אנשים ישראל
  עמוד הבית מאמרים לפי חתכים מאמרים לפי א-ב אלבומי תמונות ישראליאנה - אז והיום אירועים  

דרוג הערך:
מידת עניין
רמת דיוק
מידע מלא
חדשנות
 לא דורג

מאהבת מולדת אפלטונית לזוגיות מסוכסכת

מחברי המאמר
עוז אלמוג
(מבוסס על ספרו "פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית")

נוצר ב-6/24/2009  |  עודכן לאחרונה ב-11/11/2009

רקע

הוגים וחוקרים כבר עמדו על כך שהמשפחה היא במובנים רבים מיקרו-קוסמוס של החברה, והערכים שהתרבות מושתתת עליהם נוצרים ומשועתקים בעיקר בתא המשפחתי. דפוסי האינטראקציה בין בני זוג ובין הורים לילדים נחשבים אפוא למשתנים חשובים מאוד בתהליך השינוי החברתי בכל החברות האנושיות. בחברה הישראלית, שבה הקמת משפחה והולדת ילדים הן ערכים מרכזיים, חשיבותם של משתנים אלו היתה ועודנה רבה במיוחד. בשלושה תחומים מרכזיים השתנתה המשפחה הישראלית במהלך הדורות: בתפיסת הקשר הזוגי, בתפישת הסקס ובתפיסת חינוך הילדים. השינויים הללו, שהתרחשו בעיקר בקרב השכבה המשכילה והמבוססת, מקרינים על שכבות אחרות בחברה הישראלית ויש להם השפעה מרחיקת לכת גם מעבר לתא המשפחתי.

האבולוציה של האהבה הרומנטית

מקורו של רגש האהבה הרומנטית בתכונות ביולוגיות של האדם, אולם הסוציולוגיה מלמדת אותנו שתחושות ורגשות מותנים בזמן ומקום ואף 'מהונדסים' על ידי החברה. הדרך שבני אדם מביעים רגשות היא בוודאי 'מתוּוכת' מבחינה חברתית ונתונה לשינויים הקשורים לתפיסות והשקפות עולם. לא ניתן אפוא להבין את השינויים שחלהו בחברה הישראלית ביחס לאהבה רומנטית מבלי להבין את הטרנספורמציה העמוקה שעברה תרבות האהבה במערב בעיקר במאה העשרים.

ביטויים סמליים של זוגיות ואהבה רומנטית כבר הופיעו במיתולוגיות העתיקות של רוב העמים והתרבויות. אולם התפיסה של מהות האהבה, כפי שהיא מוכרת בתרבות המודרנית ובכלל זה בתרבות הישראלית, שונה מאוד מזו שהיתה מקובלת בעולם העתיק ובימי הביניים. היוונים, למשל, סברו שרגש האהבה הוא סוג של מחלה שיש להירפא ממנה, מצוקה שנשלחה בידי שמים ונמשכת זמן רב מדי. האהבה הפגאנית ברומא היתה נטולת רגישות לזולת, שטופת תאווה ובוגדנית. שלא כמו היוונים, הרומאים העדיפו בדרך כלל סקס 'נקי', נטול פילוסופיה ומיתולוגיה של זוגיות אלטרואיסטית.

המנהגים שנוצרו סביב האהבה המתלקחת בין בני אדם בוגרים עברו שינוי אבולוציוני במהלך הדורות. תנאי מקדים להתפתחות האהבה הממוקדת בבן/בת זוג, היה ביטול הפוליגמיה. במאה החמישית לספירה לערך עבר מוסד הנישואים באירופה לחסותה של הכנסייה הנוצרית. הכנסייה קידשה את הנישואים המונוגמיים אך דיכאה באכזריות את הרומנטיקה ואת הסקס, שהם הערובה לאושר משפחתי. תחת חסותה של הנצרות, שבמאה התשיעית כבר שלטה בתרבות אירופה כולה, דוכאה האישה ונתפסה כקניין של בעלה וכישות חסרת זכויות.

מודל 'אהבת החיזור' (courtly love) ואידיאל האהבה הרומנטית החלו להופיע לראשונה באירופה במאה האחת עשרה. מנהגי החיזור החלו להתפשט בקרב אצילי אירופה כולה, והם הפיצו את הרעיון המהפכני שיחסי האהבה צריכים להיות מושתתים על רגשות הדדיים של כבוד והערכה בין הגבר והאשה. בשלב זה נתפסה האהבה כמשהו המתפתח בעיקר מחוץ לנישואים. המשוררים הטרובדורים, שהופיעו במערב אירופה, החלו להפיץ את שירי האהבה שלהם שהעבירו את המסר שתשוקה אשר אינה באה על סיפוקה משפרת את האופי, ואהבה בין גבר לאישה היא חופשית במהותה ואינה צומחת בין בני זוג הכבולים בברית הנישואים. כך נולד גם המיתוס של 'אהבת אמת' true love)), מערכת היחסים החשאית, המרירה-מתוקה, בין האביר לאהובתו, שהוסיף צבע לאתוס האבירות.

עד למאה השבע עשרה היו הנישואים, שהחלו בגיל צעיר מאוד (16-13), בנויים על בסיס חומרי-כספי ונערכו כחוזה כלכלי לכל דבר בין משפחת הכלה למשפחת החתן: שידוך וחתימה על הסכם לחלוקת רכוש וירושה. בחוזה זה היתה האהבה בדרך כלל 'מחוץ לעסק'. את טיבם של נישואי החוזה הכתיבו בעיקר תוחלת החיים הקצרה, המבנה המעמדי-פיאודלי וצורת החיים השבטית. רק במאה השבע עשרה התפתחה התפיסה החדשה שאדם יכול לבחור בעצמו את בן/בת הזוג ושזוג צעיר צריך לחיות יחד לבדו תחת קורת גג נפרדת, והתפתחות זו יצרה מודלים של אינטימיות ופרטיות, שהם הבסיס לאהבה רומנטית.
העלייה בתוחלת וברמת החיים, התרחבות מספרם של יודעי קרוא וכתוב (מכתבי אהבה הם כידוע שמן בגלגלי הזוגיות הרגשית) וצמיחת ערי המסחר תרמו להפצתה של תפיסת האהבה הרומנטית. בד בבד החל מעמדה של האישה בחברה להשתנות, מבחינה תפיסתית אך עדיין לא חוקית, משִפכָה נרצעת של בעלה לבת אנוש ומושא לחיבה ותמיכה חומרית ורגשית. השינוי הזה השתקף בספרות ובמחזאות, למשל ביצירותיו של שייקספיר ('רומיאו ויוליה', 'אילוף הסוררת' ועוד). לראשונה גם היה אידיאל האהבה חלק מתפיסת הנישואים.

במחצית המאה השמונה עשרה כבר לא היו הפלרטוטים והרומנטיקה נחלתה הבלעדית של האריסטוקרטיה, אלא גם חלק מתרבותו של בני המעמד הבינוני שהלך והתרחב. האהבה היתה לאידיאה מובילה בספרות ובאמנות והולידה סופרים גדולים ונובלות קלסיות על אהבות, אכזבות ובגידות. תהליך זה הואץ במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, עם התרופפות המבנה המעמדי הישן והתפתחות התרבות הקפיטליסטית הליברלית, בין השאר עקב המהפכה התעשייתית. המתעשרים החדשים החלו לחקות בהתנהגותם - ובכלל זה בהתנהגותם עם נשים - את המעמד העליון. עם התפתחותו של הקפיטליזם המודרני איבד האיפוק הרגשי מהפופולריות שלו ובמקומו עלו ההומניות והרגשנות במעלה סולם הערכים, והאהבה הרומנטית היתה לכוח תרבותי עצום ונתפסה כמטרה נאצלה בחיים.

המהפכה התעשייתית הולידה את בתי הספר ואת הפנימיות, ועם יציאתם של הילדים אל מחוץ לבית החלה האישה האירופאית לאבד כמה מהפונקציות האימהיות שלה. בעלה העשיר לא נזקק לעבודתה והיא יכלה להתרכז מעתה בתפקיד המאהבת הביתית ובת הזוג הייצוגית. תפיסת השותפות (togetherness) החלה להתפתח בתוך המשפחה הגרעינית הבורגנית ויחד אתה גם תפקיד הרעיה הנאמנה ו'מלכת הבית', האחראית על עיצוב המעון המשפחתי, שבעלה מקדיש לה חלק מזמנו הפנוי. יציאתם של הגברים מהבית לעבודה חידדה את ההבדלים המגדריים ויצרה מערכת ציפיות קוטביות: הנשים היו אמורות להיות רכות, פסיביות, רגשיות ותלותיות, והגברים אסרטיבים, אגרסיבים, עצמאים וקשוחים. צניעות היתה אז הקוד המרכזי בהתנהגותה של האישה עם הגבר וניתנה לה הרשות לקבל או לדחות את חיזורו. הציפיות הללו, שהתבססו על תפיסות שוביניסטיות, עיצבו את מודל האהבה הרומנטית, שהיה זמן רב אחד האמצעים החשובים לביסוס שלטונם של הגברים.
לקראת המחצית השנייה של המאה התשע עשרה הואץ קצב צמיחתה של הכלכלה הקפיטליסטית ועמו קצב גידולו של המעמד הבינוני, הזעיר בורגני. הקפיטליזם החדש טישטש את ההבדלים בין המעמדות ואת הקשרים החברתיים המסורתיים והדפוסים הישנים של הכלכלה. על הבית הוויקטוריאני הקשוח החלו לאיים הזכויות האזרחיות החדשות שניתנו לנשים (למשל, הזכות לרכוש השכלה והזכות לגירושים).

במאה העשרים, עם השתלטות תרבות הצריכה על הציביליזציה המערבית – ובראש ובראשונה בארצות הברית - נחל אידיאל האהבה הרומנטית את ניצחונו. העלייה בשיעור הגירושים באמריקה בראשית המאה העשרים לא שיקפה את כישלון האהבה, אלא את סירובם הגובר של האנשים לחיות ללא אהבת אמת ואושר משפחתי (אף על פי שהתפיסה שאהבה רומנטית ותשוקה פיזית אינן ערובה לנישואים מוצלחים עדיין רווחה).

בהדרגה נוצר מודל חדש של אהבה רומנטית שפירושו התקשרות בין בני זוג על בסיס בחירה אישית, ללא פיקוח פורמלי וללא שידוך; משיכה הדדית המבוססת קודם כל על המשיכה המינית; תלות אמוציונלית חזקה במין השני ונטייה לחשוב עליו במונחים אידיליים ('נסיך/נסיכת החלומות'); משיכה גופנית מודגשת המוצאת את ביטויה במגע (מזמוזים וסקס); הקמת קן משפחתי בדירה מוגנת, שבמרכזו גידול הילדים המשותפים.

בשנות העשרים של המאה העשרים החל להתפתח בערים הגדולות דפוס חדש של בחירת בני זוג מתוך התנסות: יציאה לבילוי משותף (dating). הדפוס הזה שיחרר את האהבה מפיקוח חברתי מחמיר, העלים כמעט לחלוטין את השידוך ודחק את הנשיות הוויקטוריאנית, הביישנית והפסיבית, כמו גם את טקסי החיזור המתישים והזהירים אל מחוץ לתרבות המערבית. הוא גם העניק לצעירים את החופש להתאהב וליהנות משיכרון האהבה בבילויים משותפים ללא מחויבות של נישואים, כמו גם את האפשרות להתנסות במערכת יחסים זוגית תוך כדי לימוד ושכלול השיח הזוגי. קשרים לפני הנישואים נעשו מעתה פתוחים ואינטימיים יותר והולידו דפוסי התנהגות חדשים בין המינים. בהדרגה גם נוצרה 'תפאורה' חדשה לסצנת הבילויים הרומנטיים (מסיבות ביתיות, בתי קפה, בתי קולנוע, דיינרים ומועדוני ריקודים) ו'שוּקֵי' נישואים חדשים (מקומות עבודה, אוניברסיטאות, מועדוני נוער ועוד).

המעבר למודל של בחירה חופשית של בן/בת הזוג בד בבד עם תהליך הליברליזציה המינית, שהתרחש אמנם בקצב איטי יותר, הולידו מיתולוגיה חילונית חדשה של רומנטיקה סקסואלית, שהציגה את האהבה כאידיאל נשגב וכרגש המספק ביותר. רגע ההתאהבות תואר כרגע של חסד אלוהי או של הארה דתית, שצריך לחוות לפחות פעם בחיים. ההתאהבות החלה נתפסת מעתה כתהליך של מימוש עצמי וגילוי עצמי באמצעות 'אחר משמעותי' (significant other).

התפתחות הספרות הפופולרית והעיתונות, ובעיקר המצאת הקולנוע, הולידו מערכת משומנת של תעמולה רומנטית - תעשיית חלומות אשר הטיפה שהאהבה היא אחד הצירים המרכזיים שסביבו מומרץ האדם החילוני המודרני לבנות את שאיפותיו האישיות. מודעות פרסומת וסרטים הפיצו את הבשורה שהנישואים צריכים למלא לא רק את הפונקציה המסורתית של העמדת צאצאים אלא להוות גם מסגרת שבה באים לידי מימוש תשוקה, הנאה וריגוש.

בקולנוע, הסצנה שהגדירה את 'דת האהבה' החדשה היתה הרגע האינטימי של הנשיקה מפה לפה ('נשיקה צרפתית'), שנבנתה כרגע השיא בעשרות סרטים. כמעט כל צופה חווה התרגשות גדולה ודריכות נעימה כל אימת שגיבורי הסרט מתקרבים זה לזה: האם יתנשקו ומתי? (כאן נעיר במאמר מוסגר שהנשיקה בסרטים לא היתה נשיקה עם לשון, אלא בשפתיים סגורות ומחמת הצניעות לא אחת מגע שפתיים מהיר ואחר כך המצלמה היתה זזה). האיקון של 'הדת' הזאת הוא ציור הלב המשולש הסימטרי (סמל שהופיע לראשונה בכרטיסי ברכה מצוירים במאה השבע עשרה), ו'התפילות' הן אלפי פזמוני האהבה, בכל הסגנונות, שיוצרו והופצו בקו הייצור של תעשיית התקליטים והרדיו. האהבה קיבלה ממד פולחני בתרבות המערבית לא רק בשל הפונקציות החברתיות שהיא ממלאה בתרבות הדמוקרטית, אלא גם, ויש הטוענים בעיקר, משום שהיא נהפכה לכלי שיווק ומכירה יעיל בידי היצרנים והסוחרים בתרבות הצריכה הקפיטליסטית. במילים אחרות, מוכרים לנו מוצרים באריזה של אוטופיית האהבה הרומנטית.

'חיבת ציון'

בשלהי המאה התשע עשרה, כאשר אירופה החלה נתפסת לאוטופיית האהבה הרומנטית והנובלה הספרותית החלה לפלס דרכה לתרבות הפופולרית, נשארה היהדות האורתודוקסית סגורה ואטומה לרוחו של קופידון. היהודים הדתיים לא קראו ברומנים החדשים שכבשו את המערב ונמנעו מלכתוב ספרות חילונית, הן בשל חששו של הממסד החרדי הקנאי מפני פגיעה בקוד הבלתי מתפשר של הפוריטניות המינית הטבוע בדת, והן בשל הפחד מהשפעתם של תרבות ההשכלה והמודרנה על תלמידים של בית רבן, שהיתה עשויה, על פי תפיסת הרבנים, להדיחם מתלמוד תורה ולהמיט עליהם שמד רוחני ופיזי.

אך כמו בחומות שהקימו דתות אחרות גם בחומת האורתודוקסיה היהודית נבעו בקיעים שדרכם הצליחו להסתנן פה ושם קילוחים זעירים של רוח ההשכלה, ובהם ספרי מתמטיקה, הנדסה וביולוגיה ואפילו שירי עם (בעיקר ביידיש) ונובלות רומנטיות, שהשפעתו של הרומן הצרפתי העממי ניכרת בהן. הסופר הפורה והקריא ביותר ברחוב היהודי, בעיקר בקרב פשוטי העם, בתחום הספרות הרומנטית היה נחום מאיר שיקביץ (שמ"ר), שכתב כשלוש מאות יצירות מעין אלה - סיפורים, רומנים ומחזות ביידיש (כמה מספריו תורגמו לעברית). אך היו גם יצירות מהסוגה הזאת שנכתבו בעברית. למשל, ספרו של צבי יוזפסון 'רומן - שבעה מדורי גיהינום' שיצא לאור באודסה ב-1870. עלילתו של הספר נפתלת ומלאה יצרים ורגשות, כדרכם של רומני אהבה (אף שבעידונים שאיפיינו את הכתיבה באותה עת), ועוסקת ביצר הרע, בפיתויים, בכיבושים וחיזורים, ואפילו, רחמנא ליצלן, ביחסי מין, כמו בקטע הבא הרומז לסיפור התנ"כי על יהודה ותמר (בראשית לח):

ויהי ביום שבת קודש קרא אותי נער עברי להשיק התנור, אוי ואבוי ומשכורתי שלמה, פת חרבה עם אשישת מיץ ענבים. אוי ואבוי אני יושבת וזר יהיר הלזה [הרבי] בא וישאלני [...] 'סערדצע! אני אותך אוהב מאד, סערדצע, אל תאמר לאחרים את המעשה הזה שאסור לעשות רק מותר בשעת הדחק. היש גם את אוהב אותי כאשר אני מת אחריך, סערדצע תן לי תשובה, כי העת הולך ואני מורא מאד פן תבא הצדקת [הרבנית]'. אתה ידעת כי אסור לה לדעת זאת. הדברים האלה היו זרים לי לא אהבני איש מעודי, אמרתי אליו, רק תודות לך על אשר תמכתני במשען לחם ומים חיים, ויפצר האיש בי אוי ואבוי, וכסף משנה נתן לי ואנכי עניה סוערה גלמודה שכולה, ויבא אלי אוי ואבוי והנה הרה שפחתך לזנונים.

