אנשים ישראל אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 1 מדרגים

דורות וסגנונות חיים במגזר החילוני הוותיק - חלק ג: מעמד הביניים החדש

מחברי המאמר
עוז אלמוג
 
ערך זה עדיין בבנייה ובגדר טיוטה בלבד. אתם מוזמנים להעיר, לתקן, להוסיף וכו'.

 

נוצר ב-4/7/2009  |  עודכן לאחרונה ב-2/11/2010

הגדרת הפלח השני: מעמד הביניים החדש (אשכ-מזרחי)

שכבה זו מורכבת בחלקה הגדול ממשפחות ממוצא מזרחי או מעורב, שעברו מוביליות כלכלית והשכלתית במהלך שלושת העשורים האחרונים, ושמתגוררות במטרופולינים הגדולים. את הפריצה מחומות הגטו העדתי-גיאוגרפי-כלכלי עשו ההורים בכוחות עצמם (רובם גדלו במשפחות עניות, מרובות ילדים, בפריפריה). צאצאיהם גדלו כבר בתנאים כלכליים וחברתיים משופרים (רווחה חומרית, נגישות למידע והשכלה, תחושת בטחון וגאווה עצמית).

מיעוט משכבה זו (10-20 אחוזים) כולל משפחות ממוצא אשכנזי. ההורים או הסבא והסבתא השתייכו בארץ המוצא לשכבות הפחות משכילות ומבוססות מקרב היהודים. רובם הגיעו ארצה בעליה ההמונית (אחרי השואה).

רקע סוציו-היסטורי

הקדמה

בשנות השבעים, לאחר שהחברה הישראלית הוצפה בפועלים זולים מהשטחים וכאשר ילידי שנות החמישים והשישים הגיע לבגרות ביולוגית, החל הפער העדתי במדינת ישראל להצטמצם בהדרגה. תהליך זה התרחש בעיקר בקרב ילידי הארץ (דור שני למהגרים), תושבי הערים הגדולות.

בשנות השמונים, כאשר עלה הליכוד לשלטון, נזקפה קומתם של רבים מיוצאי עדות המזרח, ורבים מצאו את דרכם להנהגה הפוליטית - תחילה ברמת המקומית ואחר כך הארצית. הליכוד הפך לבית, למשפחה, לסמל ולמנגנון מוביליות חדש.

יוסי אולמרט כתב לימים:
"הליכוד הצטיין תמיד כמפלגה עממית, להוטה להכניס דמוקרטיזציה פנימית לשורותיה, דווקא משום שלאורך שלושה עשורים היה תנועה אופוזיציונית, כמעט חוץ מימסדית, שנדחתה לשוליים הפוליטיים ע"י מפלגת מנגנון ששלטה כמעט בכל תחומי החיים במדינה. סוד הקסם של הליכוד בימיו הגדולים של מנחם בגין ז"ל היה ביכולתו לתת פיתחון פה שווה למשה קצב מקריית מלאכי, מאיר שטרית מיבנה ודוד לוי מבית שאן, וגם למי שצמחו לאורך שנים מתוך הגרעין המייסד המקורי של ותיקי האצ"ל ובית"ר. באותן שנים רחוקות היה המרכז מעוז של פתיחות וחידושים, ושיטת הפאנל והשביעיות איפשרה את הרחבה השורות וסייעה לליכוד להגיע ולהישאר בשלטון שנים רבות" 
(יוסי אולמרט, "ההפסד כולו שלנו", ידיעות אחרונות, 12.11.1997, 5).

למעשה ההתבססות של הליכוד בשלטון ושבירת ההגמוניה הפוליטית של מפא"י ביטאו וקידמו בעת ובעונה אחת את צמיחת מעמד הביניים החדש.

הקפיטליזם שהביא עמו הליכוד תרם רבות לשיפור ברמה הכלכלית של שכבה זו. פתיחת עסק זעיר, השקעה בבורסה ועיסוק בקבלנות ובקבלנות משנה הפכו לאמצעים יעילים לצבירת ממון, רכוש ומעמד חברתי, ללא צורך בהשכלה גבוהה או בפרוטקציה בסגנון המפא"יניקי.

רבים מבני שכבה זו הם בעלי עסק קטן ובינוני - סוחרים, קבלנים, בעלי מסעדות, בעלי חנויות, נהגי מוניות וכו'. מקצתם עובדים בשירות הממלכתי (משרדי ממשלה, עיריות ומועצות, בתי חולים, צה"ל, הוראה וכו'), ומקצתם עושים קריירה במקצועות השירות האזרחי, שבהם יש פחות חסמים ומסננים חברתיים: ביטוח, טכנאות, בנקאות, תיירות, חברות בקואופרטיב אג"ד וכו'. לאחרונה אפשר למצוא יותר ויותר אנשים מתחום הספורט, האופנה והתקשורת השייכים גם הם לקבוצה זו.

תהליך הקפיטליזציה של ישראל החל לשבור (אף שעדין לא לגמרי) את הזיקה המסורתית בין צווארון כחול והכנסה נמוכה לבין מוצא מזרחי, וטשטש את ההבדלים בין סגנון החיים היהודי מזרחי בארץ לבין זה האשכנזי. מי שגרו בילדותם בשיכון "רכבת" צפוף החלו לרכוש בהדרגה דירות מרווחות ואף קוטג'ים; מי שגדלו במשפחה מסורתית מרובת ילדים החלו להקים משפחה מודרנית עם לא יותר מארבעה צאצאים; מי שהוריהם לא עלו על מטוס מאז עליתם ארצה, החלו לתייר בחו"ל - תחילה באזורים קרובים וזולים יותר כמו יוון, קפריסין ותורכיה ואחר כך גם יותר רחוקים ויקרים. מי שהוריהם נסעו באוטובוס יכולים היו לראשונה להרשות לעצמם מכונית חדשה. תחילה הסובארו הנפוץ ואחר כך המיצובישי הפכו לסמלי הקבוצה והתקופה - מכוניות מהודרות (הילוכים אוטומטים, הגה כוח, מנוע רב עוצמה ועוד), במחיר השווה לנפשות רבות.

בגיליון החג הפסח של ידיעות אחרונות לשנת 1990 פרסם סבר פלוצקר, הכתב הכלכלי הבכיר של ידיעות אחרונות, כתבה נרחבת אודות הפרופיל של המשפחה הישראלית הטיפוסית, תחת הכותרת "המשפחה הישראלית, קווים לדמותה". פלוצקר איתר במדויק את מה שרבים בישראל לא ראו או בחרו להתעלם: התהוות מעמד הביניים האשכ-מזרחי הרחב. להלן כמה קטעים מייצגים מהכתבה, שבה גם הוצגו נתונים סטטיסטיים מאלפים:

"אם יש תהליך מובהק אחד שהתחולל בחברה הישראלית בדור שחלף הוא הצטופפות מרכזה. אל המכנה המשותף הרחב ביותר. עד כדי כך, שהמושג 'הישראלי הממוצע' לבש סופסוף עור וגידים. בשנות השישים אך בקושי רב אפשר היה לדבר על מעמד ביניים ישראלי, ובמידה והיו למעמד כזה נציגים מובהקים, כולם היו אשכנזים, ותיקים, מימסד למופת. היום, כפי שמציינים הסוציולוגים, צמחה בישראל שיכבה חדשה של בני הארץ שהמוצא העדתי אינו ממלא תפקיד חשוב בחייהם האישיים או המקצועיים והם עמודי התווך של מעמד הביניים. הבשורה היא, שכבר יש משהו שאפשר לקורא לו משפחה ישראלית ממוצעת. [...] משק בית ישראלי ממוצע מתקשט בכמה כלים נאים: מקרר חשמלי ותנור בישול ואפייה מצויים כמעט בכל מטבח. הטלוויזיה עומדת כמעט בכל סלון. הישראלי מרותק למכשיר הפלא הזה שעתים וחצי ביום. [...] מי שמחפש דוגמה טובה לאהבת הצעצועים האלקטרוניים החדשניים של משפחה ישראלית יילך אל מכשיר הוידאו. לפני חמש שנים, זה היה מוצר מותרות. היום הוא חדר לכל בית ישראלי שני. [...] בשנת 1987 היה שווי הדירה שבבעלות המשפחה העירונית הממוצעת כ-55 אלף דולר; דירה של שלושה חדרים. כנפש אחת לחדר, צפיפות דיור בהחלט מערבית. בתנאי הדיור חלה בדור האחרון מהפכה ממשית, במיוחד בקרב עדות המזרח. בשנת 1970 התגוררו כחמישים מהמשפחות היהודיות בצפיפות של 2 נפשות לחדר ויותר. כעת אחוז המצטופפים כך הוא פחות מ-5%.

אף שהחברה הישראלית היום שוויונית יותר מבעבר, יותר מתכנסת למרכז ולממוצע, עדיין יש בה פערים עמוקים בין עשרת האחוזים של האזרחים העניים ביותר, לבין עשרת האחוזים של העשירם ביותר. כאן ושם, בשני הקצוות של קשת הרווחה, חיות כמאה אלף משפחות, אבל איזה הבדל של אורח חיים! [...] בכל זאת, אפילו אצל משקי הבית העניים בישראל מצויים מכשירים הנחשבים למותרות בארצות רבות: טלפון מצלצל בביתה של כל משפחה שניה מהעשירון התחתון (ואצל 75% מהמשפחות מהעשירון הלפני תחתון, שמתקיים על סף העוני). מכונית פרטית מצויה בבעלותו של כל משק בית עשירי שעל קו העוני. כמעט בכל משק בית כזה נמצאים מקרר וטלוויזיה ומכונת כביסה ותנור לבישול ואפיה. זו רמת חיים המקבילה לזו של אזרח רומני מהמעמד העליון.

[...] 800 אלף יציאות לחו"ל של ישראלים נרשמו ב-1989 בגבולות ישראל. בשנת 1980 נרשמו רק 450 אלף יציאות.

[...] ההכנסה לנפש של משפחה מבני עדות המזרח היתה בשנת 1969 נמוכה בכ-55% מהכנסתה לנפש של המשפחה ממוצא אירופאי. בשנת 1987 הצטמצם ההפרש בכהנסה לנפש לכ-30% עד 35%. [...] רוב הישראלים (75-80%) מרוצים ממקצועם ומקום עבודתם (שביעי של פסח, 8-12)".

בשנות התשעים ובעשור הראשון למילניום החדש, כאשר השפע החדש בחנוּיות הפך לנגיש לשכבה הולכת וגדלה של  אנשים, נוצר והתבסס מעמד ביניים ישראלי רחב "אשכ-מזרחי" מבוסס (לא עשיר ולא עני), שבו נטיות, דפוסי התנהגות וטעמים מערביים ומזרחיים משמשים בערבוביה. גם מאגר גיבורי התרבות החל משקף יותר את המעמד החדש. רבים מידועני (celebrities) התקשורת החדשים - שחקני קולנוע ותיאטרון, כוכבי ספורט, דוגמנים, פוליטיקאים, בדרנים מוסיקאים ועוד – מגיעים משכבה זו, ואלה חיזקו את זהותו כמשפיע ומוערך בתרבות הישראלית.

צמיחת מעמד הביניים החדש

התהליכים החברתיים וכלכליים שהובילו לתהליך רחב של מוביליות שהתרחש בחברה הישראלית – בעיקר בקרב יוצאי עדות המזרח - נסקרים בהרחבה במאמר "פער עדתי בישראל". נסתפק כאן ברשימת סיבות (כותרות):

  • ערעור מעמדה של האליטה המפא"יניקית השלטת והתפתחות תרבות הביקורת (תיקון חברתי מתחיל מהכרה בעוול היסטורי).
  • עליית הליכוד שהביא לאיזון במספר רב של תחומים שבהם הופלו המזרחיים בעבר – בעיקר בתחום הפוליטי והציבורי.
  • כניסת נשים לשוק העבודה, שהגדילה את הכנסתן של משפחות רבות.
  • המתקפה האנטי סמכותנית (חברה אנטי היררכית), שהחלישה מעוזי היררכיה מסורתיים
  • הורדת רמת בחינות הבגרות, שצמצמה פערי השכלה בעיקר במטרופולינים הגדולים.
  • מהפכת ההשכלה הגבוהה (מכללות), שהגדילה את שיעורי בעלי התארים האקדמיים.
  • מהפכת הצריכה (התפתחות חברת שפע), שהקטינה את הפערים בסגנון החיים בין העשירונים.
  • מהפכת הרכב הפרטי, שאפשרה למשפחה הישראלית ניידות ופתחה את "גטאות" הפריפריה.
  • מהפכת הנופש והטיולים לחו"ל.
  • מהפכת הדיור (בנה ביתך ושכונות קבלנים).
  • הסבת הקרקע החקלאית במושבים.
  • מהפכת המשפחה (הפחתת מספר הצאצאים, זוגיות שוויונית, עברוּת שמות משפחה ומתן שמות צבריים לילדים).
  • שינוי בתפישת היופי בעולם ובישראל ("מהפכת השחורדיניות").
  • מהפכת התקשורת הפופולרית (ידיעות אחרונות, מקומונים, הטלויזיה המסחרית).
  • מזרוח התרבות הישראלית הפופולרית (אוכל, מוסיקה וריקודים, סלנג, מיסטיקה, זהות יהודית, הפגנה גלויה של רגשות ועוד).
  • עליית מעמדו של הספורט (בעיקר הכדורגל).

ראשון לציון - כמשל

ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודלה בארץ. מבחינת הרקורד ההיסטורי "ראשון" היא אחד היישובים הוותיקים בתולדות הציונות ומדינת ישראל. אבל מבחינה דמוגרפית "ראשון" היא עיר צעירה.
יש הגורסים שהיא מהווה את הדיוקן הנאמן ביותר של החברה הישראלית ואורחות חייה העירוניים. למעשה היא מהווה שיקוף נאמן של התהליך שתיארנו לעיל – קרי צמיחת מעמד הביניים החדש, שמעמדו הכלכלי, רמת המגורים שלו, ורמת ההשכלה שלו גבוהים באופן ניכר מזה של הוריו. להלן מספר נתונים הממחישים זאת:

בבחירות 1996 העניקה ראשון לציון 50.23% לבנימין נתניהו ו49.77% לשמעון פרס – נתון קרוב להפליא לתוצאה הארצית.

מספר התושבים בראשון גדל כמעט פי שניים בתוך 15 שנה. ב-1985 חיו בה פחות מ-110 אלף בני אדם וב-1999 חיו בה 200,724 תושבים.

לפי נתוני 1996, 65% מתושבי העיר נולדו בישראל, 23.7% באירופה ואמריקה (מרביתם עולים מחבר המדינות שהגיעו לעיר מאז 1990). 5.8% נולדו באסיה ו-5.1% נולדו באפריקה (כלומר מבחינה עדתית יש בעיר דור ראשון ושני אשכנזים וכמעט אך ורק דור שני ושלישי של מזרחיים).

לראשון לציון היה תמיד שיעור הצבעה גבוה למפלגות המרכז (הדרך השלישית של אביגדור קהלני, מפלגת המרכז של יצחק מרדכי, שינוי של טומי לפיד וקדימה של אריק שרון, אהוד אולמרט וציפי לבני).

ב-1999 כל תושב שלישי בעיר החזיק במכונית.

ראשון לציון זכתה לכינוי "עיר הקניונים" כתוצאה מהקמת שבעת מרכזי סחר בשלהי שנות התשעים.

העלייה מברה"מ לשעבר איפשרה את מהפכת הנדל"ן בעיר. העולים החדשים רכשו דירות ישנות בבת ים, בחולון ובמרכז ומזרח ראשון לציון, וזה איפשר לישראלים ותיקים לעבור לשכונות החדשות שקמו במערב העיר.

ב-1998 לדוגמה, 24.33% מהתושבים החדשים, שהיוו אז 3,164 בני אדם, היגרו מבת ים, ו-16.17%, 2,102 איש, היגרו מחולון.
אבל פילוח ההגירה מאותם שנים מציג מספרים משמעותיים מכל חלקי הארץ: מרמת גן, ומבאר שבע, מהרצליה, ובני ברק, מרחובות ומלוד.
ממפקד האוכלוסין ב-1983 ועד מפקד האוכלוסין ב-1995 חל בראשון לציון גידול של 51% במספר הדירות למגורים. זה גידול גבוה בהרבה לעומת זה שנרשם בערים הגדולות האחרות.

עוד אינדיקציה למאפיין המובילי של העיר הוא הפרופיל הגילי. ב-1998 היה הגיל הממוצע של תושבי העיר 32.9. הגיל הממוצע במערב העיר, משכנן של המשפחות הצעירות, היה 29.3. הגיל השכיח של תושבי העיר היה 22. הגיל השכיח במערב העיר היה שש.

בראשון לציון אין אפילו בית מלון אחד.

ארבעת היעדים המועדפים לחופשת פסח בשנת 1999 בקרב תושבי העיר (כפי שנרשמו באופיר טורס בקניון הזהב ודווח במוסף הארץ) היו: 1. ארה"ב (ובמיוחד פארקי השעשועים של אורלנדו) 2. פאריס 3. לונדון. 4. רודוס.

ראשון לציון היא מעצמת כדוריד. אבל בתחום הכדורסל והכדורגל (קבוצות "עירוני ראשון לציון") היא תמיד היתה "כמעט". זאת משום שרוב אוהדי הספורט בעיר נולדו מחוץ לעיר ואוהדים קבוצות אחרות.

שיעור הסטודנטים מכלל האוכלוסיה שנרשמו לתואר ראשון בעיר עמד ב-1999 על 2%. מבין עשר הערים הגדולות, רק בחיפה נרשם שיעור גבוה יותר (2.5%). המכללה למנהל, קמפוס ראשון לציון, הפכה לאחת המכללות המובילות בארץ (אוריה שביט, "דברים שכדאי לדעת על ראשון לציון", מוסף הארץ, 16.4.1999).

על פי הסקר שפרסמה בספטמבר 2003 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ההוצאה הממוצעת הגבוהה ביתר לתצרוכת למשק בית נרשמה בראשון לציון – 11,834 שקל לחודש. ההוצאה הנמוכה ביותר נרשמה בבני ברק – 8,437 שקל לחודש.

על פי דירוג חברתי כלכלי, המדרג את תושבי הערים לפי דמוגרפיה, חינוך, תחבורה, הכנסה ומצוקות כלכליות עלה שמבין 13 הערים הגדולות נמצאה העיר רמת גן באותה שנה (2003) בראש הסולם. אחריה, בהפרשים קטנים צעדו הערים תל אביב וראשון לציון. 

שיעורי האנשים שברשותם מוצרי חשמל שונים, כמו מחשב, טלויזיה די.וי.די ועוד, היו גם הם הגבוהים ביותר בראשון לציון.
להלן הפירוט (על פי: גד ליאור, "במקום הראשון", ידיעות אחרונות, 30.9.2003, 12-13):

  • 86.4% מתושבי ראשון לציון החזיקו ברשותם מיקרו גל.
  • 53.2% מדיח כלים.
  • 80.7% מזגן.
  • 98.7% טלוויזיה.
  • 83.8% וידאו.
  • 19.2% מערכת DVD.
  • 67.4% מחשב ביתי.
  • 37.9% מנוי לאינטרנט.
  • 82.9% סלולרי אחד לפחות.
  • 74.0% מכונית.

