19.3% אצל היהודים). 
• 0.9% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים ( 525 תיקים) הם בתחום עבירות המין (לעומת 2.2% אצל היהודים). 
• 9.9% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (5,790 תיקים) הם בתחום המוסר והסמים (לעומת 17% אצל היהודים). 
• 16.9% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (9,873 תיקים) הם בתחום הרכוש (לעומת 24.5% אצל היהודים). 
• 4.4% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (2,564 תיקים) הם בתחום המרמה (לעומת 3.1% אצל היהודים). 
• 6.1% מהתיקים שנפתחו נגד ערבים (4,100 תיקים) הם ב"עבירות אחרות" (לעומת 1.5% אצל היהודים).

ניתן להסיק כי בקרב העבריינים הערבים העבירות הנפוצות ביותר הן בתחומי הביטחון והסדר הציבורי. זאת בכפוף לסייגים, שתוארו לעיל, בנוגע לשיעור הגילוי (אחוז התיקים בהם אותר חשוד בביצוע העבירה) אשר עומד על פחות מ-1/3 מהתיקים, ואשר משתנה מסוג עבירה אחד למשנהו.

חלקם של העבריינים הערבים ביחס לכלל העבריינים בכל תחום

הנתונים מבוססים על מספר תיקי-עבירה שנפתחו, היינו על מספר העבירות ולא על מספר העבריינים (נתוני המשטרה אודות מספר העבריינים בפילוח לפי סוגי העבירה נושאים בחובם אי-דיוק אינהרנטי מאחר ועבריינים שנתפסו בביצוע של יותר מעבירה אחת נספרים פעם אחת ומשויכים לעבירה החמורה מביניהן, היינו העבירה הפחות מורה אינה מובאת בחשבון).

• כ-44% מהעבירות נגד הסדר הציבורי בכלל מבוצעות על ידי ערבים (למעלה מפי 2 מחלקם באוכלוסיה).
• כ-80% מהעבירות נגד הביטחון מבוצעות על ידי ערבים (פי 4 מחלקם באוכלוסייה).
• כ-20% מהעבירות נגד גוף האדם מבוצעות על ידי ערבים (כחלקם באוכלוסיה).
• כ-20% מהעבירות המין מבוצעות על ידי ערבים (כחלקם באוכלוסיה).
• כ-25% מעבירות המוסר והסמים מבוצעות על ידי ערבים (מעט יותר מחלקם באוכלוסייה).
• כ-28% מעבירות הרכוש מבוצעות על ידי ערבים (מעט יותר מחלקם באוכלוסייה).
• כ-40% מעבירות המרמה מבוצעות על ידי ערבים (יותר מפי 2 מחלקם באוכלוסיה).

גם כאן יש לסייג ממצאים אלה שכן הם נסמכים על תיקים גלויים בלבד, ולא מן הנמנע כי פענוח של כלל התיקים (כלומר מצב בו שיעור הגילוי עומד על 100%) היה משנה את התמונה באופן ניכר, במיוחד כאשר שיעור הגילוי נמוך מ-30% (כלומר ביותר מ-2/3 מהתיקים לא נתפס חשוד).

תפיסת העבירה

העיתונות הערבית אינה מרבה לגנות ולהוקיע את עברייני התנועה, ורבים בקרב החברה הערבית, אינם תופשים את עברייני התנועה כחוטאים מבחינה מוסרית (אלא אם כן, מדובר בעבירה קשה במיוחד).

העבריינים

אין בידינו נתונים מדויקים אודות שיעור עבירות התנועה במגזר הערבי. עם זאת מחקרים מלמדים שמעורבותם של נהגים ערבים וכן של הולכי רגל בתאונות דרכים במגזר הערבי היא גבוהה באופן יחסי לחלקם באוכלוסייה. 

אמנם חלק מהסיבות קשורות למצב הכבישים, בהם מתרחשות התאונות (כבישים לא סלולים, תשתיות לקויות, חוסר תאורה, בעיה של שדה ראייה, כאשר הולכי רגל, בעיקר ילדים קטנים ונמוכים, מתפרצים לכביש, באופן שאינו מאפשר לנהג להבחין בהם בזמן או להבחין בהם כלל וכיו"ב). 

יחד עם זאת אלו אינן הסיבות היחידות לתאונות הדרכים במגזר. מחקר שבוצע במהלך שנות התשעים על ידי  ד"ר יצחק דיין וד"ר ויקטוריה גיטלמן מהמכון לחקר התחבורה בטכניון, מצא כי נהגים ערבים אינם מקפידים על מילוין של כל הוראות החוק בכל הקשור לנהיגה. 

בין עבירות התנועה הנפוצות במגזר הערבי מונים החוקרים את העבירות הבאות: נהיגה במהירות מופרזת, אי ציות לתמרור או רמזור, אי מתן זכות קדימה, סטייה מהנתיב ואי שמירת רווח. 

בנוסף העלה המחקר כי הנהגים הערבים אינם מקפידים על שימוש באמצעי ריסון בקרב הנוסעים. ממצא זה עולה גם מעבודתה של עביד סמירה, מאסטרנטית בבית הספר לבריאות הציבור באונ' חיפה, אשר מצאה כי רק 17% מהנהגים נוסעים כשהם חגורים בחגורת בטיחות, ורק 25% מהילדים מוסעים כשהם חגורים על פי חוק. 70% מהנהגים שנחקרו בעבודה העידו כי אינם נוהגים כלל לחגור חגורת בטיחות, ואילו אותם נהגים שכן חוגרים, העידו שהם עושים זאת בדרכים הבינעירוניות בלבד. 

חשוב לציין כי היעדר האכיפה בתוך היישובים מביאה לכך שעבירות רבות אינן מדווחות ואינן נכללות ברישומי המשטרה. בד"כ עברייני התנועה בקרב המוסלמים הינם גברים צעירים.

הסיבות האופייניות לעבירות

אחת הסיבות המוצעות לנפוצות עבירות התנועה היא כמות מזערית של חינוך לזהירות בדרכים והיעדר מודעות. בעבודתה של עביד סמירה התברר שמרבית הנהגים כלל לא היו מודעים לחובה לחגור את הילדים מעל גיל 3. אחרים הסבירו את הימנעותם מלחגור את הילדים בחוסר זמן, ובעצלנות. חלק מהנהגים הסביר את הימענותו מחגירת הילדים במספרם הגדול של הילדים אשר אינו מאפשר התקנה מושב בטיחות עבור כל אחד ברכב המשפחתי.

היעדר האכיפה בתוך היישובים תורמת אף היא את חלקה לתפישת חוקי התנועה כהמלצה בלבד.

כאשר עבירת התנועה מביאה לפגיעות ברכוש ובנפש מקובל לבצע הסדרים כספיים במסגרת עריכת סולחה, המביאה את הסכסוך לסיומו. אפשר שיש גם בהסדר זה כדי לתרום לשכיחות התופעה.

תפיסת העבירה

במגזר הערבי בניה ללא רישיון וחריגה מהיתרי בניה הינן דבר שבשגרה, בעיקר בכפרים המוסלמים. כמעט כל התושבים בכפרים המוסלמים ורבים מהערבים בערים הגדולות בונים ללא התרי בניה. בניה "בלתי חוקית" אינה נתפסת כעבירה, ולפיכך לא מוקיעים את העבריינים – נהפוך הוא. מקובל להוקיע את מי שמלשין לרשויות התכנון והבניה או מתלונן על מישהו אחר שבנה ללא רישיון. (בד"כ הלשנות נעשות כנקמה או על רקע סכסוך בינאישי).

העבריינים

ביצוע עבירות הבניה חולש על מרבית התושבים המוסלמים בכפרים, ועל כן אין מאפיין ייחודי לעבריינים אלה. גם בקרב התושבים הנוצרים קשה להצביע על מאפיינים מסוימים לעברייני הבניה, שכן ביצוע העבירה נובע מצורך אקטואלי (גידול המשפחה וכו') ולא ממאפיין מסוים וקבוע.

