דפוסי חוק, משפט ועבריינות בקרב עולי ברה"מ לשעבר

פשיעה כפונקציה של השתייכות תרבותית העסיקה ועודנה מעסיקה קרימינולוגים וסוציולוגים. גם מחלקת המחקר במשטרת ישראל מלקטת נתונים אודות פשיעה תוך פילוח העבריינים על פי השתייכותם התרבותית.
פילוח זה מסייע לגלות את דבר ביצועה של עבירה, לתכנן פעולות מניעה בכל אוכלוסיה ולהציעו דרכי טיפול בקרב אוכלוסיות אלה. 

התחקות אחר סוגי העבירות והיקפן אינה עניין של מה בכך. הנתונים הרשמיים מבוססים בעיקרם על דיווח רשמי של קורבן לעבירה או של עובדים סוציאליים, המטפלים בו, (למעט עבירות, שבהן אין קורבן, כגון סחר בסמים, שהתחקות אחריהן מבוססת בעיקרה על עבודת מודיעין). לקורבן עשויים להיות (וכפי שיובהר בהמשך, אכן קיימים) מניעים משלו להתלונן נגד העבריין או להימנע מהגשת התלונה. מניעים אלה נעוצים אף הם ברוב המקרים השתייכותו התרבותית של הקורבן. 

מחקר אודות פשיעה תרבותית מחייב אפוא להביא בחשבון גם את התנהגותו של הקורבן לאחר ביצוע העבירה וגם את הלכי הרוח בחברה הסובבת אותו. התייחסות כזו עשויה להצביע על פערים (לשני הכיוונים) בין שיעור העבירות הפורמאלי לזה שקיים הלכה למעשה. הנתונים "היבשים" אינם חושפים את התמונה המלאה של הפשיעה התרבותית והם כשלעצמם טעונים מלאכת פרשנות תרבותית וחשיפת הסייגים הגלומים בתוכם.

עיבוד נתוני פשיעה מהמשטרה

משטרת ישראל הינה גוף המופקד על תפיסת עבריינים ועל מניעת פשיעה. המשטרה מפרסמת מדי שנה דוחו"ת פשיעה שנתיים הכוללים בעיקר נתונים סטטיסטיים אודות הפשיעה בישראל. הנתונים מובאים בצורה מעובדת על פי פילוחים שונים (כגון סוגי עבירות, פשיעה על-פי מחוזות וכו'). נתוני פשיעה רשמיים אלה אמורים לספק מידע או תמונה - ולו תמונה כללית - על סוגי פשיעה בישראל ועל מימדיה, ובמידה מסוימת גם להצביע על מגמות בפשיעה. עם זאת המידע שניתן לדלות מדוחות הפשיעה המשטרתיים מוגבל ביותר, ובמתכונתם הנוכחית הם אינם יכולים לספק את המידע המבוקש.

פשיעה לא מדווחת (ממדי פשיעה פורמאליים ובלתי פורמאליים)

דוחות הפשיעה המשטרתיים מכילים נתונים אודות תיקים שנתפתחו במשטרה. למעט עבירות שאין בהן קורבן (כגון שימוש בסמים) תלוי מספר התיקים הנפתחים במספר התלונות. תיקי משטרת ישראל אינם יכולים לתת ביטוי לשיעורי הפשיעה האמיתיים, שכן הם אינם כוללים את המקרים, בהם הקורבן נמנע מלדווח, או את המקרים, בהם לא נפתח תיק מהטעם שהקורבן והעבריין אינם בחיים, כגון במקרים משולבים של רצח והתאבדות. 

יש לציין כי שיעורי הדיווח (או שיעורי התלונות) נושאים אף הם מאפיינים תרבותיים (ושיעורי אי-הדיווח ואף דיווח-יתר משתנים מתרבות לתרבות), ולפיכך לא ניתן להעריך באופן זהה על ידי נוסחה כללית של "סטיית תקן" או הערכה שרירותית אחרת את שיעור הפשיעה האמיתי בכל תרבות.

נתונים אודות המתלונן

נתוני המשטרה (לרבות פילוח עבריינים על פי זהותם הדתית או הלאומית) אינם מכילים נתונים על המתלונן, לפיכך לא ניתן לאבחן את שיעורי הפשיעה ה"פנימיים" בתוך כל תרבות (כלומר פשיעה, בה גם הקורבן וגם העבריין נמנים על אותה תרבות) ואת שיעורי הפשיעה, המבוצעים כלפי קורבנות חיצוניים לתרבות. הבחנה זו חשובה מאד לצורך אפיון דפוסי פשיעה בקרב תרבויות (לצורך בחינת הטענה כי עיקר הפשיעה של תרבות מסויימת מכוונת כלפי קורבנות מאותה התרבות – טענה ממין זו נשמעת לא פעם בעיקר כלפי העולים מחבר העמים). 

נתונים אודות המתלונן חשובים ביותר לצורך ניסיון להתחקות אחר שיעור הפשיעה הבלתי-פורמאלי, האמיתי, גם מהטעם שקורבנות מתרבויות שונות נוטים להתלונן או להימנע מהגשת תלונה בשל אפיונם התרבותי. אם פשיעה במגזר מסוים מכוונת נגד קורבנות מאותו מגזר, הרי שאם נמצא שקורבנות במגזר זה אינם נוהגים להתלונן במשטרה, תתחזק ההשערה כי שיעורי הפשיעה האמיתיים גבוהים מהנתונים הרשמיים. גם ההפך הוא הנכון, אם במגזר מסוים תימצא נטיית יתר לתלונות, הרי ניתן יהיה לשער כי הפשיעה האמיתית נמוכה מזו שעולה מהנתונים הרשמיים.

מבנה הדוחו"ת משתנה כל שנה

על מנת לזהות מגמות בפשיעה דרוש בראש ובראשונה להשוות בין נתוני פשיעה משנה לשנה, ואולם דוחות הפשיעה השנתיים של משטרת ישראל אינם ערוכים בפורמט קבוע, ומכילים נושאים שונים בכל שנה. דרך זו של הצגת נתונים מקשה על השוואה בין נתונים משנה לשנה ואינה מאפשרת בחינה של שיעורי עליה או ירידה בפשיעה בעבירות מסוימות או שינויים בעבירות של עבריינים מסוימים וכדומה. החל משנת 2005 מקפידה המשטרה על מבנה קבוע של דוחות הפשיעה (אולם במבנה הקבוע והנוכחי אין כמעט התיחסות להבדלי הפשיעה בין קבוצות שונות באוכלוסייה).

הכנסת שינויים בדוחו"ת לאחר פרסומם

לאחרונה ערכה המשטרה מחדש את דוחות הפשיעה (גם את זה של שנת 2004) בפורמט חדש והציבה אותו במתכונתו הנוכחית באתר האינטרנט של המשטרה, כאשר נעדרים ממנו נתונים רבים, שבעת כתיבת פרק זה היו פתוחים בפני כל.
במיוחד בולטות בהיעדרן התייחסויות קונקרטיות לקבוצות אוכלוסיה מסוימות, ובעיקר פילוח עבירות לסוגיהן על פי השתייכות דתית או קבוצתית אחרת (כגון, יהודים, ערבים, עולים וכיו"ב).

סוג התיקים, המובאים (ואלו שאינם מובאים) בחשבון בדו"ח

נתוני הפשיעה מתייחסים אך ורק לתיקי פ"א ("פרטי אירוע"), היינו תיקים בהם הוחלט לפתוח בחקירה משטרתית. הדוחות אינם מתייחסים לתיקי א"ת (אי-תביעה), תיקים בהם החליט מקבל התלונה בתחנת המשטרה שלא לפתוח בחקירה מסיבות שונות. בדרך כלל מדובר בעבירות קלות, שהמשטרה אינה מקצה להן כוח אדם או משאבים אחרים, כגון: גניבות רכב, סכסוכים בין שכנים על רקע רעש בשעות מאוחרות וכו'.

החלטה באילו סוגי תיקים לא לפתוח בחקירה נובעת משיקולי מדיניות. בעבר, למשל, סווגו תיקי אלימות (כמו אלימות בין בני זוג) כתיקי א"ת, אולם לאור המדיניות הנוכחית כיום, אין סוגרים עוד תיקי אלימות, אפילו אם המתלוננת (לרוב זו תלונה של אישה נגד בעלה) חזרה בה מהתלונה.

יתרה מכך, בחקירות מסוימות, כגון חקירות בגין הונאה, מקובל סיווג נוסף: תיקי ל"א. תיקים אלה מושעים עד לפתיחת החקירה בהם. לפעמים סיווגם ככאלה נעשה מתוך כוונה כי תיקים אלה לא ייכללו בסטטיסטיקה השנתית על מנת שמשטרת ישראל תוכל להציג ירידה בפשיעה מסוג זה, ורק לאחר חלוף השנה הקלנדארית תיפתח החקירה בתיקים אלה והם ייכנסו לסטטיסטיקה של השנה העוקבת. סיווג התיקים והכללתם בסטטיסטיקה נובעים איפוא לא פעם משיקולי מדיניות ויחסי ציבור של משטרת ישראל. המשמעות היא שגם אם התלונות מוצדקות, הן אינן מבשילות לכדי תיק חקירה, ובמילים אחרות: נתוני המשטרה אינם נותנים תמונה מדויקת אודות פשיעה בסוגי עבירות אלה אף אם הן התבצעו בפועל.

מאידך הנתונים אודות תיקי פ"א (התיקים בהם כן נתפתחה חקירה) אינם מתייחסים לתוצאות החקירה, ואינם מבחינים בין תיקי פ"א שבסוף החקירה הוחלט לסגרם, למשל מחוסר עניין לציבור, מחוסר ראיות או אף מחוסר אשמה (שמשמעה היא כי לדעת הפרקליט או התובע המשטרתי, לא בוצעה עבירה) ובין תיקים שהוחלט בסיום החקירה להעמיד את החשוד לדין.

לסיכום התמונה המתקבלת מנתוני הפשיעה אינה מדויקת. נתוני הפשיעה כוללים מחד תיקים בהם הסתבר כי לא בוצעה עבירה (כאלו שנסגרו למשל מחוסר אשמה) ומאידך אינם כוללים תיקים שבהם בוצעה עבירה אך משיקולי מדיניות הוחלט שלא לפתוח בחקירה.
(כמובן שגם מבין התיקים, שהבשילו לכדי הגשת תביעה, יימצאו כאלה שלאחר הדיון בבית המשפט יזוכה הנאשם).

ככלל לא פעם נשמעות טענות בדבר אפליה במידת אכיפת החוק מצד המשטרה כלפי אוכלוסיות מסוימות, דהיינו טענות בדבר "אכיפת יתר" או "היעדר אכיפה". במילים אחרות: לדברי אותם גורמים, נתוני המשטרה מושפעים ממידת האכיפה שהיא מפעילה באורח לא שוויוני כלפי אוכלוסיות שונות, ולפיכך אינה יכולה לשמש בסיס נאות למדידת רמת הפשיעה, לא כל שכן מדד להשוואה בין קבוצות אוכלוסייה שונות.

תיקים גלויים

מבין כלל התיקים שנפתחים מדי שנה רק בחלקם אותר חשוד, ונפתחת נגדו חקירה. תיקים אלה נקראים תיקים גלויים. בשנת 2004 נפתחו 517,238 תיקים (לאחרונה שינתה המשטרה את הדו"ח, אשר נוקב נכון להיום ב-412,101 תיקים), שמתוכם כ-158,000 תיקים גלויים.
בדו"ח הפשיעה (במתכונתו המקורית) הציגה המשטרה פילוח לפי סוגי עבירה עבור כלל התיקים שנפתחו, וכן מספר פילוחים של התיקים הגלויים:

• תיקי יהודים (תיקים בהם החשוד הוא יהודי) מחולקים לפי סוגי העבירה.
• תיקי ערבים (תיקים בהם החשוד הוא ערבי) לפי סוגי עבירה.
• תיקי עולים (בהם החשוד הוא עולה ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות) לפי סוגי עבירה.

המשטרה לא ערכה פילוח של כלל התיקים הגלויים לפי סוגי עבירה, כך שפילוח התיקים הגלויים אינו כולל עבירות שבוצעו על ידי עבריינים שאינם ערבים, יהודים או עולים. אולם מאחר ותיקי יהודים וערבים מהווים את רוב התיקים הגלויים (151,191 מתוך כ-158,000 תיקים גלויים), ניתן להתייחס אליו כמשקף את כלל התיקים הגלויים ולהתייחס אליו כאל מקור השוואה.

עם זאת יש להדגיש כי העובדה שכ-2/3 מהתיקים שנפתחו אינם מפולחים (מאחר ואינם גלויים) עשויה להוליד סטייה של ממש בהשוואה בין הקבוצות. יתרה מכך אחוז התיקים הגלויים משתנה מעבירה לעבירה ולכן ישנן עבירות בהן הסטייה גדולה יותר מאחרות, כפי שממחישה הטבלה שלהלן. 

[ + ] טבלה 1 - פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *[ - ] טבלה 1

פילוח תיקים פליליים לשנת 2004 *

"תיקים שנפתחו" בשנה קלנדארית ולא "עבירות שבוצעו" באותה שנה

הקריטריון להכללת עבירות בדו"ח פשיעה שנתי הוא מועד התערבות המשטרה ולא מועד ביצוע העבירה. הנתונים, הכלולים בדוחות הפשיעה השנתיים, מתייחסים לתיקים שנפתחו באותה שנה, גם אם העבירה, עליה הוגשה התלונה, בוצעה בשנה מוקדמת יותר. במילים אחרות: דו"ח הפשיעה השנתי מציג את התיקים שנפתחו במשטרה בשנה קלנדארית מסוימת ולא את העבירות שבוצעו באותה שנה. להטיה זו יש משמעות בעיקר באותן עבירות ובאותן תרבויות, בהן הקורבן מהסס, משתהה ואף חושש להגיש תלונה (כגון עבירות מין, בעיקר כלפי קטינים, עבירות מצד בן משפחה וכו').

החלוקה לפי עבירות

דיני העונשין בישראל מגדירים מעשים רבים כעבירות פליליות, ומטבע הדברים לא ניתן להציג פילוח מפורט של התפלגות העבירות לפי כל עבירה. לפיכך מקובלת במשטרת ישראל חלוקה לפי סוגים עיקריים של עבירות: עבירות רכוש, מוסר וסמים, מין, גוף האדם, חיי אדם, סדר ציבורי, בטחון, מרמה ו"שאר העבירות".

אף שחלוקה זו - הגיון בצדה, היא אינה מספקת תמונה שלמה, לפחות לא כזו המאפשרת לעמוד על מאפיינים תרבותיים. כך למשל עבירות סמים מוסר נכללות באותה קטגוריה, וזאת למרות ההבדל העצום ביניהן.

מסיבה זו לא ניתן ללמוד מנתוני משטרת ישראל על שיעור עבירות מוסר וגם לא על שיעור עבירות סמים, שכן שני סוגי העבירות נכללים באותה קטגוריה ללא הבחנה ביניהם.

פילוח העבריינים והעבירות

דוחות הפשיעה המשטרתיים אכן מנסים להצביע על פילוחים שונים על פי סוגי עבירות וזהות העבריינים. פילוחים אלה כשלעצמם אינם מפורטים דיים, והמסקנות, שניתן לדלות מהם, מוגבלות.
פילוח סוגי העבירות מתייחס למספר העבירות ולא למספר העבריינים לפיכך ניתן להסיק מהדוחות את כמות העבירות מכל סוג המבוצעות באוכלוסיות מסוימות, אך לא את כמות העבריינים בכל סוג של עבירה.
 
יתרה מכך בחישוב סך כל העבריינים (ללא פילוח לפי עבירות) מביאים הדוחות בחשבון כל עבריין פעם אחת בלבד על פי העבירה החמורה ביותר שביצע. לפיכך אפילו יובא פילוח של עבריינים על-פי סוגי עבירה, הוא לא ישקף נאמנה את המציאות, שכן מהסטטיסטיקה יושמטו העבירות הקלות יותר שביצע עבריין שנתפס ביותר מעבירה אחת. 