מהפכת הדור השלישי והרביעי

משנות השמונים ואילך עלו על במת התרבות הישראלית הדור השלישי והרביעי של העליה ההמונית – רובם ילידי ישראל עם הורים שגם הם ילידי ישראל. דור זה מאופיין בסממנים הבאים:

  • השפעות מעורבות של מודלים צבריים, מסורתיים-דתיים, גלובליים ולוקליים (אזור המגורים).
  • חוויות מעצבות דומות (תיכון, צבא, תרמילאות, מועדוני ריקודים, מכללה/אוניברסיטה).
  • דור ה-SMS, ה-MP3, הפייסבוק והמסנג'ר.
  • דור שהחליף סטיגמות עדתיות ישנות בסטיגמות חדשות על העולים (אתיופים, עולי חבר המדינות, ערבים).
  • היעדר חוויות מעצבות של דור הפלמ"ח והמדינה (תנועות נוער, ספרות יפה). רוב החוויות המעצבות של דור זה הן בעלות אופי גלובלי: אירועי ספורט, אופנה, צריכה, מחשבים וכדומה.
  • שלושה נושאים עיקריים עומדים ברום עולמם של הצעירים הללו: הופעה חיצונית, מערכת יחסים זוגית וקריירה מקצועית (כלומר כסף, כסף ועוד פעם כסף).
  • דור חומרני, אינדיווידואליסטי ואגוצנטרי, לכן גם לא נוטה להיאבק על נושאים אידיאולוגיים. (כמובן שתמיד יש יוצאים מן הכלל).
  • בחירת בן/בת זוג נעשית כמעט ללא שיקולים עדתיים (התהליך יושלם ככל הנראה בדור הרביעי). 
  • דור ללא זיכרון היסטורי ארוך טווח - קצת כמו שיטת "המיקוד" בבגרות (לומדים וזוכרים רק מה שנחוץ לבחינה).
  • דור מרופד ופונק שגדל בצמר גפן (לכן גם מתקשה לקבל ביקורת).
  • דור הגדל בעולם של פיוז'ין תרבותי ושל קריסת האידיאולוגיות הגדולות של העידן התעשייתי והמסגרות הלאומיות המסורתיות. הוא אמנם פטריוטי בהשקפתו, אך מאד אך פוסט לאומי בסגנון החיים שלו.
  • הדור הראשון שצמח בעולם גלובלי, המצמיח בהדרגה את האדם רב-הזהויות (במצב זה הזהות העדתית נתפס כמונוליטית ואנכרוניסטית).

מאפיינים דמוגרפים

משקי בית: על בסיס טיפוסי מוזאיק: A1 (חלק קטן), A4 (חלק קטן מאוד), B6 (רובו), B7 (רובו), B8 (רובו) B9 (רובו), B10 (רובו), C11 (כשליש), I35 (כרבע), J37 (חלק כמעט אפסי). סה"כ: כ- 11% ממשקי הבית בישראל (נכון ל-2006), שהם: כ-220,000 משקי בית (נכון ל-2006).

ממוצע נפשות במשק בית באוכלוסייה היהודית כולה עמד ב-2006 על 3.1.
במשקי בית שבהם חי לפחות עולה אחד מבריה"מ (לשעבר) שהגיע ארצה בשנת 1990 ואילך, מספר הנפשות הממוצע במשק בית עמד ב-2006 על 2.8.

סביר להניח שממוצע הנפשות במשק בית של 'מעמד הביניים החדש' נמוך ממוצע הנפשות בכלל משקי הבית היהודיים (הכוללים גם משקי בית חרדיים ודתיים) וגבוה במעט (בשל שיעור הילודה) מזה של משקי הבית של עולי חבר העמים. לפיכך הנחנו שהממוצע הוא באמצע, קרי: 3 (מעט מעל שכבת 'צאצאי תנועות הנוער', בשל האוריינטציה המסורתית והרקע של חיים במשפחה מרובת ילדים). 

כאשר מכפילים מספר זה במספר משקי הבית של קבוצת 'מעמד הביניים החדש' מקבלים בקירוב את סה"כ אוכלוסיית 'מעמד הביניים החדש': כ-660,000 נפש.

שכבות גיל

קשה מאד להגיע להערכה מדויקת של התפלגות הגילים בשכבת 'מעמד הביניים החדש' משום שכמעט ואין סקרים העוסקים ספציפית בקבוצה זו. בהערכה גסה (בעיקר על סמך פילוחי 'מוזאיק') ההתפלגות היא זו:

  • ילדים קטנים (0-13) - כ-20% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • בני נוער (14-17) - כ-6% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • רווקים וזוגות צעירים (18-34) - כ-27% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • משפחות צעירות עם ילדים קטנים (35-44) - כ-14 מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • מבוגרים בגיל העמידה (45-64) - כ-23% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.
  • פנסיונרים (65+) – כ-10% מסך כל האנשים הנכללים בקבוצה.

מסקנות כלליות: בעוד שלמעלה ממחצית מ'צאצאי תנועות הנוער' הם מעל גיל 35 וקרוב ל-40% הם מעל גיל 45 (כלומר מדובר בקבוצה עם פרופיל גילי מבוגר), למעלה ממחצית מבני 'מעמד הביניים החדש' הם מתחת לגיל 34 וכ-20% הם מתחת לגיל 13. כלומר מדובר בקבוצה עם פרופיל גילי צעיר ביחס ל'צאצאי תנועות הנוער'.

מאפיינים משפחתיים

נתונים

הדפוס השכיח בקבוצה זו הוא זוג הורים עם 3-4 צאצאים.

רוב משקי הבית בקבוצה זו, שיש להם פחות משלושה ילדים, הם משקי בית צעירים (ההורים מתחת לגיל 40). הסיבות הן: א. דחיית גיל הקמת המשפחה ב. תפישת עולם ואורח חיים המושפע מהמודל ה'יאפי'. ג. מקצת מהמשפחות עדיין לא סיימו להוליד ילדים. ד. גירושין מוקדמים.

כ-75% מבני 'מעמד הביניים החדש' נשואים. כ-15% הם רווקים (רובם צעירים שעדיין לא התחתנו) והיתר הם גרושים, אלמנים וחד הוריים.

שיעור הגירושין בקרב הדור הצעיר גדול בהרבה משיעור הגירושין בקרב דור ההורים. עם זאת, רובם מתחתנים בשנית (הסבר לעליה בשיעור הגירושין ראו בערך "גירושין במגזר החילוני הוותיק" במדריך זה).

קודים בתחום המשפחה והזוגיות

בקבוצה זו מקובל שההורים הזקנים גרים בדירה של אחד הילדים (לרוב בנות), או בסמיכות לה.
בשנים האחרונות ניכרת מגמה של עזיבה מאוחרת יותר של הילדים (בהשוואה לדורות קודמים) את הקן המשפחתי (הילדים עוברים לחיים עצמאיים בדירה משלהם רק במחצית/שלהי שנות העשרים).
לא מקובל לקנות/לשכור בית בצמוד להורים (לכל היותר באותו יישוב).

שכבה זו מתאפיינת במחויבות גדולה לתמיכה כלכלית בצאצאים ('לסדר את הילדים בחיים'), המתבטאת בעיקר במימון מלא או חלקי של שכר הלימוד באוניברסיטה/מכללה ושל שכירות הדירה (בתקופת הלימודים), במימון חלקי אך משמעותי של קניית הדירה לזוג הצעיר, בהלוואות נדיבות ובמתנות פונקציונליות לילדים ולנכדים.

ניתן להצביע על מעורבות מוגבלת של ההורים בבחירת בן/בת הזוג (מביעים עמדה, אך בדרך לא כופים על הילדים).

בשנים האחרונות הולך והמשתלט על החברה הישראלית הדגם של הורות פיידוצנטרית-הומנית (הילד במרכז). מראיונות שעשינו עם אנשים המומחים בתחום עולה שגישה זו רווחת במיוחד בקרב הורים צעירים חילונים ומסורתיים. לעתים קרובות החינוך המגונן גובל באיבוד שליטה על התנהגות הילדים ויצירת דור צעיר אנוכי ומפונק.

מוצא

  • כ-15% ממשקי הבית הם משקי בית שבהם שני בני הזוג הם 'אשכנזים', כלומר: ילידי או אירופה וארצות מערביות אחרות (בעיקר השכבה הזקנה) וילידי ישראל שאביהם נולד באירופה/ אמריקה ("מוזאיק", בניגוד ללמ"ס, מכליל בקבוצה זה גם את ילידי ישראל שהוריהם נולדו גם כן בישראל).
  • כ-70% ממשקי הבית הם משקי בית, שבהם שני בני הזוג הם ילידי ארצות ערב ('מזרחיים') או בנים להורים ששניהם ילידי ארצות ערב (בעיקר צפון אפריקה ותימן).
  • כ-10-15% ממשקי הבית מקבוצה זו הם משקי בית שבהם זוגות מעורבים, כאשר אחד מבני הזוג הוא 'מזרחי' והשני 'אשכנזי'.

מאפייני דיור ומגורים

ריכוזים בולטים ברחבי הארץ

הערה: איתור הריכוזים של קבוצה זו במרחב הישראלי נעשה הן באמצעות נתוני הצרכנות של "מוזאיק" והן באמצעות ניתוח בחירות 2006. הנחנו (לאור סקרים) כי ריכוזים של מעמד הביניים החדש יימצאו ביישובים שבהם מתקיימים שני התנאים הבאים:

  • 10% ומעלה מהמצביעים הצביעו "קדימה" (באותה עת הליכוד היה בנסיגה משמעותית בדעת הקהל, מה שהביא להצטמקותו הפוליטית).
     
  • רק יישובים שבהם "קדימה" (מפלגת המרכז שסחפה לתוכה מצביעי ליכוד רבים) ניצחה את העבודה ביותר ממה שהיא ניצחה בפועל בכנסת (זאת מתוך הנחה שהליכודיניקים "השרופים" מגיעים בעיקר מהפריפריה הענייה, בעוד שהליכודניקים "הגמישים" יותר באים מהשכבות המבוססות, המשכילות והחילוניות יותר מבין עדות המזרח).

להלן הריכוזים

ערים גדולות ובינוניות

בת ים, חדרה, חולון, דימונה, טבריה, יבנה, יקנעם, כרמיאל, נהריה, נתניה, אשדוד, פתח תקווה, קרית ביאליק, ראש העין, ראשל"צ, רמת גן, באר שבע (רמות ד' מזרח), רחובות, נס ציונה, חיפה (כרמל צרפתי), באר שבע (נווה ילין, נווה נוי), אשדוד (רובעים י"א, ט"ו), חולון (שכונת בן גוריון מערב ומזרח, קרית פנחס איילון), מודיעין, ירושלים (דרום העיר, קריית יובל), מבשרת ציון הוותיקה, פרדס חנה - כרכור, הרצליה (המרכז הישן, יד התשעה, נחלת עדה), חדרה (שכונת ויצמן וצפון נווה אליעזר), אילת (לב שכונת השחמון ומזרחה, מצפה ים מערב), מעלה אדומים. 

ישובים בינוניים וקטנים

לפיד, אבן יהודה, אור יהודה, אור עקיבא, אזור, גבעת שמואל, גדרה, גן יבנה, גני תקווה, יהוד, כפר יונה, נשר, עתלית, צורן, מזכרת בתיה, קצרין, אדורה, אורנית, אלפי מנשה, אריאל, בית אריה, בקעות, ברקן, מצפה משואה, נילי, נתיב הגדוד, נעמי, סלעית, עלמון, רועי, ריחן, שערי תקווה, חומר, מחנה טלי, כפר הריף, נורדיה, עולש, עמיקם, צור נתן, רינתיה, רמת רזיאל, שדה אליעזר, שדה יצחק, תלמי אליעזר, תלמי יפה, גבעת זאב, הר גילה, חרמש, יפית, כפר אורנים, מכורה, מעלה אפרים, יסוד המעלה, כפר גלים, כפר חסידים, לבון, אושרת, בית חשמונאי, בני עייש, בת חפר, גבעת אבני, גדעונה, גורנות הגליל, גינות הדר, גני הדר, יבניאל, כפר סירקין, כפר תבור, מצפה, נווה זיו, נעורים, עדי, עזר, עין שריד, פורייה עילית, פרדסיה, צור יגאל, צורית, קיסריה, רמות השבים, רמת ישי, שוהם, שימעה, שני, אביאל, אביחיל, אבן ספיר, אודים, אחטיב, אילניה, אמנון, ארבל, בארותיים, ביצרון, בית אליעזר, בית הלוי, בית הלל, בית חנן, בית חנניה, בית יצחק, בית נחמיה, בית נקופה, ביתן אהרון, בן שמן, בני דרור, בני עטרות, בני ציון, בנייה, גאולי תימן, גבעת נילי, גן הדרום, גנות, דקל, חצב, כפר חסידים א', כפר תרומן, כפר רות, מאור, מבוא ביתר, מגדים, מגן שמואל, מגשימים, מולדת, מזור, מיטב, מנות, משגב דב, ניר יפה, שקף.

סביבת המגורים החדשה

רוב 'מעמד הביניים החדש' מתגורר בסביבת מגורים (שכונות ויישובים) המאופיינות ברמות בינוניות עד גבוהות של איכות בנייה ותחזוק שוטף (ניקיון, תיקונים) ושל שירותים ציבוריים (חינוך איכותי, שירותים מוניציפאליים יעילים, מרכזי קניות ובידור נגישים). שכבה זו מאכלסת את רוב השכונות החדשות בישראל (עד 10 שנים), שנבנו על ידי קבלנים או בבניה פרטית (וילות וקוטג'ים).

בתחום תנאי המגורים עשה חלק ניכר משכבה זו קפיצה נחשונית בהשוואה לתנאי המגורים שאפיינו את ילדותו (מעברות, שיכוני עמידר וכיוצא באלה). קפיצת המדרגה נעשתה גם במושבי העולים ושכונות העולים ביישובים הוותיקים, שאיפשרו הפשרת קרקע חקלאית ושדרוג בתי הסוכנות לוילות.

סוגי הבניינים השכיחים

כ-25% ממשפחות 'מעמד הביניים החדש' מתגוררות בבתים צמודי קרקע (רובן משפחות של ילידי שנות החמישים, השישים והשבעים).
למעשה, עד שנות השמונים רק מיעוט זניח מיוצאי עדות המזרח גרו בבתים צמודי קרקע (למעט במושבי העולים, שבהם הבתים היו בתי סוכנות קטנים).

כ-18% ממשפחות 'מעמד הביניים החדש' מתגוררים בבית דירות לא שיכוני (3-6 דירות בבניין) – רובם בתים יחסית חדשים (נבנה במהלך שני העשורים האחרונים).

כ-57% ממשפחות 'מעמד הביניים החדש' מתגוררות בבנייני איכות רבי קומות. למעשה, רוב המשפחות בישראל המתגוררות בנייני המגורים מסוג 'בית מלוני', הממוקמים במטרופולינים של תל אביב, חיפה וירושלים משתייכים לשכבה זו ולשכבת "צאצאי תנועות הנוער" (ראו בחלק א' של ערך זה). רוב תושבי ראשון לציון מערב (אזור הרווי בדגם זה של מגורים) משתייכים לשכבת ”מעמד הביניים החדש".

ערך נכסי מגורים

  • רמה גבוהה מאד (מעל 450,000$) - כ-5% ממשקי הבית של 'מעמד הביניים החדש'.
  • רמה גבוהה (250,000-450,000$) - כ-30% ממשקי הבית של 'מעמד הביניים החדש'.
  • רמה בינונית (150,000-250,000$) - כ-50% ממשקי הבית של 'מעמד הביניים החדש'.
  • רמה נמוכה (עד 150,000$) – כ-15% ממשקי הבית של 'מעמד הביניים החדש'.

מסקנות: כשליש מ'מעמד הביניים החדש' כבר מחזיקים נכסי מגורים ברמה גבוהה וגבוהה מאד – עובדה המעידה על מוביליות ברמת החיים. רק כ-15% מחזיקים נכסי מגורים ברמה נמוכה. 

סממנים חיצוניים טיפוסיים בבית המגורים

הבתים צמודי הקרקע בשכונות החדשות בפרברים ("בנה ביתך" ודומיהן) משקפים אולי יותר מכל סגנון מגורים אחר את סגנון החיים ובמשתמע גם את קוד הערכים של "מעמד הביניים החדש", משום שהם נבנו ברובם על פי תכנון של הדיירים ונועדו לענות על תפישותיהם האסתטיות על הדימוי שהם רוצים להקרין לסביבה ועל צרכיהם היומיומיים. אמנם בשכונות הבנה ביתך מתגוררת היום אוכלוסיה הטרוגנית למדי, אולם רוב תושביהן הן משפחות יהודיות ותיקות שעברו מוביליות סוציו-כלכלית בעשורים האחרונים. זו הסיבה שהמאפיינים החזותיים של הבתים זוכים להלן לניתוח מקיף. הם גובשו בעיקר מתוך תיעוד בתים בשכונות צמודי קרקע בקרית אתא, עתלית, זכרון יעקב, יבנה, אור עקיבא, רמת ישי, אשדוד וראשון לציון. כמו רואיינו מספר ארכיטקטים.

גודל 

מדובר בבתים פרטיים, שנבנו על שטח ממוצע של כחצי דונם. רוב הבתים הם בני שני מפלסים (קומת קרקע שרובה מיועדת למטבח ולסאלון וקומת מגורים), מקצתם כוללים גם קומת מרתף או עלית גג (המוקדשות בדרך כלל לאחסון). הבתים מאוכלסים לרוב על ידי משפחה אחת בת 4-6 נפשות.  

מסקר של מכללת 'בילדינג' שנערך ב-1998 בקרב 2000 בעלי בתים ברחבי הארץ, שבנו את ביתם באופן עצמאי, עלה כי בכל בית שנבנה בשיטת ה'בנה ביתך' יש לפחות חריגה אחת מחוקי התכנון והבנייה. עוד עלה כי 45% מהקבלנים המבצעים בנייה בשיטת ה'בנה ביתך' אינם רשומים בהתאחדות הקבלנים.

התכנון הפנימי נקבע לעתים קרובות לאו דווקא על פי ניתוח הצרכים העכשוויים האמיתיים של המשפחה, אלא על פי החלומות  שהתגבשו תוך כדי עיון בירחוני כרומו אוו טיולים בארץ ובחו"ל. לכן, רבים מהבתים הללו 'גדולים על בעליהם' בממדיהם וכוללים קומות מרתף ענקיות, מפלסים שלא לצורך ומרפסות גן בלתי שמישות. מבחינה הזו הבית הדו מפלסי הוא ממש ניגוד לבית המגורים ההיסטורי במזרח התיכון, הצומח בהתאם לצרכים המשתנים ולגודל המשפחה.

הגודל עלול להיות לעתים לרועץ כי אלה שבונים הם בני 60-40. החדרים מתרוקנים כאשר הילדים 'עוזבים את הקן' והזוג נותר עם דירה ענקית וריקה.

שעטנז עיצובי ועירוב סגנונות

המרכיב החיצוני הבולט ביותר בצמודי הקרקע החדשים הוא האקלקטיות והשעטנזיות העיצובית המאפיינת אותם, הן כבתים בודדים והן כמכלול שכונתי. הם מתאפיינים באי סדר חזותי ובגיבוב של חומרים (עץ, בטון, אבן, אלומיניום, וכו') ושל סגנונות ארכיטקטוניים ומסורות בניה: מדרגות וגמלונים בסגנון ערבי, טיח בסגנון ספרדי, גג בסגנון שוויצרי, צריחים בנוסח טירות צרפת, עליות גג על פי המסורת האנגלית וכיוצא באלה. אגב, מומחים בתחום האופנה תארו תופעה דומה של שעטנז ויזואלי בלבושם של בני מעמד הביניים החדש.