בראש הספר מופיעה הקדמה תחת הכותרת 'חצי דבר' ובה התנצלות המחבר. המחבר אימץ נוהג שהיה שגור באותה תקופה ונועד לרכך את חרונם של שומרי החומות שעמדו על המשמר והוקיעו כל מי שהשתמש בלשון הקודש בנושאי חולין. מאחר שכאן מדובר בספר מתירני מאוד במושגי האורתודוקסיה הדתית, נזקק המחבר במיוחד להקדים תרופה למכה. ההתפתלויות וההצטדקויות שלו הן מראה מעניינת - ובמבט לאחור משעשעת למדי - למערכת הקודים שהיתה נהוגה באותה תקופה בחוגי האורתודוקסיה היהודית, ובמידה רבה עדיין שרירה וקיימת, לא רק ביחס לעיסוק בחומרים שאינם דתיים אלא בכל הנוגע לשיג ושיח על היחסים שבינו לבינה. יוזפסון מנסה 'לטהר את השרץ', כלומר לעקוף את הצנזורה הדתית ולמנוע חרמות עליו ועל ספרו, על ידי כך שהוא מפציר בקורא לראות ברומן ספר שנכתב בשפה נקייה ומתוך כוונה להגדיל אמונה. הוא גם רומז לכך שכבר היו דברים מעולם בספרי הקודש, שהרי שיח האהבה והעגבים בעברית נקלט כביטוי לאהבת האל ולהבעת רגשות דתיים עמוקים, בדומה לשיר השירים אשר פורש כאלגוריה על האהבה בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, כעדותו של רבי עקיבא: 'אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים' (משנה ידיים ג, ה). וכך כתב יוזפסון בהקדמה לספרו:

אל נא תחרץ משפטך קורא! על הספר אשר ערכתי מטעמים לנפשך אם אפס קצהו ראית, כי נתתי חלק לשבעה וגם לשמונה, בשבעה הראשונים כליתי בנין הבית בנוי לתלפיות בשדי העברית [המושג הזה רומז לחשקי אהבה - רמיזות וכפל לשון המאפיינות את הספר] [...] ראמאן ישיב יהפוך ידו בו, תוכו רצוף אהבה עזה כמות, אבל לא כאשר יעשון חכמי לאום אחר, כי לא כלשון אשכנזית [גרמנית] וצרפתית העבריה, כי חיות הנה וישפכון עגבתן לכל עובר לטמא ולטהור יחדו [רוצה לומר: השפה ברומנים של הגויים היא וולגרית ו'מלוכלכת'], אכן היא הענוגה [כוונתו לעברית הטהורה ברומן שלו] אשר לא נסתה הצג כפות רגליה, כי אם על אדמת קדש, ותחבק רק הקדושים אשר בארץ המה [רוצה לומר: מחוזות ההתייחסות של הרומן שלי הם במקומות קדושים]. רוח חן אשר ילין בין שדיה, לא יתן ריח כי אם לאוהבי הדת, או האמנתי כי אדבר דורשי התחקות על שרשי דת ואמונה ורגש קודש [רוצה לומר: הרשיתי לעצמי את השימוש בלשון האהבה כאשר בעצם כוונתי היתה להתחקות אחר שורשי דת וקודש, כנאמר בתהילים קטז: ט: 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים: האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב'] [...] והיה כי ישיאך הקריקיפיטשי ארור אפו כי בכל דור ודור עומד על ישרי לב להכחידם, פושט צורה ולובש צורה בשלל צבעים רקמת שוא-לחפות עלי דברים אשר לא כן [רוצה לומר: והיה וישמיצו אותי ויגידו עלי דברי שקר, שאני מוציא את הקוראים ישרי הלב לתרבות רעה כפי שעשו זאת זדים לפני]. ידע תדע מבקר [רוצה לומר: תדע לך בעל הביקורת!] כי מיום הלכתי לשוח במדורי גיהנם נעשיתי לבלי חת, ממלאכי חבלה אשר גבהם מארץ לא אירא, לפני מזיקים אתיצבה [רוצה לומר: כבר עמדתי בניסיונות קשים יותר ואיני ירא ממבקרים שיטפלו עלי אשמת שווא].

יוזפסון, כמו מחברים אחרים בני דורו, השתמש במקורות שנחשף להם כאיש דתי. כמעט אין משפט בטקסט שאינו כולל ציטוט או פרפרזה של שברי פסוקים או משפטים מן המקרא, התלמוד, הקבלה, התפילה, שהוא שיבץ בחיבורו כנהוג בספרות באותם ימים. אולם מתגנב החשד שזו גם היתה דרך נוספת שבה ניסה המחבר להכשיר את הרומן הארוטי ולקנות את לב קוראיו, שחששו גם כן מביקורת.

בספרות התחייה החילונית שליוותה את התפתחות התנועה הציונית בגולה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים כבר לא היה צורך לטשטש רומנים ספרותיים בעברית, והשיח על אהבה וזוגיות נעשה טבעי יותר, אף שעדיין היה עצור, ועל כל פנים נזקק פחות לרמזים ולהתנצלויות. יצירותיהם של אבות הספרות העברית המודרנית - אברהם מאפו, י"ל פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שלום עליכם, יוסף חיים ברנר, מרדכי זאב פיארברג, אורי ניסן גנסין וש"י עגנון - לא התמקדו בכתיבתם דווקא באהבה הרומנטית, אך גם לא התעלמו לחלוטין מרגש זה.

אולי אין זה מקרה שהרומן העברי הראשון, 'אהבת ציון' של אברהם מאפו (וילנה תרי"ג), כלל גם ביטויים של אהבה רומנטית (הוא נקרא בתחילה 'שולמית', רמז לשולמית משיר השירים) ונכלל ברשימת הספרים האסורים בקריאה בחוגים השמרניים, והכינוי 'מאפְּ'קֶה' היה בפיהם שם נרדף לפורץ גדר. גם אבות השירה העברית המודרנית, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, לא היו טרובדורים של אהבה רומנטית אלא יותר של אהבת מולדת, אולם תחת ייסורי 'מחלת האהבה' הם היטיבו להפיק מרגליות רומנטיות. ביאליק במיוחד תרם לעמו כמה משירי האהבה היפים ביותר בעברית, ומקצתם הולחנו במהלך השנים ונהפכו לקלסיקה ישראלית. למשל: 'בשל תפוח' : 'התאבו לדעת בשלמה אהבתי?/ אני אהבתי בשל תפוח./ כי אין יודע נתיב הרוח - / זה כבר ידוע; עתה באתי/ להביא ראיה מאהבתי'; 'קומי צאי': 'קומי צאי, אחותי כלה,/ קומי צאי, קומי צאי - / בשורת אביב לך הבאתי:/ מאחורי גדר גני/ נראה ציץ, נראה ציץ,/ נשמע קול הדרור על-ביתי'; 'הכניסיני תחת כנפך': 'הכניסיני תחת כנפך,/ והיי לי אם ואחות,/ ויהי חיקך מקלט ראשי,/ קן-תפלותי הנדחות'; 'היא יושבה לחלון': 'היא יושבה לחלון/ ושורקה שערה,/ בעיניכם היא פרוצה/ ובעיני היא ברה'. בשירו 'בת ישראל' כותב המשורר: 'אם-יש משבצת ריקה בנזרך -/ בידי אבן המלואים;/ ואם מלא הוא - כי עתה אוסיף עוד/ נופך משלי עליהו.// יש אבן טובה עמי - אהבה שמה,/ קום וזכה בה, לך אתננה;/ שימנה נא בראש כל-אבני חן/ ובנזרך תהי הראשה'.

אך חרף ההוד הלשוני המרשים של שירי האהבה של ביאליק ובני דורו, דומה ששפתם היתה עדיין שפת האהבה של הגלות. הראשונה שהביעה רגשי אהבה בעברית ארץ ישראלית היתה לדעתי המשוררת רחל בלובשטיין. הפשטות, העדינות, הכנות והעצב הנוגה בשיריה (עצב שנבע ממחלתה הקשה ומחוסר יכולתה לממש את אהבותיה), הפכו את שיריה לאהובים כל כך על צעירים בישראל ולמתנת אוהבים פופולרית בקרב דורות של צברים. שירה 'זמר נוגה' ('התשמע קולי'), שהלחין שמוליק קראוס ב-1967 והושר מאז על ידי זמרים ולהקות רבות ('החלונות הגבוהים', חוה אלברשטיין, אסתר עופרים ועוד) נחשב עד היום לאחד משירי האהבה המוכרים והמרגשים ביותר בישראל:

התשמע קולי, רחוקי שלי,/ התשמע קולי באשר הנך -/ קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי/ ומעל לזמן מצוה ברכה?// [...] אחרון ימי כבר קרוב אולי,/ כבר קרוב היום של דמעות פרידה,/ אחכה לך עד יכבו חיי,/ כחכות רחל לדודה.

בין אהבה להתאהבות

המיתולוגיה של האהבה הרומנטית 'המתקתקה' מבית היוצר המערבי החלה לחלחל ארצה בשנות העשרים, עם התפתחות העיתונות העברית. העיתון הראשון שפרסם סיפורי אהבה מתורגמים היה 'דואר היום'. להלן קטע מסיפור אהבה רב-יצרים של הסופר הצרפתי אלן-רנה לסאז' שנדפס בהמשכים בגיליונות נובמבר 1920. בעלת הבית מתוודה בחשש באוזני סוכנת הבית על אהבתה לגבר ועל בגידתה בבעלה. להפתעתה, הסוכנת שמחה מאוד לשתף פעולה:

ויהי היום, בהיותי לבדי בחדרי עם הסוכנת אמרתי לה: 'את מתכוננת בודאי לענות אותי כיאות; אולם, דעי לך שאינני סבלנית ביותר. מצדי, אני מוכנה לענותך ולסגפך ולהעליבך באפן שלא יתואר. הנני מגלה לך כי חולת אהבה אני, ולבי יוקד כיקוד אש תשוקה עזה שתוכחותיך לא יעקרוה ממנו לעולמים. תוכלי איפא לאחז בכל האמצעים נגדי, השגיחי כמה שתוכלי עלי; אך אודה לפניך כי לא אזניח שום דבר שבעולם שלא אעשהו בכדי לרמותך'. לשמע הדברים האלה השפילה אומנת את גבות עיניה (חשבתי שאולי רוצה היא להטיף לי מוסר מלכתחילה), ישרה את קמטי מצחה ותאמר לי בחיוך: 'תכונתך מקסימה אותי ועז רוחך והתגוליותך מעוררים את עזמתי. רואה אני ששנינו נבראנו כאלו לחיות יחד. אה! מרגלינה היפה; אינך מכירה אותי היטב אם את רוצה לשפט רק עפ"י הטובות שדבר בעלך עלי באזניך, או עפ"י מראה פני המגעילים. אינני כלל שונאת את התענוגים ואינני משרתת את קנאת הבעלים אלא בכדי לשרת את הנשים היפות. זמן רב כבר עבר מיום בו רכשתי את אמנות ההתחפשות ויכולה אני להגיד שהנני מאושרה כפלים, אחרי שמפיקה אני תועלת גם מהפריצות ויש לי גם שם טוב הבא בעקבות הטובות, בינינו לבין עצמנו נדבר.

יורשו של 'דואר היום' בהפצת 'בשורת' האהבה המודרנית היה השבועון 'תשע בערב' שמייסדו ועורכו היה אורי קיסרי. 'תשע בערב', שבועון שכותרת המשנה שלו הכריזה על 'הבמות והחיים, דעה חפשית, דופק הזמן, הומור וסטירה, השעשועים והלחם', נוסד בשנת 1937 (באוגוסט 1946 הוסב שמו ל'העולם הזה'). בשבועון כתבו מבכירי היוצרים דאז, בהם נתן אלתרמן, מנשה לוין, אריה נבון, שמעון סמט, אלכסנדר פן, צבי קרול, יעקב רזניק, ישראל זמורה, אבא אחימאיר, שלום רוזנפלד, מידד שיף, עזריה רפופורט, בנימין גלאי ואורי קיסרי עצמו, והוא רכש קהל נאמן של אלפי קוראים. קיסרי, יליד הארץ, ומי שצבר ניסיון עשיר ב'דבר', 'הארץ', 'דואר היום' ועיתונים אחרים, הושפע מהתרבות הצרפתית וניסה ליצור שבועון פופולרי בעל קו קליל וחילוני שהיה שונה מהקו האידיאולוגי הנוקשה והפוריטני שאיפיין את העיתונות העברית בזמנו/

במאי 1937 פורסם ב'תשע בערב' מאמר של הסופר אביגדור המאירי 'אהבה והתאהבות', שהוקדש לשחקנית חנה רובינא. המאירי מנתח בו את ההבדל בין שני המושגים ומעלה תזה מעניינת. בין השאר הוא כותב:

ישנם מושגים בחברה, המקובלים כמושגים נרדפים. [...] כאלה הם גם שני המושגים 'אהבה' ו'התאהבות'. האהבה היא תופעה מטאפיסית-קוסמית, אחד מסודות הבריאה [...] ולפיכך קדושה. והנה, אל עולם הקודש הזה הכניס 'נזר הבריאה', האדם, תופעת זיוף, חזיון-ניוון, שהיא ההפך מטבעי, מבריא ומבורך; תופעה זו היא: ההתאהבות. תופעה שרק האדם יידע אותה ומודבק בה. תופעה ארורה, חולנית ומנוונת, שקודם כל חסר בה עיקר העיקרים - האהבה. המתאהב, לא רק שאינו אוהב אלא את עצמו, לא רק שכל מגמתו העקשנית היא לכבוש את 'האהוב', תכלית כיבוש, ללכוד אותו בצפרניו ולשלוט עליו בתכלית, להכניע אותו, וליהנות ממנו הנאת אכילה זוללת ממש, אלא גם - שונא אותו תכלית שנאה, כשם שכל כובש ומכניע שונא את קרבנו מתוך אהבה עצמית. [...] אוהב שהתאהב מאבד את צלם אלהים שלו; אם ישר לב הוא - נעשה לשקרן, לבוגד בכל היקר לו, לרמאי; אם חכם הוא - נעשה הוא לטפש, ומטומטם וערום כתולעת אומללה; אם גבור הוא - הופך לפחדן הנבהל מצל עצמו; אם בעל כבוד הוא - מתפלש באשפה, משתפל עד דכא. מקבל סטירת לחי - ומוחה את פניו, מכווץ ככלב חולה ומנודה, שבריה עלובה שבעלובות, אשה שפלה שבבזויות, שולטת בו שלטון בלי מצרים וצוחקת עליו קבל עם! - ולבסוף - מת ככלב. ובכל אלה מוצאת הרומנטיקה - יופי, גבורה, לכבוד ולתפארת. האהבה - מקור התנובה והתבונה, וההתאהבות מקור העקרות והסכלות; האהבה - מציאת שתי נפשות איש את רעהו, התמזגותן הבריאה - והבנתן ההדדית. וההתאהבות: מלחמתן של שתי נפשות חולות, המורטות זו את זו מתוך חוסר רצון אפילו להבין זו את זו לרגע אחד. האהבה: ריפוי כל סבל החיים - וההתאהבות: מחלת מין.

אם מתעלמים מן הנימה הצדקנית-פוריטנית של המאירי, המעלה היום חיוך על השפתיים, ומהשוביניזם הסמוי שבדבריו, אפשר אולי למצוא בתזה שלו גרעין של אמת פסיכולוגית. אך לא בכך עסקינן. המאמר מעניין מבחינה סוציולוגית, שכן דומה שהמאירי חש, אף שלא ניסח זאת במונחים ברורים, בתהליך חשוב שהתרחש בתקופתו, שעליו עמדנו לעיל: התהליך שבו האהבה הרומנטית, שהוא מכנה אותה 'התאהבות', עברה תהליך תיעוש ונהפכה לריטואל, למוקד של בידור ולפיכך גם למיתוס.
הפרדוקס הוא שהעיתון שנתן אכסניה למאמרו של המאירי ביכר לעסוק ב'התאהבות' ולא ב'אהבה'. ב'תשע בערב' שובצו פה ושם תצלומים שנחשבו די נועזים במושגי הימים ההם - נשיקה על ספסל גן ציבורי בתל אביב, בחורה בבגד ים מלא (שהגיע כמעט עד הברכיים) בפוזה נועזת וכו', וגם הכתבות נכתבו בסימן הרומנטיקה ההוליוודית והתמקדו בחיי הכוכבות הנחשקות ובאהבותיהן המזדמנות, במובן שהמאירי בז לו. להלן דוגמה:

האם התחתנה קיי פרנציס שנית בלונדון? העומדת היא להתחתן טרם שתצא את אנגליה? שאלות אלה מעסיקות את כל המוחות הנאורים מעבר השני של האטלנטיק ומהעבר השני של חופי הלמנש. אבל קיי פרנציס המסתורית שומרת את סודה תחת אלפי מנעולים. אשה שחרחורת זו אינה נושאת על פניה את מסכת הספינקס. [...] רשימת הסרטים שבה הופיעה קיי פרנציס היא מלאה וגדושה. בכולם צועדת היא בצעדים מסתוריים של אלילה קדמונית. אבל אם דרך חייה בעולם הפילם היתה סוגה בשושנים, הרי אוהביה לא ידעו אף פעם את הקצב השקט. מנוחתה אינה אלא חיצונית, לבה הולם ופועם בלי הרף. בחזרתה מאירופה הכירה את דביג פרנציס. הוא היה בחור צעיר והיא בת שבע עשרה. ברדתם מן האניה התחתנו. זו היתה אהבה רומנטית מאוד. בעלה היה משורר ובכל יום הולדת הגיש לה מתנה יקרת ערך - פרח הגארדניה. אבל במהרה חלף הקסם. לאחר מריבה - התפייסות ונשיקות וכך בלי הרף.

בשנות הארבעים, עם התפתחות שידורי המוזיקה לריקודים ברדיו והופעת הפטפון (רוב השירים ששודרו ברדיו והושמעו בתקליטים היו פזמונים רומנטיים שיובאו מארצות הברית ואירופה) ובעיקר עם צמיחת בתי הקולנוע כמוקד של בידור בערים הגדולות, עלה פולחן האהבה הרומנטית בארץ מדרגה. צעירים וצעירות נהרו לבתי הקולנוע, בעיקר בערים תל אביב, חיפה וירושלים, לחזות בכוכבות 'האלוהיות' של הוליווד, גרטה גרבו, ריטה הייוורת, מרלן דיטריך, ובשחקניות הרומנטיות בטי גרייבל, ג'ון אליסון, גריר גרסון ואחרות, חושפות כתף ומתנשקות בלהט חושני (הצופים לא ראו ממש את הנשיקה אלא את העיניים העצומות מעבר לכתפו של בן הזוג) או מסתפקות במגע קל על שפתי בן הזוג. הנאהבים היו מצמידים לחי ללחי ופניהם אל המצלמה - בגלל הנורמות השמרניות של אותם ימים אך גם בגלל המגבלות הטכנולוגיות של המצלמה. מקצתם של הצופים לא רק התמכרו לצפייה ברומנים שעל המסך - האהובים ביותר היו 'חלף עם הרוח' (1939) בכיכובם של ויויאן ליי, קלארק גייבל, אוליביה דה הבילנד ולסלי הווארד, ו'קזבלנקה' (1942) בכיכובם של המפרי בוגארט ואינגריד ברגמן - ואף החלו ליישם את המודל החדש והקסום של הזוגיות הרומנטית בחייהם הפרטיים.

את החינוך לאהבה השלימו מצד אחד הרומנים הקלסיים המתורגמים שיצאו לאור בארץ, שכללו סאגות של אהבה ונקראו בשקיקה על ידי צעירים ומבוגרים, למשל, 'אנה קרנינה' של לב טולסטוי (שטיבל, 1918, 1934), 'ז'ן כריסטוף' של רומן רולן (שטיבל, 1921; נ. טברסקי, 1947), 'מאדאם בובארי' (שטיבל, 1922, 1932) ו'שלמבו' (שטיבל, 1930) של אוגוסט פלובר, 'נרקיס וגולדמונד' של הרמן הסה (אמנות, 1932), 'מכרות המלך שלמה' של הנרי רידר הגרד (שטיבל, 1934), 'היכלי ירק: רומן מחיי היער הטרופי' של הנרי הודסון ויליס (מצפה, 1934) ו'למי צלצלו הפעמונים' של ארנסט המינגווי (הקיבוץ הארצי, 1942). בשנות השלושים הופיעו לראשונה ספרי 'הרומן הזעיר', שעסקו בריגול, הרפתקאות ואהבה והעזו לשלב קצת יותר ארוטיות משהיה מקובל בספרות המכובדת (על הסדרות הללו ראו בהמשך).