לדוגמא, שיעורי הפשיעה ופילוח סוגי העבירות, המבוצעות על ידי עולים, אינם מבחינים בין עולים מארצות מוצא שונות. אמנם, הדוחות עורכים חלוקה ופילוח של מספר העבריינים (להבדיל ממספר העבירות ותיקי העבירה) בין עולים מארצות מוצא שונות אולם לא ניתן להשליך מחלוקה פנימית זו של שיעור העבריינים גם על שיעור העבירות. (מהעובדה ש-7% מהעבריינים העולים הם מקרב העדה האתיופית אין מתחייבת המסקנה כי 7% מהעבירות, המבוצעות על ידי עולים, נעשות על ידי עולים מאתיופיה. לצורך חישוב מדויק של שיעור העבירות המבוצעות על ידי כל קבוצה יש לבדוק כמה מהעבריינים בכל קבוצה מבצעים יותר מעבירה אחת וכו').

פילוח על-פי קבוצות באוכלוסייה אינו מפורט דיו

משטרת ישראל אכן עורכת פילוח של עבירות לפי סוגי עבריינים. (אולם בעקבות עריכת הדוחו"ת מחדש, הוסרו הפילוחים הנ"ל). עם זאת חלוקת העבריינים לקבוצות נעשית ברמה ראשונית בלבד. הדוחות אמנם מציגים ניתוח נפרד לפשיעת עבריינים יהודים ופשיעת עבריינים ערבים, אך לא עורכים חלוקה פנימית בתוך כל אוכלוסייה. 

ההתייחסות אל המגזר הערבי נעשית כמקשה אחת ללא הבחנה בין דרוזים, בדואים, מוסלמים ונוצרים, אף כי בין קבוצות אלה קיימים הבדלים תרבותיים משמעותיים, שמשליכים על תפיסת החוק ודפוסי הפשיעה בקרבן.
גם ההתייחסות אל העולים במסגרת ניתוח שיעור העבריינות (על-פי מספר תיקים וסוגי עבירה) נעשית כמעט ללא הבחנה בין עולים מארצות מוצא שונות. 

מיותר לציין, כי גם בתוך האוכלוסייה היהודית קיימות תרבויות משנה שונות, אולם דוחות המשטרה לא נותנים לחלוקה בין קבוצות שונות באוכלוסייה היהודית ביטוי כלשהו בנתוני הפשיעה.
יתרה מכך לאחרונה הושמטה מדוח הפשיעה, המוצג באתר המשטרה, החלוקה לקבוצות בפילוח העבירות.

נתוני השב"ס

שרות בתי הסוהר מהווה מקור מידע חשוב באפיון עבריינים. בניגוד למידע המצוי בידי המשטרה והמתייחס לשלב שלפני ההעמדה לדין, היינו שלב בו קיים סיכוי כי החשוד שנגדו נפתח תיק המשטרה, יזוכה בדין או אף לא יועמד כלל לדין, הרי שנתוני השב"ס והמידע שברשות ממלאי תפקידים בו, מתייחס לעבריינים שהורשעו בדין.

נתונים אודות שיעור אסירים בפילוח לפי השתייכות תרבותית יכולים לתת אינדיקציה (חלקית) לשיעור עבריינות באותה תרבות. עם זאת יש לזכור כי המדובר באינדיקציה אחת בלבד, שמספר חסרונות טבועים בה:

• מספר האסירים הכולל בישראל נאמד בכ - 7,000 נפש בלבד. לא ניתן לגזור ממספר כה קטן מסקנה כוללת לגבי כלל האוכלוסייה. 
• מספר האסירים משקף את מי שנתפס, הועמד לדין, הורשע, ונגזר עליו עונש מאסר (להבדיל מעונשים אחרים), ולפיכך אין הוא מביא בחשבון עבירות פחותות ערך, או כאלה שבשל נסיבות אחרות, לא כללו עונשי מאסר (למשל עבירות שבוצעו בעטיו של חוסר שפיות או נסיבות אישיות של הנאשם, שפטרו אותו מעונש מאסר). 
• פילוח האסירים מבוצע על פי ארץ הלידה ואינו מתייחס לשנת העלייה, (עובדה שעשויה להיות רלוונטית למשל להבחנה בין עולים מאתיופיה שהגיעו במבצע משה ואלו שהגיעו במבצע שלמה, וכן עולים מחבר העמים, שעלו לארץ לפני התרחשות הכאוס בשלטון הקומוניסטי ואלו שהגיעו לאחריו). 
  עם זאת הדו"ח עורך אבחנה בין ארץ מוצא "ברית המועצות הישנה" לבין כל אחת מארצות חבר המדינות, כך שניתן באמצעות הבחנה זו להפריד בין העולים בגלי העלייה של שנות התשעים (על פי ארץ המוצא) והעולים מברית המועצות שעלו לפני שנות התשעים.
• פילוח האסירים מתייחס לארץ הלידה אך אינו מצביע על השתייכות עדתית (כגון ערבים, דרוזים, בדואים וכו'). 
• פילוח האסירים אינו מכיל את סוג העבירה, בגינה הורשעו או אורך תקופת המאסר (המהווה אינדיקציה לחומרת העבירה).

סקירת פסקי דין

פסקי דין מהווים כשלעצמם מקור מידע כמותי ואיכותני כאחד.
באמצעות סקירת פסקי דין בחתכים שונים של זמן, מקום וזהות הצדדים ניתן לנסות ולאפיין סוגי תיקים האופייניים לתרבות מסוימת וכו' (בין אם על פי סוגי העבירות בתיקים פליליים ובין על פי אפיון סוגי הסכסוכים האופייניים לתרבות על פי התיקים אזרחיים). 

באמצעות עיון בפסקי הדין עצמם ניתן ללמוד על מאפיינים ספציפיים בתוך הסכסוך או בדרך ביצוע העבירה (למשל עבירת מין המלווה באלימות, או עבירות אלימות המבוצעות בדרך כלל באופן קבוצתי וכו'), כמו כן ניתן ללמוד מהם על טענות אופייניות לתרבות (כגון טענת אפליה החוזרת על עצמה בפסקי דין אזרחיים, טענות הגנה כמו "הגנה תרבותית" המועלות בשלב הטיעונים לעונש במשפט פלילי, או אף היאחזות במנגנוני ענישה פנים-עדתיים, כגון חרם וסולחה כעילה להקלה בעונש או להימנעות מהרשעה). מבדיקת פסקי הדין ניתן להתחקות כמובן אחרי מאפייניהם של הצדדים בתיק (מי פונה לבית המשפט, פרטים או קבוצות, ארגונים או יחידים מבני התרבות, עשירי העדה או פשוטיה, נשים גברים וכו').

קיים קושי רב בהתחקות אחר פסקי דין בחלוקה על-פי תרבויות ומגזרים:

• מחלקת המחקר של בתי המשפט מפרסמת נתונים סטטיסטיים אודות כמות התיקים, סוגי התיקים ואורך חייו של תיק, אולם אינה כוללת מאפיינים כלשהם המתייחסים לצדדים בכל תיק. 
• ניסיון לערוך חתך כלשהו של תיקים באמצעות מאגרי המידע האלקטרוניים נחל כישלון, בעיקר בשל הקושי לסווג את פסקי הדין לפי השיוך המגזרי של הצדדים. לא כל פסק דין, בו מעורבים צדדים מקרב עדה מסוימת, מתייחס בהכרח לזהותם המגזרית, שכן זהותו המגזרית של נאשם במשפט פלילי או צד למשפט אזרחי אינה בהכרח רלוונטית לצורך הדיון, ההכרעה או הבנת העובדות. לפיכך שיטת איתור כזו אינה מבטיחה הגעה לכל פסקי הדין העוסקים באותו מגזר. 
• ניסיון לזהות את ההשתייכות המגזרית של הצדדים על פי שמם (שכן קיימים שמות אופייניים לעדות מסוימות) הסתבר אף הוא כלא יעיל. כך, למשל, כאשר מדובר בנאשמים קטינים, חל איסור פרסום על שמם.
• מגבלות אחרות כרוכות במועד פרסום פסק הדין. תיקים שנפתחים אינם מתועדים במאגרי המידע אלא כאשר הם מבשילים לכדי החלטה או פסק דין. לפיכך ניתן במידה מסוימת לערוך חתך של כמות פסקי הדין שניתנו בתקופת זמן מסויימת על פי פילוח מגזרי, אולם חתך זה אינו חופף את מספר התיקים שנפתחו באותה תקופה.

עיון בחומרים ביבליוגראפיים אחרים

פרוקטוקולים של דיוני ועדות הכנסת

פרוטוקולים של דיונים בוועדות הכנסת מספקים אף הם מידע רב, לא רק בשל הנתונים הנמסרים לוועדות על ידי אנשי מקצוע (כגון נציגי משטרה המוזמנים לדיון) אלא גם ובעיקר בשל הטענות המועלות כלפיהם מצד חברי כנסת ונציגי ארגונים המשתתפים בדיונים ושמייצגים מגזרים מסוימים.
טענות של נציגי ציבור וחברי כנסת כלפי הגורמים המקצועיים מציעים פרשנויות שונות לנתונים המוצגים ואף מצביעים על יחסה ותפיסתה של תרבות מסוימת את המשטרה.

סקירת עיתונות יומית, כתבי עת ובטאונים קהילתיים, ונתוני הלמ"ס

סקירת עיתונות יומית כתבי עת וביטאונים קהילתיים מאפשרת להשקיף על אירועים שונים הקשורים לתרבויות מזוויות שונות. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (החל מנתונים דמוגראפיים אודות שיעור האוכלוסייה וכלה בפרסומים שונים, כגון נתוני דיווח על נפגעי עבירה וכו') מהווים מקור עזר חשוב לניתוח הנתונים האחרים.

השימוש במקורות מידע אלה חשוב וחיוני, שכן לא פעם הוא מכיל התבטאויות ספונטאניות ולא ערוכות של גורמים מסוימים (חברי כנסת המתבטאים ומתפרצים באופן ספונטאני בדיון, נציגי ציבור ומוזמנים שונים המתארים את רשמיהם וכו'). עם זאת מאחר ופרוטוקולים של דיוני ועדות הכנסת הינם תיעוד ותמלול של דיבור חופשי, לא פעם אין הקפדה על עריכה לשונית, ועל כן משמעות הדברים לא תמיד ברורה מקריאה מן הכתב.

גם את סקירת העיתונות יש לסייג. התקשורת אינה מחויבת לכללי מחקר אקדמי, ואופן הסיקור חוטא לא פעם בניפוח מימדים של אירועים שונים. יש להדגיש כי לתקשורת השפעה גדולה על היחס למגזרי אוכלוסיה שונים שכן היא מתארת את התכונות התרבותיות וההתנהגותיות שלהם באמצעות הצגת סיפורים אישיים או באמצעות תקשורת חוקרת. בדרך זו תכונות אחדות מתוארות כמסוכנות או כמאיימות על היבטים שונים של תרבות הרוב ולא פעם מעלה התקשורת או מחזקת תדמיות שליליות ודעות קדומות, כגון "רוסיות זונות", "מאפיה רוסית" "מרוקאי סכין" וכו'.
ביקורת רבה נמתחה על התקשורת כגורם המקבע סטריאוטיפים כלפי אוכלוסיות מסיימות, כגון הבדואים, העולים מחבר העמים והעולים מאתיופיה.

באשר לנתונים המפורסמים על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ראוי לציין כי אלו אינם מבחינים בין הבדואים והדרוזים אלא מתייחסים לכלל האוכלוסייה הערבית כמקשה אחת. עובדה זו מקשה על עיבוד וניתוח שיעורי הפשיעה המפורסמים על ידי המשטרה (אשר כשלעצמם אינם עורכים תמיד אבחנה) שכן לא ניתן לכמת ולחשב את שיעור העבריינות ביחס לחלקה של כל תרבות באוכלוסיה הכללית.

יתרה מכך, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה כוללת כלל בפרסומיה את האוכלוסייה הבדואית בכפרים ה"לא מוכרים" הבדואים, בין היתר מהטעם כי הגבולות המוניציפאליים של ישובים אלה אינם ברורים ולכן לא ניתן לבצע בהם מיפוי של האוכלוסייה.

בהתחשב בכל הסייגים והמגבלות שפרטנו לעיל, נפנה לאפיון תפיסת החוק ודפוסי פשיעה בקרב מגזר דוברי הרוסית. עיקר הדברים להלן יתיחסו לעולים ממדינות חבר העמים, כלומר לעולים שהגיעו לארץ לאחר שנות התשעים וצאצאיהם.

מראיונות שערכנו עם מרואיינים הנמנים על אוכלוסיית עולי חבר העמים וגם עם אנשי מקצוע (שוטרים ועובדים סוציאליים, אשר עובדים עם אוכלוסייה זו), מתקבל הרושם כי חוקי מדינת ישראל נתפסים בקרב רוב העולים כמחייבים, ולרוב אין קוראים עליהם תגר.

עם זאת בסקר, שביצעו אריה רטנר ודנה יגיל בשנת 2001, עלה כי 63% מהעולים סבורים כי יש חוקים הנמצאים מעל חוקי המדינה (השיבו "נכון" על השאלה, אם לדעתם יש חוקים הנמצאים מעל חוקי המדינה). 6.7% השיבו "נכון במידה בינונית", ו-30.4% השיבו בשלילה על השאלה. (לעומת 37.7% 11.4% ו-50.9% באוכלוסיה הכללית היהודית). הסקר גילה גם כי 57.4% מהעולים סבורים במידה רבה כי המצפון האישי קודם למדינה (השיבו "נכון" על השאלה, אם המצפון האישי קודם לחוקי המדינה). 8.1% מהם סברו כך במידה בינונית ו-34.5% השיבו בשלילה על השאלה.

מרואיינים , ובהם אנשים הנמנים על אוכלוסיית עולי חבר העמים ואנשי מקצוע העובדים עם אוכלוסייה זו, חולקים על ממצאי הסקר. לטענתם, כל חוקי המדינה נחשבים כמחייבים בקרב העולים מחבר העמים. להערכתם, ניסוח השאלות בסקר היה עמום וכללי מדי, ומן הסתם לא נהיר מספיק לעולים, שאינם מכירים היטב את מהות החקיקה בישראל. עם זאת, לטענתם, קיימים פערים בתפיסת הנורמות. במילים אחרות: התנהגויות מסוימות, שהחוק בישראל רואה כפסולות, אינן נתפסות ככאלה על ידי העולים, ואין הם מודעים לכך כי הם עוברים עבירה בביצוען. להלן מספר דוגמאות, אותן שטחה בפנינו קצינת מבחן:

בארצות חבר העמים נהיגה בשכרות לא נתפסה בציבור הרחב כעבירה חמורה. היו מקרים שבהם מתן שוחד לשוטר, שתפס נהג בעבירת תנועה, על מנת "לסגור" את העניין נתפס כדבר לגיטימי. באזורים מסוימים בברית המועצות לשעבר נחשבה הפעלת אלימות 'קלה' (דחיפה, סטירה וכיוצא באלה) על ידי בעל כלפי אשתו דבר של מה בכך. קטיפת תנובה של גינות (אפילו פרטיות) נחשבה אף היא ללגיטימית. אגב, ייתכן שזו הסיבה לכך שגלי העלייה של שנות התשעים החזירו את תופעת קטיפת פרחי הבר שרוסנה בארץ בשנות השמונים.