קיים דמיון רב בין צמודי הקרקע החדשים בארץ לבין צמודי הקרקע החדשים בערים שונות במדינות הים התיכון. למשל בעיר פארו שבפורטוגל, שבה נבנו בתים פרטיים המאופיינים בערוב סגנונות (באהוס, ערבי מסורתי, ספרדי ועוד).

גודש ועיצוב יתר

בבתים רבים מסתמנת איזו להיטות לקשט בעיטורי בטון מכל הבא ליד (הארכיטקטים מכנים זאת 'עיצוב יתר') - עד כדי גודש עיצובי והיעדר עידון (אנדר סטייטמנט' ארכיטקטוני). כך למשל בשכונה אחת ואפילו בבית אחד אפשר למצוא  ערבובייה של מצחיות בטון לחלונות, עיטורי רעפים למרפסות, חלונות 'שוקולדה', פסלי גינה, מעקות מסולסלים, צוהרים שונים, סורגים דקורטיביים, עמודים, משקופים וקשתות . 'הרעשנות' העיצובית מתבטאת לא רק במינון גבוה מאד  (ויש הגורסים גבוה מדי) של המרכיבים הדקורטיביים בבניין ובערבוב בלתי מבוקר של מרכיבים אסתטיים או פסאודו-אסתטיים, אלא גם בשילוב בין מין שאינו במינו (תופעה דומה ניכרת בתרבות המזון הישראלית - "דוחפים הכל לפיתה"). כך למשל, ניתן למצוא בתים רבים שבעליהם עיטרום באין ספור  גופי תאורה (בכניסה, בחצר, על הגג וכו'), או בתים שגם חלונותיהם ומרפסותיהם חופו רעפים אדומים (לעתים שורה אחת של רעפים מעל לחלון או דלת). 

עירוב החומרים והסגנונות המיובאים, וכן הגודש הדקורטיבי, המאפיין את הוילות החדשות, משווה להן אופי אקלקטי - קולג' של ציטוטים, חלקי-ציטוטים וסמלי סטטוס (לפחות על פי אמות מידה של האסתטיקה המערבית). היו ארכיטקטים שתארו את הבתים האלה כסימן לטעם רע, לצעקנות ולוולגריות. הבתים כונו  'סיוט', 'מגיפה', 'פרברסיה', 'בנה כפי יכולתך' ('למעשה מעל ליכולתך'), 'מימוש מדומה של סגנון חיים', 'שאננות נובורישית', 'לגור בחיק השכן ולא בחיק הטבע', 'תפוס ככל יכולתך', 'תעתועים ארכיטקטוניים', 'גיבוב דימויים', 'העתקה מכל הבא ליד', 'חיבה לבאנליות', ו'הבית הרב מיפלצתי'.

הביקורת שנמתחה על הסגנון הזה - שלא נעלם ממנה הנימה הפטרונית-אדנותית ולעתים גם ההגזמה - וכן הידיעה שעברה מפה לאוזן שהבניה העצמית אינה מורידה בהכרח את העלויות ומכניסה את המשפחה להרפתקה מורטת עצבים, הביאו לתיקון מאוחר יותר של עיקרון הבניה החופשית. שכונות חדשות - תחילה ביישובים קהילתיים ואחר כך גם בפרוורים - נבנו על פי עקרון חדש: תכנון מוקדם של מספר דגמים, שמתוכם יכול המשתכן לבחור את המתאים לו. יש שכינו את השיטה החדשה בשם הקולע 'נבנה ביתך'. כך נוצרה אחידות צורנית בין הבתים ומידה גבוהה יותר של הרמוניה סביבתית, אך בה בעת השכונה קיבלה חזות שבלונית יותר ואופי יותר 'מסחרי'. חשוב לציין שהביקורות הקשות הובעו בראשית דרכן של שכונות הבנה ביתך בישראל. מאז זרם מלט רב במערבלים ודומני שרוב המבקרים יסכימו שהארכיטקטורה הישראלית הולכת ו"נרגעת" הולכת ומתעדנת. אפשר שהדבר משקף את הנינוחות המעמדית שרוכשת לעצמה השכבה המובילית עם הזמן.

עם זאת, עדיין ניכרים, גם בצמודי הקרקע שנבנו בשנים האחרונות, כמה מהאלמנטים שתוארו לעיל ושזכו לביקורת צולבת. דומה כי הנטייה של בעלי הוילות לקישוטיות יתר ולהבלטה של מרכיבים חזוּתיים של ביתם מהווה מעין הצהרה אנטי שיכונית - בריחה מהאפרוריות האנונימית של שיכוני שנות החמישים והשישים. בחלק מהמקרים נובע הדבר מקשיי תקציב והעסקת מתכננים ומעצבים לא מיומנים.

הבית הפרטי הצבעוני, שמבנהו ההנדסי מורכב ובלתי סטנדרטי (לעתים גרנדיוזי במתכוון), הריבוי בבליטות, קטימות, שיפועים, החלונות הקשתיים - כל אלה ומרכיבים נוספים מבטאים ניגוד לסכמתיות הקובייתית והאפורה של הבית המשותף והשיכון העממי, שכולם מייחלים לברוח ממנו. 

המשקל הגבוה המיוחס לחיצוניות המבנה מצהיר גם על העצמאות והסוברניות של המשתכן החדש, שעקר מדירת השיכון (שבה גר כל חייו). הצורה הייחודית של ביתו החדש מחדדת את ההבחנה בינו לבין הבתים האחרים בסביבתו ויוצרת בכך ניגוד מוצהר לבעלות/היבלעות המשותפת, המאפיינת את דירת השיכון שבה התגורר בעבר (למרות שבשכונות שנבנו על ידי קבלן אחד שוב חוזרת הסכמתיות באופן פרדוכסלי והשכונה הופכת למעין 'שיכון של בתים פרטיים'). בעוד שדירת השיכון היא חלק מרכוש משותף, הן סמלית והן מעשית (חדר מדרגות, גג וחצר משותפים), הבית הפרטי הוא מקדשו של האינדיבידואל שזכה בפרטיות; העיצוב הייחודי של ביתו כמו מצהיר לסביבה על חופש הפעולה שניתן לבעליו, כלומר על יכולתו לעשות ברכושו (ובמשתמע בחייו) ככל העולה על רוחו. 

יתר על כן, הייחודיות העיצובית המודגשת של הבית הפרטי (המושגת, כאמור, באמצעות מבנה השלד והתוספות העיטוריות) באה להדגיש למתבונן את העובדה שהוילה - בניגוד לדירת השיכון - נתפרה לצרכיו הייחודיים ולטעמה האישי של המשפחה. מבחינה זו הבית הפרטי הרב-מפלסי מסמל גם דפוס חדש של צרכנות אישית, ההולך ומתחזק בתרבות הישראלית ובכלל: קנייה המותאמת לצרכיו האישיים ולעתים לגחמותיו של הצרכן. גודלו העצום של הבית - לעתים קרובות מעבר לצרכים הריאליים של המשפחה - מהווה גם כן, בעקיפין, הצהרה אנטי שיכונית - יציאה למרחב מהמחנק. 

מסיבות אלה שיקולי האסתטיקה גוברים לא אחת על שיקולים פרגמטיים והפונקציונאליים. בעלי הדירה מעדיפים לעתים קרובות להשקיע ביופי ובגודל גם אם אלו אינם עונים בהכרח על צרכי המגורים ואף עומדים בסתירה להם (כגון: חלוקת חדרים לא מתאימה, שימוש בחומרים שאינם מבודדי חום וכיו"ב). תופעה דומה מתגלה בתחום הלבוש המאפיין שכבה זו - כאשר השיקולים האסתטיים ("איך אני נראה)" גוברים לעתים על שיקולים פונקציונלים ("מה נוח לי").

הסימבוליזם המעמדי של הוילות החדשות בולט במיוחד על רקע השוואתן עם וילות של משפחות ישראליות עשירות וותיקות (משפחות שבהן העושר עובר בירושה). אלה וילות המוקפות בדרך כלל במגרש רחב ידיים (מדונם ומעלה); הן מצטיינות בחומרי בניה עמידים לאורך זמן (לעתים קרובות מיובאים), בגימור טוב, בסולידיות עיצובית ובקו ארכיטקטוני אחיד (תוכננו על ידי ארכיטקטים מנוסים בעלי טעם מעודן). הוילות מוסתרות לרוב בתוך צמחייה עבותה (טבעית ומלאכותית) והתחושה היא שבעלי הבתים מעונינים להצניע את עושרם מעין הרחוב. דוגמא לכך אפשר לראות בשכונת "דניה" בחיפה - אחת השכונות העשירות הראשונות בישראל.

מכאן ניתן להסיק כי קולאז' הסמלים הגדוש והצעקני של בתי ה'בנה בתך' מבטא החצנה של סמלי מעמד. על פי הספרות הסוציולוגית, תופעה זו של מינון מופרז של סמלי מעמד מאפיינת אנשים שעברו מוביליות כלכלית מהירה ('נובו ריש'). הם חשים צורך לנופף בסמלי העושר החדש כדי לאשרר הן לעצמם והן לסביבתם את הסטטוס החדש שרכשו. עבור 'המהגר' המעמדי, הבית הפרטי מהווה לא רק מכשיר ליצירת סביבת חיים חדשה, אלא לא פחות מכך מכשיר סוציאליזטורי לסיגול תדמית וזהות חדשות. הוא בונה 'כמו ההוא וההוא' כדי להיחשב 'כמו ההוא וההוא'.

גודש הסמלים, המתפרש לעתים על ידי העשירים הוותקים כוולגריות, נובע גם מחוסר הידע המאפיין את "המהגר המעמדי". ידע משני סוגים: הראשון הוא הידע שנרכש בהשכלה ובתירגול אסתטי. הטעם הקיטשי, מאפיין אדם שטרם עבר מערכת של עידונים אסתטיים וטרם רכש רגישויות של איפוק, ריסון וחוש מידה. זהו אדם המוקסם ממעמדו החדש; הוא הולך שבי אחר פסאודו-סמלים המוצעים בשוק החופשי והמוכרים לו אשליה של דימוי עשיר במחיר זול. כיוון שבישראל לא קיימת מסורת ארוכת שנים של בניה פרטית (שהיא ברוב המקומות בעולם פונקציונלית ולכן גם מעודנת), אין למעשה על מה להסתמך והבונים נאלצים פעמים רבות 'להמציא את הגלגל' בעצמם.

הידע השני שחסר ל'נובו ריש' הוא הידע המעמדי-תרבותי, אשר נרכש באמצעות אינטראקציה הדוקה ורבת שנים עם השכבה שאליה "היגר". אינטראקציה זו מאפשר לאדם להתמצא ולהטמיע את הקודים החדשים. המינון הקיטשי מופיע לפיכך אצל אדם מובילי שטרם התמקם והשריש במעמדו החדש, וכנגזר מכך טרם למד מהו המינון הרצוי של סמלי הסטטוס הנהוגים בו. על פי הסבר זה, סמלי הסטטוס האריכטקטוניים, נלמדו תחילה על ידי משתכני צמודי הקרקע החדשים (בעיקר וילות "הבנה ביתך") באופן שטחי ומיד שנייה: ז'ורנלים של מספרות ומרפאות שיניים, מוספי עיתונים תכניות טלוויזיה פופולריות וכו'. עם הזמן החלו "המהגרים" 'לדלל' ולעדן את סמלי הסטטוס שחיקו והחצינו בתקופת ההסתגלות. כיוון שרוב המשתכנים העסיקו ארכיטקטים ברמה לא גבוהה (בשל מגבלות תקציב ובשל העדר מסורת ישראלית מושרשת של ארכיטקטורה), לא היה למעשה מי שירסן את השאיפות שלהם ויעדן את המבנים.

חשוב להעיר: שאלת הכישורים וההשכלה של הארכיטקטים הישראלים (כקבוצה) היא שאלה מורכבת שהדיון בה (אם הוא בכלל אפשרי) חורג מיריעתו של מאמר זה. נסתפק בדבריו הנוקבים של מי שהיה במשך שנים רבות אחד מעמודי הטווח של מורי הפקולטה לארכיטקטורה שבטכניון (הדברים נכתבו בשלהי שנות השמונים): 'בציבור האדריכלים ובציבור הרחב, כמו גם בקרב מורי הטכניון, יש הסכמה כללית שתוכנית הלימודים בבתי הספר לאדריכלות היא לקויה, ואופי ההוראה לאדריכלים והכשרתם יצר ציבור מקצועי שרמת ידיעותיו נמוכה, דרכי החשיבה שלו בלתי רציונאליות והרגשת היעוד החברתי שלו מועטת. האדריכל הישראלי של היום מצטיין באגוצנטריות, בעיסוק בצורה יותר מאשר בתוכן, בביטוי מאוויו האישיים יותר מאשר במתן שירות לציבור. הוא ממלא תפקיד של דקורטור חברתי יותר משהוא מעצב את הסביבה לרווות הציבור'. 

גם השילוב של ה'פסאודו חומר' מקנה לוילה הישראלית אופי של פסאודו-עושר ופסאודו כפריות - משל ארכיטקטוני על מדינה נובו-רישית, המסתפקת עדיין ב'תחליפים'. 

ללהיטות שמגלים דיירי או קבלני הדגם הרב מפלסי לקישוטיות יתר יש מן הסתם גם הבט פסיכולוגי. במקרים רבים מדובר בדיירים, שעבורם זו הפעם הראשונה שבה הם רוכשים בית פרטי. במסגרת זו מנסים הדיירים החדשים למצות את הרכישה עד תום ולמקסם את ההזדמנות - וזאת על ידי אבזור ועיצוב הבית במירב האמצעים והסמלים העומדים לרשותם.

הדייר החדש דומה מבחינה זו לילד שממלא לעצמו את שקית יום-ההולדת מכל הבא ליד ואוכל בפה מלא את כל הטוב שהונח לפניו (אחד ממבקרי הארכיטקטורה כינה את וילת ה'בנה ביתך': 'ארמון חול של ילד משחק'). זהו השיכרון של האדם המובילי שידו משגת בבת אחת את החלום והוא איננו יכול לוותר על כל המטעמים החדשים שמצא: עץ ואלומיניום וגג רעפים ועלית גג ומטבח גדול ושלושה חדרי שירותים, וג'קוזי וגינה. דפוס ה'תפוס ככל יכולתך' בתחום הבניה עולה בקנה אחד עם תופעה ישראלית אחרת המדווחת בשנים האחרונות שוב ושוב בתקשורת: נוהגי 'התפוס ככל יכולתך' במלונות בארץ ובחו"ל. את צלחת האכילה וגם את הכרס ממלאים מכל טוב, עד להאבסה, מתוך איזה בולמוס של אפשרות חדשה למימוש יצרים. ושוב: גם נוהג זה הולך ומתעדן עם השנים, ככל שהבילוי בבית מלון ובמסעדות נעשים אירועים שגרתיים.

הגודש העיצובי, האקלקטיות והיעדר האחידות אינם נעצרים רק בעיצוב הבתים הפרטיים. מבט חטוף לבתי הקברות בארץ מגלה כי קברים ומצבות הפכו למיני אחוזות של ממש, עם אבנים מסוגים וצבעים שונים, גדלים גרנדיוזיים, איתורים וכיתובים צעקניים ומלאי קלישאות. כמו בבתים בפרויקט "בנה ביתך" גם המצבות נבנות כאחוזות של ממש (מיני ממלכה פרטית) ללא כפיפות לכללים, ללא אחידות, ללא התחשבות בסביבה הקרובה והרחוקה, תוך חוסר עידון וחוסר איפוק בבחינת "מה שיותר - יותר יפה".

חומרי הבניה

הגם שכמה מהמבקרים תארו את סגנון ה'בנה ביתך' כ'חוסר סגנון', דומה כי דווקא חוסר העקביות בין מרכיביו של כל בית בנפרד ובין אחד למשנהו יוצרת מעין קו סגנוני מאחד. קו זה מתחדד על ידי מספר חומרי בניה טיפוסיים המופיעים ברוב הבתים. ביניהם אפשר למנות את האלומיניום הלבן או החום הצבוע בצבע אפוקסי בתנור, עץ האורן מצופה הלכה, הטיח החלק/מחוספס, כיסוי הסיד הסינטטי ('סופרקריל' ו'טמבורטקסט'), מרצפות השיש במידות 30X30 ס"מ, אריחי הקרמיקה הצבעוניים, רעפי הבטון האדומים ומשטחי הגרנוליט הדוקרניים.  לאחרונה האבן הופכת יותר ויותר פופולארית בישראל (המחירים יורדים והמגוון גדל), ובתים רבים מחפים את הקירות או את הגדרות באבן.

יש לציין כי רוב המרכיבים הקישוטיים (משקופים, תריסים וכו') עשויים מחומרים זולים יחסית (זאת בהשוואה למקובל בבתים פרטיים בארצות המערב) והם נבנו מלכתחילה על ידי היצרן כחיקוי לחומרים ולאלמנטים ארכיטקטוניים מסורתיים יקרים יותר, המאפיינים בתי עשירים בחו"ל. כך למשל, עץ האורן או ציפוי הפורניר הצבוע בלכה כהה, נועד לחקות עצים טבעיים יקרים יותר, כמו אלון וטיק המאופיינים בגוון טבעי עמוק. האלומיניום מחקה לעתים קרובות פלדה ומתכת, הבונומייט מחקה אבנים מסותתות, הקרמיקה מחקה פסיפסים עתיקים,רעפי הבטון הצבועים אדום מהווים חיקוי לרעפי החרס השרופים וה'משתלבות' של אקרשטיין מחקות את פסיפס האבנים הטבעיות של רחובות אירופה העתיקים.

צורה גיאומטרית לא רגולארית

המבנה ההנדסי של השלד, המאפיין את צמודי הקרקע החדשים, גם הוא אקלקטי בטבעו. רק מיעוט זניח מהבתים נבנה כקופסה פשוטה בנוסח הישן. הרוב המכריע של הבתים תוכנן כצורות גיאומטריות בלתי רגולריות, לעתים מורכבות, אך מגושמות בקומפוזיציה.

שבירת המבנה הקופסתי מושגת במקרים רבים, הן על ידי יצירת דרוג בין חלקי הבית, המקנה לו צורה של צבר-מרובעים בגדלים שונים, או על ידי שבירה מכוונת של המבנה המרובע על ידי בלטים, קטימות, מרפסות, פרגולות, גגונים ואלמנטים פיסוליים או פסאודו-פסוליים אחרים.

נטייתו של הנובו ריש להחצין את סמלי המעמד מהווה הסבר לצורה האנטי-רגולריות של השלד (מבנים רב קובייתיים, אלמנטים פיסוליים וכו') ולעתים קרובות גם לתחכומו הבלתי הכרחי של הגג (גגות כנפיים, גגות דאון כפול, צפור או אוהל, גגות פלחי מניפה וכו'). תחכומו כביכול של הבית נועד להצהיר על תחכומו של בעליו ועל היותו חלק מתרבות המערב האולטרה מודרנית.