במידה שהרשויות הרסו מבנה שנבנה שלא על פי היתר או בניגוד לרישיון, לרוב ייבנה מבנה זה מחדש על ידי בעליו באותו מקום ובמהירות.

הסיבות האופייניות לעבירות

הסיבות לעבירות הבניה במגזר הערבי הן מחד מצוקת מגורים, סירבולו הבירוקרטי של הליך קבלת ההיתר, סיבות כלכליות (התשלום הכרוך בהוצאת היתרים), מחלוקות משפטיות באשר לבעלות על האדמות, אופיו הפוליטי של הליך התכנון המוטה לטובת הרוב היהודי וכן היעדר אמון במערכת השלטון בכלל, ובכלל זה ברשויות התכנון והבניה.

להרחבה ראו בערך "בנייה בלתי חוקית במגזר הערבי".

עיקר העבירות מבוצעות בכפרים הערבים. המגורים בבתים צמודי קרקע, גידול האוכלוסין והפקעת הקרקעות בישובים אלה יצרו מחסור חמור בעתודות קרקע לבניה, והתושבים נאלצים לעבור על החוק בכדי כדי לפתור את בעיית המגורים. הרשויות הערביות עצמן לא עוקפות את חוקי הבניה. הענישה בד"כ ננקטת בערים מעורבות, כגון חיפה ועכו.

תפיסת העבירה

בקרב המגזר הערבי נחשבת הגניבה כעבירה לכל דבר והיא חופפת במובן זה את תפיסת החוק הרשמי במדינה. סוג הרכוש שנגנב משליך על חומרת היחס כלפי העבריין. גניבת חפצים אישיים כגון תכשיטים נחשבת לחמורה מחפצים אחרים. גניבת בקר תיחשב לחמורה אף יותר.

עבירות הרכוש מביאות לא פעם להשתלהבות יצרים ולנקמה. בין דרכי הנקמה הנפוצות: שריפת מכוניות של הגנב ומשפחתו, גניבת כבשים ממשפחת העבריין וכו'.

גניבה נחשבת לפגיעה בכבוד המשפחה (משפחת הקורבן), ממנה גנבו, ולכן כאשר קורבן העבירה הוא ערבי נחשבת העבירה לחמורה יותר מאשר במקרים אחרים, ואף נחשבת למבישה לעבריין ולמשפחתו.

הענישה הפורמאלית למי שנתפס בעבירות מסוג זה היא לרוב השבת הגניבה ופיצוי העולה על ערך הגניבה. מרגע ההסכמה על גובה הפיצוי ותשלומו בפועל נעשית סולחה בין המשפחות שמביאה לסיום הסכסוך.
לעתים, תופעות לוואי כגון רכילות והטלת כתם על המשפחה, נלוות באופן שגרתי לאירועים מעין אלו.

העבריינים

עברייני הרכוש במגזר רובם ככולם הינם גברים צעירים. נדיר ביותר שאישה תיתפס בגניבה. 

נראה כי שיעור העבריינים הרשמי במגזר הערבי נמוך משיעור העבריינים בפועל, שכן כאשר נתפס עבריין בשעת גניבה או אחריה, מקובל להסדיר את הסכסוך שנוצר בינו ובין הקורבן ומשפחתו ולא לערב את רשויות החוק, בעיקר בכפרים. מכאן שרק חלק ממקרי הגניבה בתוך המגזר אכן מדווחים בפועל ונכנסים לסטטיסטיקה.

כמות הגניבות המבוצעות בתוך היישוב הערבי נמוכה מזו שבמקומות אחרים מהחשש לנקמה וליצירת סכסוך בין משפחתי ביישוב, וכן בשל הסיכוי שהגנב ייתפס בשעת מעשה לאור מבנה היישוב הבנוי בצפיפות.

אף שעבירת הרכוש אינה העבירה הנפוצה ביותר בקרב העבריינים במגזר הערבי, הרי ששכיחותה של עבירה זו ביחס לאוכלוסיה הערבית בישראל גבוהה יותר מאשר במגזרים אחרים באוכלוסייה. 

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 9,873 עבירות רכוש בוצעו על ידי ערבים (כולל דרוזים ובדואים) עבירות אלה מהוות כ-17% מסך התיקים שנפתחו נגד ערבים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות הרכוש הגלויות 22%. במילים אחרות: שכיחותן של עבירות הרכוש בקרב העבריינים הערבים נמוכה משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. תיקי עבירות הרכוש הגלויות שבוצעו בידי ערבים מהווים כ-28% מכלל עבירות הרכוש הגלויות. משמעות נתון זה היא, כי אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור עבירות הרכוש, המבוצעות בידי ערבים, גדול כמעט פי 1.5 משיעורם של הערבים באוכלוסיה.

הסיבות האופייניות לעבירות

קשה להצביע על סיבה לעבירות רכוש המאפיינת את המגזר הערבי. ניתן להעריך כי בחלק ניכר מהמקרים מדובר בנרקומנים הזקוקים לכסף למימון הסם. 

רצידיבזם בעבירות מסוג זה הוא שכיח, מאחר והסיבות לעבירה נותרות בעינן. כל עוד נרקומן אינו נגמל הוא זקוק לכסף למימון הסם.

יתכן שתחושות הניכור והאפליה שחשים רוב הערבים מקלות על רגשי האשמה כשמדובר בגניבת רכוש מיהודים, שכן הן מאפשרות להגדיר את הקורבן כמי שמגיע לו.

תפיסת העבירה

עבירות המין נחשבות לחמורות במגזר הערבי, ובמיוחד בחברה המוסלמית, הנחשבת לשמרנית ומקפידה על מידות הצניעות ועל הפרדה בין נשים לגברים.

החומרה שמייחסים לעבירות המין בחברה המוסלמית אף גבוהה מזו המיוחסת לה בחוק הפורמאלי של המדינה, ויש הרואים בה עבירה חמורה יותר מעבירת הרצח.

כאשר קורבן העבירה הוא אישה, נעשה מאמץ להשתיק את דבר המעשה, ובמקרים מסויימים אף יש הרואים את הקורבן כשותפה למעשה וכמי שעודדה אותו בהתנהגותה המתירנית. הדברים אמורים בעיקר בחברה המוסלמית. בשל אופייה המסורתי של החברה המוסלמית, קורבן עבירת מין עשויה אף להיתקל בקשיים למצוא בן-זוג ולהינשא, ועל כן במקרים רבים משתדלים להשתיק את דבר העבירה.

בקרב הנוצרים קיימת פתיחות גדולה יותר וסובלנות כלפי קורבן עבירת מין, אולם גם בקרבם יש התופסים את הקורבן כמי שחרגה מנורמות התנהגות צנועות ובכך היה לה חלק במעשה.

כאשר עבירות המין מבוצעות בגברים, הופכים שיקולי הצניעות או החשש מאי יכולת להינשא לבלתי-רלוונטיים ולכן קורבן זכר לא יזכה ליחס "מאשים" מצד סביבתו ואף לא יהסס להתלונן על ביצוע העבירה.

החשש מנקם מצד משפחת הקורבן ואף מההוקעה מגורמים אחרים בחברה הערבית בכפרים, שהיא בעיקרה מוסלמית, נותן את אותותיו. מרבית עברייני המין המוסלמים ביצעו את זממם בנשים שאינן מוסלמיות.

כאשר הקורבן אינו ערבי, החומרה המיוחסת לעבירה קטנה יותר. העבריין ומשפחתו אינם חשופים לנקם ולנידוי, לפחות לא מתוך יישובם. עם זאת אין הדבר נכון תמיד. בישובים מעורבים כגון שפרעם, מע'ר וכיו"ב, העובדה שהקורבן אינו נמנה על המוסלמים או הנוצרים לא בהכרח תפחית את החומרה ולעתים אף להפך. למשל אם אחד מהמעורבים מוסלמי והשני דרוזי, אזי לא זו בלבד שהסיכוי לנקמה קיים, אלא שבמקרה כזה הוא גם יכול להביא להתלקחות מהומות על רקע דתי ועדתי בתוך הכפר, בו יטלו חלק לא רק משפחת הקורבן אלא כל התושבים, הנמנים על העדה אליה הוא משתייך.