להלן מקרה, המהווה דוגמא לפערים, שעדיין קיימים בין תפישת המוסר והחוק של העולים לבין התפישה הישראלית המוסדית: עולה חדש הואשם בחטיפה וכליאת שווא, לאחר שלקח בכוח ילד, אשר יידה אבנים על רכבו, והסיעו לביתו (הוא גר ביישוב אחר מהישוב בו מתגורר הילד) - וזאת על מנת לברר את זהותו של הילד ואת זהות הוריו לצורך הגשת תלונה. התברר שהתנהגות זו נבעה מאי-מודעות למשמעות הפלילית של מעשהו ולא מתוך תפיסה כי החוקים הקיימים בנושאי כליאה אינם ראויים או שחובת הציות להם נמוכה.

כמו כן, קיימים דפוסי התנהגות מסוימים, שהעולים מודעים לפסלותם, אולם במקרים רבים מייחסים להם חומרה פחותה יותר מזו המקובלת במוסדות החוק בישראל (מדובר בהכללה המבוססת על ראיונות ולא על סקר שיטתי). בעיקר אמורים הדברים ביחסים שבין הפרט לממסד, כגון העלמת מס ודיווח כוזב לרשויות. עם זאת אין הדבר מעיד על כך כי עולים מחבר העמים אכן מבצעים עבירות אלה יותר מהאוכלוסייה הוותיקה.

משיחות רקע (אך לא מסקר מקיף בנושא) עם גורמים במשרדי הממשלה השונים התקבל אצלנו הרושם שהעולים יוצאי חבר העמים מכירים בכל רשויות המדינה ומשתמשים בכולן. בעיקר נעשה שימוש בשירותי משרד הפנים ובמוסד לביטוח לאומי, האמונים על מעמדם האזרחי והכלכלי לצורך זכאות לקצבאות והטבות כלכליות אחרות.

התפיסה הרווחת היא שיש לקיים את כל החובות האזרחיות, ובד בבד לדרוש את מלוא הזכויות המגיעות להם כאזרחי ישראל.

סקרים שונים שנערכו במהלך שנות התשעים מוכיחים שבקרב העולים לא רווחת תחושה שהמדינה מפלה אותם על רקע מוצאם. הנה כי כן, סקר משנת 2001, שביצעו אריה רטנר ודנה יגיל, העלה כי 65% מהעולים סבורים ב"מידה רבה" כי העולים זוכים ליחס הוגן מצד בתי המשפט, 13.3% סבורים כך במידה בינונית ו-21.7% סבורים כך במידה מועטה. למעלה ממחציתם (52.2%) סבורים "במידה רבה" כי בתי המשפט פועלים בצורה הוגנת ושוויונית כלפי כלל האזרחים, 22.8% סבורים כך במידה בינונית, ו-25% מהם סבורים כך במידה מועטה.

עם זאת משיחות שערכנו מתקבל הרושם כי בשל חילוניותם של מרבית העולים, נתקלים רבים מהם ביחס עוין מאד מצד הממסד הרבני בארץ, בעיקר בנושאי נישואין, גיור וכדומה, והדבר מעורר מרירות וכעס בקרב רבים.

העולים יוצאי חבר העמים מאיישים כיום את כל ענפי המשק, ורבים מהם השתלבו בעבר וממשיכים להשתלב בהדרגה בשירות הציבורי. במיוחד בולטת השתלבותם במשרדי הממשלה המעניקים שירות לציבור הרחב (כגון במוסד לביטוח לאומי, במשרד הפנים וכו'). עולים רבים משמשים פקידים הממונים על טיפול באוכלוסיית יוצאי חבר העמים. עולים רבים משתלבים גם בעבודה ברשויות המקומיות כנבחרי ציבור, כאשר במקרים רבים הם מתמנים לכהן כחברים בוועדות עירוניות, כמו ועדת החינוך וועדת הרווחה.

 עד כה לא נעשו מחקרים אודות נטייתם של העולים לפנות לבתי המשפט. משיחות שערכנו עם עורכי דין, עם עובדים סוציאליים ועם אנשים נוספים, אשר נמנים על ציבור העולים מחבר העמים, מתקבל הרושם שהעולים יוצאי חבר העמים אינם נרתעים מלפנות לבתי המשפט, אולם קשה להצביע על נושאים טיפוסיים, המאפיינים את כלל חברי המגזר בפניות אלה. ההשערה שלנו היא כי הפניות לבית המשפט הינן בדרך כלל בנושאים אישיים (ענייני ממון, חוזים, הוצאה לפועל וכו'), ולכן נעשות על ידי אנשים בודדים, הקשורים קשר ישיר לעניין הנדון.

מראיונות שערכנו עם שוטרים שצברו ניסיון עשיר במגע עם העולים, מתקבל הרושם, כי העולים יוצאי חבר העמים מכירים באופן עקרוני בסמכותה של המשטרה ובסמכותם של מנגנוני אכיפת החוק. בשל העבר הלא רחוק, המוכר להם ממדינות ברית המועצות לשעבר, נתפסים השוטרים ורשויות האכיפה כגורם חזק שמוטב לא להתנגד לו ולא להתגרות בו. בניגוד למגזרים מסוימים באוכלוסיה, בהם קיימות תופעות של התנגדות אלימה ומאורגנת לפעילות המשטרה, בקרב העולים מחבר העמים אין התנגדות מאורגנת לפעילות רשויות האכיפה. עם זאת ייתכנו מקרים ספוראדיים שבהם יתנגדו עבריינים באופן פיזי למעצרם.

באשר לתפיסתם של העולים את המשטרה קיימות אינדיקציות סותרות. בסקר שערכו אריה רטנר ודנה יגיל בשנת 2001, נמצא כי 48% מהעולים יוצאי חבר העמים סבורים "במידה רבה" כי המשטרה מבצעת את תפקידה בצורה הוגנת (לעומת 37.2% בכלל האוכלוסייה היהודית), 32.2% סבורים כך במידה בינונית (לעומת 41.6% בכלל האוכלוסייה היהודית) ו-19.7% מהם (לעומת 21.2% בכלל האוכלוסייה היהודית) סבורים כך במידה מועטה. מהסקר עולה גם כי מרבית העולים יוצאי חבר העמים סבורים לפחות "במידה בינונית" שהמשטרה פועלת בשוויוניות כלפי כל האזרחים במדינה (37.9% סבורים כך במידה רבה, 32.4% במידה בינונית ו-29.7% סבורים כך במידה מועטה – לעומת 32.9%, 32% ו-35.1% באוכלוסיה היהודית הכללית בהתאמה).

גם באשר לשאלה "עד כמה אתה חש כי הקבוצה החברתית אליה אתה משתייך, זוכה ליחס הוגן מצד המשטרה", השיבו מרבית העולים מחבר העמים (51.5%) כי הם חשים כך במידה רבה (לעומת 74.4% בכלל האוכלוסייה היהודית). 27.9% (לעומת 13.7% באוכלוסיה היהודית הכללית) סברו כך במידה בינונית ו-20.6% סברו כך במידה מועטה (לעומת 11.9% בכלל האוכלוסייה היהודית).

מסקר זה מתקבל הרושם שבקרב העולים מחבר העמים נתפסת המשטרה בדרך כלל כהוגנת וכשוויונית גם בטיפולה בעולים עצמם (אם כי הם תופסים כך את המשטרה במידה נמוכה יותר מהאוכלוסייה היהודית הכללית).

אל מול סקרים אלה נשמעים גם קולות אחרים המבקרים את יחסה של המשטרה לעולים מחבר העמים. הם מושמעים בעיקר על ידי חברי כנסת, המייצגים את העולים, ואשר מעלים בהזדמנויות שונות טענות קשות כלפי המשטרה. בין היתר הם מגדירים את היחסים בין המשטרה והעולים כמשבר אמון. במהלך השנים האחרונות הובילו את הקו הזה חברי הכנסת מרינה סולודקין ויגאל יאסינוב, במסגרת דיונים בוועדת הקליטה של הכנסת. בין הטענות שהועלו ניתן למנות את הבאות:

• הפעלת אלימות קשה מעבר למידה כלפי העולים חבר העמים.
• הפליה בקבלת עולים לשורות המשטרה.
• הדלפות מכוונות לתקשורת.
• חוסר נכונות לקבל תלונות מעולים ולטפל בהם, ובכלל זה נטייה רבה לסגור תיקים מחוסר עניין לציבור כאשר עולה מתלונן נגד ילדי הארץ. זאת בהשוואה למיצוי יתר של חקירה בתיקים, שבהם העולה מתלונן נגד עולה אחר.

ניתן להעריך בזהירות כי תחושת חוסר האמון כלפי המשטרה או החשש מפניה נפוצים יותר בקרב העולים המבוגרים יותר, אשר נושאים עמם חשש מובנה מהשלטון בארצות המוצא. לעומתם בקרב הצעירים החשש מחיכוך עם המשטרה נמוך יותר. תימוכין לכך אפשר למצוא בנתונים המתארים את שיעור התלונות המוגשות למשטרה על ידי עולים מחבר העמים. על פי נתונים שהוצגו בוועדת הקליטה בכנסת, מסתמנת תופעה של "תת ייצוג" בתלונות שמוגשות על ידי בגירים יוצאי חבר העמים (כלומר, שיעור התלונות שהוגשו על ידי עולים בגירים מתוך כלל התלונות שהוגשו למשטרה על ידי מתלוננים בגירים, נמוך משיעורם של העולים הבגירים בתוך כלל אוכלוסיית הבגירים בישראל).

11% מהתלונות שהוגשו על ידי בגירים בשנת 2002 הוגשו על ידי העולים מחבר העמים בעוד שחלקם באוכלוסיה הבגירה עמד על 14%.

מאידך שיעור המתלוננים מקרב הנוער העולה מחבר העמים היה גבוה משיעורו באוכלוסיה. 17% מהתלונות, שהוגשו על ידי בני נוער, הוגשו על ידי נוער עולה מחבר העמים בעוד ששיעורו באוכלוסיית הנוער עמד אותה שעה על 11.8% בלבד (נכון לשנת 2002).

יש לציין כי המשטרה מעסיקה בין שורותיה עולים בתפקידים שונים, על מנת לייעל את עבודתה מול האוכלוסייה יוצאת חבר העמים. כחלק מפעילות המודיעינית של המשטרה, היא מפעילה סוכנים שונים בכל קבוצת אוכלוסיה, ובהם עבריינים המשתפים פעולה ומלשינים על עבריינים אחרים תמורת העלמות עין מעבירות מסוימות. סוכנים אלה פועלים גם בקרב עולי חבר העמים.

ילדיהם של העולים יוצאי חבר העמים השתלבו עם עלייתם בבתי הספר הממלכתיים, ובמסגרת הלימודים נחשפו ללימודי האזרחות, ככל תלמידי בבתי הספר הממלכתיים. לימודי אזרחות נלמדים לקראת מבחני הבגרות בד"כ בכיתה י"א. גם סוגית הציות לחוק נלמדת במסגרת לימודים אלה.

מכאן מתבקשת המסקנה כי רמת הידע של העולים יוצאי חבר העמים דומה לכלל האזרחים בישראל. עם זאת, ייתכנו הבדלים בין הצעירים למבוגרים, בשל העובדה שהאחרונים לא רכשו את השכלתם בארץ ועל כן ייתכן כי היכרותם עם סוגיות בנושא אזרחות בישראל נמוכה יותר.

מראיונות שערכנו עם מורי אזרחות ותיקים, עולה כי העולים יוצאי חבר העמים אינם מייחסים חשיבות מיוחדת ללימודי האזרחות.

מראיונות שערכנו, עולה כי בעיקרון העולים יוצאי חבר העמים רואים באופן שלילי תופעה של ביצוע עבירות על חוקי המדינה. עם זאת, כצפוי, רמת ההוקעה והסלידה משתנה מעבירה לעבירה, בהתאם לחומרתה. בניגוד למגזרים אחרים (כמו החרדים או הערבים) אצל העולים לא התהוו מנגנוני ענישה פנימיים או סנקציות חברתיות פורמאליות ואחרות כלפי עבריינים ככל הנראה בשל היעדר קהילתיות מגובשת.

אמנם, הפן החברתי בחברה הרוסית נחשב לדומיננטי (הם מרבים ליזום בילויים חברתיים משותפים) והחשש מנידוי חברתי מהווה במידה מסוימת גורם מרתיע מפני עבריינות. עם זאת, משיחות עם אנשי מקצוע, עולה, כי העבריינים מקרב העולים מגיעים בדרך כלל ממשפחות מפורקות מלכתחילה, והם מוקפים ממילא בעבריינים אחרים. מסיבה זו סכנת הנידוי או הפיקוח החברתי אינה מרחפת מעל ראשיהם. במקרים, בהם אדם נורמטיבי מעד וביצע עבירה, יקפידו מקורביו לשמור את הדבר בסוד מפני חבריהם ומקורביהם.

קשיים באפיון פשיעת העולים

קיים קושי בהתחקות אחר דפוסי הפשיעה של העולים מחבר העמים.
כאמור, נתוני הפשיעה של המשטרה מוגבלים מעצם מהותם ונותנים תמונה חלקית אודות שיעורי הפשיעה ופילוחה. התמונה נעשית חלקית עוד יותר כאשר מדובר בפשיעת העולים.

כאשר מציגה המשטרה פילוח של הפשיעה (בכלל האוכלוסייה) לפי סוגי העבירות, לא נערכת הבחנה בין עבירות שבוצעו על ידי עולים מארצות חבר העמים, לעבירות שבוצעו על ידי עולים מארצות אחרות.

אמנם התייחסות נפרדת לארץ המוצא של העבריינים העולים נעשית על ידי המשטרה בחלק בדו"ח המציג את מספר העבריינים העולים הכולל (הוא מוצג בפילוח לפי ארץ מוצא). ואולם, חלק זה לא עורך פילוח של העבריינים מכל ארץ מוצא לפי סוג העבירה שנעשתה.

במילים אחרות, ניתן לדעת מהו שיעור העבריינים העולים מחבר העמים אך לא ניתן לדעת מהו שיעורם בתוך סוגי העבירות השונות המתבצעות בישראל. ניתן רק לדעת מהו שיעור העבירות שמבצעים כלל העולים מכל הארצות. לעובדה זו משמעות רבה, שכן שיעורי הפשיעה נמדדים לפי שיעור תיקי עבירה ולא לפי שיעור עבריינים שנתפסו.

נתוני פשיעה 2004

כאמור, לאור המידע שנאסף על ידי הרשויות, לא ניתן להתחקות באופן מדויק אחר פשיעת העולים מחבר העמים. לכן, חלק ניכר מהמידע והפרשנות שלהלן הוא בבחינת הערכות בלבד, שהוסקו בעיקר מתוך הראיונות שערכנו עם אנשים, שצברו ידע בנושא מתוקף מקצועם ותפקידם.

כמות העבירות ושיעורן

לפי נתוני דו"ח הפשיעה המקורי לשנת 2004 (זה שנגנז במהלך 2006 והוסר מאתר המשטרה), ניתן לשער בזהירות כי שיעור הפשיעה של העולים מחבר העמים דומה לשיעורם באוכלוסייה, ובכל מקרה לא ניתן לקבוע באופן נחרץ כי שיעור זה גבוה מחלקם באוכלוסייה.

ומה בנוגע לשיעורי העבריינים? לפי נתוני המשטרה, מתוך 20,240 עבריינים בקרב העולים 17,440 הם יוצאי חבר העמים (86% מכלל העבריינים העולים). חלקם של העבריינים, עולי חבר העמים, מתוך כלל העבריינים שהתגלו בשנת 2004 (149,785 עבריינים) עומד על 11.6%. 

המסקנה: בכל הנוגע לשיעור העבריינים, הממצאים חד משמעיים, ומלמדים כי שיעור העבריינים בקרב עולי חבר העמים נמוך בהשוואה לחלקם של העולים מחבר העמים באוכלוסייה. זה נתון שעשוי להפתיע רבים, בשל התדמית העבריינית שיוחסה בארץ לעולים.