יתכן שהרהבתנות של הוילות החדשות קשורה גם למאפיין ישראלי רחב יותר של שחצנות וחוסר איפוק. זהו הדחף להתרברב בפני החברים, להרשים את הסובבים ולהפגין השג (לרוב כלכלי) שהושג זה כבר - תכונה שבאה לידי ביטוי באימרה הישראלית העממית 'לרוץ לספר לחבר'ה'. הדייר החדש כמו מאותת לסביבתו: 'בואו וראו את ה"בונבוניירה" שקניתי לעצמי, את עושרי החדש'.

קירות צבעוניים

בשנים האחרונות (בעיקר החל מאמצע שנות התשעים) נעשה מקובל לצבוע את הקירות החיצוניים של הבית בצבעים שאינם לבן. 

תופעה זו התפתחה בין היתר הודות לפיתוח טכנולוגי של חברות הצבעים בארץ, המאפשרות באמצעות מחשב ליצור מגוון רחב מאד של גוונים לפי טעמו האישי של כל אחד ואחד. כיום שכיחים בשכונות צמודי הקרקע בתים בצבעים שונים (בעיקר בגווני פסטל)לצד בתים הצבועים בלבן.

ריבוי חלונות ופתחים

הבתים מאופיינים בריבוי חלונות בגדלים שונים ובתצורות שונות - החל מצוהר וכלה בחלון-דלת

החלון זוכה בדרך כלל לתשומת לב עיצובית מיוחדת. הדבר מתבטא בחומרי העץ והאלומיניום המבליטים אותו על הרקע הכללי, בצורה המקושתת, בסוג הזכוכית, בקרניז המסוכך מעליו ובעיטורים סביבו. 

בדרך כלל מורכבים החלונות משלושה חלקים: תריס, רשת, וזכוכית שהורכבו על פרופילי אלומיניום במגוון צבעים. בשנות השמונים הגוונים הפופולריים היו: לבן, חום, ברונזה וזהב. בחלק מהבתים בסלון הרכיבו חלונות עץ שחולקו לקוביות (חלונות "שוקולדה"), כדי לחדד את האופי הכפרי של הבית. בשנות התשעים התווספו צבעים כגון: טורקיז, כחול, צהוב, ירוק, אדום וכד'. הדגם הנפוץ ביותר היה חלונות נגררים שהורכבו על מסילות, חלקם נגררו לתוך "כיס" בקיר שהסתיר את כנפי הזכוכית ואיפשר איוורור מקסימלי. חלקם נגררו במסילות מקבילות, כך שהתאפשר איוורור רק במחצית פתח החלון. היו נפוצים למדי גם פתחים מקושתים, אשר הורכבו בעצם מחלון מרובע ומעליו חלק מעוגל שיוצר את הקשת. החלק המעוגל קיבל לעיתים זיגוג של זכוכית צבעונית. באופן דומה תוכננה ועוצבה  דלת היציאה מן הסלון אל רחבת האירוח החיצוני הצמודה לסלון.

דלת כניסה מהודרת

דלת הכניסה דקורטיבית היא אחד הסממנים המובהקים של הבניה צמודת הקרקע. במרבית הבתים לא תימצא דלת פשוטה(פלדת או רב-בריח) כי אם דלת מעוצבת המשווה לכניסה מראה יוקרתי ועשיר וכמו משדרת "כאן הכניסה לארמון שהמשפחה בנתה לעצמה". דלת הכניסה הינה גם אחד הפריטים, בהם נבדלים הבתים אלו מאלה. לרוב לא יימצאו שני בתים (לפחות לא בתים סמוכים) עם אותו סוג דלת. 

המפעל הישראלי הראשון שהקים קו ייצור לדלתות מהודרות היה מפעל 'חמדיה'. אחריו הוקמו מפעלים רבים והיום דלתות רבות מיובאות מחו"ל בדוגמאות מגוונות. היום אפשר למצוא בשוק גם אינספור שילובים, הכוללים בין השאר לבני זכוכית וחומרים אחרים. יש לציין שגם מידותיה של הדלת גדלות עם השנים, והדבר מעיד על מודעות אסתטית גוברת ועל רמה כלכלית עולה.

ההשקעה בעיצוב הדלת משלימה את ההשקעה בעיצוב רחבת הכניסה (ריצוף, עמודים, מדרגות, תאורה וכו'). בשנים האחרונות אף החלה להינתן תשומת לב מיוחדת לשער הכניסה, ויש המזמינים מראש שער בעיצוב ייחודי.

גג רעפים

גג הרעפים האדומות הרב שיפועי, מהווה תו הכר חשוב נוסף של הבית הפרטי הרב מפלסי (על פי הסקר: 60% מיחידות הדיור בפרויקט 'בנה ביתך' ו-38% מהקוטג'ים בישראל היו ב-1988 עם גג רעפים). 

גג הרעפים האדום מהווה ניגוד לגג החלק של השיכון ויוצר בכך הצהרה (יש הגורסים 'רעשנית' משהו) של בעלות פרטית. הדייר כמו מסמן לעצמו ולסביבתו את הדף החדש שפתח בחייו - את המעבר מהיותו חלק מציבור רחב (מעט אנונימי) המאכלס את מאות אלפי הדירות הדומות זו לזו, להיותו אדם פרטי בעל רכוש נדל"ני פרטי, סגנון וטעם מובחנים, כלומר חבר חדש בשכבה המבוססת. למעשה, תיכנון הבית מהווה עבור חלק גדול מהמשתכנים הזדמנות ראשוּנה לחשוב במונחים של אסטטיקה ארכיטקטונית ואף להגדיר את זהותם במונחים האלה. הגג מסמל כמובן גם את הכפריות, המנוגדת לחיים בעיר, ובעקיפין את רמת החיים החדשה. 

לעתים הגג עצמו בנוי בצורה מרחבית "רב-פיאתית", היוצרת תחושה של מספר גגות-רעפים (להבדיל מגג משולש אחד). צורה זו משווה לבית דימוי של טירה עם צריחים וכיפות, העולה בקנה אחד עם הנטייה לעיצוביות יתר  של הנובו ריש.

בשנים האחרונות נשו שכיחים גגות רעפים בצבעים לא שגרתיים, כגון גג רעפים ירוק או אפור. בחלק מהבתים נעשה שילוב של גג שטוח (בדרך כלל עם קרניז) וגג רעפים.

כיום מקובל גם לבנות רעפים כחיפוי לחלונות (לא כחלק רציף מהגג). בניה זו משווה לבית דימוי של מצחיה. לעתים נובעת צורת בניה זו מאילוצי תכנון ובניה ובעיקר מהצורך להיעתר לדרישות רשויות התכנון להקצות שטח מינימאלי לרעפים.

גימור לא מושלם, בלאי גבוה ותחזוקה שטחית

רוב הוילות נראות מטופחות למדי, אך מבט מקרוב מגלה לעתים קרובות גימור רשלני. ההתבלות המהירה של המעטה החיצוני היא תולדה של חומרים בעלי מקדם בלאי גבוה, היעדר תרבות מפותחת של תחזוק (הנחוצה בעיקר באזורים ימיים) וחוסר חשיבה לטווח ארוך (תופעה הבאה לידי ביטוי גם בשטחי חיים אחרים, למשל בתחום האוברדרפט). סיבה אחרת היא העסקת קבלנים מזדמנים בתנאי שכר לא גבוהים. זאת, בשל הלחץ התקציבי המאפיין משפחה הבונה לעצמה לראשונה בחייה בית פרטי. הלחץ הפיננסי דוחף את בעלי הבתים לחסוך בגימור (לרוב המשפחה נאלצת לחרוג, על כורחה, מהתקציב הראשוני שקבעה לעצמה).

לעתים המחסור בתקציב מאלץ את בעלי הבתים לבנות בהמשכים, בשלב הראשון נבנה שלד הקומה הראשונה, ובשלבים מאוחרים יותר הגינה והתוספות (מרפסות, קומות נוספות וכו').

בקרב השכבה המבוססת יותר (אשר שוכרת את שירותיהם של אנשי מקצוע מיומנים, החל באדריכלים, דרך הקבלנים וכלה במתכנני הגינה ובגננים) תופעת הבלאי, ליקוי התחזוקה והגימור הרשלני נפוצים פחות. רבים מחליפים את הטיח המסורתי בציפוי אבן עמיד ולא מתלכך. זאת ועוד, כדי למנוע היווצרות שכבת בוץ ורטיבות על הקיר מניחים  שטיח אבן החוצץ בין תחתית הקיר החיצוני של הבית לבין הגינה. .

חצר וגינה פרטית

רוב המשתכנים/קבלנים נוטים לנצל את מירב אחוזי הבניה ומשאירים לעצמם מינימום חצר ומקסימום בית. במקרים רבים אין מסתפקים בשטח המותר לבנייה וממציאים 'קומבינות' ארכיטקטוניות (מעין מרפסות, תוספות ופיתולים וכו') שנועדו לנצל מקסימום שטח במינימום ארנונה. 

הגינה היא ללא ספק מרכיב מרכזי בבית, הן כסמל סטטוס והן כמקום בילוי, התרגעות ואירוח. פריחתה, תרתי משמע, של הגינה הישראלית הובילה להתפתחות גדולה בענף המשתלות בארץ בשני העשורים האחרונים. מספרן ושטחן גדל, מצאי הצמחים ורהיטי הגינה בהן גדל והתגוון, והן הפכו למוקד חשוב של בילוי משפחתי בעיקר בסופי שבוע ובחגים.

המגורים באזורים בעלי אופי כפרי יותר (בפרברי הערים וביישובים הפריפריאלים), הגינה הצמודה, האופי הקהילתי הסגור של היישוב (כבישים צרים ובידוד יחסי משכונות אחרות) וסמלי הכפריות (חלונות עץ, גגות רעפים וכו') מרמזים לכאורה על מגמה אנטי אורבנית ואולי גם על חתירה לערכים אקולוגיים. אך במקרים רבים זוהי כפריות רק למראית עין. העובדה שרבים מהתושבים מעסיקים גננים בשכר, שרק מעט עצי פרי ניטעו בחצרות הפרטיות, ששטח הבניה מנוצל לרוב עד המקסימום על חשבון הגינה, ושרחובות השכונות  לא תמיד טובלים בירק ציבורי - כל אלה מרמזים על כך שהכפריות היא לעתים בעיקר מסמל סטטוס סגנוני - אוסף של דימויים. עם זאת, סיור ברחבי הארץ מגלה שמודעות לגינון הפרטי והסביבתי עלתה מאד בשנים האחרונות.

במרבית הבתים קיימת חצר. החצרות כוללות בדרך כלל חלקת דשא קטנה ושנים שלושה עצי נוי. בארץ שכיחה החיבה לצמחייה ים-תיכונית, ובעיקר לזית, גפן, אלון, רימון, ברוש לימוני פיקוס השדרה ועצי הדר. כמו כן שכיחים בגינה שיחים ומסלעה מלאכותית. היו ארכיטקטים שלעגו לתופעה הזו והשיוו אותה לאגרטל של חנות פרחים או לאדנית בדירת השיכון.

בשנים האחרונות יש עדנה לעצי הדקל, בגלל שזהו עץ מאד ציורי ופיסולי ובגלל שהוא גדל מהר ומאפשר הגעה לגינה שלמה וירוקה בזמן קצר . מאותה סיבה הפך שיח "ציפור גן עדן בנניי" לפופולרי בגינות הפרטיות.

יש אשר מוסיפים בגינה או בסמוך לה עציצים ואדניות, ככל הנראה שאריות מהרגלי הדיור בשיכון או בבניינים המשותפים, בהם לא היתה גינה פרטית לכל דייר.

הטפטפות (פטנט ישראלי משנת 1969 ששינה את פני החקלאות העולמית), הן חלק בלתי נפרד מהגינה הישראלית וכך גם מערכות הישיבה לגינה. בעבר הסתפקו במערכות הלבנות/אפורות של מפעל 'כתר פלסטיק'. היום המצאי (כולל המיובא) מרשים.

גם פרגולות העץ המסורגות הצבועות בלכה חומה, הן סממן שכיח בגינות. 

החצר הקדמית והאחורית מקושרות זו לזו בדרך כלל על ידי שביל של אריחי בטון, קוביות 'אקרשטיין' או יציקת גרנוליט. 

בדומה לעיצוב הבית גם הגינות גדושות בדרך כלל בקישוטים, ונראות פעמים רבות כקולאז' של פריטים שנלקחו מהגורן ומהיקב - החל מכדים דמויי חרס וכלה בחיקויי פסלים, הנמכרים במשתלות.
 

עם זאת, בשנים האחרונות גם הגינה הישראלית הטיפוסית הולכת ומתעדנת. המראה נעשה  יותר שקט, וניכרת התאמה גדולה יותר בין מרכיבי הגינה (צמחים, ערוגות, ריהוט וכו'). המצב הכלכלי המשופר של חלק ניכר ממעמד הביניים מאפשר לרבים לשכור את שירותיהם של אנשי מקצוע, והדבר ניכר בבתים ובחצרות סביבם.

רחבת אירוח בנויה או מרוצפת

קיים דמיון ניכר בין הבתים - בדפוסי ארגון החצר ובסמלים האסתטיים השכיחים בה. 

רוב החצרות כוללות רחבת אירוח מאריחי בטון צבוע, אבן טבעית ותעשייתית, או גרנוליט, המהווה בדרך כלל המשך רציף של הסלון. רחבה זו יוצאת בדרך כלל מהסלון ולעתים קרובות עם גג פרגולה (מעץ או מאותו חומר שבו נבנה הבית). 

רוב דיירי צמודי הקרקע מייחסים לרחבה זו חשיבות רבה, והיא עשויה לשקף את נטייתו של הישראלי המצוי לארח בלארג'. ה'מנגל' ו'הפיצוחים' 'בויתו' למרפסת או לרחבת הבית (רבים בונים בחצרם מתקן מיוחד לצלייה). על רחבה זו נערכים בקיץ רוב המפגשים בין בני המשפחה המורחבת וחברים.
 
יש אשר מסבים את רחבת החניה לרחבת אירוח מקורה, ומציבים בה שולחן אוכל או אביזרי אחרים, כמו ספסל, שולחן ביליארד וכדומה.

תיחום

תיחום הגבולות בין הבתים הוא בדרך כלל ברור וחד. אדם שהתבסס כלכלית נוטה להסתגר, מקים חומות מהסביבה החיצונית באמצעות גדרות גבוהות, שער ברזל, יצירת מרחב סטרילי (לעתים באמצעות כלב בחצר) ואינטרקום חיצוני. מלבד ההסתגרות משמשים פריטים אלו כאמצעי הגנה מפני פריצות אשר הולכות ומתרבות בשנים האחרונות. עקב כך אנו עדים לאחרונה לתופעה שבעלי בתים מגביהים את הגדרות והשערים לגובה רב ואף מעסיקים את שירותיה של חברת אבטחה.

בית פרטי ללא גדר הוא מחזה נדיר ביותר בשכונות הבניה צמודת הקרקע (להוציא מושבים). הפרדת המגרשים בולטת לעין לא רק בשל קיום הגדרות הגבוהות, אלא גם בשל השונות הרבה הקיימת בין גדרות החזית של כל בית ובית (גדר אבנים בבית אחד  נדבקת לגדר טיח של הבית הסמוך, וזו צמודה לגדר לגדר חיה בבית השכן וכך הלאה). למעשה, קשה למצוא שני בתים עוקבים אשר גדר החזית משותפת לשניהם. איש בגדרו ובחלקתו הקטנה יחיה. 

מאפיין טיפוסי למרבית הגדרות בשכונות "בנה ביתך" הוא שילוב של שני סגנונות לפחות על כל גדר: גדר חיה הבנויה על גדר אבן, גדר אבנים הנדבקת לגדר טיח, גדר סורגים המוקממת על גדר אבן, גדר חיה המוקמת על גדר בטון וכו'. במקרים מסויימים ניתן למצוא גדר המורכבת משלושה סגנונות שונים. עם זאת עדיין ברוב הבתים הגדר היא מסגנון אחד (בדרך כלל אותו סגנון של קיר הבית).

באמצעות הקפת ביתם בגדר בולטת מדגישים בעלי הבית הפרטי את הטריטוריה הפרטית ומאשררים לעצמם ולסביבתם את גודל הנכס שרכשו בפעם הראשונה בחייהם. יש בגידור גם משום הצהרה על היותם בעלי בית פרטי משלהם השונה מהבתים של אחרים. תופעה זו אפשרית פחות בשכונות קבלניות שנבנו על פי שטנץ (אם כי גם בהן הדיירים מוסיפים תוספות משלהם שיוצרות ייחוד). אפשר והגידור מבטא גם מידה מסוימת של חוסר בטחון וחשש המאפיין אדם שמצא אוצר (בית ומגרש) ומתקשה לעכל שזה אכן שלו. כאמור, בישובים החקלאיים אין מקובל לגדר את השטח, שכן מדובר בשטחים נרחבים ואין חשש שמא בהיעדר גידור יילקחו מבעל החלקה פיסות אדמה שישפיעו על בעלותו ושליטתו בקרקע.

תופעת הגידור הישראלי היא מעניינת על רקע העובדה שבמקומות רבים בעולם (למשל בארה"ב) לא רק שלא נהוג לגדר אלא שלעתים קיים אף חוק האוסר על הגידור בין חלקות הבתים הפרטיים. דומה כי הגידור, ובעיקר גדר החזית - השונה בגובהה ובצורתה מבית לבית - מרמז גם על האגוצנטריזם הישראלי ועל ההבחנה הברורה (הערכית) שעושה הישראלי בין רשות היחיד לרשות הרבים. תופעה זו באה לידי ביטוי לא רק בתרבות הדיור.

מעניין להתבונן במאמץ הגידור מפרספקטיבה של שכנות. לכאורה לפנינו תופעה של התבדלות או הסתגרות. אולם, זה אינו עולה בקנה אחד עם היחסים הפתוחים והישירים שבהם מצטיינים הישראלים בכלל ואנשי מעמד הביניים החדש בפרט. הישראלי הממוצע לא רק משוחח תכופות עם שכנו אלא בקיא בדרך כלל בפרטים הקטנים של חיי האחרון. יש אפוא לפרש את ההפרדה הברורה בין הנחלות השכנות באמצעות גדר, במונחים אחרים. דומה שהגידור מהוה גם כלי להקטנת חיכוכים אפשריים. החברה הישראלית, שניטרלה גינונים של נימוס, כבוד ואדיבות, חסרה כלי הגנה של פלישה לתחום היחיד. הישראלי, על פי הסבר זה, איננו יוצר מרחב פתוח בינו לבין שכנו, כיוון שמרחב כזה פותח פתח לחודרנות ולחיכוכים (למשל על רקע הצצה בוטה או מיקום ה'מנגל'). הוא מגדר את עצמו כדי להגן על פרטיותו ולבודד את עצמו מנקודות חיכוך בלתי רצויות עם שכנו-חברו. 

חניה פרטית

בבתים צמודי הקרקע מוקצה שטח מיוחד לחניה בקדמת הבית. לרוב מדובר בשטח בגודל של רכב, תחום בשער, מרוצף בגרנוליט, באבני אקרשטיין או קרקמיקה. לעתים החניה מקורה. 

בעלי בתים רבים מעדיפים שלא להחנות את רכבם בחניה המקורה, אלא לנצל את שטחה לרחבת אירוח או להגדלת רחבת הכניסה. את הרכב הם מחנים ברחוב - סמוך לבית מגוריהם

בבתים הגדולים יותר קיימת רחבת חניה גדולה יותר המיועדת ליותר ממכונית אחת (למשפחה או לאורחים).