מלבד הדיווח למשטרה וההעמדה לדין, הנעשית בידי השלטונות (והמתרחשים רק בחלק מהמקרים בשל הדיווח החלקי לשלטונות), מנגנוני הענישה בתוך הקהילה (בעיקר בקרב החברה המוסלמית בכפרים) הינם הנפוצים, המקובלים וכנראה גם האפקטיביים ביותר. בעיקר אמורים הדברים לגבי האוכלוסיה המוסלמית בכפרים, אשר מפעילה מנגנוני פיקוח הדוקים ואופי החיים בהם הוא קהילתי מטבעו.

בקרב החברה המוסלמית תופעל כמעט תמיד סנקציה נגד עבריין מין. במקרים רבים הוא ינודה על ידי החברה הסובבת וייאלץ לעזוב את מקום מגוריו ואף לפצות את משפחת הקורבן בסכומים גבוהים במיוחד.
נקמה מצד משפחת הקורבן לעבירת מין בעבריין או במי מבני משפחתו יכולה להתבטא בפגיעה גופנית ואף ברצח. תופעה זו קיימת אך אינה בהכרח שכיחה, לאור מנגנוני הענישה הקהילתיים (פיצוי, נידוי, גירוש מהיישוב, פיצוי וכו').
באופן בלתי פורמאלי הדי האירוע מהווים קרקע פוריה לרכילות בתוך החברה הקרובה.

בקרב הנוצרים אין חרם פורמאלי ומאורגן אולם עברייני המין נחשבים למוקצים מחמת מיאוס, והרוב בוחרים באורח ספונטאני להתרחק מהם ומקפידים שלא לבוא עמם במגע.

העבריינים

בעבירות מין בדומה לעבירות אחרות נעשה ניסיון להסדיר את הסכסוך בתוך המגזר (בעיקר אצל המוסלמים) מבלי לערב את השלטונות, ועל כן שיעור העבריינים הרשמי עשוי להיות נמוך מזה שפועל.

יש להוסיף את הרתיעה של הקורבן מדיווח בכלל, ומפניה לשלטונות בפרט מפאת הרמיסה בכבודה והחשש שיבולע לה או שהדבר יקשה על מציאת בן זוג, ועל כן בחברה המוסלמית שיעור הדיווחים קטן עוד יותר.

על פי דוח של עמותת סיוואר, רק 4 אחוזים מהנשים המותקפות במגזר הערבי העזו להתלונן במשטרה. לטענת מפעילי העמותה קשר השתיקה סביב נושא התקיפה המינית נובע מתחושות של פחד ואשמה שמלוות את נפגעי התקיפה המינית, הן כלפי בני המשפחה והן כלפי התוקף עצמו. ברוב המקרים שבהם הקורבן מספר על התקיפה המינית, הוא מעדיף לשתף את ידידיו או גורם מקצועי באירוע הקשה, ולא את בני משפחתו.

כל עברייני המין במגזר הערבי הינם גברים. על-פי נתוני עמותת סיוואר, המטפלת בתלונות של קורבנות תקיפה מינית במגזר הערבי, ובהתבסס על פילוח הפניות אל הקו החם של העמותה בשנת 2005, מרבית התוקפים (71%) הם בני משפחה, או כאלה שמוכרים לקורבן (24%) וכי רובם המכריע של מקרי התקיפה (58%) אירעו בבית הקורבן.

שכיחותן של עבירות המין המבוצעות בידי ערבים דומה לזו שבכלל האוכלוסייה.
על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 526 עבירות מין בוצעו על ידי ערבים (כולל דרוזים ובדואים). עבירות אלה מהוות פחות מאחוז אחד מסך התיקים שנפתחו נגד ערבים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות המין הגלויות 1.7%. במילים אחרות: שכיחותן של עבירות המין בקרב העבריינים הערבים נמוכה משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. תיקי עבירות המין הגלויות שבוצעו בידי ערבים מהווים כ-20% מכלל עבירות המין הגלויות. משמעות נתון זה היא, כי אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור עבירות המין, המבוצעות בידי ערבים, דומה לחלקה של האוכלוסיה הערבית במדינה.

הסיבות האופייניות לעבירות

ייתכן שאחת הסיבות לנפוצות עבירות המין בחברה הערבית (ובמיוחד בקרב האוכלוסיה המוסלמית הנחשבת לשמרנית ומסורתית) הוא דווקא האיסור החמור (בבחינת "הפרי האסור"), הסגירות והיעדר השיח הציבורי על מין, ההפרדה המוקפדת בין גברים ונשים וכו' משפיעים על התפרצות בלתי נשלטת. 

אפשר שהחיים בסביבה שמרנית סגורה והומוגנית משפיעה גם כן בכיוון זה. צעירים ערבים שחונכו וגדלו באווירה סטרילית עלולים ללקות בהבנת הקודים הנהוגים בחברה היהודית, בעת מפגשם עם חברה זו. לעתים אירוטיות מוחצנת של הנשים היהודיות החילוניות מתפרשת כהזמנה לסקס.

אפשר שגם החשיפה לפורנוגרפיה תורמת בכיוון. כיוון שחיים משותפים עם בן/בת זוג לפני החתונה, אינם מקובלים בחברה הערבית, וכיוון שיחסי מין בין רווקים אינם נתפשים כדבר רצוי, רבים נאלצים לפרוק את ייצריהם המיניים באמצעות הפורנוגרפיה (וידאו, אינטרנט וכו'). וכיוון שפורנוגרפיה כוללת לעתים קרובות מודלים מעוותים של יחסי מין, הם יכולים להשפיע על מקצת מהצעירים בכיוון הלא רצוי.

תפיסת העבירה

עבירות השתיה וסמים נחשבות לחמורות במגזר הערבי.
בחברה המוסלמית השתייה כשלעצמה אינה מקובלת ואף נחשבת לעבירה דתית על חוקי האיסלאם. היחס לעבירה זו הינו חמור מהנורמה הרשמית, שכן שתייה כשלעצמה אינה עבירה רשמית במדינת ישראל. עם זאת בשנים האחרונות ניתן להבחין ביותר צעירים ערבים אשר שותים לשכרה במקומות בילוי מחוץ לישובים הערבים.
חשוב להדגיש כי במדינת ישראל שתיה לשוכרה (להבדיל מהתנהגויות אחרות כמו התנהגות תוך כדי שכרות) אינה עבירה.

היחס לעבירות סמים חופף את הנורמה של המדינה. לא פעם נשמעות ההאשמות מצד פוליטיקאים ערבים כי עבירות הסמים בקרב החברה הערבית זוכות לעידוד מצד השלטונות שכן על ידי הפצת הסמים הם מחלישים את חוסנה של החברה הערבית.

נרקומנים זוכים להוקעה ואף מנודים מיישובם – לעתים גם על ידי בני משפחתם. זאת ועוד, גם ילדיהם של אנשים הנחשבים לשתיינים או לנרקומנים זוכים ללעג ולבוז מצד חבריהם בבית הספר.

העבריינים

עבריינים בתחום השכרות והסמים הינם גברים בלבד.
אופייה המסורתי של החברה המוסלמית לא מאפשר לנשים הזדמנות להתנסות בעבירות מסוג זה (הפיקוח על מעשיהן מצד בני המשפחה, אי-יציאתן לבילויים במקומות "לא צנועים" כגון פאבים וכו')

מאחר ואין תיעוד רשמי של תופעת השתייה (יש לזכור כי אין המדובר בעבירה) נסמכות ההערכות על ראיונות שביצענו, ומהם עולה כי כמות השתיינים הכרוניים הינה נמוכה בחברה המוסלמית, וזאת לאור העובדה כי שתיית אלכוהול אסורה.