ומה באשר לשיעור העבירות? מספר תיקי כלל העולים נכון לשנת 2004 עמד על 27,747, והוא היווה כ-17.5% מכלל התיקים הגלויים שנפתחו בישראל (כאמור מספר זה כולל עולים מארצות מוצא נוספות ולכן מספר תיקי העולים מחבר העמים נמוך עוד יותר). זאת בעוד שיעור העולים יוצאי חבר העמים באוכלוסיה הכללית עמד באותה שנה על כ-13.5%. כאמור, מדו"ח הפשיעה לא ניתן להעריך כמה מהתיקים שייכים לעולים שאינם מחבר העמים (הנתון כולל את כל העולים ללא הבחנה בארץ המקור), אולם יש לשער כי אם נפחית את אותם תיקים, יתקרב שיעור העבירות של עולי חבר העמים לחלקם באוכלוסייה.

אחת המסקנות שניתן ללמוד מהעובדה ששיעור העבריינים העולים נמוך מחלקם באוכלוסייה אך שיעור העבירות שהם מבצעים גבוה במקצת או דומה לחלקם באוכלוסייה, היא שפחות עבריינים מבצעים יותר עבירות. ובמילים אחרות: העבריינים העולים מחבר העמים מבצעים כל אחד יותר עבירות מאשר עבריינים מקבוצות אוכלוסייה אחרות.

מגמת עליה בשיעור העבירות

נכון לשנת 2004 מדווחת המשטרה על מגמת עליה בשיעור הפשיעה בקרב העולים (עליה של 4.5% בכמות התיקים שנפתחו נגד עולים בהשוואה ל-2003). גם שנה קודם לכן דיווחה המשטרה על עליה של 10% במספר התקיים שנפתחו נגד עולים בהשוואה לשנת 2002. אין בידינו נתונים נוספים אשר יכולים לשפוך אור על השאלה, אם מדובר במגמה של ממש שנמשכה גם אל מעבר לתקופה זו, אולם אפשר לשער שזו אכן מגמה כללית.

שיעור אסירים

פרמטר נוסף על-פיו ניתן לבחון את שיעור הפשיעה הוא שיעור האסירים מקרב יוצאי חבר העמים. מדו"ח של שב"ס, המעודכן ליום 17.5.06, עולה כי מתוך 18,949 אסירים בבתי הסוהר (בנוסף ישנם עוד 924 אסירים שארץ מוצאם אינה ידועה, אך לצורך הדיון לא נלקחו בחשבון), 1,189 הינם יוצאי ברית המועצות לשעבר (442 מברית המועצות טרם פירוקה והשאר ממדינות חבר העמים). המשמעות היא כי נכון למאי 2006, שיעור האסירים הנמנים על העולים מחבר העמים מתוך כלל האסירים הוא כ-4 אחוזים (פחות מחלקם באוכלוסיה). בקרב האסירים הגברים מהווים עולי חבר העמים 3.8 אחוזים ( 724 מתוך 18,605) ובקרב האסירות 6.7 אחוזים (23 מתוך 344).

נתונים אלה תומכים במסקנה כי בכל הנוגע למספר העבריינים (להבדיל ממספר העבירות) שיעור הפשיעה של עולים מחבר העמים (לפחות בכל הנוגע לפשיעה חמורה שהעונשים בגינה הינם עונשי מאסר) נמוך בהשוואה לחלקם של העולים באוכלוסיה הישראלית.

יתרה מכך, שיעור האסירים מקרב עולי חבר העמים נמוך גם בהשוואה לשיעור העבריינים העולים מחבר העמים שנמצא בדוח הפשיעה של המשטרה. שיעור זה עמד בשנת 2004 על 11.6% מכלל העבריינים. ייתכן שניתן ללמוד מכך, ששיעורם של העבריינים העולים מחבר העמים המבצעים עבירות חמורות (שהעונש בגינן הוא מאסר) הוא נמוך יותר בהשוואה לעבריינים מקבוצות אוכלוסייה אחרות.

תפיסת העבירה

אין בידינו נתונים מספריים, אודות עבריינות התנועה בקרב עולי חבר העמים. עם זאת מראיונות שערכנו עולה, כי חוקי התנועה מוכרים כחוק מחייב בקרב העולים, אם כי מידת החומרה המיוחסת לעבירות תנועה נמוכה באופן יחסי לעבירות אחרות (בדומה למרבית המגזרים בישראל). עבריין תנועה לא יזכה בדרך כלל לגינוי והוקעה מהסביבה הקרובה והרחוקה, למעט באותם מקרים, שבהם מעורבים נפגעים. או אז מתייחסים לאירוע בחומרה.

את היחס הסלחני ניתן להסביר באורח החיים, שהיה מקובל בארצות חבר העמים לשעבר. בחלק מארצות המוצא תופעה של נהיגה בשכרות היתה שכיחה למדי ועל כן החומרה המיוחסת לה היתה נמוכה. גם מנגנוני האכיפה בארצות המוצא תרמו לקלות הדעת המיוחסת לביצוע עבירות תנועה. למשל, בחלק מארצות חבר העמים היה מקובל להציע שוחד לשוטר, שעצר נהג על ביצוע עבירת תנועה, כדי "לסגור" את העניין.

העבריינים

מראיונות שערכנו, עולה הרושם כי מרבית עברייני התנועה בקרב עולי חבר העמים הם גברים (אין לכך שום אישוש סטטיסטי). נציין שבמדינות חבר העמים לשעבר לא היה מקובל שאישה תחזיק ברישיון נהיגה, וזו מן הסתם אחת הסיבות לשיעור נמוך יותר של נשים נהגות (בעיקר בקרב האוכלוסייה המבוגרת יותר).

זאת ועוד, תופעת השתייה המקובלת בחברה הרוסית, משליכה מן הסתם על שיעור הנהגים הנוהגים בשכרות ועל כן מבצעים עבירות תנועה (שיעור השתיינים הכבדים בקרב גברים גבוה יותר משיעור הנשים).

אין בידינו מידע ונתונים רשמיים אודות שיעור הרצידיביזם בעבירות התנועה. משיחות שערכנו עם עולים מחבר העמים מתקבל הרושם ששיעור הרצידיביזם הוא גבוה. הואיל ועבירות התנועה אינן נחשבות חמורות, אנשים מוסיפים לבצע אותן, גם אם נתפסו בעבר. כאמור, השערה זו אינה מגובה בנתונים סטטיסטיים וגם לא ניתן להעריך עד כמה נבדלים (אם בכלל) העולים מחבר העמים משאר קבוצות האוכלוסייה.

אף שאין בידינו נתונים סטטיסטיים מדויקים על עבירות בניה בקרב העולים מחבר העמים, אנו מניחים כי עבירות בניה אינן תופעה שכיחה בקרב אוכלוסיית עולי חבר העמים. העולים מחבר העמים מתגוררים ברובם בבתים משותפים או בבנייני דירות. אוכלוסייה זו עדין חדשה בארץ ורק מעטים הצליחו להגיע למצב כלכלי המאפשר להם לקנות בית צמוד-קרקע. האפשרויות לתוספת בניה בבנייני דירות מוגבלות מטיבן, ומסתכמות לכל היותר בסגירת מרפסת על מנת להסב אותה לחדר מגורים.

מראיונות שערכנו עולה עוד כי עבור העולים מחבר העמים חשיבות המגורים מתמצית בעיקרה בקיומה של קורת גג מינימאלית לקיום היומיומי. שיפוץ יחידת המגורים אינו נמצא בראש סדר העדיפות של עולים מחבר העמים. הם מעדיפים להוציא כספים על חינוך ילדיהם ועל בילויים חברתיים.

בכל מקרה, סקרים שנעשו על ידי משרדי חקר שוק מראים שהעולים נוטים לכלכל את ענייניהם הכספיים בזהירות ונמנעים מהוצאות שיכניסו אותן לבור של חובות כספיים.

תפיסת העבירה

עבירות רכוש הן בעיקרן עבירות סחיטה, גניבה, התפרצות לשם גניבה, שימוש ברכב שלא ברשות וכיו"ב. מראיונות שערכנו מתקבל הרושם כי עבירות הרכוש נחשבות כעבירה לכל דבר, וככאלה הן מגונות על ידי כלל החברה הרוסית.

יחסם של העולים מחבר העמים כלפי העבירה, כלפי מבצעיה או כלפי קורבנותיה אינו תלוי בהשתייכותם התרבותית, ואין זה משנה אם בוצעה העבירה על ידי מי שאינו עולה או כלפי מי שאינו נמנה על העולים.

בחברה של עולי חבר העמים לא קיימים מנגנוני הסדרת סכסוכים רשמיים (כדוגמת הסולחה בחברה הערבית). ככלל, העולים מחבר העמים אינם מקיימים חיי קהילה במובן של פיקוח חברתי ומעורבות הדוקה זה בחייו של זה. מסיבה זו אין כל סנקציות חברתיות בלתי פורמאליות משמעותיות על הפרט. אמנם קיימת סכנה כי עבריין רכוש ינודה באופן טבעי (אך לא רשמי) מחיי החברה, אולם כאמור, הדברים אמורים בעיקר לגבי עבריין שיצא מתוך חברה נורמטיבית. ברוב המקרים החברה המקיפה את העבריין מחבר העמים היא ממילא חברה עבריינית כשלעצמה, ומנגנוני הפיקוח המשפחתיים והחברתיים אינם קיימים.

העבריינים

אין בידינו מחקר מקיף אודות מאפייני עברייני הרכוש בקרב העולים, אולם מדברי חלק מהמרואיינים מתקבל הרושם כי עיקר עברייני הרכוש הינם גברים, הסובלים מבעיות שכרות או סמים. הם מבצעים את עבירות הרכוש לצורך מימון מנת הסם או המשקה האלכוהולי.

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 8,893 עבירות רכוש בוצעו על ידי עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים). עבירות אלה מהוות כ-32% מסך העבירות שבוצעו בידי עולים ושבגינן נפתחו תיקים במשטרה. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות הרכוש הגלויות כ-22% מכלל התיקים (35,059 מתוך 158,473). תיקי עבירות הרכוש הגלויות של עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים) מהווים כ-25% מסך תיקי עבירות הרכוש הגלויים בקרב כלל האוכלוסייה. במילים אחרות, אם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור עבריינות הרכוש באוכלוסיית העולים מחבר העמים גבוה מחלקה באוכלוסייה.

יש לשער כי שיעור העבריינות בפועל גבוה מהנתונים הרשמיים. מחקרים מלמדים כי שיעור התלונות על עבירות מסוג זה בקרב העולים נמוך בהשוואה לאוכלוסיות אחרות. כך למשל, במחקרם של נועם זוסמן ודמיטרי רומנוב משנת 2005, המתבסס על סקר נפגעי עבריינות של הלמ"ס משנת 2001, עולה כי רמת הדיווח למשטרה מצד קורבנות של עבירות רכוש, כגון גניבה, הינו נמוך יותר בקרב עולים חדשים ובקרב משפחות חד הוריות (שהוא דפוס משפחתי נפוץ בקרב יוצאי חבר העמים). בין הסיבות האפשריות העולות בדו"ח: קשיי שפה, קושי להתפנות מהטיפול בילדים ואף רתיעה מקשר עם הממסד על רקע קשרי הגומלין עמו במדינות חבר העמים לשעבר.

הסברים אלה עשויים להתאים גם לסוגי עבירות אחרות, אולם מחקרם של זוסמן ורומנוב התמקד בעבירות רכוש בלבד. מחקר זה מתווסף על הנתון אודות "תת-ייצוג" של עולים בגירים בתלונותיהם למשטרה (ראו לעיל). מכאן ניתן להעריך בזהירות, שלפחות בכל הנוגע למקרים, בהם העבירות מבוצעות על ידי עולים כלפי עולים אחרים (וקיימים מחקרים המלמדים כי עיקר הפשיעה של עולים מופנית כלפי עולים אחרים), שיעור העבריינים הבלתי-פורמאלי עולה על השיעור הרשמי.

אין בידינו מידע מדויק אודות שיעור הרצידיביזם בעבירות העולים ככלל, ובעבירה זו בפרט. עם זאת נראה כי נרקומנים ושתיינים בד"כ חוזרים לגנוב כדי לממן את מנות הסם והשתייה. מכאן אנו מעריכים כי שיעור הרצידיביזם בעבירות הרכוש הינו גבוה.

הסיבות האופייניות לעבירות

קשה להעריך את הסיבה המדויקת לשכיחותה הגבוהה של עבירת הרכוש בקרב אוכלוסיית העולים. אפשר לשער שהיא נובעת משיעור גבוה של אנשים המצויים בתחתית הסולם הכלכלי בישראל. גם תחושת הניכור באה בחשבון כהסבר, שכן מחקרים בקרימינולוגיה מצביעים על כך שלעבריין נוח יותר לבצע את זממו כאשר קל לו לנתק עצמו (רגשית) מהקורבן של מעשהו.

מראיונות שערכנו מתקבל הרושם כי כאשר מתבצעת עבירת גניבה, אין היא מכוונת דווקא להשגת הרכוש הגנוב אלא היא מיועדת למכירת הפריטים שנגנבים על מנת לספק צורך כלכלי. אנשי מקצוע, שרואיינו על ידינו, הצביעו בעיקר על צורך במימון סמים או שתייה (כאשר העבריינים הינם נרקומנים או שתיינים) כמניע וסיבה עיקריים לביצוע עבירות הרכוש. כאמור הערכה זו אינה מגובה בנתונים רשמיים.

תפיסת העבירות

עבירות מין הן בדרך כלל מעשים שנועדו לצורך סיפוק או ביזוי מיני (אונס, מעשה מגונה, בעילה של מי שאינו בגיל ההסכמה, הטרדה מינית וכיו"ב).

מראיונות שערכנו עולה כי במגזר הרוסי נתפסות עבירות המין כמגונות וחמורות במיוחד. עברייני המין נחשבים לנתעבים שבעבריינים, ונהוג להוקיעם ולהתנתק מהם. עם זאת, כיוון שתפישת ההטרדות המיניות עברה שינוי עמוק בשני העשורים האחרונים בעולם המערבי, אפשר לשער שלפחות חלק מהעולים אינם מודעים לרגישות החדשה ולקוד ההתנהגות החדש, שפסחו במידה מסוימת על ברה"מ.

עבירות מין (שרבות כלל לא מדווחות) שכיחות למדי בקרב חבורות רחוב (ראו בהמשך), ומהוות חלק בלתי נפרד מ"קוד הרחוב" הגברי. אבל ראוי לזכור שמדובר במיעוט זניח בהשוואה לכלל אוכלוסיית העולים.

כאשר נודע על זהותו של קורבן, משתדלים קרוביו לתמוך בו מבחינה נפשית, אולם בדומה למגזרים אחרים גם במגזר הרוסי מקובל להסתיר את האירוע מפאת הבושה הנלווית אליו.

העבריינים

חרף הדעה הרווחת בציבור ובניגוד לתדמית התקשורתית הניתנת לאוכלוסיית העולים יוצאי חבר העמים, שיעור עברייני המין בקרב העולים אינו גבוה.

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 436 עבירות מין בוצעו על ידי עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים). עבירות אלה מהוות כ-1.57% בלבד מסך התיקים שנפתחו נגד העולים. מאחר ונתונים אלה כוללים גם עבירות שבוצעו על ידי עולים ממדינות אחרות, ניתן להעריך כי שיעור עבירות המין של עולים מחבר העמים הינו אף נמוך משיעור זה. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות המין הגלויות כ-1.7% מכלל התיקים הגלויים (2,702 מתוך 158,473). במילים אחרות: שכיחותן של עבירות המין בקרב העבריינים העולים נמוכה משכיחותן בקרב העבריינים בכלל האוכלוסייה. (כלומר עבריינים מקרב עולי חבר העמים נוטים פחות לבצע עבירות מין ונוטים לבצע עבירות אחרות, זאת בהשוואה לעבריינים בכלל האוכלוסייה).