אל מול השפעתו הגוברת של פולחן האהבה הרומנטית המיובא התייצבו בתקופת היישוב כקיר תרבותי בולם הן מערכת הערכים הסוציאליסטית הציונית של הממסד החלוצי והן הרקע השמרני (לרוב מסורתי או דתי) של חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית. בחברה המשימתית והקולקטיביסטית גילויי אהבה פומביים ואסרטיביים מדי לא התקבלו בעין יפה. 'ריקודים סלוניים' ('פוקסטרוט', 'טוויסט', 'טנגו', 'בוגי בוגי', 'צ'רלסטון' וכו'), שהיו אחד הביטויים החדשים של הפולחן המערבי החדש, נתפסו בקרב 'שומרי החומות' הציוניים, בעיקר בתנועות הנוער החלוציות ובתנועה הקיבוצית, כסימן ליציאה לתרבות רעה.

המעטים שרקדו 'סלוני' באותה תקופה היו עולים חדשים בגיל העמידה ממזרח אירופה שעשו זאת על משטחי הריקוד שבבתי הקפה או באולמות בתי הספר לריקודים, שרובם פעלו בתל אביב. ריקוד המעגל 'בן לוקח בת ובת לוקחת בן', שבו העזו בני התשחורת להניח יד על הכתף בחיבוק מהוסס, או הקרקוביאק, שבו הנערה הניחה את שתי ידיה על כתפי בן הזוג והנער לפת את מותניה, נחשבו בתנועות הנוער לשיא השיאים של הקירבה המותרת. ככלל, בתקופת היישוב ובראשית המדינה היתה החברה היהודית מרוסנת למדי, אמנם לא בעוצמה של חברות דתיות אחרות, כחברות המוסלמיות או הקתוליות, ובגינוניה ובלשונה חסרו ביטויי ליבוב וחיבוב רומנטיים.

גם גינוני החיזור ומחוות הקירבה והאהבה של המהגרים ושל בניהם ובנותיהם הצברים, היו גמלוניים ומלאי מבוכות ועכבות. בהכשרות המגויסות של הפלמ"ח נהגו לומר 'נלך לשתות מים', כדי ליזום מפגש אינטימי שיוביל לחברות. נשיקה או חיבוק בפומבי לא היו רצויים ומקובלים ונחשבו לחוסר צניעות. אולי בשל כך גם השתרש בשפה העברית הביטוי 'להציע חברות' שיש בו קורטוב של היסוס בפניה למושא האהבה.

הפרוזה של סופרי דור תש"ח היא בגדר מראה מעניינת המשקפת את הנורמות שרווחו בקרב בני נוער מדור הצברים הראשון בתחום האהבה והזוגיות. אף שגיבורי הסיפורים הם ברובם אנשים צעירים לאהבה ולזוגיות מקום משני בסיפורים. אחת הסיבות היא מן הסתם מיעוטן של הסופרות והדומיננטיות של נקודת המבט הגברית. יתר על כן, הכתיבה על אהבה והתאהבות היא מהוססת וביישנית, חושפת טפח ומסתירה טפחיים. המבוכה והביישנות שבה דיברו על הנושאים שבינו לבינה, כמו גם הסגירות, המופנמות והרתיעה מחשיפה ומשיחות נפש, שאיפיינו בעיקר את הגברים באותה תקופה והבדילו אותם מהנשים - בנים הם בדרך כלל סגורים ומופנמים יותר ביחסיהם החברתיים מבנות אך באותה תקופה תופעה זו היתה בולטת יותר - כל אלה מומחשים באחד מקטעי השיח ב'ימי צקלג' של ס. יזהר (עם עובד, 1958). השימוש בלשון רבים - 'בנות', 'בחורות' - ולא בלשון יחיד בא כמדומני למנוע חשיפה אישית. גם הנימה ההומוריסטית המלגלגת של הדוברים נועדה לחפות על מבוכה וליצור מעין ריחוק:

בכלל, בנות, הלא הן דבר אחר לגמרי! - איך אחר? - לא תמיד אפשר לדעת, אבל תמיד אחר. - מצחיק שהן חושבות עצמן לבני אדם! - עזבו אותן כולן - מה שוות בחורות יותר מבדיחות? ותשמעו אחת שנזכרתי. [...] עזוב את הבדיחות: בחורה אחת דבר אחד, אבל כשהן כולן ביחד - דבר אחר לגמרי! פחד אלוהים! - ותראה אותן איך הן כשכולן יחד, צוותא של בנות יחד, יושבות שם צנופות זו בזו, מדברות בכל כוחן ומתקנות משהו בזו שלפניהן, בצמתה, בצוארונה, או מלקטות שערה שנשרה - חברות עצומות (ונסה לשאול זו על השניה!), יושבות צנופות ומתלחששות במהירות, במרץ, [...] וגירוי מתמיד לצחיקה, שנבלע כדי שלא להפריע לשטף, לאיזה 'נורא' שיש להן תמיד להקדים לכל תואר, נורא חכם, נורא יפה, נורא חבוב, וחבב של חבוב, ומותק של חבב של חבוב, וקסם של מותק של חבב, וסלסול נחפז באצבע של קווצה מעל האוזן, וזריקת צמה על הגב, או אותה הגבהת השמלה מעל לברך, מתוך הרגשה ביתית-פרטית. [...] ע-ז-ו-ב! מה נטפלת אליהן! לעזאזל הבנות, בואו נדבר על עצמנו!

והם אכן ממשיכים לדבר על עצמם - אבל לא על עצמם כיחידים ולא על עניינים אינטימיים, בוודאי לא עניינים שבינו לבינה. וכשאוהבים ואף מוכנים להודות באהבה זה עדיין בלשון רבים ו'בדמעות טוהר בעיניים':

ואוהבים את גילה - אה, גילה, אוהבים את גילה - עלה ורדת מסתובבים סביב ביתה, סחור-סחור. ועד פתחה לא מרהיבים לגשת, עטוף לבונה וראשי בשמים, אוהבים את גילה. כמו בז'אן כריסטוף, כמו באנה קרנינה, כמו בהיכלי-ירק, אוהבים בדמעות טוהר בעיניים, עד מתיקות מכוחך לאהוב, עד טיפוס באורן שממול ביתה וישיבה בין מחטים ושרף גזעו המדבק, והתבוננות מרחוק, בחלון שאם אינו חלונו של המטבח הרי ייתכן שרצה אלוהים והוא חלונה, ככלב נאמן ומרחוק! תקופה של טהרה.

גם ברומן הפופולרי 'הוא הלך בשדות' של משה שמיר (ספרית פועלים, 1947), יחסי הרגש בין הצבר הקיבוצניק אורי לעולה החדשה מיקה עומדים רק בשולי הספר והנסתר בתחום זה רב על הגלוי. בפרק הפתיחה מתוודע הקורא לגבר היושב ברכבת העושה את דרכה במצרים למחנה המתנדבים לצבא הבריטי. זהו וילי כהנא, המחזיק בידו גיליון בוקר של עיתון עברי שבו מופיעה מודעת האבל המודיעה על מותו של בנו אורי. וילי מהרהר בבנו המת ובבת זוגתו ותמה בינו לבין עצמו:

מה היה, מה התרחש מתחת לחיוכי אורי, למבטי מיקה? שמעת אולי, כהנא, את שיחותיהם לילה, טיילת עימהם ליער, או הלכת עימהם להצגה יומית בעיר? איך הוא היה, בנך - בוטח, גברי, יודע או תמים וטפשי כתינוק? מה היא מיקה? אשה? ילדה? האם היא רצתה בכל זה? ראית אותה פעם ערומה? איך היא כאשה, איך היא כאשת-איש - אינך יודע, הא? ואיך אורי שלך כגבר? [...] והוא פתאום מת. ומת כך שמשהו לופת אותך להחנק ולהודות: אתה לא ידעת.

אך לא רק וילי אינו יודע מה באמת התרחש בין אורי למיקה, גם הקוראים אינם מוזמנים להציץ למעמקי מערכת היחסים האינטימית ביניהם. וזה לא רק משום שהשיח על רגשות ועל עניינים אינטימיים אחרים לא היה מקובל באותם ימים בין בני זוג צעירים (מיקה ואורי הם תשקיף ריאליסטי של בני דורם), אלא קרוב לוודאי גם משום ששמיר עצמו חונך על בסיס אותה תפיסה פוריטנית ונרתע או לא היה מסוגל לבטא במילים את הזוגיות האינטימית של גיבורי יצירתו. אצל שמיר, כמו אצל ס' יזהר ובני דורם, הגיבור הצברי מתואר כמופנם ביחסיו עם נשים. כך, לדוגמה, מתוארים רגעי החיזור הראשונים של אורי אחרי מיקה. היא עצמה פתוחה וגלויה קצת יותר כלפיו, ואפשר לייחס זאת לרקע הגלותי שלה או לניסיון קודם שלה:

ולפי כל כך הבין שהוא יחזור ויגש אל מיקה. היא עצמה לא היתה מתארת לה איזו מידה של מאמץ היה צריך לפתח אורי כדי לעמוד באותו פטפוט קצר, בכל אותה העמדת פנים של מי שעושה צעדים ראשונים באותה דרך, קצרה וכה ארוכה, מן הרגשות-של-ממש - לעובדות של ממש. הוא יחזור אל מיקה, כדי לחזור פעם נוספת אל ההצלחה, כדי להתגבר על עוד מרחק אחד. הוא יחזור אליה שהיא נערה מושכת.

גם כשהם מתקרבים זה לזה בהמשך העלילה, יחסיהם מתאפיינים בשתיקות ארוכות, בעיקר שלו, והקורא לומד מעט מאוד על התפתחות היחסים ביניהם. ושוב, דומה ששתיקתו של הגיבור מתמזגת עם שתיקתו של הסופר:

היו להם גם שעות יפות, אך אלה היו שעות של שתיקה, שעות בהן לא חיו את החיים הממשיים של זה וזו אלא, כל אחד עם צל של תאוות, עם בשרים שותקים, עם מגע אילם. היו חיים איש עם מה שהיה בודה מהרהורי לבו, עם דמות שנצטיירה באפלה מאליה.

חריג לבני דורו בכתיבה גלויה וטבעית על אהבה, על התאהבות ועל מתח מיני היה פנחס שדה בספרו 'החיים כמשל' (שוקן, 1958). שדה מתאר בספר את אהבות הבוסר הראשונות שלו כנער צעיר - אהבות מלאות תשוקה, חששות וייאוש המתוארות בגוף ראשון. השימוש בגוף ראשון, תוך כדי חשיפה עצמית של רגשות אינטימיים, היה נועז וחריג באותם זמנים. למשל, בקטעים המתאר כיצד נעשה חולה אהבה לבחורה בשם ניצה, אך חושש לעשות את הצעד הראשון ובקטע אחר כך שבו הוא עוזר אומץ ומציע לה חברות והיא נענית לו, להפתעתו (לדאבונו, הפגישה הראשונה היא ו גם לאחרונה):

ככל שהוסיפה לבוא ולשבת לעומתי ולתלות בי את עיניה החמות, ככל שהייתי עונה בלב פועם מהתרגשות על מבטה, כן הלך פחדי, הפחד לפתוח עמה בדברים, וגבר. ככל שהוספתי לשמוע את קולה בדברה אל אחרים, ככל שהוספתי לשמוע את האחרים בדברם ללא היסוס אליה, כן הלכה ופחתה אמונתי שאמנם בוא תבוא שעה אשר בה אעיז לגשת אליה, אל ניצה, ולדבר עמה. אבל הייתי רוחש ניחושים ונתון לרטט של הזיות אהבה, לחילופין של דיכאון והתלהבות, של נחיתות והכרה עצמית מטורפת... וככל ששפע כוחות החיים הפראיים התנחשל בקרבי, כן הרביתי לשאול את נפשי למות... הכל היה מלא מתק, נגינה אפלה וצמיחה מסתורית. [...] ביקשתי לאהוב, לסבול, לחיות; [...] מצאנו לנו ספסל פנוי ונשב. שעה ארוכה ישבנו מחרישים. רציתי לגעת בניצה באצבעי כדי להיווכח שאכן בעליל היא יושבת עמי. אחר כך דברתי. הכל היה כה לא מציאותי, וגם המלים - אף כי היו ילדותיות ואולי גם נסכלות - היו בלתי מציאותיות. ואני זוכר רק את המלים האלה: ניצה... את רוצה... להיות... חברה שלי? ואז, לראשונה, אמרה חרש: כן פנחס. נטלתי את ידה, את כף ידה הארוכה, הרזה, החמה, החיורת, והחזקתיה בידי.

'חיי שעה'

השינוי המשמעותי הראשון בתחום הלגיטימציה לשיח פתוח על אהבה בתרבות הפופולרית בארץ החל להתרחש כבר בשנות החמישים. השפעה חשובה היתה לשבועון 'לאשה' שעסק כבר מגיליונו הראשון (1947) בלבטים בדבר זוגיות, באושר משפחתי ובקשיים ודילמות במערכת היחסים הבינאישית. אריה חשביה, סגן העורך של השבועון, פתח כבר בגיליונות הראשונים מדור מכתבי קוראים בשם 'תיבת דואר', והקוראות הציפו את המערכת בשאלות ובעיות שהציקו להן, בעיקר בנושאים שבינו לבינה: 'האם להרשות לו לנשק אותי כבר בפגישה הראשונה?', 'אבא לא מרשה לי לחזור אחרי 11 בלילה, מה עושים?', וכדומה. חלק מן המכתבים היו מפוברקים, והמשיבים - גברים שעשו צחוק מן העניין. מכתבי הקוראות המלווים את השבועון בכל דרכו היו בבואה לשינוי במערכת הערכים בתחום הזוגיות ובעקיפין גם מנגנון לגיטימציה לתמורה שעמדה בפתח. במכתבים ובכתבות בלטה הדילמה בסולם העדיפויות הערכי בין האושר הפרטי למחויבות החברתית הציונית, והלגיטימציה לאישי עלתה בהדרגה עם השנים.

מיתולוגיית האהבה הרומנטית התפתחה בשנות החמישים גם עקב התפתחות תרבות הבילוי בבתי הקולנוע, שהקרינו בעיקר סרטים אמריקניים שהתמקדו במלחמה ובאהבה. ביולי 1953 הוציא שלום ידידיה, עורך לילה ראשי ב'הארץ', את השבועון 'חיי שעה'. השבועון כלל מדור אופנה וחיי חברה בסגנון המגזינים הפופולריים במערב והשיא עצות בתחום האהבה, הבית והמשפחה. המגזין התמקד בנעשה בהוליווד ושיקף את ההשפעה הגוברת של תעשיית הסרטים האמריקנית על התרבות הפופולרית בעולם. על עטיפתו ובעמודיו הפנימיים הופיעו מדי שבוע תצלומים של כוכבות הוליוודיות עם מחשוף נדיב וכתבות קלילות על הסרטים הרומנטיים החדשים שבהן כיכבו. כך, למשל, בכתבה על כוכבת הקולנוע דאז ונסה בראון:

כאשר הוצג הסרט 'תמיד אהבתיך' לפני מספר שנים, הכריז אחד המבקרים, בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת קליפורניה, שוונסה בראון, גיבורת הסרט, הפכה אותו לטוב-יותר מכפי שהיה בלעדיה. [...] למרות שוונסה היא אינטליגנטית ותרבותית, אינה מהססת להציג לראווה את יפי גזרתה ופניה. מבינה היא את ערכו של הפרסום. במחזה 'תשוקת שבע השנים' משחקת היא בתפקיד של דוגמנית קלילה, החיה עם גבר, שאשתו נסעה לכפר, והיא עוזרת לו להרגיש שלמרות היותו נשוי, עדיין נמשכות אליו הנשים וקסמו לא נעלם.

גולת הכותרת של הכתבות ב'חיי שעה' היו חדשות הקולנוע, שהוקדשו בעיקר לרכילות 'רכה' על חיי האהבה של כוכבי הבד בסרטים כמו בחייהם הפרטיים. להלן דוגמה למבזקי החדשות הללו:

א. איבון דה-קארלו, שביקרה בישראל לפני כשנתיים, חולמת על ביקור שני במדינת ישראל. [...] הופעתה הראשונה בהוליבוד זכתה להצלחה גדולה ועלתה לדרגת כוכב. [...] אין היא נשואה, אולם מזכירים מפעם לפעם את שמה בקשר לאנשי שם בארה"ב.
ב. פרננדו לאמאס החל לכבוש את מקומו כ'מאהב הלטיני' על הבד האמריקאי. פרשת אהבתו ללנה טורנר נופחה על ידי כל עיתונאי אמריקה במשך חודשים רבים - עד שנשתתקה לפתע. אחר כך סערו הרוחות שוב כאשר לאמאס נשא לו לאשה את אדומת השער ארלין דאל (מי שהיתה אשתו של לקס 'טרזן' בארקר).

הדגש הרומנטי של 'חיי שעה' בא לידי ביטוי גם ב'רומנים' שהופיעו בו - מקצתם סיפורים קצרים ומקצתם רומנים בהמשכים, סוגה שהיתה אז בבחינת חידוש עיתונאי וספרותי בארץ. להלן דוגמה לסגנון הכתיבה, שהיום נראה יובשני, איטי ותמים, אך באותה עת נחשב לנועז ביותר:

לפעמים חשבה שהיא לא תוכל להמשיך עוד במצב זה של אשליות. אבל מה אפשר כאן לעשות? היא לא יכלה למנוע פגישות עם דוד זוהר. משפחת זוהר הרי היו שכנים. נוסף לכך היו דוד ויוסף בעלה משחקים בברידג' כל אימת שמצאו שעה פנויה. ובמשחקי הברידג' השתתפו ארבעתם. הדרך היחידה למנוע פגישות עם דוד היא לספר ליוסף ולהפסיק לחלוטין את היחסים. אולם היא לא יכלה להגיד ליוסף. הוא אוהב אותה והיא הוסיפה לחבב אותו. נוסף לכך הרי היו הילדים. היא נמצאה במבוכה כאילו היתה תלמידת בית-ספר, אבל היא לא היתה עוד ילדה. בגלל הודאות שגם דוד מרגיש כמוה. הרעיון שדוד אוהב אותה החריד אותה. אותה שעה נכנס יוסף לחדרה. הוא חיבק אותה ונשק לה. 'עייפה, בובה?' היא הסתכלה במראה. בזמן האחרון השמין יוסף. היא, נורית מרגלית, מוסיפה להיות יפה. שערות הזהב שלה מוסיפים חן מיוחד לפניה המחוטבים.