מבנה פנימי של הדירה הטיפוסית

מלבד מאפייניהם החיצוניים של הבתים צמודי הקרקע, ניתן לאתר ברבים מהבתים מאפיינים טיפוסיים שחוזרים על עצמם גם במבנהו הפנימי של הבית - בחלוקה לחדרים ולמפלסים ולפונקציות שמיוחסות לכל חלל:

  • בחלק ניכר מהבתים משתרע הבית על יותר מקומה אחת. סה"כ השטח הבנוי הממוצע בבתים מסוג זה הוא כ-250 מ"ר.
     
  • קומת הכניסה כוללת בדרך כלל את אזור הכניסה  - ליד הדלת הראשית, מצוי אזור הכניסה לבית אשר אינו מופרד מהחלקים הציבוריים, אלא מהווה שטח פנוי בגודל של כ - 1.5-2 מ"ר. אזור הכניסה מוגבה במקרים רבים בשתיים עד שלוש מדרגות מעל הסלון, וכאשר שטחו קטן, הכניסה לבית יוצרת תחושה של שחקן העומד על במה מול קהל היושב נמוך יותר על הכורסאות בסלון. 
     
  • קומה ראשונה - הקומה הראשונה כוללת לרוב את פונקציות המגורים הבאות:

    סלון - ממדיו כ- 30 מ"ר. הסלון משמש לאירוח ולבילוי בני המשפחה.

    מטבח - ממדיו כ-15מ"ר. המטבח משמש לבישול, לאכילה, לאיחסון כלי בישול ואכילה ולאיחסון מצרכי מזון.

    פינת אוכל - משתרעת בדרך כלל על כ-5-7 מ"ר. בפינה זו מקובל לאכול את ארוחות השבת והחג.

    שרותי אורחים  - כ- 2 מ"ר. פונקציה שלא היתה קיימת עד שנות השמונים.

    חדר מגורים - בחלק מהבתים צמודי הקרקע אחד מחדרי המגורים (בדרך כלל של הילד הבכור) נמצא אף הוא בקומת הקרקע.  
      
  • קומת שניה - קומת המגורים. קומה זו כוללת בדרך כלל את החללים הבאים:

    חדרי ילדים - כ- 11 מ"ר כל אחד. הם משמשים לשינה, לאירוח, למשחק בילוי ולימוד. 

    חדר רחצה (כולל שירותים) - כ- 7 מ"ר.

    חדר משפחה - כ- 13 מ"ר. פירוט ראו להלן.

    מרפסת כביסה - כ- 4 מ"ר. משמשת לכביסה, איחסון חומרי ניקוי ואביזרי ניקוי, אחסון כביסה מלוכלכת וכו'.

    יחידת הורים - יחידת ההורים, שנמצאת לעיתים במפלס נפרד, כוללת חדר שינה (כ- 16מ"ר), חדר ארונות (כ-4 מ"ר) במקום ארון הקיר ובמקרים רבים גם חדר רחצה ( כ-7 מ"ר). 

האקלקטיות שתוארה ביחס לחיצוניות הבתים תופסת מקום נכבד ביותר גם במבנה הפנימי שלהם. למשפחות אשר זה עתה עזבו את דירתם בבנין המשותף חשוב לחוות את החופש שבתכנון (כאשר לא מדובר בבית שנבנה מראש על ידי קבלן). הרצון לחטוף מכל הבא ליד משפיע במקרים רבים על שיקולי התכנון. דיירי הבתים החדשים לא מסתפקים במקרים רבים במדרגות הקיימות באזור הכניסה לבית ("המפלס הייצוגי" – החלק הציבורי של הבית ) ורבים מגביהים את הבית במספר מדרגות אל מעל לקרקע הקומות. לשם כך הומצאו המפלסים היוצרים שוני בגובה בתוך חללי הבית. ברוב הבתים רצפת הסלון נמצאה בגובה נמוך יותר (2-3 מדרגות) מרצפת הכניסה.

קירות מעוגלים או קטומים שכיחים בחדרים רבים בבית.

חדר השינה של ההורים מוגדר כיחידה נפרדת, כמעין סוויטה במלון. לצד החדר עצמו נבנים בדרך כלל חדר ארונות.

בשנות השמונים החל להשתנות היחס אל חדר הרחצה. בדומה לסלון הוא הפך למוקד של השקעה ורושם. בבתים צמודי הקרקע נבנה חדר שירותים מיוחד לאורחים, ואילו חדרי הרחצה והשירתים של הדיירים מוקמו בקומת המגורים ושימשו את בני הבית בלבד. תפקיד היסטורי בשינוי דמותם של חדרי הרחצה והשירותים נודע למפעל 'נגב קרמיקה' אשר החל לייצר ב-1985 אריחי קרמיקה לריצוף וחיפוי ברמה איטלקית ובמחיר סביר. בה בעת עלה והתגוון מצאי האמבטיות והכיורים והופיעו חנויות בוטיק וסלוני ענק המתמחים בכלי אינסטלציה.

בכל בית מצויים היום, לפחות, שני חדרי רחצה. האחד מיועד לילדים ונמצא בסמיכות לחדריהם, והשני מיועד להורים ומהווה חלק מיחידת ההורים (יחד עם חדר השינה וחדר הארונות).

בסוף שנות השמונים גדל שטח חדר הילדים לכדי 11-12 מ"ר. בפועל השיפור המרחבי היה רב יותר מכיוון שבכל חדר גר בדרך כלל רק ילד אחד - זאת, בניגוד למגורים של 2-3 ילדים בחדר אחד, שהיו נהוגים בעבר. 

בהתאם להגדרה ולתפישת האדריכל, קבלן או בעלי הבית, ממוקם החדר, המכונה היום 'חדר משפחה', באזור חדרי השינה, ו'פינת הטלוויזיה' מוקמת לרוב קרוב לסלון הרשמי. בכל מקרה התיפקוד זהה – מקום בו בני המשפחה מתכנסים בעיקר לשם צפיה בטלוויזיה, כולל זלילת חטיפים וארוחות קלות. בדרך זו של הפרדת הבילוי המשפחתי מאזור האירוח הרשמי של הבית, נשמר הסלון הרשמי במצב ייצוגי כל הזמן. 

הסלון המשפחתי כמראה תרבותית

סגנון החיים של מעמד הבינים החדש מתבטא לא רק בעיצוב הארכיטקטוני אלא גם בעיצוב הפנים של הדירה ובעיקר של הסלון, המהווה חלק ראווה לקוד המשפחתי, כלומר לסולם הערכים ולסדרי העדיפויות. אם הסלון הטיפוסי של "צאצאי תנועות הנוער" מונחה בעיקר על ידי שיקולים של חסכנות ופונקציונלאיות, הסלון הטיפוסי של מעמד הביניים החדש מתאפיין בעיצוב מודגש ורהוותני יותר . גם הדגש על נוחות ("לפנק את עצמך") חזק יותר. מתוך כ-100 הסלונים שסקרנו מסתמנת התמונה הבאה (חשוב לציין שזו התרשמות בלבד ולא ניתוח כמותני, שהוא קשה ואולי בלתי אפשרי בהקשר הזה):

נראה כי אוכלוסיית מעמד הביניים החדש נכונה להוציא סכומים גדולים על רכישת ריהוט. עבור רבים מאנשי מעמד הביניים החדש, אירוע הקנייה הוא חוויה מהנה (לא עול וטרחה) המקנה תחושת כוח בהיותם בעלי ממון המחוזרים על ידי המוכרים בחנויות (כך עלה מהראיונות). 

לרבים חשוב להקרין "סטייל" והצלחה, והם נוטים לרהט את ביתם ובעיקר את הסלון באביזרים שמבטאים "פינוק", ומקרינים תחושה של "גדול", "זוהר" ו"יוקרתי". התפיסה הרווחת היא שיש תחומים שלא צריך לחסוך בהם. אחד מהם הוא ריהוט הסלון. הסלון עבור קבוצה זו נושא חשיבות מיוחדת, גם משום שרובם גדלו בדוחק ומחסור. לכן המשקל שמושם על יופיו של הרהיט הוא גדול ובמקרים רבים עולה על המשקל המיוחס לפונקציונאליות (נוחות, בלאי נמוך וכדומה).

אליבא דה אנשי מקצוע שאיתם שוחחנו, בני מעמד הביניים החדש רוכשים חיבה רבה לעור – פחות לחומר עצמו ויותר למה הוא משדר: הצלחה, סקסיות, עושר ונוחות. מטעם זה אין מניעה כי הריפוד יורכב מחיקוי לעור ולאו דווקא מהחומר האמיתי. אוכלוסיה זו צרכנית כבדה של חיקויים מכמה סיבות: ראשית, לרבים חסרה מיומנות ההבחנה בין חיקוי למקור. שנית, במקרים רבים כספם אינו מספיק לרכישת ריהוט מהחומר האמיתי. 

כאמור, הסלון הטיפוסי של משפחה ממעמד הביניים החדש ניחן בהידור רב (או בפסאודו-הידור). עליו להיות מושקע ביותר או לפחות להקרין השקעה. התפישה הרווחת היא "מה שיותר מפנק יותר יפה", לכן הסלון עמוס במכשירים חשמליים מתקדמים (מסך LCD, מכשירי קומפקט, מערכת קולנוע ביתית וכו') וכורסא מרווחת, אשר בדרך כלל נחשבת למקום מרבצו של הבעל.

שכיחים בסלון מזכרות מטיולים וסיורים (תמונה, צלחות לתלייה, חמסה, פסלון וכדומה). במקרים רבים  נאספים אביזרי הקישוט באופן מודולארי, כלומר לא על ידי מעצב שרכש את כל הפריטים, כמקשה אחת, אלא כקניה הדרגתית.
בסלונים רבים מצאנו מדפים מיוחדים שהותקנו כדי להציג לראווה את אוסף המזכרות וחפצי האמנות. לעתים נבנית ויטרינה שקופה המאפשרת לאורחים להתרשם מהאוסף.

השיקול לקניית תמונה או אביזר אמנותי הוא בעיקר רגשי-ספוטני ("זה מוצא חן בעיננו"). שם האמן, נדירות המוצג, ערכו ההיסטורי והתרבותי - כל אלה אינם שיקולים מרכזיים בקנייה.  

העדפה בתמונות היא לרוב לצבעים עזים בעלי נוכחות, עם תוכן ריאלי ופחות אבסטרקטי. הצבעוניות המודגשת מאפיינת גם את מערכת הישיבה, השטיחים, הוילונות ומסגרות התמונות.

מרכיב שכיח נוסף שמצאנו הן תמונות המתעדות רגעי שיא בחיים המקצועיים (טקסי הוקרה, הסמכה וכו') וכן תמונות המתעדות מפגשים עם  אישיות בכירה (אנשים בעלי דרגות צבאיות, פוליטיקאים וכו').

בשנים האחרונות גדלה הפופולרית של הסמלים האתניים והיהודים בעיצוב הבית. שכיחים במיוחד תמונות של מקובלים, מזוזות מהודרות (בכל החדרים), פמוטים וחנוכיות, כוסות לקידוש, וסמלים עממים של מזל וברכה (חמסות, ברכת הבית וכו') – אלה משקפים את הזיקה למשפחה המורחבת, את הגאווה עדתית ואת האמונה הדתית והזהות היהודית החזקה.

מאפיינים פוליטיים

נטייה פוליטית

שכבה זו היא בעל נטייה פוליטית של מרכז-ימין מתון. זיקה ציונית מושרשת.

מעורבות והשפעה פוליטית

בקרב השכבה המבוגרת (בני ארבעים ומעלה) שיעור הצבעה בבחירות הארציות והמקומיות גבוה. בקרב השכבה הצעירה (בני ארבעים ומטה) שיעורי הצבעה הולכים ופוחתים עם הזמן.

קיימים הבדלים גדולים (שקשה לאמוד את שיעורם המדויק) במידת המעורבות והאכפתיות הפוליטית בין הדור של בני הארבעים ומעלה (דור המעברות ושכונות המצוקה) לבין הדור של בני הארבעים ומטה (הדור המובילי). בקרב הדור הצעיר הולכת ומתחזקת מגמה של אסקפיזם פוליטי וחברתי.

יחד עם זאת, רוב המשפחות בשכבה זו, מבוגרים וצעירים כאחד, אוחזים עדיין בתפישת עולם מאד פטריוטית, ורוחשים אהבה גדולה למדינת ישראל. תפישות שמאלניות אינן מקובלות על רוב בני השכבה הזאת, ונתפסות כשחצנוּת, בוגדנוּת ו"אסטרונאוטיות".

רבים מבני השכבה המבוגרת יותר (מעל גיל 40) מגלים בקיאות גדולה במתרחש בזירה הפוליטית ובשיח התקשורתי בנושאי מדיניות פנים וחוץ. פוליטיקה ובטחון הם נושא מרכזי בשיחות סלון ובמפגשים חברתיים אחרים של קבוצה זו, לצד שיחות על משפחה, חברים, קניות ובילויים.

הפוליטיקה, בעיקר המקומית, היוותה ועדיין מהווה מכשיר מוביליות חשוב עבור שכבה זו. רבים מראשי המועצות האזוריות והמקומיות הם היום אנשים ממעמד הביניים. לכן, גם הבחירות המקומיות במקומות הללו ייצריות מאד וגולשות לא אחת למאבקים פנימיים רווי השמצות.

הצבעה

בעבר רוב בני השכבה הזאת הצביע לליכוד ומיעוט הצביע לש"ס ולמפלגות מרכז, שעלו וירדו חליפות מעל במת הפוליטיקה הישראלית ('שינוי', 'מפלגת המרכז', 'קדימה' וכו'). בשתי מערכות הבחירות האחרונות, חלה ככל הנראה נדידת קולות ל'קדימה' (אם כי רבים שהצביעו בעבר 'קדימה' חזרו לליכוד).

בבחירות הנוכחיות הרוב הצביעו ככל הנראה לליכוד, וחלק ניכר (כנראה יותר נשים מגברים) ל"קדימה". שיעור מסוים הצביע ככל הנראה גם ל'ישראל ביתנו' (בעיקר צעירים).

שיעור האנשים המצביעים למפלגות שמאל מקבוצה זו הוא כמעט אפסי. הן נתפסות כמפלגות "צפוניות" עם אג'נדה אנטי לאומית ואנטי יהודית.

התרחקות מרגשות קיפוח ואפליה

מצד אחד, בשכבה המובילית בישראל (האשכ-מזרחיי), שהם ברובם ילידי הארץ, נטוע הביטחון של הוותיק, המנוסה והמצליח.
מצד שני, כמקובל בקרב קבוצות אחרות בעולם שעברו מוביליות בינדורית, רבים חסרים עדיין את "הנינוחות המעמדית" שקיימת בקרב "אצולת המייפלאור" (בשל הסטיגמה של המוצא המזרחי, שעדיין לא נעלמה, ובשל הפערים החברתיים שטרם נסגרו). 

בני שכבה זו אינם נוטים לכעוס/למחות על קיפוח ואפליה עדתית (משום שרבים מהם הצליחו בחייהם), על כל פנים לא באותה מידה שבה נוטים אנשי שכבת הפריפריה הענייה ומעמד הפועלים. אך ברבים  עדין מקננת מרירות עדתית ותחושה עמומה של עלבון מימים עברו (בשל האפליה והקיפוח שחוו הם ובעיקר הוריהם בעבר). דומה שעד שלא ייסגר הפער ההשכלתי בין העדות ועד שלא ייעלמו המושגים "אשכנזי"/"מזרחי" מהלכסיקון הישראלי יישמרו עדיין החומות הפסיכולוגיות והתרבותיות הבלתי נראות הקיימות גם היום בין אשכנזים למזרחיים - אפילו בתוך שכבת הביניים.

זיקה לדת ולמסורת

 שכבה זו היא בעיקרה חילונית עם זיקה חיובית למסורת היהודית, המתבטאת בעיקר בחיוב/קיום ההתנהגויות הבאות:

  1. ברית מילה עם מוהל דתי בלבד.
  2. חגיגת בר מצווה ובת מצווה למוזמנים רבים מהמשפחה המורחבת וממעגל החברים והידידים הרחב (לרוב באולם שמחות או גן אירועים). טקס החניכה כולל כמעט תמיד קריאת הפטרה בבית כנסת והדרכה של רב כיצד להניח טלית ותפילין (מקצת מהגברים ממשיכים להניח תפילין, לפחות מפעם לפעם, כסגולה למזל טוב).
    בשנים האחרונות גם טקסי הבת מצווה נחגגים באותה רמה של "השקעה".
  3. חתונה הכוללת טקס חופה וקידושין אורתודוכסי.
  4. טקס קבורה מסורתי (אמירת קדיש, חבישת כיפה בבית הקברות).
  5. ישיבת שבעה (המשפחה עם כיפות והילדים לרוב לא מגלחים זקן).
  6. קביעת מזוזה, לפחות בדלת הכניסה לדירה. רבים משכבה זו מנשקים את המזוזה עם כניסה לבית/חדר.
  7. חגיגת סדר פסח כהלכתו (קריאת ההגדה וארוחה עם מאכלים מסורתיים).
  8. חגיגת יום כיפור – שיעור גדול של צמים (התעלמות כמעט מוחלטת מימי צום ותענית אחרים על לוח השנה היהודי האורתודוכסי).
  9. חנוכה - הדלקה (לפחות חלקית) של נרות חנוכה. ארוחה חגיגית לפחות אחת עם מאכלי חג מסורתיים (סופגניות, לביבות).
  10. פורים - תחפושת לילדים בלבד.
  11. סוכות - הקמה סוכה (בעיקר לנכדים). ארוחה משפחתית בסוכה כמעט אך ורק בערב החג, ולא בכל ימי חול המועד.
  12. שמחת תורה – לא נחגג בקרב המשפחה.
  13. שבועות - ציון סמלי בלבד של החג (לרוב באמצעות ארוחה חלבית).
  14. יוצאי עדות המזרח, שהם רוב בשכבה זו, מקפידים עדיין מאד על ארוחת ערב חג משפחתית – ארוחה שאליה מגיעים פעמים חלקים מהמשפחה המורחבת (בעיקר הסבים והסבתות).

מאפיינים כלכליים

עשירונים

רוב משקי הבית בקבוצה זו נמצאים בעשירון השביעי, השמיני, התשיעי ומעט בעשירי של סולם ההכנסות.

חוזק פיננסי

קיימות שבע רמות של חוזק פיננסי:

  • שפע כלכלי
  • גבוה מאד
  • גבוה
  • בינוני
  • נמוך
  • נמוך מאד
  • חולשה כלכלית

'מעמד הביניים החדש' מתפלג כדלהלן:

  • שפע כלכלי - 4%.
  • גבוה מאד - 22%.
  • גבוה - 12%.
  • בינוני - 24%.
  • נמוך ומטה – 38% (רובם זקנים בשכונות ויישובי הפריפריה).

דרוג חברתי-כלכלי

קיימות חמש רמות דרוג חברתי-כלכלי:

  • גבוה מאד -28%.
  • גבוה - 37%.
  • בינוני -23%.
  • נמוך – 8%.
  • נמוך מאד – 4%.

מסקנות: מדובר בקבוצה שכ-60% ממנה נמצאים בדרוג הכלכלי הבינוני-גבוה.