תיקי עבירות המין הגלויות של עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים) מהווים כ-16% מסך תיקי עבירות המין הגלויות בקרב כלל האוכלוסייה. משמעות נתון זה היא, שאם מביאים בחשבון אך ורק את התיקים הגלויים, נראה ששיעור עבריינות המין באוכלוסיית העולים מחבר העמים דומה לחלקה באוכלוסייה, ובכל מקרה לא גבוה באופן ניכר משיעור העולים באוכלוסייה הכללית.

יש לשער ששיעור העבריינות הרשמי אינו משקף את המציאות, וכי בפועל מספר עברייני המין באוכלוסייה זו גבוה יותר. החשש מתלונות, המאפיין את קורבנות המין בכלל, אינו פוסח גם על קורבנות עבירות המין באוכלוסיה הזו.

יתרה מכך, כאשר מדובר בקורבן לעבירת מין שהיא גם קורבן לסחר בנשים לצרכי זנות, הרי שהקורבן במקרים רבים חוששת מגירוש מישראל או מחשיפה לנקמה מצד גורמים פליליים (מאפיה וכו').
להרחבה על עבירות זנות וסחר בנשים ראו בהמשך בחלק הדן ב"עבירות מוסר".

סיבות לעבירות המין בקרב העולים מחבר העמים

אין בידינו אינדיקציות היכולות לסייע בהבנת הסיבות הייחודיות (אם יש כאלה) לביצוע עבירות מין בקרב עולי חבר העמים. יש הקושרים את עבירות המין לתופעת השכרות הנפוצה בקרב חוגים מסוימים באוכלוסיית עולי חבר העמים, ויש הקושרים אותה לפער בין האסור והמותר על פי הקודים המקובלים במערב (ראו לעיל "תפיסת העבירות"). ייתכן שגם מעורבותם הגדולה יחסית של עולים מחבר העמים בתעשיית המין מטה את הנתונים אודות עבירות המין כלפי מעלה. אך כאן חשוב לציין כי מרבית העוסקים בתעשיית המין הם אנשים (ובעיקר נשים) שהובאו לארץ במיוחד לצורך עיסוק זה, ואין המדובר באנשי נורמטיביים מקרב העולים שהתגלגלו לעיסוק זה. סיווגם בנתוני המשטרה כ"עולים מחבר העמים" נובע מכך שהם עלו לארץ לאחר שנות התשעים ומארצות בריה"מ לשעבר. (הגדרת "עולה" בנתונים הרשמיים היא טכנית: מי שעלה לארץ מארצות בריה"מ לשעבר לאחר שנות התשעים).

כאמור לעיל, במקרים מסוימים מתבצעות חלק מעבירות המין כחלק מהתנהגות עבריינית כוללת. כך, למשל, בקרב כנופיות נוער מקובל כי המנהיג "חולק" את חברתו עם חברי הקבוצה.

תפיסת העבירות

השתייה לשוכרה מקובלת ונפוצה בתרבות עולי חבר העמים, בעיקר במפגשי חברים ובאירועים חברתיים חגיגיים (יום הולדת, חתונות וכדומה).

יש לזכור כי שתייה לשורה אינה עבירה בספר החוקים הישראלי. עם זאת התנהגויות מסוימות תוך כדי שכרות מהוות עבירה (למשל נהיגה בגילופין, אלימות וכיו"ב).

צריכת סמים, ובמיוחד סחר בסמים, נחשבים למעשים מגונים בקרב העולים מחבר העמים.

העבריינים

השתייה לשוכרה כשלעצמה אינה עבירה, ועל כן המכורים לשתייה אינם עבריינים. מראיונות שביצענו מתקבל הרושם כי שיעור המכורים לשתייה בקרב עולי חבר העמים הוא גבוה באופן יחסי לקבוצות אוכלוסייה אחרות.
מרבית המרואיינים העריכו כי רוב המכורים לשתייה בקרב עולי חבר העמים הינם גברים. עם זאת, להערכתם של אותם מרואיינים, אחוז הנשים המכורות לשתייה בקרב עולי חבר העמים גדולה בהשוואה לקבוצות אוכלוסייה אחרות.

לעומת תופעת השתייה, תופעת הסמים (ובכלל זה צריכת סמים וסחר בהם) נחשבת למגונה בקרב עולי חבר העמים. עם זאת אין בידינו נתונים אודות מאפייניהם של עברייני הסמים.

רוב המחקרים אודות תופעת הסמים במגזר דוברי הרוסית מתמקדים בצרכני הסמים, ולאו דווקא בעברייני הסמים. יש לזכור כי לא כל שימוש עצמי בסמים נחשב לעבירה. עם זאת, יש קשר בין צרכני הסמים לבין עבירות הקשורות לסמים (הסחר בסמים, שידול לשימוש בסמים ואחזקת סמים שלא לצריכה עצמית וכו'). על כן יכולים המאפיינים של צרכני הסמים לשפוך אור גם על מאפייניהם של עברייני הסמים.

את צרכני הסמים בקרב יוצאי חבר העמים מאפיינים שימוש בהזרקות וכן בתרופות ובחומרים מסוימים, שאינם בדרך כלל נחלתם של המשתמשים האחרים בסמים. כך עולה מדברים שאמר חנן נחמני, ראש ענף טיפול בהתמכרויות של שירות בתי הסוהר בפני הוועדה למאבק בנגע הסמים בכנסת (משנת 2001). עוד עולה מדבריו כי גיל ההתמכרות לסמים בקרב יוצאי חבר העמים נמוך יותר בהשוואה לגיל הממוצע בקרב המתמכרים בכלל האוכלוסייה. 

לשימוש בסמים ולעבירות הסמים מתלוות בדרך כלל גם עבירות נוספות, כגון: עבירות אלימות מין או רכוש, באופן בולט ביחס לאוכלוסיה הכללית.

נטלי גוטמן, מטפלת במרכז למתאדון בבאר שבע, ציינה ביום עיון שנערך בבית חולים רמב"ם בשנת 1999, כי הסם הראשון בקרב העולים יוצאי רוסיה ואוקראינה הוא אופיאטים ובקרב עולי קווקז - חשיש. לטענתה, בקרב עולי חבר העמים שעלו מאזורים אירופאים של בריה"מ, קיימות יותר משפחות, שבהם המכורים לסמים הם שני בני הסוג, בעוד שבקרב משפחות שעלו מאזורים אסיאתיים המשתמש הוא רק הבעל.

מחקרים שונים בוצעו בעשור האחרון בקרב משתמשי הסמים עולי חבר העמים. חלק מהמחקרים הוצגו ביום עיון מיוחד שנערך בבית חולים רמב"ם בחיפה בינואר 1999. מחקרים ונתונים אחרים הוצגו בישיבות שונות של ועדות הכנסת הרלוונטיות, ובעיקר בישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות ביום 12.5.2003, ובישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים ביום 22.5.2001.

ממחקרים אלה ניתן ללמוד על מאפיינים אישיים שונים בקרב עברייני הסמים והשכרות הנמנים על העולים מחבר העמים:

• מרבית צרכני הסמים יוצא חבר העמים ביחס לישראלים הינם רווקים מתגוררים בתנאי דיור קשים, הורים לפחות ילדים ובעלי יותר שנות לימוד.
• יותר מזריקים (97% מול 46% מהישראליים) ואף שותפים להזרקות משותפות (שותפות למחטים).
• 86% מקרב העולים המשתמשים בסמים נהגו להשתמש בסמים עוד בטרם עלו ארצה.
• למעלה מ-50% מהמכורים לסמים וכ-95% מהמכורים לאלכוהול מגיעים לארץ כשהם מכורים (לפעמים "נשלחו" לארץ על-ידי הוריהם או בני משפחתם מתוך הנחה ששירותי השיקום והרווחה בישראל עדיפים על אלו שבארצות המוצא, אם בכלל קיימים).
• הרוב הגדול של מטופלים בתוכניות של מחלקת הרווחה (ראה להלן "שיקום העבריין") הינם גברים בודדים (רווקים, פרודים או גרושים) בגילי 20-30 בעלי השכלה של 10 שנים לפחות. 90% מהם שתו אלכוהול לפני השימוש בסמים דבר המקובל בתרבותם. יותר ממחציתם התחילו את השימוש בסמים עוד טרם עלו ארצה וכ-60% מהם התמכרו לסמים לאחר העליה.

חלק מהמכורים מגיעים לטיפול ברשויות הרווחה. אלו מדווחות כי עולי חבר העמים המטופלים אצלן, נושאים מספר מאפיינים:

• הגעה מועטה לטיפול בשל חשש שהטיפול ישמש לצורכי מעקב מטעם השלטון (כפי שהיה בארצות המוצא).
• שיעור נשירה גבוה מהטיפול.
• קשיי שפה.
• תרבות של "כפל פנים" המיועדת לשמירת ההתמכרות כסוד והעמדת פנים כלפי חוץ (בעיקר כלפי מוסדות החינוך) ש"הכל כשורה" בניגוד לישירות וגילוי הלב של הישראלים הוותיקים - תופעה שמביאה להכחשת הבעיה.
• קשיים חברתיים וכלכליים המביאים את העולים להשקיע את מירב משאביהם לצרכי הישרדות וקיום, השגת לינה ואוכל. אלו לא מותירים בפניהם אפשרות להפנות משאבים לטיפול בהתמכרות.
• שוני בדפוס ההתמכרות (בעיקר הזרקה ולא שאיפה).

כאמור, אפיונים אלה מיוחסים למשתמשים בסמים. עבירות הסמים כוללות גם סחר ושידול. אין בידינו כרגע מאפיינים טיפוסיים למבצעי עבירות אלה בתחום הסמים.

אמנם, מחד ניתן לקשור בין מאפייני צרכני הסמים ובין מאפייניהם של עברייני הסמים. קשר זה מתבסס בין היתר על מחקרים וספרות מקצועית, שעוסקים דפוסי העבריינות ובמאפייני העבריינים בקרב עולי חברה עמים. מחקרים אלה הצביעו על היבדלות של העולים מחבר העמים, התקבצות בחבורות אתניות סגורות, בעלות מאפיינים אתניים ועבריינים זהים (דפוס דומה של שימוש בסמים). כל אלה יוצרים מאפיינים ייחודיים למגזר זה.

מאידך, מראיונות שערכנו עם אנשי מקצוע עולה כי עבירות הסמים דווקא מוחקות את החלוקה האתנית, ועברייני הסמים מתערים אלו באלו ללא קשר למוצאם האתני או להשתייכותם התרבותית.

לפיכך לא ניתן להסיק באופן חד משמעי אם הסחר בסמים - מקורו ביוצאי חבר העמים או בקבוצות אחרות. במילים אחרות: אין מידע על היקף תופעת הסחר בסמים בקרב העולים מחבר העמים ומאפייניהם באופן שמבדיל או מייחד אותם ממגזרים אחרים.

באשר לשיעור העבריינות - נתוני משטרת ישראל אינם עורכים הבחנה בין עבירות סמים ומוסר. יש לזכור כי עבירות אלה שונות במהותן זו מזו. עבירות סמים כוללות שימוש בסמים מסוכנים, סחר וייבוא סמים, גידול, ייצור ושיווק של סמים מסוכנים ואחזקת סמים שלא לצריכה עצמית. עבירות מוסר הן עבירות הכוללות בעיקר מעורבות בהפעלת זונות (שידול לזנות, ניהול בתי בושת, סרסרות, סחר בבני אדם למטרת זנות וכיו"ב).

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 5,632 עבירות מוסר וסמים בוצעו על ידי עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים). עבירות אלה מהוות כ-20% מסך התיקים שנפתחו נגד העולים. לא ניתן לערוך הבחנה כמה מעבירות אלה הם עבירות מוסר וכמה הן עבירות סמים. לשם השוואה, בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות המוסר והסמים הגלויות כ-14.5% מכלל התיקים (22,796 מתוך 158,473). תיקי עבירות המוסר והסמים של עולים מהווים כ-25% מכלל תיקי עבירות המוסר והסמים הגלויים. נתונים אלה מלמדים כי שכיחותן של עבירות המוסר והסמים בקרב העבריינים העולים גבוהה באופן משמעותי משיעורן של עבירות אלה בקרב עבריינים בכלל האוכלוסייה. חשוב מכך – הנתונים מלמדים כי חלקם של העולים בביצוע עבירות מוסר וסמים גבוה משיעורם של העולים באוכלוסייה.

קיים הבדל משמעותי בין שיעור העבריינים כפי שהוא מתועד על ידי הרשויות לבין שעורם הבלתי פורמאלי (הגבוה בהרבה). לא פעם מתגלות תופעות של שימוש בסמים על ידי עובדים סוציאליים או מטפלים המבחינים בשינוי התנהגות אצל ילדים (ילד המגיע מוזנח לבית הספר, ללא ארוחה או שאינו נקי וכו', וזאת עקב תפקוד לקוי של ההורים שמכורים לסמים). משפחות רבות מקרב העולים יוצאי חבר העמים מתגוררות יחד עם הסבתא באותה דירה. הסבתא דואגת לטיפוח הילדים ולשליחתם לבית הספר, ובכך מחפה על חוסר התפקוד של ההורה השיכור או המסומם. בדרך זו הרשויות אינן יודעות על כך דבר.

סיבה נוספת להיעדר דיווח או היעדר פניה לרשויות הרווחה הוא חשש ממעקב של השלטון אחרי צעדיהם וחשיפתם לחקירות אודות מקורות הסם, ספקיו וכו'.

אין בידינו נתונים מדויקים אודות שיעור הרצידיביזם בעבירות אלה בקרב העולים. ככלל, הרצידיביזם בעבירות אלה הינו שכיח. אנשי מקצוע תיארו בפנינו כי בקרב המכורים לסמים מאוכלוסיית יוצאי חבר העמים בולט היעדר מעגל תמיכה קרוב. במקרים רבים מדובר באסירים משוחררים או אסירים בחופשה, אשר יוצאים משערי בית הכלא, ואין להם היכן להימצא. היעדר משפחה תומכת, כמו גם קשיי השפה, מעצימים את תחושת הניכור כלפי המדינה וכלפי החברה, ובשל הצורך בקשר חברתי, מוצאים אלה את הדרך חזרה אל החברה העבריינית. דברים אלה גם הובעו לא אחת בפני הוועדה למאבק בנגע הסמים. 

תכניות השיקום של הרשות למלחמה בסמים רושמות הצלחה של בין 20%-30% בלבד (לא רק בקרב אוכלוסיות העולים) בעוד ששיעור הרצידיביזם הכללי בארץ עומד על כ-60%.

הסיבות האופייניות לעבירות

מרואיינים ציינו בפנינו כי הסיבות לתופעות השתייה לשוכרה וההתמכרות אליה קשורות במנטאליות, שהיתה מנת חלקם של העולים בארצות מוצאם. תופעת השתייה לשוכרה היתה מקובלת ורווחת, והיא יובאה על ידי העולים עם עלייתם. הנוהג לשתות לשוכרה הוא אחד הגורמים המביאים חלקים מעולי חבר העמים לידי התמכרות.

באשר לתופעת הסמים ציינו בפנינו המרואיינים כי אבטלה, קושי בהתמודדות עם בעיות קליטה וכדומה הביאו את חלקם לפנות לסם.
חשוב לחזור ולציין כי בחלק ניכר מהמקרים מדובר במכורים לסמים ואלכוהול שהגיעו ארצה במיוחד לצורך הגמילה, כלומר התמכרותם החלה בארצות מוצאם.

דרכי טיפול לא ענישתיות

הרשות לשיקום האסיר מפעילה מסגרות לגמילה מסמים, אך אלו אינן ייחודיות לאוכלוסיית העלים מחבר העמים. לשכות הרווחה בארץ היו ערות כבר בתחילת שנות התשעים למאפיינים ייחודיים של המכורים לסמים בקרב עולי חבר העמים ופיתחו תוכניות טיפול מותאמות לאוכלוסיה זו.
 