'חיי שעה' שרד לא יותר משנה. המו"ל של השבועון הוציא לאור ב-1954 'ירחון למתבגר' בשם 'הוא והיא', שגם הוא עסק בתרבות האהבה. גם פרסום זה לא האריך ימים ובתחילת 1955 שינה כיוון ונהפך לירחון לענייני אופנה בלבד בשם 'חוה' בעריכת מרים ידידיה, אשתו.

'סרנדה קדושה שרים לך'

הריקודים הסלוניים הזוגיים, שהתחרו בהצלחה הולכת וגדלה בריקודי העם הקבוצתיים, היו חלק מגיבושה של שפת אהבה חדשה בין צעירים החל בשנות החמישים. גם לפזמונאות הישראלית המקורית היה תפקיד סוציאליזטורי חשוב בתחום זה. הזמר העברי כלל כבר מראשיתו סרנדות אהבים, ומקצתם - כמו 'שני שושנים' ו'היו לילות' של יעקב אורלנד, 'יצאנו אט' של חיים חפר, 'צריך לצלצל פעמיים' של נתן אלתרמן ו'מה אומרות עיניך' של יצחק שנהר - אף היו להימנוני שירה בציבור. הפזמונים נכתבו באיפוק, ברמיזה או בקריצה, 'עוד לא אהבה אינטימית', כדברי מבקר וחוקר המוזיקה הישראלית יואב קוטנר, 'ובוודאי לא ארוטית ולעתים קרובות שירי פרידה עצובים על רקע המלחמה'. המשפט המפורש 'אני אוהב אותך' כמעט לא הופיע אז בפזמונים ואת המבוכה שבהבעה גלויה של אהבה עקפו במקרים רבים באמצעות הומור או באמצעות סרנדה ששרה יחד החבורה הנערית לבחורה הנחשקת ('אהבת פועלי הבנין', 'דינה ברזילי', 'בת שבע', 'יעל').

בשנות השישים גדל מספרם של פזמוני האהבה בתרבות הזמר העברי, בהשפעת השאנסון הצרפתי והפופ האמריקני, ורבים מהם היו ללהיטים גדולים - 'שלגרים' בלשון אותם ימים. פזמונאי האהבה הבולטים היו חיים חפר, נעמי שמר, עמוס אטינגר, דן אלמגור ויורם טהרלב. למשל, 'דבר אלי בפרחים', ששרה גאולה גיל; 'הנשיקה הראשונה', ששרה גילה אדרי; 'שובך יונים', הפזמון הראשון שפירסם את המלחין אפי נצר; 'את ואני והרוח', אחד השירים הראשונים שהקליט צמד הפרברים; 'אהובתי לבנת צוואר', שירו המולחן הראשון של יורם טהרלב, למילים של יעקב שבתאי, ששרו עדנה גורן וקובי רכט, יוצאי להקת פיקוד המרכז; 'אהבת פועלי הבניין' של נעמי שמר, אחד הלהיטים הגדולים של שלישיית גשר הירקון; 'ליל אמש', להיט אחר של נעמי שמר שהושמע לראשונה בהצגה 'עשרת הצדיקים' במועדון 'השעות הקטנות' בצפת; ו'לי ולך' (מילים דידי מנוסי, לחן יוחנן זראי) ששרו אריק איינשטיין וגאולה נוני ונכתב לסרטו של אפרים קישון 'סאלח שבתי': 'בים הרוגע/ השמש שוקע/ למי נתגעגע/ לי ולך/ כאור מתלקח/ למי הוא זורח/ לי ולך/ כאן שנינו לבד/ פוסעים יד ביד/ בשביל שנועד לי ולך....'.

בהופעות של הלהקות הפופולריות באותה תקופה - 'התרנגולים', 'שלישיית גשר הירקון', 'הפרברים', 'הדודאים', 'הגששים', 'השלושרים' - עלתה הרומנטיקה עם הזמן בסולם החשיבות במערכונים ובאלבומים כאחד. באלבום הראשון של 'התרנגולים', 'התרנגולים התכנית הראשונה' (1961) היה שיר אהבה אחד ('האם אמרו לך פעם') משנים עשר הפזמונים שנכללו בו; באלבום השני, 'התרנגולים התכנית השנייה' (1963) היו כבר ארבעה פזמוני אהבה רומנטיים ('אם תרצי', 'הורה אהבה', 'כשאת אומרת לא', 'שיר אהבה חיילי') מאחד עשר הפזמונים שנכללו בו. באלבום הראשון של 'שלישיית גשר הירקון', 'אהבה ראשונה' (1965), היו בעיקר פזמונים רומנטיים, שהפכו ללהיטים ('אל תעברי לבד', 'לילה בחוף אכזיב', 'איילת אהבים', 'אם רק תבואי בחמש', 'אהבת פועלי הבניין', 'כשאור דולק בחלונך', 'סרנדה לך'). גם האלבום השני, 'התכנית השניה' (1966), היה ספוג ברומנטיקה, ולא פחות ממחצית פזמוניו עסקו באהבה הרומנטית ('אהבה ברמזים', 'סתו של אהבה', 'העיר באפור', 'אל תכעסי', 'הכל בגלל האהבה', 'לכבודך').

עם הזמן נעשו המסרים בפזמוני האהבה מרומזים פחות ומפורשים ויוקדי רגשות, ועשו שימוש רב במילים 'אהובי', 'אהובתי'. משפטים כמו 'אני כעיוור אחריך הולך' ('לילה בחוף אכזיב'), 'אז אתן את ידי לך ונרד לרציף' ('העיר באפור'), 'האם האם האם אמרו לך פעם, שעל גבך תלויה צמה כל כך יפהפיה' ('האם האם'), 'כאן שנינו לבד, פוסעים יד ביד, בשביל שנועד לי ולך' ('לי ולך'), 'אני אוהב אותך בלי כל הסתייגויות, ולא רק בהזדמנויות חגיגיות' ('אני אוהב אותך') - מדגימים את הרוח הרומנטית שהחלה לנשב אז בזמר העברי.

קפיצת מדרגה במעמדו של מוטיב האהבה הרומנטית במוזיקה הישראלית הפופולרית התרחשה בשנות השבעים, ומאז ואילך הוא נעשה מרכזי בפזמונים הישראליים, ולראשונה אף כירסם במוטיב אהבת המולדת שאיפיין את המוזיקה הישראלית בעבר. פזמונאים צעירים כמו אהוד מנור, יאיר רוזנבלום, יעקב רוטבליט, מאיר אריאל, שלום חנוך, לאה נאור ורחל שפירא שילבו מוטיבים של אהבת נעורים ברבים מפזמוניהם, ברוח ילדי הפרחים האמריקנים. 'אגדת דשא' של מאיר אריאל ושלום חנוך, שהיה באותן שנים להימנון נעורים ישראלי, מסמל את הזיקה הסמלית והרגשית ההדוקה שנוצרה אז בתרבות המערב ובישראל בין מוזיקה לאהבה: 'יש ערמה של חברה על הדשא./ אני דברים כאלה מחבב. / בנים-בנות ביחד, זה יפה ש-/ יש אומץ לפעמים להתערבב'.

'אמת או חובה' בערב כיתה

בשנות השבעים נוצרה פתיחות גדולה יותר בציבור הישראלי ביחס לביטוי פומבי של אהבה. אחד הסימנים לכך היה חיזור מרומז פחות וגלוי וישיר מבעבר ('אפשר לצאת איתך') ויחסי זוגיות אסרטיביים יותר בתרבות בני הנוער. התופעה של זוגות ש'יוצאים קבוע' החלה להיות אז מקובלת ושכיחה וביטאה את מיזוגה של האהבה הרומנטית בתרבות התנעורים של השכבה החילונית. אחד הצברים מבני אותו דור העיד בראיון רטרוספקטיבי עם נרי ליבנה כתבת 'הארץ': 'זה היה משהו שונה מהחברויות שהיו קודם לכן ושלפי הכללים היה צריך לפחות חודש להיפגש בטרם היה מותר להחזיק ידיים, עוד חודש עד הנשיקה הראשונה ולא על הפה, וכך הלאה'.

משחקי רגשות במפגשי סוף השבוע ('ערב כיתה') הופיעו למעשה בתרבות הנוער כבר בסוף שנות הארבעים. למשל: המשחק 'אמת או חובה', שבו מסובבים בקבוק ריק וזה שפתח הבקבוק עוצר מולו בוחר להתוודות על אהבתו או לתת נשיקה למי שהחבורה תצווה עליו; קלפים ועליהם כתובות שאלות ותשובות וכל אחד אמר לשני באיזה מספר הוא בוחר (זאת אומרת חיזור ללא צורך בהשמעת מילים משלך); כתיבת ברכה בספרי זיכרונות - מי שכתב זיכרון ובסופו הוסיף קיפול וקישט אותו בלב אותת על אהבתו; תלישת עלי כותרת של פרח תוך כדי מלמול 'אהבה, שנאה, קנאה, ידידות', מעין הגדת עתידות רומנטית. אולם רק מסוף שנות השישים ואילך נעשו המשחקים האלה אהודים ונפוצים במיוחד וגם גיל המשחק ירד מהתיכון לבית הספר היסודי. גיל הזוגות הראשונים ירד גם הוא באותה תקופה עד לכיתה ו'. הקוד הלשוני המקובל היה: 'רוצה חברות', בדרך כלל באמצעות פתק שנשלח על ידי חבר. עצם ה'התחלה' עם בן/בת זוג נעשתה חלק חשוב, כמעט טקסי, בשלב ההתבגרות.
העניין הגובר בפולחן האהבה הביא גם להצפת החנויות במוצרים סכריניים שיוצרו בתבניות המיתולוגיה הוורודה: פוסטרים של זוגות לאור השקיעה, תצלומי 'חתן כלה', נופשי ירח דבש, כרטיסי ברכה עטורי לבבות, ספרי זיכרון, תקליטים ועוד.

תכניו של השבועון 'מעריב לנוער', שהיה בשנות השישים והשבעים פופולרי מאוד בקרב בני נוער, משקפים את השתלטותה של תרבות האהבה באותה עת על הוויית בני הנוער בארץ - תרבות שהלכה ודחקה בהדרגה את תרבות אהבת המולדת של תנועות הנוער. טורים ומדורים בשבועון שעסקו ביחסים בין המינים נעשו פופולריים מאוד באותה עת, למשל המדור 'על בנים ועל בנות' שנהנה מזרם בלתי פוסק של מכתבי קוראים.

ספרים וסיפורים לצעירים בגיל התיכון, שעסקו באהבת נעורים, הופיעו כבר בשנות השישים וזכו לפופולריות רבה. הנפוצים והאהובים ביותר היו ספריו של ראובן קריץ 'חטאות נעורים' (פורה, 1962) 'אחות קטנה' (פורה, 1966), 'אלון ועירית' (פורה, 1966), שנחשבו נועזים לזמנם (זו אחת הסיבות לכך שהמחבר נאלץ להוציא את ספריו אלה בהוצאה עצמית), והסדרה 'דפי תמר' של דבורה עומר (עמיחי, 1959, 1960, 1962, 1966, 1967, 1970). אולם תיאורי היחסים בין הנער לנערה בסיפורים הללו היו בדרך כלל מהוססים וקצרים, ובכך שיקפו במידה מסוימת גם את המבוכה שהיתה עדיין קיימת אז בתחום זה במציאות. הם נמהלו, כמנהג אותם ימים, בהרבה 'ציונות' ובמסרים ואווירה של פטריוטיזם ו'כיפק היי'.

במחצית שנות השבעים החלה להופיע ב'מעריב לנוער' סדרה בשם 'יעל ואני' שהתמקדה לראשונה בטבילת האש הזוגית בגיל הנעורים, על מכלול היבטיה הרגשיים, והיוותה סימן דרך חשוב בתולדות הספרות הרומנטית לבני הנעורים. הסדרה, שכתב איטו אבירם, עסקה בקשיים ובדילמות האופייניים לעולמם של מתבגרים ומתבגרות - 'בני טובים ישראליים' - בבית הספר התיכון: הלחץ סביב הלימודים (מבחנים, עבודות, העתקות מחברים, נזיפות מההורים וכו'); חוויית האהבה הבוסרית (תסכול מאהבה נכזבת, קנאה בחבר/ה שזכה/תה באהובתך, התרגשות לקראת 'היציאה הראשונה' וכו'); התגבשות העמדה הפוליטית (בעיקר באמצעות ויכוחים סוערים בכיתה סביב אירועים אקטואליים); מניפסטים של עצמאות ובגרות (התגייסות למשמר האזרחי, רכיבה על טוסטוס, עישון ושתיית אלכוהול, 'בייבי סיטינג' אצל השכנה וכו'); תודעה ראשונה של מעמדיות ואליטיזם קבוצתי (עימותים ברחוב עם 'פושטקים' מתגרים), ההפתעה, המבוכה והגאווה על השתנות הגוף (פלומת זקן, וסת); אווירת האחאות החמימה, שיכרון החופש והמתח הפנים קבוצתי שנוצרים בתוך החבר'ה סביב הבילויים המשותפים (מסיבות ליל שישי, טיולים שנתיים, בילוי על שפת הים) וכיוצא באלה.

גיבורי הסדרה הם נער (איטו) ונערה (יעל): היא 'בלונדינית חטובה עם שכל בראש' והוא 'ממזר ערמומי המצליח גם לסדר את כל העולם וגם לגרום לכך, שכל העולם יתאהב בו'. תחילת ההיכרות ביניהם בבית הספר - הוא תלמיד השביעית והיא תלמידת החמישית שזה עתה החלה את לימודיה בתיכון. הסיפורים, המסופרים בגוף ראשון מנקודת מבטו של איטו ובמתכונת של יומן אישי, נוגעים כאמור בחוויות נעורים מגוונות, אך הציר המרכזי הוא התפתחות מערכת היחסים בינו לבין יעל: המבוכות של ההזמנה הראשונה: 'היא הביטה בי וידעתי שהיא מבינה הכל. אז המשכתי מייד, לפני שאעשה את עצמי לחוכא ואיטלולא: "א... בואי אתי לסרט היום... בואי! אני מבקש!"'; 'לבסוף חייגתי את המספר. למעשה, פחדתי. כה פחדתי, עד שליבי ההולם קיווה בדפיקותיו המתוחות שהיא לא תהיה בבית, או שלא ירימו את השפופרת, או ש....'; השיחות והבילויים המשותפים; הקנאה הטבעית במחזרים ובמחזרות מתחרים: 'איני קנאי ... אני רק מקנא. ובעצם... אני קנאי קיצוני ומפחיד, ואני מוצא את עצמי משולהב ומרוגז עד כדי כך שאני מוכן לנקוט פעולות לא הגיוניות'; המריבות על עניינים של מה בכך: 'שוב נפלתי לתוך התקופה המסוכנת ביותר... כיצד לא דאגתי להימלט מרעידת האדמה העומדת להתחולל כאן מייד? כן, שוב מתחיל הוויכוח...'; ההתקרבות הגופנית בשעת הריקודים הסלוניים והמזמוזים המהוססים: 'אני רואה כיצד עושות אצבעותי את דרכן במעלה גבה עד שמתחפרות מתחת לשערותיה הבהירות והרכות'; התהוות האינטימיות והסרה הדרגתית של המחיצות והבושה: 'אני מבטיח לה שאעצום את עיני כדי שלא אראה את מה שמותר לי לראות בתוקף מעמדי החוקי כחבר שלה'; החרדה הראשונה לגורלו של האהוב/ה בעקבות תאונה; הנשיקה הראשונה מפה לפה הפותחת את הדרך למין - שאגב אינו מוזכר במפורש: 'אני מתנפל על שפתיה, וניתק מהן אחרי בערך חצי השעה של מצמוץ ללא גבול... איזו נשיקה אלוהית'; והפרידות החוזרות המשקפות את מחזוריות החיים, את השאיפה הדואליות לקשר יציב ובה בעת לגיוון והתנסות חדשה, את מורכבות הקשר הזוגי ואת הצורך לתחזק אותו כל פעם מחדש:

אז, זהו! גמרנו. היא הולכת לדרכה ואני - חופשי ומשוחרר. 'דון ז'ואן' היכול לעשות כרצונו, ולהתחיל עם כל הבנות שבעולם בלי לתת דין-וחשבון לאף אחד. האם זוהי הרגשת האושר? מחנק בגרון, דמעות בעיניים, חול על הגוף, וריצות אין-ספור אל המים ובחזרה, מתוך איזה דחף לא מובן להטביע את יגוני במימי הים התיכון. - 'יעל... אני אוהב אותך'... השפתיים ממלמלות, והגוף שוקע במים. שוקע, שוקע... קרקעית. לא, לא לאבד את הדעת. להנות מהמצב. היתה חברות והסתיימה, אז מה? אז מה? [...] האהבה הארורה הזו... איזה כאב, ואני עוד מוסיף וזורה מלח-של-ים על הפצע הטרי הזה... [...] וידעתי שאני כבול לעולם, באזיקים משונים של דמעות ומגע קליל של אצבעות נלחצות. וכשפסעתי במעלה דרך האספלט הקרירה, מותיר חוף ים כבוי מאחורי, הייתי חופשי, משוחרר, ולבד לבד...

הסיפורים קסמו לבני נוער משום שהם דיברו בשפתם וקלעו למערכת המושגים שלהם (אבירם ניחן ברגישות מיוחדת להלכי רוח בקרב בני נוער), עסקו בחוויות המוכרות להם, ובכך שידרו לקוראים הצעירים שמתחים ולחצים הם עניין שגרתי ונפוץ, ולא הטיפו בצדקנות ופטרונות של הורים ומורים (למשל, חוויות כמו שתיית אלכוהול ועישון סיגריות במסיבה מתוארות בחיוב). הכתיבה הכנה-הווידויית והעדינות המתחשבת של הגיבור היו גם הן חלק מסוד המשיכה של הסדרה הפופולרית. זאת ועוד, התבנית הסדרתית, כמעין טלנובלה לבני הנעורים, קשרה את הקוראים לדמויות הספרותיות ואיפשרה להם להיות שותפים בתהפוכות מערכת היחסים בין הגיבורים ולעקוב מקרוב אחר תהליך התבגרותם שהקביל להתבגרותם הם.

אך מעל לכול, 'יעל ואני' זכה לאהדה של קוראים רבים משום שהיה רומן רומנטי לבני הנעורים, מעין סימולציה לתהליך החניכה החילוני בגיל הנעורים בחברה הישראלית של שנות השבעים, אשר במידה רבה תקף עד היום. מבחינה סוציולוגית אפשר לראות בסיפוריו של אבירם את המדריך הכתוב הראשון של אהבה זוגית לבני הנעורים ובעקיפין מנגנון סוציאליזטורי חשוב של פולחן האהבה.