קשה לאמוד את כמות עבירות הסמים על פי נתוני המשטרה שכן אלו מובאים בערבוביה יחד עם עבירות המוסר, ולא ניתן לדלות מתוך דוחות הפשיעה כמה מתוך עבירות "הסמים והמוסר" הן עבירות סמים בלבד.

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 5,790 עבירות מוסר וסמים בוצעו על ידי ערבים (כולל דרוזים ובדואים). עבירות אלה מהוות פחות כ-10% מסך התיקים שנפתחו נגד ערבים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות המוסר והסמים כ-14%. במילים אחרות: שכיחותן של עבירות המוסר והסמים בקרב העבריינים הערבים נמוכה משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. תיקי עבירות המוסר והסמים שבוצעו בידי ערבים מהווים כ-25% מכלל עבירות המין הגלויות. משמעות נתון זה היא, כי אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור עבירות המוסר והסמים, המבוצעות בידי ערבים, גבוה מחלקם של הערבים באוכלוסייה. 

חלק מהמרואיינים ציינו בפנינו כי מרבית הנרקומנים בקרב האוכלוסייה הערבית הינם באזורי המרכז והמשולש ופחות באזור הצפון.

שיעור הרצידיבזם בעבירות סמים הוא גבוה ביחס לעבירות האחרות בכל התרבויות, ובמובן זה אין החברה הערבית בעלת מאפיינים משלה.

דרכי טיפול לא ענישתיים ושיקום העבריין

שיקום עבריינים מהמגזר הערבי נעשה בדרך כלל במשולב עם מגזרים אחרים באוכלוסייה. עם זאת, הרשות לשיקום האסיר מנסה עד כמה שאפשר לשקם אסירים בתוך קהילתם, קרי: הוסטלים במסגרת פנימייה ושיקום במרכז יום טיפולי. הדבר נעשה מתוך תפישה שהמטפלים במקום מכירים את המנטליות של העבריינים מהמגזר שלהם, ושהאחרונים מרגישים בטוח יותר בחברת מטפלים המכירים את הרקע החברת והתרבותי שלהם.

על פי שיטה זו, המטופלים יוצאים בבוקר לעבודה ושבים בערב לפנימייה. תהליך השיקום נעשה רק לאחר שהללו נגמלו מהסמים (במידה ומדובר בעבריינים מכורים).

ההוסטל היחיד שהוקם באופן ייעודי לטיפול במגזר הערבי נמצא בחיפה. הוא משרת הן את המוסלמים והן את הנוצרים מהמגזר. באשר אזורי הארץ משוקמים עברייני סמים מהמגזר הערבי במסגרות מעורבות.

כחלק מהניסיון לטפל בבעיה באמצעות אמצעי טיפול לא ענישתיים מקובל לערב אנשי דת המנהלים שיחות עם העבריינים. לפעמים משפחות האסירים יוזמות בעצמן תהליך גמילה לבן משפחתן, מתוך שאיפה לשמור על דיסקרטיות ולטפל במי שסרח מתוך גישה אמפטית.

תפיסת העבירה

עבירות אלימות אינן מקובלות מבחינה מוסרית, אך קיימות בפועל. מבחינת התפיסה חופפת הנורמה המוסרית בחברה הערבית את זו שבחוק הרשמי.

היחס למי שנפל קורבן לעבירות אלימות בדרך כלל אוהד, ומלווה באמפטיה ובנכונות לסייע לו.

בין צעדי הענישה, הננקטים שלא על ידי הרשויות במקרה של עבירת אלימות בתוך המגזר הערבי, ניתן למנות את נידויו של העבריין, העתקת מקום מגוריו של העבריין ולעתים גם של בני משפחתו לזמן ממושך (לעתים גם לפרק זמן של שנים), חיוב הנאשם בפיצוי הקורבן או בני משפחתו כתנאי לסיום הסכסוך ובמקרים אחרים חשיפתו של העבריין לנקמה מצד קרובי הקורבן.
כשמדובר בחברה המוסלמית ובעיקר הכפרית, במקרה של רצח, העבריין וגם משפחתו מנודים, חייהם מאוימים ללא הרף והם נמצאים בסכנה רצח תמידית. הנקמה יכולה לבוא גם אם חלפה תקופה ארוכה מאז הרצח ואף אם הרוצח ריצה את תקופת מאסרו .

החברה הנוצרית מייחסת אף היא חומרה רבה לעבירות האלימות, אולם לפחות בקרב הערבים הנוצרים בערים, תופעת הנקמה שכיחה פחות.

בעבירות גוף קשות, ובעיקר ברצח, מקובל לערוך סולחות בין המעורבים ובני משפחותיהם. הסולחות נעשות בתיווך אנשי דת, עורכי דין מהמגזר וראשי רשויות וחמולות. לרוב מתרחשות הסולחות רק לאחר סיכום על גובה התשלום של העבריין לקורבן ולמשפחתו. סולחות אלה, כאמור, מבוצעות בעיקר הכפרים, וביקר בקרב האוכלוסיה המוסלמית.

העבריינים

רובם המוחלט של עברייני האלימות הינם גברים. לעתים נדירות נשים מעורבות בקטטות קטנות. חלק ממבצעי העבירות הם בני משפחה של מי שנפל/ה קורבן לעבירת אלימות או עבירת מין ואשר מבצעים נקמה בעבריין (ההופך לקורבן בעבירה המאוחרת הבאה כנקמה).

קיים פער בין עבירות אלימות המדווחות ואלו המבוצעות בפועל.
הסיבה העיקרית לפער זה נעוצה במנגנוני הסולחה המקובלים בחברה המוסלמית ובנטייה להסדיר סכסוכים בתוך המגזר ללא התערבות המשטרה.

חלקן של עבירות נגד גוף האדם המבוצעות בידי ערבים דומה לשיעורה של האוכלוסיה הערבית במדינה.
על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 5,070 עבירות נגד גוף האדם בוצעו על ידי ערבים (כולל דרוזים ובדואים). עבירות אלה מהוות פחות כ-9% מסך התיקים שנפתחו נגד ערבים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות נגד גוף האדם כ-15%. במילים אחרות: שכיחותן של עבירות נגד גוף האדם העבריינים הערבים נמוכה משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. תיקי עבירות נגד גוף האדם הגלויות שבוצעו בידי ערבים מהווים כ-20% מכלל העבירות נגד גוף האדם הגלויות. משמעות נתון זה היא, כי אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור העבירות נגד גוף האדם, המבוצעות בידי ערבים, דומה לחלקה של האוכלוסיה הערבית במדינה.

בנתוני המשטרה אין התיחסות לעבירות נגד חיי אדם בקרב ערבים.

הסיבות לעבירות

בד"כ עבירות האלימות הינן תולדה של סכסוכים אישיים על רקע זה או אחר. קיומו של מנגנון הנקמה והשבת הכבוד מהווה גורם חשוב לביצוע עבירות בתחום זה – בבחינת עין תחת עין.

שיקום העבריין

לא מקובל לשקם את העבריין בתוך העדה.
הרשות לשיקום האסיר מדווחת באופן כללי על שיקום עבריינים במסגרות פנימתיות או מרכזי שיקום יומיים בפיקוח במרכזים מעורבים, למעט שיקום עברייני סמים, שעברום קיים הוסטל מיוחד בחיפה המיועד למגזר הערבי.

תפיסת העבירה

עבירות נגד הסדר הציבורי הן בעיקרן עבירות כגון: קטטה והפרעה לתנועה ברחוב מאו הפרעה למוסד ציבור, הסגת גבול, מטרד רעש, שוחד, עבירות בנוגע לנישואין, הפרעה לבחירות, ספסרות בכרטיסים למופעים וכיו"ב. עם זאת ההד הציבורי לעבירות אלה ניתן במיוחד כאשר מדובר בקטטות (למשל בהפגנות) ובהתקהלויות המביאות להפרעה לשוטרים במילוי תפקידם. 