קריירה מקצועית

  1. הדגם הנפוץ בקרב הדור הראשון-המבוגר (גילאי 60 ומעלה): הבעל במקצוע 'גברי' ברמת שכר גבוהה, והאישה במקצוע 'נשי' ('צווארון וורוד') ברמת שכר בינונית.
    ההשערה שלנו היא שרק מיעוט נשים משכבה זו (ששיעורן המדויק לא ידוע) עובדות במקצועות יוקרתיים ובעלי הכנסה גבוהה (הנדסה, מדע, ניהול וכדומה), אך קיימת מגמה מתמדת של עליה בשיעורן - בשל שינויים מהירים המתרחשים בקרב הדור הצעיר (הילדים, הנכדים והנינים).
     
  2. אחוז ניכר, ואולי אפילו רוב, מבין בעלי העסקים הקטנים (עצמאיים) בישראל משתייך לקבוצה זו. 
      
  3. שכבה זו פרצה במהלך שלושת העשורים האחרונים "מאחזים" פרופסיונלים שהיו בעבר בשלטונה הכמעט מוחלט של השכבה האשכנזית הוותיקה, לדוגמא: פוליטיקה מקומית וארצית, עריכת דין, אופנה, הוראה, צבא.

ענפי תעסוקה בולטים

מורים ומנהלי בתי ספר, שירות בטחון (צבא, משטרה, בתי סוהר), סיעוד (עבודה סוציאלית, אחיות), מסחר קמעונאי (מזון, אופנה), תעשייה זעירה (מוסכים, נגריות, מפעלים קטנים וכו'), קבלנות (בנין, עפר, ועוד), ביטוח, תחבורה (אוטובוסים, מוניות, רכבות), משרדי ממשלה ושירות ציבורי, שלטון מקומי, תקשורת (בעיקר בדרגות נמוכות ודרגות ביניים), עסקי בידור, מכירות (סוכנים, מוכרים בחנויות וכו'), בנקאות ופיננסים (בעיקר בדרגי הביניים), בתי מלון ושירותי אירוח.

נכסים חומריים עיקריים

  • דירה בבעלות המשפחה (לרוב עם משכנתא).
  • 1-2 מכוניות (לרוב מכונית גדולה לבעל, מכונית קטנה לאישה ולילדים).
  • ציוד ביתי בסיסי מלא ולא מיושן (טלוויזיה, תנור אפיה, מקרר, שואב אבק, וכו').

זיקה טכנולוגית

רוב בני הדור המבוגר בשכבה זו (מעל גיל 50) רכשו אוריינות מחשב בסיסית (בעיקר עיבוד תמלילים, גלישה באינטרנט באמצעות גוגול, שליחת דוא"ל), אך רק הצעירים  שולטים היטב ברזי המחשב והאינטרנט. רוב המבוגרים תלויים בחסדי הסיוע של הילדים והנכדים, כאשר מדובר בפעולות מעט יותר מורכבות.

הדורות הצעירים (ילדים ונכדים) מהירי תפישה, וששים אלי חידושים טכנולוגיים.

שירות לקהילה והתנדבות

נכונות גבוהה לתרום כספים לנזקקים, ובכלל זה למוסדות דת (בשל תפישת העולם המסורתית).

תרבות צריכה וקניות

מעורב ישראלי

טעמו של האשכ-מזרחי הטיפוסי הוא מגוון, גמיש למדי ומושפע משלושה מקורות עיקריים: השפעות מזרחיות (ים תיכוניות) ארצישראליות (צבריות) וגלובליות (מערביות). אלה משתקפים ברגישויות, בדפוסי הצריכה, במגורים (ראה למשל הסגנון הארכיטקטוני של שכונות ה"בנה ביתך") ובהופעה החיצונית. הטעם המוסיקלי הוא דוגמא טובה: שלמה ארצי ושלום חנוך לצד אייל גולן ושרית חדד.

חיים "עם כל הלב והנשמה"

האשכ-מזרחיים תאבי חיים, חברותיים ומלאי שמחת חיים. בזכותם הפכו השמחות המשפחתיות בחברה הישראלית (ברית מילה, בר מצווה, חתונה) למסיבות גרנדיוזיות והזמר-המזרחי הקופצני והמלודרמטי לחלק אינטגרלי מהפולקלור הישראלי.

גם תרבות "המנגל", והנסיעה לחופשה בבתי מלון באילת, בתורכיה, בקפריסין וביוון, הפכו למסורת ישראלית חביבה במידה רבה בזכותם .

בהכללה רחבה כמובן, ומתוך התרשמות  ושיחות עם אנשים מתחומי השיווק (אך ללא הוכחות אמפיריות), אפשר לומר שמדובר בטיפוס (אנחנו נוקטים לשון זכר לשם נוחות בלבד) אסרטיבי, עירני, סקרן וממולח. הוא פתוח וחם בהבעותיו הרגשיות - מחבק ומסתחבק. לכן גם נכון להיות "לארג'" בהוצאות שלו – לא אחת מעבר ליכולותיו הכלכליות (לכן, שיעורים גבוהים של חובות ואוברדרפט). אגב, מדובר בתופעה כלל עולמית המאפיינת את מעמד הביניים החדש בכל העולם - מעמד המהווה את כוח הקניה (מבחינת מספר האנשים) המשמעותי ביותר בשוק העולמי.

נובורישיות

נטיות "נובורישיות" (שהן תולדה אופיינית של תהליך מוביליות).

אחד ממאפייניהן הבולטים הוא היעדר עידון ונהייה אחר הזוהר והקיטשי-"צעקני" המשתקף בתרבות הדיור, המגורים, הבילוי ועוד (מאפיין זה בולט היום בכל מעמדות הביניים בחברות המערביות).

בני המעמד הבינוני החדש הם חובבי קניות מושבעים (אוהבים מאד Windows shoping) ומרבים לצפות בטלוויזיה ולהאזין לרדיו (בעיקר במכונית). הם - ועוד יותר מכך ילדיהם - מושפעים מאד ממכבש הפרסום, מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות, ומפיתויי השופינג-מולס (קניונים) בארץ ובחו"ל.

גיבורי התרבות של תעשיית הכוכבים המערבית - בקולנוע, בטלוויזיה, בספורט, במוסיקה, בדוגמנות וכו' - מהווים עבורם מודלים חשובים של חשיבה והתנהגות. אחת התוצאות היא צריכה גבוהה של מותגים בינלאומיים פופולריים (מקוריים או חיקויי המקור).

צריכה גבוהה של קיטש

להרחבה ראו תרבות דיור ולבוש.

שינוי/יציבות

אורייטציה שינוי מובהקת, הניכרת במעברי דירות, החלפת מקום עבודה, וחיפוש מתמיד אחר גירויים חדשים ומוצרים חדשים. יתכן שגם העלייה בשיעור הגירושין קשורה לאותה תופעה.

ההוצאות העיקריות

  • הוצאה גבוהה על מוצרי מזון.
  • הוצאה נמוכה על ביגוד.
  • הוצאה גבוהה (יחסית למגזרים אחרים בחברה הישראלית) על מוצרי חשמל ונסיעות לחו"ל.
  • ככלל, מדובר בשכבה הצרכנית ביותר (ויש הגורסים גם הפזרנית ביותר) במדינת ישראל. על כל פנים חווית הקנייה מרכזית מאד בחייהם – מבוגרים וצעירים כאחד.

צריכת מדיה

עיתונות

הדור המבוגר ממעט לקרוא עיתונים וניזון כמעט אך ורק מהרדיו והטלוויזיה. 

דור הביניים
צורך עיתונות יומית, כמעט אך ורק בסופי שבוע (פה ושם קונים עיתון בקיוסק או קוראים במסעדה). הקריאה מרפרפת. מעטים עושים מנוי ארוך טווח לעיתון. 

הדור הצעיר אינו מתעניין בחדשות, וממעט לקרוא עיתונים. את עדכוני החדשות הוא מקבל בעיקר באמצעות הטלוויזיה (ערוץ 2 ו-10) והאינטרנט.

אנשים משכבת מעמד הבינים החדש הם הצרכנים המובהקים ביותר של מקומונים. העיתונות המקומית מסקרת באופן אינטנסיבי את האוכלוסיה של מעמד הבינים. אנשים ואירועים שאינם מטופלים על ידי העיתונות הארצית, מכוסים באופם נרחב על ידי העיתונות המקומית, שהיא במהותה גם "צהובה" יותר, ומכאן הפופולאריות הרבה שלה זוכי המקומנים בקרב שכבה זו.

רדיו

הדור המבוגר ודור הביניים מאזינים בעיקר לרשתות הארציות – קול ישראל (רשת ב') וגלי צה"ל.
זו גם השכבה העיקרית המאזינה לתחנות המקומיות.
בקרב הדור הצעיר ניכרת בשנים אחרונות ירידה בשיעורי ההאזנה לכל תחנות הרדיו.

טלוויזיה

צפייה אינטנסיבית בערוץ 2 וערוץ 10, בעיקר בתוכניות עתירות רייטינג (ריאליטי, ספורט, פנאי, בידור וכדומה).
כמעט ולא צופים בערוץ 1.

השכלה

התפלגות פנימית

כ-43% מאנשי השכבה הם בעלי השכלה אקדמית ברמות שונות (תואר ראשון שני ושלישי).

כ-50% מאנשי השכבה הם בעלי השכלה תיכונית ועל תיכונית (הכשרה מקצועית המחייבת תעודת בגרות).

מיעוט זניח (כ7%) הם בעלי השכלה פחות מתיכונית (בעיקר זקנים).

מאפיינים השכלה כלליים

אנשי מעמד הביניים – בעיקר הדור הצעיר – עשו את קפיצת המדרגה המשמעותית ביותר (בהשוואה לכל יתר הקבוצות בישראל) בתחום ההשכלה. אם לדור הסבים והסבתות לא היתה בדרך כלל אפילו השכלה תיכונית, בקרב הדור השלישי הופך המסלול האקדמי עם הזמן למובן מאליו (אם במכללות ואם באוניברסיטאות).

שכבה זו עדיין לא הצליחה לחדור (בשיעורים ההולמים את שיעורה באוכלוסיה) למספר תחומי מדע ולימוד יוקרתיים, כגון: רפואה, הנדסת מחשבים, מנהל עסקים ופיזיקה. אבל הפער הולך ונסגר.

עדיין בולט שיעורם הנמוך של בני שכבה זו מקרב אנשי המדע בישראל.

סממני לבוש טיפוסיים 

רקע

קשה מאד לאפיין את סגנון הלבוש של מעמד הביניים החדש, בעיקר משום שיש היום בשוק היצע אין סופי של פרטי לבוש והופעה חיצונית, ומשום שמדובר באוכלוסיה רחבה ולא הומוגנית, שמקורות ההשפעה עליה מגוונים. 

למעשה, דפוסי הלבוש בשכבה הזאת משקפים יותר את תפישת עולמם וטעמם של היצרנים ופחות את אלה של הצרכנים. זאת ועוד, מדובר בשכבה שנמצאת בתהליכי שינוי מהירים מאד – כלכליים, השכלתיים ועוד. לכן יש בתוכה מגוון רחב למדי של סגנונות לבוש – החל מלבוש פשוט, שבלוני וזול, המאפיין שכבות עניות, דרך לבוש יקר (ולעתים קיטשי ורווי בקלישאות), וכלה בלבוש מלא שיק והשראה יצירתית, של אנשים שרכשו ידע וכישורים אסתטיים גבוהים מאד (ובתוכם לא מעט סטייליסטים, יצרני אופנה ודוגמנים/יות).

יתר על כן, בשל שינויים משמעותיים שחלו בתנאי המחייה בקרב קבוצה זאת, נוצרו הבדלים בין הדורות, המשתקפים בין השאר בתרבות הלבוש. לא אחת ההבדלים ניכרים בין הורים לילדיהם. נטייה ללבוש לא עדכני ואף לחיקויים, שהיתה שכיחה למדי בעבר בשכבה הזאת, מתחלפת היום במהירות ברגישויות, בעידונים ובמיומנויות אסתטיות ואמנותיות חדשות.

עם זאת, ניתן בכל זאת לזהות מספר סממנים בולטים (בהכללה רחבה מאד) בלבוש מעמד הביניים, הקשורים בין השאר לרמת ההשכלה, לרקע התרבותי, לתפישות של מסורת ודת, לקבוצות התייחסות והשפעה (בעיקר גיבורי תרבות תקשורתיים) ולשאיפות ולדימויים אישיים וחברתיים, המאפיינים קבוצות דומות ברחבי העולם.

כדי לאפיין את קוד הלבוש בשכבה זו, ערכנו תצפיות במקומות שבהם מרבה האוכלוסייה המובילית לבקר – פארקים, קניונים, מועדונים וכמובן בתי ספר תיכוניים. צילמנו מאות תמונות שמהן זיהינו מספר מאפיינים החוזרים על עצמם. כמו כן ראיינו אינפורמנטים שונים מעולם האופנה (מוכרות בחנויות, מעצבות אופנה, כתבים לענייני אופנה ועוד).:

טרנדים המוכתבים על ידי סלב'ס מעולם הפרסום והתקשורת (דוגמנים, זמרים, שחקנים, כוכבי טלוויזיה ועוד)

גיבורי תרבות, שגדלו במעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים ועלו לגדולה בזכות נחישות וכישרון, היו תמיד חלק מתרבות הבידור המערבית (בעיקר אמריקאית). הם נועדו בין השאר להפיץ את מיתוס התהילה וההתעשרות הקפיטליסטי (From rugs to Reaches). אולם בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים, עם התרחבות מעמד הביניים החדש, הופעת ה-MTV והתחזקות תהליכי הגלובליזציה, החל גל של גיבורי (ובעיקר גיבורות) פרוורים להציף את המסך. הראשונים והחשובים בגל הזה היו מדונה ומייקל ג'קסון.

בעקבותיהם הגיעו מהשוליים החברתיים בארה"ב 'סלבס' ממוצא היספני, כדוגמת כריסטינה אגילרה, ג'ניפר לופז, אנריקה איגלסיאס ומריה קארי, ואפרו-אמריקאי כדוגמת דסטיני'ז צ'יילד, ביונסֶה, סנוּפ דוג או black eyed peas . השפעתם של גיבורי תרבות אלה על הטעם והעדפות בתחומים מגוונים, ובעיקר בתחום האופנה, היא עצומה. זאת, לא רק משום שעוצמתה של התקשורת היום גדולה מתמיד, אלא גם משום שכוכבים שצמחו "מלמטה" מעוררים הזדהות עצומה בקרב המעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים ובקרב שכבת הביניים החדשה (אנשים שעברו ניעות חברתית). מספיק שזמרת ידועה תשנה תספורת וכבר היא הופכת לטרנד בינלאומי הסוחף אחריו מיליוני מעריצים.

'אריזת הסלבס' של מדונה וממשיכיה כללה מוסיקת טכנו קצבית במגוון סגנונות, כוריאוגרפיה תזזיתית ואסרטיבית, ובעיקר ביגוד ארוטי המחצין מיניות ובטחון עצמי.
ערוץ ה-MTV לצד התפתחות תעשיית המותגים הבינלאומית פתחו עידן שבו יופי חיצוני ולבוש אופנתי מהווה חלק מרכזי בתרבות הפופולארית.

תהליך המוביליות שהתרחש בישראל, בעקבות עליית הליכוד והפרטת השוק הישראלי, לצד מהפכת התקשורת וההשפעה האמריקאית הגוברת הביא להופעת דור חדש של ישראלים שאופנתיות ומותגיות מהווים חלק מרכזי בתפישת עולמם וסגנון חייהם. 

התנופה העצומה לה זכו רשתות האופנה הישראליות נזקפת במידה רבה לזכותו של מעמד הביניים החדש. זהו קהל הלהוט לפתח את התדמית 'הקולית' המתבטאת מעל לכל בהופעה חיצונית. רשתות פוקס, קסטרו, רנואר ואחרות שכרו משרדי פרסום אגרסיביים בגישתם השיווקית, שהעמידו פרזנטורים (דוגמן/ית מייצג/ת את תדמית החברה) יפי - תואר ו'מגניבים' כדי למשוך את הצעירים לקנות את מותגיהם. גם חברת הוניגמן, שביסודה הייתה שנים ארוכות חברה שמרנית ללבוש נשים וילדים, עשתה צעד עסקי המשתלב בגישה זו, ויצרה את המותג TNT הפונה לבני טיפש-עשרה ב'לוק' אירוטי מודגש.

הפרסומת לבגדים מגיעה היום לא רק מחברות הטקסטיל והאופנה אלא גם באופן עקיף, דרך אמצעי התקשורת (סדרות טלוויזיה, מדורי רכילות וכו') ותעשיית הבידור. זאת ועוד: המגמה שהחלה בשנות התשעים, לפיה נוצרו יחסים הדדיים בין מעצבים לכוכבים, בעיקר מתחום המוסיקה (הם נרתמו לשווק זה את זה), הפכה להיות בולטת בעשור זה. על הזכות להלביש את מדונה, למשל, במסעות ההופעות שלה, התחרו מעצבים כמו גוטייה ודולצ'ה א- גבאנה. כיום כמעט כל כוכב, להקה, או מגה- ספורטאי נעזרים בסטייליסטים שקובעים בסופו של דבר את טעם ההמון. 

ישנן קבוצות בחברות בישראל ובעולם, שהמוטו המרכזי בלבוש שלהם הוא אחידות, היבלעות בכלל ואי הבלטה עצמית (בעיקר חברות דתיות). בקרב מעמד הביניים החדש המוטו הוא הפוך, קרי: להבליט את עצמך ללא עכבות, להצהיר "הנני כאן". חברות האופנה דואגות לספק את הצורך הזה, הן על ידי אופנה המתחלפת במהירות, והן על ידי שפע פריטים, השונים זה מזה, ולו בניואנס. לכן הם מקפידות להזרים כל הזמן מבחר חדש, המושך את הקונים לבוא לבדוק, לממש, ולקנות עוד ועוד. האדם הופך בעצם לקולב שעליו מולבשים זרם מתמיד של פריטי אופנה חדשים.

חנויות הבגדים היום נראות כמו חנויות תחפושות והמסר השליט הוא: אתה יכול ללבוש כל דמות שתרצה, ובלבד שתבחר את השילוב הנכון שיקנה לך את "הלוק" הנכון.

הנעליים, ובעיקר נעלי נשים, עונות במיוחד על הצורך לגוון, להמציא את עצמך מחדש ולהבליט את עצמך. זאת כיוון שפסי הייצור מאפשרים הנפקה מהירה של דגמים חדשים לשוק. נשים רבות "משוגעות" על נעליים וביקור בחנויות הנעליים נעשה היום פופולרי מאוד בקרב צעירות ומבוגרות כאחד.

אופנת הלבוש בראש סולם הערכים

כאמור, שכבה זו מתייחסת למראה החיצוני (איפור, תסרוקת, לבוש, הנעלה) כבעל חשיבות עליונה, וכתוצאה מכך מקדישה זמן רב וממון רב לנושא (קניית בגדים, נעליים, מוצרי איפור , ניתוחים פלסטיים וכו'). לבוש ואופנה גם עומדים במוקד השיח: "מה קנית?", "איך ההוא/ההיא נראים?" וכיוצא באלה. 

אופנת הלבוש נעשתה מרכיב חשוב בתרבות הפופולארית לא רק בשל התפתחות הרגישויות האודיו-ויזואליות של הדור הצעיר, אלא גם משום שהיא הפכה לכלי אפקטיבי למוביליות חברתית והתעשרות (ראה דוגמנים, זמרים, וכו'). יופי לכאורה (רק לכאורה) הוא מסלול מקוצר לתהילה ולעושר: אין צורך להשקיע כסף רב, אין צורך ללמוד שנים רבות. זה משאב טבעי של האדם ולכן אפשר לנצל אותו ככל האפשר. קל למדי לעצב מראה מושך באמצעות תסרוקת עדכנית, איפור, בגדים צמודים, טיפוח ואביזרים. המסר הזה נקלט היטב בעיקר בקרב שכבת הביניים כיוון שהיא מציעה אשליה קלה ונוחה להמונים.