התוכניות המיוחדות כוללות:

• איתור והסברה ע"י מדריכים דוברי השפה הרוסית.
• הכנה לועדות האבחון במטרה לשבור את הסטיגמה הרווחת לגביהן. יש לציין כי בבריה"מ לשעבר כללו מוסדות הגמילה סוגים שונים של מוסדות. סוג אחד הוא מוסדות בבתי חולים, אליהם הופנו המכורים ביוזמת המשטרה ושם נוצלו לצרכי כוח עבודה זול (ולכן גם זכו מוסדות אלה לכינוי "בתי עבודה"). סוג אחר של מוסדות הוא מוסדות גמילה רפואיים תעסוקתיים, אליהם הופנו על ידי צו בימ"ש, ואלו היו באחריות המשטרה (שוטרים במדים של רופאים). המטופלים שוכנו מאחורי גדר תיל, וזכו ליחס קשה, לרבות שימוש בתרופות פסיכיאטריות וזריקות לצורך הטלת המשמעת.
• ועדות אבחון.
• הפניות לגמילה פיזית.
• תקופת התאוששות המשלבת טיפול פרטני במטופלים ושילובם בקבוצת "נקיים".
• סדנאות להתמודדות עם הלם תרבות.
• למידת עברית באולפן לצורך שיקומם החברתי והתעסוקתי.
• שילוב המטופלים במרכזי יום אזוריים קיימים.
• סדנאות לרכישת מקצוע, השלמת לימודים ואף הפניה ללימודים אקדמיים.
• עבודה טיפולית מערכתית עם בני המשפחה.
  מלבד מסגרות מיוחדות אלה, שולבו המכורים לסמים ואלכוהול בתוכניות קיימות עם התאמות לשפה הרוסית (כגון "פרויקט "הדרך" של עמותת "אפשר" המבוסס על 12 הצעדים של אלכוהוליסטים אנונימיים, שבסיומם אף מומלץ למטופל - על ידי הזמנות ברוסית - להגיע לפגישות השבועיות של "אלכוהוליסטים אנונימיים"), פסיכותרפיה באמצעות אומנות (למשל במרכז למתדון בב"ש) ועוד.

גם במסגרת שרות בתי הסוהר מתקיימות פעילויות לגמילה, והעולים יוצאי חבר העמים הכלואים בבתי הכלא משתתפים בתוכניות אלה. במסגרת התוכניות מושם דגש על צרכים מיוחדים. צרכים אלה כוללים בין היתר, טיפול באמצעות יותר רופאים יוצאי חבר העמים, או שימוש מוגבר באולפנית. יש לזכור שגילם של המכורים לסמים יוצאי חבר העמים נמוך יותר בהשוואה לקבוצות אוכלוסייה אחרות, ועל-כן תכנית השיקום שמה דגש על השכלה.

העולים מחבר העמים משתפים יותר פעולה עם טיפול תרופתי כגון מתאדון ופחות עם טיפול פסיכולוגי (ייתכן שזו אחת הסיבות לשיעור הנשירה הגבוה מהטיפול).

כאמור, הנתונים הרשמיים אודות שיעור הפשיעה בתחום עבירות הסמים מוצגים יחד עם עבירות נגד המוסר, ולא ניתן להבחין ביניהן. כפי שהוסבר לעיל, בקטגוריה זו של עבירות מוסר וסמים נמצא ייצוג ייתר לעולים באופן יחסי לחלקם באוכלוסייה.

בכל הנוגע לעבירות מוסר בלבד, מחקר, שביצע סרגי שליק מאונ' תל אביב במהלך שנות התשעים, ואשר טרם ראה אור, הצביע על ייצוג יתר לעולים מחבר העמים בעבירות בתחום זה. במילים אחרות: שיעור עברייני המוסר יוצאי חבר העמים מתוך כלל עברייני המוסר שנמצאו במדגם, הינו גבוה באופן ניכר משיעורם של עולי חבר העמים באוכלוסייה הכללית.

מהנתונים שמוצגים במחקר ושאינם מהווים מדגם מייצג, עולה כי העולים מחבר העמים מהווים 38% מעבריינים בתחום הסרסרות, 33% מעבריינים בתחום שידול לזנות, 52% מעברייני הסחר בבני אדם ו-56% מעבריינים בתחום ניהול בית בושת. כאמור, נתונים אלה אינם מהווים מדגם מייצג אלא חתך ראשוני הנותן תמונה תחילית בלבד. זאת ועוד, מספר המקרים הנמוך יחסית של סחר בבני אדם אינו מאפשר הסקת מסקנות לגבי סוג כזה של פשיעה.

חשוב לסייג ממצאים אלה בסייג נוסף. אמנם רבים מעברייני הסרסרות וסחר בנשים הם יוצאי חבר העמים, כלומר ישראליים ששוהים בחוק בישראל. גם הנשים, הבאות לעסוק בזנות (לעתים אף תוך זיוף "יהדותן" לצורך חוק השבות) הינן יוצאות חבר העמים. עם זאת במקרים רבים של עבירות מוסר מדובר באנשים שהובאו מלכתחילה לישראל על מנת לעסוק בתעשייה זו, למשל נשים שהועלו ארצה לשם עיסוק בזנות. במקרים אלה אין המדובר בעולים תמימים שהתגלגלו לעיסוק בתחום זה. העיסוק בתעשיית המין אינו נחלתם של העולים מחבר העמים.

יתרה מכך, במקרים רבים של עיסוק בזנות, מובאות הנשים במרמה, ולעתים אף בכוח, לישראל. כך עולה מדבריו של דניאל מרון, מנהל מחלקת ארגונים בינלאומיים במשרד החוץ, בפני ועדת החקירה הפרלמנטרית לעניין הסחר בנשים . לדבריו, מדובר בצעירות מרוסיה, אוקראינה, מולדובה, ביילרוסיה, אוסבקיסטן, קזחסטן, וייתכן ממדינות נוספות, אשר מתפתות לשקרים ולמניפולציה, שהסוחרים מפעילים כלפיהן. הן מובלות ארצה במקרים רבים בניגוד לרצונן, ומוחזקות בתת-תנאים.

למרות האמור לעיל, אין לשלול לחלוטין מעורבות (ולו מעורבות עקיפה) של עולי חבר העמים בתופעת הזנות והסרסרות. מראיונות שערכנו עולה כי קיימים מקרים, בהם עולים מחבר העמים ממלאים תפקידים שונים בשרשרת ההירארכיה של תעשיית המין. לרוב מדובר בתפקידים זוטרים, כגון נהגים. המניע לעיסוק בתפקידים אלה הוא לרוב כלכלי (השלמת הכנסה מהצד). אותו נהג שמסיע לקוחות או את הנשים העוסקות בזנות, אינו מודע לכך שהוא שותף לדבר עבירה. בדרך כלל אין הוא מודע לכך שהנשים מוחזקות בניגוד לרצונן.

ממדיה של תופעת הסחר בנשים וייבוא הנשים (בעיקר ממזרח אירופה) לצורך עיסוק בזנות הינו גדול, וישראל זוכה לסיקור ניכר בספרות העולמית העוסקת בתופעה.

מדי שנה מובאות לישראל מאות נשים כדי לעסוק בתעשיית המין. בדרך כלל הן מועברות על ידי מאפיה מאורגנת שמעסיקה עובדים בישראל ובמדינות האם, בעיקר במדינות חבר העמים. במרבית המקרים הנשים נענות להצעת עבודה כמלצריות, רקדניות או בנות לוויה, אולם רק כאשר הם מגיעות ארצה נודע להן כי נפלו קורבן לסחר בבני אדם, והן מאולצות (לרוב בכפייה) לעסוק בזנות.

בחלק מהמקרים נחטפות תיירות תמימות שהגיעו לארץ, ומועברות לעיסוק בזנות. במקרים אחרים נאלצות הנשים להינשא נישואים פיקטיביים לגברים, אזרחי ישראל (אשר מקבלים תמורת הנישואים הללו סכומי כסף). הסוחרים שוכרים עורכי דין שיטפלו במסמכים השונים, ועם הסדרת הנישואים, מוסדרת אזרחותה של האישה (בהתאם לחוק השבות). מכאן ואילך היא רשאית להישאר בישראל. במקרים רבים מציידים את הנשים בתעודות מזויפות (המקנות להן מעמד של "עולה חדש").

הנשים מועברות לסרסורים, שמעסיקים אותן ומשלמים עבורן סכומים, הנאמדים בעשרות אלפי דולרים לכל אישה. לפעמים הן מועברות לבתי בושת תמורת הפרשת חלק מרווחיה לטובת הסוחר. מאותו רגע נתונות הנשים לשליטתם המלאה של סרסוריהן. מסמכיהן נלקחים מהן, והן נאלצות לעבוד מספר רב של שעות ולקבל מספר רב של לקוחות. נשים שלא משתפות פעולה, זוכות ליחס אלים מצד סרסוריהן, ולעתים קרובות נאנסות אונס קבוצתי. במקרים רבים נותנים להם הסרסורים סמי מרץ (על מנת שיוכלו לעמוד בקצב עבודה של מספר רב של לקוחות בכל יום) ואף תרופות נגד דיכאון. חלק מהנשים מתמכרות לסם.

לא אחת נאלצות הנשים להשתעבד לחובות. נאמר להן כי עליהן לעבוד על מנת להחזיר את הסכומים שהושקעו בהבאתן ארצה (הטיסה, זיוף המסמכים וכו'). מסיבה זו רק חלק זעום מהכסף שמתקבל עבור שירותי המין שלהן מגיע לידיהן. בדרך כלל מדובר בסכומים המספיקים בקושי לרכישת מזון מינימאלי וסיגריות.

במקרים רבים, חוששות הנשים לברוח או אף להתלונן. הן מפחדות כי הסוחרים או הסרסורים יתחקו על עקבותיהם וימצאו אותן אף אם תחזורנה למדינות האם שלהן, ואז יאלצו אותן לחזור ארצה ולעבוד עבור יתרת החוב. הן מפחדות גם שהסרסורים או הסוחרים יפגעו בבני משפחותיהן, שנותרו במדינות חבר העמים. החשש לשלומן ולשלום קרוביהן, החשש מהמשטרה על רקע היותן שוהות בלתי חוקיות, היעדר שליטה בשפה העברית – כל אלה מונעים מהן להתלונן או לברוח.

ישנם מקרים, שבהם הנשים מגיעות לארץ מתוך ידיעה כי תעסוקנה בזנות. הן עושות זאת מתוך מטרה להעביר את רווחיהן לבני משפחה שנשארו בארץ המוצא, ובכך לסייע לשיפור מצבם הכלכלי. עם זאת בשל הגעתן הלא חוקית לארץ (לרוב תוך זיוף מסמכים) ולאור העובדה כי אין ברשותן מסמכי תושב חוקיים, אין להן כל דרך אמינה להעביר את הכסף לרוסיה או למדינות חבר העמים האחרות. לשם כך נאלצות הנשים למצוא מישהו שיעביר את הכסף עבורן. הסרסורים מארגנים שליחים כאלה, ועל הנשים לעבוד (בזנות) על מנת לממן את כרטיסי הטיסה של אותן שליחים. בדרך כלל שליח אחד מבצע העברות עבור מספר רב של נשים, אולם הסרסורים דורשים מכל אישה לממן את כרטיסי הטיסה של אותו שליח. בדרך זו הם גורפים רווחים עצומים, שכן הם גובים כמה פעמים תשלום עבור אותו כרטיסי טיסה.

רווחיו של סרסור מוערכים בעשרות אלפי דולרים לשנה מכל אישה (לעתים מגיעים סכומים אלה לכ-100,000 דולר). במקרים רבים מתחלקים הסרסורים ברווחים עם סוחרי הנשים שהביאו אותן. בתום החוזה מגורשת האישה מהארץ. במקרים רבים מלשינים עליה הסרסורים לשלטונות (על כך שהיא שוהה שלא כחוק) על מנת שתיעצר ותגורש. בדרך זו הם מתחמקים מלשלם לה את השכר שהובטח לה.

תפיסת העבירות

עבירות נגד גוף האדם הן בעיקרן עבירות תקיפה, חטיפה וגרימת חבלה גופנית. מראיונות שערכנו מתקבל הרושם כי עבירות אלה מגונות על ידי העולים מחבר העמים, ואין מוצאים להן כל הצדקה. מרואיינים ציינו בפנינו כי במקרים רבים מבוצעות עבירות מסוג זה על ידי אנשים הנמצאים במצב שכרות.

במקרים מסוימים מבוצעת העבירה בין בעל לאשתו, וגם אז בדרך כלל כאשר הבעל נעשה שיכור. הם גם הוסיפו כי בקרב חוגים מסוימים באוכלוסיית יוצאי חבר עמים אלימות בין בני זוג אינה כה נדירה, עד כי יש המקבלים אותה כנורמה שיש להשלים עמה (רבים כלל אינם רואים בכך עבירה פלילית, אלא לכל היותר התנהגות מוסרית לא הולמת).

העבריינים

על פי המידע, שניתן לדלות מהנתונים הרשמיים, ניתן להעריך בזהירות כי עבירות נגד גוף האדם נפוצות באופן יחסי בקרב העולים מחבר העמים בהשוואה לכלל האוכלוסייה. מאידך עבירות נגד חיי האדם נפוצות פחות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית.

על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 5,102 עבירות גוף בוצעו על ידי עולים. אלו מהווים 18% מכלל העבירות שבוצעו בידי עולים. לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים תיקי עבירות הגוף הגלויות כ-15% מכלל התיקים (24,329 מתוך 158,473). תיקי עבירות הגוף הגלויות של עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים) מהווים כ-21% מסך תיקי עבירות הרכוש הגלויים בקרב כלל האוכלוסייה. למרות שנתונים אלה כוללים גם עולים שאינם מחבר העמים, אנו משערים כי גם לאחר ניפוי העולים האחרים יישאר הייצוג של עולי חבר העמים בעבירות אלה גבוה במעט מחלקם באוכלוסייה.

לגבי עבירות נגד חיי האדם התמונה שונה. 96 עבירות נגד חיי אדם בוצעו ע"י עולים, והן מהוות כ-0.34% מכלל העבירות שבוצעו על ידי עולים בהשוואה ל-0.57% שמהוות עבירות נגד חיי האדם באוכלוסיה הכללית (תיקים גלויים בלבד). עבירות נגד חיי האדם שבוצעו בידי עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים) מהוות 10.5% מכלל התיקים הגלויים של עבירות נגד חיי האדם. שיעור זה נמוך מחלקם של העולים באוכלוסיה. לפי נתונים אלה ניתן לומר כי ייצוגם של העולים בעבירות אלה נמוך בהשוואה לכלל האוכלוסייה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה כי הנתונים כוללים גם עולים, שאינם מחבר העמים, ואם ננפה אותם, חלקם של עולי חבר העמים יהיה נמוך עוד יותר.

עם זאת קיים קושי להעריך את הפער (אם קיים) בין שיעור העבריינים בפועל לזה הפורמאלי, בכל הנוגע לעבירות נגד גוף האדם (עבירות אלימוּת). קיימות אינדיקציות סותרות לגבי הפער בין שיעור הדיווח הפורמאלי על עבירות לבין שיעורן בפועל. 

הטענה, כי שיעור העבריינים במציאות גבוה באופן ניכר מזה הפורמאלי, מסתמכת על הנחות היסוד שלהלן:

• שיעור התלונות במשטרה המוגשות על ידי העולים נמוך ביחס לחלקים אחרים באוכלוסיה (קיים תת ייצוג לאוכלוסיה זו בשיעורי הדיווח למשטרה), ועל כן אינו מייצג את התמונה המלאה של הפשיעה אלא רק את חלקה. (ההנחה היא שגם התוקף וגם הקורבן נמנים על עולי חבר העמים ולכן שיעור תלונות נמוך מצד קורבנות מקרב עולי חבר העמים מטֵה כלפי מטָה את שיעור העבירות המבוצעות על ידי עבריינים יוצאי חבר העמים).
• קיימות תופעות של ניסיון להשתיק את המקרה. לא פעם האלימות מתרחשת בתוך המשפחה, והחשש מדיווח, אשר כרוך בחשש לשלמות המשפחה, עוצר מבעד הקורבן או מבעד מי ממכריו להתלונן.
• לא פעם מתבצעת האלימות, שעה שכל הצדדים המעורבים נמצאים בגילופין, ועל כן הקורבן אינו מסוגל לדווח או שאינו זוכר את מה שאירע.