ככלל עבירות נגד הסדר הציבורי אינן נתפסות כעבירות בחברה המוסלמית, ואין מוקיעים את העבריינים בתחום זה. במובן זה התפיסה החברתית מנוגדת לתפיסת החוק הרשמי במדינה.

העבריינים

רובם המכריע של העבריינים בתחום זה צעירים, לרבות נשים, אם כי הרוב גברים. שיעור העבריינים הפורמאלי וקל וחומר הבלתי פורמאלי הוא גבוה במיוחד. 

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 22,655 עבירות נגד הסדר הציבורי בוצעו על ידי ערבים (כולל דרוזים ובדואים). עבירות אלה מהוות כ-39% מסך התיקים שנפתחו נגד ערבים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות נגד הסדר הציבורי הגלויות כ-33%. במילים אחרות: שכיחותן של עבירות נגד הסדר הציבורי בקרב העבריינים הערבים גבוהה במקצת משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. תיקי העבירות נגד הסדר הציבורי הגלויות שבוצעו בידי ערבים מהווים כ-44% מכלל העבירות נגד הסדר הציבורי. משמעות נתון זה היא, כי אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור העבירות נגד הסדר הציבורי במגזר הערבי גבוה באופן ניכר (פי 2 ויותר) מחלקו של המגזר הערבי באוכלוסיה הישראלית.

הסיבות לעבירות

הסיבות העיקריות לעבירות אלה הן בעיקר מחאה נגד מה שנתפס כעוולות נגד הציבור הערבי ואשר מגובות על ידי השלטון באופן פורמאלי, למשל הפקעת קרקעות, בירוקרטיה בהיתרי בניה וכדומה.

מאחר והסיבות לביצוע העבירה נותרות בעינן וביצוע עבירה זו הוא בעצם הבמה להבעת מחאה, העבירות הללו חוזרות ונשנות. ייתכן כי היותה של העבירה בלתי חמורה גם בעיני החוק הפורמאלי תורמת את חלקה.

תפיסת העבירה

רוב מכריע של הערבים בישראל הם שומרי חוק ומתנגדים לפעילות עוינת כנגד המדינה (ובוודאי טרור כלשהו). עם זאת שיעורן של עבירות נגד בטחון המדינה בקרב מגזר זה גבוה מזה של כלל האוכלוסייה הישראלית. פלגים מסוימים באוכלוסיה הערבית (בעיקר כאלו הקשורים לאסלאם הפונדמנטליסטי ולא כלל המוסלמים) תומכים (אידיאולוגית) בפעילות נגד בטחון המדינה (גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש ובגלוי).

מראיונות שערכנו, עולה כי עבירות נגד בטחון המדינה מגונות בחברה הערבית. עם זאת מידת החומרה שמייחסים לה נמוכה מזו שמייחסים לעבירות אחרות (כמו עבירות רכוש, עבירות מין או רצח) ונמוכה מהחומרה שמייחסים לעבירות אלה באוכלוסיה היהודית. להערכתנו (וזה לא נבדק אמפירית) בתוך האוכלוסייה הערבית מידת הגינוי לעבירות אלה גדולה יותר בקרב הנוצרים בהשוואה למוסלמים. אגב, הרושם שלנו הוא שמשתפי פעולה עם שירות הביטחון נחשבים לבלתי מוסריים יותר מעבריינים נגד בטחון המדינה. אבל, שוב, זה רושם בלבד ואין לו כל בסיס אמפירי.

העבריינים

רובם המכריע של העבריינים בתחום זה צעירים, לרבות נשים, אם כי הרוב גברים.

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 8,278 עבירות נגד בטחון המדינה בוצעו על ידי ערבים (כולל דרוזים ובדואים). עבירות אלה מהוות כ-14% מסך התיקים שנפתחו נגד ערבים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות נגד בטחון המדינה הגלויות כ-7%. במילים אחרות: שכיחותן של עבירות נגד בטחון המדינה בקרב העבריינים הערבים גבוהה משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. תיקי העבירות נגד בטחון המדינה הגלויות שבוצעו בידי ערבים מהווים כ-80% מכלל העבירות נגד בטחון המדינה. משמעות נתון זה היא, כי אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, הרי שרוב עבירות נגד בטחון המדינה שמבוצעות בישראל, מבוצעות בידי ערבים. שיעורן של עבירות נגד בטחון המדינה המבוצעות בידי ערבים הוא פי 4 מחלקו של הציבור הערבי במדינה.

חשוב לסייג נתונים אלה שכן הם מייצגים את התיקים הגלויים בלבד. בעבירות נגד בטחון המדינה (להבדיל מעבירות, בהן יש קורבן), עיקר הגילוי נעשה באמצעות עבודת מודיעין של המשטרה. לא מן הנמנע כי עיקר הפעילות המודיעינית של המשטרה מתמקד מלכתחילה במגזר הערבי ועל כן באופן טבעי נמצאים יותר חשודים במגזר זה. במילים אחרות, כל שניתן ללמוד מנתוני המשטרה בעבירות נגד בטחון המדינה, הוא שמספר החשודים (לא בהכרח כאלה שיורשעו) שהמשטרה עוצרת או פותחת נגדם חקירה בחשד לעבירה נגד בטחון המדינה בקרב הערבים גדול מחלקם באוכלוסייה.

הסיבות לעבירות 

הסיבות השכיחות לעבירות נגד בטחון המדינה הן בעיקר לאומנות, התקרבות לדת (בעיקר מוסלמים) והטפה מאנשי דת ולעתים תחושת הזדהות עם הפלסטינים. איחוד המשפחות ונישואין עם בני זוג ממדינות ערב (לבנון סוריה והרשות הפלסטינית) מחזק אף הוא את המוטיבציה לביצוע עבירות נגד בטחון המדינה בקרב אנשים מסוימים במגזר (וגם כאן, יש לסייג: אין הדבר מאפיין את כל המגזר, אשר רובו שומר חוק). 

לא מן הנמנע שחלק מהערבים המבצעים עבירות נגד בטחון המדינה עושים זאת מסיבות כלכליות (הטבות שהם מקבלים כנגד ביצוע העבירה) ולאו ווקא מסיבות של כוונה לפגוע בבטחון המדינה.

אין בידינו נתונים על רצדיביזם בעבירות אלה. מחד יש לשער כי מי שמלכתחילה עוסק בפעילות נגד בטחון המדינה (בעיקר מסיבות אידיאולוגיות) עשוי לשוב לפעילות זו. מאידך, הסיכוי הסביר כי הוא יימצא במעקב של המשטרה, ועל כן עשוי למשוך את ידו מעיסוקים אלה.

משטרת ישראל אינה מספקת מידע מפורט על עבריינות הנוער בחתך מגזרי. המידע היחיד שניתן להפיק בשלב זה מדוח הפשיעה (המקורי שנגנז והוסר מאתר המשטרה) הוא כי חלקם של עברייני הנוער באוכלוסיה הערבית (כולל בדואים ודרוזים) גבוה פי 1.5 מחלקו של הציבור הערבי באוכלוסיה. מתוך 14,097 עברייני נוער בשנת 2004 - 4,829 (31%) היו ערבים. 

בהיעדר מידע לגבי טיבן של העבירות בהן נחשדים אותם עצורים או חשודים מהמגזר הערבי אין אפשרות להסביר את התופעה. 

משפחות פשע

העיתונות מדווחת מדי פעם על משפחות פשע בחברה הערבית (חשוב לציין שעד כה לא פורסמו כל נתונים רשמיים בנושא). כך למשל, מוזכרות משפחת חרירי (בעיקר בג'לג'וליה ובאום אל פחם) ומשפחת ג'ווריש (ברמלה). 

התארגנות של חבורות עבריינות נעשית בדרך-כלל על פי מיקום גיאוגרפי. הדבר אינו ייחודי בהכרח לתרבות הערבית.