עדריות מותגית

למעמדות הנמוכים ולמעמד הביניים בכל רחבי העולם יש נטייה חזקה במיוחד ללכת על פי צו האופנה החדש, המוכתב במדורי הפנאי בעיתונים, בתוכניות טלוויזיה ובהופעות בידור. זאת בעיקר משום שהם נוטים לקבל דברים כפשוטם וקל לתמרן אותם באמצעות סמלים של זוהר מזויף וקלישאות. אנשי האסכולה המרקסיסטית אולי יראו בלבוש סוג של אופיום חדש להמונים. 

מעטים משכבה רחבה זו בוחרים, באופן עצמאי ובלתי מותנה בזרם המקובל, את המרכיבים בהופעתם החיצונית. הרוב מאמץ מודלים אופנתיים המוכתבים על ידי חברות האופנה, שיוצרים אחידות גבוהה במראה (כאשר האופנה מתחלפת כולם מחליפים כמו בפקודה). הדחף להיות אופנתי ולהיראות ממותג הוא כה גדול עד שלא אחת קורה שכל פריט ופריט על הגוף הוא מאותו מותג. למשל, חולצה, מכנסיים, תיק, נעליים, משקפיים ואפילו רצועת השעון מבית היוצר של 'דולצ'ה א-גבנה' כאשר סמלי החברה בולטים לעין (ראו להלן "לבוש הסרוויס"). 

אנשי מעמד הביניים החדש בכל העולם נמשכים במיוחד למותגים, ורצוי מותגים בינלאומיים, שכן זה מאפשר להם להיראות כמו הכוכבים, שלהם הם סוגדים. במקרים רבים המותגיות חשובה מהבגד עצמו. למעשה מדובר בשכבה שליצרנים ולפרסומאים קל לעשות בה מניפולציה רגשית, שכן קונים מה שמכתיבים להם. היום זה מכנסי לי קופר, דיזל, קרוקר או אנרג'י ומחר זה מותג חדש. היום זו חולצת סווטשירט עם קפושון וכיסי 'קנגורו' בחלק הקדמי על הבטן ומחר זו יכולה להיות חולצה אחרת עם כיסים מאחור. 

אגב, המראה הספורטיבי (מה שמכונה בעגה 'ספורט אלגנט') חביב במיוחד על הגברים משכבה זו, הן משום אהדתם לכוכבי ספורט והן משום שהמותגים הספורטיביים משדרים נעורים, קוליות, אנרגטיות ובינלאומיות. 

דוגמא מובהקת לעדריות המותגית בעולם ובישראל, היא אופנת הקרוקס שסחפה את הישראלים (ובעיקר את אנשי מעמד הביניים החדש) לפני שנים מספר.  הטרנד העולמי החל כ'נעלי טבחים' של 'בירקנשטוק', לעמידה ממושכת במטבח. הנעליים מספקות פתרון אורתופדי נאות לתמיכה ברגליים כואבות, והן קלות במשקל וקל לנקות אותן. 

אחד הגורמים שיצרו משיכה לנעליים, בנוסף לנוחותם הגדולה, הוא גורם הצבע. הצרוף של נעל-עבודה וצבע עז שידרג את הסנדל והפך אותו לפריט אופנתי.

הקרוקס קנה לעצמו מעריצים, בעיקר בשל הנוחות הגדולה שלו. אולם, בשל העדריות אחר אופנות מוכתבות, במקרים רבים השיקול האסתטי גובר על שיקולים של נוחות ובריאות, למשל עקב גבוה או בגדים לוחצים.

חיקוי

שכיחה בקרב שכבה זו הנטייה לחיקוי (חיקוי גיבורי תרבות וחיקוי החברים). קיים לחץ חברתי כבד ליישר קו בתחום הלבוש בשל תפקידו החשוב של המראה החיצוני ובשל מאילוצים תקציביים – למשל מוצר מעור סינטטי שמחירו זול ממוצר מעור אמיתי. 

יש הגורסים שהמעצבת ובעלת חנויות האביזרים והתכשיטים, מיכל נגרין, מבטאת בצורה מזוככת בסגנונה את טעמו של מעמד הביניים החדש, שכן היא מייצרת תכשיטים מצועצעים שיש בהם מידה רבה של חיקוי לוינטאז'.

היעדר עידונים

"עילגות חזותית" (מושג לא לגמרי מדעי, אבל חשיבותו לאפיון סגנון חיים גדולה) שכיחה בקרב מעמדות ביניים חדשים בכל העולם המערבי ובחלקים של מדינות העולם השלישי.

אפשר להעלות מספר סיבות ל'עיוורון' (חוסר מודעות), לסתירות ולצרימות בתחום האסתטיקה השכיחים בקרב האוכלוסייה הזאת:

  • רבים באים מרקע של עוני וגדלו בבתים שבהם לא הייתה כמעט אפשרות לבחור בין אלטרנטיבות, ובכלל זה אלטרנטיבות בתחום הלבוש (לבשו מה שהיה).
  • רבים מגיעים ממשפחות ללא השכלה פורמאלית. השכלה נוטה לפתח חוש ביקורת, שהוא מרכיב חשוב במיומנות ויזואליות.
  • ברבים קיים הדחף לפרוץ קדימה ולעלות בסולם הריבודי. הדחף הזה נובע הן מרקע של חיי מצוקה כלכלית והן מהעובדה שמדובר באוכלוסיה הנוטה לאמץ בקלות יתר את המיתוס הקפיטליסטי של ההתעשרות המהירה. התחושה הרווחת בקרב רבים היא: 'אם היא/הוא עשו את זה באמצעות היופי גם אני יכול/ה'. חלום העושר גורם לעיוות תמונת המציאות ומביא רבים להאמין לא במה שהם רואים במראה אלא במה שהיו רוצים לראות בה. האמונה הזאת מתחזקת באמצעות מסע פרסום אגרסיבי של חברות האופנה, המוכר לקונים ובעיקר לקונות אשליות.

חייבים להדגיש, שככל שעוברות השנים העילגות הזאת הולכת ונעלמת מהנוף הישראלי ומוחלפת בשפה ויזואלית מתוחכמת ומעודנת בהרבה.

מראה הדור ומצועצע

מהראיונות שערכנו ומתוך התבוננות עולה שרבים משכבה זו – בעיקר המבוגרים יותר– נוטים ללכת על קו מהודר ומצועצע (זהבים, נצנצים, צמידים ושרשרות). כך למשל, קיימת העדפה לתכשיטי זהב על פני נחושת או כסף. אפשר והדבר נובע מהרצון להידמות לעשירים או לחילופין מעושר אמיתי שהושג לאחרונה וזקוק לאישורר סביבתי.

טשטוש גבולות בין דור ההורים לדור הילדים

כאמור, האוכלוסייה היהודית החילונית הוותיקה בארץ, ובעיקר מעמד הביניים החדש, היא האוכלוסייה המושפעת באופן עמוק מהמדיה, ובכלל זה מפרסומות. המסרים של להיות יפה, חתיך/ה וצעיר/ה לנצח הופנמו אצלם עמוק והם מקרינים על תפישת הלבוש וההופעה החיצונית.

אחד הביטויים לכך היא הנטייה של נשים בגיל הביניים, ובכלל זה אימהות לבני טיפש עשרה, לחקות את בנותיהן הצעירות וחברותיהן או דוגמניות צעירות 'זוהרות' המופיעות חדשות לבקרים בטלוויזיה, בעיתונות היומית ובעיתונות הפנאי (בעיקר 'לאשה' ו'את'). כך, לא נדיר לראות נשים בנות 40, 50 ואפילו 60, שניחנו בגוף מלא הלובשות בגדים הדוקים מאד, כמעט 'מתפוצצים', על גוף שמידותיו רחוקות מהמידות של הצעירות

מתקבל הרושם שהדמות הנשקפת להן מהמראה היא בעצם הדמות שהן עיצבו - לפחות באופן חלקי - בדמיונן - כלומר מעין דמות מומצאת שהיא מיזוג בין הדמות האמיתית לדמות שאליה הן נושאות את עיניהן.

נשים מבוגרות (מעל גיל ארבעים) רבות קונות מכנסיים ברשתות ובחנויות שבהן קונות הבנות שלהן בנות העשרֶה: בקסטרו, רנואר, פוקס, תמנון, TNT, זארה , מנגו, המשביר לצרכן, H&O וכן בשוק רמלה לוד. האמידות יותר קונות בגדים בחנויות יבואנים כמו Folie, Pessi. ג'ינסים ודרילים של לי קופר, קרוקר, מיס סיקסטי, ודיזל פופולרים מאד. 

גם בקרב הגברים המבוגרים רווחת הנטיה להיראות צעיר ו'מגניב' כמו לבנים. לכן לא נדיר למצוא גברים בגיל העמידה העונדים עגילים, מקעקעים את גופם, שמים ג'ל בשיער ושמים על עצמם לבוש צמוד המבליט כרס.

מראה הסרוויס

מראה שכיח בקרב נשים משכבה זו הוא ה 'סרוויס אופנה'. הכוונה לאחידות של פריטי הלבוש והאביזרים שנועדה כביכול להשיג מראה מותגי מושלם: חיבור של נעליים, תיק, צעיף, תכשיטים לצוואר, לאוזניים, לידיים, איפור ותוספות שיער מאותו .

שכיח במיוחד מראה 'הסרוויס - כול לבן': מכנסי דגמ"ח בלבן עם גופיה או שתיים בלבן, סנדלי פלטפורמה בלבן, פסי לבן בשיער, איפור לבן. הכול 'מתוקתק', ואין מקום למקוריות בתחום השילובים. 

השפעה יאפית גוברת

התקשורת הישראלית רוויה בדמויות יאפיות (למשל בסדרת דרמה מקומיות המוקרנות בערוץ 2 ו-10) והשפעת קוד ההתנהגות של הדמויות הללו ניכרת יותר ויותר על מעמד הביניים החדש – בעיקר על צעירים. הדבר יוצר בשנים האחרונות קו מבחין בין האם לבתה והאב לבנו. 

דוגמא להשפעה יאפית היא מכנסי ג'ינס או דריל על בסיס השרוואל (המכנסיים שמוטים ומגלים ירכיים ובטן) הפופולריים בקרב צעירות ממעמד הביניים.

דוגמא אחרת להשפעה יאפית – הפעם בתחום 'היוניסקסיות' - היא מכנסי דגמ"ח או 'מכנסי עבודה' באורך ברכיים, רחבים מאוד או צרים מאוד, גזורים ופרומים. הסגנון הזה, השכיח בין צעירות ומבוגרות כאחד, מתאים לחורף ולקיץ, בשילוב מגפיים גבוהים, או מגפיים קצרים מעל גרבי ברך.

פופולריות לשחור, לעור ולשקוף

הצבע השחור פופולרי בקרב שכבה זו. ביומיום ההעדפה למכנסים שחורים צמודים בגזרה נמוכה ואילו בערב ('ליציאה') נהוג ללבוש דגם מתרחב כלפי הקרסוליים. שילוב נפוץ הוא שילוב של מכנסיים שחורים צמודים עם חולצת ערב משיפון מנומר, או גופיית פייטים ועליונית סאטן לייקרה עם שרוולים שקופים

בגד שקוף מעיד כביכול על הלובשת שהיא גאה בחמוקי גופה; בגד מנצנץ משדר יוקרה, כי מתכות יקרות נוצצות; ובגד מנומר הוא נחלתן של אלו השואפות להצטייר כנשים חתוליות, מתפנקות ורכות מחד, מהירות, גמישות ושורטות מאידך, ובלשון הסלנג – 'סקסיות קצוות'.

מכנסי-עור או דמוי עור מאוד אהובים לאירועים חגיגיים, בעיקר בשל העובדה שהעור משווה לגוף מראה צמוד וסקסי (העור רומז על 'חייתיות' אנרגטית). זאת ועוד, מכנסי עור נחשבים לבגד יקר, ובשל כך מתווספת לו יוקרה. מכנסי עור נראים בדרך כלל אלגנטיים אם הם מונחים היטב על הגוף. מכנסי העור ניחנים גם בנינוחות ובתוספת ease, כלומר רווח קל בין הגוף לבגד המאפשר תנועה ומרחב נשימה. אף על פי כן נשים רבות לובשות את המכנסיים צמודים והדוקים, והדבר משווה להן מראה לחוץ ויש האומרים שגם "צעקני" (ניתן לראות בבירור את קווי המתאר של האיברים המוצנעים).

החצאית

החצאיות אופנתיות במיוחד בתקופה האחרונה ומושפעות מגל הריקודים הלטיניים השוטף את העולם המערבי. החצאיות עשויות שכבות של וולאנים, ערבוב בדים במרקמים ובמוטיבים שונים, בעיקר פרחוניים ואתניים. החומרים - כותנות, ויסקוזה וסינתטיים, כולל רשתות טול גמישות.

החצאית מעצם טבעה מאפשרת קשת גדולה של נפחים, משחקי בד, שכבות וגזרה, מאחר ומה שמחייב אותה הוא היקף המותניים בלבד, סביבם היא מונחת. החצאית מתנפנפת ונשית, ואם היא מתאימה למימדי הגוף ומלווה בחולצה ובפריטים נלווים היא יוצרת הרמוניה מחמיאה. באחד הראיונות עם מעצבת אופנה נשמע הטיעון שלא פעם נשים ממעמד הביניים נוטות ל-over doing, כלומר להפריז במינונים. לחצאית, הרעשנית ממילא, הן מצמידות אבזור ותוספות רבות, היוצרות גודש, עומס יתר וחוסר התאמה לגוף, וזמן ולמקום.

התוספות המקובלות הן חגורות מותניים, שמידת הפופולאריות שלהן גברה בהשראת ה- Power Dress של שנות השמונים. (לבוש המעצים את דימוי 'האישה המנהלת' על ידי תוספת כריות ענק לז'אקט באזור הכתפיים, מול מותניים צרות במיוחד, המהודקות בעזרת חגורה רחבה). החגורות רחבות, עתירות ניטים, בתוספת שרשראות מרשרשות, אבזמים מעוטרים וגדולים, גדילים (תיקיית חגורות) ועוד.

שני סוגי חצאיות אופנתיות רווחים בקרב צעירות: הסוג האחד הוא חצאיות מיני קצרצרות מבדים יציבים, בדרך כלל מג'ינס, בתוספת וולאנים, לעיתים מג'ינס או מבדי כותנה או ויסקוזה שונים, צבעוניים וקלילים. החצאיות הקצרצרות מאפשרות להחצין את הגוף ולהראות רגליים חשופות במראה סקסי-פרובוקטיבי המופץ באינספור פרסומות. הוא בא ליצור תדמית של אישה 'טורפת': תאבת חיים, שובבה, עצמאית, מגרה ומתגרה.

סוג שני הוא חצאיות וולאנים ארוכות, מתנפנפות בשכבות בדים שונים זה מזה, בואריאציות רבות. הן מונחות נמוך מאוד על הירכיים, חושפות בטן וירכיים, לעתים באופן מתגרה במתכוון.

לגיטימציה להידור

עושה רושם (לא בדקנו זאת באופן סטטיסטי) שגברים ממעמד הביניים החדש מרגישים נוח יותר מגברים משכבת "צאצאי תנועות הנוער בחליפה ועניבה. אולי זה בשל הזיקה של הצפון אפריקאים לתרבות הצרפתית, בשל הנהיה של מעמד הביניים בכלל העולם לזוהר, בשל הצורך החזק יותר בקרב השכבות המוביליות לאשש לעצמך את מעמדך המקצועי והכלכלי החדש ובעיקר בשל העובדה שרבים מ"הנובורישים" לא עברו את החינוך הצברי הקלאסי של תנועות הנוער – חינוך סוציאליסטי ופוריטני שהסתייג מהמראה "האירפואי-בורגני".

הלגיטימציה להידור, המנוגדת לקוד הלבוש הצברי-הקיבוצניקי, באה לידי ביטוי גם בשמלות הערב של נשים המיועדות לאירועים חגיגיים.

שמלת יום יום איננה פריט לבוש רווח בישראל בכל השכבות. השמלה שמורה לבגדי ערב ואירועים. שמלת הערב המהודרת (שמלות נשף) אהובה על רבים מנשות מעמד הביניים החדש. באים "לדפוק הופעה". השמלה הפופולריות היום היא שמלה הדוקה וצמודה לגוף, בצללית 'מרילין מונרו'; בוהקת; שקופה; בעלת מחשוף נדיב במיוחד; וכתפיים גלויות. מאזור הירכיים היא מתרחבת בעזרת תוספות בד מתנפנפות, גזורות בא–סימטריה המשדרת מה שמכונה 'מראה מיוחד'. למעשה, אין ייחוד במראה, והוא נפוץ ללמדי. היא יוצרת שילוב בין מלכותיות הדורה לסקסיות נשית ומזכירה שמלות כלה או שמלות 'טוּטוּ' של רקדניות בלט קלאסי' שחרגו במימדיהן.

החומרים המועדפים – עור או דמוי עור, רצוי בשחור מבהיק, שיפון לייקרה בעל שקיפות, תחרות רקומות, רשתות תחרה ופייטים, בעיקר בסביבות החזה, בדי לייקרה מנומרים, בעלי הדפסים בזהב ובכסף, ועליהם לעיתים אבני סברובסקי מנצנצות. המחיר אינו צנוע. שמלות ערב ושמלות כלה בעיצוב פנינה טורנה וגלית לוי נרכשות בסכומים שיכולים לנוע בין 8,000 ל- 18,000 ₪ ואף יותר.

החצנה אירוטית

למרות שמדובר בשכבה עם אוריינטציה מסורתית ורקע דתי-פוריטני, דווקא ההחצנה המינית מובהקת אצלם יותר (בעיקר בקרב נשים) בהשוואה לחלק ניכר מהחילונים. 

הדגשת החושניות נעשית באמצעות מכנסיים צמודים מאד, ולעתים ממש מתפוצצים על הגוף (המדגישים את חמוקי הגוף), חיתוך נמוך של המכנסיים החושף בטן ומותניים (מראה שיובא ארצה והוקצן כאן), מחשופים נדיבים, אביזרים המסמנים חלקי גוף אינטימיים, איפור מודגש ותסרוקות עם רמזים אירוטים (ג'ל, נצנצים, עיצוב יוניסקסי 'שובב'). 

באופן כללי דומה (זו התרשמות בלבד, ללא הוכחה סטטיסטית) שבהשוואה לאוכלוסיות אחרות, נשים צעירות ומבוגרות ממעמד הביניים החדש מרגישות נוח יותר ללבוש גופיות, חולצות בטן ופריטי לבוש אחרים, החושפים את הגוף, וזאת גם במקומות ציבוריים ובמקומות העבודה. 

אצל הצעירות אין כמעט הבדל בין גופייה חגיגית לגופייה ליום יום. הן הולכות לאירועים, למועדונים או למסיבות בגופייה האחרונה שקנו, המתפקדת עד לגופייה הבאה על תקן 'חגיגית'. אצל המבוגרות יותר קיימת נטייה ללבוש גופייה יותר נוצצת, משובצת אבני 'סברובסקי', פייטים, תחרת גפיור או ברוקאד לייקרה (פנינה). יש גם גופיות מעור המתפקדות כמחוך.