הסדרה 'יעל ואני' כונסה (תוך הוספת קטעים שלא התפרסמו ב'מעריב לנוער') בסדרת ספרים שהיו לרבי מכר: 'יעל ואני' (1976); 'יעל ואני (2)' (1982); 'יעל ואני - חילופי זוגות' (3) (1985); 'יעל וגם אני' (4) (1987); 'יעל ואני מתחתנים' (5) (1990), 'יעל ואני נפרדים' (6) (1991), 'יעל ואני בסוף האהבה מנצחת' (7) (1993), 'יעל ואני' (8) (1997). מאחר שעלילת הסדרה נפרשת על פני תקופה ארוכה, השינויים שהתרחשו בתרבות בני הנוער, שאבירם היה קשוב אליהם מאוד, והשינויים הערכיים שחלו בסופר עצמו מבצבצים בה ומהווים מראה חברתית מעניינת. למשל, בתחום לשון הסלנג (הסדרה סופחת ביטויים עדכניים) או במתירנות הגדלה של היחסים בין שני המתבגרים: לגיטימציה רבה יותר למזמוזים, כלומר לקשר פיזי אינטימי קדם מיני, ובגיל צעיר יותר. גם בתחום היחס למדינה אפשר למצוא בסדרה רמזים לשינוי העמוק שהתחולל בארץ ממחצית שנות השבעים ואילך. בספר הראשון, שיצא לאור ב-1976, הגיבור מתגייס ל'משמר האזרחי', ואילו בספר הרביעי, שיצא לאור אחרי מלחמת לבנון (ב-1987), הוא כבר כותב עבודה למורה להיסטוריה שכותרתה: 'מרד בר-כוכבא ומלחמת שלום הגליל: ניצחונות שהולידו כשלון ושואה'. תוכנה של העבודה, כהגדרתו: 'מדובר כאן בהשגות חדשות לגמרי על בר-כוכבא. אני מנסה לנתץ את דימוי הגיבור שלו. יש לי הוכחות מדעיות שהוא היה מפקד צבאי מטורף... הוא המיט שואה על העם היהודי... כל הגלות... אלפיים שנה... זה הכל בגללו... [...] בר כוכבא ואריאל שרון... העבודה משווה בין השניים: שני מפקדים שניצחו בקרב והפסידו במלחמה... איזו רלוונטיות, ועוד לקראת ל"ג בעומר'.

המאהב הישראלי כאוטיסט

בשלהי שנות השישים החלה הספרות העברית הקנונית למקד את מעייניה בסיפורי דודים, ושירטטה את מערכת היחסים הזוגית במונחים ישירים יותר ופלקטיים ומהוססים פחות מבעבר. סופרי 'דור המדינה', שלא כסופרי 'דור תש"ח' שהתעלמו ברובם מעיסוק ישיר באהבה, כבר העזו לגעת בנושא בפתיחות ובכנות נועזים יותר, אף על פי שגם אצלם קיים עדיין היסוס ועכבות מסוימות. העובדה ששני הספרים הנחשבים לרומנים החשובים ביותר של סופרי דור המדינה - 'מיכאל שלי' של עמוס עוז (עם עובד, 1968) ו'המאהב' של א"ב יהושע (שוקן, 1977) - עוסקים באהבה זוגית, ובכלל זה במתח המיני והרגשי הכרוך בה, ולא באהבת המולדת, מעידה על התמורה הזאת.

'מיכאל שלי', שנחשב לאחד הרומנים הישראלים המוכרים ביותר בעולם, מקיף עשר שנים בחייהם של מיכאל וחנה גונן, בני זוג בעשור השלישי לחייהם. הוא מתרחש בינואר 1960 אך מתאר, ממבט רטרוספקטיבי, את יחסיהם מהפגישה הראשונה ביניהם ועד למשבר המחריף של נישואיהם. חנה, נערה ירושלמית חסרת ניסיון בקשרים עם גברים, פוגשת באקראי בירושלים שאחרי מלחמת העצמאות במיכאל גונן, סטודנט ואחר כך מרצה באוניברסיטה העברית. בין השניים לא ניצתת אהבה יוקדת, אך הקשר ביניהם מוביל לנישואים של נוחות. חנה לומדת ספרות ומתפרנסת כעוזרת לגננת; מיכאל עוסק בגיאולוגיה. אביו הזקן, לשעבר פועל מחלוצי העליות הראשונות, המייחל לבנו קריירה אקדמית, תומך בו מחסכונותיו הצנועים. חנה ומיכאל חיים חיים צנועים, מתרחקים מפינוק וראווה, בדירה דהויה ומרוהטת בצמצום, ושוקעים אט אט בשגרת החולין. מיכאל שקוע במחקריו על סלעים ומאובנים, מקמץ בגילויי חיבה לאשתו ולבנו הקטן, והסתגרותו מכרסמת ביחסים בין בני הזוג. כל אחד מהם מתכנס בקליפתו הפרטית, ללא נקודות מגע. מצב זה נוח למיכאל, אך חנה מתייסרת, מנסה לשאוב מזיכרונותיה פיצוי על החלל הרגשי שנפער בחייה.

למעשה, אלה נישואים שנידונו מלכתחילה לכישלון, בשל בינוניותו ואפרוריותו של מיכאל לעומת ייחודה של חנה, בשל הפער בין הדמות שחנה קיוותה לפגוש לדמותו האמיתית של בעלה, כפי שהתגלתה לה עם הזמן, ובשל האוטיזם שלו שאינו מאפשר לו לחוש את המיית הנפש של זוגתו. הפער הזה מביא אצלה לדעיכת הכוח לאהוב ולהתנפצות חלומותיה. היא חשה כמו 'חנהל'ה בשמלת השבת' ששמלתה הצחה הוכתמה בעקבות מגע עם החיים הקשים והיא מצפה לאיזושהי תפנית נסית שתציל אותה - ציפייה שנכזבת וגורמת לה לחוש מרומה ומדוכאת.

הסיפור נכתב מבעד לעיניה של חנה, המשרטטת לקוראים את דמותו של מיכאל ומפרשת את מעשיו ואת דבריו ומסבירה את טיב יחסיה עמו. היא התחתנה עמו, כאמור, לא מתוך אהבה יוקדת אלא משום שהוא הקנה לחייה יציבות. אבל היציבות הזאת אינה מספקת דיה והיא מנסה להתגרות בו, לערער את שלוותו, למן הרגע הראשון של הפגישה ועד סוף הסיפור במעין דפוס של יחסים סאדו-מזוכיסטיים. אפשר שיש בדמותו של מיכאל ביקורת חברתית על האוטיזם הצברי, כפי שכותבת רבקה כצנלסון:

מיכאל גונן כבר מרמז על אפיוניו של 'הטיפוס הישראלי השגור' - אותה קשיחות רגשית, שקיעה יתירה בעולמו-שלו, חריצות מעשית ותכליתית, שאין עמה חיפושי גוונים רוחניים נוספים, ואף לא פיתוח עושר נפשי, בעזרת עין רואה ואוזן קשובה. לאחר שבבית-אביו וגם בבית ספרו קיבל חינוך חד ממדי של 'אהבת הארץ', בלא תשתית רוחנית רחבה, אין פלא, כי עבודה, מקצוע, שירות מילואים בצה"ל וקבלת דין ישראל כפי שהיא - אלו הם המרכיבים הבונים את עולמו, עולם גדור וסגור, אולי גם חסר לבטים ונטול-העמקה.

עצם העיסוק בזוגיות מנקודת מבט אינטימית יותר מתאפשר בין השאר משום שהמספרת בספר היא אישה ו'הקורא חש, כבר מהפסקה הראשונה', כפי מציינת גבריאלה אביגור-רותם, 'שהוא קורא, כאילו בגנבה, טכסט אישי מאד, שנכתב מתוך מצוקה קשה למען הכותבת בלבד'. עיסוק זה סימל לדעת רוב מבקרי הספרות את חילופי המשמרות בפרוזה העברית. אולם אני מצאתי שגם סוג היחסים בין בני הזוג, כפי שהוא מתואר בספרו של עוז, מבטא את השינוי הזה. 'מיכאל שלי' 'מתכתב' במובן זה עם 'הוא הלך בשדות'. מיכאל הגיאולוג של עוז הוא במידה רבה המשכו של אורי הפלמ"חניק של שמיר: גם הוא מופנם, רציונליסט, הישגי (הראשון בתחום הצבא והשני בתחום האקדמיה), גבר צברי השואף לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע. מיכאל גונן, בדומה לאורי, מתקשה לבטא את רגשותיו וכנגזר מכך גם את מיניותו. רובדי הנפש הפנימיים של חנה אשתו ושלו עצמו חסומים בפניו, כמו בפני רבים מבני דורו. חנה גונן היא במובנים מסוימים המשכה של מיקה. היא רוחנית, סוערת, רבת סיוטים, קומוניקטיבית, יצרית וארוטית. אולם בניגוד לפסיביות הכנועה של מיקה, חנה היא הצד הדומיננטי בסיפור:

פעם אחת הצעתי למיכאל משחק: כל אחד מאתנו יספר הכל על אודות אהבתו הראשונה. מיכאל לא הבין מה כוונתי: הרי אני היא אהבתו הראשונה והאחרונה. ניסיתי לבאר לו: הרי היית ילד. היית נער. קראת רומנים. היו נערות בכיתתך. דבר. ספר. האם איבדת את הזיכרון ואת כל רגשותיך. דבר. הגד משהו. חדל לשתוק כל הימים, חדל להתנהל מיום ליום כאילו היית שעון מעורר, ואל תוציא אותי מדעתי. לבסוף נדלקה בעיניו של מיכאל הבנה מאומצת. הוא פתח וסיפר במלים זהירות וללא שמות-תואר על איזה מחנה-קיץ נושן בקיבוץ עין-חרוד. [....] היה זה סיפור עלוב. אילו הוטל עלי להשמיע אפילו הרצאה בגיאולוגיה, לא הייתי מסתבכת כך.

דומה כי הדומיננטיות של אורי ביחס למיקה אינה מאפשרת לקורא לחדור לנבכי הזוגיות שלהם בספרו המיתולוגי של שמיר ומעקרת בסיפור את האהבה. אצל עוז, לעומת זאת, הדומיננטיות של חנה מאפשרת הצצה לתוך מערכת היחסים הזוגית המורכבת של הגיבורים והופכת את הרומן לאותנטי, רגיש ופסיכולוגיסטי יותר. גם הארוטיות משוחררת מעט יותר, ועל כל פנים 'בורגנית' פחות. מאחר שקשריה עם מיכאל אינם מספקים את תשוקתה, חנה מפצה עצמה בהזיות מין המבוססות על גן העדן האבוד של ילדותה. בדמיונה מופיעים זוג נערים תאומים ערבים, שחומי עור וחסונים, שכניה בשכונת קטמון, שהעריצו אותה ואף התגוששו והפגינו לפניה את גברותם המרומזת ואת כמיהתם הארוטית אליה. השניים, שבינתיים בגרו (גם בדמיונה) ונעשו גברים צעירים עזי יצרים, מקרינים פיתוי מיני ואיום בעת ובעונה אחת, כמו בדימוי הסבוך של הגוי הארוטי בתרבות היהודית באמריקה ובאירופה. על משמעות ההזיות הללו נכתבו תילי תילים של פרשנויות.

'הרומן הרומנטי'

בד בבד עם העלייה במספרם של ספרי המקור בעברית המטפלים באהבה ובזוגיות חלה ממחצית שנות השישים ואילך גם עלייה משמעותית במספרם של הרומנים הקלים המתורגמים שעסקו באהבה הזוגית. העלילה בספרים מהז'אנר הזה היתה פשטנית, קיטשית ושוביניסטית מאוד. להלן דוגמה:

פיליפ חדל מצחוק והזעיף את גביניו. הוא קרב אליה ובחן את הטביעות הכחולות שהכתימו את צוארה.
'לעזאזל! הפוחז הרחיק לכת במקצת. אך חוששני שאת הבאת אותו לידי כך. בחור זה עושה תמיד רק את המצווה עליו. הוריתי לו לבצע את המעשה בחשאי ככל האפשר, שלא לעורר את תשומת ליבם של אנשיך. הוא נכנס פנימה מבעד לפישפש האחורי של גנך. אך אין דבר, בפעם הבאה אומר לו לנהוג בפחות גסות'.
'אתה סבור שתהיה עוד "פעם באה"?'
'כל עוד תהיי סוררת ובלתי-מאולפת - כן. כל עוד תהיי קשת-עורף, כל עוד תעני לי בעזות-פנים ולא תצייתי לי. אני הנני ראש-הצייד של המלך. מורגל אני באילוף כלבות עזות. תמיד סופן שהן מלקקות את ידי'.
'אני מעדיפה למות', אמרה אנג'ליק, בשצף-קצף. 'מוטב שתהרגני קודם'.
הוא נעץ את מבטו הכחול בעיניה, עד שנאלצה להפנותן ממנו. דו-הקרב שנכון להם חזקה עליו שיהא עז ומר, אך היא כבר נתנסתה בכגון דא.

להצלחה גדולה במיוחד זכו 'הרומנים ההיסטוריים', שנמכרו גם בעטיפה קשה. כך, למשל, 'אמבר' של קתלין וינדזור, 'קרולין שרי' של ססלי סן לורן, 'קתרין הבוגדנית' של סרג' דאלן, 'ריחיים של אהבה' של מרי ג'ונסטון - כולם ספרים שהוציאה לאור הוצאת מ. מזרחי בתל אביב, שהיתה מן המובילות בז'אנר הזה. הספרים הללו שיקפו את הטרנספורמציה שעברה האהבה בעולם המערבי ורובם טיפלו בנושא באופן מורכב ונאמן יותר למציאות החברתית והפסיכולוגית מהספרים המתורגמים שיצאו לאור בארץ בעבר.

בשנות השבעים שטף את הארץ גל חדש ומסיבי יותר של 'ספרי כיס' מן הסוג שנקרא 'הרומן הרומנטי' או 'ספרות זולה', כגון, 'הבית לרגלי ההרים' של מונס דבסון (1972), 'אהבתה של קיטי' של ג'ין קונברס (1972), 'נישואין מדומים' של דניאלה פלציאני (1974), 'הנבואה הנפלאה' של ג'ין ארבור (1974) ו'המדבר הזועם' של מרגרט ואי (1974). המובילות בתחום 'הרומן הרומנטי' היו הוצאת 'שלגי שהוציאה לאור את סדרת 'הרומן הרומנטי', והוצאת 'רמדור', שהדפיסה סדרה של רומנים מתורגמים שזכו להצלחה מסחרית ניכרת. ל'רמדור' היה חוזה מיוחד עם הוצאת הספרים הלונדונית Mills & Boom לתרגום סדרה של ספרי Romance''. השמאלץ הדביק שאיפיין את הספרות הזאת, שפרחה אז ברחבי העולם, סיפק לציבור רחב של צרכנים את הצורך שמספקות היום אופרות הסבון והטלנובלות הטלוויזיוניות. להלן דוגמה הממחישה את הדמיון בין הז'אנר הספרותי הזה ובין הטלנובלות של היום:

ריק קורדראז נהג בשתיקה [...] היא אחזה בחוזקה בידית הדלת והביטה החוצה בנוף הפראי שבו חלפו ביעף. [...] היופי והזרות שבנוף נגעו ללבה. בכל דבר שהביטה ניבטו לעברה חיים, ובשתיקה מרה נזכרה בדוויד... היה עליו להיות עמה כדי ליהנות גם כן. אהובי - או אהובי, איני רוצה להמשיך לחיות בלעדיך! ריסיה הצלו על פניה החיוורים. היא רצתה לבכות, לצעוק, למחות כנגד הידיעה הבטוחה שעליה להמשיך לחיות ללא האדם שאהבה [...]
הגילוי לא הפתיע את לין. היא חשדה מזה זמן מה שלרוזה יש בעיה הקשורה בגבר - חבל כל כך שהאיש נשוי! 'זה מצב טפשי, חסר תוחלת להתאהב בגבר נשוי', הודתה רוזה. 'אך האהבה תוקפת אותנו כשאנו לא מוגנים ורק כעבור שלוש שנים של עבודה במקום נוכחתי לדעת שאני עובדת עם אדם האהוב עלי. ברגע שידעתי את הדבר, החלה אהבתי לגדול'.

עם הקמת הטלוויזיה הישראלית נוסף לתרבות האהבה בארץ 'מגבר' בעל עוצמה רבה וכוח השפעה עצום. הטלוויזיה שידרה כבר מראשיתה סדרות אמריקניות סכריניות, שהצטיינו באוריינטציה רומנטית מובהקת, ויצרו מודל חיקוי חשוב, בעיקר לבני נוער. גם לקולנוע המקומי היה תפקיד חשוב בהתפתחות 'עבודת האהבה'. על המסך הופיע גל חדש של סרטי אהבה ומערכות יחסים סוחטי דמעות, בהם להיטים אמריקניים כמו 'סיפור אהבה'. מקצת מיוצרי הקולנוע הישראלים ניסו ללכת בנתיב הספרות הקנונית וליצור סרטי זוגיות מורכבים בעלי אופי פסיכולוגיסטי. למשל, 'אני אוהב אותך רוזה' (1972) של משה מזרחי, 'שתי דפיקות לב' (1972) של שמואל אימברמן, 'מתנה משמים' (1973) של גד בן ארצי, 'צ'רלי וחצי' (1974) של בועז דוידזון, ו'מיכאל שלי' (1975) של דן וולמן. אחרים צעדו בנתיב השמאלצי יותר של 'הרומן הרומנטי', שנקרא בקולנוע 'סינמה-רומן', כדי להגיע לקהל גדול ככל הניתן. כך, למשל, 'אריאנה' (1972) ו'נורית' (1972) של ג'ורג' עובדיה. סרטי האהבה נעשו כה פופולריים באותה תקופה עד שגם מגזין המוזיקה, הטלוויזיה והקולנוע 'להיטון' כלל מדור של 'סרט בתמונות' שרובו עסק בסרטים מסוג זה. אחד הגיליונות הוקדש ל'צד השני', שתואר בעיתון כ'סרט ישראלי צבעוני, דרמה של אהבה על רקע ההווה הישראלי'. להלן קטעים מתוך התמונה הראשונה והאחרונה:

תמונה ראשונה: אסף דורון (אורי לוי, עם המצלמה ביד) הוא במאי וצלם סרטים ישראלי כבן 40, גרוש ואב לילד. הוא קשוח, ציני, חסר רגשות ועוסק בעיקר בסרטי פירסום אוויליים. בעת צילומו של סרט פירסום כזה, במחנה היפיס, חוזה בו נערה אמריקנית סאני (שר רן-סמית משמאל).
תמונה אחרונה: כל הלילה שלאחר מכן יושבת סאני באולם, מול מכונת העריכה ומכינה את תגובתה לעולם הצביעות הממוסחרת וחסרת הרגש שבו פועל הגבר האהוב השנוא עליה, אסי דורון. סרט פירסום שיגרתי הופך בידיה לפארודיה לעגנית על סוג זה של סרטים. למחרת מוקרן הסרט לעיניהם של המפרסמים - והללו מתפוצצים מזעם. אך אסי, כאשר כעסו על מעשיה של סאני שוכך, עולים געגועים אליה. היא נעלמה והוא חש כי בעצם אהב אותה. הוא יוצא לחפש אותה ב'שבטי' ההיפיס - אך אינו מצליח למוצאה עוד.