הטענה ההפוכה, כי שיעור עבירות האלימות בקרב העולים מחבר העמים נמוך מזה שמשתקף בנתונים הרשמיים, מסתמכת על הנתונים הבאים:

• נשים מקרב העולים מחבר העמים מתלוננות על אלימות מצד בעליהן, למרות שהאישה לא סבלה אלימות ממשית מצד הבעל ("דיווח יתר"). בדרך כלל הן עושות זאת במצב שבו הבעל שותה לשכרה או אף מתמכר לאלכוהול. הנשים מקוות כי תלונתן תוביל לטיפול גמילה בכפיה, כפי שהיה נהוג בבריה"מ. במקרים אלה בבריה"מ לא נפתח תיק במשטרה, אך בעקבות התלונה ניתן היה להרחיק את הבעל למספר ימים מהבית או לשלוח אותו לטיפול גמילה בכפייה. בישראל הטיפול בגמילה טעון רצון חופשי של המטופל, ואילו תלונה על אלימות בין בני זוג מביאה לידי חקירה פלילית כנגד הבעל, אף אם האישה חוזרת בה מהתלונה. נשים, שאינן מודעות למדיניות זו, מגישות תלונות מתוך אמונה, כי הבעל יורחק מהבית או יטופל אך לא ינוהל נגדו הליך פלילי. באופן זה הן מוצאות עצמן בדיעבד בפני מצב, בו בעליהן עומדים בפני חקירה, שאין להן שליטה על תוצאותיה. עם זאת יש להדגיש כי דיווח היתר אופייני לעולים שהגיעו מהארצות האירופאיות הנוצריות של בריה"מ לשעבר. בקרב עולי חבר העמים שהגיעו מהמדינות האסיאתיות המגמה דווקא הפוכה. הדיווח על עבירות בתוך המשפחה הינו דל יותר, לאור מאחזי הכוח המשפחתיים והפטריארכאליים המקובלים בחוגים מסוימים בחברה זו. נישואין בתוך המשפחה המורחבת, המקובלים בקרב חלקים מסוימים מעולי ארצות חבר העמים האסיאתיות, מחזקים את מאחזי השליטה של הגברים ושל המשפחה המורחבת. תלונה כנגד בעל עשויה לגרום לתגובת שרשרת שבה יהיו מעורבים חלקים רחבים מהמשפחה המורחבת. מסיבה זו נרתעת האישה במקרים רבים להגיש תלונה נגד בעלה האלים. היא מאמינה שבדרך זו היא דואגת הן לשלומה והן לשלמות משפחתה.
• הנתונים הרשמיים מוטים כלפי מעלה, וזאת כתוצאה מיחס לא שוויוני של המשטרה כלפי העולים. קיימות טענות (בעיקר של חכי"ם מהמגזר) המופנות כלפי המשטרה, לפיהן היא נוטה למיצוי יתר של חקירות, בהן החשודים הם עולים. מאידך, טוענים אותם גורמים, מפגינה המשטרה נטיית יתר לסגירת תיקים, בהם החשוד הוא יליד הארץ מ"חוסר עניין לציבור". (אמנם בסטטיסטיקה הרשמית נכללים כל התיקים, לרבות אלה שנסגרו. עם זאת ייתכן שהטיה זו, המיוחסת למשטרה, מתרחשת גם בעת רישום (או אי רישום) התלונה מלכתחילה. במקרים כאלו משפיע היחס הלא שוויוני גם על עצם פתיחת התיק והכללתו בסטטיסטיקה).

הרושם המתקבל מראיונות שערכנו הוא שמרבית עברייני האלימות בקרב יוצאי חבר העמים הינם גברים. עם זאת במקרים לא מעטים מתרחשת אלימות בתוך המשפחה מצדה של האם (בדרך כלל כלפי ילדיה) וזאת על רקע שתייה לשכרה.

אין בידינו נתונים מדויקים, אולם ההערכה היא שכאשר מדובר באלימות על רקע שתייה לשוכרה, שיעור החזרה לביצוע העבירה (רצידיביזם) הוא גבוה בהשוואה לעבירות אחרות המבוצעות על ידי העולים.

הסיבות האופייניות לעבירות

מרבית המרואיינים ציינו בפנינו שתי סיבות מרכזיות לביצוע העבירות נגד הגוף. הסיבה האחת הינה אובדן שליטה, הנובע משתייה לשכרה. הסיבה השנייה היא תסכול על רקע מצב כלכלי קשה. מעמדם הכלכלי של חלקים רחבים באוכלוסיית עולי חבר העמים הינו נמוך. לפי ההסבר המוצע, אנשים פורקים תסכול זה באמצעות אלימות.

דרכי טיפול לא ענישתי

כאשר תופעות של אלימות בתוך המשפחה (כלפי בן הזוג או כלפי הילדים) יוצאות "החוצה", נרתמים עובדים סוציאליים משירותי הרווחה על מנת לטפל במשפחה. גם הרשות לשיקום האסיר מטפלת בעברייני אלימות, אם כי רק כאשר מדובר באסירים. הטיפול נעשה במסגרות כלליות המשרתות גם מגזרים אחרים. אין מסגרות ייחודיות לעולי חבר העמים.

עבירות נגד הסדר הציבורי הן בעיקרן עבירות אלה: קטטה והפרעה לתנועה ברחוב או הפרעה למוסד ציבור, הסגת גבול, מטרד רעש, שוחד, עבירות בנוגע לנישואין, הפרעה לבחירות, ספסרות בכרטיסים למופעים וכיו"ב.

ייצוגם של העולים מחבר העמים בעבירות נגד הסדר הציבורי נמוך באופן יחסי לחלקם באוכלוסייה. על פי נתוני משטרת ישראל לשנת 2004, 6,444 עבירות נגד הסדר הציבורי בוצעו על ידי עולים. כ-23% מסך העבירות שבוצעו בידי עולים ושבגינן נפתחו תיקים במשטרה.

לשם השוואה בקרב האוכלוסייה הכללית מהווים התיקים הגלויים של עבירות נגד הסדר הציבורי כ-33% (51,660 מתוך 158,473). עבירות נגד הסדר הציבורי שבוצעו בידי עולים מהוות כ-12.5% מכלל עבירות הגלויות נגד הסדר הציבורי. מכאן שקיים תת-ייצוג לעולים בכלל, ולעולים מחבר העמים בפרט, בביצוע עבירות אלה.

משיחות שערכנו עם אנשים מקרב העולים ועם אנשי מקצוע מצטיירת תמונה, לפיה עבירות נגד הסדר הציבורי (בעיקר מטרד רעש וקטטות) אופייניות לאותן חבורות רחוב. עבירות אלה אינן מאפיינות את כלל העולים. עוד ציינו בפנינו חלק מהמרואיינים כי עבירות אלה מבוצעות במקרים רבים על רקע שתייה לשוכרה.

תפיסת העבירות

מראיונות שערכנו, מתקבל הרושם שמרבית עולי חבר העמים מגנים את ביצוען של עבירות נגד בטחון המדינה. העולים מחבר העמים הינם ימנים בהשקפתם הפוליטית, ועבירות נגד בטחון המדינה נחשבות בעיניהם לחמורות מאד. עם זאת בניגוד לישראלים הוותיקים, עבירות נגד בטחון המדינה אינן נחשבות לעבירות החמורות מכל. עבירות מין, למשל, נחשבות לחמורות יותר.

כאשר עולה מחבר העמים נתפס בביצוע עבירה נגד בטחון המדינה, נטיית העולים תהיה להסביר זאת בנסיבות הספציפיות והאישיות שהביאו את אותו אינדיבידואל לבצע את העבירה.

העבריינים

עבירות נגד בטחון המדינה נדירות באופן יחסי בקרב עולי חבר העמים. על-פי נתוני 2004, 177 עבירות ביטחון בוצעו על ידי עולים, והן מהוות כ-0.63% מכלל העבירות הגלויות של עולים (כולל עולים שאינם מחבר העמים). שיעור עבירות הביטחון מתוך כלל העבירות הגלויות של האוכלוסייה הכללית עומד על 0.66% (10,456 מתוך 158,473). תיקי עבירות הביטחון של עולים מהווים כ-1.7% מכלל תיקי הביטחון הגלויים – פחות מחלקם באוכלוסייה (באופן ניכר).

יש להדגיש כי עבירות נגד בטחון המדינה אינן עבירות עם קורבן, ולכן היקף הגילוי תלוי יותר בפעילות מודיעינית של המשטרה ופחות בדיווח של אחרים. מסיבה זו קשה להצביע על מאפיין תרבותי (למשל: דיווח יותר או הימנעות מהגשת תלונה) הקשור לעולים מחבר העמים, שיכול להטות את הנתונים באופן שונה מתרבויות אחרות. מכאן גם שלא ניתן להצביע על פער בין הנתונים הרשמיים ובין שיעורי הפשיעה במציאות.

סיבות אופייניות לעבירות

ניתן לשער כי המספר המועט של עבירות ביטחון המיוחס לעולים נובע במידה רבה מהיחס השלילי כלפי עבירה זו. יש לסייג השערה זו בכך שמחקרים שנעשו עד כה טרם מצאו קשר סיבתי בין יחס שיפוטי כלפי עבירה וההסתברות לבצע אותה.

מרואיינים אחדים הדגישו בפנינו כי מרבית עברייני הביטחון מקרב העולים מחבר העמים אינם עושים זאת ממניעים אידיאולוגיים. הם עושים זאת ממניעים כלכליים בלבד (תמורת תשלום). טענה זו אינה מבוססת על נתונים אמפיריים.

ניתן לשער כי גם תחושת חוסר השייכות לחברה הישראלית - במיוחד בקרב העולים הלא-יהודיים - עשויה להוות גורם מניע לביצוע עבירות נגד בטחון המדינה.

עד כה אין בידינו נתונים עדכניים לגבי פשיעת הנוער העולה מחבר העמים. הנתונים שלהלן מבוססים על דיונים בועדות הכנסת ועל ניתוח מסמכי רקע שונים וספרות מקצועית.

שיעור העבריינות

מהנתונים, שיש בידנו עד כה, מצטיירת תמונה, לפיה שיעור העבריינות של נוער עולה מחבר העמים גבוה באופן יחסי לחלקו באוכלוסייה.

על פי נתונים שהציגה סנ"צ סוזי בן ברוך, רמ"ד פשיעת נוער במשטרת ישראל, בפני ועדת הקליטה של הכנסת בשנת 2003, שיעור העבריינות של נוער עולה ככלל (לא רק מחבר העמים) הינו כפול מחלקו באוכלוסיה.

חלקו של כלל הנוער העולה עומד על 11.9% מכלל הנוער. עם זאת שיעור הנוער העולה מקרב כלל עברייני הנוער עומד על 22%. שיעור העבירות, בהן מעורב נוער עולה, מהווה 26% מכלל עבירות הנוער שמבוצעות.

חלקו של הנוער העולה מחבר העמים באוכלוסיית הנוער הוא 10.8% בערך, והוא מעורב ב-18.9% מסך כל עבריינות הנוער בארץ (נכון לשנת 2003).

מגמות פשיעה

ניתוח מגמות הפשיעה בקרב הנוער העולה מצביעות על מגמת עליה בפשיעה. העלייה מתבטאת הן במספר התיקים, הנפתחים לנוער עולה מחבר העמים, והן בשיעור התיקים הללו מכלל תיקי הנוער.

מניתוח נתוני משטרת ישראל שביצע מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה כי בין השנים 1996 – 2002 זינק מספר התיקים של בני נוער עולים מחבר העמים מ-1,531 ל-3,357 תיקים. שיעור תיקי העולים מחבר העמים מכלל תיקי הנוער עלה באותה תקופה מ-13.7% בשנת 1996 ל-21.5% בשנת 2002. כל זאת שעה שחלקם של בני נוער עולי חבר העמים מתוך אוכלוסיית הנוער עלה מ- 8.6% בשנת 96 ל- 11.1% בשנת 2001.

סוגי עבירות בהן מעורב נוער עולה

לפשיעת הנוער העולה (לא רק מחבר העמים) מאפיינים ייחודיים, המבדילים אותה מהפשיעה של כלל הנוער בישראל.

סוגי העבירות, בהן מעורב נוער עולה, שונה מאלו שבהן מעורב נוער וותיק. שיעור עבירות הרכוש גבוה יותר (54% מעבירות של נוער עולה הן עבירות רכוש לעומת 33% בקרב הנוער הוותיק). בתחומים אחרים, כמו עבירות מחשב, שיעור העבריינות של הנוער העולה נמוך מזה של הנוער יליד הארץ. 

אחד ההסברים שהציעה סנ"צ סוזי בן ברוך, רמ"ד פשיעת נוער במשטרת ישראל, להבדלים אלה הוא שנוער מהגר מתעסק יותר בעברות של הישרדות, כמו: פריצות וגנבות, ופחות בעברות מחשב והונאה כלכלית.

גם בתחום עבירות הסמים קיימים הבדלים בי הנוער הוותיק והנוער העולה. עבירות הסמים בקרב הנוער העולה (לא רק מחבר העמים) מהוות 19% מכלל עבירות הנוער בקרב העולים, בעוד שבקרב ילידי הארץ מהוות עבירות הסמים רק 13% מכלל העבירות שנוער זה מבצע.

על פי נתונים שליקט מרכז המחקר והמידע של הכנסת, התפלגות העבירות בקרב נוער עולה מחבר העמים נכון לשנת 2002 הייתה כדלהלן:

• עבירות רכוש 44.8% (1,507 מתוך 3,320 תיקים).
• עבירות אלימות 26% (873 תיקים).
• עבירות סמים 26.4% (888 תיקים).
• עבירות מין 1.5% (52 תיקים).

מחקר שערך דר' גוסטבו מש באוניברסיטת חיפה בקרב בני נוער עולים יוצאי חבר העמים, ואשר ממצאיו הוצגו בפני ועדת העלייה הקליטה והתפוצות של הכנסת במהלך 2004, העלה את הממצאים הבאים: 

• קרוב לשליש מבני הנוער יוצאי חבר העמים היו מעורבים בהשחתת רכוש.
• כ 20% דיווחו על מעורבותם בגניבה של חפצים שערכם לא יותר מ 150 ₪, 17% במכירה והקנייה של מוצרים גנובים וכ- 7% בפריצה לדירות.
• קרוב למחצית מהנערים הודו במעורבות בקטטות. דר' מש ביקש להדגיש כי מדובר בתופעה אופיינית כשלעצמה בגיל ההתבגרות.
• כ- 12% מהנוער העולה מחבר העמים עשו שימוש בנשק (בעיקר סכינים) לאיום על אחרים, 9% היו מעורבים באיזושהי התנהגות אלימה כלפי מורים ו- 7% בהטרדה מינית, כלומר הטרידו מינית או תקפו מינית בני מין אחרים.

בהשוואה לנתונים על דיווח עצמי של ילדים ילידי הארץ ניתן להצביע על הבדלים במספר עבירות:

• הנערים העולים מדווחים על יותר מקרים של התפרצות לדירות, על יותר מעורבות באיומים, כולל איומים תוך כדי שימוש בנשק, ועל קצת יותר מעורבות בשימוש במריחואנה.
• לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הנער העולה והנוער הוותיק בעבירות של גניבה, החזקת רכוש גנוב והשחתת רכוש.
• לגבי שימוש באלכוהול, העלה המחקר כי שני שליש מהמתבגרים עולים, הודו בשימוש באלכוהול לפחות פעם אחת בחודש האחרון, ובתוכם שליש התייחס למשקאות על בסיס של אלכוהול ממש, כמו וודקה וויסקי. 12% הודו בשימוש בסמים בחודש האחרון, שקדם למחקר.