תרבות בית הכלא

בתוך תחומי בית הכלא קיימת הירארכיה בין האסירים (הדבר אופייני לכלל התרבויות). אסיר במעמד הירארכי גבוה יזכה למקום הלינה הנחשב לטוב יותר ולהטבות נוספות בגביית דמי כיס וכו'

בקרב האסירים המוסלמים מקובלים גינוני כבוד למנהיגי האסירים, ואלו יתבטאו בכינוי "אבו-".

להבדיל מהאסירים יוצאי חבר העמים והעולים מאתיופיה, לא אחת לאסירים היהודים והערבים עבר משותף ותחושת שותפות גורל. דבר המתבטא בחלוקת תאים משותפים, שיתוף הדדי בחגים הדתיים השונים ובחיי היום יום בבית הכלא.

הסכסוכים הטיפוסיים בעיקר לחברה המוסלמית נוגעים בדרך כלל לבחירות לרשויות המקומיות. בשל המצב הכלכלי ומיעוט מקומות העבודה לבחירות המוניציפאליות נודעת חשיבות רבה בסיכויי בני החמולה של המועמד להשתלב במערך העבודה. לפיכך מתגייסים רבים מבני החמולה לעזרתו של המועמד, ולא פעם מסתיימים עימותם במערכת בחירות מוניציפאלית בפצועים ואף בהרוגים. 

בקרב הערבים הנוצרים המתגוררים בערים קשה להצביע על טיפוס של סכסוך הדומיננטי יותר מאחרים.

רקע

מנגנוני הענישה הפנים-משפחתיים ופנים-עדתיים תופסים מקום חשוב במערך ההרתעה של האוכלוסייה המוסלמית. בד"כ הורים, ובעיקר הגברים (אחים, דודים, האב) של המשפחה, שומרים על ענייני המשפחה במיוחד בכל הנוגע לרכוש וצניעות.

בקרב האוכלוסיה הנוצרית מקומם של מנגנונים אלה קטן. אמנם מוקיעים עבריינים, אולם לא מפעילים כלפיהם חרם או סנקציה חברתית אחרת.

ככלל מוקיעים עבריינים בעיקר בעבירות גניבה, רצח ועבירות מין. במקרים שמדובר בעבירות כלפי רכוש או גוף, כשהקורבן הוא מקרב בני העדה, אף עשויות להיות סנקציות כגון דרישה ממשפחת העבריין לעזוב את היישוב, חשיפתה למעשי נקם וכיו"ב.

בחברה המוסלמית הכפרית תופסות הסנקציות מקום חשוב במנגנוני ההרתעה. בין הסנקציות המופעלות ניתן למנות הטלת חרם, דרישה ממשפחת העבריין לעזוב את היישוב, מעשי נקם, דרישת תשלום כופר למשפחת הקורבן כיו"ב.
סנקציות אלה פחות נפוצות בקרב הנוצרים, ולמעשה רכילות הינה הסנקציה הבלתי פורמאלית היחידה שניתן להצביע עליה.

תופעת החרם והנידוי

בחברה הערבית נוצרית לא קיים מנגנון פורמלי של חרם, אולם קיימות התארגנויות ספונטאניות של אנשים המנתקים קשר חברתי עם אדם מסוים על רקע סכסוך בין אישי.

תופעת החרם יותר מקובלת בחברה המוסלמית. חרם זה מתרחש באופן ספונטאני (לא קיימת פיגורה בעלת סמכות להטיל חרם) בתגובה לסטייה מנורמה חברתית מקובלת, לרוב כנגד נשים שנוהגות שלא בצניעות, מתלבשות באופן פרובוקטיבי או אף מתרועעות בחברת גברים שאינם מוסלמים, וכן במקרים של נישואי תערובת.

אין חובת ציות לחרם והיקפיו משתנים ממקרה למקרה. משמעות החרם היא בעיקרה סמלית, ועשויה לעורר קשיים למצוא בן-זוג בעתיד וכו'. לעתים יתבטא החרם בניתוק יחסי חברות באופן בלתי פורמאלי.

החרם מוסר כאשר הסיבה להטלתו אינה קיימת עוד, למשל כאשר הבחורה, עליה הוטל החרם, שבה למוטב, למשל חזרה בה מכוונתה להינשא בנישואי תערובת.

הליך הפישור המקובל בחברה הערבית מוסלמית הוא הסולחה (صلحة), אשר נעשית מחוץ לכתלי בית המשפט. הבוררים שעורכים את הטקס נקראים "ג'אהת סולח" (جاهة الصلح). מדובר במבוגרים מכפרים שונים הדנים בסכסוך בין שתי משפחות (משפחת הקורבן ומשפחת העבריין), בדרך כלל בעבירות גניבה ורצח.

הליך הסולחה פחות נפוץ בקרב הנוצרים, והוא בעיקר נחלתם של תושבי הכפרים. לרוב מתקיים ההליך ביוזמת ראשי הדתות. עם זאת מקובל אצל הנוצרים לנהל הליכי פישור בסכסוכים הנוגעים לענייני משפחה. כאשר סכסוך כזה מגיע לפתחה של הכנסייה, מקובל כי כומר או עורך דין חיצוני, הנמנה בדרך כלל על האוכלוסייה הנוצרית ונחשב לבקיא בענייני משפחה, מפשר בין הצדדים.

היוזמה לסולחה באה בדרך כלל או מהמשטרה, מראשי רשויות או מכובדי העדה. את הטקס עורכים מכובדים מהכפר, עורכי דין ולפעמים חברי כנסת מהמגזר הערבי. לסולחה מוזמנים אנשים רבים מהכפר, מכובדים מכפרים אחרים ואף אנשי משטרה. המתווכים הם אנשי משטרה, אנשי דת, עורכי דין. לפעמים חברי כנסת.

טקסי פישור בסכסוכים משפחתיים בחברה הנוצרית נערכים על ידי עורך דין חיצוני, הבקיא בסוגיה, ומכיר את המנטאליות וזוכה לאמון שני הצדדים.

לטקס הסולחה אין כללים מיוחדים, אולם מקובל לכבד את המשתתפים בקפה ובתמרים. בעבר כלל הטקס גם ארוחה מלאה.
לפעמים מחליטים עורכי הסולחה על הוצאת המשפחה המסוימת מחוץ לכפר, לעתים מסכמים על סכום כסף, שמשפחת העבריין תשלם לקורבן, ולאחר ביצוע התשלום, תורשה לחזור לכפר.

הסולחה מתקיימת בעיקר במקרים של עבירות גניבה ורצח, כאשר גם הקורבן וגם העבריין נמנים על הציבור הערבי (מוסלמים, נוצרים ודרוזים). כאשר הצדדים המעורבים אינם נמנים על אותה דת (למשל דרוזים , נוצרים ומוסלמים) סולחה מעין זו עשויה למנוע התלקחות בין דתית ביישוב.

שיעור הערבים העוסקים בשיפוט

34 מתוך 555 שופטים שכיהנו בשנת 2005 בכל הערכאות, היו ערבים. אלה היוו 6% מכלל השופטים. פחות מ-1/3 מהם מוסלמים, כלומר פחות מ-2% מהשופטים בישראל, נכון לשנת 2005, היו מוסלמים, וזאת לאחר שמספרם הוכפל ביחס לשנה שקדמה לה.
כיום קיימת יוזמה לאיתור מועמדים בקרב עורכי הדין המוסלמים לכהונת שופטים על מנת להקטין את תת הייצוג של אוכלוסיה זו בקרב השופטים.

מאפייני השופטים

השופטים הערבים מועסקים בבתי המשפט האזרחיים (מינוי לקאדי בבתי הדין השרעיים אינו טעון השכלה משפטית - ראו להלן "בתי הדין השרעיים").

בבית המשפט העליון כיהנו עד כה שני שופטי ערבים, שניהם נוצרים: השופט זועבי (שכיהן במינוי זמני) והשופט סלים ג'ובראן, שמכהן על תקן מינוי של קבע.

מרבית השופטים הינם זכרים, אולם יותר ויותר נשים ערביות משתלבות כשופטות במערכת המשפט האזרחית.