מפנקס השדכנית לאתרי 'פנויים פנויות'

הערה; גרסה מורחבת ומעודכנת של פרק זה מופיע במאמר "דפוסי היכרויות ובחירת בן ובת זוג באוכלוסייה החילונית הוותיקה".
השדכן הראשון בתולדות היהודים היה אליעזר, עבד אברהם, שנשלח לארם נהריים למצוא אישה ליצחק (כזכור, הוא קיבל הוראה לחפש אישה מקרב בני משפחת אברהם). המשימה הוכתרה בהצלחה, ככתוב: 'ויבִאה יצחק האהלה ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה' (בראשית כד 67). חשיבותו של הקשר האנדוגמי (נישואים בתוך הלאום/ העדה) בתרבות היהודית הוא מן הסתם אחת הסיבות לכך ששדכנות תופסת מקום חשוב במסורת היהודית (סיפורים, אגדות, מדרשים ועוד). מעניינת וראויה למחקר נפרד היא העובדה שבמסורת היהודית היחס לשדכן ולשדכנית הוא דו-ערכי. מצד אחד, בשל חשיבותו הרבה של הזיווג לבני הזוג, למשפחותיהם ולשבט המורחב (לא בכדי מכונים האירוסים 'קידושים') ובשל הקושי הכרוך בתפקיד (חז"ל טענו כי 'קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף'), הם נתפסו כאנשים מכובדים וזכו להערכה והוקרה. מצד אחר, סביב מעלליהם נרקמו מאות בדיחות. לדוגמה, הבדיחה המפרשת את המילה 'שדכן' כראשי תיבות של 'שקר דובר, כסף נוטל'. אפשר להניח שהבדיחות נבעו בין השאר מרגישותו של הנושא והיותו מעורר מבוכה, מהכישלונות בזיווג המעוררים כעס ותרעומת במשפחה, ומסכסוכים בשאלת שכר הטרחה.

הפיקוח ההדוק על בחירת בן או בת זוג היה חלק מרכזי במנגנון השליטה של הקהילה היהודית על חייו של היחיד, ולכן לא ייפלא שעם חילונה של החברה היהודית במזרח אירופה, הופיעה גם התנגדות למוסד השידוכים, כפי שמציין דוד ביאל בספרו: 'המשכילים ראו בנישואין המוסדרים ובמעמדו הייחודי של השדכן את הסמל הפוגע ביותר של העריצות האטומה והמסחריות השפלה שציינו את החברה היהודית המסורתית. הם ניצלו את ספריהם וזיכרונותיהם לתקוף את השיטה בסרקזם מר. היו שלא הסתפקו בהוקעה ספרותית של הנישואין המוסדרים, ומרדו בהם גם בחייהם'.

המהפכה החילונית של הציונות הביאה לשינויים חשובים בתרבות השידוכים היהודית. הגיל הרצוי לנישואים עלה מ-16 שנה לאישה ו-18 שנה לגבר (לכל המאוחר) בתקופה הטרום ציונית ל-24-22 לשני בני הזוג בתקופת היישוב וראשית המדינה. גם מעורבותם של ההורים הצטמצמה במשפחות החילוניות לפיקוח לא פורמלי על בחירת בן/בת הזוג של צאצאיהם ('מה אבא שלו עושה?', 'עם הבחורה הזו אתה תתחתן על גופתי המתה!!') ולאשרור הבחירה. את השדכנים המקצוענים החליפו שדכנים לא פורמלים כמו קרובי משפחה, חברים וידידים, ובעיקר הצעירים עצמם התרים זה אחר זו בתקופת חיזור בת מספר שנים של ניסוי וטעייה ('יוצאים ביחד'). אך דומה שבתחום אחד מרכזי לא חל שינוי מהותי בתרבות השידוכים הציונית החילונית בהשוואה לזו היהודית מסורתית: חשיבות הנישואים והקמת המשפחה.

לכאורה, בשל תהליכי הפמיניזציה, האינדיבידואליזציה והפלורליזציה שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות ניתן היה לצפות שהלחץ להינשא יקטן. בפועל הדבר לא קרה, אולי להפך. אף על פי שמשך תקופת החיזור גדל וגיל הנישואים הממוצע המשיך לעלות, השאיפה לנישואים לא פחתה. ישראל היא אחת המדינות ששיעור הנישואים בה הוא מן הגבוהים ביותר במדינות המערב ונתון זה נשאר יציב למדי לאורך השנים. אפשר להניח שאחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, לתופעה זו היא אתוס ומיתוס הזוגיות, הדוחפים את הצעיר והצעירה לממש את עצמם במסגרת הקשר הזוגי. מה שבכל זאת השתנה הוא הסגרגציה העדתית והסנקציה המשפחתית של כל אחת משתי העדות היהודיות, האשכנזית והספרדית, על בחירת בני זוג מהעדה האחרת. בשנות השישים 9% מהנישואים בישראל היו נישואים בין עדתיים ואילו בראשית שנות התשעים היה שיעורם 25% (הסטטוס העדתי נקבע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על פי מוצא האב). יש לזכור שלאור הפרופורציה של מזרחים ואשכנזים באוכלוסייה הישראלית, שיעור של כ-50% של נישואים בין עדתיים יעיד על ביטול מוחלט של הסגרגציה העדתית בתחום זה. זהו אחד הנתונים הסטטיסטיים המשמעותיים ביותר על הפער הבין עדתי בארץ והוא מלמד על מגמה של סגירה הדרגתית של דעות קדומות בין שתי הקבוצות.

שינוי נוסף ומשמעותי לא פחות התחולל בתחום מנגנוני השידוך. מוסכם על חוקרים שונים העוסקים במאפייני המשפחה בישראל, שהחברה הישראלית היהודית היא אחת החברות החילוניות המלחיצות ביותר בתחום הנישואים והסובלניות פחות ביחסה לרווקוּת. לכן רק טבעי שכאשר הדרכים הסטנדרטיות להשגת בן/בת זוג מוצו, כאשר תקתוק השעון הביולוגי הולך וגובר, ו'שוקי' הנישואים הולכים ונסגרים, דרושים מנגנוני 'עזרה אחרונה' שיובילו לחופה. בישראל, כמו בחברות חילוניות אחרות, אלה הם משרדי השידוכים ומודעות ההיכרויות בעיתונות.

בשנים הראשונות לאחר קום המדינה הגיעו ארצה מאות אלפים אנשים בודדים, רובם ניצולי שואה מאירופה. ואף על פי כן, לא היו באותן שנים בסקטור החילוני-מסורתי שדכנים מקצועיים רבים. בקרב האוכלוסייה האשכנזית פעלו קומץ משפחות שדכנים ששמן הלך לפניהן עוד לפני קום המדינה, כמו משפחות ליבר, לוין ושץ. השידוך אצל המזרחים נעשה בדרך כלל בתיווכם של קרובים. מודעות שידוכים פורסמו בעיתונות העברית כבר מראשיתה, אך מספרן היה מצומצם ולא הוקצה להן מדור נפרד בעיתון. מודעות השידוכים של 'מעריב', למשל, החלו להתפרסם במדור מיוחד רק משנת 1952. קודם לכן פורסמו המודעות במדור המודעות הכללי, בסעיף 'שונות'.

השידוך בשנות החמישים נחשב לנושא דיסקרטי ולא הרבו לדבר או לכתוב עליו בפומבי. כתבה חריגה ופיקנטית, שכותרתה '"ציידות החתנים" מאמריקה', שהתפרסמה ב-1953 בשבועון 'חיי שעה', פותחת צוהר נדיר לשוק הנישואים באותה תקופה ולקודים החברתיים ששררו אז בתחום זה בקרב משפחות רבות בארץ, בין השאר תפיסות שוביניסטיות גבריות שראו בשידוך תהליך שבו מחפשים לגבר אישה הולמת. להלן קטעים ממנה:

אין זה סוד, כי בארצות-הברית רווחת סברה, שבחורים בישראל מתלבטים בבעיית הנשואין וכי שורר כאן מחסור עצום בבחורות. זאת ועוד: באמריקה סבורים כי הבחורים בארץ נחנו ב'לב זהב' ובדעות 'מתקדמות' עד כדי כך, שאין הם 'בודקים בשיני' הבחורות... העיקר הוא אצלם, כמו שאומרים, 'השמלה'... ונוסף לשמלה: בחורה עם קצת מזומנים, פנקס צ'קים, חשבון בבנק והיתר כניסה לאמריקה. [...] תוך כדי רדיפה אחר 'הנושא' הצלחתי להכיר כמה בחורות אמריקאיות ואת בני זוגן הישראליים. הבה ואציגם לפניכם. בחורה זו היא כבת 32, אולם נראית צעירה יותר. דוברת אנגלית טובה ואילו האידיש בלולה מלים רוסיות. היא מסבירה, שבבית דיברו אידיש כזאת. הבחור שנישאה לו בארץ הוא 'ייקה', שאינו יודע אנגלית ואף אינו מבין את האידיש-רוסית שלה. לאביה חנות-מכולת 'גדולה' בלוס אנג'לס. כדי להוכיח זאת היא מראה מודעת-עסק שאביה מפרסם בעתון מקומי. היא עצמה עבדה במשרד, חסכה כסף וזה 3 חדשים עורכת סיור סביב העולם. ביקרה בפאריס, רומא, קפריסין - והגיעה לארץ, כדי לראות את 'ייזראאל' וגם... למצוא בחור.

בשנות השישים התרחב במקצת ענף השדכנות. משרדי שדכנות נוספים הופיעו בזירה (מקצתם נעלמו כלעומת שבאו ומקצתם שרדו תקופה ארוכה יותר) וגם מספרן של מודעות ההיכרויות בעיתונות גדל. עם זאת, ההסתייעות בשדכן או בפרסום מודעה בעיתון נחשבו עדיין לבלתי מכובדים, או לפחות מביכים, ואנשים התביישו לחשוף את העובדה שהם נעזרים באמצעי הזה כדי למצוא לעצמם בן זוג.

הטלטלה הראשונה בענף השדכנות התרחשה כאשר בשלהי שנות השבעים הופיעה במפתיע שדכנית חדשה בשם הלנה עמרם, ששינתה את עסקי השידוכים מן היסוד. עמרם (לייבוביץ) נולדה בקרית חיים לאם שעלתה מכורדיסטן ולאב ניצול שואה. הוריה התגרשו בהיותה בת 12 והיא נאלצה לעבוד לפרנסתה כעוזרת בית כבר בגיל 14. את בעלה הכירה בצבא בשידוך וההצלחה של נישואיה הניעה אותה לנסות את כוחה באופן חובבני בשידוכים. היא החלה לשדך גברים לכמה נשים מחוג חברותיה שאיבדו את בעליהן במלחמת ששת הימים, ומשנוכחה לדעת שהביקוש גדול וחושיה בתחום זה חדים, החליטה להפוך את התחביב למקצוע. עמרם פתחה שלושה סניפים בארץ, ויצאה בקמפיין פרסומי נרחב שכלל בין השאר מודעות ענק בעיתונות. הקמפיין התמקד בדמותה והעניק לה מעין הילה של 'הכוהנת הגדולה' של הזיווגים והשידוכים, שתביא ישועה ומזור לכל המייחלים לאהבת אמת. היא ניחנה במראה אקזוטי של בעלת אוב, שתרם להילה הזאת. עמרם כונתה 'הרולס רויס של משרדי השדכנות' ו'השדכנית של המדינה', והלנה נעשה שם נרדף לעסקי השדכנות בארץ והעסקים פרחו.

הקמפיין של הלנה היה בעל חשיבות חברתית משום שזו היתה הפעם הראשונה שמשרד שידוכים מפרסם את שירותיו בסגנון של חברה מסחרית ומציג את השידוכים כביזנס לגיטימי. יתר על כן, בעקיפין הוא 'הוציא את השידוכים מהארון' ותרם להחלשתה (לא לביטולה) של הסטיגמה שדבקה בהם, לאמור, שהם מוסד השייך לעולם החרדי בלבד ומי שנעזר בהם הוא בגדר כישלון אישי. אחת האינדיקציות לשינוי התדמיתי שמוסד השידוכים עבר בעקבות הופעתה של הלנה בזירה היא השתרשות השימוש במושג 'פנויים' ו'פנויות' במקום 'רווקים' ו'רווקות' (לאחרונה צמחו ביטויים נוספים כגון 'סינגלים', 'חיפושיות', 'זמינים', 'חופשנים' ו'בדידים') ובמושגים 'היכרויות' ו'דייטים' במקום 'שידוך'. הלנה עצמה נזהרה מלקרוא לעסק שלה 'משרד שידוכים' אלא כינתה אותו 'משרד תיאום, ייעוץ והכוונה לזוגיות', שם שעשוי אולי להעלות חיוך של גיחוך, אבל באותה מידה גם לשמש ראיה מעניינת לשינוי התפיסה שהיא הובילה.

אך לא רק הקמפיין אלא גם שיטות העבודה שהנהיגה הלנה במשרדיה היו חידוש בענף. היא ניסתה לפתח מתכונת שיטתית יותר של סינון וזיווג בני זוג מתאימים, שכללה בין השאר מילוי שאלון תולדות חיים ותיאור מהו בן הזוג האידיאלי בעיני הלקוחות, שיחה עם פסיכולוג או עם עובדת סוציאלית ובדיקת כתב היד על ידי גרפולוג. את העובדות שמסרו הלקוחות בדק משרד חקירות ואם התברר שהמועמדים נמצאו מתאימים לסטנדרטים המבוקשים, הם קיבלו חוברת שמתוכה יכלו לבחור את בן הזוג המתאים להם. חידוש אחר שחידשה הלנה היה 'תכנון אסטרטגי' של 'כיבוש היעד'. בריאיון איתה, אחד מני רבים שהתפרסמו בעיתונות במהלך השנים, היא הרצתה את עיקרי התורה שניסתה להרביץ בלקוחותיה הנואשים: מושכל ראשון הוא יציאה ממעגל הפגישות המסחרר. לטענתה, הריצה מפגישה לפגישה מתוך שאיפה לא ריאלית להכיר בן זוג מושלם שוחקת ומערערת את האמונה בסיכוי למצוא אותו. שנית, לא רצוי ללכת ל'בליינד דייט' מבלי לדעת פרטים מדויקים על בן הזוג (גיל, מקצוע, השכלה, מראה, מצב כלכלי, תחביבים, תכונות אופי וכו'). מידע מקדים, מפורט ככל האפשר, שאותו יכול לספק כמובן משרד ההיכרויות, מצמצם את מפח הנפש.

אף שההמלצה הרווחת היא 'להיות טבעיים', הלנה תבעה מלקוחותיה לתכנן מראש את ניהול הרושם ולהתכונן היטב לפגישה. למשל, חשוב לבחור בקפדנות את מקום הפגישה - לא מקום שבו מבקרים רבים אלא מקום קטן ואינטימי עם 'אווירה שתיצור כימיה'. לאישה המליצה הלנה לא לדבר בפגישה הראשונה רק על עצמה ובוודאי לא על חסרונותיה ומצוקותיה (הבעל עזב אותי, יש לי אוברדרפט וכו'). בכלל, לדעת הלנה ביקורת עצמית היא רעה חולה, ו'כשאת אוהבת את עצמך - קל יותר לאהוב אותך'. המלצותיה ניתנו בדרך כלל בגוף שני נקבה. הלנה גרסה, בניגוד לתקינות הפוליטית, שחשוב להנעים את זמנו של הגבר. 'תחמיאי לאגו שלו וותרי על כבודך', אולי מפני שהיא לא האמינה בפמיניזם ואולי מפני שהיא, כמו רבים אחרים, ראתה בגברים ילדים מגודלים הזקוקים לליטוף מתמיד. חתונה, לשיטתה של הלנה, היא ציפייה המגשימה את עצמה. 'אתם צריכים להאמין שאתה מתחתנים בשנה הבאה', הטיפה ללקוחותיה, שכן חוסר אמונה מוקרן כלפי חוץ ומבריח את בן הזוג. ביישנות היא מתכון לרווקות. כשמציקים לכם בשאלה 'מתי החתונה?' תענו: 'נו, תכירו לי מישהו'. זה לא מוריד מכבודכם, זה רק יכול לעזור. המלצה נוספת היא לא למהר להיכנס למיטה. 'תני לו לרצות אותך ולחזר אחריך. קודם תתאהבו, תלמדו להאזין זה לזו. תצרו קשר עמוק ואמיתי לפני השלב האינטימי'. המלצה אחרת, מעט מסובכת, שלא לומר מביכה, ועל כל פנים משעשעת היתה: 'הטריק להוביל את בן הזוג מתחת לחופה, הוא לגרום לו שיתאהב בך טיפ טיפה יותר מאשר את אוהבת אותו. כששני אנשים אוהבים בדיוק אותו הדבר, במריבה הראשונה אף אחד לא ירצה לוותר וילך לדרכו. אם הוא אוהב אותך טיפ טיפה יותר, הוא מסכים ללכת לקראתך'. ומעל לכול: 'אישה צריכה ללמוד לא לתת לבן הזוג לקחת אותה כמובן מאליו ולעולם אסור לתת את עצמך במאה אחוז. 95% זה בהחלט מספיק. ב-5% תשארי בלתי מושגת, כדי שיישאר אתגר לבן הזוג. כשאת צודקת עמדי בהחלטיות על שלך ובשום אופן אל תזניחי את עצמך, היי תמיד יפה ומושכת'.

ולבסוף, ניסיונה לימד אותה שלא כל אחד כשיר באמת לנישואים. יש אנשים שאינם יכולים לחלוק את שיש להם עם הזולת ואינם מאמינים שיש משהו שבו באמת יתאהבו או שמישהו יכול להתאהב בהם. לספקנים ולפסימיסטים מן הזן הזה חבל על המאמצים ומוטב שיסכינו עם רווקותם הנצחית.

העצות שהשיאה הלנה - ואפשר שגם שדכנים אחרים - התאפיינו אפוא בתפיסה שוביניסטית. למשל, רובן מופנות לנשים, אף שבעיית הרווקות אינה מייחדת כמובן רק נשים. אך אולי הדבר נעשה מפני ששיעור הפנויות מעל גיל 35 גדול כמעט פי שלושה ממספר הפנויים באותה שכבת גיל, ואולי משום שהשדכנים 'בתוך עמם הם יושבים' ומודעים יותר מהפסיכולוגים היושבים במגדל השן האקדמי ובקליניקות הסטריליות שלהם לתפיסות המושרשות - ובכלל זה הדעות הקדומות - בציבור הישראלי.