מאפייני ההתנהגות העבריינית של הנוער העולה מחבר העמים

חוקרים שונים, ובהם מנחם אמיר, מנחם הורביץ, ג'ק חביב, דליה בן רבי ודפנה ארגוב, מצביעים במחקריהם על מאפיינים ייחודים של ההתנהגות העבריינית בקרב הנוער העולה מחבר העמים. 

ממחקריהם עולה כי לעבריינות הנוער של עולי חבר העמים ישנם מאפיינים ייחודיים המתבטאים ברמת הארגון ובשימוש באלימות.

באוכלוסיית הנערים

• עבריינות קבוצתית בעלת אופי מאורגן של כנופיה (במוסדות חסות ובפנימיות של עליית הנוער).
• העבריינים מתארגנים סביב מנהיג אלים, שהוא מאותו מוצא, כלומר מאחת המדינות של בריה"מ לשעבר. הכנופיות מורכבות בדרך כלל מ-8-15 חברים. הן מבצעות עבירות סחיטה, גניבה ולעתים גם התנגשות אלימה ומתוכננת עם כנופיות אחרות. ישנן כנופיות התוקפות מינית נערות. שתייה לשוכרה הינה תופעה שכיחה אצל כנופיות אלו.
• המאפיין המרכזי של העבריינות הקבוצתית הוא אלימות הקשורה בעבירות סחיטה. אלימות זו מופעלת הן כלפי אנשים בתוך הקבוצה והן כלפי אנשים מחוצה לה. מאפיין זה בולט במיוחד בקרב הקווקזים, אולם הינו גם נחלתם של עולים מארצות נוצריות של בריה"מ לשעבר.
• כנופיות אלה מתפתחות בצד חבורות רחוב רגילות. הן מתמקדות במאבקי שליטה על שטח (שליטה על " גן העיר"), בנקמה על כבודם וכן בעבירות סחיטה כנגד צעירים רוסים אחרים או כנגד בעלי עסקים רוסיים.
• ישנן קבוצות המתמחות בפריצות, בגניבה מחנויות בגניבות מחשבים או בגניבת טלפונים ניידים ממכוניות.
• כנופיות אחדות משתפות פעולה עם קבוצות ישראליות העוסקות בסחר ברכוש גנוב ובהפצת סמים. גורמים הקשורים בפשע המאורגן הישראלי והרוסי מגייסים לשורותיהם אנשים מתוך כנופיות אלה.
• כנופיות אלה מבצעות מעשי ונדליזם, לעתים תוך כדי גניבה והתפרצויות. הוונדליזם הינו ביטוי של נורמה שאותם עבריינים "ייבאו" מארצות המוצא, לפיה מותר לפגוע ברכוש ציבורי.
• כנופיות אלה מאופיינות גם בהתנהגות מינית פלילית על רקע ההתנהגות המינית המקובלת אצלה חבריהן. החלפה תדירה של חברות, הורדת נערות לזנות, אונס קבוצתי בו מנהיג הקבוצה "מכבד" את חבריו בנערתו או בנערה מהקבוצה או אונס קבוצתי כנקמה – כל אלה מהווים דפוסי התנהגות שכיחים אצל כנופיות אלה.

באוכלוסיית הנערות

• נטייה להתחבר לקבוצות נערים, אשר מנצלים אותן מינית, לצד תופעות נשירה מביה"ס ושוטטות.
• נערות אלה נוטות לפגוע בעצמן פיזית ולהידרדר לשוטטות ולזנות. במקרים רבים הן חוברות לאוכלוסיה ערבית (בדרך כלל כאשר מקומות מגוריהם סמוכים). במקרים אלה מתפתחים קשרים פליליים ושירותי מין מסחריים בינן לבין האוכלוסייה הערבית.

מאפייני הנערים המתדרדרים לפשיעה

ממחקרו של גוסטבו מאש (ראו לעיל), עולה כי שיעור העבריינות נמוך יותר בקרב מי שמגדירים עצמם ישראליים, בקרב מי שהשפה העברית כבר שגורה בפיהם, ומבחינה חברתית השתלבו בחברה הישראלית, בקרב מי שמוקפים יותר בחברים ילידי הארץ, ובקרב מי שמגדירים עצמם יהודים.

במחקר נמצא קשר ישיר בין המצב הכלכלי הקשה בביתו של הילד לבין מעורבות בעבריינות בכל התחומים.

המחקר הצביע גם על קשר הפוך בין מידת המעורבות והלכידות המשפחתית ובין העבריינות. ככל שהנער דיווח על מידה רבה של מעורבות ההורים בחייו, חוויות משותפות, שחווה עם ההורים, ועשייה משותפת של דברים עמם במהלך החיים, מעורבותו בעבריינות היתה נמוכה יותר.

כמו כן נמצא כי ככל שהפיקוח של ההורים על הילדים חזק יותר (הם יודעים היכן הוא נמצא, מה הוא עושה ועם מי מסתובב), כך המעורבות בעבריינות נמוכה יותר.

המסקנה היא שבמשפחות, שבהן תהליך ההגירה לא פגע בלכידות הפנימית ולא פגע ביכולת של ההורים לתפקד כהורים, בעיני הילד לפחות, המעורבות של הילדים בעבריינות נמוכה יותר. בנוסף, ככל שהמשפחה וההורים הצליחו להשתלב מבחינה כלכלית בחברה הישראלית, גם המעורבות של הילדים בהתנהגות עבריינית נמוכה יותר.

גיל הכניסה לעולם העבריינות

אחד ממאפייני העבריינות של נוער עולה (הן העולים מחבר העמים והן העולים מאתיופיה) הינו גיל העבריינים. העבריינים מקרב העולים הינם צעירים יותר בהשוואה לעבריינים ילידי הארץ.

מסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2003, מלמד, כי מתוך כל הנערים העולים מחבר העמים, שנגדם נפתח תיק פלילי בשנת 1996, לכ-13% מהם נפתח התיק הראשון כאשר הם היו בגיל 12-13. לעומתם בקרב כלל עברייני הנוער, רק ל-11% נפתח התיק הפלילי הראשון בגילים אלה.

מאפייני השימוש בסמים בקרב נוער עולה מחבר העמים

אין בידינו מידע מדויק אודות מאפייני העבריינים בתחום הסמים. עיקר הנתונים והמחקרים מתמקדים במשתמשי הסמים (ולאו דווקא במשדלים לשימוש בסמים, בסוחרי הסמים וכו').
עם זאת, המידע על המשתמשים בסמים יכול לשפוך אור על מאפייני העבריינים בתחום הסמים, שכן לרוב קיים קשר בין המשתמשים לבין עברייני הסמים. חלק מהמשתמשים מבצעים בעצמם עבירות סמים (כמו סחר בסמים, אחזקת סמים בכמות שאינה לשימוש עצמי, שידול לסמים וכיו"ב). חלק אחר בא במגע עם עברייני הסמים (רוכש מהם סם, מתרועע עמם וכיו"ב).

חיים האל , ראש תחום טיפול ושיקום ברשות למלחמה סמים, תיאר את מאפייניהם העיקריים של משתמשי הסמים בקרב נוער עולה מחבר העמים, במסגרת יום עיון שנערך בבית החולים רמב"ם בחיפה בשנת 1999:

• אחוז המשתמשים בסמים בקרב נוער עולה מחבר העמים גבוה מזה של ילידי הארץ.
• במקרים רבים מדובר בקבוצה גדולה של נערים, שהחלו את השימוש בארץ מוצאם. עם הגיעם ארצה הם חברו למשתמשים אחרים.
• הם מאוגדים בד"כ בחבורות סגורות ולא מאפשרים לישראלים להיכנס אליהם (תופעה המכונה "גטו").
• הם מתאפיינים בתחושת התנשאות על פני משתמשי הסמים ילידי הארץ. הם נוהגים לכנות את המשתמשים ילידי הארץ "ילדים שלא מבינים ענין". כמו כן הם מדגישים כי העולם התחתון שלהם גבוה מזה הישראלי.
• חלק גדול ממשתמשי הסמים בקרב העולים מחבר העמים משתמשים בהזרקות (להבדיל מעישון, הסנפה או בליעה) כבר בשלבים מוקדמים של השימוש בסם. אחד ההסברים לכך הוא שבארצות המוצא היו ריכוזים נמוכים של חומרים פעילים.

חבורות עבריינים

ההווי החברתי תופס מקום מרכזי בתרבות העולים מחבר העמים. מפגשים חברתיים ובילויים בצוותא הינם דבר שבשגרה, ואינם פוסחים גם על התרבות העבריינית. עבריינים מקרב עולי חבר העמים מסתובבים בד"כ בקבוצות ולא לבד.

חשוב להדגיש כי תופעה של חבורות נפוצה בקרב נוער בכלל, ולא רק אצל נוער עבריין. מטבע הדברים מרגישים בני-נוער יותר בטוחים להתחבר עם בני נוער אחרים, במיוחד עם בני אותה קבוצה אתנית.

בקרב העולים מחבר העמים מבחינים יותר ויותר בתופעה של חבורות, שבינן לבין עצמן נוצרת דינמיקה של "חבורה נגד חבורה".

תרבות העבריינים (קודים של העבריינים בינם ובין עצמם)

אחד מהסמלים המאפיינים את העבריינים יוצאי חבר העמים הוא כתובות הקעקע, המוטבעות בגופם. לכל כתובת קעקע משמעות מיוחדת המשליכה גם על היוקרה של העבריין.

קעקועים אלה מקורם עוד בארצות המוצא, וכל עבריין "כבד" מבין את המשמעות הספציפית של כל קעקוע ואת מעמדו של כל עבריין בהתאם לכך.

מרואיינים ציינו בפנינו, כי בישראל יודעים העבריינים מחבר העמים להבחין בין קעקוע "אותנטי", שאכן נעשה בבריה"מ, ובהתאם לזאת נושא משמעות לגבי מעמדו של העבריין, לבין קעקועים שנעשו על ידי עבריינים אחרים, המנסים לאמץ לעצמם יוקרה או לקנות לעצמם מעמד בקרב העבריינים האחרים.

תרבות בית הכלא

כמו בכל חבורה, המתארגנת בין כותלי בית הכלא, גם בקרב האסירים עולי חבר העמים קיימים אנשים דומיננטיים, הנחשבים לחזקים ולמנהיגים טבעיים.

מראיונות שערכנו עם ממלאי תפקידים בשירת בתי הסוהר עולה, כי בעוד שהאסירים היהודים והערבים (למעט הביטחוניים) כבר כמעט ואינם מופרדים אלו מאלו, הרי שהאסירים עולי חבר העמים עדין מכונסים בעצמם.

ניתן להציע מספר סיבות והסברים לתופעת התבדלות זו:

• ייתכן כי התכנסות זו בתוך עצמם הינה חלק מההווי החברתי, המאפיין את החברה הרוסית בכללה.
• ייתכן כי היא קשורה בכך שהצטרפותם של עולי חבר העמים לאוכלוסיית בתי הכלא עדין נחשבת לחדשה (בעיקר בעשור האחרון ומעט לפניו).
• ייתכן כי הדבר נובע גם מתוך תפיסה "מתנשאת" של האסירים העולים מחבר העמים המתייחסים ב"זלזלול" כלפי עבריינים מאוכלוסיות אחרות, ומייחסים להם "חובבנות" וחוסר מקצועיות בתחום העבריינות.

האסירים עולי חבר העמים נחשבים לפרגמאטיים. הדבר בא לידי ביטוי בכל הקשור לתעסוקה וללימודים בתוך תחומי בית הכלא. כחלק מסדר היום שלהם אמורים האסירים לעסוק בלימודים או בעבודה. ככל שניתן לאסירים חופש בבחירת סוג התעסוקה, אחוז האסירים מחבר העמים הבוחרים ללמוד הוא גבוה בהשוואה לאסירים מקבוצות אחרות. אלו שבחרו לעבוד, מעדיפים לעסוק בעבודה, המניבה שכר גבוה יחסית (המשכורות הסמליות הניתנות לאסירים בתמורה לעבודתם משתנות מעבודה לעבודה) או בעבודה שמעניקה יוקרה או כוח, כגון עבודה בחדר האוכל (שמקנה שליטה על הארוחות).

למרות ייחודם התרבותי של העולים מחבר העמים, לא הצלחנו עד כה לאתר סכסוכים טיפוסיים, אשר אופייניים להם ומייחדים אותם.

לא ניתן להצביע גם על מנגנונים מיוחדים להסדרת סכסוכים פנימיים בתוכם.
יש לזכור כי העולים מחבר העמים אינם מנהלים אורח חיים קהילתי, עם מוסדות קהילתיים ומנגנוני פיקוח וענישה פנימיים. זו עשויה להיות הסיבה שעד כה לא התפתחו מנגנוני פישור וגישור ייחודים לאוכלוסיה זו.

הפן החברתי דומיננטי מאד בחברת העולים מחבר העמים. הם מרבים להתרועע באירועים חברתיים. כפי שצוין לעיל, הנורמה הרווחת בקרב עולי חבר העמים היא כי יש לגנות עבריינים. לפיכך עבריין עשוי לסבול מנידוי חברתי (בדרך כלל באורח ספונטאני). מסיבה זו משפחה "נורמטיבית", שאחד מבניה ונתפס בביצוע עבירה, תשתדל להסתיר עובדה זו מחוג מכריה.

עם זאת מרבית העבריינים מקרב העולים יוצאי חבר העמים מגיעים ממילא ממשפחות מפורקות, ומרבית החברים הסובבים אותם הם עבריינים אחרים. לפיכך הסנקציות החברתיות אינן רלוונטיות אליהם. חבריהם העבריינים לא ינדו אותם.

עורכי דין

חלק מהעולים מחבר העמים פונים ללימודי משפטים, אם כי זה אינו מקצוע הלימוד המועדף במגזר זה. במגזר זה קיימת העדפה לרכישת השכלה טכנולוגית. מרואיינים שונים ציינו בפנינו כי העדפת המקצועות הטכנולוגיים נובעת משיקולים פרקטיים של פרנסה. לעומת זאת, הפופולאריות הנמוכה של מקצוע המשפטים נובעת מקונוטציות שליליות הקיימות אצל העולים כלפי מקצועות הקשורים למערכת אכיפת החוק. זו עשויה להיות הסיבה שתדמיתו של עורך דין בקרב עולי חבר העמים (כמו גם תדמיתם של שוטרים ואף של קציני מבחן, שהם עובדים סוציאליים) היא נמוכה.

שופטים

אין בידינו נתונים מדויקים על כמות השופטים מקרב עולי חבר העמים. נראה כי מספרם אפסי, ולו בשל פרק הזמן הקצר יחסית שחלף מאז עלייתם. אדם המעוניין להתמנות לשופט, צריך לעסוק בעריכת דין לפחות ארבע שנים. זאת לאחר שרכש השכלה משפטית במשך שלוש שנים לכל הפחות (לרוב שלוש שנים וחצי), התמחה בעבודה מעשית במשך שנה, ועמד בהצלחה במבחני לשכת עורכי הדין. סה"כ משך ההכשרה כחמש שנים. משמע כי מרגע לימודיו ועד למועד הראשון, בו יוכל להתמנות לשופט, יעברו תשע שנים לפחות.

ניתן לשער שבשנים הקרובות יתווספו לבתי המשפט בישראל שופטים מקרב מגזר זה. כבר עתה קיימת יוזמה פוליטית להגדלת כמות השופטים מקרב אוכלוסיית יוצאי חבר העמים. הדבר נעשה במסגרת "אפליה מתקנת" למיגור תת-הייצוג של אוכלוסיה זו בקרב השופטים.