מקצוע השפיטה נחשב למכובד בקרב הציבור הערבי. השופטים הערבים הינם עורכי דין לשעבר, ורכשו את השכלתם המשפטית בפקולטות למשפטים בארץ.

הטיות שיפוטיות

בישראל נבדקה השפעת זהותו האתנית של השופט על גזרי דין בעבירות אלימות על ידי אריה רטנר, גדעון פישמן וחגית תורג'מן. במחקר נמצא כי שופטים ערבים נוטים להחמיר עם נאשמים ערביים ולהקל עם נאשמים יהודים, בעיקר כאשר הנאשם הוא ערבי והנפגע הוא יהודי. ההסברים, שהוצעו במחקר לממצאים אלו, היו שהשופטים הערביים חוששים מביקורת על החלטות המקלות כלפי בני קבוצתם, ושהם מפנימים הפנמת יתר את עמדות הרוב היהודי.

מחקר זה עורר לא מעט קשיים, שנבעו בין היתר מזהותם של בתי המשפט שנבחרו. אורן גזל איל ורענן סוליציאנו-קינן התיחסו למחקר זה וציינו כי מדובר בבתי משפט מחוזיים, שבהם שיבוץ השופטים לתיקים נעשה על ידי נשיא בית המשט או סגנו, והחלטתם יכולה להיות מונעת משיקולים של מוצאו האתני של השופט או של הנאשם. זאת ועוד, מספרם הנמוך של שופטים ערביים שכיהנו בבתי המשפט שנבחרו מקשה על ביצוע הכללה.

מגבלה אחרת נובעת מהבחירה בעבירות מסוג מסוים (עבירות אלימות). החשש שסוג עבירה (במקרה זה עברית אלימות) הוא ייחודי או נפוץ יותר בקרב תרבות מסוימת בהשוואה לאחרת יכול להטות את הממצאים במובן זה שהם אינם יכולים לייצג את יחסם של בתי המשפט כלפי נאשמים בכלל העבירות.

מספר עורכי הדין

אין בידינו מספר מדויק של מספר עורכי הדין הערבים, אולם ניתן להצביע על מגמה של גידול במספרם. יותר ויותר תושבים ערבים פונים ללימודי משפטים מתוך שאיפה לשמש כעורכי דין בעתיד. מקצוע עריכת הדין נחשב ליוקרתי ומכובד וכבעל פוטנציאל כלכלי וככזה הוא קורץ לרבים מקרב הציבור הערבי. 

נכון לשנת תשס"ה (2005), בוגרי הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות בארץ הנמנים על הציבור הערבי (דרוזים, בדואים, מוסלמים ונוצרים) היוו 4.9% מכלל בוגרי הפקולטות למשפטים בארץ. שיעור זה נמוך מחלקם באוכלוסייה. ההתפלגות בתוכם הייתה: 2.9% מוסלמים, 1.8% נוצרים ו-0.2% דרוזים. מנתונים אלה עולה כי בקרב הסטודנטים הערביים יש ייצוג גבוה של סטודנטים נוצרים בהשוואה לחלקה של האוכלוסייה הנוצרית במגזר הערבי. 

בקרב בוגרי המכללות האקדמיות למשפטים היה ייצוג גבוה יותר (בהשוואה לאוניברסיטאות) למגזר הערבי, אם כי עדין נמוך מחלקו של הציבור הערבי באוכלוסיה. 7.7% מהבוגרים היו ערבים. בדומה לאוניברסיטאות חלקם של הסטודנטים הנוצרים מתוך הסטודנטים הערביים גבוה בהשוואה לחלקה של האוכלוסייה הנוצרית במגזר הערבי. (2.3% נוצרים, 4% מוסלמים ו-1.1% דרוזים). חלקם של המוסלמים בקרב הסטודנטים הערביים נמוך מחלקו של הציבור המוסלמי במגזר הערבי. 

יש להדגיש כי אין זהות בין נתונים זה לבין מספר עורכי הדין (גם לא עורכי הדין הטריים) שכן הסמכה לעריכת דין תלויה במבחן נוסף של לשכת עורכי הדין המתבצע בתום תקופת התמחות של שנה וכן מהטעם שחלק מעורכי הדין הערביים רכשו את השכלתם המשפטית בחו"ל והנתונים הנ"ל אינן נותנים להם ביטוי.

מאפיינים

עד לא מזמן היו עורכי הדין הערביים גברים בלבד. כיום יותר ויותר נשים מצטרפות למקצוע. ייתכן שהסיבות לכך נעוצות בשינויים שחלים בתוך החברה הערבית המאפשרת לבנותיה לצאת ללמוד ולרכוש השכלה ולעסוק במקצועות שאינם המקצועות "נשיים" המסורתיים. יש לציין כי גידול מספר הנשים הפונות לעיסוק בעריכת דין הינו חלק ממגמה ארצית.

תחומי העיסוק של עורכי הדין הערבים מגוון ואינו בהכרח מוגבל לעניינים מגזריים. עם זאת נראה כי מרבית עורכי הדין המוסלמים עוסקים בתחום הפלילי או בענייני קרקעות, מאחר ונושאים אלה הינם נחלתם של רבים מהמתדיינים בני העדה המוסלמית ועל כן נושאים בחובם פוטנציאל פרנסה.

בשל הקושי של הערבים בכלל להשתלב בשוק העבודה הארצי (לא פעם משיקולים של העדפת בעלי עבר בטחוני שירות בצה"ל וכו', וכן על רקע הבדלי שפה) פונים עורכי הדין הערבים לעסוק בכל תחום שיכול להניב להם פרנסה, ועל כן תחום העיסוק הינו פונקציה של ההיצע בשוק. ארגונים, כגון: עדאללה, מוסוואה והאגודה לזכויות האזרח, משמשים בדרך כלל מקום תעסוקה לעורכי דין ערבים, אולם מספר עורכי הדין המועסקים בהם הוא מוגבל.

מאפייני הלקוחות של עורכי הדין הערביים

עורכי הדין הערביים לא יבחלו באף לקוח. עם זאת, מטבע הדברים עיקר לקוחותיהם יהיו מבני המגזר, שפונים לקבל שירותיהם על סמך היכרות מוקדמת עמם (נתון זה נשאב על ידינו משיחות בלבד). לרוב יהיו לקוחותיו של עורך הדין המוסלמי מבני החמולה שלו.

היחס לעריכת הדין בחברה הערבית

מקצוע עריכת הדין נתפס כיוקרתי והאנשים העוסקים בו נחשבים למכובדים. בין המניעים העיקריים של בני המגזר הערבי לעסוק במקצוע ניתן למנות את הפוטנציאל הכלכלי, הסטטוס החברתי ואף את היכולת להיות מעורב בעניינים הנוגעים לחברה הערבית בכלל (ייצוג בתיקים עקרוניים, כהונה בועדות מינויים לקאדים, כהונה בוועדות חקיקה של לשכת עורכי הדין וכו'). עם זאת, בדומה לתהליך המתרחש בחברה היהודית, יוקרתו של המקצוע נמצאת בירידה, לאור ההיצע הגדול של עורכי הדין המביא לקושי משמעותי להשתלב בעבודה (הן כשכיר והן כעצמאי) בתחום.

קשיים מיוחדים של עורכי הדין הערביים

כמו בתחומים אחרים גם שוק עורכי הדין מציב קשיים בפני עורכי דין ערבים.
מלבד ה"אינפלציה" הכללית בעורכי דין, אשר מקשה על מציאת פרנסה בתחום, נתקלים עורכי הדין הערביים בקשיים, כגון: היעדר סיווג בטחוני מתאים לחברות הייטק או חברות ממשלתיות ובטחוניות וכן באפלייה על רקע מוצאם.

רכישת ההשכלה המשפטית של עורכי הדין הערביים

מרבית עורכי הדין הערביים רוכשים את השכלתם המשפטית בארץ, בפקולטות למשפטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות (שם חלקם היחסי מקרב כלל הסטודנטים גבוה יותר). חלקם (אלה שלא התקבלו ללימודים בישראל) רכשו את השכלתם בירדן, ומעטים גם באנגליה (בעיקר הנוצרים שבהם). 