אבל דווקא כאשר היה נדמה שעמרם צועדת במסלול של הצלחה אישית ומקצועית, הדברים השתבשו במפתיע. ב-17 בדצמבר 1979 שידרה הטלוויזיה כתבת תחקיר על משרד השידוכים 'צמד' שבהנהלת עמרם. 'צמד' היה אז בשיאו, והעיתונות מלאה במודעות פרסום ענקיות שלו, שהבטיחו מענה מהיר לאושר הנכסף, עם תמונה מעוררת אמון של הלנה עמרם בפינה. כתבת הטלוויזיה שרי רז, שפירסמה את הכתבה, ניסתה להוכיח שההבטחות של הלנה הן כוזבות והאושר המובטח הוא לא יותר ממלכודת כספית. ההשפעה היתה הרסנית: הלקוחות החלו להדיר רגליהם מ'צמד' והמשרד נסגר בתוך זמן קצר. הלנה לא יצאה מהבית מרוב בושה, השיבה ללקוחותיה את כספם וכעבור זמן קצר עזבה את הארץ מרירה אך לא מובסת. היא החלה לשקם את עסקיה באמריקה ובאנגליה ובתוך עשור הפכה לאימפריה כלכלית עם מספר גדול של לקוחות ולדמות ידועה המשדכת לא רק ל'עמך' אלא גם לאצולת הממון. כתבות עליה וראיונות עמה הופיעו בעיתונות ובתוכניות טלוויזיה יוקרתיות בארצות הברית ובאנגליה, למשל, כתבה ב-Elle וריאיון בתוכנית הטלוויזיה של טרי ווגן, 'ג'וני קרסון הבריטי'.

באותן שנים תיכננה הלנה את נקמתה. היא הקדישה חמש שנים מחייה וחלק ניכר מממונה להגשת משפט דיבה נגד הטלוויזיה. הסוף היה מתוק-מריר. המשפט הסתיים בניצחונה: השופט ביקר קשות את רז ופסק לעמרם פיצויים בסך 23 אלף דולר. בעקבות המשפט ניסתה הלנה לבנות מחדש את אימפריית השידוכים בארץ, ואף הכריזה על כוונתה לרוץ לכנסת בראש רשימה של פנויים ופנויות ולהקים ארגון ארצי 'לקידום זכויות האזרח הבודד בישראל - רווקים, גרושים, אלמנים וחד הוריים' ששם לעצמו למטרה 'להגיש עזרה פסיכולוגית, נפשית וחומרית כאחת'. אולם בשלב זה הלנה כבר היתה 'פאסה', שכן עסקי השידוכים נעשו שוק פרוע ותחרותי. קמו לה עשרות מתחרים, מקצתם שרלטנים ורמאים, הגובים סכומי עתק תמורת שירותיהם.
אחד הגורמים לשרלטנות שפשתה בענף היא העובדה שענף השדכנות אינו מעוגן בחוק. חבר כנסת אברהם הירשזון (ליכוד) הציע בזמנו חוקק חוק שיחייב הקמת מנהל ומרשם שדכנים, אך הצעתו טרם התקבלה. במשך השנים גם קמו מועדוני 'פנויים פנויות', המארגנים ערבי היכרויות וטיולים משותפים האמורים לגבש את האנשים בסביבה אחרת, ופעילויות נוספות לחבריהם.
בשנות השמונים הצטרף הרדיו לחגיגת השידוכים, כאשר בשנת 1983 עלתה לשידור בקול ישראל התוכנית 'חבר מאותו כוכב' (בעריכתה והפקתה של מלכה למדן). התוכנית אירחה באולפן גברים ונשים (בדרך כלל משכילים) שביקשו להכיר בני זוג. האורח או האורחת סיפרו על עצמם, על חייהם ושוחחו בטלפון עם חצי תריסר גברים או נשים כדי ליצור קשר. בשלוש שנות שידורה של התוכנית התארחו בה 150 אורחים, ושמונה היכרויות הסתיימו בנישואים. התוכנית שודרה אמנם בשעות הערב המאוחרות, שאינן מצטיינות בדרך כלל ברייטינג גבוה, אך היא תרמה לשבירת הטאבו החברתי הקובע שאין מדברים על נושא בפומבי.

יתרה מזו, כפי שהעידה למדן בריאיון עמה, 'העובדה ששיבצנו בתוכנית גברים ונשים פנויים בעלי רמה, שברה מוסכמה כלשהי שהייתה מקובלת עד כה בחברה הישראלית, כאילו שאל משרדי ההיכרויות והשידוכים פונים כל הלא יוצלחים. מהבחינה הזו הצלחנו מעל למשוער'. במקביל לפרסום המסחרי של מודעות ההיכרויות החלו גם העיתונים הגדולים ומגזיני הפנאי לפרסם כתבות רבות העוסקות בתופעת השידוכים ולהשיא עצות בתחום זה.

מנגנוני השידוך המסחריים (משרדים ומודעות פנויים פנויות בעיתונות) נעשו נחוצים מתמיד ממחצית שנות השמונים ואילך, בשל היחלשותה של הקהילה התומכת והעלייה במספר הגרושים/ות והאלמנים/נות ובשל תהליכי אינדיבידואליזציה והעמקת הציפיות מהקשר הזוגי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 1999, כ-35% מהציבור היהודי המבוגר בישראל, יותר משליש, הם פנויים. במספרים מדובר בכ-1.23 מיליון בני אדם, זאת לעומת כ-20% בלבד בראשית שנות השישים. בין 1998 ל-1999 עלה מספרם של הפנויים היהודים ב-9% לעומת הגידול הכללי באוכלוסייה באותה שנה, שהיה רק כחמישית מזה, 1.8%. עד גיל 34 מספר הפנויים גדול ממספר הפנויות, אבל מגיל זה ואילך משתנה היחס ובגיל 50 מספרן של הנשים הפנויות כפול מזה של הגברים. זאת, ככל הנראה, משום שאלמנים וגרושים 'מצליחים' יותר להינשא מחדש, ואולי אף מעוניינים יותר מהגרושות והאלמנות. שיעור הגברים הפנויים מכלל הגברים הבוגרים הוא 32% לעומת שיעורן של הנשים הפנויות, 38.2% מכלל הנשים הבוגרות.

תעשיית ההיכרויות לא רק התרחבה, התבזרה והתמסחרה ממחצית שנות השמונים ואילך, אלא גם הטכניקה של הזיווגים השתכללה עם הזמן בהשפעת מהפכת הטלקומוניקציה. למשל, השימוש בסרטי וידיאו, בטלטקסט, במאגרי מידע ממוחשבים, בשירותי טלפון (שירות 'בזק' לפנויים פנויות), ולאחרונה גם באתרי האינטרנט, שהפופולריות שלהם עולה משנה לשנה. כאן נעיר במאמר מוסגר: טרם נערך מחקר מוסמך על מידת יעילותם של המנגנונים הללו, והסברה היא שאין היא גבוהה במיוחד ובעיית הבדידות רק הולכת ומחריפה משנה לשנה. אולם אתרי ההיכרויות באינטרנט עולים כפורחים בכל העולם (בארץ פועלים מספר אתרים כאלה, דוברי עברית) והם צפויים להערכתי ולהערכת סוציולוגים אחרים לשנות מן היסוד את תרבות ההיכרויות ואולי את תרבות הזוגיות והאהבה כולה. אפשר לשער, למשל, שבעתיד הלא רחוק אתרי ההיכרויות ישמשו לא רק את אלה שנואשו מלמצוא בן/בת זוג באפיקים הרגילים (מסיבות, לימודים משותפים), אלא את רוב אם לא את כל אוכלוסיית הרווקים/ת, הגרושים/ת והאלמנים/ת. יתרה מזו, ייתכן שפעילות החיזור, הנקטעת (או לפחות ממותנת) בעקבות הנישואים, תשוב להעסיק זוגות נשואים, שכן האינטרנט מאפשר לך להיות אנונימי ומקטין את המתח בין נאמנות לבן/בת הזוג ובין הסקרנות והדחף לקשר אינטימי עם אנשים נוספים. במילים אחרות, אפשר שהאינטרנט ייצור בעתיד מציאות חדשה שבה אפשר 'לבגוד' באופן אפלטוני בלי להרוס את הנישואים.

איתור 'מאגר המתאימים' באמצעות המדיה הכתובה כפוף לאילוצי לשון התקשורת וליכולות הכספיות. לכן הוא מתאפיין בקיצור רב - בדרך כלל 15 מילים - ובענייניות מעשית. נמסרים בהם נתונים חיוניים כמו גיל וגובה, וכן צפנים שמתוכם קל יהיה לקורא לקבל תמונה ראשונית על מפרסם המודעה ומה הוא מחפש, למשל: 'גבר נאה, מבוסס 173/35, מחפש אישה עדינה, יפה וחברית מתחת לגיל 30'. אולם חרף תמציותם אפשר למצוא במודעות רמזים על הקודים החברתיים בתחום החיזור ובחירת בני הזוג, ובאופן מורחב יותר על דרך הצגת העצמי בתקופה נתונה. ואכן, במחקרה של חנה מיבר, המנתח את תוכנן של מודעות שידוכים שהתפרסמו בעיתון 'מעריב' בשנים 1978-1949, נמצא כי לאורך השנים היתה עלייה בחשיבותן של תכונות משיכה אישיות כמו יופי ואינטליגנציה ובחשיבות ההשכלה, והדבר מלמד שהמוקד בהתקשרות לנישואים הוסט מהתקשרות כלכלית, המעידה על המצוקה הכלכלית שהמדינה היתה שרויה בה, להתקשרות חברתית רגשית מינית, המעידה על העלייה בחשיבותם של הערכים הללו.

מאחר שחלק גדול מהמודעות מפורסמות היום על ידי משרדי ההיכרויות, הדבר מקשה על הפיענוח הסוציולוגי שלהן. אך מסקירה שטחית שלי של כמה מאות מהן ומתוך מחקרה של מיכל אפרת מתשנ"ו, העוסק באפיונים לשוניים-טקסטואליים של המודעות ושל תכונותיהן הסמנטיות, נראה שהמגמה שנמצאה במחקרה של מיבר (ב-1982) התחזקה, ואפשר שנוספו כאן עוד כמה מאפיינים המשקפים גם הם את רוח הזמן. המאפיין החדש הבולט ביותר הוא העובדה שמודעות רבות מכוונות היום לא לנישואים אלא לקשר חד-פעמי, לרוב קשר מיני מזדמן - תופעה שכלל לא היתה קיימת עד שנות השמונים. למעשה, שוק ההיכרויות הפך בשנים האחרונות - למגינת לבם של פנויים ופנויות רבים - ל'שוק בשר' שבו אפשר ליפול לא אחת בפח של מי שמחפש מין במסווה של אהבה. שתי המטרות הנוגדות - מין מזדמן לעומת קשר אהבה יציב - יצרו מערכת שלמה של קודים מוסכמים שבהם מועבר המסר במדורי ההיכרויות. לעתים הקודים הללו גלויים ומפורשים כגון 'למטרת נישואים', 'לבניית קן', או 'קשר לחיים', ולעתים מפורשים פחות וחבויים יותר, כגון 'רציני', 'קשר רציני', 'מטרה רצינית'. ציון מצב משפחתי (רווק, גרוש, פנוי אלמן) וגיל, או שימוש בערך 'צעיר' עשויים ללמד על כוונת נישואים. לעומת זאת, שימוש במילים בעלות קונוטציות סקסואליות כגון 'ידיד אמיד וקבוע', 'לא מחייב', 'שפנפנה', 'שובב', 'תומך', או 'מדליקה וטובה' מאפיין מודעות שכוונות מועניהן אינן נישואים. מושג המופיע שוב ושוב במדורי 'ההיכרויות למטרות רציניות' הוא המושג 'איכותי' והוא נועד ככל הנראה לאותת לצרכנים (בדרך כלל משרד ההיכרויות המפרסם את המודעה) שמדובר ב'סחורה שווה' ולא באנשים אפורים שפיתחו עם השנים מה שאפשר לכנות 'קריירה של רווקות'.

למעשה, גם העיתונים עמדו על המטרות המגוונות של ההיכרויות ומשנות התשעים ואילך החלו למיין את מדורי ההיכרויות לתת-מדורים המציעים היכרות רצינית ולחילופין לכאלה שבהם מוצעת היכרות לא מחייבת. במדריך השבועי 'פנאי פלוס', שיצא לאור לראשונה בראשית שנות התשעים, ההבחנה דקה עוד יותר ומדור ההיכרויות מחולק לקטגוריות 'בן זוג', 'בת זוג', 'קשר', 'יחסים', 'בנות האוהבות בנות', 'בנים האוהבים בנים', 'ליווי ואירוח למבוגרים בלבד', 'שיחות טלפוניות למבוגרים בלבד' ו'קשר אחר'. חשוב להדגיש כי במדורים המיועדים לקשר מיני, הרוב המכריע של המפרסמים הם גברים שמציעים כסף תמורת מין והמילים 'דיסקרטי' ו'אינטימי' נפוצות בהם. חלקם מצהירים על כוונותיהם במפורש וחלקם משאירים את כוונתם מעורפלת. האתנן הכספי מוסווה במקרים רבים כ'תמיכה נדיבה' או כ'הכנסה קבועה'.

מאפיין אחר במודעות ההיכרויות שהתפרסמו בעיתון (היום רובן מתפרסמות באינטרנט) הוא חשיבותו של חוש ההומור. רבים מציינים אותו כתכונה רצויה, אולי משום שההומור נעשה בשנים האחרונות סימן ל'קוליות'. בכלל, נראה שלפנויים ופנויות בימינו (כאמור, המושג 'פנוי' חדש יחסית ונועד ככל הנראה למתן את הסטיגמה של הבדידות), ובעצם לרוב האנשים, חשובה מאוד התדמית. תדמית טובה במערכת המושגים של היום פירושה שמחת חיים ('לקחת את החיים בסבבה'), פתיחות (לא להיות 'כבד' או שמרן) ושנינות (היכולת להגיד משהו מצחיק וחכם על החיים). גם כישורי השיח מתגלים במודעות כמשאב חברתי פופולרי ('אחד שכיף לדבר איתו', 'מחכה לשיחות בכיף'). רוב הגברים והנשים אינם מסתפקים היום במועט כאשר מדובר בקשר עם בן/בת זוג, אלא מחפשים קשר אינטימי עמוק שבו בני הזוג אינם רק 'בעל ואישה', אלא גם חברים ושותפים, הנהנים להחליף חוויות ורשמים ביניהם ולנתח באוזני בן/בת זוגם את עצמם ואת הסביבה. הדגמה - עצובה ומצחיקה כאחד - לציפיות הללו ולחוסר ההסתפקות במועט, שלעתים משאיר אותך חסר כול, אפשר למצוא במודעה שהתפרסמה באחד המקומונים הצפוניים: 'בחורה מחפשת קשר רציני, רוצה לאהוב ולהיות נאהבת לחיות עם מישהו, סולידי, אמיתי, ישר, הגון, אינטליגנטי עם חוש הומור וכל הדברים הטובים וכמובן שתהיה כימיה. לרציניים'.

הלחץ למצוא את 'נסיך/כת החלומות' נעשה היום כה חזק, עד שהוא מתחיל להציק לאנשים צעירים כבר בשלב מוקדם מאוד בחייהם - הרבה לפני גיל הנישואים. המחשה לכך אפשר למצוא בשיח הער המתנהל בפורומים ובצ'טים של אתרי האינטרנט בעברית בנושא הזוגיות. צעירים, ובעיקר צעירות, מספרים בהם בכנות נוגעת ללב על חוויות של התחלות, נטישות, בגידות, בדידות, התלבטויות שהתנסו בהן, ושורה ארוכה של גולשים מחווים את דעתם על כך ומייעצים להם בנדיבות מה לעשות וכיצד להגיב. (מידע נרחב בנושא זה ראו בערך "הכרויות באינטרנט במגזר החילוני הוותיק" במדריך זה).

את בולמוס הזוגיות החדש החלו לנצל בשנים האחרונות כלי התקשורת לצרכים בידוריים. ב-1994 עלתה לשידור פינת ההיכרויות של גלי צה"ל בעלת השם המשונה 'התזויגונריום'. הפינה נולדה ב-1992 במסגרת תוכניתם של אברי גלעד וארז טל 'העולם שמח', וגלעד הביא אותה ביוני 1994 כנדוניה לתוכנית הפופולרית 'נכון לעכשיו' שאותה הגיש יחד עם קובי מידן (היא שודרה שם מדי יום רביעי בשעה השלישית של 'נכון לעכשיו'). התוכנית התנהלה כריאיון אולפן בין גלעד לבין מושא ההיכרויות, וכללה גם פינת מעקב, שבה רואיינו זוגות שהכירו בתוכנית. בריאיון עיתונאי שנערך ב-1995 טען אברי גלעד בצדק ש'התזויגונריום' אינה תוכנית שידוכים אלא תוכנית בידור. הוא גם מסר באותו ריאיון כמה פרטים פיקנטיים על התוכנית: (א) בתוך שנה (עד מועד הריאיון) הצליחה התוכנית להביא לחופה כשבעה זוגות; (ב) אל התוכנית פנו בחורים ובחורות שחיפשו סוגים שונים של קשרים: החל בסטוצים וכלה בקשר נישואים יציב; (ג) ממוצע השיחות שקיבלו הנשים שהופיעו בתוכנית היה 200 ושל גברים 100. שיא הפניות שייך לבחורה שטילפנה ואמרה שהיא יפה, חתיכה ומחפשת סטוצים, וכמה שיותר - תא הטלמסר שלה הוצף בכ-4000 הודעות.

הצלחתה של התוכנית עוררה את תיאבונם של המפיקים בטלוויזיה. הסנונית הראשונה היתה תוכניתה של רבקה מיכאלי 'בליינד דייט', שעלתה לשידור בערוץ השני ב-1995. התוכנית התבססה על תוכנית אנגלית במתכונת כמעט זהה ושודרה בישראל ארבע עונות ברציפות. בקיץ 2000 היא שבה לשדר במתכונת חדשה לצעירים. כמו התוכנית האנגלית, גם 'בליינד דייט' קצרה הצלחה בתחום הרייטינג וכישלון בתחום הזיווגים. באחת עשרה שנות שידורה באנגליה היא הצליחה לחתן רק חמישה זוגות. בארבע שנות שידורה הצליחה התוכנית הישראלית לחתן זוג אחד בלבד. הסיבה אינה רק הבדלים בגודל האוכלוסייה אלא מן הסתם העובדה שחלק גדול מהמשתתפים בתוכנית הגיעו אליה לאו דווקא בשל התקווה להכיר בן/בת זוג לנישואים אלא כדי לזכות בחשיפה תקשורתית. ההצלחה של 'בליינד דייט' הגבירה את 'מיצי הרייטינג' של הז'אנר הזה, ובשנת 2000 שודרו בערוצי הטלוויזיה השונים בארץ לא פחות מארבע תוכניות שעסקו בזיווג צעירים וצעירות: 'שישי חי', 'סטוץ', 'מהקליפיה באהבה' ו'יציאת חירום'. כעבור שנתיים נוספה, תחילה בערוץ 'ביפ' ואחר כך בערוץ השני התוכנית 'דאבל דייט' בהנחיית דנה מודן ורועי לוי שבמרכזה שלל בדיחות, צחוקים ו'דאחקות' בנושא פגישות עיוורות.