מקצת מהנשים נוהגות ללבוש חולצה צמודה מאד עם חיבה מיוחדת לצבע הורוד (צבע המסמל את האהבה, הנשיות והנעורים). בשנים האחרונות נפוצות על חזית החולצות הללו הקישוטים הבאים: קלישאות מודפסות בסגנון I love you או kiss, דמויות מצוירות כגון מיקי מאוס, שפנפנית פלייבוי או פּוּקה (דמות פופולארית מבית היוצר של המנגה היפאנית), סמלי לוגו של חברות ידועות, רצוי בזהב או בכסף ולעתים בשילוב פייטים.

מקצת מהמבוגרות לובשות חולצת טישרט קצת יותר גדולה וארוכה מעל טייטס צמודים, או בשילוב אחר, כדי להצניע את הבטן. האפיונים בצבע ובקישוטים דומים: צבעי ברבי, לוגואים גדולים בהדפסת כסף או זהב ושיבוץ פייטים.

סוג שכיח נוסף הן חולצות לייקרה צמודות ביותר, בעלות שרוולים, באורכים שונים, עם מחשופים מעוצבים בשלל חריצים ו'חלונות' סטייל אודטה. הצעירות גוזרות את המחשוף כך שהכתפיים חשופות, ומתגלות כתפיות החזייה או הגופייה, והקעקוע.

נשים רבות אוהבות להבליט את השיזוף העמוק של הצוואר והחזה - הנתפס כצעיר וסקסי - באמצעות חולצה לבנה צמודה (היוצרת קונטרסט), בעלת מחשוף נדיב או באמצעות סטרפלס.

אבל דומה שהחולצה האהובה ביותר על צעירות ומבוגרות כאחד היא חולצת הגופייה מבד המשלב בין ליקרה וכותנה. היא צמודה, דקה, 'מפארת' ומבליטה את החזה. הגופייה אהודה גם משום שהיא חושפת את כתפיות החזייה (רמז לארוטיות) ואת הקעקועים על הכתפיים, הגב העליון והחזה (הקעקוע מסמן מיניות משוחררת). 

חשוב להדגיש שעד לפני מספר שנים לגופיה היה תפקיד אחר, מוצנע: היא שימשה כבגד תחתון, שבמקרה הקיצוני ניתן היה לחזות במחשופה העליון כשהחולצה העליונה הייתה מעט פתוחה, או מעט שקופה. הייתה זו ככל הנראה פנינה רוזנבלום, שמיצבה את מקומה של הגופייה כחולצתן האולטימטיבית של זקורות החזה. היא ואחרות יצרו את הקוד החדש, שלא זו בלבד שלא צריך להצניע את הביגוד התחתון אלא שיש להבליט אותו. היום התופעה הזאת הלכה צעד אחד רחוק יותר: חשיפה של חלק גדול מהתחתונים באמצעות מכנסיים בעלי קו מותניים נמוך מאד.

הגופיות מאופיינות במעט בד, בסריגי לייקרה, במחשופים עמוקים, בשלל צבעים, הדפסים מנומרים, כתובות וקלישאות, המופיעות בדרך כלל על החזה להבלטה מכופלת, למקרה שאתה גם קורא את הכתוב. לעיתים הגופייה כפולה – האחת על השנייה, לעיתים גזורה בסטרפלס. 

ביטוי נוסף לאירוטיות המוחצנת הם נעלי העקב הגבוה ומגפי השפיץ. בעבר הלא כל כך רחוק, עקב נחשב בישראל ל"זנותי" (בעיקר בתרבות תנועות הנוער). התפישה הזאת עברה מזמן מהעולם, אם כי חייבים לציין שהישראליות אינן נוטות, ככלל ללכת עם עקב גבוה. רוב הנשים שכן הולכות עם נעל בעקב גבוהה באות ככל הנראה משכבת מעמד הביניים. 

לצעירות יש חיבה מיוחדת לנעלי ערב בצבעים כהים, בעיקר שחורים, על עקבים גבוהים מאוד ודקים, של מעצבים איטלקיים וצרפתיים ידועי שם. חיבה רבה ניתנת לנעליים מסוגי עור ייחודיים: קרוקו (עור תנין), איגואנה מהנילוס, עור יען, נחש – המקנים לרוכשת תחושה שהוגדרה כ'אושר', הנובעת מהתפעלות מהמוצר מצד אחד, אך גם מתחושה של בעלות על בלעדיות, נדירות ומקוריות.

בשנים האחרונות המגפיים הם מפריטי ההנעלה החשובים ביותר. בחורף 2007 תפוסת המגפיים בחנויות הנעליים היוותה כחמישים עד ששים אחוזים מההיצע הכללי בתחום ההנעלה. מגפי נשים על פי הטרנדים האחרונים מגוונים ביותר: מגפיים גבוהים עד לגובה הברכיים, וגם מגפונים קצרים, על עקבים גבוהים, דקים וגם רחבים.

נשות מעמד הביניים החדש חובבות מותגים, והן נצמדות בעיקר לפריטים העונתיים הפורצים לאופנה, ולא לפריטים הקלאסיים, שכמעט אינם משתנים. בעונת 2007 הודגשו מגפיים בסגנון בוקרים, מגפיים בעיטורי פרווה, ומגפיים בעלי עקבים גבוהים ודקיקים.

המבוגרות והצעירות, אימצו בחום את מגפי השפיצים בגובה הברכיים, בדרך כלל מחיקוי עור, בעלי עקבי סיכה גבוהים. ההליכה במגפיים מסוג זה מחייבת מיומנות–על בהישרדות על פני הקרקע ללא מעידה. נקישות העקבים נשמעות למרחקים ומבשרות את בואה הקרב של האישה.

אחת ההתפתחויות הבולטות בשנים האחרונות בתחום צריכת ההלבשה היא הצריכה ההולכת וגוברת של הלבשה תחתונה. פריטי הלבשה תחתונה אינם נחשבים עוד אירוטים או פורנוגרפיים כי אם חלק בלתי נפרד ממערכת הלבוש ומתרבות צריכת הלבוש. כך צצות יותר ויותר חנויות של פרטי הלבשה תחתונה, שגם בהן נמכרים מותגים בתחום זה. התפתחות הצריכה ההלבשה התחתונה מאיינת את כלל המגזר החילוני, אולם היא בולטת במיוחד בקרב שכבת מעמד הביניים החדש. 

ספורט אלגנט

בצד סגנונות הג'ינס למיניהם, הצעירות מרבות ללבוש מכנסי דריל או גבארדין מכותנה נקייה או כותנה מעורבת בפוליאסטר, מכנסי קורדרוי בגזרות דגמ"ח נינוחות ומרובות כיסים, לעיתים עם הדפס הסוואה ולעיתים במראה ילדותי בצבעי יסוד. אהובים מאוד מכנסי 'טרנינג' שהפכו זה כבר מבגד ספורט לבגד יום יומי מקובל וטרנדי.

אחת הסיבות למיצוב מכנסי הטרנינג כפריט אופנתי מחוץ לחדרי הכושר, הוא פיתוח מואץ של ענף הסריגים הסינתטיים בתעשייה, כתוצאה מריבוי הזמן הפנוי, שנועד לספורט ונופש במקור. הסריגים מתאימים עצמם לגוף, ונוחים מאוד ללבישה. עלות הסריגים נמוכה יותר מזו של האריגים, כיוון שהסריגה היא תהליך מהיר יותר, ושינויי דוגמאות מבוצעות בה ביתר קלות טכנולוגית מאשר באריגה.

סביר להניח שהטרנינג נעשה פופולארי כלבוש יומיומי גם משום שהוא משדר יוניסקסיות ומיניות (הוא מזכיר פיג'מה ומקל על 'ההתמזמזות').

השחורדינית והמטרוסקסואל

נשים (וגם גברים) מפתחות יחסי תלות עם הספר שלהן. ספרים (הנקראים 'מעצבי שיער') נחשקים כמו שוקי זיקרי, מיקי בוגנים, מישל מרסייה, ז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין בת"א, עידן חן, יחיאל טפירו, איציק כרסנטי בחיפה או אבי מ'קינג דיויד' בירושלים, הפכו להיות 'גורו' בעיני נשים רבות. מעצב השיער הוא אדם שתולים בו תקוות לקבל מראה שישפר את מצב הרוח ירוד, לקבל עצות בכל מיני תחומים, ולאו דווקא השיער, לגלות סודות שלא מספרים לאף אחד, ולשפוך את הלב. 

ישנן לקוחות המפתחות יחסי תלות במעצב השיער. הסיבה לכך, אליבא דה אחד ממעצבי השיער שרואיינו לצורך כתיבת מאמר זה, היא: " ששיער מקרין על מצב הרוח, על ההרגשה. אישה מגיעה אלי לעיתים מתוך צורך לשפר את ההרגשה, כי זהו שינוי המשפיע מאוד חזק ומהר על כלל ההופעה והמראה. אני יכול להגשים לה פנטזיה, להכניס אותה למראה אותו היא רואה בעיני רוחה. אני כמובן משתדל להתאים לפניה ולסגנון חייה את מה שנכון לה, ובד"כ קולע ב 100%'.

המספרות המובילות בארץ הפכו להיות היכלות מסוגננים על פי תפישת המעצב, עד לפרט האחרון. הן מחולקות לחללים המשרתים כל שלב מתהליך התספורת, עם ערך מוסף גדול של סגנון, פינוק ואסתטיקה כשהלקוחה במרכז.

במספרות נחשבות ישנם פריטי ריהוט ייחודיים, המיובאים מכול קצווי תבל, כגון ספת עור מודולארית לטיפול בראש בעיצוב מוקפד, קירות שקופים בהם זורמים מים, או עיצוב כל-לבן של המספרה למראה בוהק. המספרות דואגות לתת שירותי טיפול פנים ומסאז'ים, פינות קריאה והתרגעות לזמנים בהם יש לחכות או לשהות במקום לצורכי תהליך הצבע או הסלסול, כיבוד ממטעמי סושי ועד ארוחות גורמה ללקוחות מיוחדים וקבועים.

אף שההוצאה כבדה למדי, נשים ממעמד הביניים החדש הן לקוחות נלהבות של מעצבי שיער. באמצעות התספורת יכולה האישה בקלות יחסית לשדרג את המראה שלה, לתקן אותו, ולהידמות לדמויות נערצות המככבות בתקשורת. ספרים מעידים על כך שהם מתבקשים על ידי לקוחות רבים להיראות כמו סלבריטי זאת או אחרת, כפי שהסביר לנו מעצב שיער חיפאי:

"השיער והעור מאוד חשובים, ראשונים במעלה לגבי התחושה והמצב-רוח של האישה, וגם אצל הגבר. אני מגשים לאישה פנטזיה, מכניס אותה לנעלי הדמות שהיא ראתה בעיני רוחה. אני יכול לסלק את שיער השיבה או להקנות לה מראה צעיר יותר, כי כך כולן רוצות. אני משדרג להן את המראה ומדריך אותן איך להיראות נכון יותר בהתאם לנתונים שלה, כי לרוב הנשים אין ביטחון לדעת מה יכול להתאים להן. יש לי מתנה מאלוהים - אני 'מאבחן אישיות' - אני קולט אותה, מברר בלי שתרגיש, מהו סדר יומה, ומה חשוב לה. אני יודע מה להמליץ לה, ובדרך כלל אני קולע ב- 100%, מצליח 'להלביש' אותה בתסרוקת שהכי מתאימה ומחמיאה לה".

תסרוקת חדשה ועיצוב שיער הם הדרך הטובה ביותר לעשות מהפך: ניתן לסלק שיער שיבה ולהיראות צעיר, ניתן להשתנות בבת אחת באמצע תהליך משברי כמו גירושין או מעבר לתדמית חדשה, בדרך כלל משיער ארוך ושחור לשיער קצר ופלטינה. נעצב הישער החיפאי הוסיף וטען כי "אין כמעט אישה שלא מחפשת שינוי, למעט 'don't touch me client' שאני בעצמי קולט אותן, למרות שהן כביכול באות לעצב את שיערן מחדש. אני מעדיף לשלוח אותן מהסטודיו שלי, מאשר להיכנס לעימות תוך שכנוע".

בישראל מאוד אוהבים שיער בלונד. הבעיה שלרוב הנשים בישראל, ובעיקר לנשים ממוצא מזרחי, יש שיער כהה. כך נולדו מה שהתקבע בסלנג המקומי "השחרודיניות" – נשים הצובעות את כל שיערן לבלונד, כך שיראה כאילו נולדו עם הצבע הזה. 

לא בדקנו באופן אמפירי, אבל מתוך התרשמות ושיחות עם ספריות, עושה רושם שרוב ה"שחורדיניות" בישראל הן ממוצא מזרחי. נשים אשכנזיות (בעיקר בגילאים מבוגרים יותר) נוטות ככלל לצבע הקרוב לצבע השיער הטבעי שלהן. הבדל נוסף בין מזרחיות ואשכנזיות הוא ככל הנראה (גם זו השערה בלבד) הנכונות לצבוע את השיער בפסים ובצבעים השונים מצבע השיער הטבעי. נראה שהאשכנזיות שמרניות יותר ביחס לגוף ולמראה החיצוני וחוששות יותר מלמשוך תשומת לב. הן יעדיפו צבעי שיער סולידיים יותר (טבעיים) וכלל הנראה גם תספורות שמרניות יותר.

תופעת המטרוסקסואליות חוצה ככל הנראה עדות ומעמדות כלכליים. הגבר המטרוסקסואל מטפח את עצמו. הוא מבקר אצל מעצב שיער לצביעה ועיצוב שיער, הולך לקוסמטיקאית לטיפול קוסמטי בפנים ולא חושש מכינויי גנאי לגלגניים בסגנון "יא הומו". גילוחו מוקפד, מראהו מטופח ונקי.

ציפורניים, קעקועים ופירסינג

אם יש קו תפר אופנתי המבחין במידה רבה בין מעמד הביניים החדש לבין צאצאי תנועות הנוער זה אופנות טיפוח הציפורניים, הקעקועים והפירסינג. דומה שבשלושה תחומים אלה יש רוב ניכר לשכבה זאת (זה נקבע משיחות עם אנשים בתחום ומניתוח תמונות בלבד). 

נשים רבות ממעד הביניים החדש משקיעות זמן וממון רבים לטיפוח הציפורניים: בניית ציפורניים מלאכותיות, מילויין, קישוטן וכו'. אצל נשים רבות הציפורניים ארוכות ביותר, צבועות ומעוטרות בשלל עיטורים ותוספות של נצנצים ותכשיטי ציפורניים, כמו שרשראות ו'יהלומים'. מאחר ויד מטופחת בעלת ציפורניים עשויות היא סמל לנשיות מעודנת, יש כאן הזדמנות להחצין סקס-אפיל נשי גם באמצעים מלאכותיים.

יש נשים המקצינות את קישוט הציפורניים עד שמתקבל קיטש צבעוני. כדאי לציין שאורכן של הציפורניים (כשלושה ס"מ) מקשה על חופש פעולה בידיים, ומאלץ את בעלת הציפורניים לנהוג בזהירות רבה בידיה, שמא הציפורניים ייתלשו: קשה לכתוב, לאחוז בחפצים, ובוודאי שאין אפשרות לנגן.

השפעה מכרעת על החברה הישראלית

השפעתו של 'מעמד הביניים הרחב' על החברה הישראלית היא גדולה ועמוקה. הקפיטליזציה, האמריקניזציה, הדמוקרטיזציה וגם המזרח-תיכוניזציה של התרבות הישראלית היא במידה רבה תולדה של ההתפתחויות שחלו בקרב קבוצה זו.

עתידה של החברה הישראלית כחברה דתית או חילונית תלוי במידה רבה בקבוצה זו. להערכתנו, המשיכה של קבוצה זו ל"תרבות הMTV" גדולה בעוצמתה ממשיכתה לתרבות ש"ס. רובם אוהבים את ה"חיים הטובים" וּמוקסמים מתרבות המערב הדמוקרטית. הדת מציעה נחמה ויציבות, וגם כבוד לאלה שנשרו ממרוץ ההישגיות, אך לצד זה היא גם מחזקת עוני (בחברה החרדית), דעות קדומות ומגבילה חירויות. להערכתי, בפרספקטיבה של דורות הן המרכיב האתני (מזרחי) והן המרכיב הדתי ייעלמו בהדרגה מקבוצה זו, והיא תאמץ יותר ויותר השפעות גלובליות.
 

למעבר לערך "פילוח המגזר החילוני הוותיק" לחצו כאן.
למעבר לערך "צאצאי תנועות הנוער" לחצו כאן.
למעבר לערך "הפריפריה הענייה" לחצו כאן.

ביביליוגרפיה

רשימת המקורות המלאה בתהליכי הכנה ותתווסף בעתיד הקרוב למאמר.

הערות שוליים

    צפה בתגובות  תגובות על דורות וסגנונות חיים במגזר החילוני הוותיק - חלק ג: מעמד הביניים החדש (4)

    מערכת

    זה בדיוק מסוג הדברים שעדיין לא הגהנו וצריך לנקש. אגב, הקביעה הזאת, לגבי "המכנס", נכונה אבל כמובן מתוך התרשמות גרידא. הרי אי אפשר להוכיח זאת באופן אמפירי. מה שסיפק את המידע הזה הם לשונאים שהיו איתנו בקשר וזה אומת עם מוכרים בחנויות בגדים. אבל זה באמת מסוג הקביעות שאפשר לוותר עליהם. חוץ מזה, שימי לב שכמעט תמיד אנחנו מציינים את המקור. רוב הנתונים ממשרדי חקר שוק ופרסום, מראיונות ופה ושם סקרים. וכמובן יש פה גם אלמנט בלתי מדיד של התרשמות אתנוגרפית המבוססת על צילומים שלנו (עם הזמן נכניס גם צילומים ממחישים).
    יום רביעי כ"ו באייר תשס"ט 20 במאי 2009

    חגית

    אני בטוחה שהקבוצה קיימת ונוכחת, רק תוהה באם אמירות דוגמת "הערת אגב: בקבוצה זו נוהגים להשתמש בשם היחיד 'מכנס' במקום 'מכנסיים' וגם 'תחתון' במקום' 'תחתונים'." נבדקו באופן אמפירי...
    יום שלישי כ"ה באייר תשס"ט 19 במאי 2009

    מערכת

    מעמד הביניים החדש הוא ערך בבניה ובטעות (תקלה במערכת שלנו) הוא עלה לאוויר באמצעות פונקצית "חפש". בחיפוש מגזרים הוא לא קיים. זו תקלה שאנחנו צריכים לתקן בהקדם. יש שם דברים אנחנו צריכים לערוך ולתקן. עם זאת זה ערך חשוב מאד וגם חדשני (משום מה זו קבוצה שנעלמה מסוציולוגים). המקור העיקרי שלנו הוא מאגר מידע מקיף ביותר של חברת IGO שמתמחה בפלחים בישראל. לכן המידע הסטטיסטי על הקבוצה הזאת מדויק ולגמרי לא הזוי.
    יום שלישי כ"ה באייר תשס"ט 19 במאי 2009

    חגית

    מי כתב את הערך ואיפה הסימוכין לתובנות המעט תמוהות שי בו?
    יום ראשון כ"ג באייר תשס"ט 17 במאי 2009

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.