עם זאת חלקם היחסי של הסטודנטים הערביים למשפטים מתוך כלל הסטודנטים למשפטים נמוך בהשוואה לשיעורם של הערבים באוכלוסיה. נכון לשנת 2006 5.6% מכלל הסטודנטים למשפטים באוניברסיטאות היו ערבים (3.2% מוסלמים, 1.8% נוצרים ו-0.6% דרוזים). במכללות האקדמיות עמד שיעורם של הסטודנטים הערביים למשפטים מתוך כלל הסטודנטים למשפטים על 7.6% (4.7% מוסלמים, 1.7% נוצרים ו-1.2% דרוזים).

ההתפלגות הפנימית בתוכם מלמדת על שיעור גדול של סטודנטים נוצרים ודרוזים בהשוואה לסטודנטים מוסלמים. כ-1/3 מהסטודנטים הערבים למשפטים באוניברסיטאות ולמעלה מחמישית מהסטודנטים הערבים למשפטים במכללות הם נוצרים. חלקם של הסטודנטים המוסלמים למשפטים עמד על כ-60% מתוך כלל הסטודנטים הערביים למשפטים. לשם השוואה חלקם של בני הדתות השונות בתוך הציבור הערבי (נכון לשנת 2006) הוא כ-83% מוסלמים, כ-8.5% נוצרים וכ-8.3% דרוזים.

הקמת בתי הדין השרעיים

בתי הדין השרעיים המוסלמים פעלו בארץ ישראל עוד טרם הקמתה ודנו בכל ענייני האישות. בשנת 1953 עוגן מעמדם של בתי הדין השרעיים בחוק. החוק קבע כי בתי הדין השרעיים שכיהנו עד קבלת החוק, כולל הקאדים שמכהנים בהם, ימשיכו בתפקידם.

הדיינים בבית הדין השרעי

על פי החוק, הדיינים הינם קאדים שהתמלאו בהם התנאים הבאים: 

• בעל השכלה דתית גבוהה בדין השרעי והשכלה גבוהה בלימודי האיסלאם להנחת דעתה של ועדת המינויים, או עורך דין שהוא חבר בלשכת עורכי הדין ועסק בעריכת דין, ברציפות או לסירוגין, לא פחות מחמש שנים.
• בעל אורח חיים ואופי ההולמים את מעמדו של קאדי במדינת ישראל.
• מלאו לו שלושים שנים לפחות.
• עמד בהצלחה בבחינות בכתב שקבעה ועדה בוחנת (הועדה הבוחנת מורכבת מנשיא בית הדין השרעי לערעורים, חבר כנסת מוסלמי שתבחר ועדת המינויים, ואדם נוסף שכיהן בעבר כקאדי או שהוא עורך דין שעסק בעריכת דין חמש שנים לפחות).
• הקאדי חייב להיות אזרחי ישראל, ואם ברשותו אזרחות נוספת, עליו לעשות כל שביכולתו על מנת לוותר עליה.

מינוי הקאדים

הקאדים ממונים על ידי נשיא המדינה על פי המלצת ועדת המינויים.ועדת המינויים מורכבת מנשיא בית הדין השרעי לערעורים וקאדי נוסף שבוחר חבר הקאדים לשלוש שנים; שר המשפטים (המשמש כיו"ר הוועדה) וחבר אחר של הממשלה שנבחר על ידיה; שלושה חברי כנסת, מהם לפחות שניים מוסלמים, שנבחרים על ידי הכנסת בבחירה חשאית (חברי כנסת אלה יכהנו בוועדה כל עוד הם חברי הכנסת, ואם תמה כהונת הכנסת — עד שתבחר הכנסת החדשה חברים אחרים במקומם); שני עורכי דין, מהם לפחות אחד מוסלמי, שנבחרים על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לשלוש שנים.

סמכויות השיפוט של בית הדין השרעי

לבתי הדין השרעיים סמכות לדון בדיני האישות של מוסלמים תושבי ישראל, ובראשם נישואין וגירושין.
בעקבות התיקון החמישי לחוק בית המשפט לענייני משפחה (סעיף 3 (ב1) לחוק), הוקנתה לבית המשפט לענייניי משפחה סמכות מקבילה לדון בדיני אישות למעט נישואין וגירושין, וזאת כאשר לא ניתנה הסכמה של כל הצדדים המעורבים לסמכות בית הדין השרעי. בכך הושווה מעמד בית הדין השרעי מבחינת רוחב סמכויותיו לזה של בתי הדין הדתיים האחרים , המוסמכים לדון באופן בלעדי בענייני נישואין וגירושין, ובהסכמת הצדדים גם בסוגיות האחרות.

סדרי הדין וההכרעה במחלוקות בבית הדין

בית הדין השרעי לערעורים דן בהרכב של שלושה שופטים, ואולם אם מספר הקאדים המכהנים בו פוחת משלושה או שנבצר מאחד מהם לשבת בדין, רשאי בית הדין לערעורים לדון בשניים.

במקרה של חילוקי דעות מכריעה דעת הרוב, ואם אין רוב לדעה אחת – מכריעה דעתו של נשיא בית הדין השרעי לערעורים. אם הוא אינו יושב בדין באותו הרכב, מכריעה דעתו של הוותיק שבקאדים ובין בעלי ותק שווה - הקשיש שבהם.

מיקום בתי הדין השרעיים

בתי הדין השרעים נמצאים בירושלים, בבאר שבע, ביפו בנצרת בעכו, בטייבה, בחיפה ובבאקה אל ג'רביה. בית הדין השרעי לערעורים נמצא בירושלים.

סמכות בתי הדין בקרב המוסלמים

בתי הדין הם הסמכות הבלעדית בנושאי גירושין, ועל כן אין חולקים על סמכותם. הם נתפסים כאוטוריטה וכסמכות רוחנית וחוקית פורמאלית. תופעת סירוב להתדיין בבית הדין השרעי אינה קיימת, הואיל והוא המוסמך היחיד לדון בענייני גירושין. לרוב לא חולקים על סמכות בית הדין, ושאלת הסמכות (בכל העניינים האחרים שאינם נישואים וגירושין) מתעוררת בדיעבד, כאשר רוצים לערער על ההחלטה לגופה של עניין. לעתים במסגרת הליכי ערעור ופניה לבג"צ על סמך החוק המוסלמי ולאחר מיצוי ההליכים בבתי הדין השרעיים תוקף אחד מבעלי הדין את סמכות בית הדין השרעי להכריע בעניין.

התלונות הטיפוסיות המובאות בפני בית הדין

הנושאים העיקריים שמובאים לפני בית הדין הם גירושין ועניינים הקשורים לכך כגון תשלום המוהר, משמורות ילדים וכו'.

בתי הדין העדתיים של האוכלוסייה הנוצרית בישראל הם הכנסיות.
הדיינים הינם הכמרים. הכנסיות נמצאות בכל יישוב שבו קיימת קהילה נוצרית.

הסוגיות הנדונות בכניסות הינן גירושין והחזקת ילדים. יש לציין כי דין זה חל אך ורק על האורתודוכסים שכן הקתוליים מנועים מלהתגרש. (קתולי שמעוניין להתגרש חייב להמיר את השתייכותו לאורתודוכסים). ההחלטות של הכנסיות אינן מפורסמות ברבים.

המתדיינים הינם בני זוג ובני משפחה בסוגיות של גירושי והחזקת ילדים. נשים מעדיפות לא פעם לפנות לבית הדין לענייני משפחה מתוקף סמכותו לדון בנושאים כלכליים הקשורים בגירושין מהאמונה כי במסגרת זו יזכו לקבל מזונות גבוהים יותר. החברה הערבית-נוצרית אינה מגלה יחס עוין או ביקורתי כלפי נשים אלה, שכן העולם הדתי אינו תופס מקום אבסולוטי בחיי האוכלוסייה הנוצרית.