מסיבת החתונה כהפקה גרנדיוזית

מגמת הריטואליזם של האהבה הזוגית ניכרת גם בתחום טקסי החיזור והגישושים וכמובן גם בטקסי הנישואים. מידע נרחב בנושא זה ראו במאמר "נישואין וחתונה בחברה החילונית בישראל".

החיים כטלנובלה

עד מחצית שנות השמונים פיגרה ישראל במעט אחרי פולחן האהבה המערבי, אך מאז ועד היום סגרה את הפער במהירות. עם התפתחות תרבות הצריכה, המבוססת בין השאר על קיטש וסנטימנטליות, ועם התרחבות כלי התקשורת בישראל והבשלתו של דור חדש שנחשף מגיל צעיר להשפעה אמריקנית, נהפכה האהבה הזוגית בישראל לפולחן של ממש. רבים ממוצרי תעשיית הבידור והאמנות סובבים היום סביב האהבה בין גבר לאישה ובאמצעותם מתורגלים הישראלים, כמו בני עמים אחרים, לחשוב במונחים של זוגיות ולצרוך מוצרים בעלי הקשר רומנטי. המילה 'אהבה' נעשתה זה כבר למעין מנטרה רוחנית והחיזור לטקס חילוני קסום. בכלל, דומה כי האידיאל המונותיאיסטי של אהבת האל והאידיאל הפטריוטי של אהבת המולדת הוחלפו - לפחות מבחינה סמלית ומיתולוגית - באהבה אינטימית, מעט נרקיסיסטית, לבן/בת הזוג, הנתפסת כמפתח לאושר שמימי ולגאולה חילונית. המחשה לכך ניתן למצוא באחד ממדריכי הזוגיות שיצאו לאור בישראל בשנים האחרונות. המחבר, אמנון בי-רב, כותב בפתח המדריך:

אם יש החלטה שאפשר להגיד עליה שהיא גורלית לעתידנו ולחיינו בכלל, הרי בחירת בת זוג או בן זוג מתאים - זו הכרעה שעשויה לקבוע אותם, לטוב ולרע. הצלחה בבחירת בן זוג יכולה להבטיח לנו אהבה טהורה, חיים יפים, זוגיות טובה, חיי מין מספקים, ידידות אמיתית וחיי משפחה מלאי תוכן. ובאותה מידה ממש, כישלון בבחירת בן זוג עלולה להרוס את חיינו. ואם נישואין בלתי מוצלחים אינם מסתיימים בשלב מוקדם שלהם, הרי הכישלון המתמשך עלול לאמלל את שני בני הזוג לאורך שנים רבות.

כמו בתחומים ערכיים אחרים, גם כאן, התקשורת מובילה את הגל הרומנטי. העיסוק ברומנטיקה ובספיחיה נע בהתמדה ממדורי הרכילות שבשולי העיתון למרכז החדשות והמוספים. הולך וגדל מספרם של הכתבות, הטורים והמוספים המוקדשים היום לנושא 'מערכת היחסים', ובתוכם נשפכים מפלי מילים ורעיונות ממוחזרים, שמפיצים יועצי משפחה, פסיכולוגים, סוציולוגים, סקסולוגים ועיתונאים על טכניקות, בעיות וחוויות בתחום הרומנטי. שכיחות ופופולריות במיוחד בשנים האחרונות הן כתבות ה'פוצי מוצי' - הכתבות שבהן הסלבריטאים מספרים על חיי האהבה הנפלאים שלהם. להלן דוגמא מכתבה על 'הזוגיות הנפלאה' של הזמר חיים צינוביץ והשחקנית ומנחת הטלוויזיה מורן אייזנשטיין:

הם הכירו במסיבה ובמשך שנה רק החליפו מבטים לוהטים, עד שלילה אחד צינו קיבל אומץ והתקשר. [...] הכתבת: 'הזוגיות שלכם היא לצמיתות?' חיים: 'אנחנו חושבים על זה. הרבה אסטרולוגים אמרו לנו שהכוכבים שלנו מנבאים שנחיה יחדיו לצמיתות.' [...] מורן: 'אנחנו עדיין בשלב של למידה, של האחד את השני ושל הזוגיות שלנו, כי אנחנו לא זוג שמתפשר מהר על כל דבר. צריך ללמוד לעשות טוב אחד לשני'. [...] מורן: 'אני עושה לו המון, מביגוד והנעלה ועד להפתעות אישיות. מה שהוא רואה, למחרת אני קונה ומביאה לו'. מורן: '[...] אנחנו כל הזמן אוהבים להפתיע אחד את השני. זוגיות זו עבודה של 24 שעות ביממה. אסור לתת לשגרה להשתלט על החיים'.

שטיפת המוח בתחום המחויבות לאהבה הרומנטית מתחילה היום מגיל צעיר מאוד, ומגיעה בעיקר מהטלוויזיה שאליה מחוברים כמו אל אינפוזיה מרבית הילדים ובני הנוער בישראל. רוב הסרטים והסדרות ששודרו בטלוויזיה בשנים האחרונות עסקו בנושא הזוגיות. גם שעשועוני הטלוויזיה הפופולריים מקצים למשחקי הזוגיות מקום מרכזי. למשל התוכנית של יוסי סיאס בערוץ 3, שעלתה לשידור במרס 1997. בתוכנית ישבו זוגות ויחידים - מקצתם ידוענים מתחום הבידור, העסקים והפוליטיקה - מול מי שנחשב ל'מלך הווידויים' בארץ וסיפרו ללא בושה או מבוכה פרטים אינטימיים בחייהם. הרייטינג של התוכנית היה מרשים (צפייה ממוצעת של 7-6 אחוזים) וסיאס ביסס את מעמדו כאחד מ'שאמאני' הרומנטיקה בישראל. דוגמה אחרת היא משחק הזוגות 'לי לה לו' שהחל להיות משודר בשנת 2000 בערוץ 3. במשחק זה, שנערך בניצוחו של הקומיקאי שלום אסיאג, מתבקש כל אחד משלושת הזוגות הנשואים שהתמודדו בתחרות לנחש את תשובותיו של בן/בת זוגו על שאלות העוסקות בהעדפת בן/בת הזוג בתחומים שונים (אוכל, סקס, בילוי ועוד). המשחק הוא היתולי אך הרמז הערכי ברור: חשוב להכיר היטב את צרכיו ורגישויותיו של בן/בת הזוג.

השפעה מעצבת רבה במיוחד נודעת לאופרות הסבון ולטלנובלות המיובאות והמקומיות, המרתקות אליהן מאות אלפי צעירים מגיל בית ספר יסודי. 'בוורלי הילס 90210', סדרת הטלוויזיה שפסל בעבר הערוץ הראשון משום שאיננה חינוכית דייה, נחשבה בסוף שנות התשעים לתוכנית הנצפית ביותר בערוץ הילדים ולאחת מ'פצצות הרייטינג' בטלוויזיה בכלל (כ-20% צפייה). הסדרה, המתמקדת ביחסים בין בנים לבנות צעירים, שודרה שבע עונות רצופות (החל ב-1990). זו היתה אחת התוכניות הבודדות בטלוויזיה בישראל ששודרה כמעט בעת ובעונה אחת עם השידור שלה בארצות הברית. בשנת 1993 הזמין ערוץ הילדים את כוכבי הסדרה לישראל, הם הופיעו בסינרמה ושרו עם כוכבי להקת 'צעירי תל-אביב' את 'We are the World'. גם סדרות המקור הישראליות לבני הנעורים ולצעירים - 'חלומות נעורים', 'פלורנטין', 'עשרים פלוס', 'הפוך' - התמקדו במערכת היחסים הזוגית וזכו לרייטינג גבוה.

הדור הצעיר החילוני מושפע מאוד מפולחן האהבה שמוטח אליו מכל עבר, לא רק משום שהוא חשוף יותר מכל שכבה אחרת לכלי התקשורת, אלא גם משום שצעירים פתוחים יותר לקליטת מסרים חדשים ושואפים להצטיין במה שנחשב חדשני ואופנתי, ומשום שזוגיות היא נושא המעסיק את בני התשחורת ללא קשר לזמן ומקום. ככל הידוע לי, טרם נערך בארץ מחקר שיטתי שנועד לעמוד על השפעתה של 'שטיפת המוח הוורודה' על ילדים קטנים. אולם משיחות שקיימתי עם מחנכים והורים נוכחתי לדעת שמשחקי אהבה, כדוגמת 'אמת או חובה', שהיו מקובלים לפני עשור מגיל הבר-מצווה ואילך, מקובלים היום כבר בכיתות ג'. גם השיחה על 'הוא והיא' מעסיקה היום ילדים כבר מגיל 6 ומהווה מוקד שיח בבית הספר ומחוץ לו. ב-1999 הראתה לי בתי שירה, אז בת 10, עיתון כיתתי שהוציאה חברתה (כיתה ה'). העיתון נקרא 'אהבתון' ובדף 'המבוא' כתבה העורכת (והכותבת היחידה, היא חברתה של בתי):

שלום חובבי אהבה! אני, כתבת העיתון [...], גאה לחנוך את העיתון החדש 'אהבתון'. ירחון 'אהבתון' שנשלח אליכם בכל חודש לא לשווא אלא להעביר לכם כמו קורס לשכנוע מקובלות ושידוך של כל ילד ב-ה' מיכל (שמנוי לעיתון או לא). מגזין זה נועד לגבש את ה' מיכל, ולעזור לקוראיו להיות ממש פסיכולוג 'באהבתון'. שלכם באהבה, [...].

תוכנית הטלוויזיה של דן תורן 'מפתח הלב', שעלתה לשידור בשנת 2000, ובה שוחחו בנים ובנות בני 13-11 זה עם זה ועם המנחה באולפן על סוגיות שונות בחיי האהבה שלהם, היא ביטוי מעניין ואולי מעציב ופתטי לתופעה זו. לכן לא ייפלא שבמדריך למתבגרות שיצא בשנת 2000 מופיע פרק שלם בנושא ה'התאהבויות' ובו המלצות על 'טכניקות של התחלה שכדאי ללמוד, לבחון ומביניהן לאמץ את המוצלחות ביותר עבורך':

כמו בכל דבר בחיים, גם להתחלות לא מזיק חוש הומור, שמקל על המתיחות ומשמש הוכחה נוספת עד כמה את שנונה, חכמה ומצחיקה, ובקיצור, מישהי ששווה בשבילה לחצות אוקיינוסים, או לפחות להשאיר לה שלוש הודעות ביום. אבל היזהרי, כי לרוב האנשים קל יותר להיות ציניים מאשר מצחיקים באמת, והרבה סטנד-אפיסטיות חובבות נשארו לבד בגלל שחשבו שהדרך ללבו של הגבר המקסים עם הישבן המושלם היא לרדת עליו רצח. אבל השיטה הכי כיפית להתחיל עם אנשים היא הפלרטוט, עשיית עיניים על משמעויותיה הרחבות ביותר. לפלרטט יכולה רק מי שבאותו רגע נושאת בלבה את הביטחון בהיותה היצור הנפלא ביותר על האדמה הזאת, והיא מוכנה להציע כל סנטימטר מעצמה לנבחר מכולם. אבל היא לא אומרת לו את זה מפורשות, כמובן, כי פלא שמיני שכזה לא מגישים בפשטות, חשוף ועירום. אז עושים קצת עיניים, שבניגוד למה שקורה בקומדיות, אין הכוונה בכך לעפעופים מוגזמים בריסים משוחים ביותר מדי מסקרה, אלא דווקא - וזו טכניקה גברית למדי, אבל שווה לנו לאמץ אותה - נעיצת מבט ארוך, מתמיד, שקט, שלא מבקש דבר פרט להסתכל. ואוטומטית, מי שמסתכלים עליו חמש דקות ברצף, מחזיר מבטים.

הדור הצעיר, בסיוע התקשורת ואנשי עסקים ממולחים, אף החל באחרונה לייבא פולחני אהבה גלובליים ולמסד אותם בתרבות הישראלית. למשל, ט"ו באב, חג האהבה שנחגג בעבר בצנעה בעיקר בהתיישבות העובדת ובתנועות הנוער ולא עורר כל עניין ציבורי, לובש בשנים האחרונות בארץ צביון של חג ופסטיבל המוני, בעיקר בקרב צעירים, וסופג מאפיינים מ'יום ולנטיין' (Vallentine Day Saint) - חג האהבה הנוצרי (שגם הוא נוסף לאחרונה למועדי השנה בארץ ונחגג ב-14 בפברואר). פסטיבלי הרוק השונים, המתקיימים ברובם באביב ובקיץ, מהווים גם הם סוג של פסטיבלי אהבה, והם מושכים אליהם מדי שנה עשרות אלפי חוגגים צעירים. לשני ימי הפסטיבל בצמח, שהתקיים בתחילת אוגוסט 1996 (שכלל גם מופעי רוקנרול של מיטב האמנים) הגיעו כ-40 אלף בני נוער, מקצתם בני 15-14. אביב גפן פתח את ההופעה בשיר שכלל את המילים 'על הכינרת בזריחה, מאוהבים בשק שינה'. הרב הראשי לישראל, ישראל לאו, הזדעזע מהתופעה והביע התנגדות לחג החדש שאיננו כלול במניין חגי ישראל. לכתב 'ידיעות אחרונות' אמר: 'אין חג אהבה. אהבה צריכה להיות כל הזמן וכל השנה. החג הוא חיקוי של חגים מהעולם הגדול וכל מטרתו היא מסחרית. הנוער נגרר אחרי המסחר וחוגג ריקנות בצמח או בערד'. זה כמובן לא עזר, ומאז כמעט מדי שנה ממשיכה המסורת הזאת ומושכת אליה אלפי בני נוער.

ביטוי טקסי נוסף שהחל להתמסד בשנים האחרונות הוא 'מצעד האהבה', מסורת שנולדה לפני שנים מספר באירופה כדי להביע שלום, אהבה ופיוס. המצעד הראשון התקיים בתל אביב ב-1997 ומאז עולה מספר המשתתפים בכל שנה. אפילו גל הפיגועים לא הרתיע את 250 אלף החוגגים שהשתתפו במצעדים שהתקיימו בשנים 2000 ו-2001. 'ידיעות אחרונות' הקצה מקום נרחב במוסף המרכזי של העיתון לסיקור האירוע:

עבור מרבית הקהל, שהגיע למצעד מהפרברים ומהצפון, היה מצעד האהבה יותר ממסיבת רחוב המונית. ערב רב ושמח של בחורות עם חולצות בטן זעירות ופירסינגים ובחורים בבגדי מועדונים ותסרוקות עשויות בקפידה, הגיע במיוחד למצעד מכל הארץ, נכון להתפייס, לאהוב, להתיז קונפטי ולהשפריץ באקדחי מים לכל עבר. 

אהבה זוגית במקום אהבת מולדת

לכאורה אין סתירה בין זוגיות טובה לפטריוטיזם. בפועל, שני האתוסים נמצאים בחיכוך, שכן הם יוצרים מוכוונות הישגית שונה. אתוס הזוגיות מדרבן את האדם להתמקד במערכת היחסים עם בן הזוג ולממש את עצמו בתא המשפחתי. ואילו הפטריוטיזם מדרבן את האדם להתמסר לאהבת המולדת ולממש את עצמו בעיקר במסגרת השירות לאומה. העדיפות הערכית שניתנה בעבר לשירות הלאומי איפשרה לבעלי משרות לאומיות חיוניות (קציני צבא, אנשי ביטחון, שליחים בחו"ל וכיוצא באלה) לוותר על שהות במחיצת בנות זוגם ולהתמסר עד תום לתפקידם הלאומי. כתוצאה מעליית ערך הזוגיות מופעלים היום גם על נושאי משרות אלו לחצים סמויים וגלויים להשקיע פחות ב'מולדת' ויותר בבנות הזוג. לפיכך היתה משום הסמליות בידיעה שהופיעה ב'ידיעות אחרונות' ב-23 באוגוסט 2000:

הרמטכ"ל שאול מופז מבקש מכל מפקד בקבע 'לצאת יותר הביתה' ולפגוש את המשפחה שלו 'לפחות פעם בשבוע'. רב אלוף מופז אמר את הדברים לאחר שבשבועות האחרונים הוא ערך סידרה של מפגשים עם נשות אנשי קבע, שהתלוננו בפניו כי 'הבעלים שלנו נשואים לצה"ל ולא לנו'. [...] מופז ביקש מהמפקדים לעשות כל מאמץ לצאת הביתה ו'איים' כי אם לא יעשו זאת, 'נוציא הנחיה מטכ"לית שהחופשה תתבצע בפקודה'. [...] בימים האחרונים קיבל מופז שורה של החלטות שנועדו להקל את הלחץ מעל המפקדים ביחידות השדה. בין היתר יגביר צה"ל את הסיוע שניתן לבני המשפחות לבקר את אותם מפקדים שנשארו ביחידותיהם לתורנות שבת, בכל רחבי הארץ. כמו כן סוכם במטכ"ל, כי מפקדים לא יבצעו רצף ארוך של תפקידי שדה רחוק מהבית. אחרי כל תפקיד בשדה יישלחו המפקדים לתפקיד מטה 'נוח' או ללימודים.

מודל הזוגיות החדשה תרם אפוא לשינוי התפיסה החברתית הציונית הבסיסית - 'החברה במרכז', 'התנועה במרכז', או 'האומה במרכז' - לתפיסה חדשה הגורסת ש'היחיד במרכז'. עדות סמלית למטמורפוזה זו אפשר למצוא במצעד האהבה השנתי, מעין מסיבת ריקודים ענקית, המתקיים בתל אביב מ-1998 כחיקוי למצעדי האהבה במטרופולינים בעולם הגדול, כמו ברלין ואמסטרדם. סוף השבוע שבו מתקיים מצעד האהבה (במחצית אוקטובר) מוכרז כ'סוף שבוע של אהבה' והמועדונים בישראל מקיימים בו מסיבות מיוחדות.

הנה כי כן, במקום המצעדים והצעדות שאיפיינו את המסורת הציונית ונועדו להפגין אהבת מולדת, צומחת מסורת אלטרנטיבית המתעניינת באהבה רומנטית אגוצנטרית. 'המצעד הוא אנטיתזה לצעדת ירושלים', אמר ל'ידיעות אחרונות' אילן רונאל, בעל חברה לשירותי מוזיקה ואחד ממארגני מצעד האהבה ב-1999, שהשתתפו בו, על פי דיווחי העיתונות, כ-150 אלף צועדים. והוסיף: 'זאת צעדה שמסמלת את תל אביב כעיר החופש, עיר קוסמופוליטית, שמחוברת און ליין למה שקורה בכל רגע בעולם. המסר שלנו הוא פאן, חופש ואהבה'.

אתוס הזוגיות משנה את התרבות הציונית גם משום שהוא יוצר שיח מסוג חדש. שפת הציונות היתה שפת הפתוס, שפת 'הדברים הגדולים'. לכן החינוך לדבר על הפכים הקטנים של החיים, ובכלל זה על ליקויים במערכת היחסים הזוגית, הוא אנטי-מיתולוגי.

הערות שוליים

    הוספת תגובה



    * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע המפר את תנאי השימוש של "אנשים ישראל" לרבות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.